רמב״ם - הלכות עדות · פרק י״ח

ספר שופטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק י״ח

הלכה א׳

מִי שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר וְנוֹדַע בְּעֵדִים שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא עֵד זוֹמֵם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּמָה שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת בְּעֵדוּתוֹ לַחֲבֵרוֹ. אִם בַּעֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ סְקִילָה הֵעִידוּ וְהוּזְמוּ נִסְקָלִין כֻּלָּן. וְאִם בִּשְׂרֵפָה נִשְׂרָפִין וְכֵן שְׁאָר הַמִּיתוֹת. וְאִם הֵעִידוּ בְּמַלְקוֹת לוֹקֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת. וְאוֹמְדִין כֹּחוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ. וְאִם הֵעִידוּ לְחַיְּבוֹ מָמוֹן מְשַׁלְּשִׁין הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶן לְפִי מִנְיַן הָעֵדִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לוֹ. וְאֵין לוֹקִין בִּמְקוֹם תַּשְׁלוּמִין:

הלכה ב׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵדִים שֶׁהוּזְמוּ. אֲבָל שְׁתֵּי כִּתּוֹת הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְאֵין כָּאן עֵדוּת אֵין עוֹנְשִׁין אֶת אַחַת מֵהֶן. לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי הִיא הַכַּת הַשַּׁקְרָנִית. וּמַה בֵּין הַכְחָשָׁה לַהֲזָמָה. הַהַכְחָשָׁה בָּעֵדוּת עַצְמָהּ זֹאת אוֹמֶרֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְזֹאת אוֹמֶרֶת לֹא הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אוֹ יָבוֹא מִכְּלַל דְּבָרֶיהָ שֶׁלֹּא הָיָה. וְהַהֲזָמָה בָּעֵדִים עַצְמָן וְאֵלּוּ הָעֵדִים שֶׁהֱזִימוּם אֵינָן יוֹדְעִים אִם נִהְיָה הַדָּבָר אוֹ לֹא הָיָה. כֵּיצַד. עֵדִים שֶׁבָּאוּ וְאָמְרוּ רָאִינוּ זֶה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אוֹ לָוָה מָנֶה מִפְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ וְנִבְדְּקוּ בָּאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְאָמְרוּ בְּיוֹם זֶה וּבְמָקוֹם זֶה הָיִינוּ עִמָּכֶם וְעִם אֵלּוּ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם לֹא זֶה הָרַג אֶת זֶה וְלֹא זֶה הִלְוָה אֶת זֶה הֲרֵי זוֹ הַכְחָשָׁה. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִים כָּךְ וְזֶה הַהוֹרֵג אוֹ הַנֶּהֱרָג אוֹ הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה הָיָה עִמָּנוּ בְּיוֹם זֶה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. הֲרֵי זוֹ עֵדוּת מֻכְחֶשֶׁת שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לֹא הָרַג זֶה אֶת זֶה וְלֹא זֶה הִלְוָה אֶת זֶה שֶׁהֲרֵי עִמָּנוּ הָיוּ וְלֹא נִהְיָה דָּבָר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אִם אָמְרוּ לָהֶם אָנוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם זֶה הָרַג זֶה בְּיוֹם זֶה בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִין אוֹ לֹא הֲרָגוֹ. וְאָנוּ מְעִידִים שֶׁאַתֶּם עַצְמְכֶם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בְּיוֹם זֶה בְּבָבֶל. הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִים וְנֶהֱרָגִין אוֹ מְשַׁלְּמִין. הוֹאִיל וְהָעֵדִים שֶׁהֱזִימוּם לֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל עַצְמָהּ שֶׁל עֵדוּת כְּלָל אִם אֱמֶת הָיָה אוֹ שֶׁקֶר:

הלכה ג׳

וְזֶה שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵדוּת הָאַחֲרוֹנִים עַל הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא. אֲפִלּוּ הָיוּ הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים מֵאָה וּבָאוּ שְׁנַיִם וֶהֱזִימוּם וְאָמְרוּ לָהֶם אָנוּ מְעִידִים שֶׁאַתֶּם הַמֵּאָה כֻּלְּכֶם עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵלּוּ נֶעֱנָשִׁין עַל פִּיהֶם. שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה וּמֵאָה כִּשְׁנַיִם. וְכֵן בִּשְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אֶלָּא דּוֹחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן:

הלכה ד׳

עֵדִים זוֹמְמִין אֵינָן צְרִיכִין הַתְרָאָה. וְעֵדִים שֶׁהֻכְחֲשׁוּ וּלְבַסּוֹף הוּזַמּוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין אוֹ לוֹקִין אוֹ מְשַׁלְּמִין מִפְּנֵי שֶׁהַכְחָשָׁה תְּחִלַּת הֲזָמָה הִיא אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה:

הלכה ה׳

אֵין מְזִימִין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם. וּמַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם. וְעֵדִים שֶׁהוּזַמּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶן הֲרֵי הֻכְחֲשׁוּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתוּ הָעֵדִים שֶׁהֱזִימוּם קֹדֶם שֶׁיָּזִימוּ אוֹתָם בִּפְנֵיהֶם אֵין כָּאן עֵדוּת שֶׁהֲרֵי הִכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה:

הלכה ו׳

עֵדֵי נְפָשׁוֹת שֶׁהֻכְחֲשׁוּ וְלֹא הוּזַמּוּ אֲפִלּוּ בָּא הַנֶּהֱרָג בְּרַגְלָיו אֵינָם לוֹקִין. מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. אֲבָל בֵּית דִּין מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ:

הלכה ז׳

עֵדִים זוֹמְמִים צְרִיכִין הַכְרָזָה. וְהֵיאַךְ הִיא הַהַכְרָזָה שֶׁלָּהֶן. כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל עִיר וְעִיר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֵעִידוּ בְּכָךְ וְכָךְ וְהוּזַמּוּ וַהֲרַגְנוּם. אוֹ לָקוּ בְּפָנֵינוּ אוֹ עָנַשְׁנוּ אוֹתָן כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט כ) "וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ":

הלכה ח׳

חִיּוּב הָעֵדִים זוֹמְמִים לְשַׁלֵּם בְּמָקוֹם שֶׁחַיָּבִין לְשַׁלֵּם קְנָס הוּא וּלְפִיכָךְ אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהֵעִידוּ וְנֶחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם עֵדוּת שֶׁקֶר הֵעַדְנוּ וְאֵין לָזֶה אֵצֶל זֶה כְּלוּם. אוֹ שֶׁאָמַרְנוּ הֵעַדְנוּ עַל זֶה בְּכָךְ וְכָךְ וְהוּזַמְנוּ אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּיהֶן. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵעַדְנוּ עַל זֶה וְהוּזַמְנוּ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְנִתְחַיַּבְנוּ לִתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִין שֶׁזּוֹ הוֹדָאָה בְּמָמוֹן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִתְּנוֹ. וְאִם אָמַר הָאֶחָד כָּךְ מְשַׁלֵּם חֶלְקוֹ:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק י״ח

א׳

משלשין בממון וכו' ואין לוקין במקום תשלומין. הנה הסיום הזה אין לו ענין למה שלפניו והיה לו לכתבו בהלכה בפני עצמה. ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמרו ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש"י והרי קיבל מה שרצה להפסידו ולכאורה הרי הם לא נענשו כי אם רק מחצה מה שרצו להפסידו והרי בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא דכל אחד רצה להפסיד לו כל הממון. אמנם ביאור הדברים דבאמת עדים זוממין מהראוי שילקו משום לא תענה וכל הלוקה אינו משלם רק דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והיינו דבמקום שיש נזק ממון לא שייך לומר שילקה אף דמלקות חמור משום דחס רחמנא על ממונו כמ"ש הפנ"י ב"מ ס"ב ולפ"ז כיון דעיקר מה שנתחייב ממון הוא משום ממונו של זה והרי קיבל וזה שאמרו ממון מצטרף ופירש"י והרי קיבל מה שרצה להפסידו והיינו דלענין ממון הקפידה התורה על ממונו של זה ואין אנו משגיחין על עונש העדים דלענין עונש מלקות חמיר וזה שסיים רבינו משלשין בממון ואין לוקין במקום תשלומין דהוא נתינת טעם למה שאמר משלשין בממון ודו"ק:

ב׳

והזמה בעדים עצמם ואלו עדים שהזימום אינם יודעים אם נהיה הדבר או לא. כן היא שיטת רבינו דהכחשה אם יצטרף עם הזמה לא מועיל וכל באי שעריו וכל אשר בא בתוכו יתמה דמנליה זאת ועיין לח"מ דמקשה מאפכינהו ואזמינהו וגם הקשה הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] מפלוני רבעני וגם משליח נעשה עד כמו שהקשה המקנה וכבר כתבתי בזה בתשובות כמה ענינים וכעת נראה דהנה בטעם דברי רבינו נראה לפענ"ד דהנה במכות דף ו' הקשו הרוג ורובע יציל ומשני במקיימי דבר ולא בעושי דבר ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא סי' כ"ז הקשה מלוה ולוה יצילו דלענין ממון הו"ל עד פסול ולא שייך עושי דבר כדאמרו אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן והיינו דנקרא עד פסול כמ"ש הראב"ד אבל זה לא קשה כמ"ש בשם הר"ן דלגבי שור שהוא דבר חשוב בפני עצמו לדונו בכ"ג אבל בשאר ממון הוי בגדר בעל דין וכן כתב ש"ב הגאון בכסא דהרסנא סי' ל"א ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם נימא דהכחשה והזמה ביחד נאמנים העדים המזימים א"כ הרי לפי המזימים שזה לא לוה או לא הרג אינו בגדר עושי דבר שהרי לא עשה כלל וא"כ שוב הלוה הוא עד פסול דקרוב אצל ממונו דנוגע הוא והו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבשלמא המלוה שמכחיש שאומר שעשה המעשה דהוא בגדר בע"ד וגם במכחיש לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ל"א אבל מי שסייע להמזימים ולפי דבריהם אינו בגדר בע"ד והו"ל פסול מתורת נוגע ואינו בגדר בע"ד והוי נמצא אחד מהם קאו"פ וא"ל דממנ"פ אם אתה מאמין לדברי העדים מה אכפת לן בנמצא אחד מהם קאו"פ דזה אינו דכל שנמצא אחד מהם קאו"פ הרי עדים מכחישים והוי ספק אם נאמין לראשונים או למזימין ולכך בהכחשה ובהזמה ביחד אין נאמנים וז"ב. ובזה לא קשה מה שהקשה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י דלפי דברי א"כ נצמח דין חדש דאם המלוה יתבע את הלוה והלוה יביא שני עדים שלא לוה שלא יהיו נאמנים דלפי דבריהם הרי אינו בגדר בעל דין ויהיה נוגע והוי נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל זה אינו דהא ממנ"פ אם נאמין לדברי העדים עד שמכח זה תחשוב שאינו בע"ד שוב על כרחך שאמת אמרו שלא לוה ואינו חייב אבל כל שיש עדים המכחישים שוב אינם נאמנים המזימין והו"ל עכ"פ תרי ותרי וזה ברור. ומעתה לא קשה כל הקושיות דבאפכינהו ואזמינהו עכ"פ הבעלי דינים הם בע"ד ואינם מכחישין שאינם בע"ד וגם בפלוני רבעני ובשליח נעשה עד שהם בע"ד כמעיקרא ומה אכפת לן שיש הזמה והכחשה ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד וחדש: והנה בשטמ"ק בכתובות דף כ' גבי אין מזימין את העדים הביא בשם י"מ דהזמה הוא בין כשאמרו לעדים הלא אותו היום עמנו הייתם בין כשאומרים להם היאך אתם אומרים שהמלוה או הלוה עמכם היה הלא באותו היום עמנו היה במקום רחוק דכל זמן שעוקרים את העדות לגמרי הוי הזמה והכחשה הוי שאומרים להם עמנו הייתם לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים עיי"ש. והנה הקשה שאר בשרי תלמידי מוה' אברהם נ"י דבמשנה במכות דף ה' אמרו להיפך דאיתא שם מעידים אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמר להם היאך אתם מעידין שהרי הנהרג זה או ההרוג זה עמנו היו במקום פלוני אין אלו זוממין. הרי מבואר דאף דמכחישין גוף העדות מ"מ לא הוו זוממין אלא מכחישין וכדאיתא שם בש"ס הטעם שחסרה גוף העדות והשבתי דהקדמונים פירשו כן דמה דאמר אין אלו זוממין לא דהוי הכחשה רק שבגדר הזה לא הוי הזמה והיינו במקום שיכול להיות שאף שהיה שם במקום הזה היה יכול ללכת לאותו מקום שאמרו העדים שהרג באותו יום א"כ לא נשקר גופו של עדות והראשונים נאמנים דבשלמא אם היו אומרים עמנו היה הלוה או ההרוג במקום הזה והיה מקום רחוק שלא היה יכול לבוא לאותו היום למקום שאתם אומרים שהיה הלואה או רציחה בזה אף שיכול להיות ע"י גמלא פרחא יבאו לשם לא חיישינן לזה והאחרונים נאמנים לפי שע"פ הטבע הוסרה גופה של עדות ואין לנו לתלות בענין רחוק לקיים עדותן אבל כל שאינם מעידים רק שבאותו היום היה הלוה עמהם במקום פלוני ואינם אומרים שא"א להם לבא לשם בזה כיון שע"פ דיבורם לא הוסרה גופה של עדות שהרי יכול להיות שיבא ע"י גמלא פרחא אף שאינו ע"פ הטבע מ"מ לא הוה הזמה ואינו רק הכחשה אבל כשאומרים על גופן של עדים שהם היו עמהם א"כ הוסרה גופה של עדות אינם יכולים לתרץ עצמם בדבר רחוק דהרי מעידים על עצמם של עדים והו"ל כמעידים שהעדים גזלנים שאינם יכולין לתרץ עצמם בדרך רחוק שאינם גזלנים כמ"ש התוס' בב"מ דף ו' דכל שהוא גזלן ע"פ עדים א"א לתלות בספק מלוה ישינה וזה ברור לפענ"ד. ולזה אמרו במכות שם מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל והיינו דעל גופם של עדים אין אנו תולין בדבר רחוק לתרץ דבריהם אף שלא העידו המזימין כן ועיין בתוס' יבמות דף קט"ז. ולפענ"ד יצא להם זה מהא דאמרו עד שתשקור גופה של עדות או עד שתסרה ולשיטת הרמב"ם היה לו לומר עד שתסרה גופם של עדים ועיין לח"מ שכתב על דברי הב"י דאין לשבש הספרים דבלשון הגמרא מבואר ג"כ גופה של עדות ולפי מ"ש יצא מזה להקדמונים שאפילו בגופה של עדות נמי הוי הזמה ורש"י לפי מה דס"ל כשיטת הרמב"ם הוצרך לדחוק גופם של עדים וכן הגיה הב"י דברי הטור שאזיל ג"כ בשיטת הרמב"ם אבל מלשון הש"ס ראיה לדבריהם כן נראה לפענ"ד להמליץ בעד הראשונים. והנה גוף דינו של רבינו בהכחשה והזמה מצאתי מקורו בירושלמי מכות פ"ק ה"ז ולפי שכבר קדמוני הפני משה במראה הפנים שם קצרתי עיי"ש:

ה׳

אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם. כתב בכ"מ טעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם פירש"י שהרי באו לענשן נפש או ממון והתורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו והבעל מגיה ציין שלא נמצא זה ברש"י ועל זה הראה תלמידי שאר בשרי מוה' אברהם נ"י דנמצא כולו ברש"י ד"ה וכשם שאין מזימין. הן אמת דדברי רש"י תמוהין דלרב ששת דס"ל דגם אין מכחישין שלא בפניהם לא שייך הך טעמא לענין הכחשה דהא בהכחשה אינן באין לחייבן ממון או עונש אחר ולמה לא יהיו נאמנים אף שלא בפניהם ודוחק לומר דס"ל כרב חסדא דבהדי סהדי שקרי למה לי. אמנם נראה דהנה החכם צבי כתב בהגהת הט"ז סי' ל"ד דלכך בתרי ותרי זו באה בפני עצמה ומעידה ולא הוי ספק פסולים משום דיש לכל אחד חזקה דמעיקרא וגם כעת עכ"פ יש לאחד מהכתות חזקת כשרות ולפ"ז כאן שמתו הראשונים א"כ שייך יותר להאמין לאחרונים דיש להם חזקת כשרות עד היום וא"כ שוב אינם נאמנים לפסול שלא בפניהם דהא אם נאמין להם על כרחך שהיו נאמנים לפסול לראשונים ושלא בפניהם אין להם דין עדות ואינם נאמנים. והנה כל זה לר"ש אבל לרב אשי הסברא פשוטה כמ"ש למעלה על ר"ש. ובלא"ה נראה לפענ"ד דהסברא פשוטה דבהזמה שמעידים על גופם של עדים והוי כאילו מעידים על פסול גזלנותא וא"כ העדים הראשונים נעשו בעלי דינים ושייך יבא בעל השור ויעמוד על שורו משא"כ בהכחשה דאינם מעידין על גופם של עדים וכן נראה מהריטב"א שבשטמ"ק ומן האמור הן נסתר מחמתו דברי הריב"ש שחידש דהזמה שלא בפניהם דהוי הכחשה לפסול עדים הראשונים וכבר האריכו המהרלב"ח והש"ך והנודע ביהודה וה"ר חיים יונה [תאומים] לסתור דבריו ובתשובה הארכתי בזה ולפי מ"ש כעת אין מקום לדבריו דלפסול שוב שייך יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אמנם לפענ"ד נראה אף אם נחזיק בדברי הריב"ש היינו דוקא אם עודם בחיים ויכול להזים בפניהם א"כ שפיר יכולין לפסול אף שלא בפניהם דכל הטעם דצריך להעיד בפני בעל דין הוא כמ"ש הרשב"א דלא חציפי לשקר כל כך בפניו וא"כ כל שראוי לבא אח"כ לא חציפי להזים בשקר אף שלא בפניהם דשמא יבואו משא"כ כשמתו דאז ודאי אינם נאמנים לפסול ובזה עמדתי על לשון רבינו שבתחלת דבריו הביא הריב"ש ראיה לשיטתו שכתב עדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו משמע דהוכחשו לגמרי אבל סוף דבריו במתו העדים מסיים אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז משמע דאין כאן רק הכחשה דתרי ותרי ועיין מהרלב"ח ונוב"י ולפי מ"ש אתי שפיר דאם העדים חיים הוי הכחשה גמורה אבל אם מתו הוי רק כתרי ותרי. והנה נסתפק ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י במי שטען שלא לוה ובאו עדים ואמרו שלוה ופרע דהוחזק כפרן אם הוזמו העדים אח"כ אי יהיו חייבין לשלם מכאשר זמם או נאמר כיון שהם לא רצו לחייבו אדרבא הם אומרים שפרע רק שבדיבורו הוחזק כפרן אבל ע"י דיבורם לא נתחייב ואם נאמר דלא מתחייבים יהיה מזה סתירה לדעת הש"ך דבעי גם בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימה ולמה הוחזק כפרן ע"י כיון דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה עכ"ד והשבתי דבודאי חייבין והטעם דהרי ידעו היטב שיתחייב זה ע"י עדותם שהרי אמר מקודם לא לוה ואף להמבי"ט הובא בש"ך סי' ע"ט ס"ק א' צריך להביא עדים שלוה ופרע וכל שאינו מביא עדים ודאי נתחייב לשלם וא"כ רצו לחייבו בבירור ודומה למ"ש התוס' בש"ס סנהדרין דף ט' דכל דא"א זה בלא זה לא יוכלו לומר דלא באו על זה ומכל שכן כאן דאם לא רצו לחייבו למה העידו דבלא"ה פטור ועיין בקצות החושן סי' ל"ח ס"ק ה' וגם כאן גורמין ע"י שעשאו כפרן שיהא חייב לשלם וא"כ הועיל עדותן לחייבו.

ז׳

כותבין ושולחין וכו'. בש"ס אמרו ד' צריכין הכרזה והנה רבינו כתב במסית ועדים זוממין ובן סורר ומורה דשולחין בכל עיר ועיר כר' יהודה אבל בזקן ממרא כתב דממתינים עד הרגל והקשה הלח"מ דמאי שנא בין זקן ממרא לאלו וגם על רש"י תמה דלא כתב רק בזקן ממרא ולא בבן סורר ומורה עיי"ש בפ"ג מממרים. ובימי חורפי אמרתי דבבן סורר ומורה על כרחך ר' עקיבא לא פליג דממיתין אותו מיד וא"א לשמרו עד הרגל דהרי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים כדאמרו בסנהדרין דף ל"ט וכ"כ הרמב"ם פ"ד מממרים ה"ו ולפ"ז א"א לשמרו עד הרגל דמה יעשה אם יהיה בן סורר ומורה אחר סוכות דהרי ר"י אמר היאך מענין את דינו של זה ועל כרחך צ"ל דר"ע ס"ל דאין גומרין את דינו עד הרגל ובזה לא שייך עינוי הדין כמ"ש התוס' ועיין במהרש"א שם שנראה דר"ע ס"ל כן ולפ"ז ממנ"פ אם נגמר דינו קודם הוי עינוי הדין ואם לא יגמור דינו עד הרגל שוב לא יהיה בן סורר ומורה ויפטור לגמרי וזה ודאי לא מסתבר. אמנם מדברי הרמב"ם שם נראה דבזקן ממרא היו גומרין את דינו קודם ולא חיישינן לעינוי הדין. ואולי יש לומר דשאני זקן ממרא דהנה הרמב"ם במורה נבוכים כתב הדין אצלי בכל העבירות שיראו ממנם סתירת התורה או המחלוקת כנגדה אפילו אכל אדם בישראל בשר בחלב וכו' מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת הוא אצלי בכלל מה שאמרה תורה את השם הוא מגדף ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש וכן אני אומר בעשרה מישראל שזדו לעבור על איזה מצוה ביד רמה יהרגו כולם וראיה לדבר מבני גד ובני ראובן וכו' והובא לשונו הזהב ברשב"א בסי' תי"ז ולפ"ז זקן ממרא ג"כ מיתתו כפרה לא מיתת עונש וא"כ לא אכפת לן עינוי דינו מפני שכפר בעיקרי התורה ובזה נראה לי מה שכתבה התורה בזקן ממרא ולא יזידון עוד מה שלא כתב בכל אינך משום דכאן חששה התורה שלא יזידו לעבור שיכפרו בפינות התורה משא"כ באינך שלא חששו רק שלא יעברו על התורה לתאוה. וש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י אמר דבעדים זוממין גם ר' עקיבא מודה דממיתין אותו תיכף דבאמת איכא עינוי הדין רק דר"ע לא חייש לזה וזה לא שייך בעדים זוממין דבעינן לקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו והם לא רצו שיענה דינו ולכן על כרחך לא קאי ר"ע אכלהו רק אזקן ממרא עכ"ד. אמנם אכתי קשה דנמתינן עד הרגל ולא יגמרו דינם וכקושית התוס' אמנם נראה דא"כ יוכלו לחזור בהם ויאמרו מבודים היינו כל זמן שלא נגמר דינם וגם אמר תלמודי מוהר"א הנ"ל דהא אין העדים נעשו זוממין עד שיגמר דינו ועל כן מוכרחין אנו לגמור דינם דאל"כ יהיה עינוי הדין של הזכאי וזה בודאי לא שייך לעשות עכ"ד ולכאורה הייתי אומר דבמסית לא פליג ר' יהודה דלא שייך עינוי הדין דהתורה אמרה לא תחמול ולא תכסה עליו וצ"ע:

ח׳

עדות שקר העדנו. בש"ס אמרו אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עיין בתוס' שם דפירשו דמיירי ששוב הוזם ומשלם חלקו דביקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ועל זה הקשו דאינו משלם ממון אלא באומר עמנו הייתם דבריהם תמוהים ועיין במהרש"א שם שפירש דהתוס' ר"ל דמיירי בלא הוזמו ואף דחייב מדינא דגרמי אין זה דין עד זומם דחייב מכאשר זמם ולא כאשר עשה עיי"ש שהאריך בדחוקים. והנה גוף סברתו דהוי כאשר עשה הוא תמוה לכאורה דמה כאשר עשה שייך בכאן דהרי לא חייבו בעדותן ורק שנגמר הדין בעדותן אמנם גם בחידושי הריטב"א נמצא סברא זו ואף שיש לדחוק דמיירי שכבר שילם הממון אבל מדברי הריטב"א נראה דאף שלא שלם עדיין מקרי כאשר עשה והטעם דכל שלא הוזמו הרי בודאי צריך שיפרע וכיון דלגבי המלוה בודאי אינו נאמן בחזרתו א"כ הוא יצטרך לפרע בודאי משא"כ בכל עדים זוממין כיון דכעת לא ישלם לא הוי כאשר עשה רק כאשר זמם. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש לפי מ"ש בתשובה בסברת הפוסקים דלכך גם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דעונשין מן הדין בממון א"כ ק"ו הוא דאם כאשר זמם מחוייב מכל שכן כאשר עשה וכתבתי ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו ליישב קושית התוס' למה אמרו בבור אין עונשין מה"ד משום כיון דבור חידוש הוא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ דיו במקום שחידשה התורה דאף שק"ו הוא עיין בב"ק דף ב' ולפ"ז גם אני אומר כיון דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דציית להני וכו' א"כ אין לך בו אלא חידושו והארכתי הרבה בזה בפלפול נעים ולפ"ז זהו כשעדים אחרים מזימין אותו דהוי תרי ותרי דהוי חידוש דמה חזית וכו' אבל כאן דבאמת שנים העידו עדות גמור ואחד חוזר בו מעצמו למה לא יתחייב מכאשר עשה הא הוא בעצמו חוזר בו ולמה לא יהיה נאמן לגבי עצמו לחזור בו: ובגוף קושית התוס' עי' במהר"ם מלובלין מ"ש בזה ולפענ"ד נראה בפשיטות ליישב קושית התוס' דהנה בב"ק דף ע"ד נחלקו אי הכחשה תחלת הזמה או לא ורבא ס"ל התם דהכחשה תחלת הזמה אלא שלא נגמר ומועיל אח"כ הזמה ולפ"ז גם כאן כל שאמר עדות שקר העדתי הו"ל כהכחשה והיא תחלת הזמה והו"א כיון דכבר נתכחש לא יצטרך לשלם חלקו רק חבירו ישלם חלקו לבד שהרי הוא כבר נתכחש על זה קמ"ל דמשלם לפי חלקו דהכחשה תחלת הזמה היא. ויתכן עוד יותר לפי מה דאמרו בב"ק דף נ"ג דר' נתן ס"ל כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולפ"ז אם נימא דהכחשה לאו תחלת הזמה היא א"כ הוא כלית ליה לאשתלומי מהאיך א"כ סד"א דנתחייב העד השני כשהוזם לשלם גם חלקו של זה על זה קמ"ל דעד אחד משלם לפי חלקו א"כ לא יצטרך חבירו לשלם רק חלקו לבד דהא אית ליה לאשתלומי ועל זה פריך הש"ס כל כמיניה והיינו דאף אם הכחשה לאו תחלת הזמה מ"מ לאו כל כמיניה דלא הוי הכחשה כלל ומכל שכן שאין עד השני צריך לשלם בשבילו דהא אינו נאמן בודאי לגבי חבירו. והנה הקדמונים כתבו והוא מהרא"ש בתשובה דחייבין לשלם מכח דינא דגרמי והקשו דא"כ מה פריך הש"ס כל כמיניה דהא מ"מ צריך לשלם מכח דינא דגרמי ועיין לח"מ וכבר קדמו בריטב"א ורמב"ן ועי' בש"ך סי' ל"ח (ואני מצאתי ברשב"א בב"ק דף ה' ובשטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן דמשמע שם דאינו משלם עיי"ש) ואמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י ליישב קושית הריטב"א דעד כאן לא כתב הרא"ש שחייבין לשלם רק כששניהם העידו ששקר חתמו אבל כאן דעד אחד מעיד שקר העדתי לא שייך דינא דגרמי דאינו ברי היזיקא דאף בלא עדותו היה נשאר ע"א ומי יימר דהיית משתבע נגדו וכדאמרו בשבועות דף ל"ב וגם חידש דבשטר דכיון דשטר בע"א לא מהני לשיטת הפוסקים אפי' לחייבו שבועה א"כ שוב אפי' אם רק ע"א אומר ששקר חתם חייב לשלם מכח דינא דגרמי דברי היזיקא עכ"ד. ואני אומר דשייך בזה דינא דגרמי דעד כאן לא אמרו בשבועות מי יימר דמשתבעית רק במקום שאף אם היה מעיד לא היה כאן חיוב ממון בבירור ולא הוי ברי היזיקא אבל כאן דלפי עדותם היה היזק ברור רק שאפילו בלא עדותו היה יכול להיות ג"כ היזק א"כ עכ"פ היזיקו ברור בודאי ובלא עדותו היה רק ספק היזק דאולי היה נשבע נגדו א"כ פשיטא דבזה לא יפטור מדינא דגרמי. ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש ליישב קושית הקדמונים הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין דברי הרא"ש שמחייב שני עדים שאמרו שקר העדנו משום דינא דגרמי דהרי בשטמ"ק ב"ק דף נ"ו כתב בשם המאירי ההבדל שבין גרמי לגרמא הוא שכל שע"י לבד נעשה ההיזק מקרי גרמי אבל כשכח אחר מעורב בו כגון משסה כלבו של חבירו בחבירו או כותל רעוע שפשיעת חבירו ופשיעתו עשו הנזק פטור דזה מקרי גרמא עיי"ש ואני יחדתי ע"ז קונטרס מיוחד לבאר הדברים. ולפ"ז בשני עדים דעד אחד לא היה יכול לחייבו ממון א"כ כל אחד כח אחר מעורב בו. אמנם אחר העיון זה אינו דא"כ אם שנים יגרמו היזק יהיו פטורין וזה לא מסתבר דמה נפק"מ לבעל ההיזק אם אחד עשה או שנים והשנים כאחד נחשבו לגביה ועד כאן לא כתב המאירי רק במשסה כלבו של חבירו בחבירו כיון שלהכלב ולבעל הכלב ג"כ אינו יכול לחייב שבלי השסה דידיה לא היה נושך א"כ א"א לחייב המשסה שהרי בהשסה לבד לא היה נושך והנושך היה הכלב וא"כ כח אחר מעורב בו וכן בהכותל רעוע לולא שהיה הכותל רעוע לא היה יכול לפרוץ לא היה יכול לגרום היזק וההיזק בא ע"י כח אחר אבל בשנים שעשו נזק עכ"פ עשו שניהם היזק ונחשבו כחד לגבי בעל הנזק והם יחצו ביניהם וזה ברור מאד מאד ולפ"ז בע"א שאמר שקר העדתי כיון דחבירו אינו חוזר שוב שייך כח אחר מעורב בו ולא מקרי גרמי רק גרמא ושפיר פריך הש"ס כל כמיניה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק י״ח

א׳

מצות רלד לעשות לעד זומם כאשר זמם כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וגו' כמו שרצו לעשות בעדותם והזמה היא עמנו היתם במקום פלוני ביום שאתם מעידים שראיתם עדות זו במקום אחר רחוק שהם מזימים אותם אבל אינם יודעים אם נהיה אותה הדבר שהעידו עליו או לא. והכחשה היא בעדות עצמה שלא היה אותו הדבר שמעידין הם עליו וגזרת הכתוב הוא להאמין עדות האחרונים על הראשונים אפי' הראשונים מאה והאחרוני' שנים דכיון שאין מכחישין עדותן הוי עדות אחר מה שאומרים עמנו היתם ומהימני וכדתנן פרק קמא דמכות ד"ה וילפינן לה בגמרא מדכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקר בגופה של עדות שהוא גופן של עדים וכל שאינו כה"ג הוי מוכחשת ודוחין את שתיהן דתרי כמאה כדילפינן מדכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים וגו' אם מתקיימת בשנים למה הזכיר שלשה וכו' אם הוזמו בדבר של מיתה או של מלקות ממיתין אותם או מלקין אותם כמו שזממו לעשות אבל בדבר של ממון משלשין הממון ביניהם כדתנן התם וכדילפינן בגמרא נאמר רשע בחייבי מלקיות אם בן הכות הרשע ונאמר רשע בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות מה במיתה ממיתין שניהם דאין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה רבא אמר בעינן כאשר זמם שיקבל הנדון מלקות שלימה אי הכי ממון נמי ממון מצטרף והרי קבל מה שרצו להפסידו בין כולם אבל מלקות לא מצטרף.

ד׳

עדים זוממים אינם צריכים התראה וכדאמר' פרק אלו נערות נתרי בהו אימת וכו' אבל שאר עונשין בב"ד של מטה צריכין התראה. עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו ע"י כת שלישית הוו זוממין דהכחשה תחלת הזמה היא וכדאמר' במרובה דף פ"ג.

ה׳

אין מזימין העדים אלא בפניהם וכדאמ' בפרק שני דכתובות משום דהם באים לחייבם כדי לעונשם נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו ואי שלא בפניהם הכחשה מיהא הויא לבטל עדותם כדאמר התם ר' אבהו.

ו׳

עדי נפשות שהוכחשו אפי' בא הנהרג ברגליו אינם לוקים דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו כיון שבא להעיד על נפש אף ע"ג דכשמעיד על דבר אחר משלם או לוקה.

ז׳

עדים זוממים צריכים הכרזה כדילפינן פרק הנחנקין דף פ"ט ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא דבכולהו כתיב וכל ישראל ישמעו ויראו ועדים זוממים כתיב והנשארים ישמעו ויראו משום דלא שייך וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנים ומלוה ברבית וכו'.

ח׳

עדים זוממים אינם משלמים על פי עצמם משום דחיובם הוי קנס וכדאמר ר' עקיבא פרק קמא דמכות ואמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה לא הרגו ולא נהרג אדם מישראל על פיהם והם נהרגים ומשלמין ממון ואם הודה שהוזמו בב"ד וחייבים ממון משלמין דמההיא שעתא הוי ממון גביהו ואין זה מרשיע את עצמו שכבר הרשיעהו אלהים כדאיתא התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק י״ח

ו׳

עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפילו בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו כו': מוכח דאם לא היינו אומרים הכחשה תחלת הזמה, ואז כי הוזמו אחר כך אין נענשין, לכן תו היה להו ללקות על לאו דלא תענה וכדאמר ר' אלעזר בהדיא. ונתבונן הא אנן קיי"ל לאו שאב"מ אין לוקין עליו ולאו דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה כדאמר בגמרא, וצ"ל דשאני בעדים זוממין דמצאנו דגילה קרא דהיכי דנתזמו באופן שלא רצו לחייב ממון ומלקות כמו שהרג בשוגג ושנמכר בע"ע וכיו"ב ושבן גרושה כו' גלי קרא דוהצדיקו את הצדיק דלוקין וכמו שפסק רבינו לקמן פרק כ', לכן כאן דלא מצי לבוא לידי הזמה אם נאמר הכחשה לאו תחלת הזמה לוקין מהך לאו דלא תענה וכה"ג פירשו רבוותא בתוספות תמן. וצריך להבין לפ"ז מדוע כתב רבינו לקמן פרק כ' דאם הוזם אחד בלבד או שהוזמו שניהם קודם גמר דין דאינן נענשין, נהי דאינן נענשין מתורת כאשר זמם דע"ז אמרו בגמרא חייבי מלקיות מנלן כו' דבאמת ילפינן דאינן נענשין מתורת כאשר זמם אבל אלאו דלא תענה לילקו, ואם העידו על רוצח בשוגג להגלותו דאינן חייבין העדים רק מלקות מלא תענה נילף אף בהוזמו קודם גמר דין (נ"ב. והא דאמר חייבי גליות מנ"ל אתיא רוצח רוצח הוא בלא התראה יעוי' לעיל פרק י"ג בהג"ה בשם פתה"ב אולם גם ממני גם מפה"ב נכתבו דברים שלא בהשגחה על הך דח"ג מניין ובפרש"י. והסברא שכתבתי נכונה ודו"ק), וכן בהעידו על רוצח במזיד והוזמו קודם גמר דין לילקו משום לא תענה, ובשלמא על הוזם אחד מצינן למימר דהא כי מתיזם אחר זה השני ג"כ הוי הזמה וכמו דאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד וא"כ מצי לבוא לחיוב הזמה אחר זה, ולכן אינן לוקין דקרא גלי רק במקום דלא מקיימין כאשר זמם, אבל במקום דיכול להתקיים תורת הזמה לא גלי קרא ובמקום דאיכא ענין הזמה אמרינן אולי יתקיים כאשר זמם, וא"כ כי מיתזם חד אמרינן דילמא מיתזם גם השני ומקיימא כאשר זמם, אבל בנתזמו קודם גמר דין קשה טובא דהא לא מצי לבוא לידי הזמה. ואם תאמר היכי דנתזמו קודם גמ"ד תו לא הוי פסולים רק מוכחשים דחידוש הוא ולא חדשה תורה רק אחר גמ"ד, זה אינו דא"כ ל"ל קרא דבחייבי מלקות וממון אינם חייבים בנתזמו קודם גמ"ד, פשיטא כיון דאינם נאמנין המזימין לפוסלן, ועוד דכן מפורש בתוספות פ"ק דסנהדרין (דף ח) דמפרשי כולא סוגיא בהוזמו קודם גמ"ד ובא לגבות ממון דהשתא ודאי סהדי שקרי נינהו, וכן מפורש בדברי רבינו לקמן פרק כ' הלכה א': ונראה לי דכבר אמרו בגמרא לענין מימר דהוי לאו שאין בו מעשה ובכ"ז מיחשב כיש בו מעשה משום דע"י דבורו איתעביד מעשה, ופירשו רבוותא בתוספות סנהדרין (דף סה) ד"ה הואיל וישנו בקול, דלכן מיחשבינן לס"ד הך דע"ז אף דישנו בקול למעשה משום דע"י עדותן נתחייב הנידון יעו"ש, אם לא דמשני הואיל וישנו בראיה, וא"כ עכשיו דגלי קרא דלוקין במקום דליכא הזמה, זה דוקא במקום דנתחייב הנידון על פיהם ובדבורייהו איתעביד מעשה, אף ע"ג דישנו בראיה, בכ"ז איתעביד מעשה על פיהם, אבל הוזמו קודם גמר דין דלא איתעביד מעשה על פיהם אימור אף דליכא הזמה ג"כ אינן לוקין ועיין תוספות פרק אלו נערות דף ל"ב תוד"ה דאין לוקה ומשלם, דמוציא ש"ר חידוש הוא דבדיבור גרידא מחייב, ומה דע"ז בדיבורייהו מחייבי מ"מ לא הוי חידוש כולי האי דע"י דבורם היה נפסד עכ"ל, וא"כ ודאי דמסתברא דלא נוכל למילף מהא דחייבין מלקות במקום דליכא הזמה על הוזמו קודם גמ"ד דלא איתעביד מעשה כלל למחייבינהו על דיבורייהו לחודא דבמוציא ש"ר חשבת דא לחידושא, ופשוט: ונראה פשוט דה"ה בהעידו ששור של פלוני נגח עבד של פלוני וחייבוהו ב"ד לשלם שלשים סלעים קנסא ואחר זה בא ההרוג ברגליו דאינן לוקין מפני דהכחשה תחלת הזמה ואם יוזמו אחר זה הלא יהיו חייבים לשלם קנס והוי לאו שניתן לתשלומין ואין לוקין עליו ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק י״ח

ה׳

אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ג מהלכות אלו הלכה י"א):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שורשי הים · הלכות עדות פרק י״ח

א׳

מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו נקרא עד זומם כו' ומצוה עשה לעשות לו כמו שרצה לעשות. וכתב שם הכ"מ ס"פ אלו הן הנחנקין כל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות למיתה אחרת כו' והנה רש"י ז"ל בפ"ק דמכות כתב שאין להם נס והמלטה והק' שם התוס' שם דמאי קמ"ל פשיטא ובכתובות פי' שר"ל מקדימין שלא יענו הדין וג"ז ק' דמאי קמ"ל פשיטא עכ"ל הק' א' מבני הישיבה דמאי ק"ל להתוס' ז"ל בפי' זה שגם זה פשיטא דהא איכא למימר דכונת רש"י בפי' זה כלפי מאי דאפליגו ר"י ור"ע במשנה פ' הנחנקין דפ"ט ע"א גבי זקן ממרא דר"ע סבר דאין ממיתין אותו אלא בב"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו על הרגל וממיתין אותו ברגל משום שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ורי"א שאין מעני' את דינו אלא ממיתי' אותו מיד וכותבין ושולחי' בכל המקומו' ובודאי דכי היכי דאפליגו גבי זקן ממרא ה"נ אפליגו גבי עדים זוממין דכתי' בהו ג"כ וכל ישראל ישמעו ויראו והכי איתא בהדיא בתוספתא בסנהדרין פי"א וז"ל בן סורר ומורה וזקן ממרא ומסית ומדיח ונביא השקר ועדים זוממי' אין ממיתי' אותם מיד אלא מעלין אותם לב"ד הגדול שבירוש' ומשמרי' אותם עד הרגל וממיתי' אותם ברגל שנאמר וכל העם ישמעו ויראו א"ל ר"י וכי נאמר וכל העם יראו ויראו לא נאמר אלא וכל העם ישמעו ויראו למה מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבי' ושולחי' יע"ש נמצא דלר"י גבי עדים זוממין אין ממתי' אותם ברגל משום דאיכא עינוי אלא ממיתין אותם מיד. והשתא איכא למימר שזו היתה כונת רש"י במ"ש דכל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה שלא יענו את הדין כלומר דמתני' אתיא כר"י דאין מענין את דינו להרוג אותם ברגל כסברת ר"ע אלא ממיתין אותו מיד כסברת ר"י והשתא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ"ל דלא כר"ע שוב ראיתי שפי' זה שכתבו התוס' בשם רש"י שפי' בכתובות נר' שהוא בפ' נערה דמ"ה ע"א גבי ברייתא דנערה המאורסה שזינתה כו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה שבפי' רש"י שהיה בידם היה מפרש דמקדימין היינו שלא יענו את הדין וכיון דקתני נערה המאורסה בהדי זוממין דמקדימין כו' אי אפשר לפרש כמ"ש דגבי נערה המאורסה ליכא למ"ד דמשמרין מיתתה עד הרגל כתבו עוד וכן ק' דבתוספתא תנייא כו' ודריש ליה מקרא דובערת הרע מקרבך דאמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים כו' עיין במ"ש הרב ח"ס ז"ל ולק"ד אין צורך להגיה דאע"ג דבגירסת התוספתא שלהם לא היה אלא עדים זוממים מ"מ אכתי ק"ל שפיר כיון דמפיק ליה מקרא דובערת הרע מקרבך א"כ גבי קרא דיד העדים נמי דכתיב ביה נמי ובערת הרע מקרבך איכא למדרש נמי כדדרשי' גבי עדים זוממים שאתה ממיתו בכל מיתה וא"כ אמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים וזה ברור.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות י״ח, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם