רמב״ם - הלכות עדות · פרק י״א

ספר שופטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק י״א

הלכה א׳

מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע וּפָסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּרַד עַד כָּךְ חֲזָקָה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל רֹב הָעֲבֵרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ:

הלכה ב׳

לְפִיכָךְ אֵין מוֹסְרִין עֵדוּת לְעַם הָאָרֶץ וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְנוֹהֵג בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים וְיֵשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה:

הלכה ג׳

נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כָּל תַּלְמִיד חָכָם בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיִּפָּסֵל. כָּל עַם הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא פָּסוּל עַד שֶׁיֻּחְזַק שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים:

הלכה ד׳

וְכָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֵדוּת עַם הָאָרֶץ טֶרֶם שֶׁתִּהְיֶה לוֹ חֲזָקָה זוֹ אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּמִצְוֹת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ הֲרֵי זֶה הֶדְיוֹט וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין שֶׁהֲרֵי מְאַבֵּד מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל פִּי רְשָׁעִים:

הלכה ה׳

וְכֵן הַבְּזוּיִין פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בַּשּׁוּק בִּפְנֵי כָּל הָעָם וּכְגוֹן אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין עֲרוּמִים בַּשּׁוּק בְּעֵת שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלָאכָה מְנֻוֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל הַבּשֶׁת. שֶׁכָּל אֵלּוּ חֲשׁוּבִין כְּכֶלֶב וְאֵין מַקְפִּידִין עַל עֵדוּת שֶׁקֶר. וּמִכְּלַל אֵלּוּ הָאוֹכְלִין צְדָקָה שֶׁל עַכּוּ"ם בְּפַרְהֶסְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן שֶׁיִּזּוֹנוּ בְּצִנְעָה מְבַזִּים עַצְמָן וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ו׳

מַה בֵּין פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפָסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהַפָּסוּל מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֵעִיד עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ עָלָיו בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְהַפָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ הַכְרָזָה. לְפִיכָךְ כָּל עֵדוּת שֶׁהֵעִיד קֹדֶם שֶׁהִכְרִיזוּ עָלָיו מְקַבְּלִין אוֹתָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְאַבֵּד זְכוּת הָעָם שֶׁהֲרֵי לֹא יָדְעוּ שֶׁהוּא פָּסוּל וְאֵין פְּסוּלוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ז׳

עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לִשְׁאָר עֵדוּיוֹת. שֶׁהֲרֵי רָשָׁע בַּעֲבֵרָה שֶׁשָּׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְנֶאֱמָן לוֹמַר כַּהֲלָכָה שָׁחַטְתִּי. אֲבָל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁלּוֹ אֲבָל נֶאֱמָן הוּא עַל אֲחֵרִים:

הלכה ח׳

לְפִיכָךְ הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לָדוּן בּוֹ וּלְהָעִיד בּוֹ לַאֲחֵרִים. חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנוּ אֲחֵרִים. כֵּיצַד. נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר פֵּרוֹת פְּלוֹנִי מְתֻקָּנִים הֵם. וְנֶאֱמָן הַנֶּחְשָׁד לִמְכֹּר בְּשַׂר בְּכוֹר לוֹמַר בָּשָׂר זֶה שֶׁמּוֹכֵר פְּלוֹנִי חֻלִּין הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הָאִסּוּרִין. לְפִי שֶׁאֵימַת הָאִסּוּרִים עַל הָרְשָׁעִים וְאֵין אֵימַת הַמָּמוֹן עֲלֵיהֶן:

הלכה ט׳

מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מְעִידִין וְלֹא מְעִידִין עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן אַלָּמִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וְאֵינָן נִכְנָעִין תַּחַת עֹל הַדַּיָּנִים. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל מְעִידִין עָלָיו וּמֵעִיד הוּא לַמֶּלֶךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י׳

הַמּוֹסְרִין וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהַמּוּמָרִים לֹא הִצְרִיכוּ חֲכָמִים לִמְנוֹתָן בִּכְלַל פְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁלֹּא מָנוּ אֶלָּא רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵלּוּ הַמּוֹרְדִין הַכּוֹפְרִין פְּחוּתִין הֵן מִן הָעַכּוּ"ם. שֶׁהָעַכּוּ"ם לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין וְיֵשׁ לַחֲסִידֵיהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין וְאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק י״א

א׳

הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם. מדברי רבינו כאן נראה שהבדיל בין עם הארץ להבזוים שבע"ה כתב הטעם שחזקה שעובר על רוב עבירות שיבאו לידו והוא בחזקת רשע ואילו בהבזוים דחשיב בהלכה ה' כתב הטעם דאין מקפידין על הבושת ואינו מקפיד על עדות שקר אבל רש"י בקידושין דף מ' ע"ב כתב כיון שאינו מן הישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואינו מקפיד על כבודו אין לו בושת לזלזל בעצמו ולפסול הרי דבכולן הטעם משום שאינם בושים לשקר. ולכאורה דברי רש"י מוכרחין שהרי בהלכה ז' כתב רבינו עד אחד נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדיות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי וגם החשוד על הדבר נאמן על אחרים לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם והראב"ד השיג עליו ממס' דמאי פ"ד דלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ועיין כ"מ דכתב דקושייתו הוא מסיפא דמרישא לא קשה דהא על של עצמו אינו נאמן. ולפענ"ד קשה גם מרישא דעכ"פ כל שמכר כבר וזה ידע שהוא ע"ה א"כ הוי כשל אחרים שכבר מכרו ומה אכפת לע"ה אם הוא מעושר או לא עכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר שם במשנה דאינו נאמן במוצאי שבת רק בשבת מפני שאימת שבת עליו ואם נימא דהא דאינו נאמן הוא משום שהוא רשע הא באיסורין נאמן הרשע ועל כרחך שהטעם הוא מפני שאינו מקפיד על הבושת וכל שאימת שבת עליו לא ישקר אבל במוצאי שבת חיישינן שמא שיקר ובאמת שטעמו של רש"י הוא כמ"ש בשו"ת חוט המשולש הנספח לתשב"ץ בשו"ת הרב מו"ה אברהם אבן טוואה סי' ל"ה שכתב שאין דבר נערך להצלה מן החטא כמו הבושת למי שיש לו מעט הבנה ושאלו לחכם מהו הבושת אמר לו השכל מהו השכל אמר לו הבושת כי הרגשת האדם בדבר המביישו הוא שלימות שכלו והוא סיבה למנעו מכל ענין הפוגמו עיי"ש ולכך כל מי שאין בו בושת ממילא הוא בלא שכל ולא יהיה לו מניעה ולכך כל הבזוים אינם נאמנים משום דאין דבר שיסגור בעדם מלשקר עכ"פ דברי רש"י נראים נכונים. והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י אמר להסתפק אם יש שני עדים חוץ העם הארץ אם שייך בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה לפי דברי הריטב"א בקידושין דף נ"ו דאף בפסולים דרבנן שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ואפילו לפי מ"ש הכנה"ג חו"מ סי' ל"ו בשם הב"י דבעינן שיהיה פסול דאורייתא לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול יש לומר דבע"ה ג"כ יתבטל כל העדות דכל שפסלו בע"ה מטעם דמוחזק לרשע והרי רשע פסול מה"ת ניהו דמן התורה מחזקינן ליה בחזקת כשרות כל שחשו רבנן שהוא רשע שוב הו"ל פסול בגופו ודמי לגבינות עכו"ם וא"כ שוב הו"ל נמצא אחד מהם קא"פ והשבתי לו הנה כזאת חדשתי לענין רועה דכל שפסלוהו חכמים משום שרועה בשדות אחרות הוי פסול דאורייתא והארכתי בזה בסוגיא דהאי רעיא אבל לא דמי לכאן דשם ראינו שנתחדש בו ענין שהוא רועה משא"כ כאן לא ראינו בו שום שינוי המביאה לידי רשע וניהו דחכמים פסלוהו מ"מ אין בכחם להוציא מחזקת כשרות שיש לו מדאורייתא. והנה אמר תלמידי הנ"ל דלשיטת רש"י בע"ה ולהרמב"ם בשאר בזויים דבאמת אין בהם פסול הגוף רק דאנן חיישינן שישקרו מחמת שאין להם בושה וא"כ כל שיש שני עדים כשרים המעידים כמותם ואומרים שהבזויים אומרים אמת לא שייך בזה נמצא אחד מהם קא"פ אפילו לשיטת הריטב"א הנ"ל דבשלמא בחמסן יש בהם פסול הגוף עכ"פ מדרבנן משא"כ כאן עכ"ד ואני אמרתי דיש לדבריו ראיה מדברי הריטב"א דבנוטל שכר להעיד אינו מבטל העדות ודמי לזה:

ז׳

אבל נאמן הוא על אחרים. כבר כתבתי לעיל מה שהשיג הראב"ד וכוונת הראב"ד דגם מרישא קשה ובישוב קושיתו מרישא ומסיפא נראה לפענ"ד דשם כיון שבשבת לא האמינוהו מכח עד אחד נאמן באיסורין רק מכח כבוד שבת או אימת שבת וכדאמר בירושלמי ומטעם דאנן מחזיקין בשבת דרוב עמי הארץ מעשרין הם א"כ ל"צ לעדותו וכל שלא נתקבל עדותו והגדתו בשבת (דלא צריך) [דצריך] אז לעדותו שוב לא נאמן וכעין מ"ש הראב"ד בפרק י"ח מאיסורי ביאה לענין אשת כהן שאמרה נאנסתי ואף דשם לא היתה נאמנת בשעת הגדתה וכאן נאמן בשבת מ"מ גם בשבת לא מהמנינן ליה לע"ה רק דמשום כבוד שבת אמרינן דרוב ע"ה מעשרין הם ותדע דאל"כ במוצ"ש אמאי אינו נאמן דאם בשבת מהמנינן ליה שהוא מעושר היאך חזר לטבלו במוצ"ש ועל כרחך דבשבת ג"כ לא מהמנינן ליה רק דבשבת מצרפינן דרוב ע"ה מעשרין אבל במוצ"ש חיישינן שמא הוא מן המיעוט וכמ"ש בחיבורי יד שאול סי' רי"ח. איברא דהיא גופה קשיא למה לא נאמין לו אמנם זה אינו דבאמת יש חזקת טבל וע"א אינו נאמן נגד החזקה ואף דרוב ע"ה מעשרין הם וע"א נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב מכל שכן הרוב מן המיעוט מ"מ כיון דע"ה אינו נאמן וכיון שחז"ל חשו שאינם מעשרין שוב אינו נאמן ולא קשה קושית הראב"ד. וביתר השגת הראב"ד עיין כ"מ ולח"מ מ"ש בזה ועיין ביו"ד סי' קכ"ז סעיף א' בהגה השניה שכתב כל הפסולי עדות כשרים לענין איסורין אם לא שחשוד לאותן דברים והש"ך האריך שם בס"ק כ' ואני תמה על אריכות הדברים הלא מבואר כן כאן ברמב"ם דבשל אחרים נאמן אף לאותו דבר ועיין סי' קי"ט סעיף ז' ס"ק י"ח בש"ך שגם שם לא הוזכר דברי הרמב"ם רק ברמז ועיין בהלכה ה' מ"ש רבינו שאוכלין בפני כל עיין כ"מ מ"ש בשם התוס' חולין חילוק בין פירות לפת והנה הוגד לי שבספר פחד יצחק מביא בשם ירושלמי שמחלק דבפירות שאוכל בשוק הרי זה דומה למלך והנה לא מצאתי דברי הירושלמי הלז ואף לפי מ"ש לחלק היינו דאין גנאי כל כך ומ"מ לת"ח אין שבח אבל שיהיה דומה למלך לא מצינו כלל והרי הירושלמי דמייתי היא בחרובין יעו"ש פ"ה ממעשרות ואפ"ה אין שבח לת"ח וצ"ע בספר פחד יצחק הנ"ל:

ח׳

לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם. דבריו צ"ב לאיזה צורך כתב זאת וגם מה הוא הכוונה ואין אימת ממון עליהם ולכאורה חשבתי לומר דכוונת רבינו דלמה אינו נאמן לענין ממון להעיד ועל זה כתב דאין אימת ממון עליהם והיינו דממון איתא בחזרה אין אימת עדות שקר עליו אבל איסורים כבר נעשה איסור והא דאינו נאמן על שלו בחשוד הוא משום דכיון דחשוד על הדבר הו"ל כנוגע אבל כל זה רחוק דא"כ בדיני נפשות דלא שייך חזרה ליהמן וגם גוף עדות שקר ליתא בחזרה דהוא עבר על לא תענה וגם גוף הדבר דעד אחד נאמן באיסורין אף הפסול ל"צ לטעם דאימת האיסורין על הרשעים ודבר זה מדברי הט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' למדנו דבאיסור והיתר לא בעינן עדות גמורה רק באם יש לנו הוכחה סגי לכך ע"א נאמן באיסורין להתיר עיי"ש ובחוות דעת דביאר דלכך לא צריך שיעיד בבי"ד דלא בעינן תורת עדות וא"כ לכך אפילו רשע כשר עיי"ש רק בחשוד דאין לנו הוכחה שיאמר אמת דדלמא אמר כן להנאתו לכך אינו נאמן בשל עצמו לכך בשל אחרים דיש לנו חזקה דאין אדם חוטא ולא לו שוב נאמן ולפ"ז בממון דבעינן תורת עדות שוב אף שאימת ממון עליהם מ"מ אינו בגדר עדות וא"כ קשה למה אמר ואין אימת ממון עליהם. והנראה בזה דהנה המדקדק בלשון רבינו ימצא שעד פסול ורשע מכל שכן החשוד אינו נאמן רק להתיר ולא לאסור שהרי כתב שנאמן לומר כהלכה שחטתי או שנאמן לומר פירות פלוני מתוקנים הם וכדומה ולא כתב להיפך שיהיה נאמן לומר ששחט שלא כהוגן וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' בשם הר"ן והרשב"א אבל לא כתב הטעם ולפענ"ד נראה שהטעם הוא פשוט דהרי מה דמאמינין לעד פסול באיסורין הוא משום דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואימת האיסורין עליהם דלמה יכשיל את חבירו בחנם ולפ"ז זהו כשבא להתיר אבל לאסור כיון שבאמת אינו בגדר עדות רק שבהוכחה סגי וא"כ דאין לנו הוכחה דאדרבא הוא אוסר את המותר ואי משום הפסד ממונו של זה הא אין אימת ממון עליהם וכעין זה כתוב בפנ"י בגיטין דף נ"ד וזה כוון רבינו ובזה ניחא מה דפסלו לעם הארץ לאסור המותר אף דמדאורייתא היה נאמן משום דבאיסורין אין כאן תורת עדות רק מצד הוכחה וכל שמדבריהם חששו שמשקר שוב אין כאן הוכחה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק י״א

ז׳

עד אחד נאמן באיסורין וכדילפינן בדוכתיה פרק ב' דהלכות אישות ואפילו שהוא פסול לעדות דמומר לעבירה אחת שחיטתו כשרה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק י״א

ו׳

מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם כו': הרשב"א בחדושיו לפרק שבועת העדות כתב דפסולים מדבריהם כמו משחקי בקוביא, בהו אם תפס התובע לא מפקינן מיניה כיון שעדיו כשרים מן התורה מעידים כדבריו יעו"ש. וקצת ראיה לדבריו מהא דאמר בפרק גט פשוט קס"ה, הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף הכא פסולא דאורייתא, וברא"ש וכתב רב אחא משבחא דאפילו תפס מפקינן מיניה, ומלשונו הקדוש, דבמקום דהוי פסולא דרבנן אי תפס לא מפקינן מיניה, וזה ראיה נכונה לשיטת הרשב"א. ולשיטת רבינו לעיל פ"ג דעדות שבשטר אינו מועיל רק מדבריהם רק במקום שהספר הוא דאורייתא כמו ספר כריתות ספר המקנה גם העדים כתובים בספר וחתימתן בכתב מועיל להיות נקרא ספר, אבל להעיד על המלוה בעי עפ"י שנים עדים על פיהם ולא מפי כתבם ולכן לא מהני בכתב בדיני נפשות ודיני מלקות, ולכן עדי חתימה בגט הוי דבר תורה, וברור בשיטתו. א"כ בשטר שיצא בפסולים מדבריהם תו פסול מן התורה, דמדבריהם הם פסולים ומה"ת הוי מפי כתבם, ולכן שנים במקושר פסול לגמרי דהוי מפי כתבם ולא הכשירו חכמים רק בשלשה ולכן לא מועיל גם תפיסה ודוק. אח"ז ראיתי להגידולי תרומה שער ט' ח"א אות ב' שהאריך ולא עמד ע"ז: והנה טעם רשב"א נראה דהוי כמו דאמרו שבועות דף מ"א במחויב שבועה מדבריהם דאם לא נשבע לא נחתינן לנכסיו דהוי גזל דדבריהם דאינו יוצא בדיינין לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי יעו"ש, כן הכא דמה"ת עדים אית ליה שחייב לחבירו ממון לו ושפיר תפיס, רק מדבריהם דפסלו העדות הוי גזל מדבריהם וכמציאת קטן ואינה נגבית בדיינים. אמנם אם נאמר דהזמה לא נתקבל להעניש עדים במה שרצו לחייבו אם יתפוס, ונאמר כשיטת הפוסקים דמן התורה גם בדיני ממונות בעי להיות עדות שאתה יכול להזימה, ורק מדבריהם שבטלו דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין, וא"כ כאן בפסולי עדות דרבנן הלא מן התורה אינה עדות שאינך יכול להזימם שאם יתפוס לא אסיק אדעתייהו והוי ליה לאיזדהירי שלא יתפוס אותו חבירו ואינן מחויבין לשלם כי יתפוסו, ותו פסולין מדבריהן, ונמצא דלא שייך כאן שיאמרו חכמים שעדותן אף ע"ג שאינך יכול להזימה הוי עדות משום לא תנעול דלת בפני לוין דסוף סוף תנעול, דמי פתי ילוה באופן דלא גבי עד שיתפוס ויגבה ע"י עדותן אם יתפוס, ונמצא דלא הוי עדות כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, ואם נאמר דכשכבר תפס ובאו עדים פסולים מדבריהם להעיד כדבריו אז יהא דין הזמה ותו יועיל חזקתו בהממון ע"י תפיסתו כדין גזל דדבריהם, זה לאו מידי, כיון שבתחלה נזקקו ב"ד להוציא מידו תו אף כי אתו עדים ג"כ מוציאין מידו כיון דאכתי גזל דדבריהם הוי, ודוגמא רחוקה להך דרב קטינא דאם הוזקקו ב"ד לפרוטה גומרין אף בפחות מש"פ יעו"ש פרק הזהב ונכון, ויעוין שו"ת רעק"א סי' ק"ב וק"ג, ותו א"ש מה דכתב השאלתות דשנים במקושר לא מהני תפיסה אף לשיטת הסוברים דעדות שבשטר הוי דבר תורה, ויעוין כס"מ פכ"א ה"ד ודוק: ומה שהביאו להרשב"א לחדש זה מסוגיא דאמר אין נוהגת אלא בראוין להעיד כו' אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו, דפליאה מאוד איך שייך לחייבם בשבועת העדות כיון דעדותם לא מועיל מידי, ולזה חידש הרשב"א דמהניא אם יתפוס, אמרתי בחידושי ליישב בדרך אחר לפי שיטת רמב"ן בסוגיא דדף כ"ו לאחת אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו שתים, דהיכי דראוין בעצם להעיד רק שהחסרון במקרה כמו שקדמה שבועה לעדות או בלא תביעה וכיו"ב אין בהו משום שבועת בטוי ופטור לגמרי אבל מי שאינו ראוי בעצם להעיד חייב משום בטוי יעו"ש. והנה נראה לדוגמא ששבועה אינו חלה על איסורא שמושבע מהר סיני, לא כן על ד"ס חל אף עפ"י שיש בהו משום לא תסור כגון שנשבע לעבור על איסורי דרבנן ועיין ש"ך רל"ט ס"ק כ' בשם רלב"ח, ועיין במבי"ט חלק ג' סימן קל"ב מש"כ שם דדברי הרב בשו"ע הם ט"ס יעו"ש דברים נכונים. וכבר נודע שיטת רבינו בספר המצות דדברי סופרים אזלינן בהו בתר גמרו וסופו שאינו נעשה איסור בעצם רק במקרה יעו"ש, לכן הוי כמו נודר מככר קודם הפסח או נתחמץ בפסח, וה"נ כי אסר מככר שהוא אסור מד"ס לא חשבינן שהוא כמו שבועה על שבועה, דיש כמה גדרים שב"ד הגדולים בחכמה ומנין יכולים לבטל ועוד, לכן אינו נידון רק ע"פ סופו, ולכן בדרבנן קיי"ל דיש ברירה דאנו דנין מעשה הקודם על התהוות הדבר המבורר לבסוף, כיון דהאיסור דרבנן אינו נגמר רק בצאתו אל ההויה, ולכן אם כתובה דרבנן אזלינן בתר גוביינא ונותן ממעות א"י (בסוף כתובות) ואף ע"ג דהנשואין היו בקפוטקיא לא שייך לומר דאזלינן בתר מקום הנשואין שאז נתחייב, משום דכיון דהחיוב דרבנן לא פסיקא עדיין דבכל זמן יוכל הדבר להתבטל ע"י ב"ד גדול בחכמה ומנין, או שיראו שיש מזה איזה קלקול לדבר שבדאורייתא, וחשבינן שעת החיוב רק משעת הגביה שאז הרי עדיין תקנת חכמים קיימת ולא נתבטלה עדיין, ולכן אמר בסוף ב"ב דאם שעבודא לאו דאורייתא ומה"ת יכול למכור הנכסים הוי מלוה ראוי בגבו קרקע, ואף ע"ג דהגביה היה על החוב שמחיים של אביהם, ולמכור לא מצי דטרפי מלוקח, מ"מ כיון שהוא דדבריהם לכן בשעת מות אביהם חזינן דאימור תתבטל התקנה ולא יהיו יכולים לטרוף מה"ת מלוקח, רק כי אתא שעת הגביה והתקנה עוד קיימת אז אלימא כדברי תורה, אבל חשיבא כאלו באה לאחר מיתת האב ודוק. ומטעם זה אעפ"י שנטמאו ציבור לפני זריקה ואסורים מדבריהם לאכול בפסח לערב כמו דאמרו פרק כיצד צולין ע"ח מ"מ מקרי גברא דחזי לאכילה וזה בעי גם לר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא, היינו משום דבעת הזריקה עדיין לא ידעינן שיהיו אסורין לאכול בערב כיון דזה אינו רק דדבריהם אימרו ב"ד אחר גדול יבטלו זה, והבן זה. והוא שאמר רב פפא שלשון המשנה ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד, שבאינן ראוין תו לא שייך שה"ע לגמרי וחייב משום בטוי, לכן אמר רב פפא הא מה"ת מיחזי חזי, וא"כ בעצמותו בר הגדה, רק שפסלוהו חכמים במקרה, והוי כמו כל ענינים המקרים, ותו פטור גם משום בטוי, ונכלל בהנך דבני עדות נינהו ויצאו מכלל בטוי אף שאינן חייבין אשם, בכ"ז אין בו גם בטוי ודקו. ובחידושי בארתי עוד דרכים בזה: אך לפ"ז שבארתי מחוור מאוד השמועה דר"פ יום הכפורים דפריך וכ"ת כיון דא"ל היתר מן התורה חייל קרבן שבועה עליה והתנן כו' רב אחא ב"י אומר למעוטי משחק בקוביא כו' ולא חייל עליה שבועה, דפירושו כיון דחשבת כמו שנתחדש האיסור אחר השבועה, א"כ כאן נמי אינו מן שאינן ראוין להעיד רק בסיבת שחכמים פסלו עדותו והוי כמו שנשתתק אחר השבועה דפטור משום בטוי, ומשני שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה כלל, פירוש דרחמנא כתבה בלשון עתיד הוא דבעת ששמעה קול אלה יחשבו אותו שיהיה בר הגדה בעתיד, לא כן משחק בקוביא דכפי ההבטחה כעת על העתיד לאו בר הגדה הוא אם לא שיתחדש דבר בהסכם החכמים וצריך שיתהוה חדשות להכשירו לכן מיחשב אינו ראוי להעיד וחייב משום בטוי בשוגג ודוק: נסתפקתי במי שנתחייב שבועה, או שבועה מודה במקצת או שבועת עד אחד, ויש שני עדים הפסולים מדבריהם וכשרים מדין תורה שמעידין נגדו אם יכולין ב"ד להשביעו, כיון שיש שני עדים כשרים מדין תורה המכחישים אותו ומסהדי שבשקרא משתבע, איך נניח אותו להשתבע בשקר, והגם שלגבי ממון הכל ע"פ תקנת חכמים, ואם מכחישים לשטר או לעדים מוציאין ממון ע"פ השטר או העדים, והפסולים מדבריהם אין נאמנין להכחישו, בכ"ז נגד שבועה לאדכורי שם שמים ולהוציא שבועה לשקר לא מנחנינן ליה. ודא לא מסתפקא לי כיון שאין אנו מניחים אותו לשבע תו הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם, זה לא אמרינן דמלבד מש"כ בתוספות ריש ב"מ דהיכי שרוצה לשבע רק שהב"ד אין מניחין אותו לשבע מחמת חשד אינו משלם, ודאי דבכה"ג לא אמרו מתוך שאיל"מ, אלא אף לפי מה שהסכימו דבכ"מ אמרינן מתוך שאיל"מ, ודאי דלהאמין לפסולי דרבנן לא אמרו, ולענין ממון אלימי חכמים לדון על פי תקנתם שפסולים הוי ואינם נאמנים כלום והנתבע אינו משלם. אך קצת יש לדון בחשוד על השבועה שתקנו חכמים דשכנגדו נשבע ונוטל איך הדין, במעידים פסולים מדבריהם לסייע להחשוד, דאז אין אנו מניחים אותו לשבע למי שכנגדו אם הוי כמו בשניהן חשודין דסברי כמה פוסקים כרב נחמן דיחלוקו, או עדיפא דעדים כשרים מן התורה מעידין ששקר בפיו ומחמת זה אינו נשבע, ובפרט לפמש"כ דבחשוד לא אמרו מתוך שאיל"מ, וכל מה שנוטל הוא מדין תקנה וכיון שזה הוי תקנה, לתקוני כולי האי לחייבו בתשלומין מדבריהם ולפוטרו משבועה זה לא אמרו. ואם כה נאמר, יתישב מה דאמרו דמשחק בקוביא הואיל מדאורייתא חזי מתחייב קרבן שבועה, ותמה רשב"א דהא סוף סוף לא יועיל עדותו מידי ומאי אפסדיה. ולפ"ז א"ש, כגון שהוא חשוד על השבועה דאז הדין דשכנגדו נשבע ונוטל והיה משביע עדים המשחקים בקוביא להעיד לסייעו ואז לא היה שכנגדו נשבע ונוטל רק הדין דיחלוקו ושפיר אפסדיה, וזה נכון: אולם הא דפסיקא לן דאין אנו מניחין אותו לשבע. ולכאורה מפורש בירושלמי בהיפוך. והוא בפ' האשה שנתארמלה, עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה כו' כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, הרי דסובר דזוקק אותו לשבועה שטר שלא נתקיים רק חתימת עד אחד, אף ע"ג דמן התורה הוי כאלו נחקרה עדותן בב"ד וכדאמרו בהלכה דלעיל דמה"ט מקיימין חתימות העדים משטר שלא נתקיים בב"ד [דלא כתלמודין יעו"ש] וא"כ יש שני עדים המעידין בב"ד ששקר בשבועתו והוא נשבע, כן אם יש פסולי עדות מדבריהם מניחין אותו לשבע. ויש לחלק, בפרט לפי סברת הקדמונים דאם בא אחד ואמר ברי לי שהוא מזויף צריך קיום מן התורה וכמש"כ ההמ"ג פ"ז מגרושין יעו"ש אין ראיה זו כלום, אלא אף לדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסימן מ"ו דבכל גווני אינו צריך קיום מן התורה, נראה דאין ראיה מוכרחת מירושלמי, דנראה נא במעיד אחד שבניסן לוה מנה ואחד מעיד שבאייר לוה מנה, ואחד מהם היה פסול מדבריהם, הלא פשוט כביעתא בכותחא, דנשבע להכחיש העד הכשר ולא שייך לומר דהא תרי עדים הכשרים מן התורה מעידין שהוא חייב מנה, דעל מעשה שראה אחד נשבע לבד ואין מי שמכחישו רק אחד ועל מנה השניה לא אוקמוהו חכמים בדינא ודיינא ואין נזקקין כלל לדברי העד הפסול מדבריהם ויכול להיות שמשתבע אמת וגם העד השני יאמר אולי אמת בפיו תו יכול לשבע . א"כ כיון דקיי"ל דעדי השטר חותמין זה שלא בפני זה, ודוקא בגיטי נשים אמרו בירושלמי פ"ק דגיטין דפליגי בזה אם חותמין זה שלא בפני זה יעו"ש. א"כ אם חתמו זה שלא בפני זה הלא יתכן דהשני חתם קודם העד הראשון ורווחא שביק למאן דקשיש מיניה וא"כ הוא אינו מעיד אלא על חתימתו בלבד לא על חתימת חבירו, וא"כ כיון דחתימת השני צריך קיום מדבריהם על החתימה זו בלא קיום אין אנו דנין כלל רק על חתימת העד המקוימת, א"כ כשנשבע שלא צוהו לחתום דחתם בשקר, א"כ בזה אין העד השני מכחישו שאפשר שלא חתם על פיו, א"כ גם מן התורה אין כאן עדים שנים שיכחישוהו, רק אם מקיימין חתימת שניהן הוי שני עדים דבר תורה ואינו נאמן להכחישן, אבל כל כמה דלא מקוים חתימת השני ואין אנו דנין רק על חתימת האחד המקוים אין כאן עדים שנים שנשבע לשקר דאימור לא צוהו לחתום והשני חתם ורווחא שבק, וכיון שכן עדיין מספקא לן אם הוא מחויב שבועה, וכשרים מן התורה ופסולים מדבריהם מכחישין אותו אם מניחין אותו לשבע וכמש"ב וצ"ע. אמנם ראה בדברי רבינו פרק ט"ו מהלכות מלוה ולוה ה"ה שנשבע נגד עדים בהימניה ויעוין מה שבארתי שם, ולפ"ז הכא יתכן דמשתבע לפי מה שפסלום חכמים על דעתו שסבור נגד העדים ואכמ"ל, ודוק בכ"ז: הגהה

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק י״א

ו׳

והפסול מדבריהם צריך הכרזה. הנוטל שכר להעיד אף שאין פיסולו כי אם מדרבנן לא בעי הכרזה כ"כ הר"ן בס"פ האיש מקדש והריטב"א ז"ל בחדושיו שם ודוק היטב בדבריהם דנראה דהם חולקים על סברת הרא"ה שהביא מרן (א"ה בב"י סי' ל"ד מכ"ח) דלאותו עדות לא בעינן הכרזה ודוק (א"ה עיין באורך לעיל פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות עדות פרק י״א

ז׳

עד אחד נאמן באיסורין וכו'. עי' בתשובת הרשב"א בח"א סי' תתל"ז שכתב בתחילת התשובה דהיכא דאיתחזק איסורא ואמר עד אחד היתרא הוא אינו נאמן כדמשמע מהאשה וכו' ועיין בסי' שע"ו שכתב בהיפך והנה אמת אגיד שהרואה דברי הרא"ש ז"ל בנזיקין דף נ"ד מהש"ס שכתב י"ד חלוקים בהא דעד אחד נאמן באיסורין יראה דדברי אותה תשובה הם דברי הרא"ש אלא דיש איזה חלוקים ביניהם וד' חלוקים שכתב הרשב"א שנאמרו צ"ל י"ד חלוקים כמו שיראה המעיין ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות י״א, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם