רמב״ם - הלכות עדות · פרק י״ב

ספר שופטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק י״ב

הלכה א׳

כָּל הַנִּפְסָל בַּעֲבֵרָה אִם הֵעִידוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָשָׂה עֲבֵרָה פְּלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לוֹקֶה הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָבַר עַל דְּבָרִים שֶׁפָּשַׁט בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן עֲבֵרָה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר אוֹ לַשָּׁוְא אוֹ גָּזַל אוֹ גָּנַב אוֹ אָכַל נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם רָאוּהוּ עֵדִים עוֹבֵר עַל דָּבָר שֶׁקָּרוֹב הָעוֹשֶׂה לִהְיוֹת שׁוֹגֵג צְרִיכִין לְהַזְהִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יִפָּסֵל. כֵּיצַד. רָאוּהוּ קוֹשֵׁר אוֹ מַתִּיר בְּשַׁבָּת צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁרֹב הָעָם אֵינָן יוֹדְעִין זֶה. וְכֵן אִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ בַּיּוֹם טוֹב צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת שֶׁמָּא שׁוֹכֵחַ הוּא. וְכֵן הַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא תָּמִיד אוֹ מִי שֶׁנַּעֲשָׂה מוֹכֵס אוֹ גַּבַּאי שֶׁמּוֹסִיף לְעַצְמוֹ צְרִיכִין הָעֵדִים לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת. שֶׁרֹב הָעָם אֵינָן יוֹדְעִים דְּבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל עֲבֵרָה שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים לָעֵדִים שֶׁזֶּה יָדַע שֶׁהוּא רָשָׁע וְעָבַר בְּזָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת וְאֵינוֹ לוֹקֶה:

הלכה ב׳

אֵין אָדָם נִפְסָל בַּעֲבֵרָה עַל פִּי עַצְמוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל אוֹ הִלְוָה בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ אֵינוֹ נִפְסָל. וְכֵן אִם אָמַר שֶׁאָכַל נְבֵלָה אוֹ בָּעַל אֲסוּרָה אֵינוֹ נִפְסָל עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים אֶת עַצְמוֹ רָשָׁע. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁהֵעִיד עָלָיו שִׁמְעוֹן שֶׁהִלְוָה בְּרִבִּית וְהֵעִיד לֵוִי וְאָמַר לִי הִלְוָה בְּרִבִּית. הֲרֵי רְאוּבֵן נִפְסָל בְּעֵדוּת שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי הוֹדָה לֵוִי שֶׁלָּוָה בְּרִבִּית אֵינוֹ מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע וְנֶאֱמָן עַל רְאוּבֵן וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהֵעִיד שֶׁפְּלוֹנִי רְבָעוֹ בֵּין בְּאָנְסוֹ שֶׁל נִרְבָּע בֵּין בִּרְצוֹנוֹ הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ. פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ אֲבָל לֹא לְהָרְגָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. פְּלוֹנִי רָבַע אֶת שׁוֹרִי הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ שֶׁאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ:

הלכה ג׳

שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד שֶׁהוּא פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְחָזַר בּוֹ אוֹ שֶׁלָּקָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְהִכְחִישׁוּם וְאָמְרוּ לֹא עָשָׂה עֲבֵרָה זוֹ וְלֹא נִפְסַל הֲרֵי זֶה סָפֵק פָּסוּל. לְפִיכָךְ לֹא יָעִיד וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ וְלֹא יָדוּן עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה:

הלכה ד׳

כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין שֶׁלָּקָה בְּבֵית דִּין חוֹזֵר לְכַשְׁרוּתוֹ. אֲבָל שְׁאָר פְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִשּׁוּם מָמוֹן שֶׁחָמְסוּ אוֹ שֶׁגָּזְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלְּמוּ צְרִיכִין תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הֵן פְּסוּלִין עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן מִדַּרְכָּן הָרַע:

הלכה ה׳

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת מַלְוִים בְּרִבִּית מִשֶּׁיִּקְרְעוּ שִׁטְרוֹתֵיהֶן מֵעַצְמָן. וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁלֹּא יַלְווּ בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְעַכּוּ"ם:

הלכה ו׳

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמְשַׂחֲקִין בְּקֻבִּיָּא מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת פַּסִיפְסֵיהֶם. וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ בְּחִנָּם:

הלכה ז׳

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת מַפְרִיחֵי יוֹנִים מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁצָּדִין בָּהֶן. וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁאֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יַעֲשׂוּ:

הלכה ח׳

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית מִשֶּׁתַּגִּיעַ שְׁבִיעִית וְיִבָּדְקוּ. וְלֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד אֶלָּא כּוֹתֵב אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי כָּנַסְתִּי מָאתַיִם זוּז מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הֵם נְתוּנִים בְּמַתָּנָה לָעֲנִיִּים:

הלכה ט׳

מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעָה מִשֶּׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיֹאמַר לָהֶם חָשׁוּד אֲנִי אוֹ יִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ בְּמָמוֹן חָשׁוּב יְשַׁלֵּם וְלֹא יִרְצֶה לְהִשָּׁבַע. וְכֵן טַבָּח שֶׁהָיָה בּוֹדֵק לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְיָצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא בִּכְלַל אוֹכְלֵי טְרֵפָה שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה מִמַּעֲשָׂיו שֶׁנִּחָם עַל רָעָתוֹ. וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וִיכַסֶּה שְׁחוֹרִים וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחְזִיר אֲבֵדָה בְּמָמוֹן חָשׁוּב. אוֹ יוֹצִיא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב:

הלכה י׳

וְכֵן עֵד זוֹמֵם שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ מָמוֹן חָשׁוּב לְהָעִיד בְּשֶׁקֶר וְלֹא רָצָה הֲרֵי זֶה עָשָׂה תְּשׁוּבָה וְחָזַר לְכַשְׁרוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק י״ב

ב׳

לי הלוה בריבית. עיין ש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח מ"ש דהרמב"ם ג"כ מסכים להמרדכי והשיג שם על הריב"ש וכבר כתבתי בזה בכמה תשובות וכעת ער"ח כסליו תרח"י אמרתי לרשום מה שצריך לי עיון על הש"ך במ"ש דלא שייך פלגינן דיבורא כל שהוא נוגע בעדות דחיישינן דלמא בשביל עצמו הוא מעיד עיי"ש ולא זכיתי להבין דכל דאנו אומרים פלגינן דיבורא והיינו דעל עצמו אינו נאמן שלוה לו בריבית רק שאוזיף בריבית לבד אבל לא לו א"כ מה טובה יוכל להגיעו בזה ושוב אינו נוגע ואף אם נדחוק דסוף סוף הוא חשוב שיאמינו לו שהלוה בריבית ויחזירו לו וטעה בדין סוף סוף כל שלא תבע לו הריבית א"צ להחזיר כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קס"א וא"כ כאן כל שלא תבע לו על הריבית ועל כרחך מיירי דלא תבע לו דא"כ לא היה שייך פלגינן דיבורא דהרי תובע אותו הריבית וא"כ שוב לא מגיע לו הנאה דהא אינו תובעו ואדרבא כל שהעיד לדידי אוזיף ועל כרחך דפלגינן דיבורא ואינו מעיד רק שזה אוזיף הוה כאילו אמר שרק לאחר הלוה בריבית ולא לו ודוחק לומר שגם בזה טעה וחשב שאח"כ יתבע לו שיחזיר לו הריבית דזה אינו דכל דאמרינן פלגינן דיבורא והעד השני אינו נאמן דמלבד דעד אחד הוא אף גם דעביד איניש לאחזוקי דיבורא א"כ שוב לא יוכל לתבוע לו עוד ושוב לא מגיע לו הנאה מזה וא"כ דברי הריב"ש נכונים. וראיתי בתומים ס"ק כ"ו שהביא דברי הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ל"ד והיא בשו"ת המיוחסות סי' ק"ט שכתב דההוא דבר בניתוס כשבא להעיד עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הריבית ועל זה הקשה דלהמרדכי מה שייך עד שלא העמידו בדין הא מיירי כשאמר שאוזיף בריבית ולא שקיל מידו ולפענ"ד דברי המרדכי הם ג"כ על דרך זה דהיינו כיון שלא תבעו על הריבית אינו חייב דא"ל שטעה וחשב שאעפ"כ יוכל לתבוע לו אח"כ דזה אינו דכל שהודה מתחלה שלא שקל שוב לא יוכל לתבוע אותו אח"כ דהודאת בעל דין כמאה עדים וא"כ לא הוה נוגע וכמ"ש והריב"ש שחולק על המרדכי דלא משמע ליה דמיירי שאמר שלא שקל והוא ס"ל דאף שלא אמר לא יוכל לתבעו אח"כ אבל המרדכי פירש כן ובזה מיושב גם מ"ש התומים בשם הראב"ן דכתב דאם הוא רבית קצוצה ותבע הלוה למלוה להחזיר לו אע"פ שבעדותו של אותו קרוב ללוה נפסל המלוה ואם אחד מהעדים קרוב ללוה או למלוה נפסל המלוה אבל א"צ להחזיר הריבית דפלגינן דיבורא וכשר לפוסלו אבל א"צ להחזיר הריבית והנה מבואר כריב"ש ולפי מ"ש כל שתבעו ומחויב להחזיר בודאי גם המרדכי מודה דשייך פלגינן דיבורא דהא הוא נוגע וכמ"ש ודו"ק ועיין בהגהת מהרל"ח בסי' ש"ד שם: ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו. הכ"מ הביא קושית התוס' א"כ באנוסים היינו מחמת ממון דאינם נאמנים למה לא נימא פלגינן דיבורא. והנה אמר שאר בשרי תלמידי מוה' אברהם נ"י דלא שייך פלגינן דיבורא רק באם אנו מאמינים לו בתורת עדות אבל באנוסין היינו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דבאמת גם באנוסין היינו מחמת נפשות אינם נאמנים אלא מתורת מגו וא"כ ממנ"פ אם נרצה להאמינם מכח מגו נאמנים גם כשהיו מחמת ממון וכיון שעל זה אינם נאמנים על כרחך שמשקרים ושוב לא שייך מגו דאין מגו לחצאין עכ"ד. ואני אומר דבלא"ה לא קשה דעד כאן לא אמרינן פלגינן דיבורא רק בהתחלת עדות אבל כאן הרי כבר חתמו השטר והרי אמרו כת"י הוא זה ונתקיים השטר רק שעכשיו רוצין לעקור עדותן וכפי מאמרם אינם נאמנים ואיך אפשר שנפליג דיבורם ונעקור הדיבור השלם שהיה קודם ודיבור שאינו דיבור גמור איך יסתור דבור שלם שכבר דברו ובכה"ג לא שייך פלגינן דיבורא. עוד נראה לי דהנה צריכין אנו להבין ענין פלגינן דיבורא והרי התוס' כתבו בקידושין דף מ"ג דעדים צריכין להיות נאמנים מצד דיבורם בלבד ולא מכח שבועה והרמב"ן כתב דאף מגו לא מהני משום דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר שיהיה העדות מצד דיבורם והרי בפלגינן דיבורא עכ"פ דיבורם בודאי אין לו תורת עדות ואנן הוא דפלגינן דיבורייהו ועכ"פ בדיבורם לא נתקיים ע"פ שנים עדים יקום דבר ואדרבא דיבורם מגרע. אמנם זה אינו דהרי מה שמעידים על אחר שזה רבע או שזה הרג וכדומה על אותו האיש הוא עדות שלימה רק מה שמעיד על עצמו אנחנו מסלקין אבל אין זה תועלת לעדותם שיעידו על האחר וא"כ על האחר נתקיים עדותם על פיהם לבד ומעתה כאן גבי אנוסים היינו הרי באנוסים היינו לבד נכלל שניהם נפשות וממון א"כ אנן צריכין לפרש דבריהם על גוף העדות שהם אומרים ומה גם שהם אמרו מחמת ממון ואנן צריכין לסלק מחמת ממון ולהוסיף על גוף עדותם ושוב אינם נאמנים על פיהם לבד. ובזה מובן חילוקו של הרשב"א דאם אמר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורא משום דכשאתה לוקח תיבת אני זניתי לא נשאר בעדותו שום טעם עיי"ש ולפי מ"ש מובן היטב החילוק דאנן צריכין שיהיו נאמנים בדיבורם והרי כאן אין שום דיבור כל שאתה מסלק תיבת אני זניתי וא"כ אין אתה יכול לקיים מפי דיבורם לבד ואינם נאמנים. ובזה מיושבין היטב דברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' תקנ"ב שכתב דאם מודה החשוד שזינתה פלגינן דיבורא ואינה שותית ובשו"ת אא"ז החכם צבי סי' ק"נ תמה על זה שסותר למ"ש בסי' אלף רל"ז דבאני זניתי לא שייך פלגינן דיבורא ולפי מ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא פלגינן דיבורא באני זניתי הוא משום דעדים צריכין להיות נאמנים על פי עדותם לבד א"כ זה דוקא במה שצריך תורת עדות אבל שם לענין השקאת סוטה דאפי' שמע מעוף הפורח באויר לא היתה שותית א"כ א"צ תורת עדות כלל ושוב שייך פלגינן דיבורא ומה יקר בזה לשון השואל להרשב"א ז"ל דאמר כענין שאמרו שמע מפי עוף הפורח שנטמאת לא תשתה אם מודה החשוד מהו ולא שאל סתם אי שייך פלגינן דיבורא או לא ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת לשיטת הרשב"א באני זניתי לא שייך פלגינן דיבורא רק שהוא חידש דבכאן כיון דל"צ תורת עדות שייך פלגינן דיבורא וגדולה מזו נסתפק בחו"מ סי' ל"ה אי בעד אחד בעינן שיהיה נאמן על פי דיבורו לבד עיי"ש. ובזה מיושב היטב קושיא השניה של החכם צבי דאיך שייך כאן פלגינן דיבורא ולומר שזינתה אבל לא ממנו והרי אף אם הוא מעיד בפירוש שזינתה עם אחר היתה שותת שהרי על האחר לא היה קינוי וסתירה עיי"ש ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' ע"ב האריך בזה וכבר כתבתי בזה בתשובות רבות. ולפי מ"ש אתי שפיר דהנה כבר כתבתי דפלגינן דיבורא יש לו שני ענינים (אם) [או] שמחזיקין כל הדברים לאמת רק שעל עצמו אינו נאמן או שאינם מאמינים לו על עצמו ופלגינן דיבורא דפלוני רבע לאחר ולפי מ"ש בטעם דפלגינן דיבורא י"ל דעל כרחך פלגינן דיבורא ממש שלאחר רבע דאם נימא דבאמת רבע אותו רק שעל עצמו לא האמינה התורה הרי לא נתקיים על פי שנים עדים יקום דבר דהו"ל חצי דבר דעל זה לא האמינה התורה אבל אם נימא דפלגינן דיבורא היינו שמגייזין לדיבוריה ואנו לוקחין רק מה שאמר על האחר ויתר דיבורים כמי שניטל ולא אמרן כלל א"כ על האחר נתקיים דיבוריה ונתקיים עדותיה על האחר בשלימות ולפ"ז כאן דלא בעי תורת עדות א"כ נוכל לומר שזינתה עמו רק על עצמו לא האמינה התורה וזה ברור ועי' כ"מ מה שמעתיק מדברי המרדכי דקרובים של הנרצח כשרים להעיד על הרוצח וכו' וסברא היא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונפק"מ ליורשיו ואינו מובן וצ"ל מה נפק"מ ליורשיו וגם במרדכי עצמו צריך להגיה כן ובגוף דברי המרדכי עי' בסמ"ע וש"ך סי' ל"ג ובשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' פ' הקשה דהרי גואל הדם פסול ומכל שכן זה וכבר קדמו הרדב"ז ח"ד סי' רל"ד עיי"ש שהאריך:

ד׳

אע"פ שישלמו. עי' כ"מ מה שהעתיק כאן דברי הטור שהשיג על רבינו ובמחילת כבודו תורתו לא העתיק יפה שעל הדין שכתב כאן לא השיג הטור כלל ובסעיף מ"ב העתיק דברי רבינו כאן ולא ערער עליו אבל העתיק באות ט"ו דברי רבינו בפ"י ה"ד ושם כתב הרמב"ם אע"פ שהחזיר ולא אע"פ ששילם ועל זה השיגו דאם החזיר מעצמו למה יפסל ולכך הוצרך לפרש אע"פ שהחזיר כוונתו ששילם על פי כפיית בי"ד ולא החזיר מעצמו וכמ"ש כאן אע"פ ששילמו והארכתי בזה בתשובה בחבורי כתב יד אשר החילותי לכתוב שנת תר"ד והארכתי שם ליישב דברי הטור זא"ז ועי' בהגהת הט"ז שם ובהגהת מיימוני העתיק יפה דברי הטור לעיל פרק י'. והנה בגוף דברי הטור דכל שהחזיר ע"י כפיית בי"ד לא מועיל כתב הב"ח דלדעת הטור ג"כ לא נפסל רק במי שמוחזק לגנב ולגזלן אבל מי שלא גנב אלא פעם אחת אע"פ שלא השיב אלא ע"י כפיית בי"ד מיד כשהחזיר הוא כשר לעדות ולשבועה ובקצות החושן הקשה על זה מהאי רעיא וכבר כתבתי בזה שם. אמנם בגוף דברי הב"ח נראה לפענ"ד דלפי מ"ש שם בטעמו דלא מועיל כפיית בי"ד משום דבגזילה יש שתי מיני עבירות עבירה שבין אדם לחבירו ושבין אדם למקום וכמ"ש בחובת הלבבות בשער התשובה ולפ"ז כל שהשיב מעצמו הרי תיקן שתי הענינים אבל כל שהשיב ע"י כפייה הרי לא תיקן מה שעבר בין אדם למקום וא"כ מה מועיל מה שלא גנב רק פעם אחת ולכאורה רציתי לומר ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב מגירושין בטעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומקרי רצון אף שכפוהו להתרצות משום דהאדם מצד עצמו רוצה לעשות טוב רק שיצרו אנסו וכל שכופין להכניע לבבו הערל ממילא נשאר על טבעו שנפש הישראלית מאוות לעשות טוב ולפ"ז גם כאן אחרי שכפאוהו לשלם והחזיר הרי מסתמא נתרצה בלב שלם כיון שעכ"פ כבר החזיר הגזילה. ובזה נראה לפענ"ד דזה סברת הב"ח דזה דוקא אם לא עשה כן רק פעם אחת אבל במי שהחזיק לגנב ולגזלן כיון דעבר ושנה ונעשה לו כהיתר שוב אינו ברור שנתרצה בלב שלם ואם לא החזיר רק על פי כפייה פסול לעדות דדלמא לא נתרצה והנה תלמידי שאר בשרי מו"ה אברהם נ"י אמר ע"פ דרכי ליישב קושית הקצוה"ח על הב"ח דהנה באמת כל הטעם דכשר כשהחזיר ע"י כפייה אף דלשמים לא תיקן הוא משום דכל שאינו רשע דחמס בעי עכ"פ שיהיה לאו שיש בו מלקות וא"כ כל שכבר החזיר עכ"פ רשע דחמס לא הוי ולענין איסור הוי לאו שאין בו מלקות כיון דכבר החזיר ולפ"ז בהאי רעיא לא קשיא דשם לענין חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ ניהו דלא הוי רשע דחמס מ"מ טפי עדיף שישבע שכנגדו שאינו חשוד כלל. ובזה אמר ליישב קושית התוס' בסנהדרין דף כ"ו ע"א ד"ה מאי דאמרו שם דאפי' בחשוד על שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל הא בעינן רשע דחמס וקשיא לרבא ולפי מ"ש אתי שפיר דכל היכא דאיכא למימר שיהיה זה שכנגדו נשבע ונוטל גם רבא מודה דיותר טוב שישבע זה שכנגדו שהוא טוב לשמים ולבריות ויפה כיון. אמנם לפ"ז גם במוחזק לגנב ולגזלן קשה למה לא יוכשר הרי לא הוי רשע דחמס. אמנם אחר העיון גוף הדבר דכל הטעם דבעי רשע דחמס לרבא וכן לאביי בליכא מלקות הוא משום דרע לשמים אינו רע לבריות ולא יעיד עדות שקר שהוא רע לבריות ועי' בתוס' שם וא"כ כאן שבאמת הוא רע לבריות שהרי ברצונו לא החזיר שוב חשוד גם לשקר ומקרי רשע דחמס וזה ברור ודו"ק:

ה׳

שלא ילוה בריבית אפי' לגוי. כן אמרו בש"ס והקשה תלמידי שאר בשרי מו"ה אברהם נ"י לדברי הרמב"ם בספר המצות דלנכרי תשיך הוי מצות עשה א"כ איך שייך שבתשובה שיעשה יבטל מצות עשה ואמרתי לו שבזוהר הרקיע להתשב"ץ הקשה כן. אמנם יש לומר דכיון דצריך לעשות תשובה והרי כתב הרמב"ם דמי שנוטה לאחד מהקצוות צריך שיטה עצמו לקצה האחרון ואח"כ ישוב לגדר הממוצע ובזה פירש השל"ה הכתוב והבריח התיכון יבריח מן הקצה אל הקצה ולפ"ז שם שהלוה בריבית לישראל שנטה עד קצה האחרון אף שיבטל המצוה לכך אפי' בכדי חייו אסור ועי' בהגהות מיימוני. אמנם הקשה על זה תלמידי הנ"ל ממ"ש הב"י דבעד זומם לא שייך לומר שלא יעיד אפי' אמת משום דמצוה להעיד וא"כ גם כאן כיון דמצוה להלוות לעכו"ם בריבית שוב לא שייך לאסור. אמנם העיקר נראה דהנה עוד הקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן במכות דף כ"ד כספו לא נתן בנשך אפי' בריבית עכו"ם מה מעליותא הא מצוה להשיך. אמנם באמת הדבר ברור דעיקר המצוה היא רק שאם ילוה לעכו"ם לא ילוונו בחנם אבל אינו מצווה שיחזר אחרי זה שיזדמן לו עכו"ם להלוות לו בריבית ואם אינו רוצה להלוות כלל אינו מבטל מ"ע וא"כ זה שאמר כספו לא נתן בנשך היינו שלא הלוה כלל וא"כ לא ביטל מ"ע כלל והמעלה היא שלא ימשך להלוות לישראל בנשך וא"כ גם כאן התשובה היא שלא ילוה כלל לעכו"ם ולא ביטל מ"ע והרי בשלוח הקן אמרו שלא יצטרך לחזר בהרים וכל שכן כאן וזה ברור כשמש ועיין בספר המצות בשורש ו' מ"ש הרב בעל מגילת אסתר ונדחק מאד:

ט׳

המועל בשבועות וכו' או יתחייב שבועה בבי"ד. לכאורה צריך ביאור לשיטת הפוסקים דגם בשבועת להבא נפסל אף שלא יצא שקר מפיו א"כ מה מועיל מה שלא ישבע בבי"ד הא זה הוא לשעבר ועדיין אינו תיקון על להבא. והשיב על זה תלמידי שאר בשרי מהר"א נ"י דממנ"פ כשר דאם נימא דאף דאינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו חשוד על להבא דהיינו שבועה דלהבא מ"מ לעדות כשר דעדות הוי כשבועה דלעבר דבשעה שמעיד יצא שקר מפיו ועבר על לא תענה ועל כרחך אתה מוכרח לומר דלא שאני ליה בין לעבר ולהבא וא"כ תשובתו שיאמר חשוד אני מועיל ממנ"פ לענין עדות עכ"ד: וכן טבח. עיין כ"מ שהאריך שטעם הפסול ביוצא טריפה מתחת ידו אינו משום לפני עור דלא מפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שיש בה מלקות ועל לפני עור לא לקי ורק משום דמסתמא אוכל גם הוא עיי"ש והנה מ"ש דעל לפני עור לא לקי הטעם הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואף בספי ליה בידים וקאי בתרי עיברי דנהרא יש לומר דמ"מ פטור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמרו בקידושין דף מ"ג והטעם הבאתי כמה פעמים בשם זקני הרב הגדול מוהר"י נאטאנזאהן ז"ל דאף אם בעצמו אכל ולא נהנה פטור ואיך יתחייב על אכילת חבירו והוא הדין כאן מלקות עכ"פ ליכא מיהו לפי"ז בריבית וכדומה דלא שייך אכילה והנאה לא שייך זאת ועל כרחך משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' בפי"ט מסנהדרין שלא חשיב רבינו לפני עור בכלל הלוקין וגם בכלל לאו שאין בו מעשה וצ"ע אי לא הוי לאו שבכללות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק י״ב

א׳

כל שהעידו עליו שעבר עבירה שפשט בישראל שהיא עבירה אף ע"פ שלא התרו בו שאינו לוקה נפסל לעדות כיון שידע שעשה עבירה ואם יש חשש שמא שוכח הוא צריכין להודיעו ואין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו דאין אדם משים עצמו רשע כדאמ' פרק זה בורר דף צ"א דאין אדם יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה ואדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו כדפשט הדר רבא פרק קמא דאין אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגינן דבורא כשאמר שפלוני רבע שורו והשור יסקל. והפסול שלקה חזר לכשרותו כדכתיב ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך ושאר פסולי עדות דחמירי צריכי תשובה לחזור לכשרותם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק י״ב

ב׳

אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו כיצד כו' אינו נפסל כו' וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו כו' הוא ואחר מצטרפין כו': הנה דא ברור, דרב יוסף ג"כ סבר דאין אדם נפסל ע"פ עצמו, לבד לענין תשלומין, אבל אין אדם נפסל ע"פ עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו כמו שאין מתחייב אדם עונש ע"פ עצמו רק טעמו דסבר דלא פלגינן דבורא, א"כ במעיד שנרבע לרצונו ממה נפשך, אם שקר הוא אין כאן חיוב, ואם אמת בפיו שנרבע לרצונו א"כ העד רשע ואין כאן עדים שעבר עבירה דליכא עדים עליו שאחד מעדיו רשע, וכיון שכן לא תוכל לקבל עדותו בצירוף עד אחר דהא לא עביד מידי דאין עדים כשרים עליו ולא תוכל לגמור דינו ולומר דהמיתו ע"י עדים כשרים, ורבא מחדש דלעצמו אינו נאמן אבל מה דנוגע לאחריני נאמן דפלגינן דיבורו ואמרינן דזה אינו נכנס בתורת עדות ונקטינן דרבע את אחד וחייב מיתה, אבל למי רבע לא נחתינן לזה מידי דאין זה מעיקר העדות, ואימור עשה תשובה או מילי אוחרי, או כיון שאינו נפסל בב"ד ואינו חשוד כלל ע"פ עצמו תו הוי עד כשר ומאי איכפת לן מה דנעשה בו דנסתר מעיני האדם, ולא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע, א"כ בודאי שקר בפיו שהוא ודאי לא נרבע, רק דאינו נפסל ע"פ עצמו ולא נחתינן לעיין על דבריו כלל וכלל, אבל מ"מ יתכן שהאמת כדבריו, ולכן א"ש דאע"ג דהעד השני אומר שרבעו לרצונו לא איכפת לן דנאמר דהא לפי דברי העד, עד אחד הוא, דכיון דאינו נפסל דאין עליו שני עדים א"כ לא דייקינן למידק על דבריו את מי רבע ומביטין רק מי הרובע, משא"כ אלו אמרינן דהכוונה דאינו נאמן ומשקר על עצמו אז אם העד מעיד ג"כ שפלוני רבע לרצונו, מה נאמר דהעד משקר א"כ בטלה עדותו, דאצלו אמרינן דכיון דהוא קרוב אצל עצמו אינו נכנס בגדר עדות אבל לגבי חבריה מה נאמר, ועל כרחין כמו דפרישית, וכן ראיתי להתומים בסימן פ"ז בזה: ובזה א"ש מה דרואין אנו בפרק ב' דיבמות בהך דהרגתיו תנשא אשתו, דלרב יוסף דלא פלגינן דבורא אם גזלן כשר לעדות אשה נאמן, דאף דבודאי אין אדם נפסל ע"פ עצמו, מכל מקום העדות קיימת, דלא מצית למימר ממנ"פ אם תאמין לדבריו א"כ אין כאן עדים דלדבריו הוא פסול והרי רבע נפש שלא בעדים, אבל תמן תוכל להאמין לכל המעשה ולקבל עדותו גבי האשה שהרג ובכ"ז ניסת כדין דלו יהא דגזלן הוא כשר לעדותה, וכי תבוא אח"ז לפסול העד ודאי אמרינן דלא נעשה רשע עפ"י עצמו ולא נפסל לעדות, ורק בעדות חדא סבר דלא מפלגינן דבוריה, וברור: וכיון שכן קשה טובא מה שהעיר ע"ז בתוספות רעק"א ליבמות על הא דאמר רבא אמר רמי ב"ח אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אינן נאמנין מ"ט אין אדם משים עצמו רשע, דלו יהא דלא פלגינן דבורא מטעם שכתבו הקדמונים, אבל סוף סוף כיון דכאן באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דגם משום מיגו נאמנין דאין זה במקום עדים, כיון שעדיין לא נתקיים כמש"כ תוספות שם ד"ה הרי אלו נאמנין, ובמיגו מהימן גם פסול א"כ הוי כמו גזלן דכשר לעדות אשה לרב יוסף כיון שבארנו דגם לרב יוסף לא אמרינן דנפסל ע"פ עצמו, רק כיון דאין זה עדות הסותר לעצמו את אמרת דמהימן הכא נמי תוכל לומר שאמת כדבריהם, ואי דאין עדים לדבריהם דהמה פסולים זה אינו דנאמנין מתורת מיגו דהוי אמרי אין זה כת"י ובמיגו נאמן גם פסול, ואי משום דאינן נפסלין עפ"י עצמן, וע"כ דמשקרי א"כ גזלן לרב יוסף ג"כ אינו נפסל ע"פ עצמו, ובכ"ז לא אמרינן מזה הוכחה דמשקר בעדות אע"ג דסבר דלא פלגינן דבוריה. ובאמת קושייתו חזקה. ויתכן כך, דנאמנות מיגו במקום חזקה מבעי בפ"ק דב"ב, אבל לאו כל החזקות שוין, דחזקת כשרות עדיפא טובא דזה נאמנות כל ישראל לעדות וכל דיני התורה הולכין עליה, ופוק חזי לגבי חזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול סבר ר"מ דאינן נאמנין, וכיון שכן הכא לגבי חזקת כשרות דהעדים לא עשו זה מחמת ממון, דאם עשו מחמת ממון הלא הם פסולים, ומיגו נגד חזקת כשרות לא אמרינן דהוי מיגו נגד חזקת כשרות דעדים לא עשו מחמת ממון, ורק מתורת עדים מהימני ולא שייך כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דעדיין לא הגידו כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא נתקיים בב"ד, ולומר דאנוסין היו מחמת ממון אינן נאמנים מתורת עדים דא"כ פסולים המה [כיון דלא פלגינן דבורייהו] ומטעם מיגו הרי הוי מיגו במקום חזקת כשרות ודוק. או דהסברא כפי מה שפירש ר"י בתוספות דף י"ט ד"ה אמר רב נחמן במודעה דכיון שהשטר נכתב לפי דבריהם ג"כ כדין תו לא מהימני אפילו במיגו, וכאן כיון דהשטר נכתב ונחתם בעדים כמוהם אשר כשרים הן לכל עדות שבתורה ולמיחשדינהו ג"כ לא מבעי למיחשדינהו דאינן פסולים, ונעשה באופן כזה אשר לא נוכל להאמין כלל לדבריהם אשר יעידו אח"ז המעשה כאשר הוא בעצם לדבריהם, תו הוי כאלו אמרי דהשטר נכתב ונחתם כדין וכשר ולא מצי לעקור העדות אף במיגו ודוק: ואחרי כל אלה קשה לי טובא, דלו יהא דלעד פלוני שאומר שנרבע פלוני העד לרצונו ג"כ לא איכפת לן דלא נעשה פסול עפ"י עד אחד כ"ז שלא נפסל בעדים בב"ד וכאן אין עדים עליו, א"כ לדברי פלוני העד, הלא אותו עד הוא נוגע שהנרבע נוגע ומוכרח להעיד בב"ד לומר שפלוני רבעו, דאל"כ הרי יבוא העד האחר והרובע ויאמרו בב"ד שפלוני נרבע לרצונו ויהרג בב"ד ואף אם לא התרו בנרבע או שלא קיבל התראה על עצמו בכ"ז הוי נוגע שאם לא יבוא לב"ד להעיד יבוא פלוני העד עם הרובע ויפסלוהו בבית דין לכל עדות שבתורה, דנאמר גם על הרובע פלגינן דבורו, ואם תאמר כיון דמשקר א"כ אינו נוגע, דפסול דנוגע משום דמשקר א"כ אם משקר תו אינו נוגע, ז"א דסוף סוף השתא שמעיד הוי קרוב אצל עצמו והוא נוגע שלדבריו ירא ומסתפי שמא יבוא פלוני העד והרובע ויעידו עליו א"כ הוי נוגע והוי כמו קרוב וכמו שפרשתי באורך בהך דמלוה מעיד כו' יעו"ש, [ועיין נגיעה כזו ריש פרק זה בורר] ועוד דשמא משקר על ההתראה וכיו"ב, ואם הוי אמרינן דלא פלגינן דבורא לומר שרבע לאינש אחרינא רק פלגינן דבורא לומר שרבעו לאונסו, בזה אפשר דלפי דבריו לא ירא ולא איכפת ליה שמא יבוא הרובע ופלוני העד ויעידו לומר שפלוני נרבע, שהרי לא היה נאמן דלא הוי פלגינן דבוריה לומר שרבעו באונס דאין קשוי אלא לדעת, רק לומר שרבע לאחר וע"ז לא פלגינן דבורו בכה"ג, אבל לפמש"כ רבוותא בתוספות אדרבא אפכא אמרינן דכל עיקר פלגינן דבורו הוא לומר דרבע לאחר, אבל בחד גופא לא פלגינן דבוריה, א"כ גם ברובע מצינן למיפלג לומר דרבע לאחר והוי נוגע שמא יבוא הרובע והאחר ויעידו עליו לומר שפלוני נרבע לרצונו ונעשה הנרבע פסול להעיד ובהתראה נהרג על פיהם, וצ"ע: בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ז, י"א שהנשבע להכחיש העד, העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו ולפוסלו, ובסמ"ע דייק לשון להעיד דהיינו שלאחר גמר דינן בא מחדש זה שנשבע לו והעד, ומעידין בב"ד שנשבע לשקר, דאז כיון שנגמר דינו לא הוי נוגע, וכן מורין דברי הרא"ש בפרק זה בורר דמדין פלגינן דבורא אמר תמן יעו"ש. וקשה לי טובא, דהא כל עדות צריך שיהא עדות שאתה יכול להזימה, וכאן אם מתזמי נמצא דהעד עד שקר מעיקרו ובשעת הגדה הראשונה היה פסול דהעיד בשקר שלוה מראובן מעות ובאמת לא ראה זה ואשתכח דהך סהדא היה פסול מעיקרו, והוי כמו דאמרו בפרק מרובה בסוגיא דלמפרע נפסל דכיון דמיתזמי אגניבה אגלאי מלתא דכי אסהידו אטביחה פסולין הוי כו' דהא לא היה ראוי להעיד עכשיו בב"ד שלשקר נשבע, וכפי הנראה דגם אותו העד צריך לחזור ולהעיד לא מי שנשבע לו מכבר לבדו, דמעיקרא היה נוגע ועכשיו בעי הגדה מחדש, דהוה"ד גם העד שמעיקרא האמינה תורה לשבע נגדו ג"כ צריך לחזור ולהעיד עכשיו עם התובע בב"ד, ועיין משל"מ שכתב כן בכוונת הרא"ש, וא"כ כי מתזים אשתכח דבעת הגדה השניה היה פסול מכבר מחמת עדותו הראשונה שהעיד בב"ד בשקר, אם לא דנאמר דעד אחד אינו עובר בלא תענה ולא מיפסל מן התורה כאשר צדדו אחרונים ובספר פתח הבית, וזה אינו מחוור וצ"ע: ויש לצדד קצת, דנראה דעד כאן לא אמרו במרובה שם רק לענין תשלומין דלא משלמי בהזמתן עבור ההגדה שהגידו בב"ד, כיון דבעת ההגדה לא היו ראוים להעיד והוי כאלו היו בעת הזה קרובים וכיו"ב דלא נתחייבו עבור ההגדה שלהן, ובתשלומין בעי שיהיו חייבין בתשלומין בהזמה וכמו דאמר שם דף ע"ה לכן לא מועיל עדותן לחייבו ממון אבל כאן שאינן עושין לו מאומה רק דפוסלין אותו להעיד נמצא דכי מתזמי יופסל העד במה שהעיד בשקר בב"ד מקודם בעת התביעה ויתברר שהוא פסול להעיד יהא משום עדות אחרת, אבל מתקיימא ביה פסול עדות, הגם דע"י עדות זה לא מיפסל, מכל מקום כיון דיופסל בב"ד שפיר מתקיימא ביה דין כאשר זמם דלא משכחת דין הזמה דילהו אם לא שיהא פסול להעיד יהא למפרע, ושפיר שייך טעמא דרש"י דמסתפי להעיד לפסול הך גברא להעיד דמסתפי משום הזמה שיהא אז הוא פסול ויודע פסול בב"ד, כן צ"ל. אמנם דא צ"ע, דהלא כיון דיוזמו אשתכח דהעד היה פסול בשעת העדות השניה וא"כ התובע העיד עם פסול ביחד ובטלה עדות התובע עפ"י העד מדין נמצא אחד קרוב או פסול, הגדתו השניה בב"ד הוי כמו שהגיד בלילה, דאינו בר עדות ותו לא יהא נפסל להעיד במה שהעיד בב"ד עם פסול ואיך תוכל לפוסלו עבור הגדה זו דבתביעה ראשונה בשקר עפ"י עד שקר עדן לא מיפסל לעדות וכי תצריך לפוסלו לעדות אחר שיוזם הוא על ההגדה בתורת עדות שקר בב"ד בפעם שניה ואז העיד בצירוף עם פסול והיה עדות בטלה אלו הוי מיגלי קמן אז והוי כאלו הגיד בלילה, וע"ז אינו נפסל לעדות כי מתזם, נמצא דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה עדותו של התובע וצ"ע: ואולי יש לומר עפ"י מש"כ התוספות פ"ק דמכות, דהא דבהזמה כי מיתזמו תרי לא מיקטלו עד שיזומו כולם דוקא אם הגידו ביחד בתוך כ"ד דכיון דאשתכח שקרא א"כ לא נצטרפו לא בראיה ולא בהגדה, אבל בנמצא אחד מהן קרוב ופסול דבעת הראיה היה הצירוף אף דהגידו בזה אחר זה ולא נצטרפו בהגדה ג"כ מבטל עדות כולם יעו"ש. ולפ"ז כאן דכי יתזמו א"כ בשעת הראיה לא נצטרפו רק בשעת ההגדה וכיון שלא הגידו עדותן כאחד תו לא בטלה הגדתו ונמצא דנשאר עד אחד בעת ההגדה ושפיר חיילא על הגדה הזמה ומיפסל להעיד עבור ההגדה הזאת, דכאן מה דהעיד בצירוף עם הפסול הוי כמו לענין הזמה דעלמא דאישתכח דלא ראו מעולם שלוה ממנו והתביעה היה טענה שקרית ולא נצטרפו יחד רק בהגדה וכיון דלא אסהידו תוך כ"ד לא בטלה עדות התובע ע"י צירוף עדות העד, ויפסל על ידי הגדתו השניה שהעיד בב"ד מתורת הזמה לכל עדות שבעולם והוי בר הזמה והוי עדות שאתה יכול להזימה. נמצא חידוש דין בדינו של ה"ר יקר, דאם יעידו בהגדה שניה בב"ד לא יהא מועיל עדותן כשיעידו כאחד זה תוך כ"ד של חבירו, וכי יעידו זא"ז בהפסק כדי דבור בינתים אז יהא מועיל עדותן דהוי עדות שאתה יכול להזימה ומשכחת עדות שאינה מועלת רק כשלא יעידו כאחד. וזה המצאה מחודדה בס"ד ודוק. אמנם עיין לקמן פרק כ' הלכה א' מוכח מדברי רבינו דבהוזמו אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול דמיפסלי השאר לכל עדות שבתורה, א"כ כאן יהיה נפסל התובע כי יוזם אעפ"י שהעיד עם העד שנתברר פסולו למפרע משעת עדותו הראשונה, אם כי יש להתעקש כיון דלא אפשר שיוזם ולא יתודע פסול העד שהעיד עמו, לכן לא מסתפי מהזמה דכיון שיוזם יתודע שהעיד עם פסול ולא היה עד ואל נפסל מהזמה וכשר לעדות אחרת שאפשר שיוזם ומסתפי מהזמה, אבל רבינו מיירי שם דהרי חזינן דלא מסתפי מהזמה שהיה לו לחוש שמא לא יתודע שהשני פסול או קרוב ולכן פסול לכל עדות, מכל מקום רחוק הוא כמובן, והאמת דמיפסל כיון שהוזם באיזה אופן שיהיה ודוק: פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין לה[ו]רגו שאין אדם קרוב אצל ממונו: ראה בהשגות, וברא"ש פ"ק דמכות. והנה טעם דאין השור נסקל ע"פ בעלים אפילו בשור של שני שותפים אינו נהרג עפ"י שניהם כתבו רבנן בתוספות בבא קמא (דף מא) דהטעם משום דאדם קרוב אצל ממונו כשאינו מעיד על אחר להרגו. ולפ"ז הדבר מוזר דאטו הצירוף מועיל להכשיר קרוב לעדות, וצריך לומר דזה עולה לפי משנתנו בסנהדרין (דף נד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה ומסיק משום תקלה או קלון, ולכן כיון דפלוני נהרג בעדותן שוב גם השור נסקל מטעם תקלה או קלון דבלתי אפשר לחלק עדותן להרוג פלוני ולהציל השור דא"כ בטל מכוון התורה. ולפ"ז א"ש מה דלא אמר רבא דינו בהעיד שפלוני רבע עבדי או בעבדי בא על אשה פלונית והיא אשת איש, שנהרג גם העבד, ואין לומר דשאני שור שזכות ממונו שיש לו בהשור הלא בידו להפסידו בידים ורק שהב"ד יגמרו דינו ע"ז בעי עדים וסנהדרין לכן כיון שפלוני נסקל תו נאמנים גם על שורו שיהרג בב"ד, אבל בעבד שזכות ממון שיש לו אינו בידו להפסידו הוי כאילו העיד קרובו כמו אחיו ועוד אחר שפלוני רבע שור אחיו הלא בודאי אינן נאמנין דאטו מי נפיק מכלל דלא יומתו אבות על בנים כיון שמזיק את אחיו בממון, כן איהו ג"כ לא מהימן להפסיד זכותו בממון שיש לו, דז"א, דאטו זכותו שיש לו בעבדו מי לא מצי נפיק מיניה בהפקר וכיו"ב, ועל כרחין כמו דפרשתי משום דהריגת הבהמה הוי דינא חדא עם האדם הרובעו הנהרג ולכן בעבד לא שייך זה ונכון: אולם לשיטת ההשגות דאינו בגדר בעל דבר רק כמו קרוב והוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יקשה למה לא נקיט רבא דינו במעיד הוא ואחר שפלוני רבע עבדי דכיון דבטלה עדותו לגבי העבד בטלה כולה וגם פלוני לא יהרג ולא פלגינן דבוריה, הן דלשיטת רש"י דהא דמיפטר בשור עפ"י בעלים משום דהריגת שור הוי קנס ומיפטר מדין מודה בקנס וזה לא שייך גבי עבד. ולפ"ז יתכן דאם מעידים שני שותפין על עבד שיש להם שחלל שבת וכיו"ב נהרג (בזמן הסנהדרין) דעל עבד לא הוי חיובו קנס לבעליו כיון דאין שמירתו עליו ובר דעה הוי. אמנם על שיטת רש"י תמהו בתוספות, ובל"ז אינו מובן דבנרבע אטו משום קנס הוא והלא אף שור של הפקר חייב מיתה ובנוגח לחכמים גם שור הפקר חייב ואיך יתכן דזה הוי מטעם קנס, וכן העיר בזה רמב"ן בפסוק שופך דם האדם יעו"ש. ויש לפלפל בזה בדברי ריטב"א סוף פרק ב' דקדושין גבי קושיית תוס' דלמא קרא דלא יאכל בשור הנסקל בבן פקועה ואכמ"ל [ויעויין ספר המורה חלק ג' פרק מ' בזה יעו"ש היטב] אולם זה מסתברא כדפרישית דשור נהרג משום דכיון דמיקטל פלוני הרובע תו חדא דינא הוי ונהרג משום תקלה, אבל עבד אע"ג דבממון לא אמרינן פלגינן דבורא מכל מקום אין כאן עדים להרוג העבד דבעליו הוי קרוב אצל ממונו ואין כאן רק עד אחד ומיפטר וברור: ובזה מוכרח לומר לשיטת רש"י בפרק השואל דף צ"א דכל היכא דקם ליה בדרבא מיניה חייב לצאת יד"ש ולכן מועיל תפיסתו ולא מפקינן מיניה א"כ איך מהימנינן ליה שרבע שרו והורגין את השור עפ"י עדותו הא נוגע הוא דאם יתפוס עבור דמי השור יהא מועיל תפיסתו שהרובע השור באופן שהורגין אותו בב"ד הלא מפסיד ליה דמי שורו ומזיקו וכיון דנוגע הוא לו יהא ששיטת הריב"ש הובא בשו"ע סימן ל"ד יעוין בש"ך ס"ק כ"ח דפלגינן דבורא, וא"כ צריך לומר דשורו נרבע מאינש אחרינא, זה לא יתכן דא"כ מהיכן יהרג השור עפ"י בעליו הלא כל עיקר דקטלינן לשור הוא רק מסיבת שהורגין את האדם הרובע וחדא עדות הוא וכמו שבארנו, וכיון דמשום נגיעתו מוכרח אתה למיפלג עדותו ולומר דנרבע מאחר תו אין השור נהרג ע"פ בעליו, וצריך לומר כיון דזה לא הוי רק היזק שאינו ניכר מה דנגמר דינו עפ"י עדים שמעידין שרבעו הוי הרובע כמזיק בהיזק שאינו ניכר וכמנסך וכיו"ב, ויעוין תוס' ב"ק מ"ה בשור שנגמר דינו וקיי"ל דהוי היזק שאינו ניכר ומן הדין פטור אע"ג דחייב לצאת ידי שמים כמו בשקל משקלות במימי חטאת כיון דאיכא חומרא דקלבדר"מ תו גם לצאת יד"ש אינו מתחייב ולא מועיל תפיסה ולא הוי נוגע בעדות ודוק. אמנם יתכן דאם לא נרבע השור מהאיש הזה רק מאחר ופלוני רבע שורו של חבירו, הלא בכה"ג אין השור נהרג אם העידו בעליו בצירוף אחר ולא היה חייב השור מיתה כלל, אם לא דזה שמת עפ"י עדותן רבע השור של זה העד ותו אינו נוגע כלל דאין לו הנאה במה שנהרג השור ותפיס דמי השור מהאיש הזה וכיון שאין לו הנאה תו יתכן דמצד מה דחדא דינא הוי הורגין את השור ותו יהא מועיל תפיסתו אם יתפוס ממנו דמי השור, וזה ענין מוזר דיועיל עדותו לתפוס ממנו ממון במה שנהרג השור עפ"י עדותו משום דלשקר מחמת הנאה לא שייך שבלא עדותו לשקר לא היה נהרג השור, והרבה פלפלו הפוסקים בנוגע לחובתו יעוין תומים סימן ל"ז ס"ק כ"א. אמנם כזה לא שמענו, והעיקר כמו שכתבנו דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ודוק: והנה בתשב"ץ חלק ג' סימן קצ"א כתב, ואעפ"י שהוא אחיו ואינו נאמן עליו הוא נאמן עליה דפלגינן דבורו כדאי' בפ"ק דסנהדרין כו', ולפלא איך לא זכר שר דברי הראב"ד והרא"ש דדוקא לגבי בעל דבר שאינו בגדר עד כלל ואינו מהנך דמקיימי דבר ולכך פלגינן דבורא אבל קרוב לא פלגינן דבורא ומיבטל כל העדות וכמו שנמצא אחד מהן קרוב דפוסל כל העדים יעו"ש. ולפ"ז בטלה עדות האח גם על הנטענת יעו"ש. ואולי כיון דב"ד קנאו לה שלא תתיחד עמו יעו"ש הוי כמו בעד טומאה דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר בירושלמי סוטה סוף פרק ו'. אמנם הכיעור אינו מן היחוד שיש עליו עדים ודוק:

ג׳

שנים שהעידו על אחד שהוא פסול כו': הנה רבנן בתוספות כתובות דף כ"ב ד"ה תרי ותרי נינהו הקשו על פירוש זה דהכא אליבא דר"ה קיימי דא"ל דזו באה כו' דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה ועוד דלרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מעידה על אדם אחד שהוא פסול לר"ח דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אף ע"ג דאין אדם מכחישם, וכש"כ היכי דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני ע"כ. ולענ"ד נראה אפכא, דהיכי דכת אחת מהעדים המוכחשים מעידה על אדם אחד לפסול דלא מהימני, משום דלא נחתינן אינש מהימן מחזקת כשרותו ע"פ עדים שהם ספק שנפסלו מזמן כביר משעה שהעידו עדות שקר בב"ד, והעדות שמעידין לפוסלו יצא מפי ספק פסולים טרם הגידם אותו העדות, אבל כאן לו יהא דהעדים דמכחישים זא"ז, וחזינן דכת אחת מהם משקרא נפסלה מכאן ולהבא, אבל זה אתה מודה דהעדות שמעידין שראובן גזל יצא מפי עדים נאמנים וכשרים, שבטרם שמעידים ודאי הם נאמנים וכשרים, א"כ תו אף שמכחישים תרי, מ"מ תרי ותרי נינהו ולא מוקמינן גברא אחזקתו, דהרי שמענו מפי עדים כשרים שהוא פסול, ובשביל הכחשה לא מכשרינן להאי גברא. ובזהו הסברא יש ליישב דין זה גם למה דקיי"ל כרב הונא ואכמ"ל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק י״ב

א׳

כגון שנשבע לשקר או לשוא כו'. בתשובת הריב"ש סימן שי"א כתב להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול כו'. והכרעתו של הרב ז"ל משמע דהיא אפי' למאן דס"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ"כ בסימן רס"ו וז"ל ואפי' לרש"י שפירש דכי משתבע בקושטא קא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו עליו שלא לשחוק ושחק אבל הרשב"א ס"ל כסברת רש"י ואפ"ה כתב בסימן תתקס"ד על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב האחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפילו עבר על שבועתו אינו פסול לעדות. אלמא אפילו עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפ"ה אינו נפסל בכך וצ"ע: כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו'):

ב׳

הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי כו'. בתשובת הרא"ש כלל י"א סי' ב' נשאל על הנשבע להכחיש העד שאמרו רבותינו שהעד ובעל דין מצטרפין יחד לפוסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בב"ד יראה לי שצריך להעיד עליו וכו' ומאז והלאה הוא נפסל וכוונת הרב היא לאפוקי מדברי השואל דמספקא ליה אם נפסל ממילא וא"צ שיעידו עליו עכשיו בב"ד ולזה הוא שכתב דצריך להעיד עכשיו ומאז והלאה הוא נפסל אבל לעולם משיעידו עכשיו למפרע הוא נפסל משעה שנשבע דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל וזה ברור ודו"ק. אלא שלשון שכתב הרב מאז והלאה הוא דחוק שהיל"ל מאז הוא נפסל. (א"ה עיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סימן ב'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שורשי הים · הלכות עדות פרק י״ב

שורשי הים על הלכות עדות פרק י״ב ארוך במיוחד (1 קטעים, 30,375 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות עדות פרק י״ב במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות י״ב, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם