רמב״ם - הלכות עדות · פרק י״ט

ספר שופטים · 3 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק י״ט

הלכה א׳

שְׁנַּיִם שֶׁהֵעִידוּ וְאָמְרוּ בְּמִזְרַח הַבִּירָה הָרַג זֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה פְּלוֹנִית וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהֶן בְּמַעֲרַב הַבִּירָה הַזֹּאת הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בָּעֵת הַזֹּאת. אִם יָכוֹל הָעוֹמֵד בְּמַעֲרָב לִרְאוֹת מַה שֶּׁבַּמִּזְרָח אֵינָן זוֹמְמִין. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מְאוֹר עֵינֵיהֶם שֶׁל רִאשׁוֹנִים רַב וְרוֹאִין מֵרָחוֹק יֶתֶר מִכָּל אָדָם. וְכֵן אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בַּבֹּקֶר הָרַג זֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהֶן בְּיוֹם זֶה בָּעֶרֶב הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בְּלוּד. אִם יָכוֹל אָדָם לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ עַל הַסּוּס מִירוּשָׁלַיִם לְלוּד מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב אֵינָן זוֹמְמִין וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא כַּר קַל בְּיוֹתֵר נִזְדַּמֵּן לָהֶן וְקִפְּלוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא בְּדָבָר הַמָּצוּי הַיָּדוּעַ לַכּל מְשַׁעֲרִין לְעוֹלָם וּמְזִימִין אוֹתָן:

הלכה ב׳

שְׁנַיִם שֶׁאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת הָרַג זֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בְּיוֹם זֶה עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם אַחֵר רָחוֹק אֲבָל בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר יוֹם זֶה הֲרָגוֹ בְּוַדַּאי אֲפִלּוּ הֵעִידוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁקֹּדֶם כַּמָּה יָמִים הֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה הַהוֹרֵג עִם עֵדָיו הָרִאשׁוֹנִים נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי הוּזְמוּ. שֶׁבְּעֵת שֶׁהֵעִידוּ שֶׁהָרַג עֲדַיִן לֹא נִגְמַר דִּינוֹ לֵהָרֵג. אֲבָל בָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לַהֲרִיגָה וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הָרָחוֹק אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ. אֵין עֵדִים אֵלּוּ שֶׁהוּזַמּוּ נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם בְּעֵת שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו כְּבָר נִגְמַר דִּינוֹ לַהֲרִיגָה. וְכֵן לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי קְנָס. כֵּיצַד. בָּאוּ שְׁנַיִם בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וְנִגְמַר דִּינוֹ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם רָחוֹק אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ. אֲפִלּוּ אָמְרוּ [בְּאֶחָד] בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר וּבְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ אֵין עֵדִים אֵלּוּ שֶׁהוּזַמּוּ מְשַׁלְּמִין שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם בְּעֵת שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו חַיָּב הָיָה לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

אֵין עֵדֵי הַשְּׁטָר נַעֲשִׂין זוֹמְמִין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ בְּבֵית דִּין שְׁטָר זֶה בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְלֹא אִחַרְנוּהוּ. אֲבָל אִם לֹא אָמְרוּ כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּאֶחָד בְּנִיסָן בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁעֵדֵי הַשְּׁטָר הָיוּ עִמָּהֶם בְּבָבֶל בְּיוֹם זֶה. הַשְּׁטָר כָּשֵׁר וְהָעֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁכְּתָבוּהוּ וְאִחֲרוּהוּ וּכְשֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּאֶחָד בַּאֲדָר כָּתְבוּ שְׁטָר זֶה שָׁם וְאִחֲרוּ זְמַנּוֹ וְכָתְבוּ זְמַנּוֹ בְּנִיסָן. אָמְרוּ בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְהוּזַמּוּ אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים הַיּוֹם שֶׁחָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר אוֹ עֵדִים שֶׁרָאוּ זֶה הַשְּׁטָר וַחֲתִימַת יָדָם בּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי. כֵּיוָן שֶׁהוּזַמּוּ הֲרֵי נִפְסְלוּ לְמַפְרֵעַ מִיּוֹם שֶׁנּוֹדַע שֶׁחָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר. שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין בְּעֵת הַחֲתִימָה. אֲבָל אִם אֵין עֵדִים שֶׁרָאוּ עֵדוּתָן וְלֹא רָאוּ הַשְּׁטָר מִקֹּדֶם אֵין נִפְסָלִין אֶלָּא מֵעֵת שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן וְאָמְרוּ בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְאֶפְשָׁר שֶׁבְּיוֹם זֶה שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין בּוֹ בַּיּוֹם חָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה שָׁנִים וְהֵם שִׁקְּרוּ וְאָמְרוּ בִּזְמַנּוֹ כָּתַבְנוּ:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק י״ט

א׳

אין אומרים שמא כר קל ביותר וכו'. בש"ס אמרו מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא ופירש הריטב"א דהיינו לפטור שניהם. ולפענ"ד נראה להמתיק הדברים ע"פ מ"ש הר"ן דרוש י"א בביאור הטעם דהמזימין נאמנים אף דתרי ותרי נינהו משום שיותר רחוק שישקרו המזימים מהמוזמים שהמוזמים אולי חשבו שלא ראם שום אדם במקום אחר ולכן הכניסו עצמם בזה השקר אבל המזימים אם אין האמת כדבריהם איך לא יראו להזים כיון שאפשר שכל אנשי אותו המקום ראו העדים המוזמים ויענו כחשם בפניהם ודפח"ח. ולפ"ז כל שיוכל להיות שהלכו בגמלא פרחא א"כ יוכל להיות אמת כהמזימים ולא הכניסו עצמם בשקר כל כך ולא יגלה חרפתם א"כ שוב הראשונים נאמנים יותר. והנני יוסיף דכאן אם יש מקום לגמלא פרחא ראוי להאמין לראשונים ולא שייך כאן תרי ותרי דדוקא במכחישין את המעשה עצמה מקרי תרי ותרי אבל בהזמה דאינה רק על גופה של עדות כמ"ש רבינו בפרק שלפני זה וא"כ כל שאפשר לקיים דברי המוזמים עם המזימים א"כ על גוף המעשה לא היה שום הכחשה ונשאר עדותן קיימת ולא מקרי תרי ותרי כלל ועל זה קמ"ל דלא חיישינן לגמלא פרחא והיינו כיון שע"פ טבע אינו כן וא"כ עכ"פ לענין זה שנאמין לעדים הראשונים לגמרי להרוג ע"פ עדותם זה בודאי אי אפשר כיון דע"פ הטבע אינו כן נשאר תרי ותרי וכיון שיש ע"פ טבע נאמין יותר לאחרונים מראשונים שיערה חכמת התורה להאמין לאחרונים לגמרי ולא פלגינן נאמנותם. ובזה מיושב קושית התוס' ביבמות דף קט"ז דשם אמרו דחיישינן לגמלא פרחא דכאן שאני דכיון דאין להאמין לעדים הראשונים לגמרי שוב האחרונים נאמנים יותר. ותלמידי ש"ב מוהר"א נ"י אמר ג"כ על דרך זה לפי מ"ש הטור בסי' ל"ח דלכך המזימין נאמנים יותר מהמוזמים משום דאומרים על גופם של עדים והוי כמו דפסלם בגזלנותא וא"כ כל שאפשר להיות בגמלא פרחא שוב לא מקרי על גופם של עדים ולא דמי לפסלו בגזלנותא כיון דהיו יכולין להתנצל עצמם וא"כ שוב מה חזית וכו' וא"כ שוב נאמנים הראשונים על דרך הנ"ל עכ"ל. והשבתי לפי מ"ש הלח"מ לעיל פי"ח דלרבא דס"ל מכאן ולהבא וחידוש הוא לית ליה טעמא של הטור שוב נסתר זאת דכאן הוא מימרא דרבא מיהו דברי הלח"מ אינם מוכרחין דהטור לא רצה רק לקרב מעט אל השכל אבל מ"מ הדבר הוא חידוש כמ"ש הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] בקונטריסו:

ב׳

אפילו העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו. כאן הקשו האחרונים בשו"ת מי באר סי' פ"ד על הרמב"ם שכתב דהזמה עם הכחשה מוספת לא מועיל והרי כאן הוי הזמה והכחשה מוספת שהרי אם הרגו ביום הקודם בודאי המעשה שקר. ולפענ"ד נראה דהנה בגוף דברי רבינו בהכחשה והזמה תמוה לפענ"ד דהרי התוס' בב"ק דף ע"ב ובבבא בתרא הקשו דלמה בהכחשה הוי תרי ותרי ולמה לא יהיו נאמנים במגו דאי בעי היו מזימים וכתבו דהוי מגו בשנים או דמגו לא עדיף מעדים והרמב"ן כתב דנאמנות העדים צריך להיות מכח עדותן ולא מטעם מגו ולפ"ז קשה טובא דזה שייך היכי שהיה הכחשה לבד אבל אם בתחלה הזימו ואמרו עמנו הייתם רק שהוסיפו להכחיש שגם הבעל דין היה עמהם וא"כ על ההכחשה הלז להמני במגו דאי בעי שתקו ולא אמרו רק הזמה לבד וכל התירוצים לא שייך בזה דמגו דאי בעי שתקו אמרינן וגם על גוף הזמה היו נאמנים בדיבורם לבד והיא קושיא גדולה. אמנם אני בעצמי ישבתי קושית התוס' ע"פ דברי הר"ן דמה שאינו נאמן רק מכח חידוש לא שייך מגו עיין בית שמואל סי' ז' ס"ק ט"ו ועיין בתוס' ישנים כתובות דף י"ט ע"ב ולפ"ז מה דאחרונים נאמנים בהזמה הוא חידוש דמה חזית וכו' לא שייך להאמין במגו מיהו עדיין לא נתיישב מה שהקשיתי דכאן כבר טענו זאת וצ"ל דכיון שהזמה חידוש היא אין לך בו אלא חידושו ומה שמוסיפין להכחיש גורעין נאמנותם וכן גזרה חכמת התורה שלא תהיה רק הזמה לבד ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דזה דוקא היכי שבהכחשה הנוספת לא היה שום תועלת רק להכחיש הראשונים לבד ועל זה אמרינן דעל זה לא האמינם התורה ואין להם על זה מעלה על הראשונים אבל כל שבהכחשה יש תועלת לגוף המעשה כמו בנידון דידן שעי"ז נהרג הרוצח א"כ אמרינן דזו הכחשה לא בעי להכחיש העדים רק לחייב הנדון ונשאר הזמה כמו שהיה. ובזה מיושב כל התלונות שהקשו על הרמב"ם באפכינהו ואזמינהו ובפלוני רבעני ובסוטה דף ו' משום דכל שהכחשה ממילא יוצא מתוך הזמה כפלוני רבעני ובשליח נעשה עד או במיפך והזמה שבא לתועלת א"כ ניכר דמה שהכחישו הראשונים לא הוי אלא הזמה לבד ובכה"ג לא אכפת לן במה שהיה הכחשה ג"כ ובזה יש ליישב קושיית המהרי"ט בחלק אהע"ז סי' ל"ז על הרמב"ם ואין להאריך ועיין במי באר שם: ובזה מובן מה שאמרו דאם אמרו נגמר דינו של פלוני פטורים דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא ואינו מובן דמה בכך שהוא היה באמת גברא קטילא הא הראשונים לא ידעו מזה שזה כבר נגמר דינם א"כ לפי מחשבתם רצו להרוג נפש נקי והתורה אמרה כאשר זמם ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דעדים האחרונים העידו במי שהוא בר קטלא א"כ לא היה תועלת בעדותם לענין הנדון א"כ שוב הוי הכחשה והזמה ביחד שוב ראיתי במהרי"ט שדרך ג"כ כעין דרך זה אם כוונתם היה להזמה או להכחשה ואני תהלה לה' ביארתי יותר דאם יש תועלת בעדותן לגבי הנדון או שלא רצו להכחיש רק שממילא יצא הכחשה מתוך הזמה כמו בפלוני רבעני שפיר מקרי הזמה אבל כל שהעידו והכחישו מה שאין צורך כלל לגופן של עדים זה מקרי הכחשה ובמי באר שם הקשה על המהרי"ט ולפי מ"ש והרחבתי החילוק לק"מ ודו"ק:

ג׳

אמרו בזמנו כתבנוהו וכו'. כן היא שיטת הרי"ף ולכאורה תימה לשיטת הרמב"ם דהכחשה והזמה ביחד לא מקרי הזמה א"כ איך משכחת לה הזמה בשטר הא כל שאמרו עמנו הייתם ואמרו דבזמנו כתבו א"כ על כרחך דהשטר בטל והו"ל הכחשה בגוף הדבר ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש הר"ן בשם הר"ז הלוי ז"ל דאפילו כתוב בשטר שבזמנו כתבנוהו לא שייך הזמה דבעדות על פה הוא דאיכא הזמה ולא בעדות בשטר ותמה הלח"מ דא"כ למה אמרו שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו תיפו"ל דאפי' כתבו בשטר בזמנו כתבנוהו אין דין הזמה בשטר ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת צ"ב למה לא שייך הזמה בשטר ומ"ש הר"ן משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו אינו מובן דלמה יהיו נאמנים להזים עדים שהעידו על פה יותר ממה שהעידו בשטר דהוי רק כמי שנחקרה עדותן הרי בע"פ בודאי נחקר עדותן. אמנם נראה דבאמת לא הוי הזמה דהוי הכחשה והזמה ביחד דהשטר בטל רק די"ל דלא הוי הכחשה דשמא אחרוהו וכתבוהו דהם לא אמרו עמנו הייתם רק באותו זמן דכל שאחרוהו וכתבוהו לא הכחישו אותם וא"כ ממנ"פ לא שייך הזמה בשטר דאם אמת שבזמנו כתבו א"כ הוי הכחשה ועל כרחך דתלינן דאחרוהו וכתבוהו א"כ ממנ"פ לא הוי הזמה. ובזה מיושבין היטב דברי הב"ח סי' ל"ד שכתב דאף הרז"ה לא קאמר אלא לענין עונש עדים זוממין שאינו נוהג רק בע"פ אבל לגבי דין פסלות העדים מודה הרז"ה שהעדים פסולים כמו הזמה שלא בפניהם דאף דלא הוי הזמה הכחשה מיהא הוי כמו כן בעדות שבשטר הכחשה מיהא הוי ותמה הש"ך בסי' ל"ח דמי לא עסקינן שמזימין אותם בפניהם ואפ"ה לא מקרי הזמה ולמה יפסלו העדים ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת יש ספק אם הוי הזמה גמורה דהיינו שנתלה באחרוהו וכתבוהו ויהיה הזמה גמורה או דבזמנו כתבוהו והוי הזמה והכחשה ולפ"ז כיון דעכ"פ הכחשה דתרי ותרי בודאי הוי והוי ספק השקול דאולי הראשונים נאמנים או האחרונים וכיון דיש עוד ספק שמא אחרוהו וכתבוהו נאמנים האחרונים לגמרי א"כ לענין נאמנות האחרונים יש ספק ספיקא שמא הזמה גמורה ובודאי נאמנים האחרונים ואף אם תמצי לומר שבזמנו כתבו עדיין ספק דתרי ותרי והוי ספק השקול מי נאמן א"כ אף דלענין עונש הזמה לא שייך דשמא בזמנו כתבו עכ"פ הראשונים יש לפסול דיש לאחרונים שני ספיקות להכשיר ולראשונים ספק אחד ומ"ש דהוי כמו הזמה שלא בפניהם דס"ל כשיטת הריב"ש דהזמה שלא בפניהם פסולים מיהא הוי אף דלא הוה הזמה גמורה והוא הדין כאן אף דלא הוה הזמה גמורה מ"מ פסולים מיהא הוה והן נסתר מחמתו מ"ש הש"ך דגם הרז"ה מודה דבשטר איכא הזמה וכדעת הרי"ף ולפי מ"ש על כרחך א"א לומר כן דאם נימא דכל שנכתב בזמנו כתבנוהו לא תלינן באחרוהו וכתבוהו א"כ למה לא יהיה שייך הזמה בשטר ועל כרחך דיש לתלות שמא אחרוהו וכתבוהו ושוב לא שייך הזמה וכמ"ש וכל קושיות הש"ך מיושבין לפי מ"ש אמנם בדעת הרי"ף הוא לפי מ"ש לעיל דכל שהכחשה יוצא מתוך הזמה לא אכפת לן א"כ גם כאן כיון דהם לא אמרו רק עמנו הייתם וממילא נתבטל השטר לא אכפת לן. והנה לשיטת הר"ן בטעמו של הרז"ה דמשו"ה לא שייך בשטר הזמה דאין לך בו אלא חידושו דוקא בעל פה ולא בשטר והש"ך החזיק במעוזו קשיא לי טובא דא"כ בב"ק דף ע"ג דאמרו מאי בינייהו לימא דזאת איכא בינייהו להך לישנא דאמרת משום חידוש ליכא בשטר דין הזמה כלל ואם נימא משום פסידא דלקוחות איכא בשטר דין הזמה כשנכתב בזמנו כתבנוהו כמ"ש הרי"ף והרמב"ם והש"ך כתב שגם הרז"ה מודה לזה ובאמת הוא תימה ביותר דהא אביי לא ס"ל דחידוש כמ"ש הלח"מ פי"ח ואף אם נימא שלא כלח"מ ולאביי ג"כ חידוש הוא ואפ"ה נפסל למפרע א"כ תקשי ביותר השתא להחזיקו למפרע בחזקת רשע לא מהני הך סברא דחידושא וכבר מבואר בשו"ע סי' ל"ד דאף שנפסל לא מחזקינן אותו בחזקת רשע קודם לכן מכל שכן לענין עדות שבשטר דלא הוי רק כמי שנחקרה נימא דבשטר לא יהיו נאמנים האחרונים וזה היפך החוש והמושכל וצע"ג. שוב מצאתי בתומים סי' ל"ד ס"ק ז' שהרגיש קצת בהערה ראשונה שכתבתי דהוי הכחשה והזמה. והנה ש"ב תלמידי מו"ה אברהם נ"י אמר בטעם הרז"ה דלכך לא שייך הזמה בשטר משום דבאמת כל שטר הוי מפי כתבם ולדעת הרמב"ם לא הוי רק מדרבנן רק דבשטר שנכתב כהלכתו ס"ל להרי"ף דהוי מדאורייתא וא"כ כל שהזימו אותם שוב הוי שטר פסול וא"כ לא נחשב הגדתם עדות כלל והוי מפי כתבם ולא נוכל לקיים בהם כאשר זמם. ובזה מיושב קושית הלח"מ מב"ב פרק גט פשוט דקאמר שם השטר כשר ועדיו כשרים דשמא אחרוהו וכתבוהו והקשה דלשיטת הרז"ה תיפו"ל משום דאין דין הזמה בשטר ולפי מ"ש אתי שפיר דהא עיקר הטעם דלא שייך הזמה בשטר הוא משום דהוה מפי כתבם וא"כ אם לא נאמר אחרוהו וכתבוהו היה השטר ממנ"פ פסול משום מפ"כ עכ"ד. והשבתי דהדבר מפורש דזה מקרי ניתן לכתוב כדאמרו בב"מ דף ע"ב ואלא הא דאמר ר' יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא דלא ניתן לכתוב א"ל הכי השתא ניהו דלא ניתן לכתוב מזמן ראשון ניתן לכתוב מזמן שני ועיין בסמ"ע וט"ז סי' ק"נ מה שנחלקו בשטר שלא ניתן לכתוב ובמהרי"ט אלגזי הלכות בכורות בדפי הספר דף צ"ד ע"ד ובתשובה בחיבורי כתב יד כתבתי הרבה מזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק י״ט

א׳

אין משערין ראית העדים והזמן אלא בדבר המצוי ולא חיישינן שמא רואין מרחוק יתר מכל אדם וכן לא חיישינן שמא אדם קל ביותר נזדמן להם וקפלו את הדרך.

ב׳

עדים שהוזמו שבשעה שהעידו לא נהרג אלא אחר כך ע"פ עדים אחרים הרי אלו נהרגים אבל אם הם הוזמו והוא נגמר דינו קודם אינם נהרגים שהרי מכל מקום שהעידו כבר נגמר דינו להריגה וכן לענין תשלומי קנס.

ג׳

עדי שטר שאמרו שבזמנו חתמוהו והוזמו אינם נפסלין אלא מעת שהעידו בב"ד שזה כתב ידם ובזמנו חתמוהו ולא למפרע מאותו יום דשמא היו חתמוהו ושקרו ואמרו בזמנו חתמנו ואם נודע שהן חתומים בו מקודם נפסלים מן העת שהיה ידוע שהיו חתומים בו והא דפסילי מדאורית' משום דהשתא מקיימי סהדותיהו על פה דאי לאו הכי לא הוו מיפסלי מדאוריתא מחתימת השטר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק י״ט

ב׳

שנים שאמרו באחד בשבת הרג זה את הנפש במקום פלוני כו' אבל באו שני עדים כו' נגמר דינו של פלוני להריגה: נראה דבמכוון נקט רבא שהרג את הנפש וכן דייק רבינו ג"כ, והוא משום, דאם מעבירה אחרת באו עדים ואמרו כי נגמר דינו הלא קיי"ל בסנהדרין פרק נגמר הדין ופסקו רבינו בהלכות סנהדרין פי"ג ה"ז דאינו נהרג אלא עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, וא"כ אם לא באו עדים הראשונים לא חייבוהו כלום המעידים שנגמר דינו באחד בשבת, וצ"ל על כרחין דהעדים הראשונים המעידים עליו באו עכשיו לבית דין וזה אופן רחוק, אבל ברור דאף עפ"י שנקטעה יד העדים אחר גמ"ד בכל חייבי מיתות שבתורה פטור, מכל מקום פטורים עדים המוזמין דלא יהא עדיף מאילו הרגו ג"כ פטור דגברא קטילא קטיל יעוין סנהדרין ריש הנחנקין. אולם במש"כ רבינו וכן לענין תשלומי קנס כיצד באו שנים, והשמיט רישא דמילתא דרבא בלא נגמר דינו, הוא מכוון גדול, דהוי מצינן לומר דדוקא בגנב וטבח ומכר, דאם אודי קודם שבאו עליו עדים היה פטור דמחייב את עצמו בקרן, לכן אף אם גנב וטבח קודם זמן שהעידו ג"כ חייבין העדים לשלם דלאו בר חיובא הוי, אבל במקום דפטור גם מקרן דאין שום תשלומין רק קנס לחודיה סד"א דכיון דאף אם יודה יתחייב לשלם אם יבואו עדים תו לא עבדו ליה כלום בהעידן עליו לשקר טרם באו העדים, וזה מוכח מסוגיא דפרק מרובה דף ע"ד במיפך והזמה דאף בעבד אמרינן בכה"ג דחייבין לשלם העדים דכל זמן שלא רמי עליה חיוב לשלם חייבו גברא דלא איתרמי עליה חיוב לשלם לבעל דינו בלא עדים, והם חייבוהו בעדות מזומם ע"פ ב"ד כמו שהוכיחו בתוס' שם, לכן השמיט רבינו רישא דמילתא דרבא ונקיט סיפא לחודא ודוק:

ג׳

אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו כו' כיון שהוזמו הרי נפסלו למפרע כו': קשה לי טובא, למה נפסל השטר, נאמר דמה דאומרים דבזמנו כתבנוהו הוא שקר והם אחרוהו וכתבוהו, אבל גוף ההלואה אמת שלוה ממנו, כיון דמחזיקנן תמיד השטר במאוחר, ובפרט כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דאמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, והם אמרו קודם דהשטר כשר ולבתר כן שקרו במה דאמרו בזמנו כתבנוהו. ומצאתי להתומים שעמד בזה. ונראה דרבינו לטעמיה דכתב לעיל פרק ה' הלכה ו' שטר שהיו עדיו מרובין כו' והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותן, הא אם עדים קיימין ושיילינן להו נאמנין אף אם כתב ידן יוצא ממקום אחר, וכיון דכן משמע דהיו חתומין בשטר מסתמא לשם עדים חתמו, והכא נמי הרי זמן הנכתב בשטר מורה שכתבוהו בזמנו, ולכן כי אמרי דהוי כמו המשמעות הכתוב בשטר נאמנין אף דנפסל עפ"ז משום דכי מתזמי ומשעה שכתוב בתוך השטר מיפסלי ונפסל השטר וברור, ועיין תומים בזה, ויעוין תוספות פ"ק דמכות דף ו' סד"ה לאסהודי וי"ל דסברא הוא כו' ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות י״ט, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם