הלכות עדות · פרק י״ג
הלכה א׳
הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִים לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל לָאו זֶה שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל פִּי בָּנִים וְלֹא בָּנִים עַל פִּי אָבוֹת. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קְרוֹבִים. אֵין פְּסוּלִין מִדִּין תּוֹרָה אֶלָּא קְרוֹבִים מִמִּשְׁפַּחַת אָב בִּלְבַד. וְהֵם הָאָב עִם הַבֵּן וְעִם בֶּן הַבֵּן. וְהָאַחִין מִן הָאָב זֶה עִם זֶה וּבְנֵיהֶן זֶה עִם זֶה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַדּוֹדִים עִם בֶּן אָחִיו. אֲבָל שְׁאָר הַקְּרוֹבִים מִן הָאֵם אוֹ מִדֶּרֶךְ הָאִישׁוּת כֻּלָּן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה ב׳
הַגֵּרִים אֵינָן בְּדִין הַקְּרוֹבִים. אֲפִלּוּ שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מְעִידִין זֶה לָזֶה. שֶׁהַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד הוּא חָשׁוּב:
הלכה ג׳
הָאַחִים זֶה עִם זֶה בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. וּבְנֵיהֶם זֶה עִם זֶה שֵׁנִי בְּשֵׁנִי. וּבְנֵי בְּנֵיהֶם זֶה עִם זֶה שְׁלִישִׁי בִּשְׁלִישִׁי:
הלכה ד׳
וּלְעוֹלָם שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי. אֲבָל שֵׁנִי בְּשֵׁנִי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֵׁנִי בְּרִאשׁוֹן שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים:
הלכה ה׳
הָאָב עִם בְּנוֹ כְּרִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן הוּא. לְפִיכָךְ הָאָב עִם בֶּן בְּנוֹ פָּסוּל. וְעִם בֶּן בֶּן בְּנוֹ שֶׁהוּא רְבִיעִי מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן. וְכֵן הַדֶּרֶךְ בִּנְקֵבוֹת. כֵּיצַד. שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אָח וַאֲחוֹתוֹ בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם הֲרֵי הֵם רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. בְּנֵיהֶם בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת שֵׁנִי בְּשֵׁנִי. בְּנֵי בְּנֵיהֶם אוֹ בְּנוֹת בְּנוֹתֵיהֶן שְׁלִישִׁי בִּשְׁלִישִׁי. כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מוֹנֶה בִּזְכָרִים רִאשׁוֹן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כָּךְ אַתָּה מוֹנֶה בִּנְקֵבוֹת:
הלכה ו׳
כָּל אִשָּׁה שֶׁאַתָּה פָּסוּל לָהּ כָּךְ אַתָּה פָּסוּל לְבַעְלָהּ שֶׁהַבַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ. וְכָל בַּעַל שֶׁאַתָּה פָּסוּל לוֹ כָּךְ אַתָּה פָּסוּל לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהָאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ:
הלכה ז׳
כָּל שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהֵן זוֹ עִם זוֹ שֵׁנִי בְּשֵׁנִי בַּעְלֵיהֶן מְעִידִין זֶה לָזֶה. אֲבָל אִם הָיָה רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן כְּגוֹן שֶׁלָּקַח זֶה אִשָּׁה וְזֶה בִּתָּהּ אֵין מְעִידִין זֶה לָזֶה:
הלכה ח׳
וְכֵן בַּעְלֵי אֲחָיוֹת פְּסוּלִין זֶה לָזֶה וַהֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן:
הלכה ט׳
וְכֵן לֹא יָעִיד לְבֶן אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבַעַל בַּת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל מֵעִיד הוּא לְבֶן בַּעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת:
הלכה י׳
כָּל אִישׁ שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ הֲרֵי אַתָּה מֵעִיד לִשְׁאָר קְרוֹבָיו כְּגוֹן בְּנוֹ וְאָחִיו. וְכֵן כָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֵשֶׁת קְרוֹבְךָ הֲרֵי אַתָּה מֵעִיד לִשְׁאָר קְרוֹבֶיהָ:
הלכה י״א
אֲבִי כַּלָּה וַאֲבִי חָתָן מְעִידִים זֶה לָזֶה:
הלכה י״ב
אֲחֵי הָאָח מִן הָאֵם מְעִידִין זֶה לָזֶה שֶׁהֲרֵי אֵין בֵּינֵיהֶן קֻרְבָה כְּלָל. כֵּיצַד. רָחֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְיוֹסֵף וְיָלְדָה מִמֶּנָּה רְאוּבֵן. וְהָיָה לְיוֹסֵף בֵּן מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוּא מְנַשֶּׁה. וּמֵת יוֹסֵף וְנִשֵּׂאת לְשִׁמְעוֹן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ יְהוּדָה. הֲרֵי מְנַשֶּׁה וִיהוּדָה מְעִידִין זֶה לָזֶה:
הלכה י״ג
הָאִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵעִיד לֹא לִבְנָהּ. וְלֹא לְאֵשֶׁת בְּנָהּ. וְלֹא לְבִתָּהּ. וְלֹא לְבַעַל בִּתָּהּ. וְלֹא לְאָבִיהָ. וְלֹא לְאִמָּהּ. וְלֹא לְבַעַל אִמָּהּ. וְלֹא לְאֵשֶׁת אָבִיהָ:
הלכה י״ד
אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה הָאִישׁוּת הֲרֵי הִיא כִּנְשׂוּאָה לְעִנְיַן עֵדוּת. [בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים] בַּאֲרוּסָתוֹ עַצְמָהּ שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד לָהּ. אֲבָל אִם הֵעִיד לִקְרוֹבֵי אֲרוּסָתוֹ כְּגוֹן בַּעַל אֲחוֹתָהּ אוֹ בְּנָהּ וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין פּוֹסְלִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:
הלכה ט״ו
זֶה שֶׁפָּסְלָה תּוֹרָה עֵדוּת הַקְּרוֹבִים לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת אוֹהֲבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֵעִיד לוֹ לֹא לְטוֹבָתוֹ וְלֹא לְרָעָתוֹ. אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא. לְפִיכָךְ הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא כָּשֵׁר לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לְדַיָּנוּת. שֶׁלֹּא גָּזְרָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַקְּרוֹבִים:
אור שמח · הלכות עדות פרק י״ג
א׳
הקרובים פסולים לעדות מן התורה כו': הרב בנודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז סימן ע"ו כתב ויותר מזה אמינא שמן הכתוב כו' עיי"ש כל דבריו, ודמה הרב שמשוינן קורבה דעריות לקורבה דפסולי עדות. ואינו כן שהרי מותר אדם בבת אחיו ופסול להעיד מן התורה, וכן בת בנו ערוה וכשר להעיד לה למר בר רב אשי, וכן לענין אישות ודאי לא מדמינן עריות לעדות, רק הגמרא ילפה דאשה כבעלה מלשנא דקרא דדודו מקרי אחי אביו בתורה, ודודתו כתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו שהיתה בת לוי הרי דודתו מקריא אחות אביו וכאן כתיב אל אשתו לא תקרב דודתך היא וכן כתוב ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גלה, הרי דהאשה מקריא דודתו כמו הבעל, חזינא דהקורבה מתייחס בשוה בשתוף שם אחד להדוד ואשתו, לכן ילפינן לענין קורבה דמה"ת נפקא לן בנים להדדי דה"ה לנשיהם, אבל למילף מהא דמותר מן התורה באשת אחי אמו דאינה כבעלה זה בדותא, דלא מעריות ילפינן ממה שאסרה תורה רק מלשון ושם שקראה תורה ילפינן לאשה כבעלה, ולכן יליף הגמרא לאשת חורגו אף ע"ג דלענין עריות מותר באשת חורגו ולא הויא כבת אשתו ואחות אמו אסרה תורה ולא משום דודתו ופשוט, וחלילה לצרף מזה שום צדוד להקל, ואם כי מדברי המאור משמע קצת דבערוה תליא יעוין במלחמות שביאר היטב יעו"ש ודוק:
ז׳
אבל אם היה ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה כו' וכן בעלי אחיות כו': האריך רבינו בהמשלים, להראות לנו, דלהעיד לאשת בעל אחותו שאשה אחרת שיש לו היא צרתה של אחותו ג"כ מותר להעיד, שבכה"ג לא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה, רק היכי דהקורבה בניתים והאישות חדא מצד זה וחדא מצד זה, אבל לא כשהשני האישות תלוים זה בזה וכן כתוב במלחמות יעו"ש: בהגהות מיימוני אות ג' מביא הירושלמי אשר הביאוהו הרי"ף והרא"ש ושו"ע סימן ל"ד שלא יהיו העדים קרובים לדיינים ורבינו לא זכר זה, וטעמו פשוט. דז"ל הירושלמי, ומנין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים, הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן נהרגין, ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה, הגע עצמך שאם הוזם א' מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו, אם את אומר כן לא היה נהרג על פיו, וזה הטעם אמר רמב"ח בגמ' דידן ואיפרוך מהא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן כו' והן עדות אחת להזמה ולא נמצא משלם בעדות אחיו, ומסיק טעמי אוחרי מקרא, והזמה מעלמא אתי, א"כ היה צ"ל העדים כשרים כשהן קרובים לדיינים, וכן כתבו רבנן בתוספות ב"ק (דף צ') ד"ה כגון, דעדים קרובים לדיינים כשרים להעיד, וא"כ לית הלכה כירושלמי דחייש להזמה, דהזמה מעלמא אתי: אולם ליישב דברי הפוסקים שהביאו דברי הירושלמי להלכה, נראה קצת וזה הוא, [ועיין ר"ן פרק האשה שנתארמלה מש"כ בזה ובשו"ת המיוחסות סימן קי"ב בזה] דבגמרא דילן אמר רמב"ח, בנים לעלמא מנלן סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן ואי ס"ד בנים לעלמא כשירין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו. ולכאורה צריך מובן למה צריך להקדים דינא דאין העדים זוממין עד שיזומו שניהם, לימא בפשיטות אם לא העיד אחיו היה עד אחד, ועד אחד אינו נהרג נמצא נהרג ע"פ עדות של אחיו, ובאמת לשון רש"י משמע כך, בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד האי קרובו בהדיה לא הוי מיקטל נמצא בנים מתים זע"ז עכ"ל. הרי דהדיוק מהא דהעיד עמו גרמו ליהרג אח"כ בהזמתן. אמנם פשוט, דאם נאמר כך, הלא הוי כמו שישאל איש אמאי נהרג עד ע"פ עצמו, הא אלו לא העיד לא היה נהרג א"כ נהרג ע"פ עצמו, וזה היה שאלה בורית, כי זה עיקר החטא מה שמעיד שקר ועל זה הוא חייב והוי בעדותו שקר כמו מי שבא על הערוה שנהרג על מה שבא על הערוה, כן נהרג זה על מה שהעיד ואלו לא העיד לא חטא ועונו ישא האיש ההוא, א"כ ניחזי תו מה שחייבה תורה מיתה לעדים או עונש אחר כי הוזמו, הוא על שחטאו והעידו שקר וזממו להרוג אדם במזיד, לא כן אחד שהעיד לא מהני עדותו להרוג אדם וכי העיד לא חטא שיהא מחויב מיתה על חטאו שלא זמם להרגו כלל, ואיך יתכן לומר אלו העיד בלא אחיו היה עד אחד ונמצא נהרג ע"פ אחיו, הלא מה שהוא פטור כשהעיד לבדו הוא משום שלא חטא שלא רצה להרגו וכי העידו שנים חטא שרצו להרגו, נמצא דנהרג על החטא לא ע"פ אחיו, לכן הקדים רמב"ח הך דתניא דעדים שהוזם אחד מהן פטור אף דהעבירה הוא אחד, דהא הוא העיד שקר ורוצה להרוג במעל אדם שפטור ממיתה שאין עליו רק עד אחד, ומה לו לענין חטאו אם השני הוא אומר אמת או שקר הלא הוא העיד שקר וזמם לעשות לאחיו אשר לא יעשה בלא עדותו, ואפילו כן גזה"כ הוא שפטור מלהענש עד שיזומו שניהן, נמצא דמבלעדי החטא אם היה אחיו מעיד באמת לא נהרג ואם הוזם נהרג, נמצא דשקר של עדות אחיו מהני להרגו ונהרג ע"פ אחיו בסיבת מה שהעיד בשקר והוזם, וכן בירושלמי מקדים הך דאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו דזה עיקר הטעם, דמפני זה הוי בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים שסיבת שקריות עדותו אף שאינה סיבה לחטאו או להגדיל העון של השני הוא אחיו, בכ"ז היא הסיבה להרוג את אחיו אף שאם העיד אמת ג"כ היה חטא אחיו שקול במאזני שקר כאשר הוא עתה שמעיד שקר, בכ"ז אם העיד באמת לא היה נהרג אחיו ועכשיו הוא נהרג והוי גרם למיתתו וג"כ הוי בכלל לא יומתו, ורש"י כוון דאי לאו דאסהיד האי קרובו שקר בהדיה, וזה עומק הפשט, ונכון
: הגהה ולפ"ז יכול להיות דההלכה לפסוק כהירושלמי אע"ג דאיפריך, דכיון שכן נתבונן נא. דלכאורה יש לחלק לזה בין דיני נפשות לדיני ממונות, דבד"נ קיי"ל אם העידו עדים באחד בשבת הרג זה לפלוני ובאו אח"ז עדים והזימום דביום זה עמנו הייתם, רק שקודם ביום פלוני הרגו לזה נהרגין שבעידנא דאסהידי גברא לאו בר קטלא הוי, אבל בד"מ אם מעידין דבשבת לוה ממון או גזלו ממון ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גזל או גנב ובשבת עמנו הייתם במקום פלוני אין משלמין ממון, דבהך שעתא דמסהדי בר חיובא הוי לשלם ממון כמו שמבואר בפ"ק דמכות ובתוס' שם ולקמן פרק י"ט, דאיהו בעצמו שידע האמת שכבר גזל הלא מחויב היה מן הדין לשלם דזה העיקר. [ובפירוש רש"י ותוס' באו טעמים אחרים שם וא"צ] כיון שבעצמותו מחויב שהוא לגבי עצמו יודע האמת והיה צריך לשלם לכן חיוב העדים שהעידו עליו שקר לא עשו לו מאומה, כי כבר היה חייב משא"כ גבי קנס כ"ז שלא העידו עדים אינו חייב לשלם בעצמו אף שיודע האמת דאשר ירשיעון אלהים כתיב, וכיון שכן יש מקום לומר, דבד"נ כיון שהוזם אחד הלא כבר פטור הרוצח אף אם האמת כעדותו של עד השני, כיון שאין עדים בב"ד ולא יגמר דינו והוא באמת פטור ממיתה, וכשהעיד בשקר הרי זמם להרוג מי שאינו מחויב, נמצא דמה דאינו נהרג עד שיוזם אחיו הוא בלא סיבת החטא כאשר בארנו, רק ששקר של אחיו מועיל להרגו אם יוזם, אבל גבי ממון אם אמת בעדות אחיו שפלוני לוה ממנו או החזיק בשדהו, הלא צריך להיות הקרקע של המחזיק ופלוני ישלם מה שלוה ממנו, וא"כ מה שאינו משלם אם לא הוזם השני הוא שכ"ז שלא הוזם פלוני הלא אינו צריך להתחייב בתשלומין מטעם כאשר זמם, דדילמא האמת שהוא חייב ממון או שהאמת שהקרקע צריך שיהיה של פלוני, ונמצא דמה שהעיד חבירו שקר הוא סיבה שיהא עונו גדול שגרם בעדותו לחייב את הזכאי להוציא הקרקע מתחת ידו וכיו"ב, וא"כ סיבת שקריות אחיו הוא להגדיל תוצאות עלילות חטאו בעדותו שקר, ובזה הוי כמו שנהרג עפ"י עצמו על עדותו גופיה שזה סיבת העבירה: אמנם ז"א דאטו אם הוזמו שניהם מי מוכחש המעשה הלא יכול להיות שכבר לוה ממנו או החזיק בקרקע זו רק שעדים אלו לא ראו זה והן עדי שקר, אבל המעשה של העדות יכול להיות אמת, ועל זה חייבה התורה להמוזמין לשלם מחמת שהעידו מה שלא ראו, א"כ כי הוזם רק אחד, הגם דיכול להיות דהמעשה אמת כמו שהעיד השני, בכ"ז הלא צריך להתחייב מסיבת מה שחטא שהעיד בשקר, הגם דיכול להיות דהאמת אומר אחיו ורק מגזה"כ מיפטר ונמצא שקרות עדות אחיו מועיל לחייב את אחיו בתשלומין אם הוזמו, רק דא יש לומר, דניחזי דעד אחד מועיל לשבועה ולשיטת כמה מהראשונים כ"ז שלא הוכחש הוי כתרי דלא מועיל מיגו להכחישו כמש"כ הקדמונים בשמועה דנסכא