רמב״ם - הלכות עדות · פרק כ״א

ספר שופטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק כ״א

הלכה א׳

עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁפְּלוֹנִי גֵּרֵשׁ אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּה וְהוּזַמּוּ. וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם בֵּין לְמָחָר אִם גֵּרֵשׁ סוֹפוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה. אוֹמְדִין כַּמָּה רוֹצֶה אָדָם לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁתִּמְכֹּר אוֹתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה וּמְשַׁלְּמִין דְּמֵי טוֹבַת הֲנָאָה זוֹ. וּמְשַׁעֲרִין בְּאִשָּׁה וּבִכְתֻבָּתָהּ. שֶׁאִם הָאִשָּׁה הָיְתָה חוֹלָה אוֹ זְקֵנָה אוֹ שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ אֵין דְּמֵי הַכְּתֻבָּה כְּשֶׁתִּמָּכֵר כְּמוֹ דָּמֶיהָ אִם הָיְתָה הָאִשָּׁה בְּרִיאָה וּקְטַנָּה אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן קְטָטָה שֶׁזּוֹ קְרוֹבָה מִן הַגֵּרוּשִׁין וּרְחוֹקָה מִן הַמִּיתָה. וְכֵן אֵין טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁל כְּתֻבָּה הַמְרֻבָּה לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁל כְּתֻבָּה הַמּוּעֶטֶת. שֶׁאִם הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלֶף זוּז הֲרֵי הִיא נִמְכֶּרֶת בְּטוֹבַת הֲנָאָה בְּמֵאָה. וְאִם הָיְתָה מֵאָה אֵינָהּ נִמְכֶּרֶת בַּעֲשָׂרָה אֶלָּא בְּפָחוֹת. דְּבָרִים אֵלּוּ כְּפִי מַה שֶּׁיְּשַׁעֲרוּ הַדַּיָּנִים:

הלכה ב׳

הֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁחַיָּב לִפְלוֹנִי אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר עַד חָמֵשׁ שָׁנִים אַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין. אוֹמְדִין כַּמָּה רוֹצֶה אָדָם לִתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְשַׁלְּמִין כֵּן לַלּוֶֹה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנָּגַח וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק. וְאִם אֵין הַשּׁוֹר שָׁוֶה חֲצִי נֵזֶק מְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַשּׁוֹר בִּלְבַד שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק אֶלָּא מִגּוּפוֹ. לְפִיכָךְ אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל פֵּרוֹת אוֹ שָׁבַר כֵּלִים בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

הֵעִידוּ עַל פְּלוֹנִי שֶׁהִפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא אֶת עֵינוֹ וְהוּזַמּוּ. מְשַׁלְּמִין לָאָדוֹן דְּמֵי הָעֶבֶד וּדְמֵי עֵינוֹ. הֵעִידוּ שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ וְהוּזַמּוּ (וְאַחַר כָּךְ) וְנִמְצָא הַדָּבָר הֵפֶךְ שֶׁהָאָדוֹן הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא אֶת עֵינוֹ מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ה׳

עֵדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁהוּזַמּוּ לוֹקִין. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁזִּנְּתָה אַחַר קִנּוּי וּסְתִירָה [וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָעֵד זוֹמֵם מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ. הָיוּ שְׁנַיִם וְהֵן עֵדֵי הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה וְהַטֻּמְאָה] וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה וְאֵין לוֹקִין. וְלָמָּה לֹא יֵהָרְגוּ וַהֲרֵי הֵעִידוּ בַּטֻּמְאָה. לְפִי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהּ:

הלכה ו׳

שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר וְהוּזַמּוּ מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּל. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגָּנַב וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר וְהוּזַמּוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ. הֲרֵי הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה. הוּזַמּוּ הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד הֲרֵי הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהָעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין לַגַּנָּב תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. נִמְצָא אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. נִמְצָא אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת שֶׁאִם אֵין גְּנֵבָה אֵין הַטְּבִיחָה אוֹ הַמְּכִירָה מְחַיַּבְתּוֹ לְשַׁלֵּם כְּלוּם:

הלכה ז׳

שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין לְבַעַל הַשָּׂדֶה דְּמֵי הַשָּׂדֶה. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה וּשְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁלִישִׁית וְהוּזַמּוּ כֻּלָּן מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת הַחֲזָקָה שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת הֵן הֲרֵי הֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה. לְפִיכָךְ שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְהֵעִידוּ בְּשָׁנָה שָׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת וְתִתְקַיֵּם בָּהֶן הַחֲזָקָה וְהֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה. שֶׁאִם הוּזַמּוּ כֻּלָּן הֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָאַחִין מְשַׁלְּמִין חֲצִי דְּמֵי הַשָּׂדֶה וְזֶה שֶׁנִּצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד מֵהֶן מְשַׁלֵּם חֲצִי דָּמֶיהָ:

הלכה ח׳

שָׁלֹשׁ כִּתֵּי עֵדִים שֶׁנִּתְקַיֵּם בְּעֵדוּתָן שֶׁשּׁוֹר זֶה מוּעָד וְנִמְצֵאת כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה זוֹמְמִין כֻּלָּן פְּטוּרִין. נִמְצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין כֻּלָּן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם הַנֵּזֶק שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ כֻּלָּן רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה. אוֹ שֶׁבָּאוּ רְצוּפִין. אוֹ שֶׁהָיוּ מַכִּירִין בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ הַשּׁוֹר. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אַחַת מֵאֵלּוּ הֲרֵי כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פְּטוּרִין שֶׁהֲרֵי הֵן אוֹמְרִין לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לְחַיְּבוֹ חֲצִי נֵזֶק וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁתָּבוֹא כַּת אַחֶרֶת וְיֵעָשֶׂה מוּעָד:

הלכה ט׳

וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה וּבָאוּ שְׁנַיִם אַחֲרֵיהֶם וְהֵעִידוּ עָלָיו עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהּ יֵהָרֵג וְהוּזַמּוּ שְׁתֵּיהֶן. כַּת הָרִאשׁוֹנָה לוֹקָה וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ. אֲבָל כַּת הָאַחֲרוֹנָה נֶהֱרֶגֶת שֶׁעַל פִּיהֶן בִּלְבַד הוּא נֶהֱרָג. הָיְתָה הַכַּת הָאַחֲרוֹנָה אַרְבָּעָה שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ גָּנַב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ אָכַל וְהוּזַמּוּ כֻּלָּן נֶהֱרָגִין. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁזֶּה גָּנַב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּמְכָרוֹ וְהוּזַמּוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְנָקִין. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגְּנָבוֹ וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁמְּכָרוֹ. בֵּין שֶׁהוּזַמּוּ עֵדֵי גְּנֵבָה בֵּין שֶׁהוּזַמּוּ עֵדֵי מְכִירָה כָּל כַּת מֵהֶן שֶׁהוּזַמָּה נֶהֱרֶגֶת. שֶׁהַגְּנֵבָה הִיא תְּחִלַּת חִיּוּבוֹ שֶׁל זֶה לְמִיתָה. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁמְּכָרוֹ לְזֶה הַיִּשְׂרָאֵל וְהוּזַמּוּ וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁגְּנָבוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הוּזַמּוּ לֹא הָיָה זֶה נֶהֱרָג מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר עַבְדִּי מָכַרְתִּי. בָּאוּ עֵדֵי גְּנֵבָה אַחַר שֶׁהוּזַמּוּ עֵדֵי מְכִירָה אֲפִלּוּ רָאִינוּ אוֹתָן רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה אֵין נֶהֱרָגִין:

הלכה י׳

מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וְהֵבִיא אָבִיהָ עֵדִים וֶהֱזִימוּם הֲרֵי עֵדֵי הַבַּעַל נֶהֱרָגִין. חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים וְהֵזִימוּ עֵדֵי הָאָב. הֲרֵי עֵדֵי הָאָב נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן לַבַּעַל. נֶהֱרָגִין מִפְּנֵי שֶׁעֵדֵי הַבַּעַל נִגְמַר דִּינָם לַהֲרִיגָה בְּעֵדוּתָן וּמְשַׁלְּמִין קְנָס מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמַר דִּין הַבַּעַל לְשַׁלֵּם קְנָס בְּעֵדוּתָן וְנִמְצְאוּ חַיָּבִין נְפָשׁוֹת לָזֶה וּמָמוֹן לָזֶה. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְהוּזְמוּ נֶהֱרָגִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. בָּא עַל בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהוּזַמּוּ נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין הַקְּנָס לְאָבִיהָ. פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר וְהוּזַמּוּ נִסְקָלִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי נִסְקָלִין וּמְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַשּׁוֹר לְבַעַל הַשּׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק כ״א

א׳

עדים שהעידו שפלוני גירש את אשתו וכו'. התוס' הקשו דלחייבו שאר כסות. ולפענ"ד נראה מכאן ראיה דבממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ כאן הוי כאשר עשה דתיכף כשאומרים שגירש נפטר משאר וכסות. אמנם לפי מ"ש למעלה דכל שהעידו עדות אחד ובאחד הוי כאשר זמם ובאחד כאשר עשה וא"כ כיון דלענין עדות דהוה כאשר זמם התורה האמינה לאחרונים שוב גם לענין כאשר עשה נאמנים ולא שייך כאן דאין לך בו אלא חידושו דמה חזית דציית להני דהא לענין כאשר זמם התורה ציית להני וא"כ נאמנים ולפ"ז כאן לענין הכתובה דעל כרחך נאמנים המזימים דהתורה האמינה אותם שוב נאמנים גם לענין שאר וכסות ושפיר הקשו התוס' ודו"ק כי זה כלל חדש בענין כאשר זמם ולא כאשר עשה:

ג׳

ומשלמין דמי השור בלבד. והנה הקשה תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י למה יתחייבו לשלם הא הריטב"א במכות דף ב' כתב דלהכי אינם משלמין את הכופר משום דכיון דאין ממשכנין על הכופר לא ברי היזיקא וא"כ גם כאן לא ברי היזיקא דהא היה יכול לערוקי לאגמא וכדאמרו בב"ק דף מ' לענין שואל והשבתי דזה אינו דבאמת התוס' נתקשו שם דמה סברא היא זו שהיה עושה שלא כדין וכתבו שמתוך כך היה מתפשר עמו וגם על זה צווח היש"ש בב"ק דמה סברא היא זו דהיה מטעהו כדי להתפשר עמו וגם בתרומת הדשן האריך דאסור לבקש צדדים וכן פסק בשו"ע סי' י"ב סעיף ו' ועיין בתומים שם ס"ק ה' עכ"פ לכל הפירושים בעדים זוממים בודאי חייבין דמה טענה היא זו שהיה עושה שלא כדין למה לו לעשות שלא כדין ומ"ש הריטב"א לענין כופרא כפרה אינו בשביל דלא ברי היזיקא רק דתורת הזמה לא שייך אם אינם חייבים לשלם אם לא ירצו וכיון דאין ממשכנים לא שייך הזמה דהא לא חייבו אותו לשלם בעל כרחו איברא דלפי מ"ש הריטב"א ריש מכות גבי בן גרושה ובן חלוצה דלא חייבים לשלם מתנות כהונה שהפסידו לו דלא ברי היזיקא דמי יימר דיהבי ליה מתנות כהונה וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא אבל לא דמי דשם אין ההיזק ברור אבל כאן ההיזק ברור רק הוא היה יכול לעשות שלא כדין אמנם לפי מ"ש בכוונת הריטב"א לענין כופר דכל שאינם מחייבים בעל כרחו לא שייך הזמה יש ליישב קושית התוס' לענין שאר וכסות שהקשו שיהיו חייבים לשלם לאשה משום דאינו בגדר הזמה דהא לא פטרו אותו שבלא זה ג"כ היה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ולזה העירני תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י. והנה הקשה ש"ב תלמידי הנ"ל דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ אם נימא דבממון בעינן ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה שוב הו"ל כאן כאשר עשה דהא תיכף כשגמרו את הדין שייך השור לניזק דאינו משתלם אלא מגופו. ולכאורה יפה תמה והשבתי דהדבר תלוי במחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל אי שותפי נינהו או בעלי חוב נינהו דר"ע ס"ל הוחלט השור ולפ"ז לפי מה דקיי"ל כר"ע הוו שותפי ועל הרמב"ם לא קשה דס"ל דבממון ומלקות חייב גם כאשר עשה. אמנם על הברייתא שהוציא ממנה רבינו קשה לשיטת הפוסקים דס"ל דבעינן כאשר זמם ואף דהכ"מ לא הערה מקורו אבל לא עינה רבינו מלבו ולפענ"ד מקור מקומו במס' ב"ק דף כ"ד והובא ברבינו ה"ח עיי"ש דעכ"פ החצי נזק חייבים ודוחק לומר דאתי כר"י אמנם י"ל כיון היה יכול לערוקי לאגמא ואז לא היה יכול להשתלם מגופו לא הוי רק כאשר זמם דהא מחוסר גוביינא ודו"ק:

ד׳

העידו על פלוני וכו'. עיין השגת הראב"ד שתמה דהא אין האדון משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין וכתב הכ"מ שמ"מ משלמין שהם הפסידוהו שאף אם היה תפס היה צריך להחזיר ועיין לח"מ ומגדל עוז ואני תמה דהרי כתב הריטב"א ריש מכות דהא דאין חייבים בבן גרושה ובן חלוצה לשלם מתנות כהונה שהפסידו לו וכתב דאינו ברי היזיקא דדלמא לא יתנו לו כלל וא"כ מכל שכן הכא דאין החיוב לתת לו רק אם יתפוס לא מפקינן מיניה וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא ולמה יתחייבו לשלם. אמנם נראה דבאמת כל הטעם דאינן חייבין לשלם כל שאינו ברי היזיקא הוא משום דבאמת התורה חייבה כאשר זמם להפסיד לחבירו וא"כ כל דבאמת הם באו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה וא"כ יכלו לומר לפסלו מעבודה באנו וכעין דאמרו מתוך שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והיינו מטעם דהתורה חייבה כאשר זמם והרי יכלו לומר דלא זממו על זה כלל כמ"ש התומים סי' ל"ח והוא הדין בזה הא באמת יכלו לומר דלא באו להפסידו מתנות כהונה ואף שכתבו התוס' בסנהדרין דף ט' דכל שתלוי זה בזה לא שייך זאת זהו דוקא כשהחיוב ברור אבל כאן שאין החיוב ברור ודלמא לא יתנו לו א"כ שוב יכלו לומר דלא זממו לחייב זאת וז"ב. ולפ"ז כאן דעל כרחך באו להפסידו דמי עינו דאל"כ לאיזה צורך הגידו זאת דלהוציאו לחירות די בהפיל שינו לבד ומדהעידו על עין ושן על כרחך דרצו להפסידו דמי עינו אם יתפוס ושוב שייך כאשר זמם וזה ברור. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק בסוגיא דמיפך שבועה והזמה שכתב בסוף הסוגיא וז"ל מתוך הסוגיא אנו למדין שכל שהעידו בדבר שאינו גובה על פיהם אלא שאם תפס אין מוציאין מידו הרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאילו העידו על דבר שגובה מהם עכ"ל. והנה מבואר דברי רבינו וכמ"ש הכ"מ והלח"מ. והנה המל"מ הקשה למה ישלמו דמי העבד לרבו והא כל שנגמר דינו של עבד הרי הוא תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ולכאורה לק"מ דהא עדיין מחוסר גט שחרור והו"ל כאשר זמם. אמנם נראה דהרי המל"מ כתב דמה דמשלמין דמי העבד לרבו אף דצריך גט שחרור משום דזה דוקא להתירו בבת ישראל אבל הפקעת שעבוד של הרב סר מעליו ואינו יכול לשעבדו עוד והו"ל כתפוס בעצמו א"כ שוב הו"ל כאשר עשה דלענין מה שהפסידו לרבו הרי לא נשאר כלום והו"ל כאשר עשה. אמנם י"ל דלא אמרינן דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ נפקע שעבודו של האדון דוקא באם באמת אינו מחוסר רק גט שחרור אבל כאן הרי האדון ידע באמת שלא הפילו שינו ועינו וא"כ ידע היטב שיבאו עדים ויזימו שוב לא הוה גמר בדעתו כלל לתת לו גט שחרור ועדיין הוא עבדו ולא מקרי כאשר עשה כלל דלא עשו כלום דזה יודע האמת ששקר הם דוברים ויבאו עדים ויזימום ולא דמי לכל שאר כאשר עשה אף שזה יודע שהם מעידין שקר דמלבד די"ל דכאשר עשה דשם הוא באופן שזה לא ידע אם החזיק זה בשדה או לא אלא אף נימא דזה ידע מ"מ שם אינו מחוסר שום דבר אבל כאן כל דמחוסר גט שחרור וזה יודע שבודאי שקר דוברים שוב בודאי יעשה כל התאמצות ולא יתן גט שחרור והרי הוא מחוסר גמור ובודאי לא מקרי רק כאשר זמם ולא כאשר עשה. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דמוקי אביי באפכינהו ואזמינהו בזה יקשה דהו"ל כאשר עשה דהא בזה גם הרב ידע שהעבד יצא לחירות וא"צ רק גט שחרור ושוב הופקע שעבודו והו"ל כאשר עשה לענין שעבודו של רב ומחוורתא כמ"ש למעלה כמה פעמים דכל שיש תועלת בעדותן של האחרונים והתורה האמינם שוב לא שייך כאשר עשה דהא על כרחך האחרונים נאמנים וא"כ לא שייך כאשר עשה דעיקר הטעם משום דהוה חידוש ומה חזית וכל שיש תועלת בעדותן והרי אלו נאמנים אף כאשר עשה מתחייב דהרי עונשין מן הדין. והנה בקושית מהר"י בן לב דהוה הכחשה עם הזמה ביחד עיין בלח"מ פי"ח לעיל מ"ש בזה וכבר כתבתי לעיל הרבה בזה וכעת נראה דהנה על קושית הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] ז"ל מפלוני רבעני וכן על מה שהקשו דהיאך שליח נעשה עד והא הוה הכחשה והזמה ביחד לפענ"ד נראה כעת דבר חדש דעד כאן לא אמרינן דכל שיש הכחשה בצירוף הזמה לא מועיל רק כל שאפשר לאשכוחי הזמה בלי הכחשה על דרך שצייר רבינו לעיל פי"ח שם דאטו לא משכחת לה הזמה בלבד שיאמרו לעדים עמנו הייתם אבל לא ידענו מהמלוה והלוה או מהרוצח והנרצח וכל שהוסיפו גם בעושי דבר אינם נאמנים אבל שם דא"א לאשכוחי שיהיה הזמה בלתי הכחשה והרי התורה אמרה שעל הזמה נאמנים והרי הם מזימין רק שעי"ז שוב לא משכחת לה הזמה שיהיה בלי הכחשה ג"כ בזה שפיר נאמנים וזה ברור כשמש. איברא דלפ"ז באפכינהו ואזמינהו דמשכחת לה הזמה בלי הכחשה שוב הו"ל הכחשה והזמה ביחד ולא מהני ועל כרחך צ"ל כתירוצו של הלח"מ דכל דהם בימים חלוקים לא שייך הכחשה והזמה והנני יוסיף דהרי הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה א"כ לא גרע מה שהזימו והכחישו ביחד מאילו הכחישו מתחלה עדים אחרים ואח"כ הוזמו דמועיל ומכל שכן בזה ואף דאביי דמוקי באפכינהו ואזמינהו והוא ס"ל דהכחשה לאו תחלת הזמה היא מ"מ לפי מ"ש הלח"מ פי"ח שם אביי לשיטתו ס"ל דהכחשה והזמה ביחד ג"כ מועיל מיהו זה אינו כמ"ש למעלה דא"כ אנן דקיי"ל כאביי ולמפרע הוא נפסל וא"כ לא משכחת לה לדינו של רבינו וגם גוף הסברא דלא גרע מהכחשה ואח"כ הזמה לא דמי דשאני הכחשה מעדים אחרים שאותן עדים שהזימו לא נפסלו ואף לא ספק פסול עליהם אבל כאן כל שהכחישו והרי לענין הכחשה התורה האמינה לראשונים כמו לאחרונים וא"כ שוב הו"ל ספק פסול ולא נאמנים גם לענין הזמה וכ"כ בנתיבות סי' ל"ח וכל אחרונים ועל כרחך חלוקו של הלח"מ לא תלוי בזה רק כיון דההזמה היא לבד ובימים מחולקים א"כ בזה שהזימו לא נצטרף הכחשה ולכך נאמנים ודו"ק היטב:

ה׳

עידי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין. הכ"מ לא ציין מקורו. ויגעתי ומצאתי מקורו בירושלמי פ"ק דסוטה הלכה א' וז"ל עדי קינוי נמצאו זוממין לוקין עדי סתירה שנמצאו זוממין אתה אמרת לוקין מהו שישלמו לא מכוחן היא מפסדת כתובתה או ייבא כיי דמר רבי בא רבי יהודה בשם שמואל אין למדין דבר מדבר בעדים זוממין ואף כאן כן ועיין במראה הפנים שם שרמז ג"כ שמזה הוציא רבינו דינו. אבל גוף דברי הירושלמי תמוה דהיאך אמר דלוקין וגם משלמין והא כדי רשעתו כתיב ולפענ"ד כוונת הירושלמי דהנה במכות דף ד' נחלקו ר' מאיר ורבנן במעידין איש פלוני שחייב לחבירו מאתים והוזמו שר"מ מחייב שתים דהיינו לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מחייבו בתשלומין ורבנן ס"ל שמשלמין ואינן לוקין שכל המשלם אינו לוקה ואנן קי"ל כרבנן דר"מ והנה כאן מבעיא ליה אליבא דרבנן דקי"ל כוותיה ואף דס"ל דמשלמין ואין לוקין היינו כשהעידו על ממון והפסידו בבירור ממון אבל כאן באמת ראוי שילקו וישלמו והטעם דבאמת אינו מן השם הזה והמלקות היא מלא תענה והממון הוא בשביל שרצו להפסידה כתובתה ואף שכל המשלם אינו לוקה היינו כשחייבו ממון בבירור שבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין אבל כאן אינם מחייבין עדיין בבירור עד שיבא עד טומאה וא"כ הרי לא הפסידו עדיין בבירור וא"כ הרי באמת מלקות חמור מתשלומין ועכ"פ אינו בדין שידחו המלקות שהן בבירור מהממון שמשלמין שאינו רק גרמא בעלמא וכיון שעל כרחך לוקין שוב מהראוי שישלמו ג"כ דהא אינו מן השם כדאמר ר"מ וכדי רשעתו לא שייך שהרי הממון אינו עדיין רשעתו בבירור והמלקות הן בודאי רשעתו ויתכן יותר לפי מ"ש הפנ"י בב"מ דף ס"ב דלכך רבתה תורה עדים זוממין לשלם משום דכל שהוא ענין הפסד ממון חסה תורה על ממונו של זה וכעין מ"ש התוס' בכתובות דף ל"ב ולפ"ז כאן שאין ההפסד עדיין ברור בודאי המלקות חמירי ועל כן לוקין וא"כ שוב יכולין לשלם ועל זה אמר או דלמא אין למדין דבר מדבר בעדים זוממין והיינו כיון שעיקר החיוב אינו ברור שוב אין מהראוי שישלמו דהא עדים זוממין חידוש הוא ומה חזית וא"כ פשיטא דכל שלוקין בודאי אינן משלמין ואפילו ר"מ מודה בזה שאינו חיוב גמור דודאי לא שייך הזמה בזה ואינן חייבין ממון כן נראה לפענ"ד ברור. אבל בבא עד אחד שזינתה ודאי משלמין ולא לוקין ומיירי שבאו בבת אחת עדי קינוי וסתירה ועד הטומאה וידעו בבירור שע"י עדותם תפסיד הכתובה וזה ברור איברא דלכאורה צ"ב דהא הו"ל כאשר עשה לענין הכתובה דתיכף שהעידו הו"ל כאשר עשה דמפסדת כתובתה תיכף והו"ל כעדי שובר. אמנם זה אינו דמלבד מ"ש לעיל חלוקים הרבה בענין כאשר עשה וע"פ אותן חלוקים יש ליישב כאן ג"כ אבל בלא"ה לק"מ כיון דע"פ עדותן בלבד הפסדת כתובה אינו ברור ועדיין צריך לעד הטומאה פשיטא דלא יצא מכאשר זמם דעכ"פ לא נגמר הדבר וז"ב ומה שנדפס כאן ברמב"ם דאם נמצא אותו עד זומם משלם כתובתה לפענ"ד יפה עשו שנרשם בשני חצאי לבנה דהא בעד אחד לא שייך תורת הזמה כמ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין בסוגיא דעדי גניבה ועדי מכירה בנפש ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב ובקצוה"ח סי' ל"ח וא"כ יפה עשו שנמחק אמנם אי קשיא הא קשיא אמאי בבא עד טומאה עם עדי קינוי וסתירה משלמין והא הוה חצי דבר וצ"ל כיון דעכ"פ נאמנים לענין השתיה דשותית על פיהם לא מקרי חצי דבר ולכל השיטות לא שייך חצי דבר בזה: והנה ביום ד' פקודי כ"ח אדר ראשון תרט"ז הגיעני מכתב מש"ב נד"ז הרב החריף מוה' אברהם נ"י ראטענבערג וכתב לי טעם על מה שלא שייך דין הזמה בעדות החדש משום דהוה כאשר עשה דהא אתם אפי' מזידין ואפילו מוטעין וא"כ תיכף שהעידו הוה כבר נעשה המעשה ואף ששיטת הרמב"ם דאף כאשר עשה חייב במלקות וממון על זה חילק דדוקא במקום שהועיל עדותם לאיזה דבר כמו אם הרג בשוגג היה חייב גלות וע"י עדותם נפטר מהגלות שייך כאשר עשה דעדותם הועיל לזה אבל במלקות לא שייך כאשר עשה דמה הועילו בעדותם דבלא עדותם ג"כ פטור המכה חבירו אבל כאן דהועילו בעדותם למנות על ידם החדש אין לך כאשר עשה גדול מזה עכ"ד והנה אשאלך והודיעני לפי הבנתך מה שייך בזה כאשר זמם בעדות החדש למי הפסידו ומה עשו בזה ומה נעשה להם ואם תרצה לומר דיהיה כדין בן גרושה ובן חלוצה דילקו מוהיה אם בן הנה שוב מה שייך כאשר זמם הא לא הוה מתורת כאשר זמם בבן גרושה ובן חלוצה כמ"ש התוס' ריש מכות בזה בד"ה מעידין וגם תמהני למה לא יהיה שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה הא אף אם העידו כל שלא אמרו בי"ד מקודש לא נתקדש החדש ובי"ד הוא דמקדשין להחדש כמ"ש הרמב"ם פ"ב מקדוש החודש ה"ח שאין הראיה מקדש אלא הבי"ד שאמרו מקודש הם שקובעים וא"כ הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה וגם תמהני ניהו דהוה כאשר עשה אבל מ"מ מהראוי שתתבטל העדות והרמב"ם כתב בפ"ב מקידוש החדש ה"ב דבר תורה שאין מדקדקין בעדות החדש שאפילו קדשו את החדש ע"פ עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הר"ז מקודש וא"כ על זה לא שייך כל דבריך דניהו דאינו בגדר הזמה והוה כאשר עשה היינו לענין הדין תשלומין או חיוב כאשר זמם אבל שלא יפסול העדות בודאי לא שייך בזה. ועיקר הטעם היא כמ"ש בגליון הרמב"ם שלי שמקורו היא בירושלמי ראש השנה פ"ג ה"א כלשון רבינו ממש ובחנם נדחק הלח"מ והכוונה היא דכל דהעידו עדים אף שהוזמו כיון דהזמה חידוש הוא והם קדשו כבר החדש והרי אתם אפי' מוטעים וא"כ שוב לא גרע מאם טעו הבי"ד ואין לך טעות גדול מזה שבאמת הזמה חידוש היא ומה חזית דציית להני ובכה"ג לא שייך זאת ובאמת לדבריך לא היית צריך לכ"ז שהרי הרמב"ם כתב בהדיא שאפילו קדשו את החדש ע"פ עדים זוממין ועל כרחך כמ"ש. ובזה כתבתי בתשובה זה רבות בשנים ליישב מה דקשה לי בספ"ק דר"ה דפסלו את בנו וקבלו אותו ואת עבדו וקשה הא הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהרי נצטרפו בשעת ראיה ובעת הגדה ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת זה ודאי חידוש הוא דלמה יפסל כשיהיה אחד מהם קא"פ ועיין תומים סי' צ' וא"כ בקידוש החדש ודאי כשר ודו"ק: ומ"ש להסתפק באם עדים העידו שזה חייב לצאת ידי שמים והוזמו אם חייבים אי נימא כיון דחייב לצאת ידי שמים אי תפס לא מפקינן מיניה שוב חייבין דהתפיסה דבר קל וכמ"ש הכ"מ לענין הפיל שינו וסימא עינו יעו"ש ועל זה הבאת דברי הריטב"א שכתב בריש מכות גבי כופר כיון דאין ממשכנין אותן לא שייך הזמה. והנה יש לחלק בניקל דשאני התם דאין ממשכנים משום דלכפרה אתי ולא משהו ליה א"כ לא רצו לחייב אותו כלל אבל לצי"ש אפשר דישלמו דלמא ירצה לצי"ש אבל העיקר כדבריך דכל דפטור בדיני אדם ובדיני שמים ג"כ אינו חייב רק אם ירצה לצי"ש וא"כ שוב לא שייך כאשר זמם דהא לצי"ש הוא דחייב ועל כרחך לא שייך לחייב לעדים לצי"ש רק בממון שהגיעו כבר נזק אבל לא בזה שלא חסרו עדיין ממון ואינו רק קנס והרי בעינן אשר ירשיעון אלקים והרי אינם חייבים רק לצי"ש והוה מודה בקנס דפטור ושאני מיפך והזמה דהוה ספיקא דדינא ואם נימא דחייב חייב מצד הדין הנה בגוף הדין צדקת אבל א"צ אריכות דברים והדבר פשוט דכל דלא רצו לחייבו רק לצי"ש לא מקרי כאשר זמם לעשות דמי יימר שישלם לצי"ש וא"כ לא חייבו אותו כלל וז"ב ופשוט: והנה בשנת תרי"ז שבת ויחי י"ד טבת הוגד לי בשם הרב הגאון המנוח מוה' הירץ ז"ל סאחסטוב ראב"ד פה"ק לבוב ת"ה שאמר במ"ש רשב"ם ב"ב דף ל"א ע"ב ד"ה רב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקתיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים והקשה דדברי הרשב"ם סותרים דבתחלה כתב שלא יעידו בשום עדות בעולם ומשמע בין שמעידין להוציא ממון ובין שמעידין להחזיק ממון ואילו אח"כ כתב דאוקמא ממונא אחזקתיה ולא תוציאנו מספק ומשמע הא אם מעידים להחזיק ממון נאמנים. ואמר הוא דהנה התומים הקשה דעדי שובר יהיה עדות שאתה יכול להזימה דהו"ל כאשר עשה שכבר פטרו אמנם באמת ל"ק דאם נימא דלא יהיו נאמנים ויהיה הוא הולך ומשלם לחבירו שנית שוב על זה יהיו נאמנים שפרע שנית ועל זה יהיה כאשר זמם ולא כאשר עשה דהרי הם מעידים שחייב זה להחזיר ולפ"ז כאן דהם סהדי שקרי ולהוציא אין נאמנים שוב גם להחזיק פסולים דהו"ל כאשר עשה והתירוץ לא שייך כאן דעל זה לא יהיו נאמנים עכ"ד ודפח"ח. אבל באמת אינו נכון דלשיטת הפוסקים דאמרינן עביד איניש לאחזוקי דיבוריה שוב יהיו פסולים לחזור ולהעיד וא"כ שוב הדרא קושיא דהו"ל כאשר עשה. אמנם דקדוקו על הרשב"ם הוא דקדוק עצום ובאמת שבתוס' ב"ק דף ע"ב מבואר בהדיא דלרב חסדא אינם נאמנים רק להוציא ולא להחזיק שלא כמשמעות הרשב"ם. אמנם סברת הרשב"ם נראה דבר חדש דכמו דקי"ל דבר ולא חצי דבר והיינו שהעדים צריכין להגיד דבר שלם. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבשעת הגדת העדות בעינן שהיה ראוי להיות עדות למלוה ולהלוה לזה כמו לזה וכל שאינו ראוי להעיד רק להלוה דהיינו להחזיק ולא להוציא זה לא נקרא רק חצי דבר ואין תורת עדות עליהם ועוד דמה נעשה אם זה יתפוס מזה שוב לא יהיו נאמנים וכל כה"ג אין שם תורת עדות עליו ולשיטת התוס' ישנים בכריתות י"ב דצריך שיכוונו להעיד א"כ כל כה"ג שהם פסולים להגיד רק לטובת מי שהממון בידו א"כ לא יכלו לכוין בשעת מעשה להעיד דלמא יתפוס זה מזה ביני וביני ולא יוכל להגיד ובכה"ג שוב אין שם עד עליו ובלא"ה לפי מ"ש בגיטין דף ס"ז דבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי וכתבו בתוס' דדיבור שנגמר על ידו מעשה ג"כ חשוב מעשה ולפ"ז בשלמא כל עדי שובר מקרי מעשה דאף שזה יתפוס ממנו יצטרך להחזיר אבל כאן דאם יתפוס יהיה נאמן שוב לא מקרי מעשה רק דיבור בעלמא ואינו בגדר עד כלל כן נראה לפענ"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק כ״א

א׳

עדים שהעידו שפלוני גרש אשתו ולא נתן לה כתובה אומדים כמה בני אדם רוצים וכו' כדתנן התם והכל כפי מה שישערו הדינים שישלם כאשר זמם וכן אם העידו על שחייב לפלוני מכאן עד שלשים יום והלוה אומר עד זמן ארוך משערי' וכו'.

ג׳

העידו על שורו של זה שנגח או על פלוני שהפיל שן עבדו וסומא עינו או איפכא משלמים כאשר זממו שישלם.

ה׳

עדי קינוי וסתירה או גניבה וטביחה או מכירה בכת אחת או בשתי כתות משלמין כמו שזממו וכן העדים של חזקת שלש שנים וכן שלשה כיתי עדים על שור אחד שהעידו בהני תלת גווני כדאיתא פרק ג' דקמא וכן בעדות בן סורר ומורה וכל שיכולין לתלות שלא בא להרוג תולין. העידה כת אחת על אחד שגנב אחד מישראל וכת שניה שמכרו שתיהן נהרגין שהגניבה היא תחלת מיתתו ואם לא היו עדי גניבה ואפילו באו אחר כך אין נהרגין עדי מכירה.

י׳

מוציא שם רע שהזימו את עדיו והוזם הוא את עדי האב משלמין ונהרגין דהוי נפשות לעדים הראשונים של בעל וממון לבעל. וכן בא על נערה מאורסה נהרגין ואין משלמין בא על בת פלוני והוזמו (אין) נהרגין ומשלמין. פלוני רבע שורו של פלוני נסקלין ומשלמין דמי השור לבעל השור וכן כל כיוצא בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק כ״א

א׳

דע דבעדים מעידים שראובן לוה משמעון מנה בזמן פלוני ובאו עדים והזימום, ואחר כך באו עדים והזימו להמזימין, אשתכח דעדים המזימין לכת הראשונה משלמין מנה שהפסידו בהזמתן לשמעון, ועוד צריכין לשלם מנה שהיו העדים מחוייבין עפ"י הזמתן לשלם לראובן ונתחייבו לפ"ז שני פעמים מנה לשלם בב"ד, דזה ברור דלא מצי לומר דלא באנו רק לפטור את ראובן לשלם דזה היה די אילו הכחישו להעדים או הזימו אחד מהן וכמו בעדי נפשות המזימין נהרגין ולא מצי לומר דלא באו רק לפטור הרצח ופשוט. ויעוין בתוס' פ"ק דסנהדרין (דף ט) ד"ה עדי האב נהרגין ומשלמין ממון דמקשו שם דלאמרו דלחייב את הבעל מאה כסף אתו יעו"ש, דזה לא קשה לפירוש ר"ת דבהכחשה מחויב הבעל מאה כסף דא"כ היה סגי בהכחשה ולא היו צריכים להזים ויעוין שו"ת נוב"י חלק אהע"ז סימן ע"ב בסתירה היתר ה': אמנם נראה כיון דקיי"ל בריש מכות ופסקה רבינו פרק י"ח הלכה ח', דעדים שאמרו העדנו והוזמנו בב"ד פלוני אין משלמין על פיהן, הרי דבהזמה לבד עפ"י עדים כל זמן שלא בא הנידון לתבוע אותם הממון שרצו לחייבו לא נגמר חיובן ע"י בית דין, ולא דמי לדיני נפשות שכיון שהוזמו העדים בב"ד אין מחוסר תובע דעל ב"ד רמיא למיתבע מה שרצו להרוג ע"י ב"ד נפש אחת מישראל, אבל ממון אף שמזימין בפניהם וב"ד פוטרין אותו מלשלם, בכ"ז איהו בעי למיתבע לשלם משום כאשר זמם וכל זמן שלא תבע אותם ולא נגמר דינן לתת לו מדין כאשר זמם עדיין לאו בני חיובא נינהו ואי מודו מיפטרי, וברור מאוד. וכיון שנתבאר דאילו הודו בב"ד טרם שתבע אותן לשלם דמי ההזמה ולא חייבוהו עדיין הוי מיפטרי מדין מודה בקנס, ולפי זה אם יזומו העדים שהזימו להמזימין לא יתחייבו לשלם עבור המעות שרצו לחייב את העדים הראשונים דמים מדין כאשר זמם דיאמרו הלא עדיין לא תבע אתכם ראובן לשלם ולא נגמר דינכם בב"ד לשלם ובידם היה לילך לב"ד אחר ולומר העדנו בב"ד פלוני והוזמנו שם ואז הוי מיפטרי מלשלם דמים מתורת כאשר זמם, אבל אם תבע אותם ראובן וב"ד גמרו הדין לשלם לראובן ותו אילו הודו ואמרו הוזמנו ונתחייבו לשלם בב"ד פלוני מחייבי לשלם, אז חייבין המזימין לשלם להעדים שנתחייבו בב"ד לשלם, ודא ברור: ולפ"ז מתורץ מה שהקשו אבות העולם בתוספות ורז"ה במאור בשמועה דמיפך והזמה דאביי דמוקי לרישא בשלשה כתות ואתו עדים ואמרו שסימא עינו והפילו שינו ואתו עדים ואפכינהו שהפיל שינו וסימא עינו ואזמינהו לקמאי ובתר כן אתי עדים ואזמינהו למציעאי לכן משלמין דמי עין לבד, ולפ"ז הא צריך שיתחייבו ג"כ בתשלומי עין לקמאי שבקשו לחייב אותן בהזמתן. ולפי מה שבארנו א"ש דכל זמן שלא נתחייבו לשלם ע"פ תביעת הרב להם דמי עין שרצו לחייבו, הא מצו מודו בבית דין אחר והוי מיפטרי כדין מודה בקנס ואח"כ באו עדים, וא"כ אינם חייבין המזימין לשלם להם כיון שלא נתחייבו עדיין והיה בידם להודות בב"ד אחר ולמיפטר, ולכו"ע כיון דכל זמן דדין קנס יש על חיובם ואי מודו לא מתחייבי עפ"י הודאתן הוי העדים המזימין אותן אם יוזמו אחר כך כהוזמו קודם גמר דין לענין חיוב שרצו לחייב את העדים מדין הזמה ודוק:

ה׳

עדי קנוי וסתירה שהוזמו לוקין כו': ירושלמי פ"ק דסוטה, ושם תמצא מבואר, ובהלכות סוטה הארכתי בזה. והנ"ל דאף אם לא הוזמו עדי קנוי ג"כ מוזמין עדי הסתירה ולוקין. ומש"כ רבינו עוד, היו שנים הן עדי הקנוי והסתירה והטומאה והוזמו. נראה דבזה אם הוזמו על הסתירה, אף דהעידו על הסתירה טרם שהעידו על הטומאה ולאו תוך כדי דבור ואישתכח דבטומאה כשהעידו היו פסולים ג"כ נאמנין על הטומאה לכן איכא הזמה על טומאה ומשלמין ולא דמי לגניבה וטביחה דאם היו פסולים כשהעידו על הטביחה לא הוי ראוין להעיד ולית בהו דין הזמה ודוק: ומה שכתב הכס"מ בה"ו בנמצא אחד מן הראשונים זוממין דבטלה כל העדות דאף אם הוזמו אח"ז האחרונים אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב תו לא מחייב על טביחה בלא גניבה. נראה כוונתו דאף ע"ג דקיי"ל הכחשה תחלת הזמה זה דוקא היכי דעל סיבת ההכחשה ידעינן דהמה עדי שקרים או נפל בלבבנו דהמה שקרנים ולכך כי מיתזמו אח"ז אמרינן דהזמה אריכתא הוי, אבל כאן הלא אדרבא אמרינן דהמה עידי אמת ובכ"ז אינו מועיל עדותן אף לחייבו ממון על מה שטבח שורו של פלוני רק דאמרינן שמא מכר לו, [ומשום זה פרש"י דשמא מכר לו דלא הועיל עדותן אף לחייבו בקרן, דאי משום דעל טביחה לחודא בלא גניבה לא מחייב, מ"מ היו חייבים מה שרצו לחייבו בקרן דע"ז לא בטלה עדותן לכן פרש"י דשמא מכרו לו ואינו חייב גם בקרן] א"כ בטלה עדותן בלא שום חשש דמשקרי בעדותן לכן לא שייך דהזמה אריכתא הוי ובזה לכו"ע הכחשה כזו דאף שאם אמרו אמת לא מועיל עדותן ודאי לאו תחלת הזמה הוי, וצ"ל לפ"ז חילוק בין העידו כת אחת על הגניבה עם הטביחה והוזמו על הגניבה כיון דכבר נשתקרו על הגניבה ומשו"ה בטלה הטביחה ודחוק: ובזה מיושב מה שפירש הדרישה דברי רבינו לעיל פרק כ' הלכה ג', והשנים האחרונים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין כו' שפירש שאינן נענשין אף כי הוזמו אחר זה הואיל ובטלה עדותן אף אם הם אומרים אמת מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והוי כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול [כמש"ב האחרונים] לכן בכה"ג לכו"ע הכחשה לאו תחלת הזמה וכמו שבארנו ודוק. אמנם מה שפירשו רבנן בתראי כוונת דברי רבינו שם, משום דמיירי ע"כ שראה אחד עמהן מחלון אחד וכשהזימו אותן שוב גם העד מהשנים מוכחש שאומר שהוא והן ראו במקום פלוני ולסוף הוזמו כי לא היו שם, זה נכון, ומה שהשיג בקצות ממה שפסק השו"ע סי' ל' עד שמעיד דבר זה ראיתי ופלוני היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זו הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות, במכ"ת אינו כלום, דאימת אמרו בדיני ממונות דוקא, דמה לו לראות מי עמו בשעת העדות כיון דעדות מיוחדת מצטרפת, אבל בד"נ כיון דזה רואה מחלון זה וזה רואה מחלון זה אינם מצטרפים, א"כ זה מעיקר העדות האם היה העד המעיד עמו בשעת מעשה או לא, ובעי שיראו שניהם זה את זה, א"כ פשיטא דזה מעיקר העדות דיוכל להצטרף עם זה להעיד בב"ד וזה פשוט:

ט׳

כת הראשונה לוקה ואינה נהרגת כו' אבל כת האחרונה נהרגת שעל פיהן בלבד הוא נהרג: פירוש דאם לא היה נהרג רק ע"פ צירוף שני כתות העדים והיו שני הכתות באין להרגו, אז אינן נהרגין הכת השניה מפני שאמרו בתוספתא דסנהדרין פ"ו אין ע"ז נעשין זוממין עד שיזומו כולן ואין ע"ז נהרגין עד שיהרגו כולן ואין משלמין עד שישלמו כולן, א"כ כיון דכולהו בצירוף להריגת הבן סו"מ אתו לב"ד להעיד, וכי ניזומו אינן נענשין כולן דהראשונים אינן נהרגין לבד מלקות אם כן אין השנים נענשין עד שיענשו כולן, לכן אמר שלא על פי הראשונים הוא נהרג והעדים הבאין להרגו ניזומו כולן ונהרגין כולן. וזה פשוט מאוד ודלא כהלח"מ:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק כ״א

א׳

ומשלמין דמי טובת הנאה זו כו'. בכאן נראה שיש חסרון לשון בדברי רבינו ז"ל דהא מה שחייבים ליתן הוא העודף מטובת הנאה לא טובת הנאה עצמה דהא טובת הנאה לאו מידי חסריה אלא שאם כתובתה מנה וטובת הנאה שוה שלשים ואלו באים להעיד שגירשה ובאו לחייבו מנה מנכה הל' ששוה וחייבים בע' שכך רצו להפסידו וזה ברור:

ד׳

העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו'. הרב הנ"י כתב בפרק חזקת עלה דמתני' דהיו ב' מעידים שאכלה שני חזקה והוזמו משלמים את הכל משם הריטב"א שהקשה דלמה משלמים כיון דאין העדים נעשים זוממין עד שנגמר דינו של ראשון וכיון דנגמר דינו של המחזיק והחזיקוהו בקרקע שהיה בידו הו"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם דס"ל לרב דגבי ממונא נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ותירץ דמיירי שהיה המחזיק חוץ לקרקע כשהוזמו. וקשיא לי עלה מהא דהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו דלמה משלם דמי העבד לרבו והא כיון שנגמר דינו של העבד הרי הוא תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם וכעת צ"ע: ומ"ש רבינו ומשלמין לאדון דמי העבד אע"ג דצריך גט שחרור היינו להתירו בבת ישראל מיהו כבר הופקע שעבודו של רבו מעליו שאינו יכול לשעבדו והרי הפסידוהו גופו של עבד:

ו׳

שנים שהעידו על זה וכו'. (א"ה עיין באורך לעיל פ"ג מגניבה הלכה ח'):

ז׳

שנים שהעידו שאכל שדה זו ג' שנים. (א"ה עיין בסמוך הלכה ד'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות עדות פרק כ״א

ח׳

אבל אם אין שם אחת מאלו הרי כת ראשונה ושניה פטורין שהרי הן אומרין לא באנו אלא לחייבו ח"נ. הלח"מ הקשה דהא מספ"ל אי ג' ימים ליעודי גברא או ליעודי תורא, ונפ"מ היכי דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא דאי ליעודי תורא מיחייב וכו' וא"כ אם באו ג' כיתות ביום אחד ודאי דהוי הדבר בהפך ממה דכ' רבינו וכו' וא"כ כיון דהדבר הוי בהפך היה לרבינו לבאר זה ואע"פ דאז הראשונים לא היו חייבין אלא מספק דאסיק הבעיא בתיקו עכ"ל, ודבריו תמוהין דמה שייך על העדים חיוב ספק דהא הבעלים אין חייבין אלא מספק ואין מוציאין מידן וממילא העדים פטורין ואם כוונתו כיון דמהני תפיסה ממילא חייבין העדים וכמש"כ הכ"מ לענין שן ועין א"כ חייבים העדים בודאי.

ט׳

וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה עדות הראשונה ובאו שנים אחריהם והעידו עליו עדות האחרונה שבה יהרג והוזמו שתיהן כת הראשונה לוקה ואינה נהרגת מפני שיכולים לומר להלקותו באנו אבל כת האחרונה נהרגת שעל פיהן בלבד הוא נהרג היתה הכת האחרונה ארבעה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל והוזמו כולן נהרגין העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין העידו שנים שגנבו והעידו שנים אחרים שמכרו בין שהוזמו עדי גניבה בין שהוזמו עדי מכירה כל כת מהן שהוזמה נהרגת שהגניבה היא תחילת חיובו של זה למיתה העידו שנים שמכרו לזה הישראל והוזמו ולא היו שם עדים שגנבו הרי אלו פטורין שאפילו לא הוזמו לא היה זה נהרג מפני שיכול לומר עבדי מכרתי באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה אפילו ראינו אותן רומזין זה את זה אין נהרגין. אפילו ראינו אותן רומזין זה את זה הכס"מ הביא כאן קושית התוס' דמ"ש גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מילתא היא ותי' בתוס' דד"נ שאני וכן הביא זה הרדב"ז והקשה ח"א הגאון ר' אליעזר שך שליט"א דהרי הרמב"ם מפרש דמה דאמר בגמ' דאתו לבסוף היינו אחר שהוזמו עדי מכירה וא"כ הא לא נגמר הדין ולא שייך להקשות כלל משור המועד ששם נגמר הדין על פיהם ונעשה מועד ע"י שלשתן, עוד הקשה דלפ"ד הרמב"ם מאי רבותא הוא הא דאמר בגמ' דאתו לבסוף מכיון שהרמב"ם מפרש שבאו אחר שהוזמו א"כ אין זה רבותא כלל כיון דעכ"פ הוזמו קודם ואי אפשר לגמור הדין על פיהם והם קושיות חמורות. ונראה דסובר הרמב"ם בין באו עדי גנבה ועדי מכירה בבת אחת או בזאח"ז מכיון דעדי הגניבה לא באו להלקותו משום לאו דלא תגנוב דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, א"כ אין נ"מ ואפי' באו עדי גניבה אח"כ נמי חייבין שניהם דודאי באו שניהם לחייבו מיתה, אלא דמ"מ כל עיקר טעמא הוא משום דהו"ל חד עדות וכמו שבאו בבת אחת כיון דע"כ סמכו זה על זה, כיון דאחת בלא חברתה לא מהני, אבל אם באו עדי מכירה והוזמו ואח"כ באו עדי גניבה אז אפילו יוזמו אח"כ המזימים ונוכל לחייבו מיתה, מ"מ תו לא אמרינן דהוי עדות אחת כיון דבשעה שבאו עדי גניבה נתבטלה כבר עדות המכירה, ואף דאם באו זא"ז אמרינן בכל גווני דסמכו זע"ז זהו דווקא בעיקר העדות אבל אין אנו מצרפין עדותן עם עדות מזימי הזוממין ולכן אפילו יוזמו אח"כ זוממי זוממין יהי' פטורין דלא נצטרפו, וממילא לא היינו יכולין לחייבו קודם שהוזמו מכיון דאינהו לא מיקטלי, איהו נמי לא מיקטיל וממילא באמת לא היה אפשר להיות גמ"ד, וכיון דלא אפשר להיות גמר דין לא שייך שיוזמו זוממי זוממין, ואולי שייך לענין פסול עדות, אבל עכ"פ לענין עיקר הריגת מוכר אפשר לא שייך שיוזמו זוממי זוממין כיון דלא נגמר הדין, ולכן לא האריך הרמב"ם במציאותו של הדבר וכתב רק עיקר ההלכה ועיקר הטעם דמהך טעמא דעדים פטורים א"א להיות גמר דין דבאופן זה כל הך סוגיא דאינהו לא מיקטלי איהו נמי לא מיקטל וכמש"כ רש"י ז"ל וכנ"ל. אלא דיש לבאר ד' הגמ' דאמר מאי למימרא ומשני דקא מרמזי רמוזי ואשמעינן דרמיזא לאו מילתא ולפמש"כ שפיר אשמעינן דלא מצטרפי אף שאם באו בלא הזמה בזאח"ז מצטרפין וצ"ל דפשיטא לגמ' דבאו אחר שהוזמו מסתבר דלא שייך צירוף כיון שכבר נתבטלו דלא דמי להיכי שבאו זאח"ז דכל דרך העדים לבוא זה אחר זה, וכיון דהוא לענין אחד לחייבו מיתה אין נ"מ מי יבוא קודם וסומכין הם זה על זה, אבל בודאי לא ידעו מקודם שיוזמו ויזימו הזוממין וא"כ לא סמכו זע"ז ולא נצטרפו לעדות אחת אלא דמ"מ היה אפשר לומר דזהו דוקא בלא רמיזה, אבל היכי דקא מרמזי רמוזי ע"כ סמכו זע"ז ובזה אשמעינן שפיר דרמיזא לאו מילתא. וצריך עוד לבאר דאף שעדי המכירה כשהעידו נוכל שפיר לומר שסמכו על עדי גנבה שיבואו אח"כ כמו בלא הזמה דאנו אומרין אפילו באו אח"כ וא"כ אמאי אנו פוטרים עדי המכירה, ואף דבאמת אין שום נ"מ דכיון דעכ"פ לא נוכל לחייב עדי הגנבה וכיון דאינהו לא מקטלי איהו נמי לא מיקטל ולא שייך לחייב עדי המכירה, אלא דמלשון הגמ' והרמב"ם משמע דעדי מכירה מצד עצמם פטורים, אכן נוכל לומר דסובר הרמב"ם דלדין עדות אחת צריך שיסמכו שתי כתי העדות זע"ז וכן משמע ממש"כ בהל' ח' במה דברים אמורים כשהיו כולן רומזין זא"ז דמשמע דאם אין כולם רומזין זא"ז כולם פטורים מחצי נזק השני, ואף דכת ראשונה רמזה לכת שניה כיון דהשניה לא רמזה ולא הגידה בשביל רמיזתה, ע"כ נשארה גם הראשונה לענין זה לבדה דאין ביכלתה לעשות השור למועד וכן כתב כאן הרמב"ם אפילו ראינו אותו רומזין זה את זה, ועכשיו יהיה שפיר גם דברי הכס"מ להביא ד' התוס' אלא דלדברינו ל"צ לתרץ ולחלק בין ד"נ לד"מ אלא דהכא לא מהני רמיזה מכיון שהוזמו מקודם לא מהני אפי' הרמיזא שמקודם והוא פשוט. והנה בגמ' שם איתא פלוגתא דחזקי' ור"י עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין ר"י אמר נהרגין ואמרי' חזקי' דאמר כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר ור"י אמר כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר ופרש"י וכיון דהם אינם נהרגים גם הוא אינו נהרג דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה והדברים תמוהין דכיון דאמרינן דבר ולא חצי דבר בהא גופא סגי לפטור המוכר את הנפש וד' הגמ' בעצמן קשה דמה פליגי אם העדים נהרגין כיון דעדותן אינה מתקיימת משום דבר ולא חצי דבר ומצאתי שהקשה כן המהרש"ל והמהרש"א תירץ ואין הדברים מובנים כלל. ונראה דבאמת לא שייך כאן לדבר ולא חצי דבר וכמו דאמרינן במרובה לענין עדי גניבה וטביחה, ה"נ כיון דעדי גנבה קיימין גם בלי עדי מכירה להלקותו לא הוי חצי דבר, איברא דאחר העיון במפרשים מצאתי בספר ליקוטי שיטות ראשונים נקרא חמרא וחיי מבעל כנה"ג שהביא להקשות כן מתלמידי הר"ף ז"ל, וז"ל תימא דבפ' מרובה אמרינן גבי עדי גניבה ועדי טביחה דכיון דעדי גנבה לא צריכי לעדי טביחה ומכירה דבר שלם הוא, וי"ל דלא דמי דהתם גם מלבד הטביחה מהני עדי גנבה לחייבו כפל הגנבה אבל הכא ס"ל השתא דעדי גנבה לא מחייבי מידי אגנבה עכ"ל, אבל תירוצם אינו מבורר דלפי דבריהם השתא ס"ל דעדי גניבה אין לוקין וא"כ רב פפא שהוכיח דחזקי' דאמר אין נהרגין ס"ל דלוקין למה פריך בשביל סברא דמתוך שיכולין לומר, ליפרוך מכיון שלוקין גם הוא לוקה וא"כ לאו חצי דבר הוא כיון דעדי גנבה לא צריכי לעדי מכירה, אמנם התוס' בד"ה מתוך כתבו דטעמא דמתוך הוא לאו דווקא אלא משום דעדי גנבה ראשונים לא צריכי לעדי גנבה אחרונים והוא כדברי תלמידי הר"ף ז"ל אבל גם דברי התוס' אינם מיושבים בפשטות דברי הגמ'. אכן נראה דאפשר לומר דגם סוגיא דהכא סבר דלענין חיובא דמוכר בנפש לא שייך דבר ולא חצי דבר כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי מכירה אלא דהגמ' מדמה לענין לחייב שניהם מיתה משום דכל אחד לא עשה לענין המיתה דבר שלם, דאף דאין אנו יכולין לבטל העדות מכיון שנתקיים עדות גניבה לענין מלקות, מ"מ לענין לחייב שניהם מיתה אי אפשר מכיון דעכ"פ המיתה נגמרה בעדות שניהם ואין לחייב משום כאשר זמם אלא היכי דהעדים אמרו דבר שלם שעל פיהם נתחייב ולכן אף דלגבי המחויב מיקרי דבר שלם מכיון שכבר נתקיימו עדות הראשונים אבל אם באנו לחייב שני כתי העדים מיתה על כרחך אנו עושים כל אחת למחוייבת בעד חצי דבר ולכן שניהם פטורים ועכשיו שפיר הא דאמר הגמ' טעמא בעדים האחרונים של בן סורר משום מתוך שיכולין לומר הראשונים להלקותו באנו והני אחריני כולי דבר קא עבדי ליה ומיושב קושיית התוס' בד"ה מתוך דדוקא בשביל זה אנו מחייבים אותם מיתה בשביל שאין דררא לחייב את הראשונים ומיושב שפיר דברי הגמ' דדוקא לענין חיובם של העדים אמרינן כאן דבר ולא חצי דבר ולכן כתב רש"י שפיר דכיון דאינהו לא מקטלי איהו נמי לא מקטיל דרק משום זה פטור.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות כ״א, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם