הלכות עדות · פרק י״ד
הלכה א׳
כָּל מִי שֶׁאֵין אַתָּה מֵעיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ. אִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחָה לוֹ בָּנִים הֲרֵי זֶה נִתְרַחֵק וְכָשֵׁר:
הלכה ב׳
מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע הָעֵדוּת וְהוּא פִּקֵּחַ וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרֵשׁ. פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן מִדַּת הַקַּרְקַע שֶׁהוּא מֵעִיד בָּהּ וּמְסַיֵּם מְצָרֶיהָ. שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמֵתָה בִּתּוֹ. פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל בֵּינְתַיִם כָּשֵׁר. תְּחִלָּתוֹ בְּפַסְלוּת אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת פָּסוּל. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת וְהוּא קָטָן וּבָא וְהֵעִיד בָּהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל אֵינָהּ כְּלוּם:
הלכה ג׳
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶן עַל עֵדוּת שֶׁמֵּעִיד כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל הוֹאִיל וְהֵם דְּבָרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ עַל מַה שֶּׁרָאָה בְּקָטְנוֹ. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי אוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹ שֶׁל אָחִי מִפְּנֵי שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. זָכוּר אֲנִי בִּפְלוֹנִית שֶׁנִּשֵּׂאת וְנַעֲשָׂה לָהּ מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְרֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִשָּׂאוֹת וּכְתֻבָּה מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בְּשַׁבָּת שֶׁצִּמְצוּם הַתְּחוּם עַד אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּל וְלֶאֱכל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תְּרוּמָה. וְשֶׁהָיִינוּ מוֹלִיכִים חַלָּה וּמַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי כֹּהֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאָמַר לִי אַבָּא מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה מִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה. וְאָכַלְנוּ בַּקֳצָצָה שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁהֶאֱכִילוּנִי אֶחָיו כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲחִיהֶם פְּלוֹנִי נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְהַחֲזִיק זֶה הַכֹּהֵן לֶאֱכל בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ לִדְחוֹתוֹ מִמֶּנָּה:
הלכה ד׳
כָּל אֵלּוּ שֶׁמֵּעִיד בָּהֶן הַגָּדוֹל בְּמַה שֶּׁיָּדַע כְּשֶׁהָיָה קָטָן. אִם הָיָה עַכּוּ"ם אוֹ עֶבֶד כְּשֶׁרָאָה דְּבָרִים אֵלּוּ וְהֵעִיד אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִשְׁתַּחְרֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן:
הלכה ה׳
מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן. הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אֲבָל אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ שֶׁבִּשְׁטָר זֶה בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּזְלָן הֲרֵי זֶה שְׁטַר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֶלָּא אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה לְפָסוּל בִּקְרִיבָה. שֶׁהַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה חָשׁוּד לְזַיֵּף:
הלכה ו׳
שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד וּשְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה אוֹ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל בַּעֲבֵרָה. אַף עַל פִּי שֶׁמָּסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:
הלכה ז׳
הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת וְהָעֵדִים קְרוֹבִים לְאֶחָד מִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה וּרְחוֹקִים מִן הַשֵּׁנִי. הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֵדוּת אַחַת. אֲבָל אִם כָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן חָצֵר פְּלוֹנִית וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה פְּלוֹנִית. נִמְצְאוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָזֶה וּרְחוֹקִים מִזֶּה. זֶה שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדוּיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּשְׁטָר אֶחָד. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ וְשֶׁלָּוִיתִי מִלֵּוִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד וְהַמַּקְנֶה אִישׁ אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת שֶׁאֵינָן תְּלוּיוֹת זוֹ בָּזוֹ:
אור שמח · הלכות עדות פרק י״ד
א׳
אם מתה אשתו אע"פ שהניחה לו בנים כו': ברשב"ם פרק יש נוחלין דף קכ"ח ומתה בתו וכגון שאין לו בנים הימנה כדתנן בפרק ז"ב. ונראה דעתו דסבר דאף עפ"י דלית הלכה כר' יהודה היינו דאינו קרוב, אבל מכל מקום הוא פסול להעיד מטעם נוגע שאם יזכה האב הלא ירויחו בניו, דזקנם יתן להם יותר או דאם ימות יירשוהו בניו מאשתו שהיא בתו, ולא דמי למש"כ הפוסקים והתוספות דלשמא יתעשר לא מיפסל. וזה דומה למה דאמר רבינא דמעיד לארוסתו לאפוקי מינה אבל לעיולי לה לא, וה"נ הוי נוגע לבניו דעומד למות ובניו יירושה. ובבני חמוה דמר עוקבא דכשר לדון חדא דמאי איכפת למ"ע אם בני חמיו ירויחו כיון דהוא נתרחק עכשיו ועוד דשני הנידונין היו בני חמיו ואם כן כשר לדון לכל אחד שיזכה דכל מי שיזכה הוא בן חמיו, ואי משום קרוב פסול לדון אף אם שניהם קרובין [שני הנדונין]. וזה נראה בכוונת הרשב"ם ודעתו, אם כי כל הפסוקים השמיטו דעתו, ועיין בפסקים וכתבים למהרא"י סימן ר"נ מש"כ בדברי הרשב"ם יעו"ש דזה כוון השואל דפסולים יוצאי ירכו עד אלף דור מטעם דין ירושה דאיכא בהו עד עולם לכן פסול גם הוא עי"ש ודוק. ויעו"ש בתוספות מובא בהגהות:
ג׳
זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג הבתולות הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם: מדברי רבינו אלו הבנתי נקודה נפלאה, כי במקום שהדין הוא עצם המשפט שם לא אזלינן בתר רובא כי החזקה עדיפא כי אין מוציאין מיד המוחזק, אבל במקום שתקנו חז"ל משום תקנות המדינה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ועשו חיזוק לדבריהם בכמה דברים, אם כן בודאי תקנו לדבריהם בתר רובא, כי אם לא נהלוך אחר הרוב יהיה תקנתם בטל, ומפני אשר רצו לחזק תקנות בנות ישראל אמרו כי הטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי לא אמר כלום ונכסי בחזקתה קיימי וכל נכסיו משועבדין ואחראין לכתובה, ואף אם מתנה עמה התנאי בטל כמש"פ רבינו בפרק י"ב מהלכות אישות, לכן ודאי דאזלו בתקנתם אחר הרוב כפי מנהג רוב העולם ורובן בתולות נשאות, רק דכאן איתרע לה רובא משום דלית לה קול, וכיון דקטן מעיד כשהוא גדול שזכור הוא תו אית לה קול ואיתחזיק רובא דנשים בתולות נשאות (ועיין בתוס') לכן סובר דכאן לא בעי אף גדול מעיד עמו: ויצא זה לרבינו מהא דבפרק האשה שנתארמלה פריך סתמא דגמרא וניזול בתר רובא, אף דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכבר עמדו קדמאי ופירשו משום דאיכא חזקת הגוף בהדיה יעו"ש, ודברי רבינו מחוורין, דבכתובה כיון דכל עיקר חיובא מדבריהם לתקנת בנות ישראל, בודאי אזלינן בתר רוב, כי אם לא, יהיה בטל מכוון מטרת תק"ח. ובריש המוכר פירות דמייתי מזה לפלוגתת רב ושמואל משום דסברא זו לא קיים לה לתלמודא, רק לרב דאזיל בתר רובא פריך בפשיטות, ולמסקנא גם שמואל סבר כן וסוגיא כזו מצאנו בכ"מ בש"ס, או דאזיל אם נוקמה כמ"ד דכתובה דבר תורה, וטרם תקנת ר"ש בן שטח שתיקן שיהיו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה דבזה דומה לכל משפטי התורה, ולזה כוון רבינו וכתובה מדבריהם מהראוי למיזל בתר רובא, כי כל עיקר התקנה אם ימות יהא לה כתובה ואז מאן מוכח אם היא בתולה ורק על קול נערים וקטנים המצויין במזמוטי חתן וכלה עליהם סומכין ואזלינן בתר רובא דאל"כ נתרועע התקנה. וזה גופא מאי דאמרה הגמרא בדף י"א כתובה ה"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לכן לא חששו שמא תמחה בגדלותה דלא שכיח שתמחה כמ"ש הריטב"א שם, ומיושב מה שהניחו תוס' בתימה ביבמות (דף סה) אמאי נשאת לשני יש לה כתובה ואזלינן בתר רוב נשים יולדות יעו"ש היטב, ודוק היטב: שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה: ביאור דבריו, דמפרש כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה פירוש לחוש לדבריו, ואי הוי תרי פסלינן אפומייהו כהראב"ד, ומפרש ע"פ מה שביאר פ"כ מאיסורי ביאה שלהאכילו בתרומה דאורייתא אינן מאכילין אותו כ"א ע"פ שני עדים שיעידו שהוא פלוני כהן בן פלוני עד איש שאינו צריך בדיקה יעו"ש, אבל לתרומה דדבריהם מאכילין אותו בעדות איש אחד ועפ"י שטרות ומקריאה בתורה ראשון ועפ"י קטן שהגדיל, לכן כתב רבינו דאותו כהן שאינו אוכל בתרומה דדבר תורה רק הוא מכהני חזקה שאוכל בתרומה דדבריהם שיוכל להיות שעלה עפ"י קטן שהגדיל או עפ"י קריאה לתורה ראשון עפ"י אחד, בזה נאמן הקטן שהגדיל לפוסלן ממה שאוכל תרומה דדבריהם, אבל אם הוא כהן שאוכל בתרומה דאורייתא שזה אינו רק ע"פ עדות עדים גמורים בעדות ברורה בזה אין נאמן הקטן שהגדיל לערער עליו ע"י קצצה או ע"י מה שאמר לו אביו, וזה מפורש בדברי רבינו לאכול בתרומה של דבריהם לדחותו ממנה, פירוש אם הוא היה מכהנים שאינן אוכלין רק בתרומה של דבריהם נאמן לדחות ממנה, שכמו שהקילו בעלייתו כן הקילו לפוסלו, ומפני שהקילו בתחלתו החמירו בסופו שחזקתו רעועה, ויכול גם קטן שהגדיל לדחותו ממנה אבל לא כהן האוכל תרומה של תורה בו אין דברי קטן כלום, וזה פשוט למסתכל בדברי רבינו הלכות איסורי ביאה והר"ן טרח בדבריו וא"צ. וכן משפחה זו פסולה, פירוש לדחות הכהן מתרומה של דבריהם אם אינו מוחזק רק לתרומה דדבריהם וכמש"ב ודוק: ירושלמי פרק האשה שנתארמלה ה"י, מהו שיהיו נאמנין לומר יוצאין היו ללקט בפגי שביעית ושמענו פלוני ממלל על פלונית אשתו, אשה פלונית ממללת על בניה. ונתבונן בפלוני ממלל על פלונית אשתו הרי אין נאמן הבעל לעשותה זונה ומה מועיל עדות גדולים בכה"ג, וצריך לפרש דהוא נאמן לאוסרה על עצמו מטעם שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ומזה יהיה לנו ראיה לדחות הסברא שכתב בשו"ת צמח צדק סימן ק"ד בשם איכא מאן דבעי למימר דהא דבעינן אמתלא דוקא באופן דנוגע הדבר לחבירו והוא אינו יודע אם היא אומרת אמת או לא, כאשה שאמרה טמאה אני או א"א אני, אבל באופן ששניהם יודעים האמת והדבר נוגע לשניהם מועיל ברי דילהו בלא שום אמתלא, רק שאמר מתחלה שקר אמרתי, דא"כ מה מועיל עדות דילהו שאמר הבעל שאשתו זינתה כיון שאינו נוגע רק אל האיש ואשתו והם יודעים, ומתחלה אמר שקר ואינו צריך אמתלא כלל, וזה ראיה נכונה. ולומר דמיירי באופן שפלונית אשת כהן וכיון שאומר שזינתה אשתו א"כ יהיו הבנים שיוליד אחרי זה חללים ונפק"מ להבנים אם פסולים לכהונה דהאב נאמן לעשותם חללים, דז"א, דא"כ למה ליה להזכיר כלל אשתו ליבעי אם אמרו שפלוני ממלל על בניו שהם חללים, לכן העיקר כמו שפרשנו ודלא כסברא זו: אך דא נשמע מהירושלמי דהבעיא קאי על קטן שהגדיל שמעיד הוא עם אחר שבקטנותו שמע מהבעל שזינתה אשתו, ואז לא היה רק עד אחד שהשני היה קטן, ובכ"ז לא מצי לומר משחק הייתי כמו הודאה בעד אחד לענין ממון, והויא הודאה גמורה, רק במקום שמעיד עד אחד שאמר שזינתה אשתו או מעיד שפלונית אמרה שאשת איש הויא, מצי לומר משחק הייתי מיגו דאי בעיא הויא מכחישו, אבל כאן בעי אם נאמנין ולא יכול הבעל להכחישן ודוק. ויעוין בשו"ת חכם צבי סימן קט"ו שהעלה להלכה כמו שכתבנו בס"ד. אך אשה פלונית ממללת על בניה צריך ביאור מה מועיל נאמנות האשה על הבנים לפוסלן, ולכן ההכרח לומר דצועקת על בניה שהם פסולים וממילא אומרת על עצמה שהיא זונה או פסולה לכהונה ונאמנת לשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והא דלא בעי אשה פלונית ממללת על עצמה משום דזה לא שכיחא, ונקט דבר המצוי, וזה דחוק טובא וצ"ע. אך הא ודאי פירושו שמספרין שבקטנותו היו יוצאין ללקט פירות שביעית והיו שומעין שהם ממללים שכן דרך התינוקות לספר, אבל לא על השביעית בעי, דמשום קלא הא הוי קלא דלית ליה תולמיסיוס, כן נ"ל בזה ודוק:
ז׳
אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלונית נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת כו': נסתפקתי במתנת שכ"מ איך נידון האי דינא, והספק הוא או בקנין או שלא בקנין, דבקנין אז אם המתנה קיימת לכולם הוי מתנת שכ"מ בקנין וחוזר אם עמד, אבל כיון שבטלה לאחד שהן קרובים אליו, תו הוי מתנה במקצת ואינו חוזר אם עמד ואפשר דהא העדים אומרים שהוא נתן כל נכסיו א"כ אמדינן דעתיה דמדלא שייר לעצמו נכסים, ש"מ שדעתו שלא יקנה רק עד לאחר מיתה, וא"כ אף ע"ג שלאחד הן קרובים מ"מ לאחרים הנשארים שהן כשרים אצלן ג"כ אמרינן שהיה רק מתנת שכ"מ, ולכן אם עמד חוזר, או דיש לומר כיון דיודע שלאחד הן פסולים תו ליכא אומדנא. אך זה בדותא דקנין בלא עדים מהני ולא איברו סהדי אלא לשקרא כמו שהסכימו הפוסקים [ובאמת מסתפקנא באופן שנתן נכסיו לשנים או שלשה אנשים ונתבטל לאחד מהן, מ"מ הוי דינו כמתנת שכ"מ בכולא, ואף ע"ג דבטלה לאחד, כיון דאיהו לא ידע מהביטול תו נשאר האומדנא דלא שביק נפשיה ויהיב לאחרינא וע"כ דכוונתו לאחר מיתה וצ"ע] ואולי כיון דמחלק כל נכסיו תו המתנה הוי מתנת שכ"מ בכולא ואם עמד חוזר, ובלא זה המתנה שהיה נותן היה לאידך דין דמתנת שכ"מ במקצת ואם עמד אינו חוזר, א"כ תו המתנה שנבטלה שהן קרובים אליה הוי כמו עדות חדא, ונתייחדו לפי עדותן על עדות אחת, אפשר דבכה"ג עדיפא טפי מהכותב נכסיו לשני ב"א והוי כמו עדות חדא ובטלה כל העדות, ונמצא דאפילו אם מת לא קנו מקבלי המתנה ע"י העדים הללו אם לא הודו היורשים, וזה מסתבר לענ"ד: וכן בלא קנין צ"ע אם נימא דבטלה לאותו האחד שהן קרובים לו א"כ תו בטלה כל המתנת שכ"מ, שמתנת שכ"מ במקצת בלא קנין אינה כלום, או דנימא דפלגינן דבורא שנתן בכל הנכסים שלו, רק שלא נאמין שנתן לראובן שהם קרובים לו רק שנתן לאחר וכמו בפלוני רבעני לרצוני, וא"כ הוי מתנת שכ"מ בכולא ולא בעי קנין, רק בקרובים לא אמרינן פלגינן דבורא וכשיטת ההשגות וכמו שהביא הרא"ש בשם הראב"ד בפ"ק דמכות דמהאי טעמא סבר ר' יוחנן בירושלמי בהכותב נכסיו לשני ב"א דמתוך שהן פסולים לזה פסולים לזה. ומסתברא לפ"ז דכיון שהם קרובים לאחד ולא אמרינן פלגינן דבורא, א"כ תו הוי רק מתנת שכ"מ במקצת ובלא קנין אינה כלום ולכן בטלה כל המתנה. ואפשר לצדד כיון דאם מצוה מחמת מיתה קיי"ל דלא בעי קנין, וא"כ הכא בלא ידע שהעדים קרובים לאחד א"כ אמדינן דעתיה דמדלא שייר נכסיו חזינן דרוצה להקנותן לאחר מיתה לכן לא בעי קנין, ובמתנה במקצת אמדינן דעתו שמחיים רוצה להקנותן כמתנת בריא לכן בעי קנין וכמש"כ רבינו בפרק ח' מזכיה יעו"ש, א"כ כאן לפי שלא ידע ואיכא אומדנא דרוצה היה להקנותן לאחר מיתתו תו לא בעי קנין, אבל מ"מ כיון דלא מהימנינן להו לגבי הקרוב אליהם תו לא הוי רק מתנת שכ"מ במקצת ובלא קנין איננה כלום וזה ברור: אך בקנין מסתפקנא טובא אם בטלה לגמרי אפילו מת וכמש"ב, או קיים אם מת כדין מתנת שכ"מ בכולא, או קיים אפי' אם עמד אינו חוזר בו כמתנת שכ"מ במקצת ע"י קנין, ואולי אמרינן פלגינן דבורא שנתן לאחר וחילק כל נכסיו, ומסתברא דכיון דלפי דבריהם הוי מתנת שכ"מ בכולא, תו ע"י שבטלה עדותן לאיש הקרוב אליהם, לא נעדיף כח הקנין במה שנתן אל הרחוקים. אך מה שנסתפקנו דאפשר דהוי כחדא מלתא וככותב נכסיו לשני ב"א דא מסתברא, ולפ"ז אף אם מת לא קנה הרחוק אל העדים, דבכה"ג אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובכ"ז צריך עוד עיון: ובמה שכתב רבינו שאילו ב' עדיות אעפ"י שהן בשטר א', קשה לכאורה מההיא דירושלמי פרק אלמנה ניזונית אמתניתין דהיה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה, ולאחרון שוה מנה ודינר במנה, של כולן מכרה קיים ושל אחרון מכרו בטל, אמר עד כדון בשמכרה להן בארבעה שטרות, מכרה להם בשטר אחד תפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל דאיתפלגון כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחת, איתפלגון ר"י ור"ל ח"א מאחר שהן פסולים לזה פסולים לזה כו', א"כ מוכח דאפילו לא נכתב בכולל רק בפרט שלאחרון מכרה חלק יותר גדול ובודאי ציינה לו את מה שמכרה לו, וכן מוקי לה בבלי בקטיני, ורק בד' שטרות משכח הירושלמי לאוקמי משנתנו ככו"ע, אבל בשטר אחד אמר דאמרינן דבטלה מקצתו בטלה כולה לר' יוחנן דפוסל בקרובים לזה וכשרים לזה, אע"ג שהן מכירות חלוקות לזה מכרה שדה זו, ולזה מכרה שדה זו וכיו"ב, ודלא כמש"כ רבינו. אולם באמת תמן ענין אחר לגמרי, דאם מכרה לאחרון שוה מנה ודינר במנה בלא הנך תלתא הראשונים היה מכרה קיים, ואפילו שוה מנה במאתים [למ"ד דהמקח קיים ואין ביטול מקח לקרקעות] רק שהיה נחשב זה לפרעון על כתובתה במאה ודינר, ורק שבצירוף שלשה הראשונים נמצא דמוכרת יותר מכתובתה, ולא מבעי למ"ד דזבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דהוי מעביר על דבריו, דאף בלא אוזיל ג"כ המכר בטל, וטעמא משום דהוי יותר מכתובתה, אלא אף למ"ד דמוסיף על דבריו הוי ודוקא משום דאוזיל בכ"ז הוי טעמא משום דאין לה בכתובה רק ארבע מאות זוז, וכי אוזילה בדיתמי אוזילה ולכן בטל המקח, ודוקא כי תקיים המקח של שלשה הראשונים אז הוי המכר בטל, אבל אם מבטלינן מכר הראשונים של האחרון קיים, א"כ בטול האחרון מפני הראשונים הוי, לכן הואיל ובטל מקצתו בטל כולו, משא"כ כאן שהבטול הוא בעצמותו שלראובן הן קרובים, וכן מש"כ ר"מ פדוואה הובא בהגהות שו"ע סי' נ"א, הוא אם נתבטל מצד עצמותו דבר אחד בשטר, לכן כולו קיים אף בשטר קנין וכמו שהביא הרבה ראיות הרמ"פ משטרי המוקדמין ומשטר שיש בו ריבית וכיו"ב, ואין זה נגד הירושלמי כמו שחשבו קצת החכמים ודוק היטב בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות עדות פרק י״ד
ג׳
ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם, ואלו הם הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקטנו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם, זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג הבתולות הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם, שהמקום הזה בית הפרס מפני שטומאתו מדבריהם ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם, שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו לערב, ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה. הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם הלח"מ הקשה דאיך נתן הטעם מפני שכתובה מדבריהם אדרבא כיון דמן התורה אינו חייב כתובה ומדרבנן בלבד היא לא היה להם להחמיר כל כך ולומר שאפילו בגדול שיעיד מה שראה בקטנותו שיהא נאמן להוציא ממון שמן התורה אינו חייב בו עוד הביא מה שכתב הר"ן על מש"כ הרמב"ם או לדחותו ממנה וכתב דאין כוונתו לומר דמי שהוחזק בכשרות נאמן התינוק בכך דאם כן יותר היה ראוי לדחותו מתרומה של תורה, והוכיח מזה הלח"מ דדוקא להקל סומכין על עדותן ולא להחמיר. והנה בהא דשהמקום הזה בית הפרס ג"כ כתב הר"ן הובא בכ"מ שאין עדות זו אלא להקל אבל לא שנאמינהו להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כ"ש בדאורייתא אבל באמת מלשון הרמב"ם לא משמע כן, ומוכח מכל זה דהרמב"ם סובר דאפילו בדבר שרבנן החמירו ג"כ נאמן הקטן להעיד בגדלו ומשום דדבר שחכמים תיקנו לא הצריכו בו דוקא עדות של תורה אלא עדות המספיקה לברר הדברים, ועיין בפיהמ"ש שכתב והם כולם מדרבנן לפי שקיום שטרות דרבנן ותקנת כתובה מנה מאתים דרבנן ונראה דסובר דהא דבתולות נשאות לא צריך אלא אי כתובה מדאורייתא אבל אי כתובה מדרבנן לא צריך לכל זה דרבנן לא הצריכו עדות דאורייתא וכמש"כ.
ז׳
הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלונית ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו הם שתי עדויות אע"פ שהן בשטר אחד למה זה דומה לאומר היו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך ושנתתי לשמעון כך וכך ושלויתי מלוי כך וכך שאע"פ שכתב בשטר אחד והמקנה איש אחד הרי אלו שלש עדויות שאינן תלויות זו בזו. הכותב כל נכסיו לשני בני אדם הכ"מ הביא כאן דברי הירושלמי שהביאה הרי"ף בשילהי פ"ק דמכות כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה כגט הוא ועררו בטל או כמתנה הוא ועררו קיים, יהא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה והנה הרמב"ם כאן וכן הרי"ף פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה והקשה הכ"מ דכיון שהרמב"ם פסק דמאחר שהם פסולים לזה פסולים גם לזה א"כ למה פסק בפ"ז מהל' עבדים ה"ב גבי הכותב כל נכסיו לעבדו עצמו קנה ולא קנה הנכסים שחולקים הדיבור, וקנה עצמו אע"פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו, והרי בירושלמי מבואר דתליא זה בזה, וכן הקשה הרמב"ן בגיטין קושיא זו וכתב ליישב עפ"מ שכתב מקודם דאף דגבי פלוני רבעני לרצוני דקיי"ל כרבא דפלגינן דיבורא דוקא ברבעני דלגבי עצמו אינו בגדר עדות אבל אם אמר שרבע קרובו אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ הכא קרוב שהביא גט אשה וכתב בו מתנת נכסים נאמן לגבי הגט משום שע"פ הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלויי מילתא בעלמא הוא דמגלי לאפוקי מחששא בעלמא, ולפי"ז לא דמי להא דירושלמי דהתם בעיקר השטר איכא פסולא דקרובים, והירושלמי דתולה זה בזה אפשר דהיינו לרשב"ל דמכשיר התם כ"ש דמכשיר הכא, עוד כתב תי' ב' ע"ש והוא באופן הקודם רק שתולה זה במחלוקת האמוראים ועיין מה שהביא מד' הרא"ש פ"א דמכות. ונראה דעיקר הקושיא לא קשה כלל על הרמב"ם דבדברי הרמב"ן מבואר שמפרש כפרש"י דעבד שהביא גיטו היינו שאמר בפנ"כ ובפנ"ח והיינו באופן שעשו אותו שליח להולכה, וכן מבואר להדיא בדברי הירושלמי דהא אמר מה את עביד ליה כגט הוא ועררו בטל והיינו שאם יבוא האדון ויערער אין ערעורו כלום, וע"כ משום דהעבד אמר בפ"נ אבל הרמב"ם הא לא הזכיר באופן שאמר בפ"נ וכתב עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא שחרורו והיינו שא"צ קיום וכמש"כ בפ"ו וא"כ עיקר מה דאמר בגמ' דתליא בהא דפלגינן דיבורא היינו על עיקר השטר שאנו מחזיקים השטר למקויים במקצתו לגבי השחרור ולאינו מקויים לגבי הנכסים אבל אין כאן עדות ונאמנות שנאמר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דשטר א"צ קיום כלל, והירושלמי הא מיירי להדיא כשאמר העבד בפני נכתב, וצריכים אנו להאמינו על אמירתו שאומר בפ"נ ואף דאינו עדות לגבי עצמו אבל יש בזה נאמנות דהוי כמו גדר עדות ובזה תלי שפיר הירושלמי בדין כתב כל נכסיו לשני בנ"א דכיון שלא נוכל להאמינו באמירתו בפ"נ על הנכסים לא נוכל להאמינו גם על עצמו. ולפי"ז הך פלגינן לא תליא כלל בפלגינן דבורא דפלוני רבעני לרצוני דשם הוא על הנאמנות והכא הוא על השטר, ומבואר דהתם לא פריך לרבא כמאן כר"ש משום דר"ש הא מיירי בפלגינן דשטר, וכן הוא מבואר גם בדברי הרמב"ן לשיטתו דאף דמיירי באמירת בפ"נ מ"מ כיון דעיקר הגט או השחרור הוא השטר שפיר מהימנינן ליה על בפ"נ רק דהוי סבר מעיקרא דכיון שאנו עושים מעשה בכולו אין עושים מעשה במקצתו כמו שכתב שם, ואני תמה לפי"ז על הר"ן בהלכות שכתב כדברי הרמב"ן דרבא לטעמיה, ובאמת הרמב"ן כתב זה מקודם, ואח"כ כשכתב ומיהו כי מעיינת בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא בכולהו פסולי עדות ע"ש א"כ לא שייך להא דרבא, וכיון שהר"ן כתב כדבריו לענין קרוב א"כ לא תליא זה בזה, אכן לדברי הרמב"ם מיושב יותר דלא שייך זל"ז כלל. ועכשיו להירושלמי דתלוי זב"ז א"כ אם אמר בפ"נ לא מהני כיון דגבי כתב כל נכסיו לשני בנ"א פסק הרי"ף דפסולים לשניהם, אלא שי"ל דאפשר הירושלמי לא סבר כרבא דפלוני רבעני אמרינן פלגינן דיבורא, אבל כיון דקיי"ל כרבא ודוקא ברבעני אבל רבע קרובו הא לא פלגינן דיבורא, א"כ לא דמי להדדי דהתם בכתב כל נכסיו הא היו העדים קרובים לזה ובקרוב ודאי לא אמרינן פלגינן אלא דנ"מ דלפי"ז בקרוב שהביא גט אשה וכתב בו מתנת נכסים לא מהני לדעת הרמב"ם אמירת בפ"נ וצריך לעיין בזה. אכן זה שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם מדין עבד שהביא גיטו וכתב בו מתנת נכסים אינו דומה להך דינא בהלכה שלפנינו בכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים לשני דבזה כיון שפסק דהשטר פסול לשניהם שהיא עדות אחת ישאר הקושיא מדין אלעי וטוביה קרובי דערבא הוו דסבר ר"פ לאכשורי למלוה ולוה ורק דאמר ליה ר"ה ברי' דר"י אי לית ללוה הא אזיל מלוה בתר ערבא דהיכי סבר ר"פ לאכשורי הרי עדות אחת היא וע"כ דבזה אנו צריכים לומר כדברי הרמב"ן דמה דסבר ר"פ לאכשורי למלוה ולוה זהו לר"ל דסבר בכותב נכסיו לשני בני אדם דהשטר כשר לרחוק אף שפסול לקרוב וכן כתב הריטב"א במכות דף ז' גבי אלעי וטוביה דר"פ ור"ה בדר"י תרוויהו אזלי אליבא דר"ל רק דר"ה אמר דגבי ערבא גם ר"ל מודה דפסולים גם ללוה דכחד גופא הוא כיון דאי לית ללוה אזיל בתר ערבא. ובזה מבואר מה שהרמב"ם השמיט כל הך דינא דאילעי וטובי' כיון דפסולים לגבי הערב פסולים גם לגבי הלוה דלפי"מ שביאר הרמב"ן מבואר מה שהשמיט זה הרמב"ם כיון דכל מה דסבר ר"פ לאכשורי לגבי הלוה זהו רק אם נסבור כר"ל ובזה אמר ר"ה דאפי' לר"ל מ"מ גבי ערב ולוה ודאי פסולים גם לגבי לוה אבל לפ"מ שפסק הרמב"ם כאן כר' יוחנן א"כ אין אנו צריכים לסברא דר"ה דלוה וערב גם לר"ל פסולין גם לגבי לוה כיון דלא קיי"ל כר"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
