הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות עדות · פרק כ׳

ספר שופטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק כ׳
הלכה א׳
אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין וְלֹא לוֹקִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם רְאוּיִין לְעֵדוּת וְיִזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם אַחַר שֶׁנִּגְמַר הַדִּין. אֲבָל אִם הוּזַם אֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד אוֹ שֶׁהוּזַמּוּ שְׁנֵיהֶם קֹדֶם גְּמַר דִּין אוֹ אַחַר גְּמַר דִּין וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל אֵין נֶעֱנָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַמּוּ וְנִפְסְלוּ לְכָל עֵדוּת שֶׁבַּתּוֹרָה:
הלכה ב׳
נֶהֱרַג זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ הוּזַמּוּ אֵינָן נֶהֱרָגִין מִן הַדִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יט) "כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת" וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם לָקָה זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו לוֹקִין. וְכֵן אִם יָצָא הַמָּמוֹן מִיַּד זֶה לְיַד זֶה בְּעֵדוּתָן חוֹזֵר לִבְעָלָיו וּמְשַׁלְּמִין לוֹ:
הלכה ג׳
הָיוּ הָעֵדִים שְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ מֵאָה אִם הֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה אַחַר זֶה וְהֵעִיד כָּל אֶחָד מֵהֶן אַחַר חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּזַמּוּ מִקְצָתָן אֵין נֶעֱנָשִׁין עַד שֶׁיּוּזַמּוּ כֻּלָּן. אֲבָל אִם הָיָה הֶפְסֵק בֵּין זֶה לָזֶה יֶתֶר מִכְּדֵי דִּבּוּר שֶׁהוּא כְּדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לְרַב. הֲרֵי נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְהַשְּׁנַיִם שֶׁהוּזַמּוּ נֶעֱנָשִׁין וְהַשְּׁנַיִם הָאֲחֵרִים שֶׁהָיָה בֵּין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים הֶפְסֵק אֵין נֶעֱנָשִׁין. וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה הָעֵדוּת כֻּלָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּת אַחַת הוֹאִיל וְנִפְסְלָה מִקְּצָתָהּ נִפְסְלָה כֻּלָּהּ:
הלכה ד׳
הֵעִיד הָאֶחָד וְנֶחְקְרָה עֵדוּתוֹ וְאָמַר הַשֵּׁנִי אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ אוֹ שֶׁאָמַר הֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְהוּזַמּוּ שְׁנֵיהֶן הֲרֵי שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין אוֹ לוֹקִין אוֹ מְשַׁלְּמִין. שֶׁכָּל עֵד שֶׁאָמַר אַחַר עֵדוּת חֲבֵרוֹ הֵן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנֶּחְקַר וְהֵעִיד כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד חֲבֵרוֹ. וְאֵין לְעֵדִים זוֹמְמִין שְׁגָגָה לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ אֵין צְרִיכִים הַתְרָאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ה׳
כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְזִימִין אֶת הַמֵּאָה אִם הֵעִידוּ הַמֵּאָה בְּבַת אַחַת. כָּךְ הֵן מְזִימִין אוֹתָן אֲפִלּוּ הָיוּ חֲמִשִּׁים כַּת וּבָאוּ שְׁנַיִם אַחַר שְׁנַיִם. כֵּיצַד. כַּת שֶׁהֵעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג אֶת שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וֶהֱזִימוּהָ. וּבָאת כַּת שְׁנִיָּה וְהֵעִידָה אוֹתָהּ עֵדוּת עַצְמָהּ שֶׁרְאוּבֵן הָרַג שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם וְעָמְדוּ אוֹתָן הַשְּׁנַיִם וֶהֱזִימוּהָ גַּם זוֹ הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וְכֵן הַשְּׁלִישִׁית וְכֵן הָרְבִיעִית אֲפִלּוּ מֵאָה כֻּלָּן הֵן נֶהֱרָגִין עַל פִּי אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם:
הלכה ו׳
כַּת שֶׁהֵעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג אֶת שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאָה כַּת שְׁנִיָּה וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת רִאשׁוֹנָה יֵהָרְגוּ הָעֵדִים הַזּוֹמְמִין וְיִנָּצֵל רְאוּבֵן. בָּאָה כַּת שְׁלִישִׁית וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וּרְאוּבֵן וְתִנָּצֵל הַכַּת רִאשׁוֹנָה. בָּאָה כַּת רְבִיעִית וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת שְׁלִישִׁית תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית וְהָרִאשׁוֹנָה וְיִנָּצֵל רְאוּבֵן וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כַּת זוֹ מְזִמָּה אֶת זוֹ כַּת נִכְנֶסֶת וְכַת יוֹצֵאת:
הלכה ז׳
עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אִישׁ טְרֵפָה שֶׁהָרַג וְהוּזַמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין. שֶׁאֲפִלּוּ הֲרָגוּהוּ בִּידֵיהֶן אֵין נֶהֱרָגִין לְפִי שֶׁהוּא טְרֵפָה. וְכֵן הָעֵדִים שֶׁהָיוּ טְרֵפָה וְהֵעִידוּ בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין וְהוּזַמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין. שֶׁאִם יוּזַמּוּ זוֹמְמֵיהֶן אֵין זוֹמְמֵיהֶן נֶהֱרָגִין שֶׁלֹּא הֵזִימוּ אֶלָּא טְרֵפָה:
הלכה ח׳
עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד וְהִרְשִׁיעוּהוּ רֶשַׁע שֶׁאֵין בּוֹ לֹא מַלְקוֹת וְלֹא מִיתָה וְלֹא חִיּוּב מָמוֹן וְאַחַר כָּךְ הוּזַמּוּ. הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָמְמוּ לְהַלְקוֹת זֶה וְלֹא לְחַיְּבוֹ מָמוֹן. כֵּיצַד. הֵעִידוּ עַל כֹּהֵן שֶׁהוּא חָלָל כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה אִמּוֹ אוֹ נֶחְלְצָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהוּזַמּוּ הֲרֵי הֵן לוֹקִין. וְכֵן אִם הֵעִידוּ עַל אָדָם שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה וְהוּזַמּוּ לוֹקִין וְאֵינָן גּוֹלִין. הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהָרַג הַנֶּפֶשׁ וְהוּזַמּוּ. הֲרֵי הֵן לוֹקִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּמְכַּר בְּעֶבֶד עִבְרִי וְהוּזַמּוּ לוֹקִין. וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה הֵן:
הלכה ט׳
כָּךְ קִבְּלוּ חֲכָמִים שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִצְדִּיקוּ אֶת הָרָשָׁע בְּעֵדוּתָן. וּבָאוּ עֵדִים אֲחֵרִים וֶהֱזִימוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. הֲרֵי עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים לוֹקִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְשִׁיעוּ הַצַּדִּיק לְהַלְקוֹתוֹ. אֲבָל אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יט) "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם":
הלכה י׳
שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל רְאוּבֵן שֶׁנָּאַף עִם בַּת כֹּהֵן וְנִגְמַר דִּין רְאוּבֵן לֵיחָנֵק וְדִין הַנּוֹאֶפֶת לִשְׂרֵפָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְנָקִין וְלֹא נִשְׂרָפִין. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק כ׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק כ׳

א׳
אין עדים זוממין נענשים עד שיוזמו שניהם אחר גמר דין וכדתניא פרק קמא דעל פי אחד מהם לא היה מחוייב הנידון וליכא כאשר זמם וגמר דין נמי בעינן כדתנן התם שהרי הצדוקין אומ' עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש אמרו להם חכמים והרי כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו משמע שעדין אחיו קיים ואם כן למה נאמר נפש תחת נפש גבי עדים זוממים יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אינם נהרגין עד שיגמור הדין ואם היה אחד מהם קרוב או פסול אין השני נהרג דבעי' שיזומו שניהם כשהם ראוים להעיד ואם לקה זה שהעידו עליו או שלם ממון לוקין העדים או משלמין לו אחר שיחזרו לו המעות דאמר' התם חייבי מלקיות מנין דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחלה דקרא בחייבי מיתות כתיב נפש תחת נפש תלמוד לומר רשע רשע חייבי גלות מנין דאף על גב דילפינן רשע רשע לחיובי מלקיות הינו כשמתחייב הנידון ללקות אבל כשהרשיעוהו לגלות לא גמרינן אתיא רוצח רוצח וממון נמי כתיב בעדים זוממין דכתיב יד ליד וגו' דמפקינן מיניה ממונא ודרשינן נמי עד שיגמר כדכתבו התוספות התם.
ג׳
היו העדים שלשה אפילו מאה שהעידו זה תוך כדי דיבור של זה והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיזומו כולם דכולן עדות אחת שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה כר' עקיבא ור' שמעון במתני' והזמה חשיבא בנמצא אחד מהם קרוב או פסול הילכך חשיבי כשנים מה שנים ילפינן עד שיזומו שנים דבחד לא היה מחויב הנידון וליכא כאשר זמם אף שלשה ומאה ואם היה הפסק בין זה לזה יותר משיעור לא חשיבי כת אחת אלא אותם שלא היה הפסק בשיעור ושיעור שאלת תלמיד לרב. עד שני שאמר אף אני כמוהו או הן או כיוצא בזה הוי כמעיד ממש. אין לעדים זוממים שגגה לפי שאין בהם מעשה כדאמרינן לעיל נתרי בהו אימת וכו' פרק אלו נערות.
ה׳
כשם שהשנים מזימין את המאה כך מזימין כל כת וכת אפילו חמשים ולא אמרינן איסטטית היא כרבי יהודה במתניתין דכמו דמזימין אפילו בבת אחת הכא נמי מזימין בכמה עדיות. באה כת שלישית והזימה השנית תהרג השנית והנידון ותנצל הא' באה ד' לג' תהרג הג' והראשונה וינצל הנידון והכת השניה וכן עד מאה וכדאמר' גבי זוממי זוממין בכתובות ופרק קמא דסנהדרין.
ז׳
עדים שהעידו על איש טרפה שהרג הוזמו אין נהרגין לפי שהוא טרפה ואין חייבין מיתה עליו וכן עדים שהיו טרפה אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה.
ח׳
העידו על כהן שהוא חלל אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו לקיים כאשר זמם כדתנן ריש מכות אלא לוקה ארבעים ויליף לה בגמרא מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ואם תעשהו חלל והוא כהן פסלת זרעו לעולם ואי תימא ליפסלו לדידיה ולא לזרעיה בעינא כאשר זמם והוא זמם לפסול את הנידון ואת זרעו. העידו עליו לחייבו גלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה וכדילפינן נמי התם דכתיב ינוס הוא ולא זוממין. העידו על שורו שהרג וחייב כופר והוזמו לוקין ואין משלמין כופר כדתניא התם משום דכופרה כפרה היא לכפר על זה שהרג שורו אדם כדכתיב ונתן פדיון נפשו והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם ואם העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו אין נעשין עבד עברי וכדתני' התם ומפרשי' טעמא דכתיב ונמכר בגניבתו ולא בזממו ומפי הקבלה שארבעה דברים אלו לוקין עליהם וכדאמ' פרק קמא דסנהדרין דף י' ופרק ב' דמכות רמז לעדים זוממין שלוקין מנין היכא דאין הזמה יכולה להתקיים בהם כי הני ארבעה דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע משום דהצדיקו ב"ד את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות את הרשע צדקת צדיק למה הוזכרה כאן וכי משום צדקת הצדיק מתחייב רשע מלקות אלא וודאי עדים זוממין רמיזי הכא דאעדים קאי האי אם בן הכות וה"ק עדים שהרשיעו צדיק והוזמו והצדיקו עדים אחרונים את הצדיק והרי נעשו רשעים אלו העדים הראשונים ילקו אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כבן גרושה וכו' ואם אינו ענין לעדות ממון דהא אין לוקה ומשלם תנהו ענין לבן גרושה וכיוצא בו ואם העידו עליו שעבר על לאו שחייב מלקות לא צריך האי קרא אלא משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם.
י׳
העידו על ניאוף בת כהן שהיא בשריפה והוא בחנק הרי אלו נחנקין כמותו כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כל היכא דבעדותן מחייבין איש ואשה ודינן חלוק כי הכא לו הוקשו וכדא' ס"פ הנחנקין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק כ׳

ז׳
וכן העדים שהיו טריפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת ב"ד והוזמו אין נהרגין כו': הכס"מ הקשה איך קבלו עדותן של העדים כיון שאם יוזמו אינן נהרגין והוי עדותן עדות שאי אתה יכול להזימה. וצריך ביאור קושייתו, דהא בעדים על איש טריפה ג"כ קשה איך מקבלינן עדותן, ובאמת כתבו רבינו לעיל פרק ד' מרוצח דמה"ט טריפה שהרג בפני עדים פטור, אך זה סיבה להמסובב. אולם על עדי טריפה שפיר מקשה דהוי מצי להשמיענו שהעידו ונעשו טריפה והוזמו אינן נהרגין. אמנם באמת יפלא, דטריפה שהרג דפטור הוא מפורש בכ"ד בש"ס, אבל שיהיו עדי טריפה פסולים להעיד משום דאינן נהרגין אם יוזמו, וא"כ איכא מאן דכשר בדיני ממונות ודיני קנסות, ובד"נ פסול, דבדיני קנסות אם יעידו עדי טריפה הלא כשיוזמו יתחייבו לשלם דזוממיהן שפיר יתחייבו אם יזמו דרצו להוציא ממון מהעדי טריפה שלא כדין ע"י עדות שקר [וכן כתב הרב בש"ך סימן ל"ג ס"ק ט"ז] ואיתנהו בזוממי זוממין, ואמאי לא נשנה לן מלתא חדתא כזה בשום מקום, ולענין מלקות נראה דלפי מה דאמר ריש הנחנקין דבעי במקוים שבעמך, א"כ גם בטריפה ליתנהו בזוממי זוממין: וזה אין להקשות דאמאי לא השמיענו רב אשי בשור הנסקל שאינו נהרג עפ"י עדי טריפה כיון דבעלים ליתנהו במיתה עפ"י עדי טריפה ואיתקש סקילת שור למיתת בעלים, דז"א, דניחזי הא שור הנסקל נהרג עפ"י אחד המכריע את הרוב אף ע"פ שלמיתת בעלים בעינן שנים, כמו דאמר בפרק אחד ד"מ דף ל"ו ויליף מקראי, והיינו משום דלא ילפינן לפטור השור באופן דפטור האדם רק מה שפטור האדם מצד עצמו שהוא טריפה וכיו"ב, אבל מה דפטור מצד דליתא בהזמה והיינו שאין על המעשה עדים לחייבו לא שייך להקיש בזה סקילת שור למיתת בעליו כיון דעל השור העדים איתנהו בזוממי זוממין דמשלמי דמי שור, לכן שור של אדם טריפה, דהאדם אף דאיכא עדים לאו בר חיוב הוי מצד דתמיד עדיו לאו בני הזמה נינהו לכן שורו ג"כ פטור, אבל בעדי טריפה דמשכחת עדים על המעשה שחייבוהו לבעליו מיתה רק דאיתרמי הואיל ואין כאן רק עדי טריפה לא מקשינן לפוטרו וילפינן מהא דמטין עפ"י אחד, אע"ג דלענין כ"ג מקשינן הוא אינו לפוטרו רק לדון אותו בכ"ג ושאר מילי ילפינן דכמו לענין הטייה בשור הנסקל החיוב כזכות כן לכל מילי ויעוין שם ברש"י: ומדברי רבינו פרק י' מנזקי ממון התבוננתי ליישב מה דקשה טובא בהא דטריפה שהרג בעדים פטור, דכ"ז דלא קטל בפני ב"ד לאו ובערת הרע וגו' רמי על הב"ד, ובפרק החובל דפריך זוממי עבד לא יהרוגו, והפירוש דעבד שהרג לא יתחייב דעדיו הוי עדות שא"א יכול להזימה, משני אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום, א"כ לא יתחייב רק אם הרג בפני ב"ד, וכבר עמד הר"י בכר דוד ע"ז. והנראה דבעונשי ב"ד יש שהוא חיוב על העבר שעל זה שעשה נענש, ויש שחיובו משום להבא שלא יוסיף עוד להרוג וכמו בן סו"מ. והנה ברוצח איכא שני דברים להרגו, מצד עונש שהרג אף עפ"י דליהוי גלי לן כדקמי שמיא שלא יהרג עוד, ואחד משום שלא יהרוג להבא, והנה בטריפה שהרג מחמת עונש שהרג ע"ז אינן מצווין ב"ד לקבל עדים ולהענישו כיון שמיתתו בידו וכבר מחתכין סימנים דיליה, רק משום שלא יהרוג ויהיה כחיה רעה להרוג בני אדם, זה לא נאמר אלא בפני ב"ד דהם בעצמן ראו ויודעין בבירור הדבר, אבל בעדים דלאו בני הזמה נינהו דאינו ברור הדבר איך נוכל להרוג אותו, אבל בעבד שהרג גם עליו גם על העדים מונח ענין דובערת הרע מקרבך מצד העונש ולא בעינן לאחיו דוקא, דאין סברא דעבד ועדיו יפטרו מדין העונש ודוק. אולם ע"ד הפשוט לק"מ, דלעולם הך קרא דובערת הרע מקרבך לא נאמר רק בפני ב"ד, אולם בעבד אמרינן דיהרג עפ"י עדים דמחויב מיתה, ואי דלא תוכל להרוג אותם גם הם יהרגו דהם עברו בפני ב"ד והעידו שקר וקרינא ובערת הרע מקרבך דמרבה להוציא ממשמע דכתיב לאחיו קודם וכידוע דרך דרשות רז"ל, אע"ג דעל העבירה שהעידו שקר לא ידעינן רק מפי עדים, הא העדים המזימין המה עדות שאתה יכול להזימה, אבל בטריפה שהרג אם יוזמו עדיו ודאי לא יתחייבו עדים מיתה דע"ז לא קאי ובערת הרע מקרבך, דהגע בעצמך אילו הרג את הטריפה בפני ב"ד פטור, ואיך על הזממה להרוג את הטריפה יהיה שייך ע"ז ובערת הרע, ועדיפא מקו"ח דבר פדא ריש מכות ודוק: אולם דא למדתי מדברי רבינו, דאילו היה הטעם דטריפה פטור מטעם עדות שא"א יכול להזימה לחוד, כי אז לא היה שייך ההיקש להקישו למיתת בעליו כיון דביה שפיר בני הזמה נינהו דרצו להפסיד לטריפה ממון, רק באמת פטור דטריפה הוא מצד שאינו מצוה לב"ד להענישו כיון דכבר כמת הוא ועונשו בידו, ע"ז כיון דהפטור לאו מצד הזמה שייך שפיר להקיש דינו של שור לבעלים ואפילו לבעלים דידיה, ואם תאמר, הא הבעלים צריך להתחייב כדי שלא יעשה להבא ורק בעדות שאינה ברור פטור. ע"ז אשיב לך, כי נתבונן הלא שור ההפקר שהמית חייב ושור של אדם טריפה פטור ולמה לא יהיה כאילו הוא שור הפקר במה שנוגע אל סקילת השור, ואי משום פסידא דבעלים, הלא הנוגע לבעלים לא עדיפא מדיני ממונות דעלמא, וע"כ דגזה"כ הוא דהיכי דמסור לבעלים תליא סקילה דשור אם הבעלים בר חיוב מיתה, אילו לא נתנה תורה כופר לנפשו והיה בר מיתה על סקילת השור ולכן כתבה רחמנא בלשון יומת להראות דאימת נסקל השור אם היה בעלים דיליה בר חיוב מיתה על נגיחה זו דשור אילו היה חייב מיתה על השור. ונתבונן אם היה טריפה הלא אף אם הדין דחייב מיתה על נגיחת שורו ג"כ היה פטור דאין ב"ד מצווין להענישו, ועבור שלא יגח להבא ע"ז היה די בסקילת השור לחודא כיון דאיהו לא רצח נפש אדם, א"כ מקשינן לזה גם הסקילת השור, אבל מצד הזמה לא שייך להקיש וא"כ בעדי טריפה דאינו נהרג מצד שאינו בזוממי זוממין לא שייך להקיש לכן נהרג השור ע"י עדי טריפה. וזה לדעתי עומק כוונת רבינו לעיל פרק י' מנזקי ממון, ז"ל הזהב, כמיתת בעלים כך מיתת השור, וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינן צריכין מיתה פטור, התבונן איך עמקו דברי רבינו ודוק: נחזור לדברינו, כי יפלא מאוד לומר דטריפה פסול להעיד בדיני נפשות. והנ"ל, דניחזי, דרבא סבר דעדי טריפה שהוזמו נהרגין דאע"ג דאינן בזוממי זוממין והם טריפה המה בכלל דיני מיתות דעדים זוממין להיות נענש כאשר זמם, ורב אשי חידש לן דאינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין, ולפ"ז אם עד אחד טריפה ועד אחד אינו טריפה מעידין על אחד שחייב מיתה מקבלינן עדותן דאם יוזמו יהיו נהרגין, ואם תאמר דהא המזימין אותם אם יוזמו לא יהיו נהרגין, ז"א דהא אין עדים זוממין נהרגין עד שיוזמו שניהן וכיון דיוזמו שניהן תו חייבין המזימין מיתה הואיל ורצו להרוג העד השני שאינו טריפה וז"ב. ואם תאמר במעידין פלוני בא על אשת פלוני, ופלוני הוי טריפה יהרג הואיל ועדיו אם יוזמו יהיו נהרגין הואיל ורצו להרוג האשה דהיא אינה טריפה. זה בדותא, דתמן הוי עדות הבועל עם עדות הנבעלת שני דברים ויוכל היות עדות על האשה בלא האיש ועדות האיש בלא האשה רק המה העידו שני עדיות וכמו דמפורש פ"ק דסנהדרין (דף י'), אבל הכא מי מצי לחייבו מהנך עדים דאיכא בינייהו טריפה בלי הזמת השני וכי מזימין שניהן הוא עדות חדא דלא מצי לאזומי לחדא בלא חבריה, שפיר אמרינן כיון דאם המזימין יוזמו יהרגו הואיל ורצו להרוג האינו טריפה שפיר הוי על המזימין דין הזמה ומיקרי דאיתנהו בהזמה, ותו העדים דאיכא בהו טריפה עדות כשירה, דאם יוזמו יהיו נהרגין וכן המזימין שלהן אם יוזמו יהיו נהרגין וזה חדש וצ"ע: אולם רבוותא בתוס' פליגי ע"ז, דבהא דריש מכות דפריך אלא מעתה הרוג יציל פירש ר"י בתוספות דמש"ה הרוג יציל דמשעה שנעשה טריפה פסול להעיד, הרי דסברי דטריפה פוסל העדים דהוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול, ולפי מש"כ כשר עד אחד להעיד כשהוא טריפה ולהצטרף עם מי שאינו טריפה. אמנם שם רבו הפרושים ואין להכריע כלום משמועה זו. ומה שיש להרהר אחרי דברי, כיון דשני עדים טריפה אינם מועילים משום דליתנהו בזו"ז הוא הדין דעד אחד טריפה אינו מצטרף להעד השני דבעינן שיהיו שניהן שוין, משא"כ כאן אילו הוי שנים כוותיה לא היו מועילין, זה לא נזכר בשום דוכתא, ואדרבא בירושלמי סנהדרין פרק ז"ב ה"ט מיעוט שעירים שנים כו' מה ת"ל שני שיהיו שניהן שוין כו' התיב ר' חגיי לר' יסא והכתיב ועמדו שני האנשים מיעוט אנשים שנים מה ת"ל שני שיהיו שוין והכתיב לא תטה משפט גר יתום כו' הרי גר דן עם שאינו גר יתום דן עם מי שאינו יתום, ומאי קושיא דהא הך קרא קאי גם על העדים וכמו דבירושלמי לקמן אר"ב כו' צריכין העדים לעמוד בשעה שמעידין שנאמר ועמדו שני האנשים וא"כ הא צריך קרא דשני להורות שיהיו שניהן שוין כמו דאמרן דאחד טריפה פסול להצטרף עם מי שאינו טריפה הואיל ושניהן טריפה פסולין להעיד, ויש ליישב, עכ"פ הואיל ולא נזכר זה בשום מקום קצרתי: ואין להקשות בהא דפ"ק דמכות (דף ג') דאמר רבא באומר שקר העדתי כל כמיניה ועיין תוס' שם, דלפ"ז קשה לוקמא באומר שקר העדתי והייתי במקום אחר עם פלוני ופלוני, ובאו פלוני ופלוני והזימו אותן כיון דאם יוזמו המזימין לא יהיו צריכין לשלם חלקו, דהא איהו אומר שאינו צריך ליטול מהם מעות דהם העידו באמת וזוממי זוממין משקרין תו אינו בזהמה, וחבריה שפיר הוי בהזמה כמבואר במרובה דף ע"ה דבכה"ג הוי עדות שא"א יכול להזימה לרבנן דפליגי על סומכוס, דמלבד דבתוספתא משמע דאינן משלמין עד שישלמו שניהן, ואפילו לפי גירסת תלמודין דעד שיזומו שניהן והכא לענין הזמה שפיר מתזום, דע"ז היינו לפסול שפיר הוי עדות המזימין עדות שאילה"ז, דאם יוזמו לא יועיל מה שהמוזם מסייעם שלא לפסול דאינו נאמן כלל [דכיון שהגיד אינו חור ומגיד] בכ"ז כאן לרבא קאי ואיהו אמר דעדי טריפה שהוזמו נהרגין אף ע"ג דליתנהו בזוממי זוממין וה"נ משלם גם הוא עפ"י העדים שמסייע אותן המזימין עדותו הראשונה אף ע"ג דלכי יוזמו לא ישלמו ממון ופשוט:
ח׳
עדים שהעידו על אחד כו' הרי אלו לוקין כו': הנה ברור הדבר, דמלבד שצריך שיהיה עדות העדים יכולה להיתזם, היינו שאל"כ יאמרו בשעה אחרת היה ולכן אם בחקירות אמרו אין אנו יודעין לא מתקבל עדותן משום שיכולין לתרץ את עצמן וכמו שאמרו פרק היו בודקין, ובשמועה דפ"ק דפסחים (דף יא) בעינן עוד שיהיה נתקיים דין הזמה ולכן פטורים עדי טריפה, וכמה שמועות מפורשות בענין זה אמנם בהנך ארבעה דברים דאין בהם דין דכאשר זמם הרגישו בתוס', ותירצו משום דלוקין קרינא דמתקיים בהו דין דכאשר זמם. אך נתקשו טובא מהך דאמרו פרק היו בודקין דעדי נערה המאורסה באשה חבירה שהוזמו יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, ולכך איהי לא מיקטלה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ואמאי דהא לוקין ותו ליקטלה להך אשה דמתקיימא בהו הזמה לענין מלקות יעו"ש. ואני שמעתי ולא אבין, דהא קיי"ל דמי שהעידו עליו עדים שהוא חייב מיתה רק שלא נגמר דינו הרי החובל בו חייב ומפורש בתוספתא ב"ק פ"ט החובל בחייבי מיתות ב"ד עד שלא נגמר דינו חייב, ובפ"ק דערכין שנויה סיפא דהך תוספתא דמשנגמר דינו פטור, ונמצא דהשתא אם תחייב האשה קטלא ע"י עדותן הלא תו לא תוכל להלקותן דאימור נתכוונו להרגה בעדותן וחייבין מיתה, ואתה לא תוכל לקבל עדותן משום שהם ילקו על אופן שהאשה נהרגת ואם כוונו להעיד להורגה הרי הן חייבי מיתה שלא נגמר דינן למיתה ותו אסור להלקותן ועובר משום לא יוסיף כדין חובל במי שלא נגמר דינו, וכיון דאסור להלקותן תו לא אתקיים בהו דין הזמה כלל ונמצא דתו לא מצינן למיקטלה בעדותן, וזה ברור. ורבנן בתוס' כתבו שם משום דדיני נפשות שאני יעו"ש: יהיה איך שיהיה צריך להבין הא דאמרו בפרק מרובה דף ע"ה גבי טביחה ומכירה דבעי שיהא יכולת להתקיים דין הזמה בהו והא סגי במלקות שילקו העדים, וכבר הרגיש בזה הרא"ש בשיטה. ונראה משום דהא אמרו בפרק אלו נערות דממונא לקולא יעו"ש, הרי דביש בעדותן דין הזמה היכי דלא מסייע להו הבעל דבר שמעידים עליו יפטר בתשלומי ממון ולכשלא יהיה בהו דין הזמה היכי דמסייע להו הנידון אז ילקו ונידונין בחמורה זה נגד המושכל ועל כרחין דיפטרו ממלקות. אמנם לפ"ז צריך מובן דברי רבינו שכתב שאם העידו ששורו הרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואינן משלמין הכופר, והא באופן שע"פ עדותן היה חייב השור מיתה והוא כגון שסיכן ג' בני אדם או שהרג ג' עו"ג דלפי דברי רבינו הוי מועד לשלם כופר כמש"כ בפרק י' מהלכות נזקי ממון, הלא היו צריכים לשלם דמי השור ותו אינן לוקין דאינו לוקה ומשלם, ואם היה השור חייב מיתה בלא עדותן כגון דקטל וערק לאגמא שלא הוזמו רק עדי נגיחה רביעית חייבין מלקות, וכן בעדי קנוי וסתירה אם היו הן עדי טומאה משלמין ממון דמי כתובה שרצו להפסידה ואם לא העידו על הטומאה הרי הן לוקין. אך ז"א, דתמן כי באים לחייב שני דברים בעדותן הרי יש ממון, ומה שאוסרים אותה על בעלה וכיון דמשלמי ממון תו מיפטרי ממלקות כמו בכל מי שנתחייב שני דברים וכמו דאמרו תמן בבא על אחותו נערה דמשלם קנס ובאחותו בוגרת לקי יעוין פרק אלו נערות. אבל על עדות הכופר או האיסור לבעלה אין כאן רק חיוב מלקות אם אין חיוב תשלומין משום דבר אחר הפוטרתו ממלקות, אבל כאן על טביחה ומכירה שעל חיובם אותו לשלם ממון יתחייבו מלקות היכי דמסייע להו זה אי אפשר לדון כדפרישית ודוק: והנה מדברי התוספות כתובות ל"ג משמע דסברי דגם לענין דיני נפשות אם היו לוקין הוי מתקיים דין הזמה ודוקא עדי טריפה דיפטרו זוממיהן גם ממלקות יעו"ש, וכיון שכן נתבונן קצת בהא דאמרו בסוגיא דבעל השור נקי דהוא נקי מדמי עבד. ופריך והא אינו משתלם מגופו כיון דבר קטלא הוי ומשני כגון שקדם ושחטו, ותו אמר לשני ליה ר' אליעזר הכי גם על נקי מחצי כופר כגון שקדם ושחטו יעו"ש. והנה בכופר מאי עדות שאתה יכול להזימה הלא אינן משלמין הכופר ואי משום דמשלמי דמי השור לבעלים שמחייבים אותו מיתה הלא לא נגמר דינו של שור למיתה דהא קדם ושחטו, ואם נאמר דכיון שיגמרו דינו עכשיו לאחר שחיטה להשתלם כופר מגופו של שור וכופר אינן משלמין ילקו כמש"פ רבינו, זה אינו, דנמצא נגד המושכל דאם היה נגמר דינו אחרי שהעידו העדים היו משלמין ממון ולכשלא נגמר דינו עד ששחטו יתחייבו מלקות, וכאן אין לומר דלענין דין הכופר ליכא דין תשלומין ולכן לוקין דהא הכא גם הכופר אינו רק מגופו של השור וכי יומת השור ג"כ דמי השור בעי לשלומי דעל הבעלים ליכא חיוב תשלומין בתם ואי משום דמעידין על חיוב מיתה בידי שמים, הלא ע"ז לא מחייבים אותו מידי וקמי שמיא גליא האמת, ונמצא דכל העדות הוא על השור ואיך סברא לומר דכי קדם ושחטו ילקו, ובפרט אחרי שבשעת קבלת העדות היה לדין ממון ודוק. אולם הרשב"א האריך שם, ותורף דבריו דעפ"י עד אחד מיירי בשאינו מודה לדברי העד רק שאומר איני יודע ולא הוי ליה למידע ואפילו כן אם כופרא כפרה הוי כדין קרבן שאם אמר לו עד אחד אכלת חלב והוא שותק שמביא קרבן יעו"ש, א"כ בעדות שא"א יכול להזימה ודאי חייב דע"פ עד אחד ג"כ חייב ולכן שפיר פריך א"כ ר' אליעזר דסבר כופרא כפרה לשני ליה בשקדם ושחטו, אבל לר' עקיבא דסבר דכופרא ממונא [מדפריך ליה ולא בעי לתרוצי עפ"י ע"א או בעלים] א"ש דאיהו לא מצי אמר בשקדם ושחטו דא"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה דהא אינן משלמין כופר, דאפילו ר' עקיבא סבר דעדים זוממין אינן לוקין ומשלמין דלא כר' מאיר וכמש"ב תוספות באלו נערות ד"ה דאין לוקה ומשלם יעו"ש היטב, וא"כ לית בהו דין הזמה כלל, ולכן אמר בדמי עבד דישלמו הזוממין, ומיושב הגמרא שפיר דרק על ר"א פריך דלישני ליה אבל על רע"ק לא פריך כלל דשפיר משני אליביה וכמו דפרישית, רק דמאי פריך לר"א דילמא סברא כופרא כפרה ובשקדם ושחטו וכדמשני ליה וכן ר"א לישני ליה ודוק: אמנם דא מילתא בעי עיונא, היכי שבשעת העדאת העדים היה יכולת להזימה ואחרי שנחקרו ונדרשו בעת שנגמר דינו הוי עדות שא"א יכול להזימה מי הוי עדות, ונפק"מ עדים שהעידו על אחד שחלל שבת ונחקרו ונדרשו ואחרי זה נעשה טריפה טרם שנגמר דינו כיון דאין עדים חייבים עד שיגמר הדין דבעינן נפש בנפש מי חייב מיתה, אף ע"ג דאין העדים נענשין שחיובן בא בשעת הגמר דין ואז הלא גברא קטילא הוי וההורגו פטור כש"כ שנגמר דינו למות ולא הוי עדות שא"א יכול להזימה בשעת הגמר דין אפ"ה מיקטל הטריפה עפ"י מה שהעידו עליו שבשעת עדותן היה יכול להזימה, והוא כאופן הנ"ל שאם היה מיקטל השור היו חייבין דמי שור לבעליו וכי קדם ושחטו דישלם כופר הוי עדות שא"א יכול להזימה כפי מה שבארתי לעיל. והנה מלשון רש"י דף ע"ה ה"מ דלא הוי עדות היכי דלא ידעינן באיזו יום כו' דלהכי עבדו דמסתפו כו' אבל הכא כו' היינו משום דקושטא קא מסהדי כו', א"כ הכא שכבר נחקר ונדרש וחזינן דאמת אסהידו תו יכול להיות דמקבלין עדותן אעפ"י שבשעת גמר דין אין מתקיים בהו דין הזמה. אך נתבונן דאל"כ כל מי שנתחייב קנס אחר שנחקרו ונדרשו העדים יודה לדברי העדים ונמצא דאישתכח השתא דלית בהו דין הזמה בעת גמר דין, ועל כרחין דכיון דבשעת העדות היה יכול להזימה הוי עדות וגומרין ע"פ. אך יש לומר דאכתי הוי עדות שאתה יכול להזימה דכי מיתזמי סהדי יאמר מה שהודיתי לא היה רק לבטל העדות שלהם שיהיה עדות שא"א יכול להזימה, לכן מחפש הגמרא לאוקמי באופן שאמר לא בפניכם גנבתי רק בפני פלוני ופלוני דאי לבטל עדותן הלא סגי במה שמצא עדים להזימם ובכה"ג לא מועיל אמתלא דחזינא דבאמת הודה, אבל אם באו עדים שטבח או מכר והוא הודה לדבריהם, הלא כי מיתזמי יאמר שלכן הודיתי כדי לבטל עדותם שיהיו עדים שא"א יכול להזימן ולהתבטל עדותן ותו בני הזמה נינהו ומקבלי עדותן ולכי מיתזמי מחויבים לשלם לו. אמנם היא מתהפכא דתו כי תקבל עדותן הלא אין כאן אמתלא שלסתור עדותן הודה, דסוף סוף מקבלין עדותן ואישתכח דכי מיתזמי פטורים מלשלם לו דהא הוא הודה להן והוי כמש"כ ההמ"ג בפרק י"ח מאיסורי ביאה ה"ט גבי אשת כהן שאמרה טמאה אני יעו"ש היטב ואכמ"ל. ולכאורה יש לתלות ספק זה בפלוגתא דסומכוס וחכמים אם עדות שאתה יכול להזימה הוי כדי לסייע עדותן לכן סגי בהיה בשעת חקירה ודרישה עדות שאתה יכול להזימה, ולרבנן אפשר דגזה"כ הוא, וגם בשעת גמר דין בעי שיהיה ביכולת לקיים דין הזמה, אמנם מצאתי להתומים בסימן ל"ח שהעיר בזה ובהרבה פרטים מדברינו לכן אקצר בזה: והנה בירושלמי פרק נערה שנתפתתה הלכה ה' כמאן דמר עדים זוממין צריכין התראה ולא התרה בהן לוקה ונותן מאה סלע בשלשה כו'. נראה דכוונתו להך דאיתא בסנהדרין דבאשה חבירה אינן נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, ולכן אם לא התרו בהן היינו שלא שאלו אותן אם להורגה באו תו יכולין לומר שלאוסרה על בעלה כוונו ולא מחייבי מיתה דלא זממו להורגה לכן בכה"ג ליכא דין סקילה בעדים רק שהוא לוקה ונותן מאה סלע ומחייבי מלקות וממון כשמיתזמי בשלשה ואם הן נסקלין הדין שלהם בכ"ג יעו"ש, והך דאמר בירושלמי במרובה פתר לה בהתרייה הוא מובן אחר מבואר אצלי במק"א ואכ"מ: ודע שבדברי רשב"א שהבאנו לעיל דכופר הוי כמו כל חייבי חטאות דמחויב לשלם עפ"י עד אחד באינו יודע, א"ש מה דאמר רבה בדף מ"ג דבשלא בכוונה פטור מכופר ומשלם דמים, דמאי נפק"מ למ"ד כופר דמי ניזוק יעו"ש בתוס. ולפ"ז נפק"מ אם עד אחד מעיד והוא אינו יודע, דבכוונה חייב לשלם ע"פ העד, ושלא בכוונה פטור מלשלם על פיו כמו כל תביעות ממון. אמנם לשיטת תוספות פרק האומר בקדושין וז"ל, וצריך נמי לפרש דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק ובכה"ג באמר לו העד שורך המית שלא בכוונה והיה לך לידע, תו בכה"ג דהוי ליה למידע הוי מתוך שאיל"מ לשיטתם בפ"ק דכתובות ד"ה רב הונא כו' דאם תובעו ע"י אחד אף שהתובע אינו יודע חייב שבועה מה"ת יעו"ש, ולכן שפיר נדחקו בתוס' מאי נפק"מ בין כופר לדמים ודוק: העידו על שורו של זה שהרג הנפש [והוזמו] הרי הן לוקין: פירוש דמעידין על נגיחה רביעית שנגח וחייב כופר אבל השור חייב מיתה אף כי הוזמו דתם שנגח ג"כ חייב מיתה רק דקטל וערק לאגמא או בלא הכירו השור כמש"כ בפרק י' מנזקי ממון לכן אין משלמין דמי שור לבעליו ולכך לוקין ופשוט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק כ׳

א׳
אבל אם הוזם אחד מהם בלבד כו'. מ"ש מרן בכ"מ ושיעור הלשון כן הוא כו'. לא ידעתי מה חסרון יש בדברי רבינו או לשון מעוקם שכתב עליו הרב שיעור הלשון כך הוא ודו"ק:
ג׳
היו העדים שלשה אפי' מאה כו'. בפ"ק דמכות וכתב מרן הב"י סימן ל"ח וז"ל וכתבו התוספות דלענין דין עדים זוממין קאמר דלענין נמצא אחד מהני שהעידו לאחר כדי דבור קרוב או פסול עדותן בטלה כו' ועיין במ"ש התוס' בפרק זה בורר (דף ל"א) ד"ה שב"ש אומרים ודו"ק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות עדות פרק כ׳

ג׳
היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיוזמו כולן אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דבור שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים שהיה בין דבריהן ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. השגת הראב"ד. אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה. א"א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו תוך כדי דבור ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה שאמר והשנים האחרים וכו' אין נענשין ומה עונש ראוי להם. הכ"מ כתב ע"ד השגת הראב"ד שכיון שהם שני כתי עדיות ואע"פ שהוזמה כת ראשונה תתקיים העדות בכת שניה ויהרג, וכתב ע"ז הכ"מ בשיטת הרמב"ם דכיון ששתי הכתות באו להעיד כאחד אע"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אחת לענין שאם בטלה הראשונה בטלה השניה ובזה מיישב ההשגה השניה שכתב ומה עונש ראוי להם דכיון שגם השנית אינה כשרה הו"ל ככת אחת ומ"מ השנית אין נענשין ותמה על דבריו הלח"מ דאיך ס"ד שיהיו נענשין כיון שלא הזימו אותם ואפי' אם לא היה הפסק הרי אין נענשים אלא שאז גם הראשונים אין נענשין כיון שלא הוזמו כולן אבל אם היה הפסק נענשים הראשונים דלענין זה הם כשתי כתי עדיות אבל האחרונים שהיה הפסק ביניהם מהיכי תיתי יהיו נענשים כיון שלא נתברר שהם שקרנים אלא שבטלה עדותן דלענין זה הוי כת אחת אבל איך אפשר הו"א שיהיו ראויין לעונש דלא נאמרה אלא במוזמים, וכתב הלח"מ דכוונת הרמב"ם אפי' אם הוזמו אח"כ גם האחרונים ומ"מ כיון דהם באו להעיד אחר שהעידו הראשונים וכבר היה חייב מיתה על פיהם א"כ באו להעיד על גברא קטילא, ובשלמא כשהעידו תכ"ד הוי כולם כעדות אחת ולכן אף שגם בלא האחרונים היה נהרג הרוצח כבר אמר ר"ע במשנה דבא השלישי להחמיר עליו כיון שנטפל לעוברי עברה אבל היה הפסק הו"ל כאילו כבר העידו הראשונים ונגמר הדין על פיהם וא"כ אפי' הוזמו האחרונים גם כן פטורים. והנה הלח"מ סותר את דבריו דמתחלה כתב שהאחרונים פטורים אף שהוזמו אח"כ כיון שבאו להעיד אחר שהעידו הראשונים וכבר היה חייב מיתה על פיהם א"כ לא באו להעיד אלא על גברא קטילא, ומשמע מדבריו שדעתו לפרש שהוזמו האחרונים אחר שכבר נגמר דין הרוצח למיתה ע"פ הראשונים, וזהו מילתא דפשיטא וגמ' מפורשת במכות דף ו' דאם העידו עדים שביום א' נגמר דינו של פלוני ובאו עדים והזימום ואמרו שביום א' עמנו הייתם וביום ב' נגמר דינו פטורים דעכ"פ העידו אחר שנגמר דינו וגברא בר קטלא, אבל מסוף דברי הלח"מ משמע דאינו מפרש שכבר נגמר דין הרוצח כשהעידו האחרונים, שכתב שאם היה הפסק הו"ל כאילו כבר העידו הראשונים ונגמר דינו על פיהם, ומוכח דמפרש שהגמר דין היה אחר שהעידו גם האחרונים ומ"מ פטורים כיון שהיה הפסק אמרינן שהגמר דין היה ע"י עדות הראשונים והאחרונים לא הוסיפו כלום בעדותם ומה דאמר ר"ע במתני' לחייב גם את השלישי זהו כשהעידו תכ"ד והוי עדות אחת, ונראה דהעיקר לפרש בדברי הרמב"ם כדבריו האחרונים של הלח"מ דאף שההזמה של האחרונים היה קודם הגמר דין מ"מ פטורים דאמרינן שהגמר דין היה ע"פ עדות הראשונים כיון שעדותן היה מספיק לחייב את הרוצח, ואין להקשות על זה מהא דאמר בסוגיא שהבאתי באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בחד בשבת עמנו הייתם אלא בערב שבת הרג חייבין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא דלא קשה דודאי שם מיירי שע"פ עדות של השנים הראשונים נגמר הדין לחייב את הרוצח קודם שהוזמן דבלא גמ"ד אין מחייבין את המוזמין לכן שפיר חייבין אבל כאן מיירי שהם אמרו קודם הגמר דין ואנו אומרים שפטורים מטעם אחר שאנו אומרין שמה שגמרו אח"כ הב"ד לחייב את הרוצח אינו בשביל עדותן של העדים האחרונים אלא ע"פ עדותן של הראשונים כיון שעדותן היתה מספקת וא"כ ע"פ עדותן של האחרונים לא נגמר דינו של הרוצח לכן האחרונים פטורים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות עדות פרק כ׳

ח׳
עדים שהעידו על א' והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון הרי אלו לוקין כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין כו'. ע"כ. הכי איתא בפ"ק דמכות כיצד העדים נעשים זוממין מעידי' אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא לוקה את המ' וכתב התוס' שם תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה א"כ גם שלא יוזמו כו' דהכי הוא האמת כו' עיין בס' מע"ח מה שנדחק במ"ש דהכי הוא האמת יע"ש ולע"ד כונתם מבוארת דהוה מצינן למימ' דאה"ן דאף כשלא יוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומתני' הק' עדות זה עדותם שאי אתה יכול להזימה הוא וממילא אין מקבלין עדותן וכדמשני תלמודא בפ' היו בודקי' דמ"א עלה דקאמר ר"ח עידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין ופרכינן כיון דאינהו לא מקטלי איהי היכי מקטלא הוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומשנינן הכי נמי קאמר מתוך שאינן נהרגין איהי נמי אינה נהרגת יע"ש. לזה כתבו דהכא לא מצינן לתרוצי הכי דהאמת הוא דע"פ עדותן אם לא יצאו זוממין נעשה בן גרושה ובן חלוצה דאי לא תימא הכי לא משכחת בן גרושה ובן חלוצה לעולם ובפ' שבועת העדות שנינו שבועה שתבא ותעידיני שאיני בן גרושה ובן חלוצה כו' וגם בסוף מסכת תמיד שנינו לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה כו' ודוק כתבו עוד וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם וק' דא"כ מאי קאמר בפ' היו כו' והא מ"מ לוקה כו' מבואר מדבריהם דמפשט פשיטא להו דכל עדות שאי אתה יכול לקיים בעדים הזמה לוקי' דומייא דעדים דבן גרושה ובן חלוצה דלוקה משום לאו דלא תענה בריעך כו' דנפ"ל מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע ולפי"ז גם במעידים על הטריפה שהרג את הנפש דאינן נהרגין משום דגברא קטילה בעו למיקטל ואיהו נמי אינו נהרג משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה כדאמרינן בפ' הנשרפין דמ"ז לוקי' משום לאו דלא תענה ברעך וכדנפ"ל מקרא דוהיה אם בן הכת הרשע אבל מדבריהם פ' אלו נערות דל"ג ע"א ד"ה אלא מבואר דבעדות כזה אף מלקות נמי לא לקי שכתבו וז"ל וי"ל דלא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אלא במעידין את הטריפה דאי אפשר לקיים בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילה בעו למיקטל אבל הכא נתקיימה ההזמה במלקות עכ"ל. והדברים תמוהים בעיני דמה טעם לפוטרם ממלקות מה"ט משום דגברא קטילא כו' כיון דס"ס אית בהו לאו דלא תענה ברעך עד שקר דלחיי שעה ודאי חיישינן כל היכא דאיכא צד לטיבותא כמו שנראה מדברי רש"י והתוס' בע"ז דכ"ז גבי הא דאמר ר"י ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם כו' יע"ש ועוד יש לתמוה בדבריהם שם דאכתי אמאי לא ק"ל מההיא דפ' היו בודקים ולא יתכן תירוצם דע"כ צריכין לתירוצם דהכא וכעת צריך ישוב כתבו עוד וז"ל אבל הכא שלא כיוין אלא לשוויה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה עכ"ל וק' דהא הכא נמי באים לחייבו מיתה דכיון דבאים לחייבו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה אי עבד עבודה בשבת חייב מיתה כמ"ש התוס' בפ"ק דקידושין די"ב ע"ב ד"ה אי הקנטו כו' לחלל שעבד עבודה בשבת חייב מיתה יע"ש. ועיין להרב פ"ח בליקוטיו בס' מים חיים שהק' שם ע"ד התוס' הנז' דכיון שחלל שעבד עבודה עבודתו כשירה כדאמרי' בפ' האומר דס"ז ואפי' אחר שנודע בודאי שהוא חלל כמ"ש רבינו בפ' ו' מה' ביאת מקדש ד"י וכ"ב התוס' בתעניות די"ז ע"ב ד"ה דבר יע"ש איך יתחייב מיתה כשעבד בשבת כיון שעבודתו כשירה יע"ש מדברי התוס' הללו נוחים לפ"ז אלא ששיטה זו של התוס' ורבינו דמשמע להו דאפי' נודע בודאי שהוא חלל עבודתו יש בה מן הקושי מההיא דפ' האומר דס"ו ע"ב במשל שהביא רבי טרפון גבי מקוה שנמדדה ונמצא חסר שכל הטהרות שנעשו ע"ג טהורות מההיא דבן גרושה ובן חלוצה שכל קרבנותיו כשרות למפרע ולפי שיטה זו אין המשל דומה לנמשל דשאני בן גרושה ובן חלוצה דאפי' אחר שנודע עבודתו כשיר' משא"כ גבי מקוה דלאחר שנודע שהוא חסר טהרותיו טמאות מכאן ולהבא וכבר עמד בזה בס' מגי' ספר בלאוין דקס"א ע"ב ויש עוד בזה אריכות דברים אין כאן מקומו. ודע שבחידושי הריטב"א הק' בשם הרמב"ן ז"ל דכשהעידו על פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה והוזמו אמאי לא יתחייבו לשלם לו דמי תרומות ומעשרות שהפסידוהו ותי' דזה אינו אלא גרם בעלמא ואינן נזומים על כך ועוד דכיון שאינן נזממים על עיקר עדותן שהוא בן גרושה ובן חלוצה גם על חיוב הממון אינן נעשים זוממין יע"ש והנה התירוץ הא' יש לדחותו דמי לא עסקינן שכבר אכל תרומות ומעשרות וכשעושי' אותו בן גרושה ובן חלוצה חייב לשלם את הקרן כמ"ש רבינו בפ"י מה' תרומות די"ב ואפשר לומר דכיון דליכא תובעים בענין חיוב זה כמ"ש בחולין דקל"א לא מיחייבי העדים זוממין ויש להתיישב בזה. ובמ"ש עוד רבינו שם מעידים אנו שהרג בשגגה והוזמו לוקי' ואינן גולין כו'. גם זה שם מעידים אנו שחייב גלות אין אומרי' כו' אלא לוקה כו' וכתבו התוס' שם בד"ה מעידין אנו באיש פ' כו' וא"ת והיאך הם יכולים לחייבו גלות והא יכול לומר מזיד הייתי כו' כתב הר'ב ח"ה וק' לי לדבריהם דמאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דהא אין אדם מע"ר כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין גבי פ' רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דיכול לומר מזיד הייתי כבר תי' בתוס' בפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו מע"ר אלא שהוא עושה תשובה דאינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן עכ"ל וכן הק' הפ"ח בקו' מים חיים ולע"ד לק"מ דאיכא למימר דקושיית' דהכא הוא לדעת רב יוסף דפליג על רבא בפ"ק דסנהדרין ד"ט גבי ההוא דפ' רבעני לרצוני דס"ל דאדם נאמן על עצמו אף לשים עצמו רשע ולדידיה ק"ל שפיר הכא דהא יכול לומר מזיד הייתי ונאמן לשים עצמו רשע ובפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו הק' שפיר אליבא דרב יוסף דס"ל דאין אדם מע"ר והוצרכו לתרץ אליביה דהתם מכוין לעשות תשובה אבל לרב יוסף בלא"ה ניחא להו שפיר ודוק ובר מן דין יש ליישב קושיית הרב ז"ל דקושייתם דהכא אף אליבא דרבה הוא דס"ל אין אדם מע"ר דהכא נמי מכוין לטובה הוא כשאומר מזיד הייתי דאם אומר שוגג הייתי ומחייבין אותו גלות אם בא גואל הדם והרגו בתוך עיר מקלטו נהרג עליו אבל אם הוא מזיד אם הרגו גואל הדם פטור כמ"ש רבינו בה' רוצח וכיון שכן נאמן לומר מזיד הייתי ולא מחייבינן אותו גלות כיון דלפי דבריו ההורג אותו מגואלי הדם פטור הוא ואיך מחייב אותו גלות כיון דאפשר שיבא הדבר לחייב מיתה את הפטור ועיין בדבריהם ביבמות דכ"ה ד"ה ואין אדם כו' ודוק. כתבו עוד וז"ל ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כו' לכאורה משמע דעפ"ז מתורצת עיקר קושייתם שהק' מתחילה דהיאך העדים מחייבים אותו גלות כיון דיכול לומר מזיד הייתי והשתא ניחא להו דמתני' מיירי בדשתיק ולא אמר מידי אבל הא ודאי ליתא דאם מתני' מיירי בדשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין העדים נעשים זוממי' כשבאו עדים אחרים והזימום דהרי אין כאן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו שהרי בעל הדבר הודה מעצמו ואיהו גופיה קמחייב ולמה לן קרא דהוא ינוס ודרשי' הוא ולא זוממין ת"ל דאין כאן הזמה משום דאיכא הודאת בע"ד בעצמו כי ע"כ נרא' לומר דהתוס' ז"ל לא באו לתרץ הכא כי אם מתני' דלקמן דקתני דשונא גולה ושונא אינו גולה דמיירי היכא דשתיק ובשתיקה וליכא רגלים לדבר יש חילוק בין שונא לאוהב אבל עיקר מתני' לא מתרצה אלא בתירוץ הראשון ועוד אפשר לומר דעכשיו באו לתרץ אף עיקר קושייתם שהק' תחי' על מתני' וס"ל דשתיקת בעל דבר לא חשיבא לא הודאה לענין לפטור את העדים זוממי' ולא הכחשת כדי לתרץ דבריו ולומר דה"ק לא הרגתיו שוגג אלא מזיד ועיין בחי' הריטב"א ז"ל. והנה בגמ' שם בפ"ק דמכות עלה דתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה כו' אלא לוקה את המ' פריך שם בגמ' מה"מ אמר ר"י בן לוי אמר ר"ש בן לקיש דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לו ולא לזרעו וליפסוליה לדידיה ולא לפסוליה לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא כו' וכתבו שם התוס' ד"ה כאשר זמם וליכא וקשיא היכא שמעידים שהוא איש מצרי שני דאין באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א"כ נפסול וכתב שם הר'ב ח"ה וק"ק ומאי קושיא ונימא דקושטא הוא דנפסל עכ"ל ולע"ד ל"ק כלל דמתני' דנקט עדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממים ודאי דלאו דוקא אלא כל עדות שבפיסול הגוף דכוותיה וכמ"ש התוס' לעיל דה"ה מעידין אנו באיש פ' שהוא ממזר כו' ולא נקט בן גרושה אלא משום דתנא בפיסולי כהונה קעסיק ואם איתא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים לא הוה סתים לן תנא והוה תני בהדיא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים וא"נ הוה יהיב לן טעמא בהדיא גבי בן גרושה משום דכתי' לו ולא לזרעו דמינה הוה שמעינן דגבי מצרי ב' דליכא האי טעמא נפסלים העדים וברור. כתבו עוד בתירוצם וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת בביאתו וכתיב ועשיתם לו ולא לאשתו עכ"ל ואיכא למידק דבפ' אלמנה לכ"ג דס"ט ע"א איפליגו בהך מילתא רבי יוסי ורבנן ולרבנן נפסלת לכהונה אבל לר"י כיון שאין זרעו פסול אף היא אינה נפסלת יע"ש והשתא לר"י מה יענו התוס' לקושייתם דאין סברת לומר דלרבי יוסי דהעדים זוממי' נפסלין דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועי' הך פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בעדים זוממי' ולולי דברי התוס' ז"ל היינו יכולים לתרץ קושייתם באופן אחר וניחא נמי אף לדעת רבי יוסי והוא דמצרי ב' הבא על בת ישראל דאיכא איסור עשה כמ"ש רבינו בספ"א מה' אישות דכתיב דור ג' יבא בקהל ה' ולאו הבא מכלל עשה עשה א"כ כשבאו להעיד על אחד שהוא מצרי הרי אשתו ישראלית אסורה לו ואם נקיים הזמה בעדים לפוסלן כמצרי ב' הרי אשתו אסורה לו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו ולא ידעתי למה נקטו התוס' תירוצם משום פיסול כהונה דנפסלת בביאתו ולא עלו לתרץ כאשר כתבנו וממילא יתישב אף לדעת ר"י וצ"ע. עוד אמרו בגמ' משמיה דרב פדא ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקל ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כו' וכתבו שם התוס' ומה הסוקל פי' הקונטרי' כו' לכך פי' ר"ת דה"ק ומה הסוקל אינו נסקל פי' אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנידון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל המעידים איש פ' חייב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא ביטלת לגמרי כו' דהכי קאמר לעיל דלא עבדינן ק"ו בכ"הג כו' עכ"ל כך היא הנוסחא בדבריהם בספרים ישנים והר'ב ח"ה הגיה וכתב דגרסי' דהיכי קאמרי' דעבדינן ק' ובכ"הג וכונתם על הק"ו דעביד בר פדא ומה המחלל כו' יע"ש ומלבד מה שנדחק למחוק גי' הספרים עוד בה שלפי גירסא זו דבריהם באו בדרך ארוכה וללא צורך ועוד דמילת לעיל אין לה מובן כיון דעל ק"ו דבר פדא קיימי התוס' ולכן נ"ל לקיים גי' הספרים ישנים והן קדם נדקדק בדברי ר"ת ז"ל דאכתי תיקשי לדידיה נמי מה שהק' לפ' רש"י ז"ל דמאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא כו' ה"נ לדידיה גלי קרא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו הרי דגלי קרא דעדים זוממי' נהרגים במיתת הבועל שהוא בחנק ולא עבדינן ק"ו דומה הסוקל דא"כ אינו נהרג אלא בסייף כיון דגלי קרא בהדיא א"כ מאי פריך רבינא א"כ בטלת כו' ועכ"ל דלפי' ר"ת לק"מ וכיון דק"ו דעבי' בר פדא ומה המחלל אינו מתחלל והאי ק"ו דעביד רבינא ומה הסוקל אינו נסקל דמו שפיר אהדדי בנושאי' ושתי הילפותות הם מעלמא דמינייהו ילפינן לענין העדים זוממים וכיון דאשכחן דגלי קרא בק"ו זה דומה הסוקל דלא עבדינן ליה כדכתיב לאחיו ולא לאחותו וש"מ דעדים זוממים נהרגים בסייף ממילא ממפריך אידך ק"ו דעביד בר פדא ומה מחלל כו' דהא גלי לן קרא דלא עבדינן ק"ו כהאי גבי עדים זוממים לפוטרם בשום דבר אבל לפי' רש"י ז"ל דלא דמי ק"ו דבר פדא לק"ו דרבינא אהדדי דק"ו דרבינא דילפותא הוא מצד העדים זוממים עצמם דקאמר רחמנא דאם לא עשו מעשה נהרגין ואם עשו מעשה דאינן נהרגין וק"ו דבר פדא בילפותא אינו מצד העדים עצמם אלא מעלמא כל כי האי הקשה שפיר ר"ת לפי' רש"י דהיכי מדמי להו אהדדי דגבי ק"ו דעביד רבינא איכא למימר דלא עבדינן ליה משום דגלי קרא אבל אכתי ק"ו דרב פדא מצינן שפיר למעבד כיון דהילפותא היא מעלמא ובכן יש לקיים שפיר הנוסחאות הישנות דכונתם במ"ש דה"ק לעיל דלא אמרי' ק"ו בכ"הג היינו ממ"ש לעיל ד"ה זוממי' דדרשי' קרא לאחיו ולא לאחותו דמינה ילפינן דהעדים זוממי' נהרגין בחנק כמיתת הבעל וממילא מפריך האי ק"ו דומה הסוקל דלפ"ז ליכא מיתה בעדים זוממים אלא בסייף כמ"ש הרב ח"ה ז"ל ודוק. עוד גרסינן שם בגמ' עלה דקתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא חייב גלות כו' ובעי בגמ' מה"מ אמר ר"ל דאמר קרא הוא ינוס אל אחת מהערים הוא ולא זוממים הק' מורינו הרב המופלא הי"ו למה לא דרשו ג"כ הוא ולא היא שאין האשה גולה אל ערי מקלט וכדדרשי' גבי קרא דונמכר בגנבתו ולא בזממו ומינה ממעטי' נמי אשה כמו ששנינו במסכת סוטה בגנבתו ולא בגנבתה ועיין בפ"ק דקידושי' דח"י ע"א וליכא למימר דאה"ן שהרי מבואר בפ"ק דגיטין די"ב ע"א דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה יע"ש ואפשר דגבי גלות דמשום כפרה הוא אין סברא למעט אשה דאטו אשה לא בעייא כפרה עד שאמרו גברא בעי חיי אתתא לא בעי חיי ונכון. העידו על שורו של זה שהרג כו' הרי הן לוקין ואין משלמי' את הכופר כו'. ע"כ. הכי איתא בפ"ק דמכות ד' דברים נאמרו בעדים זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר קסברי כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כו' עיין במ"ש רש"י ובחי' הריטב"א יע"ש ואיכא למידק דלמה לן האי טעמא לפטור את העדים תיפוק לי דלא מצינן לחייב את העדים כופר דמצו למימר לא לחייב את הבעלים בכופר באנו אלא לחייב את השור מיתה באנו וכדאמרי' בפ' היו בודקי' דמ"ו גבי עידי נערה המאורסה שהוזמו שאינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ואי משום דכיון דהשור נהרג בעדותן ממילא מחייבו הבעלים בכופר התם נמי כיון שהאשה נאסרת על בעלה ממילא מחייבו מיתה לר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה והתם אליבא דר"י קיימינן כדאיתא התם וי"ל דהכא שאני דכיון שיודעים דבאים להרוג את השור יודעים ג"כ שבעל השור מיחייב בכופר דמקרא מלא דבר הכתוב אבל התם לא ידעו שהאשה היתה חבירה א"נ לא ידעי דחבר אין צריך התראה והא דפריך בפ' היו בודקין אלא אשה חבירה דקי"ל כר"י למקטלא היכי משכחת לא הוה מצי לשנוי כגון שידעי שהיא חבירה וידעי שחבר אינו צריך התראה וכ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"א ד"ה עידי האב יע"ש. והשתא ניחא נמי מאי דאמרינן לקמן גבי אין נמכרין בעבד עברי סבר רב המנונא למימר הנ"מ היכא דאית ליה לדידיה כו' אבל היכא דלית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מזדבן אינהו נמי לא מזדבני כו' וקשה דכי לית לדידיה נמי דלא מזדבנא דמצו העדים למימר לא לחייבו מכירה באנו דלדידן הוה משמע לן דאית ליה לדידיה וכן ק' למאי דהדר קאמר רב המנונא הנ"מ היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו כו' דכי לית ליה לדידיה מצו למטען הכי אמנם ע"פ דברי התוס' ז"ל ניחא דרב המנונא נמי לא קאמר אלא היכא דלא מצו למטען הכי כגון דידעי העדים נמי דלית ליה לדידיה אלא שבעיקר דברי התוס' אני מגמגם דהיכי משכחת לה דידעי העדים שהוא חבר א"נ שידעי שחבר אינו צריך התראה אי בשאמרו כן העדים עצמם נמצא שאנו באים לחייבם ע"פ עצמם ולא מצינו חיוב מיתה לאדם ע"פ עצמו ועוד דמצו למטען דבשעת עדותן לא הוו ידעי ואי אמרו כן קודם עדותן מצי למטען דבשעת עדותן אשתלין וצ"ל דבעת עדותן אמרו הכי כדאמרי' בפ' אלו נערות דל"ג ע"א לענין התראה ועיין להר"ן בפ' כל הנשבעין. תו אמרי' שם בגמ' משום ר"ע אמרו אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין כתוב בחי' הריטב"א ואע"ג דכי שילם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שילם נמי משלמין קנסא הוא והעלה עוד דהא דמשלמין כשעשו מעשה היינו משום דינא דגרמי לדידן דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ודוקא היכא דליתיה לממונא דליהדר אבל היכא דאיתיה לממונא דליהדר דשלא כדין שקליה לא מחייבו דלא דמי לדיין שטעה בדין דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו דהתם לביה אנסיה אבל אלו שעשו במזיד מיהדר ופטירי וכתב עוד ואיכא מרבותינו ז"ל דק"ל דאפי' כי איתיה לממונא דהדר למאריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות דאמרי' לא הרגו נהרגין ונראה דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבם הכתוב אלא כשלא עשו מעשה וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכל ששילם זה כאשר עשה הוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע"ג דאמרי' שאם הרגו אינן נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשים מן הדין מ"מ לא חילקו תורה וכיון דגבי קטלה קי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"ה לענין ממון דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירושו לצדדין ואף הרמב"ן ואף בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבו לעדי' האלו כשעשו מעשה אלא מדינא דגרמי כו' עכ"ל ועיין בתוספות בפ"ק דבב"ק ד"ד ע"ב ד"ה ועדים זוממים שכתבו וז"ל פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממי' חייבים דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשים מן הדין עכ"ל ועיין להרב הנמקי בפ' חזקת הבתים דק"ץ עלה דמתני' דהיו ב' מעידים אותו שאכלה ג' שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל שכתב וז"ל וא"ת והיכי דמי כו' ותירץ לחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרי' בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל ודוק.
ט׳
כך קבלו חכמים ששנים שהעידו שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו אחרים והזימום כו' הרי עדים הראשונים לוקים אע"פ שלא הרשיעו הצדיק להלקותו. הכי איתא בפ"ק דמכות אמר עולא רמז דעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין איכא למידק לדעת רבינו לעיל בה"ב שכתב דבעדות מלקות אפי' אם הוזמו אחר שעשו מעשה נעשים זוממי' ולוקי' ולא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה עשה אלא דוקא גבי מיתה א"כ מנ"ל דבעדות בן גרושה ובן חלוצה שנמצאו זוממי' שלוקי' אי מהאי קרא דוהצדיקו איכא למימר דלא אתא קרא אלא לעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלא נימא כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרי' גבי מיתה אבל בעדות בן גרושה ובן חלוצה דלא אתו העדים לחייב מלקות מנ"ל למימר שלוקי' את זה העיר מורינו הרב המופלא מהרח"א נר"ו והיתה תשובתי אליו כי לפי מ"ש מוהרח"א מוצל מאש ח"א סי' ך' בטעמו של רבינו דס"ל דמש"ה בעדות מלקות לוקי' אחר שעשו מעשה משום דגבי מלקות ניתן ק"ו לידרש ומה כשלא עשו מעשה לוקי' כשעשו מעשה לכ"ש ולגבי מלקות ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כדאמרי' לקמן ד"ה ע"ב לגבי מיתה שדבר אלינו ה"ה ברפ"ב מה' מאכלות אסורות שכל דבר שנאסר בלאו הבא מכלל עשה בהדיא אפשר ללאו שלהן לבא מק"ו ולוקי' עליו ומה"ט כתב שם רבינו גבי אוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית שלוקה מן התורה אע"ג דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע"ש והשתא ה"נ דאיכא לאו דלא תענה בריעך עד שקר אף שמפני הלאו אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דאיכא ק"ו נמי אהני הק"ו לעשותו ללאו זה כלאו שיש בו מעשה ולוקי' עליו א"ד הרב מוהרח"א יע"ש ולפי דבריו ז"ל מתרצתא היא קושית הרב המופלא דלית לן לאוקמי קרא דוהצדיקו בעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלהכי לא צריך קרא דמסברא אנן ידעינן לה דלענין זה ניתן ק"ו לידרש ודוק.
י׳
שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דינו ליחנק ודין הנואפת לשריפה כו' הרי אלו נחנקין ולא נשרפין כו'. ע"כ. בגמ' פ"ק דמכות כל הזוממי' מקדימי' לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן וכתבו שם התוס' בועלה דרשי' היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אבל ק' כיון דכתיב אחיו אמאי אצטריך למעוטי זוממי' מהיא וי"ל דאי מאחיו הו"א דה"מ כשהבועל היה נידון קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא ולא זוממי' כו' עיין להתוס' בסנהדרין דנ"ה ע"ב ד"ה לאחיו שכתבו ג"כ כדבריהם דהכא וז"ל וי"ל דאי מהיא לחודה לא הוה ממעטי' זוממין משום דבעינן כאשר זמם קמ"ל לאחיו ולא לאחותו ואי מהתם הו"א הנ"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ"ל וכתב שם הרב ח"ה ז"ל וז"ל וק"ק דהשתא נמי דכתיב היא לא נתמעט זוממים דלא גלי קרא לאחיו למעט זוממים אלא היכא דמעידים נמי על הבועל דמקיים ביה כאשר זמם אבל היכא דאינן מעידים על הבועל בעינן כאשר זמם ולע"ד הא ל"ק כלל דודאי עיקר קרא דהיא ע"כ למעט זוממיה אפי' היכא דאינן מעידים על הבועל דאלת"ה מילת היא למאי אתא דאי למדרש היא ולא בועלה הרי מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו נפקא דרשי' ולא לאחותו דמינה שמעינן דמיתת הבועל אינה כמיתת הנבעלת ואי אתא מילת היא למידרש היא ולא זוממיה היכא דבאים להעיד נמי על הבועל זה ג"כ נשמע מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דגלי קרא בהדיא דעד זומם נהרג במיתת הבועל אלא עכ"ל דמילת היא לא אתא אלא לאשמועינן היא ולא זוממיה אף היכא דאינן באים להעיד על הבועל ותנא דברייתא דדריש מילת היא למעט בועלה ודאי דלאו אהאי קרא סמיך דלמעט בועלה מקרא דלאחיו נפקא דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אלא אגב דדריש מילת היא למעט זוממיה דעיקר קרא להכי הוא דאתא קאמר נמי היא ולא בועלה ואקרא דלאחיו סמיך ועיין להתוס' בר"פ לולב הגזול ד"ל ע"א ד"ה כי יקריב ובכתובות דל"ח ע"א ד"ה אבל כו' יע"ש. ואולם ק"ק לי דהיכי ילפינן מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דזוממי בת כהן נהרגין במיתת הבועל מדכתיב לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו ולמה לא נאמר דזוממי בת כהן אינן נהרגין כלל כיון דאין אנו יכולים לקיים בהם כאשר זמם שהרי הם זממו להרוג את שניהם לבועל בחנק ולנבעלת בשריפה ואין אנו יכולים לקיים שניהם ומ"ש מעדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממי' כלל כיון דכתיב ועשיתם לו ודרשי' לו ולא לזרעו וכתיב כאשר זמם ובעינן כאשר זמם וליכא משו"ה אינן נעשי' זוממי' ה"נ כיון דכתיב לאחיו ודרשי' ולא לאחותו וכתיב כאשר זמם וליכא נימא שאינן נעשים זוממי' כלל ונ"ל דזוממי בת כהן כשבאים להעיד על הבועל ועל הנבעלת לחייבם מיתה הן באים להעיד ב' עדויות דכל א' צריך התראה לבדו כנודע וכשמחייבים אנו את העדים שריפה כמיתת הנבעלת קרינן בהו כאשר זמם שהרי בעדותה איכא כאשר זמם אבל בעדות בן גרושה דליכא אלא עדות אחת שבאו לעשותו בן גרושה ובעדות זה באו לפסול זרעו ג"כ אם נפסול את העדים ולא נפסול זרעם ליכא כאשר זמם כלל ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות כ׳, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות עדותכל הרמב״ם