דר' אבא, א"כ הוי הוכחה ורגלים לדבר שכן היה כמו שאומר, א"כ אם לא הוזם אחיו השני הרי קרוב יותר לומר שהאמת כן הוא שזה החזיק בקרקע או שלוה ממנו מעות, ואם ככה הרי הוא חייב לשלם הנידון בעצמו ולא הפסידו העד המוזם מאומה, אבל כי הוזם אחיו השני הלא מהיכא תיתי לן לבדות שכן היה כאשר העידו בשקר, ומחזקינן הדבר לשקר ומשלמי המוזמין, אם לא שבאו עדים אחרים מעידים על המעשה שכן היה אז פטורים המוזמים ודוק היטב: נמצא לפ"ז הלא לכאורה מתיישב קושיית רבא דאם יעידו שני אחין שהחזיק, זה בשנה אחת וזה בשנה אחרת אינן פסולים דהא כי יוזם אחד מהן הוא שיוזמו עדים של שנה אחת כל זמן דלא איתזום כת שניה של שנה אחרת קרוב הוא לומר דהמעשה אמת שזה החזיק ג' שנים רצופים כי היתה שלו וכמו שנתבאר בדברי הרמב"ן במלחמות, דמש"ה לא הוי עדי חזקה כשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, משום דשערה אחת אינו חידוש בגוף שזה רק שומא ואינו סימן גדלות, משא"כ עדי חזקה מעידין על דבר שלם ששדה זו שהיתה מוחזקת שהיא שדה של פלוני היא כעת בחזקת ותחת יד פלוני שעושה בה כאדם העוסק בתוך שלו וכבר אינה ברשות בעלים הראשונים, רק שיש רעותא אחווי שטרא וכיו"ב לזה מהני הצירוף דשלש שנים לא מזדהר בשטריה, נמצא דכ"ז דלא הוזמו על כל השלש שנים הרי קרוב שהשדה בחזקת פלוני הוא המחזיק ושטרא אירכס ליה ולא זממו להפסיד שלא כדין ולכן פטורים מלשלם, ורק כי מתזמי כולהו כתות מכל הג' שנים, מהיכא תיתי לן לומר שיצאת שדה זו מחזקת בעליה הראשון ושפיר חייבים לשלם, נמצא דסיבת עדות אחיו הוא להגדיל איפת החטא ומוצא עלילותיו שנודע לן שחטא שזמם להפסיד מי שלא יצאת השדה מרשותו וכמו שבארנו, רק כ"ז דלא ידע הגמרא לפסול עדים קרובים לעלמא רק מהך טעמא, א"כ קשה יהיו שני אחין כשרים על שנה אחת שזה אכל פירותיה להעיד וכן בעדות ממון דעלמא, דזה בודאי מקום לומר דכ"ז שלא הוזם השני אמרינן דהאמת כדבריו דעד אחד מועיל לשבועה והוי עדיף מאם הוזמו על שנה אחת דנאמר מעצמנו דהחזיק ג' שנים, ועל כרחין צ"ל דזה לא אמרינן רק כיון דהוזם תו חייב למי שאינו חייב ואפ"ה אינו חייב בתשלומין אם לא העיד אחיו שקר והלא אשתכח דמשלם על פיו של אחיו מה ששיקר בב"ד, א"כ בשלש שנים נמי נמצא עד זומם משלם ע"פ אחיו, וע"כ דהזמה מעלמא אתי ה"נ הזמה מעלמא אתי ואפ"ה מיפסל, ולזה דייק שמה דמיפסלי קרובים לעלמא מקראי מגזה"כ, וד"מ ממשפט אחד, ותו מצי לומר הך סברא שבארנו דהזמה לאו מעלמא אתי והא דכשרים בעדות חזקה כמו שבארתי דדיני ממונות לחוד. ולפ"ז בדיינים שכיון שנחקר עדותן הלא אין יכולין לחזור ולהגיד ואפילו כן אינן חייבין על עבירה שכבר עשו עד שיוגמר הדין ע"פ הדיינין, נמצא דעל פיהן של קרובים מתחייבין נפש או ממון, ודוק כי זה ישר:
ח׳
אבל אם היה ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה כו' וכן בעלי אחיות כו': האריך רבינו בהמשלים, להראות לנו, דלהעיד לאשת בעל אחותו שאשה אחרת שיש לו היא צרתה של אחותו ג"כ מותר להעיד, שבכה"ג לא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה, רק היכי דהקורבה בניתים והאישות חדא מצד זה וחדא מצד זה, אבל לא כשהשני האישות תלוים זה בזה וכן כתוב במלחמות יעו"ש: בהגהות מיימוני אות ג' מביא הירושלמי אשר הביאוהו הרי"ף והרא"ש ושו"ע סימן ל"ד שלא יהיו העדים קרובים לדיינים ורבינו לא זכר זה, וטעמו פשוט. דז"ל הירושלמי, ומנין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים, הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן נהרגין, ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה, הגע עצמך שאם הוזם א' מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו, אם את אומר כן לא היה נהרג על פיו, וזה הטעם אמר רמב"ח בגמ' דידן ואיפרוך מהא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן כו' והן עדות אחת להזמה ולא נמצא משלם בעדות אחיו, ומסיק טעמי אוחרי מקרא, והזמה מעלמא אתי, א"כ היה צ"ל העדים כשרים כשהן קרובים לדיינים, וכן כתבו רבנן בתוספות ב"ק (דף צ') ד"ה כגון, דעדים קרובים לדיינים כשרים להעיד, וא"כ לית הלכה כירושלמי דחייש להזמה, דהזמה מעלמא אתי: אולם ליישב דברי הפוסקים שהביאו דברי הירושלמי להלכה, נראה קצת וזה הוא, [ועיין ר"ן פרק האשה שנתארמלה מש"כ בזה ובשו"ת המיוחסות סימן קי"ב בזה] דבגמרא דילן אמר רמב"ח, בנים לעלמא מנלן סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן ואי ס"ד בנים לעלמא כשירין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו. ולכאורה צריך מובן למה צריך להקדים דינא דאין העדים זוממין עד שיזומו שניהם, לימא בפשיטות אם לא העיד אחיו היה עד אחד, ועד אחד אינו נהרג נמצא נהרג ע"פ עדות של אחיו, ובאמת לשון רש"י משמע כך, בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד האי קרובו בהדיה לא הוי מיקטל נמצא בנים מתים זע"ז עכ"ל. הרי דהדיוק מהא דהעיד עמו גרמו ליהרג אח"כ בהזמתן. אמנם פשוט, דאם נאמר כך, הלא הוי כמו שישאל איש אמאי נהרג עד ע"פ עצמו, הא אלו לא העיד לא היה נהרג א"כ נהרג ע"פ עצמו, וזה היה שאלה בורית, כי זה עיקר החטא מה שמעיד שקר ועל זה הוא חייב והוי בעדותו שקר כמו מי שבא על הערוה שנהרג על מה שבא על הערוה, כן נהרג זה על מה שהעיד ואלו לא העיד לא חטא ועונו ישא האיש ההוא, א"כ ניחזי תו מה שחייבה תורה מיתה לעדים או עונש אחר כי הוזמו, הוא על שחטאו והעידו שקר וזממו להרוג אדם במזיד, לא כן אחד שהעיד לא מהני עדותו להרוג אדם וכי העיד לא חטא שיהא מחויב מיתה על חטאו שלא זמם להרגו כלל, ואיך יתכן לומר אלו העיד בלא אחיו היה עד אחד ונמצא נהרג ע"פ אחיו, הלא מה שהוא פטור כשהעיד לבדו הוא משום שלא חטא שלא רצה להרגו וכי העידו שנים חטא שרצו להרגו, נמצא דנהרג על החטא לא ע"פ אחיו, לכן הקדים רמב"ח הך דתניא דעדים שהוזם אחד מהן פטור אף דהעבירה הוא אחד, דהא הוא העיד שקר ורוצה להרוג במעל אדם שפטור ממיתה שאין עליו רק עד אחד, ומה לו לענין חטאו אם השני הוא אומר אמת או שקר הלא הוא העיד שקר וזמם לעשות לאחיו אשר לא יעשה בלא עדותו, ואפילו כן גזה"כ הוא שפטור מלהענש עד שיזומו שניהן, נמצא דמבלעדי החטא אם היה אחיו מעיד באמת לא נהרג ואם הוזם נהרג, נמצא דשקר של עדות אחיו מהני להרגו ונהרג ע"פ אחיו בסיבת מה שהעיד בשקר והוזם, וכן בירושלמי מקדים הך דאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו דזה עיקר הטעם, דמפני זה הוי בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים שסיבת שקריות עדותו אף שאינה סיבה לחטאו או להגדיל העון של השני הוא אחיו, בכ"ז היא הסיבה להרוג את אחיו אף שאם העיד אמת ג"כ היה חטא אחיו שקול במאזני שקר כאשר הוא עתה שמעיד שקר, בכ"ז אם העיד באמת לא היה נהרג אחיו ועכשיו הוא נהרג והוי גרם למיתתו וג"כ הוי בכלל לא יומתו, ורש"י כוון דאי לאו דאסהיד האי קרובו שקר בהדיה, וזה עומק הפשט, ונכון
: הגהה ולפ"ז יכול להיות דההלכה לפסוק כהירושלמי אע"ג דאיפריך, דכיון שכן נתבונן נא. דלכאורה יש לחלק לזה בין דיני נפשות לדיני ממונות, דבד"נ קיי"ל אם העידו עדים באחד בשבת הרג זה לפלוני ובאו אח"ז עדים והזימום דביום זה עמנו הייתם, רק שקודם ביום פלוני הרגו לזה נהרגין שבעידנא דאסהידי גברא לאו בר קטלא הוי, אבל בד"מ אם מעידין דבשבת לוה ממון או גזלו ממון ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גזל או גנב ובשבת עמנו הייתם במקום פלוני אין משלמין ממון, דבהך שעתא דמסהדי בר חיובא הוי לשלם ממון כמו שמבואר בפ"ק דמכות ובתוס' שם ולקמן פרק י"ט, דאיהו בעצמו שידע האמת שכבר גזל הלא מחויב היה מן הדין לשלם דזה העיקר. [ובפירוש רש"י ותוס' באו טעמים אחרים שם וא"צ] כיון שבעצמותו מחויב שהוא לגבי עצמו יודע האמת והיה צריך לשלם לכן חיוב העדים שהעידו עליו שקר לא עשו לו מאומה, כי כבר היה חייב משא"כ גבי קנס כ"ז שלא העידו עדים אינו חייב לשלם בעצמו אף שיודע האמת דאשר ירשיעון אלהים כתיב, וכיון שכן יש מקום לומר, דבד"נ כיון שהוזם אחד הלא כבר פטור הרוצח אף אם האמת כעדותו של עד השני, כיון שאין עדים בב"ד ולא יגמר דינו והוא באמת פטור ממיתה, וכשהעיד בשקר הרי זמם להרוג מי שאינו מחויב, נמצא דמה דאינו נהרג עד שיוזם אחיו הוא בלא סיבת החטא כאשר בארנו, רק ששקר של אחיו מועיל להרגו אם יוזם, אבל גבי ממון אם אמת בעדות אחיו שפלוני לוה ממנו או החזיק בשדהו, הלא צריך להיות הקרקע של המחזיק ופלוני ישלם מה שלוה ממנו, וא"כ מה שאינו משלם אם לא הוזם השני הוא שכ"ז שלא הוזם פלוני הלא אינו צריך להתחייב בתשלומין מטעם כאשר זמם, דדילמא האמת שהוא חייב ממון או שהאמת שהקרקע צריך שיהיה של פלוני, ונמצא דמה שהעיד חבירו שקר הוא סיבה שיהא עונו גדול שגרם בעדותו לחייב את הזכאי להוציא הקרקע מתחת ידו וכיו"ב, וא"כ סיבת שקריות אחיו הוא להגדיל תוצאות עלילות חטאו בעדותו שקר, ובזה הוי כמו שנהרג עפ"י עצמו על עדותו גופיה שזה סיבת העבירה: אמנם ז"א דאטו אם הוזמו שניהם מי מוכחש המעשה הלא יכול להיות שכבר לוה ממנו או החזיק בקרקע זו רק שעדים אלו לא ראו זה והן עדי שקר, אבל המעשה של העדות יכול להיות אמת, ועל זה חייבה התורה להמוזמין לשלם מחמת שהעידו מה שלא ראו, א"כ כי הוזם רק אחד, הגם דיכול להיות דהמעשה אמת כמו שהעיד השני, בכ"ז הלא צריך להתחייב מסיבת מה שחטא שהעיד בשקר, הגם דיכול להיות דהאמת אומר אחיו ורק מגזה"כ מיפטר ונמצא שקרות עדות אחיו מועיל לחייב את אחיו בתשלומין אם הוזמו, רק דא יש לומר, דניחזי דעד אחד מועיל לשבועה ולשיטת כמה מהראשונים כ"ז שלא הוכחש הוי כתרי דלא מועיל מיגו להכחישו כמש"כ הקדמונים בשמועה דנסכא דר' אבא, א"כ הוי הוכחה ורגלים לדבר שכן היה כמו שאומר, א"כ אם לא הוזם אחיו השני הרי קרוב יותר לומר שהאמת כן הוא שזה החזיק בקרקע או שלוה ממנו מעות, ואם ככה הרי הוא חייב לשלם הנידון בעצמו ולא הפסידו העד המוזם מאומה, אבל כי הוזם אחיו השני הלא מהיכא תיתי לן לבדות שכן היה כאשר העידו בשקר, ומחזקינן הדבר לשקר ומשלמי המוזמין, אם לא שבאו עדים אחרים מעידים על המעשה שכן היה אז פטורים המוזמים ודוק היטב: נמצא לפ"ז הלא לכאורה מתיישב קושיית רבא דאם יעידו שני אחין שהחזיק, זה בשנה אחת וזה בשנה אחרת אינן פסולים דהא כי יוזם אחד מהן הוא שיוזמו עדים של שנה אחת כל זמן דלא איתזום כת שניה של שנה אחרת קרוב הוא לומר דהמעשה אמת שזה החזיק ג' שנים רצופים כי היתה שלו וכמו שנתבאר בדברי הרמב"ן במלחמות, דמש"ה לא הוי עדי חזקה כשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, משום דשערה אחת אינו חידוש בגוף שזה רק שומא ואינו סימן גדלות, משא"כ עדי חזקה מעידין על דבר שלם ששדה זו שהיתה מוחזקת שהיא שדה של פלוני היא כעת בחזקת ותחת יד פלוני שעושה בה כאדם העוסק בתוך שלו וכבר אינה ברשות בעלים הראשונים, רק שיש רעותא אחווי שטרא וכיו"ב לזה מהני הצירוף דשלש שנים לא מזדהר בשטריה, נמצא דכ"ז דלא הוזמו על כל השלש שנים הרי קרוב שהשדה בחזקת פלוני הוא המחזיק ושטרא אירכס ליה ולא זממו להפסיד שלא כדין ולכן פטורים מלשלם, ורק כי מתזמי כולהו כתות מכל הג' שנים, מהיכא תיתי לן לומר שיצאת שדה זו מחזקת בעליה הראשון ושפיר חייבים לשלם, נמצא דסיבת עדות אחיו הוא להגדיל איפת החטא ומוצא עלילותיו שנודע לן שחטא שזמם להפסיד מי שלא יצאת השדה מרשותו וכמו שבארנו, רק כ"ז דלא ידע הגמרא לפסול עדים קרובים לעלמא רק מהך טעמא, א"כ קשה יהיו שני אחין כשרים על שנה אחת שזה אכל פירותיה להעיד וכן בעדות ממון דעלמא, דזה בודאי מקום לומר דכ"ז שלא הוזם השני אמרינן דהאמת כדבריו דעד אחד מועיל לשבועה והוי עדיף מאם הוזמו על שנה אחת דנאמר מעצמנו דהחזיק ג' שנים, ועל כרחין צ"ל דזה לא אמרינן רק כיון דהוזם תו חייב למי שאינו חייב ואפ"ה אינו חייב בתשלומין אם לא העיד אחיו שקר והלא אשתכח דמשלם על פיו של אחיו מה ששיקר בב"ד, א"כ בשלש שנים נמי נמצא עד זומם משלם ע"פ אחיו, וע"כ דהזמה מעלמא אתי ה"נ הזמה מעלמא אתי ואפ"ה מיפסל, ולזה דייק שמה דמיפסלי קרובים לעלמא מקראי מגזה"כ, וד"מ ממשפט אחד, ותו מצי לומר הך סברא שבארנו דהזמה לאו מעלמא אתי והא דכשרים בעדות חזקה כמו שבארתי דדיני ממונות לחוד. ולפ"ז בדיינים שכיון שנחקר עדותן הלא אין יכולין לחזור ולהגיד ואפילו כן אינן חייבין על עבירה שכבר עשו עד שיוגמר הדין ע"פ הדיינין, נמצא דעל פיהן של קרובים מתחייבין נפש או ממון, ודוק כי זה ישר:
י״ד
אשתו ארוסה כו' הרי היא כנשואה לענין עדות: פירוש אפילו לחייבה לאפוקי מינה דכמו קרוב שפסול לחוב כמו לזכות, ומזה נפלאו ממני דברי הר"מ אלשיך סימן ק"ד שהאריך הרבה וז"ל מה שמעידין אפרים ויצחק שהוא אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' אלא שרצתה כו' שהרי המקדש כו' ולמה לא יצטרף המקדש עם ר' אברהם להכחיש כו' ולהוי תרי בהדי תרי ונוקים איתתא אחזקה כו' אבל השתא לאו לאסהודי עליה אתי רק לאסהודי עלה אם הוי אשת איש כו' ויכול המקדש להצטרף עם אחר לומר שלא אמר הרי את כו' והאריך הרבה יעו"ש. ויפלא כיון דהעדים מעידין שהיא ארוסה והוא פסול להעיד לה דכבעלה הוי איך יתכן דיצטרף להכחישן, דאף דלדבריו אינה ארוסה מכל מקום שני עדים אומרים עליו שהוא קרוב ופסול להעיד, וגדולה מזו אמרו לדבריך עו"ג אתה כו' וכש"כ שלדברי העדים הוי ארוסה ופסול להעיד ואיך יעיד עליה שלא נתקדשה. ומלבד זה תמוהים דבריו דכיון דהעדים העידו שקידש האשה ומעידין עליו ואיך יכחיש אותם הלא מעידין על עצמו, וזה מצאתי להדברי אמת שהרגיש עליו בסוף קונטרס ז', רק שהוא כתב שהוא בעל דבר במה שמעידין עליו שנאסר בקרובותיה, ומשום זה הלא באופן שכבר היתה אשתו וגירשה ותו חזר וקדשה בזה יצטרף להכחיש העדים. אמנם היה לו לומר כיון דזכות הוא לו שיש לו ארוסה וברצונו תלוי אם לגרש או לא ומעידים שיש לו קנין בה הוי כבעל דבר ואינו נחשב ממקיימי דבר רק מעושי הדבר, ולא דמי לנרצח שהובא בסימן ל"ג דתמן כיון דאמדוהו למות לא נפק"מ לנרצח כלל, אבל כאן הלא מעידין על גופו ולהפסיד עצמו ג"כ אינו נאמן וז"ב, אמנם התמיה הראשונה שהיא ארוסה ומעידין עליו שהוא קרוב ופסול גם לחייבה, נפלאה מאוד ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
