הלכות עירובין · פרק א׳
הלכה א׳
חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁכֵנִים הַרְבֵּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּבַיִת לְעַצְמוֹ דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וּמִבָּתִּים לֶחָצֵר וּמֵהֶחָצֵר לַבָּתִּים מִפְּנֵי שֶׁכָּל הֶחָצֵר רְשׁוּת הַיָּחִיד אַחַת וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי הַמָּבוֹי מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ וּמֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי וּמִמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת שֶׁכָּל הַמָּבוֹי רְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא. וְכֵן הַדִּין בִּמְדִינָה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּלָתוֹת וְנִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה שֶׁכֻּלָּהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא. זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה:
הלכה ב׳
אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לִשְׁכֵנִים לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלוּקָה בְּדִיּוּרִין עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כָּל הַשְּׁכֵנִים כֻּלָּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֶחָד חָצֵר וְאֶחָד מָבוֹי וְאֶחָד הַמְּדִינָה. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ:
הלכה ג׳
וְכֵן יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן. אֲבָל שַׁיָּרָא שֶׁהִקִּיפָה מְחִצָּה אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב אֶלָּא מוֹצִיאִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל בְּלֹא עֵרוּב לְפִי שֶׁהֵן כֻּלָּן מְעֹרָבִין וְאֵין אוֹתָן אֹהָלִים קְבוּעִין לָהֶן:
הלכה ד׳
וּמִפְּנֵי מָה תִּקֵּן שְׁלֹמֹה דָּבָר זֶה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ הָעָם וְיֹאמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לִרְחוֹבוֹת הַמְּדִינָה וּשְׁוָקֶיהָ וּלְהַכְנִיס מֵהֶם לַחֲצֵרוֹת כָּךְ מֻתָּר לְהוֹצִיא מִן הַמְּדִינָה לַשָּׂדֶה וּלְהַכְנִיס מִן הַשָּׂדֶה לַמְּדִינָה. וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת הוֹאִיל וְהֵן רְשׁוּת לַכֹּל הֲרֵי הֵן כְּשָׂדוֹת וּכְמִדְבָּרוֹת וְיֹאמְרוּ שֶׁהַחֲצֵרוֹת בִּלְבַד הֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד וִידַמּוּ שֶׁאֵין הַהוֹצָאָה מְלָאכָה וְשֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה ה׳
לְפִיכָךְ תִּקֵּן שֶׁכָּל רְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁתֶּחֱלַּק בְּדִיּוּרִין וְיֹאחַז כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּהּ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וְיִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מָקוֹם בִּרְשׁוּת כֻּלָּן וְיַד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ כְּגוֹן חָצֵר לַבָּתִּים. שֶׁנַּחְשֹׁב אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיַּד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ כְּאִלּוּ הוּא רְשׁוּת לָרַבִּים. וְנֶחְשָׁב כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁאָחַז כָּל אֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים וְחִלְּקוֹ לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא בִּלְבַד רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְיִהְיֶה אָסוּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ לִרְשׁוּת שֶׁיַּד כֻּלָּם שָׁוָה בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֶלָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ כָּל אֶחָד בָּרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ בִּלְבַד עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל רְשׁוּת הַיָּחִיד:
הלכה ו׳
וּמַה הוּא הָעֵרוּב הַזֶּה. הוּא שֶׁיִּתְעָרְבוּ בְּמַאֲכָל אֶחָד שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. כְּלוֹמַר שֶׁכֻּלָּנוּ מְעֹרָבִין וְאֹכֶל אֶחָד לְכֻלָּנוּ וְאֵין כָּל אֶחָד מִמֶּנּוּ חוֹלֵק רְשׁוּת מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁיַּד כֻּלָּנוּ שָׁוָה בְּמָקוֹם זֶה שֶׁנִּשְׁאַר לְכֻלָּנוּ כָּךְ יַד כֻּלָּנוּ שָׁוָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֹּאחֵז כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ וַהֲרֵי כֻּלָּנוּ רְשׁוּת אֶחָד. וּבַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה לֹא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת וּלְדַמּוֹת שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה ז׳
הָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי הֶחָצֵר זֶה עִם זֶה הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְשֶׁעוֹשִׂין אַנְשֵׁי מָבוֹי זֶה עִם זֶה אוֹ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה הוּא הַנִּקְרָא שִׁתּוּף:
הלכה ח׳
אֵין מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת שְׁלֵמָה בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כִּכַּר מַאֲפֶה סְאָה וְהִיא פְּרוּסָה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. הָיְתָה שְׁלֵמָה וְהִיא כְּאִיסָר מְעָרְבִין בָּהּ. וּכְשֵׁם שֶׁמְּעָרְבִין בְּפַת תְּבוּאָה כָּךְ מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וּבְפַת עֲדָשִׁים אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן. וְשִׁתּוּף בֵּין בְּפַת בֵּין בִּשְׁאָר אֳכָלִים. בְּכָל אֹכֶל מִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם בִּפְנֵי עַצְמָן אוֹ מֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כָּאֳכָלִים. עֵרֵב מַיִם עִם מֶלַח נַעֲשָׂה כְּמוּרְיָס וּמִשְׁתַּתְּפִין:
הלכה ט׳
וְכַמָּה שִׁעוּר הָאֹכֶל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ. כִּגְרוֹגֶרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי אוֹ מִבְּנֵי הַמְּדִינָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻבִּים עַל זֶה שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת שֶׁהֵן כִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגָרוֹת שֶׁהֵן כְּשֵׁשׁ בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת. אֲפִלּוּ הָיוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְכֻלָּן:
