רמב״ם - הלכות עדות · פרק ט״ו

כל עדות שתבוא לאדם הנאה ממנו אינו מעיד בה שהוא כמעיד על עצמו ואדם קרוב אצל עצמו כדאמ' לעיל:

שמעון שלוה והיה ראובן ערב כו' אם יש לשמעון שדה כו', יש לו להעיד על אותו קרקע כו': נפלאתי מדוע השמיט רבינו דינא דברייתא מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה שדה אחרת, דהוי רבותא טפי דאף ע"ג דלהמלוה ניחא טפי אם אית ליה שדות הרבה בהרוחה טפי, ולא חייש לשמא יש בע"ח אחר המוקדם על שדה זו, ואם אינו ט"ס והשמטה מדפוס לא ידענא מה לדון בזה. ובדרך רחוקה יתכן כן, דהר"י בן מיגש הקשה אמאי המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד ללוקח משום דחייש להעמידה בפני בע"ח דלא להוי לוה רשע ולא ישלם, הלא השתא הוא מעיד שקר, ותירץ משום דכיון דבלא עדותו ניחא ליה טפי דלהוי שדה זו ביד לוקח דלא להוי לוה רשע, דאם אינו מעיד, רק שאחר יעיד שקר להחזיק שדה בידו הלא ניחא ליה דלא להוי לוה רשע, א"כ תו קודם עדותו הוי קרוב, ופסול להעיד והוא כבעל דבר, חזינן דמשום נגיעה רחוקה אף דעיקר העדות הוא על לוקח להחזיק השדה שהיא שלו, בכ"ז כיון דיש לו נגיעה מיחשב כמו בע"ד וקרוב אצל עצמו ופסול להעיד. הגם כי מדברי רבינו מוכח דלא סבר זה רק טעמו דנגיעה זו דלא ליהוי באנפי כולי עלמא כלוה רשע ומוטב לו שיהיה רשע לפני המקום כתירוץ ב' של הריב"ם, זהו דוקא דבממון לא נפקא ליה מידי, אבל היכי דהנגיעה בממון ודאי דסבר דהוי כקרוב ופסול אף אם עיקר העדות רק להעיד לאיש אחר, הא חדא, עוד למדנו מדברי הריטב"א בפרק הכותב גבי אבימי, דאם השליח שנתן מעות בעד השטר ולא לקח השטר חייב לשלם מצד דפשע, אף ע"ג דאיהו אינו נוגע, דהו"מ למימר אהדרינהו ללוה ונאמן גבי המלוה לומר יהבתינהו למלוה, מ"מ פסול להעיד דכיון דהשתא שאומר דיהיב למלוה אם לא נאמין אותו נגד המלוה כגון דיהיה קרוב יתחייב לשלם עבור פשיעתו דלא שקיל שטרא כד יהיב זוזי למלוה, א"כ במה שנקבל את עדותו נגד המלוה לפטור להלוה יפטר מלשלם עבור פשיעתו הוי בעל דבר והוי כמו שנעשה נוגע ובע"ד תיכף מכי מתחיל להעיד, דבאמת אין נגיעה דאם שקר הוא שלא שילם למלוה, א"כ מצי פטיר עצמו לומר אהדרינהו ללוה בכ"ז מיחשב בעל דבר, כיון שכן אם נחשוב שהלוה עשה שדה זו אפותיקי למלוה אפותיקי מפורש לא יהא לך פרעון אלא מזו, נמצא השתא שאחד בא להוציא בטענה ששדה זו גזולה ממנו, הגם דפסקו הפוסקים בסימן קי"ז, דאם האפותיקי גזולה אשתכח דבטעות הוי וגובה המלוה משאר נכסים ככל מלוה, מכל מקום השתא דמודה בעדותו שאומר שיודע שהשדה זו אינה גזולה ביד הלוה, א"כ הוא בעצמו מודה שהשדה אינה גזולה והאפותיקי נעשה כדין, ואם לא נאמין אותו כגון שהוא קרוב ולא נאמין אותו נגד הבא להוציאו בטענה שהלוה גזל ממנו השדה, הלא הוא מודה שבעדים שקרים ובחמסנות הוציא ע"י בית דין שדהו מיד הלוה, והוי כמו שטפה נהר דנתהוה אונס אחר זה ובשעה שנתהוה האפותיקי כדין נעשה, רק דאיש אחד הוציא בב"ד שלא היה ביד הלוה לברר שקרותו, וא"כ הא שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ולא יהיה לו ממה לגבות, א"כ השתא לאחר שהעיד הוי בעל דבר דנפקא ליה טובא אם נאמין לו אז יהיה שדה זו שנעשה אפותיקי מוכנת לפניו ותו עדותו פסולה כמו בעל דבר, ולכן איך יעיד מלוה ללוה, הלא חיישינן דילמא עשה לו שדהו אפותיקי וכיון שמעיד נעשה נוגע ובע"ד, ואיך נוכל להאמין בעדותו אם לא בשידעינן בודאי שלא עשה לו שדהו אפותיקי ובזה מיירי הברייתא, או סברא דשטפה נהר גובה משאר נכסים, לכן השמיטו רבינו, אבל ערב מעיד שאף אם המלוה ג"כ אומר ששדה זו אינה גזולה ללוה ונעשה אפותיקי, בכ"ז הלא הערב מצי להפרע משדה בני חורין שיש אצל הלוה, וזה דרך נאות, אבל רחוק מכוונת רבינו ז"ל ודוק: וכן לוקח ראשון כו': בהשגות א"א דוקא בשעשאה אפותיקי. פירוש דכולהו ההלכות דרבינו מיירי כשטוען מערער שגזל את השדה, כן בפרק זה, כן בפרק שלאחר זה, רק על מש"כ רבינו דאפי' נטרף לוקח ראשון על המוכר הוא חוזר, ע"ז כתב דוקא בשעשאו אפותיקי, דבלא אפותיקי לא מצי גבי בעל חוב מן הלוקח הראשון שהרי יש שדה בת חורין אצל המוכר ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אם לא שהוא כשעשאה אפותיקי, דמשום גזלן שיטרוף מן לוקח ראשון לא חייש, רק שרוצה להעמידה לבע"ח, דאילו הוי חייש לגזל איך ערב מעיד דאית ליה ארעא אחריתי יחוש שמא גזילה היא, וזה שיטת הרשב"ם דלא כהתוספות, ולכן לבע"ח בלא אפותיקי הו"מ למימר דלא יגבה הבע"ח רק מב"ח ולא חייש שמא יטרוף מידו, ועיין ש"ך בזה ודוק:

כל עדות שתבא הנאה וכו'. בתשובות הרא"ש כלל ו' סי' כ' כתב שאינו יכול להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל. ודברי תימה הם דכל נוגע בדבר לא מיפסיל אלא משום בעל דבר וכשמעיד לחובתו כשר ככל אדם ונאמנים נמי לחוב בעדותם לקהל. וזכורני שראיתי לאחד מגדולי המורים (א"ה תמצאנו בב"י סי' ל"ז ס"ז ד"ה מצאתי כתוב, ועיין הרשב"א סי' אלף וק"ו) בשני שותפים שהעידו בחובתם שנאמנים נמי לגבי שאר השותפים להוציא מהם וצ"ע. גם הריב"ש בתשובות סי' תע"ו על אודות החזן שפטרוהו מהמס כתב כן בדרך פשיטות יע"ש. כתב הרא"ש בתשובות כלל נ"ח סימן א' וז"ל ועתה כשלמדנו בתרא דקדקתי בסוגיא דע"כ סילוק מועיל לגבי ממון כו'. ותימה הוא איך משוי להנהו רבוותא ז"ל טועים שלא השגיחו בסוגיא. ונראה דהשותפין מעידים מוקמי לה בעדות שהיה יודע קודם שלקחו השותפין שדה זו כגון שטען המערער שמי שמכרה להם גזלה ממנו והשותף יודע בעדות קודם שלקחה דהשתא אחר הסילוק הוי תחלתו וסופו בכשרות אע"פ שבינתים נפסל דומיא דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דכשר ובכי האי מקשה וליסלקו מינייהו ולידיינו ובהכי סלקא הסוגיא כהוגן וק"ל:

האומר תנו מנה לעניי עירי כו'. ברייתא בפ' חזקת הבתים. וכתב מהרש"ך ח"ב ס"ס קי"ח וז"ל ועוד נ"ל לומר דכה"ג דנ"ד אפשר שיש לחלוק דלא שייך למיפסל העדים מטעם נוגעים בדבר כו' ול"ד למי שבא להתחייב לתת מנכסיו ממון שעדיין לא היה בו זכות להקדש דאז ודאי היו נוגעים בעדות כיון שבאים לזכות במה שלא בא בידם מעולם אבל כה"ג שאינו כי אם הודאות המעות שהיו בידו מגביית ההקדש אפשר לחלק שלא להרחיק העדויות מטעם נוגעים בעדות כו'. וחילוק זה אחר המחילה אין הדעת מקבלתו והוא דבר תמוה הרבה דמה לי הא מה לי הא כיון שנוגעים בעדותם וצ"ע:

כל עדות וכו' עד שיסלק עצמו וכו'. דעת רבינו כרובא דרבוותא דס"ל מחמת נגיעת הנאה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הוא דעת התוס' בחזקת הבתים דף מ"ג ד"ה וליסלקו וכו' כמבואר וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ז' אות כ"ב שכתב וז"ל ואגב אורחין לכאורה נראים דברים תמוהים שראיתי בפסקי התוס' בפ' חזקת הבתים דא"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא דנוגע בעדות עכ"ל דמשמע מדבריהם דבנוגע בעדות אף כשאין הפסול בגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות וזה תימה דמדברי כל הפוסקים נראה דס"ל דלפי מ"ש התוס' בפ' חזקת הבתים דיש חילוק בין פיסול הגוף לפיסול ממון ואין חילוק בין עדות לדיינות אלא דלפי מ"ש בפרשת בא סי' נ"ד יש חילוק בין עדות לדיינות וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דכונת פסקי התוס' הוא לומר דבפסול מחמת ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולא מיירי כלל בחילוק בין עדות לדיינות והכונה הוא בלשון נרדף א"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא בנוגע בעדות ור"ל דכשהפיסול הוא מחמת נגיעה ולא משום פסול הגוף אז לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל אם הפיסול הוא מחמת הגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמו שהבינו כל הפוסקים בדברי התוס' ואין בזה שום ספק שכן הוא כונת פסקי התוס' וק"ל (א"ה ס"ט עיין בפסקי תוס' בפ' שבועת העדות סי' מ"ו).

קרקע שבין ב' השותפין וכו' אינו מעיד לשותפו עליה וכו'. וכתב הסמ"ע בסי' ל"ו סק"ה וז"ל הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלקו עמו לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו וכ"כ רשב"ם דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעות היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידו בתורת גזלה וכדאמרינן בסי' קע"ה באחין שחלקו וכו' דשאני הכא דהוא עצמו פוסל עדי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך דידך גרם לך ונסתחפה שדיך ע"כ. והנה נראה דכוונת הרב ז"ל הוא דאם השותפין חלקו לגמרי ובא מערער על חלק שניהם ויש לאחד מהם עד אחד המעיד עמו לפסול עדי המערער נהי דעל חלקו אינו נאמן מיהו על חלק חבירו נאמן כיון דחלק לגמרי ועד המעיד עם אחר יודע דהמערער שלא כדין נטל חלקו אז יכול להעיד על חלק חבירו ואינו נוגע בעדות דאם אח"כ רוצה לבא לשותפו להוציא מידו החצי מהנשאר בידו ע"פ עדותו אמרינן ליה את בעצמך ידעת דשלא כדין נטל חלקך וכיון שהוא אחר חלוקה מזלך דידך הוא ואין לך עליו כלום ועיין בפרישה שכתב כן להדיא אשר עפ"ז אין מקום למה שתמה הרב מחנה יהודה בסי' זה על דברי הסמ"ע ודוק.