הלכות עדות · פרק ט״ז
הלכה א׳
רְאוּבֵן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה אוֹ טַלִּית מִשִּׁמְעוֹן וּבָא יְהוּדָה וְעִרְעֵר עַל רְאוּבֵן וְאָמַר שָׂדֶה זוֹ אוֹ טַלִּית זוֹ שֶׁלִּי הִיא. אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְהָעִיד לִרְאוּבֵן שֶׁאֵין זוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁל יְהוּדָה וְלֹא זוֹ הַטַּלִּית שֶׁל יְהוּדָה. שֶׁהֲרֵי שִׁמְעוֹן רוֹצֶה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ אוֹ טַלִּית זוֹ בְּיַד רְאוּבֵן שֶׁהוּא גְּזָלָהּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לוֹ מִיַּד הַגַּזְלָן. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הָרְאָיָה שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁמּוֹצִיא בָּהּ מִיַּד רְאוּבֵן אֶפְשָׁר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בָּהּ מִיַּד יְהוּדָה. וְכֵן אִם מָכַר רְאוּבֵן הַשָּׂדֶה הַגְּזוּלָה אוֹ הוֹרִישָׁהּ לְלֵוִי וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל לֵוִי. אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁמָּא נַחַת רוּחַ יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד לֵוִי:
הלכה ב׳
מָכַר הַטַּלִּית הַגְּזוּלָה לְלֵוִי וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר. אִם מֵת רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהֲרֵי אֵין טַלִּית זוֹ חוֹזֶרֶת לְשִׁמְעוֹן לְעוֹלָם שֶׁכְּבָר קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת וּכְבָר מֵת רְאוּבֵן הַגַּזְלָן וְאֵין לוֹ מִמִּי יִטּל דָּמֶיהָ. אֲבָל אִם עֲדַיִן רְאוּבֵן קַיָּם אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד אַף עַל הַטַּלִּית. שֶׁהֲנָאָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד בְּיַד יְהוּדָה כְּדֵי שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן גְּזָלָהּ וִישַׁלֵּם דָּמֶיהָ. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטַּלִּית בְּיַד יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָהּ שֶׁאִם תַּעֲמֹד בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ לַחְזֹר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ג׳
רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן וּלְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ. אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת הֲרֵי הוּא רוֹצֶה שֶׁתַּעֲמֹד בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן וְיִטְרְפֶנָּה בְּחוֹבוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם:
הלכה ד׳
רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר פָּרָה אוֹ טַלִּית לְשִׁמְעוֹן וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר וּלְהוֹצִיא מִיַּד שִׁמְעוֹן. רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ שֶׁהִיא שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁאֲפִלּוּ עָמְדָה בְּיַד שִׁמְעוֹן אֵין בַּעַל חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן טוֹרֵף מִן הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ הָיוּ אַפּוֹתֵיקֵי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁזּוֹ הַפָּרָה וְהַטַּלִּית הֵם שֶׁל רְאוּבֵן הַמּוֹכֵר בְּוַדַּאי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁבֶּאֱמֶת הֵן שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם לֹא הוֹדָה שִׁמְעוֹן אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לְאַבֵּד זְכוּת יְהוּדָה. שֶׁאִם תֵּצֵא מִתַּחַת יְדֵי שִׁמְעוֹן יַחְזֹר שִׁמְעוֹן וְיִתְבַּע דָּמִים וְיֹאמַר לוֹ מָכַרְתָּ לִי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ שֶׁהֲרֵי בָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ שֶׁהֵן שֶׁל יְהוּדָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּעִיד רְאוּבֵן לְאַבֵּד זְכוּת יְהוּדָה וְיַעֲמִיד הַמִּטַּלְטְלִין בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁרְאוּבֵן זֶה לֹא הָיְתָה לוֹ קַרְקַע מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם לֹא בָּאוּ עֵדִים לְכָךְ אַף עַל הַפָּרָה וְהַטַּלִּית אֵינוֹ מֵעִיד. וְלָמָּה אֵינוֹ מֵעִיד עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא הִקְנָה אוֹתָם לְבַעַל חוֹבוֹ אַגַּב קַרְקַע וְכָתַב דְּאִיקְנֵי וְהִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע שֶׁנִּמְצָא בַּעַל חוֹבוֹ טוֹרֵף אַף הַפָּרָה וְהַטַּלִּית. לְפִיכָךְ לֹא יָעִיד עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה לְהַעֲמִידָן בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בַּעַל חוֹבוֹ וְיִטְרְפֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינָן תְּלוּיִין אֶלָּא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְעֹצֶם בִּינָתוֹ שֶׁיָּבִין עִקַּר הַמִּשְׁפָּטִים וְיֵדַע דָּבָר הַגּוֹרֵם לְדָבָר אַחֵר וְיַעֲמִיק לִרְאוֹת. אִם יִמָּצֵא שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הָעֵד צַד הֲנָאָה בְּעֵדוּת זוֹ אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה הֲרֵי זֶה לֹא יָעִיד בָּהּ. וּכְדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יָעִיד בְּדָבָר זֶה שֶׁמָּא נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא כָּךְ לֹא יָדוּן בְּאוֹתוֹ דָּבָר. וְכֵן שְׁאָר מִינֵי פְּסוּלִין כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסְלִין בְּעֵדִים כָּךְ פּוֹסְלִין בְּדַיָּנִים:
הלכה ה׳
וּלְפִיכָךְ אֵין סוֹמְכִין בְּסַנְהֶדְרִין שְׁנַיִם הַקְּרוֹבִים זֶה לָזֶה בֵּין בְּסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה בֵּין בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמּוֹסִיפִין עַד שִׁבְעָה לְעַבֵּר הַשָּׁנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם הָיָה בָּהֶן קְרוֹבִים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
הלכה ו׳
כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד. וְיֵשׁ כָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן. הָאוֹהֵב. וְהַשּׂוֹנֵא. וְהַגֵּר. וְהַמְשֻׁחְרָר. וְכֵן הַזָּקֵן. וְהַסָּרִיס. וְהַמַּמְזֵר. וְסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. כְּשֵׁרִין לְהָעִיד וְאֵינָן כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
אור שמח · הלכות עדות פרק ט״ז
א׳
ראובן שגזל כו' שהרי אפשר שתהיה הראיה של שמעון כו': אבל משום נחת רוח דגזלן לא שייך שהראשון נוח לו והשני קשה הימנו, דכיון דהוא גזל ממנו השדה איך שייך שיפסל להעיד מטעם שנוח לו להוציא מיד הגזלן מפלוני שמוציא ע"י ערעור בלא גזילה, רק דמשכחת שיהא בידו ראיה שיכול להוציאה מראובן מה שאינו יכול להוציא מיד יהודה, אבל במכר ראובן ללוי שפיר אמרינן דנחת רוח יש לו להוציאה מלוי שהוא לא גזלה מידו, והוי טעם מעליא בזה לפוסלו להעיד וכלישנא בתרא בגמרא, ושניהם אמת לענין הדין בשמכר הגזלן, אבל בגזלן לא שייך רק הטעם הראשון ודוק: והנה הש"ך סימן קכ"ג ס"ק כ"ב כתב דדוקא אם העד צריך להוציא ממון אמרו דמפסל משום דהשני נוח לו והראשון קשה הימנו אבל לא כשהעד חייב ומה"ט יכול הלוה להיות עד להוציא למלוה מקבלן, דסוף סוף חייב לשלם לקבלן כשיפרע בשבילו ולא שייך בזה השני נוח לו כו' והקשה רב אחד בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת מהא שכתוב בסימן ס"ו סעיף כ"ב לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבע"ד שהשני נוח לו כו', הרי דהיכי דחייב אמרינן דהשני נוח לו. [ולזה כוון הגר"א מה שהביא ממצרנות דלהיות חייב לזה ג"כ שייך השני נוח לו כו' לדחות סברת הש"ך בזה יעו"ש] ובאמת לק"מ, דהיכי דהוא חייב לאחד מסתמא לא פסלינן ליה לומר דנוח לו להיות חייב לראשון ומשום זה יעיד שקר, דכל אינש לא ימחול ויתבע אם יהיה ביכולתו להוציא מידו, משא"כ בסי' ס"ו ששם חזינן דרגלים לדבר דהוא נשתדל בזה שיהא השטר חוב נתון ללוי שהרי מי בקשו לחתום על המתנה לכן ודאי השני נוח לו, ואיהו מראה לנו שיש לפוסלו משום זה לעדות, אבל בהלוה מעיד שהקבלן צריך לשלם הוא מעיד מה שיודע להעיד ולא חזינא דנח לו השני, ולחקור מעצמנו טצדקי לפוסלו לעדות זה לא עבדינן, אבל כאן דאיהו חתם על המתנה חזינן דהשני נח לו ואיהו דארע אנפשיה דהראה לנו שטפי נוח לו השני להיות חייב לו מלהיות חייב לראשון ופשוט. וממה שכתב רבינו לעיל פרק ט"ו הלכה ה' אבל השוכר אם לקח השכירות בידו כו' ה"ז מעיד, אין למידק הא אם אין השכירות בידו רק שאומר שלא פרע אינו מעיד דאימור נוח לו להיות חייב אצל מי שמעיד לו, דאדרבא דייק מסיפא אפכא שכתב ואם כבר נתן השכירות כו' כיון שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו שכר כו', מוכח דמשום שכבר פרע ויצטרך לשלם עוד הפעם למערער, הא אם לא פרע עדיין דבין כך ובין כך הוא חייב לשלם או למערער או לבעל השדה שפיר מעיד, ומסוגיא גופא דחזקת איכא למידחי בכמה אנפי ודוק: אולם בשטר מתנה או בשוכר שתובע המערער לשלם לו והוא טוען שאינו חייב לו רק לבעל השדה, אם אמרינן דמיפסל להעיד כיון שהוא כבעל דבר שאומר שאינו חייב לו, ומה שאומר שחייב לפלוני אינו מכשירו להעיד דאימור השני נוח לו כו', ע"ז יש להביא ראיה מדברי ירושלמי פרק הכותב ה"ה על משנתנו דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' דהשואל משלם לשוכר ביקש להשביע את השואל כו' הדא אמרה שאם ביקש להשביע את השואל הוא משביעו, פירוש שהוא טוען שהשואל פשע וא"כ חייב לשלם להבעלים דכמו דאם פשע השוכר היה חייב לשלם לבעלים כן אם פשע השואל, והשואל טוען שמתה באונס וא"כ השוכר פטור ואיהו חייב לשלם לשוכר צריך לשבע שנאנסה ולהבעלים אינו חייב רק אל השוכר, אף דבין כך ובין כך חייב לשלם, מכל מקום כיון דפוטר עצמו מן תביעת הבעלים בעי לשבע, א"כ חזינן מיהא לענין שוכר באינו מחזיק בידו אגר ביתא בב"ד, וכן בשטר מתנה שפוטר עצמו העד מן מוכר את השטר, הגם דמתחייב לאחר בכ"ז הוא בעל דבר ונוגע בעדותו למיפטר מן הראשון דהשני נוח לו כו', וזה ראיה ברורה. אם כן בשדכנות או סרסרות אינו נאמן הבע"ד לומר מי הוא השדכן אם לא דנקיט אגרא בידיה ואומר למאן יהיבנא כו' והכא אם אין השואל משלם תיכף יכול הבעלים להשביעו דאימור נוח לו להיות חייב לשוכר ולא לבעלים. ובירושלמי בעי אם יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שאף באופן דפשע אינו מתחייב לשלם לבעלים, רק איהו משלם להשוכר והשוכר בעי לשלומי לבעלים, רק דמדר' נתן בעי לשלומי לבעלים, הא פרע לשוכר מיפטר מן הבעלים, וע"ז פשיט דיכול להשביעו, אבל דא נפשט מן הירושלמי דדא פסיקא אם זה טוענו ואיהו טוען טענה שממנה מתחייב לאחרינא ומיפטר מיניה בזה יכול להשביעו והוי בע"ד דהוא מכחישו ממון ומה שמתחייב לשלם לאחרינא זה אינו מסלקו מלהיות נוגע דאימור השני נוח לו כו', אבל בלוה שיעיד במה שחבירו קבלן דאינו נפטר במה שהקבלן מתחייב מחיובו, משום השני נוח לו כו' בשביל זה לחודא לא מיפסל ואינו נוגע להיות פסול להעיד, דרק להוציא ממון אמרו דמיחשב כנוגע משום השני נוח לו כו', וברור: וזה אין סברא לחלק בין דברי הירושלמי, דשם אף ע"ג דאם מתה מאונס ג"כ נח לו להיות חייב לשוכר דלא הפסיד ממון ורק רווחא הוא גביה מלהיות חייב לבעלים דהפסיד ממון ובפרט דחזינא דהשאילו והוא אוהבו, דאם נחוש לזה נמצא דוגמתן כיו"ב בכ"מ, והעיקר דבכ"מ דמיפטר מחיובו אף ע"ג דמתחייב לאחר מיחשב כבעל דבר ואינו דומה לשותף שמסלק את עצמו דאכתי איכא בהא משום דהשני נוח לו ואינו דומה למביא מעותיו לב"ד. אמנם בזה גופא דפשיט הירושלמי דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את יש להאריך הרבה, דזה הדין הובא בש"ך סימן רצ"א ס"ק מ"א בשם רש"ל, בשומר שמסר לשומר, דאם פשע השני רצה גובה מן הראשון רצה גובה מן השני, ואין להביא ראיה מן הירושלמי הזה דאזלא ללישנא דאין השוכר רשאי להשכיר ושומר שמסר לשומר חייב הראשון לשלם רק באופן שנתן רשות להשאיל וכיון דנותן רשות הוי כמו שהשאילו בעצמו, ואף ע"ג דמוקים ליה בגמרא דא"ל לדעתך, מ"מ בע"ד דידיה הוי אם פשע, ומצי תבע ליה, ואין ראיה מירושלמי זה, ובחידושי בגמרא דף צ"ו יבואר באורך ואכ"מ:
ד׳
ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה כו': בכס"מ האריך דפסק רבינו דבמכר בפירוש באין בה אחריות אז אפילו נמצאת שדה שאינו שלו אינו חוזר עליו כרב זביד, רק בכאן מיירי במכר סתם דהוי כפירש בה אחריות וע"ז הביא פלפול הגמרא דמכיר בה שהיא בת חמורו כו' והא דכתב רבינו ולמה אינו מעיד עליהן שמא הקנה אותן לבע"ח אגב קרקע כו' שנמצא ב"ח טורף את הפרה והטלית, והלוקח אעפ"י שגם הוא בע"ח שהרי באחריות מכר לו אינו יכול לעכב בחובו דהוי לוה וקנה ולוה דהוי משועבד לראשון וכמו שפסק רבינו פרק כ' הלכה ב' מהלכות מלוה ולוה. אולם מש"כ רבינו לפיכך לא יעיד עליהן שהרי רוצה להעמידן ביד שמעון כדי שיבוא בע"ח ויטרפם כו' אע"ג דמכר לו באחריות וא"כ הוי לוה רשע ולא ישלם לגבי הלוקח דיהא נשאר חייב לו. אמנם נראה דאף ע"ג דפסיקא בגמרא דמוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים. נראה דזה דוקא במוכר שדה הא מוכר פרה או מטלטלין בעדים ונטרף מידו אינו חוזר הלוקח וגובה רק מבני חורין כדין מלוה ע"פ ולא ממשועבדים וכמו שאמרו בפרק חזקת, ועדים ל"ל קלא והאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, והתם לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו שהיה להן לחקור יפה אם מכר שום קרקע באחריות כו' וזה לא שייך רק במקרקעי דקלא אית להו, לא במכר מטלטלי דלית ליה קלא דמטעם זה אמר רבא עשה שורו וחמורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו דלית ליה קלא, הרי כיון דלית ליה למכר מטלטלין קלא ואף אי עביד שטר מטלטלין לאו בני שטרא נינהו (ב"ק ע"ט) ולא מיפרסם מילתא והוי כמלוה ע"פ ותו לא טריף ממשעבדי, ותו נראה לנו לומר, דבכה"ג לא קפיד על מה דקרו ליה לוה רשע ולא ישלם, כיון דאיהו גופיה לא חייש שמא ימכור הלוה את נכסיו ולא יהיה לו ממה לגבות, וכן כי ימות ובניו ימכרו נכסיו, ומטעם זה כתבו בתוספות ב"ק (דף יא) דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי מלוה ע"פ מיתמי, דכיון דלא חש לעשות שטר לגבות מלקוחות לא חשו חכמים לתקנתו, ולפ"ז כיון דהבע"ח שיגבה הימנו הוי מלוה בשטר חייש דלא להוי לוה רשע ולא ישלם, ולהלוקח פרה וטלית באחריות לא חייש מה דאין לו במה לשלם כיון דהוא עצמו לא חש על נפשו שלא יגבה ממשועבדים, כן נ"ל בסברת הכס"מ: ולפ"ז הו"מ הברייתא להשמיענו אפכא, במוכר שדהו באחריות ובמכיר בה שהיא שלו דלא שייך שמעמידה בפני בעל חובו דא"כ יהיה לוה רשע ולא ישלם לגבי לוקח דיגבה ממשעבדי ואף אם מכר שדהו בעדים, אבל במכר פרה או טלית פסול להעיד דמה דאין לו לשלם ללוקח לא חייש כיון דאין גובה מנכסים משועבדים ואיהו על עצמו לא חש. אמנם בכ"ז העיקר בדעת רבינו כמש"כ הש"ך דסובר דבמטלטלין חוזר באין בו אחריות ומחלק בין מטלטלין למקרקעי יעו"ש ודוק:
ה׳
אבל אלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה כו' יראה לי שאם (היו) [היה] בהן קרובים אין בכך כלום: צריך מובן מהיכן למד רבינו ומי הכריחו לזה. ונראה לענ"ד שיצא לו מהך דשנינו בסנהדרין (דף לו) הטהרות והטמאות האב ובנו מונין להם שנים, ד"מ וד"נ וקה"ח ועיבור השנה אין מונין להן אלא אחד, ועיין רש"י ותוספות תמן, ורבינו גריס דיני ממונות והטהרות והטמאות כו' מונין להם שנים, ועמד ע"ז לעיל בהלכות סנהדרין פרק י"א הלכה ח', זה שאנו מונין להם האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו, ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובים פסולים כו' ע"כ, א"כ השכיל רבינו לפרש דאכתי קשיא מעיבור שנה דאין מעברין אלא במזומנים לה מן הסנהדרין וכמו שהביא רבינו בהל' קידוש החודש, וכמו דאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"ב חברים מהו ליכנס לעבור שנה נשמעיניה מהדא מעשה בר"ג כו' ונכנסו שמונה כו' עמד שמואל הקטן כו' ואפילו כן לא עברוה בההוא יומא כו' אלמא דאין כאן מי שישא ויתן לא חבר ולא תלמיד, רק מזמנין שבעה מן הסנהדרין, וא"כ מאי קאמר אין מונין אלא אחד דמוכח דיושבין בדין עבור, רק שאם אומרים מטעם אחד, אז לא הוי רק אחד, ולכן פירש רבינו דהאנשים שמוסיפין עד ז', דבמאי דדמי למשפט סגי בג', רק אם נחלקו מוסיפין כנגד רואי פני המלך סגי בקרובים, ואף לרש"י ז"ל דפירש דאין אב ובנו כשירין זה עם זה וכן הראב"ד פירש תמן דכוונתו דהוי כמו למחזי אתו והבן הולך לו יעו"ש, מוכרח כפי דעת רבינו, דבתוספתא פ"ב דמכילתין איתא האב אומר לעבר ובנו אומר שלא לעבר נמנין שניהם, האב ובנו אומרים לעבר כו' שניהן אין נמנין אלא אחד כו' הרי מפורש דנמנין שניהם, וע"כ כפירוש רבינו, דבהנך דמוסיפין כשר אפילו בקרובים דאם הסכימו שלשה מתחלה סגי וז"ב מאוד. ודברי תוספות בדף ל"ו ד"ה אין מונין להן א"א משום קידוש החודש ועיבור השנה אצטריך כו' אין דעתם דקדוש החודש סגי אף בקרובים וכמו דאמרינן ריש ראוהו ב"ד עד דאיכא אהרן בהדך והוי קרובים דהא ממשפט ילפינא, ועיין ירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"ב פשיטא דלא סלקית ממנינא למה בגין דהוי חתנה כו' עיי"ש, דכן המסקנא דמשום חברים מסיק דנכנסין לקידוש החודש וסלקין ממנינא אלמא דקרובים אין כשרים לקה"ח ודוק. ואין לדחות כ"ז דהנך דתוספתא אתיין כר' שמעון דמכשיר בעדים קרובים לקה"ח ומסתמא ה"ה דמכשיר בדיינים וכן לעבור שנה, דז"א, דבתוספתא דבפרק דלעיל איתא א"ר יוסי פ"א הלכתי אני ואלעזר לעבור שנה נמתי לו לאלעזר בני אני ואתה מנין אחד, ורבי יוסי פוסל בר"ה (דף כב) בעדות קרובים לקדוש החודש יעו"ש, ועל כרחך כדכתיבנא ודוק:
ו׳
האוהב והשונא: הנה רש"ל כתב דשונא גמור שרוצה להתנקם בנפשו פסול להעיד, וזה דעת רבנן בתוס' בכמה דוכתי לפרש הך דפריך בסוף פ"ק דמכות נרבע יציל מפני שהוא שונא של הרובעו באונס, אך הקשו דהא אמרו פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו יעו"ש. והנ"ל דבאמת אמרו בפרק ד' מיתות דברביעה איכא קלון מרובה ומשום זה הוי שונא גמור אשר הוא מבקש נקמתו ומיפסל להעיד, אמנם הלא כתב רבינו בפרק ה' מחובל דד' דברים קנס ואינו משלם עפ"י עצמו, לבד בושת שהבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד הוא שבייש אותו עכ"ל. נמצא דכן הכא דברבעו בלא עדים ליכא קלון רק אימת מגיע הקלון כשמעידין ע"ז בבית דין ואז נעשה שונאו, ולכן כאן פריך נרבע יציל כיון דאיכא עדים להעיד בלא הנרבע הרי ביישו והקלהו בפני עדים קלון מרובה מיחשב שונא גמור ופסול להעיד, אבל באומר פלוני רבעני לאונסי הלא בלא עדותו ליכא כאן רק עד אחד ולא הקלהו רק בפני עד אחד ונמצא כשמספר בפני ב"ד ומעיד הלא הקלון בא אליו ע"י עדותו והוא גרם לעצמו, לכן כיון שלא בא הקלון ע"י הרובעו אינו נחשב שונאו לפסול להעיד ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