הלכה י׳
כָּל אֹכֶל שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא כְּגוֹן פַּת וּמִינֵי דָּגָן וּבָשָׂר חַי אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ שִׁעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. וְכָל שֶׁהוּא לִפְתָּן וְדֶרֶךְ הָעָם לֶאֱכֹל בּוֹ פִּתָּן כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל וּבָשָׂר צָלִי וְחֹמֶץ וּמוּרְיָס וְזֵיתִים וְאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:
הלכה י״א
נִשְׁתַּתְּפוּ בְּיַיִן חַי שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת לְכֻלָּן. וְכֵן בְּשֵׁכָר שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. בֵּיצִים שְׁתַּיִם וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן וַאֲפִלּוּ הֵן חַיּוֹת. וְרִמּוֹנִים שְׁנַיִם. אֶתְרוֹג אֶחָד. חֲמִשָּׁה אֱגוֹזִים. חֲמִשָּׁה אֲפַרְסֵקִים. לִיטְרָא שֶׁל יָרָק בֵּין חַי בֵּין שָׁלוּק וְאִם הָיָה בָּשִׁיל וְלֹא בָּשִׁיל אֵין מְעָרְבִין בּוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. עֻכְּלָא תַּבְלִין. קַב תְּמָרִים. קַב גְּרוֹגָרוֹת. מָנֶה דְּבֵלָה. קַב תַּפּוּחִין. כְּשׁוּת כִּמְלוֹא הַיָּד. פּוֹלִין לַחִין כִּמְלוֹא הַיָּד. חֲזִין לִיטְרָא. וְהַתְּרָדִין הֲרֵי הֵן בִּכְלַל הָיָּרָק וּמְעָרְבִין בָּהֶן. עֲלֵי בְּצָלִים אֵין מְעָרְבִין בָּהֶן. אֶלָּא אִם הִבְצִילוּ וְנַעֲשָׂה אֹרֶךְ כָּל עָלֶה מֵהֶן זֶרֶת. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ אֹכֶל. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִין כְּלִפְתָּן הֵן. וּלְפִיכָךְ נָתְנוּ בָּהֶן שִׁעוּרִין אֵלּוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר הַשִּׁתּוּף:
הלכה י״ב
לִיטְרָא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם מְלֹא שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. וְעֻכְּלָא חֲצִי רְבִיעִית. וּמָנֶה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם מֵאָה דִּינָר. וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעִין. וְהַמָּעָה מִשְׁקַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת. וְהַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין. וְהָרְבִיעִית מַחְזֶקֶת מִן הַמַּיִם אוֹ מִן הַיַּיִן מִשְׁקַל שִׁבְעָה עָשָׂר דִּינָרִין וַחֲצִי דִּינָר בְּקֵרוּב. נִמְצָא הַלִּיטְרָא מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים דִּינָר. וְהָעֻכְּלָא מִשְׁקַל תִּשְׁעָה דִּינָרִין פָּחוֹת רְבִיעַ:
הלכה י״ג
סְאָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם שֵׁשֶׁת קַבִּין. וְהַקַּב אַרְבָּעָה לוֹגִין. וְהַלּוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִדַּת הָרְבִיעִית וּמִשְׁקָלָהּ. וְאֵלּוּ הַשִּׁעוּרִין שֶׁאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר אוֹתָן תָּמִיד:
הלכה י״ד
אֹכֶל שֶׁהוּא מֻתָּר בַּאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר לְזֶה הַמְעָרֵב הֲרֵי זֶה מְעָרֵב בּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. כֵּיצַד. מִשְׁתַּתֵּף הַנָּזִיר בְּיַיִן וְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. וְכֵן הַנּוֹדֵר מֵאֹכֶל זֶה אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ מְעָרֵב בּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. שֶׁאִם אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה הֲרֵי הוּא רָאוּי לְאַחֵר:
הלכה ט״ו
אֲבָל דָּבָר הָאָסוּר לַכֹּל כְּגוֹן טֶבֶל אֲפִלּוּ טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ כַּהֹגֶן. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כַּהֲלָכָה. אֵין מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן. אֲבָל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לָעֲנִיִּים. וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. וּמְעָרְבִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי שָׁם לַאֲכִילָה אֲבָל לֹא בִּגְבוּלִין:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת. גּוֹבִין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וּמַנִּיחִין הַכֹּל בִּכְלִי אֶחָד בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר אֲפִלּוּ בְּבֵית הַתֶּבֶן אוֹ בְּבֵית הַבָּקָר אוֹ בְּבֵית הָאוֹצָר. אֲבָל אִם נָתְנוּ בְּבֵית שַׁעַר אֲפִלּוּ בֵּית שַׁעַר שֶׁל יָחִיד אוֹ בְּאַכְסַדְרָה אוֹ בְּמִרְפֶּסֶת אוֹ בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ עֵרוּב. וּכְשֶׁמְּקַבֵּץ הָעֵרוּב מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר בְּעֵרוּב זֶה יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבַּיִת לְבַיִת בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ לְקָטָן לִגְבּוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וּבַיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת. וְאִם הָיוּ רְגִילִין לְהַנִּיחַ בּוֹ אֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:
הלכה י״ז
וְכֵיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי. גּוֹבֶה אֹכֶל כִּגְרוֹגֶרֶת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹ פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת אִם הָיוּ מְרֻבִּין. וּמַנִּיחַ הַכֹּל בִּכְלִי אֶחָד בְּחָצֵר מֵחַצְרוֹת הַמָּבוֹי אוֹ בְּבַיִת מִן הַבָּתִּים אֲפִלּוּ בַּיִת קָטָן אוֹ אַכְסַדְרָה אוֹ מִרְפֶּסֶת הֲרֵי זֶה שִׁתּוּף. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ בַּאֲוִיר מָבוֹי אֵינוֹ שִׁתּוּף. וְאִם הִנִּיחַ הַכְּלִי בֶּחָצֵר צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הַכְּלִי מִן הַקַּרְקַע טֶפַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. וּמְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר בְּזֶה הַשִּׁתּוּף יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי בְּשַׁבָּת:
הלכה י״ח
חָלְקוּ אֶת הָעֵרוּב אוֹ אֶת הַשִּׁתּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּבַיִת אֶחָד אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם מִלְּאוּ אֶת הַכְּלִי מִן הָעֵרוּב וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מְעַט וְהִנִּיחוּהוּ בִּכְלִי אַחֵר מֻתָּר:
הלכה י״ט
הַמִּשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי צְרִיכִים לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרַת עֵרוּב. שֶׁהֲרֵי אֵין הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין מַה נַּעֲשָׂה בַּמָּבוֹי. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי בְּפַת סוֹמְכִין עָלָיו וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת שֶׁהֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין בַּפַּת. בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין וְקָדַּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְאִם רָצוּ לִסְמֹךְ עָלֶיהָ מִשּׁוּם שִׁתּוּף סוֹמְכִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְסֻבִּין בֶּחָצֵר:
הלכה כ׳
לָקַח אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר פַּת אַחַת וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ שֶׁהוּא אֹכֶל כִּשְׁתֵּי סְעֻדּוֹת וְאָמַר הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי אֵינוֹ צָרִיךְ לִגְבּוֹת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אֲבָל צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן בּוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. וְיֵשׁ לוֹ לְזַכּוֹת עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. וְכֵן יֵשׁ לוֹ לְזַכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִית אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְטַנָּה. שֶׁהַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הֶחָצֵר אוֹ לִבְנֵי הַמָּבוֹי שֶׁהֲרֵי זָכָה לָהֶן וְעֵרֵב עֲלֵיהֶן שֶׁזְּכוּת הִיא לָהֶן וְזָכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:
הלכה כ״א
אֵין מְעָרְבִין וְלֹא מִשְׁתַּתְּפִין בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם. וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף מָצוּי וְאֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ אִם נָפַל עָלָיו גַּל אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אוֹ שֶׁהָיָה תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶּׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם סָפֵק הֲרֵי זֶה עֵרוּב שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר:
הלכה כ״ב
נָתַן הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף בַּמִּגְדָּל וְנָעַל עָלָיו וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ קֹדֶם שֶׁחֲשֵׁכָה אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא הָעֵרוּב אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָבַד וְאֵינוֹ עֵרוּב שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ. הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אוֹ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּרוּמָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ אֵין מְעָרְבִין בָּהּ שֶׁעֲדַיִן הִיא טֶבֶל כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה סְעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם:
דברי ירמיהו · הלכות עירובין פרק א׳
ב׳
אבל מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל ברה"י שיש בה חלוקה בדיורין עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה ודבר זה תקנת שלמה ובי"ד. ובבה"ג בהל' עירובין ואסור לטלטולי מידי בשבתא ארבעה גרמידי וכו' ולא מבעיא רה"ר דאורח מלכא היא ואסור לטלטולי בגוה ארבעה אמות בליכא עירוב אלא אפי' ממבוי למבוי וכו' ואפי' מבוי גופו אסור לטלטולי ביה בד' אמות אלא א"כ ערבו שנאמר לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת עכ"ל: ועי' בסמ"ג בהל' עירובין סימן א' ע"ז נראה לי מתוך דברי ר' יהודאי גאון כי בימי ירמיה הנביא לא שמרו דברי גזירות שלמה המלך לערב בחצירות ולשתף במבואות אלא היו מוציאין בלא עירוב ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירושלים כל מיני משא מבתיהם דרך סרטיא שמעיר לעיר שהיא רה"ר ומביאין אותן משאות בשערי ירושלים ולכך כשהזהיר ירמיה על גוף האיסור של תורה הזהיר גם על גזירת שלמה שלא להוציא שום משא אף מן הבית לחצר אא"כ עירבו וזה לשון הנביא כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תוציאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים זה גוף האיסור של תורה ואחר כך אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת זו גזירת שלמה המלך כי לבני ירושלים היה מזהיר וכבר אמרנו כי מן התורה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלים אלא ודאי על גזירות שלמה הזהיר מפי הגבורה שע"י גזירתו באו לגוף האיסור של תורה עכ"ל: הנה למדין מדבריו דאיסור טלטול בחצר ומבוי אף שהוא מדרבנן הזהיר מפי ה' עבור זה ולא הוי בכלל אין נביא רשאי לחדש דבר כיון דלא הוי אלא הזהרה על דברי החכמים ועי' מ"ש לעיל פכ"ט ה"ד בשם הסמ"ג עיי"ש. ולכאורה מ"ש כי מן התורה וכו' לרחובות ירושלים וכו' למאי דאיתא במסכת עירובין ק"א ע"א כאן קודם שנפרצו בפרצות וכאן לאחר שנפרצו בו פרצות וע"כ ירמיה י"ל שאמרו אחרי שנפרצו בה פרצות ואם כן הוי מדאורייתא ומצאתי בספר עצי ארזים בסי' ס"ו ס"ק א' שעמד ע"ז עיי"ש שכתב לפרש דברי רש"י ביצה י"ב ע"א על דרך זה וכנראה בד"ה ב' ל"ג ואחר כן בנה חומה מחיצונה לעיר דוד וכו' ונראה כי מנשה בנה חומת ירושלים ותיקן פרצותיה ושם ל"ו נאמר וישרפו וכו' וינתצו חומות ירושלים וכו' למלאות דבר ה' בפי ירמיה וכו' עיי"ש נראה דדברי ירמיה מפי ה' ירמיה י"ז דהיה קודם לזה וא"כ בעת דיבר לא תוציא משא וכו' לא היו החומות נפרצים כן נראה להבין דברי הסמ"ג: ועיין עוד בסמ"ג שם וז"ל השיב ר' האי גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב"ה שלום ושנינו בפ"ק דעירובין י"ז ד' דברים פטורים במחנה במלחמה וכו' ומלערב ערובי חצירות וכו' עכ"ל: ובמס' עירובין כ"א ע"ב בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצאתה ב"ק ואמרה בני אם חכם וכו' ובתוספות בד"ה בשעה הקשו דגם שניות תיקן כדאיתא במסכת יבמות כ"א ותירצו דאחר הבת קול תיקן שניות עיי"ש. והנה רבינו דכאן כתב שלמה תיקנו ובהל' אישות בפ"א ה"ו כתב ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות וכו' ולא כתב שלמה תיקנום כמ"ש כאן דלא שייך תירוץ התוספות ע"ז ועי' בכ"מ שם שעמד על מ"ש מפי הקבלה דלא נאמר אלא על מדאורייתא: ועל קושית ר' האי גאון ז"ל למה לא גזרו עד שלמה בעירוב דיש להבין בכל גזירות דרבנן נאמר כן יעוין בפ"ק דחולין מקום הניחו להתגדר וכו' עיי"ש. ונראה דלמ"ש בפנ"י רפ"ד דר"ה בשם הסמ"ג דשבות דהזאה היה בימי משה ואולי לדעת הגאון גם שאר שבותים הנוגעים לשבת ויקשה למה לא נגעו בעירוב וכמדומה ראיתי מי שסובר דשמא יעבירנו היה ממשה ועיין רש"י במסכת מגילה ה' דלא נראה כן ואם שמא יעבירנו מקודם גזרו יקשה למה לא על חשש מרה"י לרה"ר וע"ז תירץ הנ"ל. והנה לסמ"ג על ערובי חצירות הוזהר מפי ה' ועיין בתוספות במסכת שבת ל"ד ע"א בד"ה לא קשיא אם ערובי חצירות או תחומין חמירי עיי"ש ועמ"ש לעיל בה"ח עיי"ש:
ג׳
וכן יושבי אוהלים וכו'. עי' בהמ"מ ומ"ש וכתבו שמחנה וכו' שיש בה עשרה וכו' כן בירושלמי שם:
ד׳
ומפני מה תיקן שלמה דבר זה כדי שלא יטעו וכו' כשם שמותר מחצירות וכו'. עי' בתוס' יו"ט בפ"ז ה"א מעירובין שהוכיח דאפי' מבית לבית בליכא חצר המשותף צריך עירוב ומלשון רבינו דנראה דוקא ביש ביניהן חצר משותף כתב ואולי זה מתקנת שלמה ובי"ד ואח"ז תיקנו אף מבית לבית ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' קפ"ב ובקול רמז על המשניות שם בהנ"ל ועיין בפרי מגדים בסימן שס"ו בפי' לטו"ז ומג"א שם עיי"ש וצ"ע לדינא בברכה בכה"ג ועי' במרכבת המשנה שכ"כ העיר על לשון רבינו וכתב דגם מבית לבית צריך עירוב עיי"ש וכן דעת בספר תוספות שבת שם:
ח׳
אין מערבין בחצירות אלא בפת שלימה בלבד אפי' ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלימה והיא כאיסר מערבין בה וכו' ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים וכו'. במס' עירובין פ"א ע"א ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שמואל אמר רבי משום איבה וכו' וברש"י שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה עכ"ל בעי וכו' עירבו כולן בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור הדבר לקלקולו: נראה שהפליגו בזה לגזור ג"כ שמא יחזור לקלקולו. ויש להבין מאי שנא פרוסה אפי' בשלימה דאי' אפי' כאיסר ג"כ שייך לומר אני נותן גדול ואתה פת קטן. גם הרי העירוב כמ"ש רבינו בה"ו כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום הזה שנשאר לכולנו רק יד כולנו שוה בכ"מ שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד וכו'. ומ"ש רבינו ואוכל אחד לנו כדאי' עירובין מ"ט ע"א המקפיד על ערובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו. ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא. ובשו"ע בסי' שס"ו סעיף ה' ואם מקפיד אינו עירוב כלל עיי"ש. והנה מהאי טעמא אף בככר גדול וקטן שייך שזה יאכל משלו יותר מהוא ממנו. וגם לפ"ז מאן דס"ל עירובו עירוב לא שייך משום איבה. ונראה דברי"ף הביא אחרי האי דהביא מ"ט אין מערבין בפרוסה משום איבה. ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהיה לה דבובה (פי' איבה) עם חברתא ושלחה עירובה ביד בתה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאיזה אמרה הכין רחמין לי מתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב כל נתיבותיה שלום. והנה ודאי לא הוי עיקר הטעם מפני דרכי השלום אלא כמ"ש רבינו לעיל שלא לפרוץ בהוצאה מרשות יחיד לרה"ר. אלא דגם ראו שיהיה ע"י העירוב העושה שיתוף ועירוב באוכל אחד ובמקום אחד למצוא השכינים יחד וירבה האחדות והשלום בהם ויום השבת מסוגל לזה. ועי' ריטב"א ע"ח ע"ב בד"ה בע"א עיי"ש. ולכן המביא פרוסה נראה כי בוז יבוז לו ואין החיבור הזה נחשב בעיניו להביא דבר חשוב וזה מעורר איבה. ויש לישב בזה דברי רש"י שם בד"ה לאפוקי וכו' דבערובי תחומין עסקינן והתם מודה ר"י דליכא למיחש משום איבה כהכא בערובי חצירות דטעמא משום איבה כדלקמן וכו' עיי"ש. ועי' במהרש"א שכתב ע"ז לא ידענא מאי איבה שייך הכא לענין פת אין מידי אחרינא לא וכו' וכתב דלפי הסברה י"ל טעמא אחרינא דהתם מודה ר"י דליכא כ"כ משום דירה כמו בחצירות ועיקר דירה ע"י הפת שנמשך אחריה כמ"ש ברש"י לעיל בפ' הדר עיי"ש. ולמ"ש שנמשך אחר הפת דמשום חשיבותו וגם איבה מטעם חשיבות ואיבה וחשיבות חדא הוי. ועי' מ"ש בהל' י"ד עיי"ש. ועי' בהמ"מ ה"ט בשלימה א"צ שיעור ונראה דהכל משום חשיבות אלא בשתוף צריך שיעור בכל גוונא כנראה. גם מערבין בבית ישן מפני וכו' מסכמת למ"ש בתוס' במס' שבת דף ל"ד ע"א בד"ה לא קשיא כתבו בשם ר"ת כרש"י דבעירובי תחומין להחמיר ביותר מבערובי חצירות משום דתחומין יש להן סמך מקרא ומעיקרא היה דעת ר"ת חצירות חמירי דאין מערבין אלא בפת אבל כתב ע"ז דהיינו טעמא דהקילו בתחומין דא"צ פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה עיי"ש. ויש להבין למה בשיתוף מבואות א"צ פת אף דמשתתפין לרשות עפ"י ולמ"ש ברש"י במס' עירובין ע"א ע"ב עירוב חצירות צריך פת משום דירה דאדם נמשך אחר פת אבל שיתוף די בדברים אחרים עיי"ש. וא"כ בשיתוף מטעם אחר א"צ פת ותחומין יהיה שוה לחצירות ומשום דהוי לדבר מצוה הקילו והנה מ"ש בתוס' דתחומין חמירי דיש להם סמך מקרא למ"ש לעיל בשם בה"ג וסמ"ג ערובי חצירות מדברי הנביא מפי ה' עם כל זה נראה דאסמכתא על מקרא חמירא כמ"ש ז"ל דמאי דאסמכוהו אקרא משום דחמירי להו. ובשתופי מבואות אם במערב פת אם צריך שלימה דעת הרשב"א בס' עבודת הקודש דצריך שלימה וכ"כ הרז"ה והריטב"א ובעצי אלמוגים בסי' שפ"ו ס"ק א' כתב דרש"י לא ס"ל כן עיי"ש:
ט׳
כמה שיעור האוכל שמשתתפים בו כגרוגרת וכו'. עי' בהמ"מ בהל' ט"ז בערובי חצירות אם צריך שיעור. ובשו"ע בסי' שס"ו סעיף ו':
י׳
כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא כגון פת ומיני דגן ובשר חי אם נשתתפו בו שיעורו מזון שתי סעודות וכו'. לכאורה בבשר חי למה לא נאמר דגרע מפרוסה שאינה שלימה דשייך איבה שיאמר אני נותן דבר ראוי לאכילה ואתה שאינו ראוי. ומצאתי לרשב"א בס' עבודת הקודש מובא בס' אליה רבה שכתב בשער ד' ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחי ומליח אבל בחי בלא מליח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו וכן הדין בדג מליח עכ"ל. ובס' אליה רבה הנ"ל כתב ע"ז בסי' שפ"ו ס"ק י' וצ"ע דבירושלמי פ' בכל מערבין חשיב בשר מליח וגם חי דתנינן הבבלים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה עכ"ל. והירושלמי פ"ג ה"א במס' עירובין דאי' בשר חי מערבין בו דתנינן הבבלים וכו' ואח"ז שם ר' יוחנן בעי הדא כלבודא הואיל ואילין כותיה אכלין מיני' מערבין בה עי' בקרבן העדה שהם דגים קטנים. והנה מאי מספקא ליה בכלבורא שכותיה אוכלין יותר מבשר חי שבבלים אוכלין ונראה בשר חי מערבין לבבלים ולא אמרינן בטלה דעתיה ובעי דר"י אם מערבין לדידן דבר שכותי' אוכלין ולא נפשוט שם. גם נראה די"ל דירושלמי בערובי תחומין ושתופי מבואות דלא שייך טעמא דאיבה אבל בערובי חצירות דשייך איבה נראה כדעת הרשב"א במליח דוקא:
י״ד
אוכל שהוא מותר באכילה אע"פ שהוא אסור לזה המערב ה"ז מערב בו ומשתתף בו כיצד משתתף הנזיר ביין ישראל בתרומה. וכן הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו שאם אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר. הנה בגמ' איתא מערבין לנזיר ביין וכו' ורבינו שינה וכתב משתתף הנזיר ביין וכו' ונראה ג"כ שדייק רבינו אע"פ שהוא אסור לזה המערב וכו' דאם האחר נזיר דלא חזי לאחריני אין מערב בו ומ"ש רבינו שאם אינו ראוי לזה וכו' על המערב קאי. והנה למ"ש בריטב"א דחזי לאחריני צריכין לסומכוס דצריך שיהיה שניהם יחד חזי לו ולאחריני ומשו"ה אמרינן דחזי לאחריני ומצי למשאל עלה כדאי' במס' עירובין ל' ע"ב אבל לדידן דאין שבות ביה"ש י"ל מטעם שאלה או משום דחזי לאחריני עיי"ש מ"מ נראה דכה"ג דאחֵר נזיר לא מהני מאי דאפשר בשאלה לפמ"ש בתוס' שם בד"ה ולפרוש דמשו"ה אין מערבין בטבל אף דאפשר בשאלה וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמרינן לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו עכ"ל ונראה כונתם דאם לא חזי לאחריני אף דיוכל לשאול ויהיה ראוי לכל מ"מ כיון דאין ביד האחריני לשאול והוא לא שאל בע"ש אף דנשאלין לצורך שבת מ"מ מדהניחו עד שבת נראה שאין דעתו בשאלה א"כ אינם בוטחים ומשתתפים שישאל ולא הוי שיתוף וביותר אם נאמר דגם בעירובי מבואות שייך איבה נראה דגרע מפרוסה. ולפ"ז כמו כן בחזי לכל ולאחד הנזיר אין ראוי לא מהני שאלה לערב הנזיר ג"כ. אלא דלפ"ז צריכין לפרש דמערבין לישראל בתרומה שהאחרים היו כהנים ולישנא דגמ' וסתימות הפוסקים לא נראה כן. אף שתוס' כ"כ לסומכוס מ"מ נראה דגם לרבנן בהאי סברה כסומכוס ומשו"ה אין מערבין בהקדשות כמ"ש בתוס' ולפ"ז כשאחרים נזירים או ישראלים בתרומה ולא חזי לאחריני לא יהני שאלה וצ"ע. ולכאורה דחזי לאחריני משום דהשתתף שהמה יהיה להם חלק בשלו והוא בשל האחרים ובכה"ג בחזי לאחריני יש לאחרים חלק בשלו ואף דהוא אינו יכול לאכול משלו לרבנן מערב דכיון דהוי שלו מצ"ע ותליא הכל בראוי לאחרים שיהיה עי"ז שיתוף עם האחרים ופליגי על סומכוס דס"ל דצריך שיהיה גם חלקו ראוי לאכילה דעיקר שיתוף במאי שעומד לאכילה לכולמו ולמ"ש הריטב"א י"ל דגם לרבנן צריך ראוי לאכילה לו אלא דס"ל דשייך שאלה ולפ"ז צריכין ב' טעמים שאלה וחזי לאחריני גם לרבנן ובתחומין דלא שייך שיתוף על כרחך רק משום שאלה דלמ"ש בלתי מועיל לו במאי דראוי לאחריני ועי' בתוס' ל"א ע"א בד"ה דמאי דלסומכוס אמרינן מגו דאי בעי מפקיר דלרבנן הא חזי לעניים עיי"ש למ"ש גם לרבנן צריך מגו דאי בעי וכו' שיהיה ראוי לו וא"כ כנראה מתוס' חזי לאחריני בלבד מהני לרבנן ולריטב"א דאפשר בשאלה בלבד מהני ג"כ לרבנן אבל בזה לא נראה דעת התוס' הנ"ל גם לא נראה בדמאי דדוקא באחרים עניים: ע"כ צריכין לפרש כונה אחרת בדברי התוס' בד"ה ולפירוש הנ"ל דצריך שיהיה דבר ראוי לאכילה עכ"פ לאחרים אף אם לא להמערבים כולמו ואפי' כולמו ישראלים מערבין בתרומה וכולמו עשירים מערבין בדמאי כיון שראוים לכהנים ולעניים דעלמא אלא דלסומכוס צריך שיהיה ג"כ ראוי לו ושאלה בדבר האסור לכו"ע ולא חזי לשום אדם לא מהני דשאלה לא מהני אלא לעצמו ולא לאחריני כמ"ש לעיל שאין בוטח בהם וביותר בדברים שאין מצוה לשאול אותם עי' במס' נדרים בסוגיא דיש לו מתירין בזה ולפ"ז לדידן לדעת התוס' לא נוכל לומר משום שאלה אלא משום דחזי לאחרים ובהקדש דלא חזי לכו"ע לא מהני שאלה לכו"ע אפי' לדידן ולדעת הריטב"א י"ל מאי שנא מהקדש ומאי מסתבר בזה כיון דלדידיה א"צ חזי לאחריני אף לרבנן וצ"ע ולפ"ז אפי' באחרין נזירים או כהנים מערבין ביין ובתרומה ואין לדייק מדברי רבינו כמ"ש ולשון המשנה מערבין לנזיר וכו' נראה שאחֵר נזיר: וראיתי בס' עצי אלמוגים בהל' עירובין סי' שפ"ו ס"ק ב' שעמד על דברי רש"י שמפרש מערבין לנזיר בערובי תחומין וכיו"ב ברשב"א בס' עבודת הקודש וכתב דלרשב"א דס"ל בשתופי מבואות שייך ג"כ איבה ולרש"י דלדעתו לא ס"ל כן מ"מ בכה"ג שייך איבה שנראה שאין השיתוף חביב בעיניו שמביא דבר שאין ראוי לו וכתב לדידן דפסקינן אין שבות ביה"ש ושייך שאלה וא"כ שייך לאחריני ולדידיה עיי"ש והנה מ"ש משום שאין השתוף חביב עליו לא מצינו כן אלא כמ"ש ז"ל אני נתתי שלימה ואתה פרוסה אבל מובן מ"ש לעיל בהל' ח' ועיין מ"ש לעיל יש לקיים דבריו ועי' בס' מוצל מאש בסי' י"ט שהביא דברי התוס' הנ"ל דלא אמרינן אי בעי מתשיל אלא בדבר שמותר לאחֵר עיי"ש שמביא דבר זה בעלמא אבל למ"ש לא כתבו בתוס' כן אלא בעירוב ושיתוף דאין בוטחין בו המשתתפים ולא לכו"ע הוי ראוי מהאי טעמא ובלתי עומד לישאל ועי' בתוס' ל' ע"א בד"ה ככר שהקשו אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר עיי"ש וי"ל דהנה בנדר הוי עומד לשאול ומצוה לשאולי משא"כ בשבועה עי' בס' מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים דמאי מצוה לשאולי בשבועה ועם כל זה מדעת רבינו דהוי יש לו מתירין ועי' בס' תשובה מאהבה ח"ג דף כ"ה בזה עיי"ש מ"מ מצוה לשאולי לא שייך ועכ"פ חידושא בשבועה אף דאין עומד לשאל וצ"ע לרש"י שמפרש בערובי תחומין וא"כ למה אין מערבין בהקדש בתחומי' מאי נפק"מ דלא חזי לאחריני בחזי לדידיה ויקשה לרש"י קושית התוס' וי"ל דס"ל אף דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש בהגהות מל"מ בפ"ה מאישות לכתחילה אסור ועי' מ"ש במקום אחר בזה ורש"י שמפרש בתחומין ואין מערבין לדבר מצוה בלבד ועי' בתוס' בד"ה ככר מ"מ לכתחילה אסור וא"כ אינו ראוי לערב ולא מהני אפי' בדיעבד דדבר שאין ראוי לא שייך שיתוף ועי' בפרי מגדים בסי' שפ"ו ס"ק י"ג בפי' למג"א שכתב משמע כל דשרי לאחריני מזון הוא ואע"פ שכל החבורה אין רשאין לאכול ממנו עיי"ש ועי' עוד מ"ש לקמן בהל' כ"ב עיי"ש:
ט״ו
אבל דבר האסור לכל כגון טבל וכו' ומערבין במעשר שני בירושלים מפני שהוא ראוי שם לאכילה אבל לא בגבולין. עיין בירושלמי עירובין פ"ג ה"ב ותני ב"ש אמרי מערבין מעשר שני בירושלים אמר ר' ירמיה הדא דאת אמר בערובי חצירות אבל בערובי תחומין תני שנתן עירובו בירושלים שהוא יכול לעלות ולאכלו שם עכ"ל לפי גירסת הקרבן העדה וכתב שם שמזה הוציא רבינו דבריו הנ"ל וכן הוא בתוספתא עיי"ש:
ט״ז
כיצד וכו' אבל אם נתנו בבית שער וכו'. עיין בכ"מ ובב"ח בסי' ש"ע מ"ש על זה עיי"ש: ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת ואם היה רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום. בגמרא גיטין ס' ע"ב אי' משום חשדא ברש"י שיחשדו שמטלטל בלא עירוב ובתוס' בשם ר"ת שלא יחשדו שגנב הפת של עירוב ובפי' משניות כתב רבינו ואם היה המנהג שהיו מניחין העירוב בבית מבתי החצר אמר שלא ישנה לעולם אלא בזה הבית שהיו נותנין בו בתחילה להניח אותו לפי שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שנתבאר שם עכ"ל ועי' במג"א בסי' שס"ו ס"ק ז' והנפק"מ בין הטעמים ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ט' ובס' ישועות יעקב בזה ומ"ש דלא שייך חשד אלא דעושה נגד הדרך הנהוג כתבתי במ"א כי בזה דעות בין הפוסקים ז"ל עיי"ש ובירושלמי גיטין פ"ה ה"ט מפורש כרש"י משום חשדא שמטלטל בלי עירוב עיי"ש ועי' בהמ"מ דקיי"ל בית משום דירה כדאיתא מ"ט ע"א ויש לעיין למאן דאמר משום דירה דקנין ממילא בדיבורא כמ"ש לעיל ואעפ"כ קנין צריך ומשום דירה דאל"כ לא נמשך אחריו ולא מחזי כשיתוף וצ"ע:
כ׳
לקח אחד מבני החצר פת אחת וכו' ויש לו לזכות ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו העברי וע"י אשתו וכו'. עיין בכ"מ שכתב אף דבמס' נדרים פ"ח מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר במגו דזכיא לנפשה זכי לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא, למ"ש בר"ן במס' ביצה שם קאי למאן דס"ל אין קנין לאשה בלא בעלה ר' מאיר דס"ל כן אבל לרבנן דפליגי עליה לא צריכין שתהא לה בית באותו חצר וכן רבינו והרי"ף עיי"ש. ועי' בתוס' יו"ט בפ"ז מ"ו ממס' עירובין שעמד ע"ז דהרי דעת רבינו כר"מ בהל' נדרים ופ"ג מהל' זכיה עיי"ש: ונראה לומר דהנה במס' נדרים שם מקשינן ממשנה דמזכה ע"י אשתו לר' מאיר דס"ל יד אשה כיד בעלה ומשני אמר רבא אע"ג דאמר ר"מ יד אשה כיד בעלה מודה ר"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא ובר"ן שם דכדאי' במס' ב"ב נ"א ע"ב בבעל הנותן מתנה לאשתו קנתה דוקא באחרים שנתנו לה ס"ל ידה כיד בעלה ולא שמעינן דר"מ פליג ע"ז עיי"ש ומקשינן שם מברייתא דאיתא ואלו שאין זכין להן וכו' ואשתו אלא א"ר אשי מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן מגו דזכיא לנפשה זכיא לאחרים ועי' בר"ן שם עיי"ש וא"כ צריך לאפלוגי בין לזכות לאחרים דלא שייך קנין לה לבין אם יש לה חצר במבוי ועי' בשיטה מקובצת על מס' נדרים שם בד"ה אלא אמר ר' אשי אע"ג דלזכות לאחרים לא חשבינן ליה כמוכר שדה לאשתו דאמר רב קנתה דהתם כיון שלעצמה נותן גמר ומקנה להקנות לה לדעתה להוציאה מרשותו אבל לזכות לא וכו' עיי"ש: ונראה לומר רבא דאמר לזכות לאחרים ג"כ לא אמרינן לר' מאיר יד אשה כיד בעלה משום כמ"ש במקום אחר דכל לזכות לאחרים הוי גם קנין לעצמו כמו טובת הנאה וכיו"ב מטעם קני ע"מ להקנות דהוי קנין כדאי' במס' נדרים דף מ"ח ע"ב דלרב נחמן קני עיי"ש הרי זה שיש לו זכות בדבר להקנות לאחרים מקרי קנין וזכות וכמ"ש בזה בסוגיא דתופס לבע"ח והבאתי סמוכין לזה ממ"ש בש"מ שם עיי"ש אבל רב אשי דס"ל שם קני ע"מ להקנות אינו קונה וא"כ נראה דס"ל דלא הוי כקנין לעצמו משו"ה מחלק כאן שפיר בין יש לה חצר במבוי דיש קנין ממש אבל בלזכות דאין לה רק זכות להקנות לא מקרי קנין וכמתנה לאשה: והנה רבינו דפוסק כרב נחמן דקני ע"מ להקנות קני וכמ"ש בר"ן שם משמו כן, נמצא דאין לפשר הברייתא עם המשנה לומר לחלק בין יש לה חצר במבוי וצ"ל דברייתא לא ס"ל דלר' מאיר בבעל הנותן מתנה לאשתו לא שייך ידה כידו כדאי' במס' ב"ב הנ"ל. ורבינו דפוסק בפכ"ז מאישות דקנתה מתנת בעלה עיי"ש וס"ל גם כן קני ע"מ להקנות כתב כסתמא דמשנה דס"ל לזכות שאני לר"מ כמ"ש רבא ולא הצריך שיהיה לה חצר במבוי ואתי שפיר ואינו דומה להאי דאי' במס' עירובין דף ע' ע"א אע"ג דאמר ליה קני על מנת להקנות עיי"ש שאני שם דעכ"פ רשותו מעכב דלא קנה. ועי' מ"ש בפ"ב ה"ד בזה עיי"ש:
כ״ב
נתן העירוב או השיתוף במגדל ונעל עליו וכו'. רבינו עובדיה מברטנורא בפי' למשנה זאת במס' עירובין ל"ד כתב דאף דאין שבות ביה"ש ב' שבותין גזרו אף ביה"ש. ועי' בשעה"מ כאן שהקשה ע"ז ממאי דאי' במס' עירובין דף ל' הנ"ל ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דאיתשל עלה אי מיתשל עלה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר וכו' אלא סומכוס סבר ליה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש ובתוס' שם הקשו מהאי טעמא לא יערב נזיר דשבות לישאל על נדרו בשבת ותירצו דלצורך שבת נשאלין והוי צורך שבת בזה לשתות יין לקידוש עיי"ש. והשתא לדעת הרע"ב דס"ל באיכא ב' שבותין גזרו אף ביה"ש אפי' כרבי נמי מצי אתיא דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרשה ותירוץ התוס' לעיל לצורך שבת בנזיר ביין לא שייך בתרומה למ"ש בתוס' שם בד"ה לא דמיירי באין צריך לאכלן עיי"ש. ועי' שציין מ"ש בשערי אפרים חאו"ח סי' כ"ו על קושיא אחרת ומה שתירץ לא שייך בזה. וכיו"ב ראיתו קושיא זאת בס' ישועות יעקב בסי' שפ"ו ס"ק ג' עיי"ש. ועי' בשעה"מ פ"ב מהל' יו"ט ה"ט עיי"ש: והנה יש לעיין בשבות דשאלה בשבת דאין שואלין אלא לצורך שבת. בלבוש ביו"ד בסי' רכ"ה סעיף ג' כתב דלצורך חול למה יתירו בשבת הוי ליה ממצוא חפציך ואסור עיי"ש. ואח"ז כתב דחרמי ציבור משום שכולם נקבצים בשבת מתירין אפי' בשלא לצורך שבת עיי"ש וכמוזכר בשו"ע שם ולהאי טעמא דמצוא חפציך צ"ל דהוי כחפצי שמים בצרכי ציבור ובפרי מגדים בסי' שמ"א בפי' לטו"ז שם כתב ע"ז ולא הבנתי מה מצוא חפציך שייך בדבר שאין בו מלאכה כלל וכתב דאפשר אע"ג דאין בו דין גמור מ"מ שלא לצורך כלל החמירו דמחזי כדין ואף לדבר מצוה אסור עיי"ש. ועי' בשו"ע יו"ד בסי' רכ"ח סעיף ג' ואפי' מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת וכו' ובש"ך ס"ק ז' ובשבת אע"ג דבכה"ג בדין אסור נדרים לאו דין הוא עכ"ל. ובמאירי במס' שבת שם לצורך מותר אפי' היה לו פנאי מע"ש ואין זה נראה כדן את הדין שהרי נעשה אף בקרובים ובלילה אפי' היה אפשר מבעוד יום ומעומד משא"כ כל אלו בדין עיי"ש: הנה בנודר ממאכל י"ל דהוי כמתקן כמו בהפרשת תרומה שכתב רבינו בפכ"ג הי"ד דהוי משום מתקן וכמו בטבילת כלים וכיו"ב בראית מומין אף שאין עושה מעשה בהדבר אף דשם התיקון על הדבר וכאן על האדם יהיה כטבילת אדם אם לאו דמחזי כמיקר שייך ג"כ כמתקן וצ"ע ולהאי טעמא לא יקשה דהוי ב' שבותים השאלה והפרשה דהרי בלי ההפרשה לא הוי השאלה מתקן ובלי השאלה לא שייך הפרשה ותיקון בה וא"כ חדא איסורא דשבות בלבד הוי (ואם נאמר דהוי כדין מובן בלצורך שבת לא שייך שבות כלל דדין משום שמא יכתוב וזה שישכח ובכה"ג דמתירין רק לצורך שבת לא שייך שכחה כדאיתא בפ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר לשרפו עיי"ש. אבל נגד זה בתחומין דאמרינן ביצה י"ז ע"א דהוי כקונה קנין בשבת אף דהוי משום שבת ולא אמרינן כן אע"ג דמשום שמא יכתוב הוי בשכחה ובמו"מ דגם מטעם דבר דבר כמ"ש ברש"י בתחומין לדבר מצוה הוי חפצי שמים וצ"ע):
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות עירובין פרק א׳
ה׳
לפיכך תיקן וכו'. ותוי"ט פ"ז דעירובין מ"א הביא הוכחה דשני בתים בלא חצר נמי אינם יכולים לטלטל מזה לזה בלא עירוב וסיים וזה ממה שיקשה על דברי רבינו דדעתו שלא תיקן שלמה וב"ד אלא כשיש דיורין חלוקים אצל מקום שיד כולם שוה בו דהוי דיורין רה"י והמקום שיד כולם שוים בו כעין רה"ר דאיכא למגזר אבל שתי רשיות ששתיהן כאחד רה"י ממש לא גזר שלמה וב"ד וסיים אולי דגזירת חכמים היא בתר שלמה ורבים תמהו ע"ז מנ"ל הך גזירה והרמ"ז שם חולק על התוי"ט והגם שבשו"ת דב"ש סי' קפ"ב השיב לרמ"ז מ"מ בס' ש"ל סתר כל ראיותיו דבכ"מ שיש כאן שני בתים והם רה"י ולא נשאר להם מקום מה שיד כולם שוים א"צ עירוב והמחמיר עכ"פ לא יברך על העירוב:
ח׳
כמהין ופטריות אין משתתפין שאינן חשובין כאוכלים. והריטב"א סיים עוד ואינם באים לסעוד ולא ללפת בהן את הפת וכל שאינו ראוי לסעוד בו או ללפת בו את הפת אין מערבין בו דמידי דחזי לסעודה בעי' וכענין שאמרו אין מערבין בקורא דדקלי אע"ג דרגילין לאכלו וניקח בכסף מעשר מ"מ אינו אוכל גמור ועומד לכך ובגמ' דמקשה והא איכא כמהין ופטריות ה"ה דה"מ להקשות דאיכא טובא כה"ג וחדא מנייהו נקט ע"ש ולגמ' דמקשה והא איכא כמהין ופטריות מצד הסברא קא מקשה אי נמי דסמך על הברייתא דעירובין דף כ"ח דקתני בה ר"י אומר קורא הרי הוא כעץ לכ"ד אלא שניקח בכ"מ ומשמע מזה דאין מערבין בקורא וע"ז לא פליג הת"ק וע"כ ה"ט משום דאין באין לסעוד ולא ללפת בהן את הפת וא"כ ה"ה כמהין ופטריות וכ"נ מדברי התוס' דף כ"ז ע"א ד"ה מאן דמתני וכו' שכתב שם דכו"פ נקחין בכ"מ ואין מערבין בהן אף שיש מגיהי' בדברי התוס' אבל אין צורך להגיה כמ"ש בס' יד דוד שם וכ"ה שיטת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דאין מערבין בכמהין ופטריות. והרב הגאון מהרא"ו בספרו או"ח סימן שפ"ו כתב לחלק בזה דבכו"פ מבושלין מערבין והא דמקשה בגמ' והא איכא כו"פ כתב דהקושיא הוא מסיפא דתנן הכל ניקח בכ"מ ע"ש שהאריך מאד. והנה באמת כפי מה שכתבתי נדחים כל ראיותיו וגם דוחק גדול לומר מדקתני בכל מערבין וכו' חוץ וכו' הכל ניקח בכ"מ וכו' חוץ וכו' שלא יהיו דומין בהדדי וכללא קמא דוקא וכללא בתרא לאו דוקא וכבר הארכתי בזה בס' ש"י העליתי שדברי כל הפוסקים נכונים וברורים:
י״א
עוכלא תבלין. בס' תוס' יו"כ יומא דף פ"א הקשה על רבינו מדלא חשיב בפ"ו מה' מעשרות ה"ח תבלין א"כ למה כתב פה דמערבין בו ועי' בס' יד דוד דמוכח ממתני' הנותן לחמותו וכו' אינו חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר והביאו רבינו פי"א מה' מעשר ע"ש. ובאמת יש ב' מיני תבלין ומש"ה כתב רבינו פה וסמך על מ"ש בה' יו"ד דבעינן ראוי לאכילה או ללפתן:
י״ד
וישראל בתרומה וכו'. כתב בש"ג פ' בכל מערבין אבל בזה"ז שכולנו טמאי מתים אין שום אדם בעולם שתרומה ראויה לו ע"כ והעתיקו בס' א"ז, ולי צ"ע לא מבעי לשיטת רבינו פרק ז' מהל' תרומות הלכה ח' דראוי הוא לכהן שטבל א"כ פשיטא דמותר ואפי' לפי שיטת הראב"ד שם שחולק מ"מ הרי כתב הכ"מ שם דגם הוא מודה בלא אפשר להאכיל לקטן דמותר הגדול לאכול אחר שטבל א"כ מותר לכ"ע לערב בו ומש"ה העתיקו הפוסקים דין זה:
ט״ז
אפי' בית שער של יחיד. עי' הה"מ וכ"מ עי' ירושלמי פ"ו דעירובין הל' ו' ועי' בק"ע שם ד"ה מילתיה וע"ע בירושלמי שם דף כ"ד ע"א ר"י בשם רב הדא דתימר בבית שער של יחיד וכו'. ומדברי הירושלמי נראה דלא כמ"ש התוס' עירובין דף ע"ח ע"ב ד"ה ור"י ומזה סייעתא גדולה לשיטת רבינו פה לפי מה שכתב הב"י באו"ח סי' שע"ה לחד תי' ועמ"ש בזה בש"י שם: מפני דרכי שלום. בפירש"י וכשיכנסו בחצר ולא יראו את העירוב שם בבית יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב וצריך לדחוק לפי פירושו במה שאמרו בירושלמי עירובין דף י"ט ע"א בדייר ישן היא מתניתא והרמב"ם בפי' המשנה כתב הטעם שמערבין בבית ישן לפי שיש לו הנאה שא"צ ליתן פת וכ"מ מדברי רבינו פה ובתוספתא פ"ה דעירובין תניא אם בא לחלוק כבוד רשאי ומזה מוכח כפירוש רבינו ובס' ש"י שם כתבתי דלרש"י צ"ל דאם בא גדול וחולק לו כבוד קלא א"ל למילתא ואין כאן חשד, גם כתבתי לשיטת רבינו צ"ל דגרסינן בגיטין משום חסדא ולא מפני חשדא כמ"ש הגי' לפנינו ועוד כתבתי שם די"ל דא"צ להגיה דרבינו מודה לטעם חשדא אלא דבא ליתן טעם הדבר מהיכ"ת יבוא לידי חשדא דלמא לא הקפיד בדבר ליתנו בבית אחר שאין רצונו להיות שומר עליו שלא יתקלקל לזה בא רבינו לומר דודאי יש לו ריוח מזה ומסתמא לא עשה כן מעצמו כ"א נטלו ממנו שלא מדעתו ולזה לא הוצרך רבינו להביא דין התוספתא ודו"ק:
י״ח
חלקו את העירוב וכו'. והנה באי זה ק"ק נהגו להניח העירוב בכל בהכ"נ בפ"ע ומאוד תמה בזה בשו"ת ח"צ סי' קי"ב כי טועים הם בדין העירוב ובכוונתו שהרי עיקר העירוב שיחשבו כל הדרים בחצר כאלו דרים בבית א' דהיינו הבית ההוא שהעירוב מונח בו וכהא דאמרינן בגמ' עירובין מ"ט החולק את עירובו אינו עירוב וכמ"ש רבינו פה אפי' היכא דמליה ואייתיר מניחו בכלי אחר באותו בית ע"ש שהאריך מאוד. ויפה כתב בזה בשו"ת מקור ברוך שאלה ז' שאין זה דומה לחולק עירובו כיון שיש לכל בני הקהלה חלק בכל ככר וככר א"כ שפיר הוי כאילו דרים במקום אחד דהיינו שבכל בהכ"נ יזכה העירוב לכל הדרים שם באותו קהלה והביא ראיה שם וכ"מ בט"ז ס"ס שס"ח במ"ש שם הרוצה לעשות ע"צ היותר הטוב יערב משלו בכל ע"ש ויזכה ע"י אחר ובזה לא חיישינן לקלקול העירוב בבהכ"נ וע"ש שמסיק שאותן הקהלות שנוהגין מקדם כן אין רשאים לבטל מנהגם עכ"ד. ויש לעיין לענין ברכה כיון שכל הטעם שעושים כן דלמא יתקלקל העירוב וגם אם לא יברכו יש היכרא לתינוקות:
י״ט
המשתתפין במבוי וכו'. עי' ירושלמי דף כ' ע"א דר"מ היא ע"י עירוב וע"י שיתוף, וע"ש עוד הלכה ב', וכתב הרמ"א בש"ע סימן שפ"ז טעם למנהג שלנו ע"ש ובלבוש שם כתב הטעם דסומכים על דברי רבינו פה ונ"מ אם העירוב אינו בפת דלשיטת הלבוש צריכים לערב בחצירות ולשיטת הרמ"א יש מקום לומר דגם אם לא עשו בפת ג"כ יכולים לסמוך ועי' בס' בני חייא שמסיק שגם דעת הרמ"א דוקא בפת ואז אין צריכים עירובי חצרות וכמו בק"ק רודיס שגובין שמן ונותנין בפך צריכים עירובי חצירות ג"כ ע"ש:
כ׳
שפחתו העברית. עמ"ש בש"י עירובין דף כ"ב ד"ה מה אנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
כסף משנה · הלכות עירובין פרק א׳
ט׳
וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'. שיעורו שתי סעודות שהן כי"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ"כ ה"ה והוא מדברי הרשב"א בת"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי"ח) וקשה דא"כ ה"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז"ל פסק בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר"ש. וי"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי"ל כר"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה:
ט״ז
כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'. כתב ה"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות:
ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'. אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א"א להולמם עכ"ל. ול"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס"ל דלא קי"ל הכי מדגרסינן בס"פ הדר (עירובין ע"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי"ל כר"י. וכיון דלא קי"ל כר"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ"ש בפ"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ"ש אם הוא של יחיד. א"נ דבפ"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד:
י״ז
ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'. מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא:
ודע שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף:
י״ט
המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'. בפרק הדר (עירובין ע"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר"מ וחכ"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ"ע ל"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א"ר יהודה אמר רב הלכה כר"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ"ש פה כתב בפ"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא"צ לערב כלל. ואע"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר"מ וכמ"ד דבפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ"ד ביין כ"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה:
כ׳
ויש לו לזכות ע"י בנו וכו' וע"י אשתו. משנה פרק חלון (עירובין פ"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר"ן כתב בפ"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה"מ לר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי"ף שכתבו משנתנו כצורתה:
וכן יש לו לזכות להם ע"י שפחתו העברית וכו'. ה"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס"ד ס"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
אור שמח · הלכות עירובין פרק א׳
א׳
וכן הדין במבוי שיש לו לחי או קורה כו' שכל המבוי רה"י הוא. לאו דוקא רה"י הוה דהא פסק בפרק י"ז מהלכות שבת מבוי שהכשירו בקורה כו' פטור, הרי שאינו אלא כרמלית ומה"ת מקום פטור רק דע"י קורה התירו טלטול בו, ומפ"ז נדחה מש"כ הלח"מ להוכיח דמדינה שיש לה דלתות ננעלות בלילה דהוי רה"י דבר תורה, דמבוי שיש לו קורה ג"כ אינו רה"י אלא להיתר טלטול ודו"ק.
ט״ו
ומערבין במע"ש בירושלים כו' אבל לא בגבולין. נ"ב תוספתא, וכן ירושלמי הלכה ב'.
י״ז
ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת. מקורו טהור ממשנה דף ע"ט ואומר הר"ז לכל בני המבוי והתיבות ההם אין להם פתר ועיין רע"ב שנדחק. ולענ"ד נראה פי' שאומר שזו החבית היא להתיר הטלטול מחצירות למבוי לכל בני המבוי וזו כוונתו הרי זו תועלת להתיר טלטול לכל בני המבוי. וכן בריש פרק כיצד משתתפין ה"ז לכל בני עירי פירש רבינו לקמן פרק ו' הלכה כ"ד בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופ' או לבני מקום פ' וכו' להלוך ממקום זה אלפיים וכו' וז"ב. לפ"ז נראה דירושלמי מפרש המשנה דאם נתמעט העירוב שעיקר העירוב קיים וחוזר ומשלימו אין צריך לחזור ולומר ה"ז לכל בני המבוי דכבר אמר בתחלת השתוף, אבל אם נתוספו דיורין כשמוסיף ומזכה הרי על חלקם לא אמר שיהא לשם שיתוף לטלטל עבורם מחצר למבוי וע"ז קאמר צריך להודיע שיודיע שזה שיתוף להתיר להם הטלטול. ובעי הירושלמי מה מודיע. ומשני הלב"ה והוא ראשי תיבות הרי זה לכל בני המבוי, ונוכל לומר בפשיטות טפי בלא הגהה שמודיע הלכה כלו' הדין שזה להיתר המבוי, ודו"ק וזהו פירוש הירושלמי הסתום. פרק חלון הלכה ז'.
י״ח
בשו"ת חכם צבי תמה על המנהג שנהגו בהמבורג להניח עירובי בכל בתי כנסיות והרעיש עולם ע"ז דהא החולק את עירובו אינו עירוב ויעו"י שו"ת מקור ברוך. ונראה לי לישבו על נכון. כי באמת עיקר המנהג להניח בבהכ"נ הוא כמו שכתב בחדושי אבן עוזר שס"ו כי היכי דיוכל לטלטל מבהכ"נ דהוה כמו חורבה לדעת רש"י דאסור מיהא לטלטל ולהוציא מתוכה, וכשמניחין בה עירוב אז בית שמניחין בה א"צ ליתן עיי"ש באורך. א"כ הא מוכרח לעשות כן, דאל"כ מאי תקנתי' אכתי משאר בהכ"נ יהא אסור להוציא לרה"ר אמנם מה שגמגם מהא דחולק עירובו, נראה כי טעמא דכיון שעירבו בב' בתים א"כ נחלקו הדיורין ושוב אוסרין זע"ז דעירוב דוקא הוא שיקנו רשות במקום אחד ויהיו של כולם א"כ בביהכ"נ דאינה דירה והוי' כמו חורבה וכי נתנו עירובן בהרבה בתי כנסת הא דרים בבהכ"נ והוי דרים בחורבה ואינם אוסרין. וא"ל כיון שנתנו עירובן שם שוב הוי' דירה דהא דיורין להחמיר לא אמרינן וכמבואר מ"ח ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות עירובין א׳, מתוך הלכות עירובין שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
