רמב״ם - הלכות עדות · פרק י׳

ספר שופטים · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק י׳

הלכה א׳

הָרְשָׁעִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג א) "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד. וַאֲפִלּוּ עֵד כָּשֵׁר שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין הַדַּיָּנִים מַכִּירִין רִשְׁעוֹ אָסוּר לוֹ לְהָעִיד עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵדוּת אֱמֶת. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרֵף עִמּוֹ וְנִמְצָא זֶה הַכָּשֵׁר הֵשִׁית יָדוֹ עִם הָרָשָׁע עַד שֶׁנִּתְקַבְּלָה עֵדוּתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֵד כָּשֵׁר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְיָדַע שֶׁהָעֵד הַשֵּׁנִי עִמּוֹ עֵד שֶׁקֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהָעִיד שֶׁנֶּאֱמַר אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע:

הלכה ב׳

אֵי זֶהוּ רָשָׁע כָּל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת זֶהוּ רָשָׁע וּפָסוּל. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה קָרְאָה לַמְחֻיָּב מַלְקוֹת רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ב) "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע". וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְחֻיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁהוּא פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לא) "אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת":

הלכה ג׳

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הָיָה הַחִיּוּב שֶׁבָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה בְּחָלָב אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין לְתֵאָבוֹן בֵּין לְהַכְעִיס. אוֹ שֶׁחִלֵּל אֶת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז שֶׁהוּא שׁוּעַ אוֹ טָווּי אוֹ נוּז. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. אוֹ שֶׁחִלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. וּכְבָר מָנִינוּ כָּל עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִן הַתּוֹרָה וּדְבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ד׳

וְעוֹד יֵשׁ שָׁם רְשָׁעִים שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי תַּשְׁלוּמִין וְאֵינָן בְּנֵי מַלְקוֹת. הוֹאִיל וְלוֹקְחִים מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם בְּחָמָס פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט טז) "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ". כְּגוֹן הַגַּנָּבִים וְהַחַמְסָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיר פָּסוּל לְעֵדוּת מֵעֵת שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל. וְכֵן עֵד זוֹמֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַם בְּעֵדוּת מָמוֹן וְשִׁלֵּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְכָל עֵדוּת. וּמֵאֵימָתַי הוּא נִפְסָל מֵעֵת שֶׁהֵעִיד בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזַם עַל אוֹתָהּ עֵדוּת אֶלָּא אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלּוֶֹה שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין לְעֵדוּת. אִם רִבִּית קְצוּצָה עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה וְאִם אֲבַק רִבִּית עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. הַחַמְסָנִים וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶּׁנּוֹתְנִין הַדָּמִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָרוֹעִים אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁל עַצְמָן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל וּמְנִיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פְּסוּלִין אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁרִין. וּמֻתָּר לְגַדֵּל בְּהֵמָה גַּסָּה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן הַמּוֹכְסִין סְתָמָן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לִקַּח יוֹתֵר מִדָּבָר הַקָּצוּב לָהֶם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְלוֹקְחִין הֶתֵּר לְעַצְמָן. אֲבָל גַּבָּאֵי מְנַת הַמֶּלֶךְ סְתָמָן כְּשֵׁרִין וְאִם נוֹדַע שֶׁלָּקְחוּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת יֶתֶר מִן הָרָאוּי לָהֶם לִגְבּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן מַפְרִיחֵי יוֹנִים בַּיִּשּׁוּב פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁגּוֹזְלִים יוֹנִים שֶׁל אֲחֵרִים בְּחִנָּם. וְכֵן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית וְהֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּטֵלִים וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה שְׁבִיעִית פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶן וּמַתְחִילִין לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּפֵרוֹת שֶׁחֶזְקַת אֵלּוּ שֶׁהֵן אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְעוֹשִׂין בָּהֶן סְחוֹרָה. וְכֵן מְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא. הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאוֹכֵל מִן הַקֻּבִּיָּא שֶׁהוּא אֲבַק גֵּזֶל. וְלֹא בְּקֻבִּיָּא בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְשַׂחֲקִים בִּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים. וְכֵן לֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִלּוּ הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאוֹמֵר כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ כָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יִטּל בְּעָלָיו אֶת שְׁנֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּשְׂחוֹק זֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא שְׂחוֹק זֶה הֲרֵי הוּא פָּסוּל. וְכָל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

הלכה ה׳

אָרִיס שֶׁלָּקַח דָּבָר מוּעָט מִן הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ בִּימֵי נִיסָן וִימֵי תִּשְׁרֵי קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַשָּׂדֶה אֵינוֹ גַּנָּב וְכָשֵׁר לְעֵדוּת. שֶׁאֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק י׳

א׳

אע"פ שהעדות אמת. עי' ש"ך ס"ס ל"ד ס"ק ג' מ"ש בטעם הדבר ועיין בהגהת סמ"ק סי' רל"ו שכתב שעיקר האיסור שלא יאמר שראו שניהם אלא כך ראיתי ועיין בסנהדרין דף כ"ג דנקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין על השטר אלא א"כ יודעים מי חותם עמהם ובעין משפט שם ציין חו"מ סי' ל"ד סעיף א' וכפי הנראה רמז לזה אבל רש"י לא פירש כן שכתב הטעם שתתבטל העדות ונמצאו אלו בושים ולא כתב שאסור להעיד כן כתבתי זה זמן רב בגליון השו"ע. אחר כמה שנים מצאתי במדרש איכה על פסוק בני ציון היקרים שפירש שמה היתה יקרותן שלא היה חותם עד שיהיה יודע מי חותם לקיים מה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ועיין ביפה תואר שם מ"ש בזה ומכאן הוציא רבינו הלימוד דאל תשת ידך והכ"מ לא הערה מקורו ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין ר"פ זה בורר:

ד׳

הגנבים והחמסנים. עיין כ"מ שתמה דבסנהדרין דף כ"ה אמרו הוסיפו עליהם החמסנים מעיקרא סברי דמי קא יהיב ואקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי גזרו בהו רבנן הרי דאינו פסול רק מדרבנן ועל כן כתב דט"ס הוא וצריך להגיה הגזלנין במקום החמסנין וכמו שסיים מעת שגנב או גזל וכ"כ אח"כ דחמסנים פסולין מדבריהם והנה התוס' הקשו שם ד"ה מעיקרא דהא לא תחמוד בלא דמי משמע להו ומשמע דוקא בלא דמי משמע להו לאינשי אבל באמת הוא אסור מן התורה וכתבו דה"פ דמשמע להו וקושטא כן הוא והובא בכ"מ ודבריהם תמוהין כמ"ש בתומים סי' ל"ד ס"ק י"ב וכבר קדמו המהרש"א דמה קושיא דאף דהאמת אינו כן מ"מ כל דמשמע להו לאינשי כן טועים הם בכך ונדחק. ולפענ"ד נראה דקשיא להו הא דקאמר הש"ס מעיקרא סבר דמי קא יהיב ואקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפו גזרו בהו רבנן וקשה כיון דבאמת לא תחמוד הוא איסור תורה רק דלא משמע להו לאינשי וא"כ מה נפק"מ בין אם הוא באקראי או בתמידות ואם הכוונה דחטפו בלא דמי א"כ הרי הם גזלנים ועיין בחידושי הר"ן ועל כרחך צ"ל דעד כאן לא משמע להו לאינשי רק אם אירע כן לפעמים במקרה אבל אם עושין כן בהתמדה היאך שייך דלא משמע כן לאינשי הא לא שבקת חיי לכל בריה וא"כ תרבה החמס וריב בעיר ועל כרחך דבכה"ג שעושה כן בהתמדה גם לאינשי משמע דאיכא לא תחמוד ושפיר הקשו התוס' דא"כ הוא פסול מן התורה ולמה אמר דגזרו בהו רבנן ועל כן כתבו דכן הוא האמת דמן התורה לא פסול כל שנותן דמים ורבנן באמת גזרו על זה שלא יהיה חמס וריב בעיר. והנה הר"ן בחידושיו כתב דהפירוש כיון דחזו דחטפו על דעת שלא יתן דמים ואח"כ נתן דמים פסלו חכמים על כוונתם הראשונה ואני אומר לא כן אבי. וגדולה מזו נראה לפענ"ד דאף דחטפו על מנת ליתן הדמים כל שלא נתנו פסולים מן התורה ואף לשיטת התוס' דכן הוא האמת דלא תחמוד בלא דמי הוא מ"מ זה דוקא כשנתן דמים תיכף ומשום דשם יש לומר כיון שנתן דמים נתרצה והרי בב"ק דף ס"ב אמרו יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ומשני הא דלא אמר רוצה אני וכו' ולפ"ז כל דנותן דמים דבאמת המוכר נתרצה בעל כרחו ואינה גזילה בעצמותה רק שאנסו להתרצות ולכך אינו פסול מה"ת וזה דלא משמע לאינשי כיון דעכ"פ נתרצה אין זה גזילה אבל כל דלא נתן דמים אף שדעתו לתת דמים מ"מ זה לא נתרצה והוה גזילה. ובזה מיושבין היטב דברי הרמב"ם דכאן מיירי בחמסנים שלא נתנו דמים רק שרצו ליתן דמים בזה הוא נפסל מה"ת אבל שם ביאר בהדיא שנתן דמים בזה אינו רק מדרבנן וזה ברור כשמש. והנה הש"ך בחו"מ סי' שס"ג ס"ק ח' חידש במטלטלין דנגזלין אם גזלן ועשה בהם מלאכה אפילו קיימא לאגרא פטור דברשות הגזלן הוא עיי"ש. ובזה נראה לפענ"ד דבכה"ג שגזל על מנת ליתן דמים והחזיר החפץ כל ששימש בו נעשה גזלן דכל הפטור הוא משום שנעשה גזלן. עוד נראה לפענ"ד דבכה"ג אף שנתן דמים מ"מ צריך דרישה וחקירה משום דהוי דין מרומה דחשוד הוא עכ"פ לאותו דבר ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק ט' ודו"ק כי קצרתי: אע"פ שהחזיר וכו'. ראוי להסתפק במי שגזל אתרוג ביו"ט והחזירו אחר יו"ט או שנתן דמים בעדו ביו"ט אי נפסל ומקום הספק דהרי קיי"ל דלא מהני חזרת דמים באתרוג אף שנתן לו במתנה על מנת להחזיר מטעם דניחא ליה באתרוג גופא ולפ"ז הו"ל רשע דחמס וכאן לא שייך לא משמע להו לאינשי דהרי כו"ע ידעי שזה צריך לאתרוג והנה זה לא קמבעיא לי אם החזיר לו אתרוג אחר שאינו שוה כ"כ לפי מ"ש אא"ז החכם צבי ז"ל סי' ק"כ והמל"מ פט"ז ממעשה הקרבנות הצריך לשלם לו השיווי יותר א"כ מקרי גזלן ודאי אבל בזה אני מסופק ואף אם נימא דלשיטת התוס' כל דיהיב דמי אינו פסול מן התורה א"כ גם כאן כל שנתן דמים אינו פסול אבל עכ"פ לשיטת הפוסקים דמה"ת אף בלא דמי איכא לא תחמוד רק דלא משמע להו לאינשי א"כ כאן עכ"פ יש לומר דמשמע להו לאינשי, גם יש להסתפק באתרוג שאינו שוה פרוטה רק מחמת המצוה וזה גזל אותו ממנו אם מקרי שווי המצוה ממון שיהיה משער דחמס. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דהרי קי"ל דבחובל ואין בו שו"פ דחייב מלקות א"כ הוא הדין בגזל בכה"ג שהוא שוה מחמת המצוה ראוי שילקה והטעם דהנה כבר השריש לנו הפנ"י בב"מ דף ס"ב וכ"כ העשרה מאמרות דהא דקאמר ר' יוחנן בעלמא מלקא לקי ממונא לא משלם היינו דוקא היכי שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון במוציא שם רע ועדים זוממין אבל היכי שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל והו"ל כגזל דגלי קרא והשיב את הגזילה דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה וכן כתב הרמב"ם פי"ח מסנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומי ממון אין לוקין עליו והיינו דלא שייך מלקות גביה עיי"ש. ולפענ"ד יש לדברי הפנ"י סייעתא רבה מכאן שהרי רבינו כתב שיש רשעים שהם פסולים לעדות אע"פ שהם בני תשלומין ואינן בני מלקות וחשב גנבים וגזלנים ועד זומם וכו' וכן המלוה בריבית והיינו כל שיש הפקעת ממון אינו בכלל מלקות כלל רק בתשלומין וגם עדים זוממין אמרו בכתובות דף ל"ב ע"ב בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והיינו דלא שייך מלקות כלל (ומה שחישב הפנ"י שם עדים זוממין בכלל בני מלקות לא דק) ולפ"ז כאן שאינו שוה פרוטה בעצמותו רק שהמצוה מחשבו לממון וכיון דלא נחשב לממון גמור וכמ"ש המל"מ בפ"ד מאישות א"כ בזה מהראוי שילקה דהרי לר' יוחנן מהראוי ללקות רק בשביל הפקעת ממונו של זה לא שייך מלקות וכל דבעצמותו אין בו שיווי ממון הו"ל כהכאה שאין בה שוה פרוטה ומהראוי ללקות וכעין זה כתב הר"ן לענין קידושין דלא שייך לדידי שוי לי בפחות משו"פ וגם משום דהיא לאו הניתק לעשה לא שייך דעכ"פ נפסל לעדות כמ"ש התומים סי' ל"ד ס"ק א' ובלא"ה לא שייך ניתן להשבון כיון דעתה אין בו שיווי כיון שנפסל. איברא דלפ"ז יקשה בהא דקאמר במכות דף ט"ז והא איכא גזל ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם ולדברי הפנ"י עיקר הכוונה דהתורה לא חייבה בזה מלקות וכמו שרמז הפנ"י על זה בעצמו ויקשה הא משכחת לה בכה"ג בגזל אתרוג ונפסל אח"כ דלא היה בו שו"פ רק מחמת המצוה ובכה"ג מהראוי שילקה וצ"ע: עוד נסתפקתי בעובדא דר' שמעון בן שטח דלא מהני אומדנא לענין דיני נפשות וכמו כן בטריפה שהרג וכל כה"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה אי נימא דמ"מ בר חיוב מיתה מקרי והוי רשע או דלמא כיון דא"א להמיתו אינו מקרי רשע ולפענ"ד יש ללמוד מהמצאתי כתוב שהביא הב"י באהע"ז סי' מ"ב דאינו בכלל פסולי עדות, והתומים סי' ל"ד ס"ק א' כתב דלא דמי ללא התרו בו דשם עכ"פ יש במציאות למלקות משא"כ בזה וגם כאן כיון דאינו במציאות שיהרגו אינו מקרי רשע. והנה לענין שוגג אם נפסל לעדות אמר תלמידי שאר בשרי דאינו נפסל והטעם דלא גרע מלא תחמוד דכל דלא משמע לאינשי אף שהוא מן התורה לשיטת הפוסקים נפסל והוא הדין בשוגג כל שלא ידע שעשה איסור אינו נפסל. והנה לענין מתנה על מנת להחזיר ולא החזיר נסתפק תלמידי מוהר"א הנ"ל אי הוי רשע כיון שלא עשה מעשה רשע וכמ"ש הנתיבות סי' ל"ד ס"ק א' לענין ביטול מצות עשה דכל שהוא שב ואל תעשה לא נפסל לעדות עכ"ד. והשבתי דעכ"פ רשע דחמס הוא וגם גוף דברי הנתיבות המשפט תמוהים דהרי הכופר בפקדון פסול לעדות וכדאיתא בב"מ דף ה' ע"ב וגם הכופר במלוה הוא פסול לעדות אי לאו משום אשתמוטי אף שאינו עובר בקום ועשה ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש קכ"ו: ואחד הלוה. עיין שו"ת מהרי"ק שורש קכ"ו שהקשה הא לוה בריבית אינו רשע דחמס וכתב כיון דעבירת לקיחת הממון דמלוה ע"י הלוה נעשית וא"א מבלעדו חשיב עד חמס ובזה פירש הא דקאמרו בסנהדרין דף כ"ה מלוה הבאה בריבית והיינו שהלואת הריבית נעשה ע"י מלוה ולוה עיי"ש. והנה אף שהדברים ראויין למי שאמרם אבל עדיין צריך ביאור דמה מועיל שהמלוה נעשית ע"י הלוה הא מ"מ הלוה לא הוי רשע דחמס אף שעשה מעשה רשע. והנראה בזה דהנה כבר הבאתי לעיל דברי הפנ"י שהקשה למה לא יהיה ריבית קצוצה במלקות ולא יחזיר הריבית דהא קיי"ל כר' יוחנן דמלקא לקי ממונא לא משלם וכתב דכל לאו שבא מחמת ממון לא שייך מלקות דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה ולפ"ז יקשה גבי לוה דלא שייך הפקעת ממון שוב מהראוי שילקה וצ"ל כיון דהמלוה אינו לוקה א"כ אינו בדין שהלוה ילקה. ותלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י המתיק הדבר כיון דעיקר קרא על המלוה רק דמדרשה נלמד גם על הלוה ודמי למ"ש התוס' בחולין דף פ"ב ד"ה הזורע גבי לא תסיג גבול עולם דאין לוקין על כלאים משום דאין לוקין על השגת גבול משום דעיקר כתיב על השגת גבול וא"כ כאן נמי כיון דעיקר על המלוה ובמלוה אינו בא למלקות א"כ גם הלוה אינו לוקה עכ"ד. ומעתה שפיר הלוה פסול לעדות דבאמת מצד הלוה מהראוי שילקה ויהיה בר מלקות ורק כיון דעל הלוה אינו חל מלקות ועיקר הריבית הוא על המלוה א"כ גם הוא אינו לוקה וא"כ שפיר כתב המהרי"ק כיון דעבירת לקיחת הממון בא ע"י הלוה וא"א מבלעדו חשוב רשע דחמס וא"ל דמ"מ הוא אינו רשע דחמס דזה אינו כיון דעיקר הפטור ממלקות הוא ע"י המלוה ושוב דיו להיות כמותו רשע דחמס. ובזה נראה דלכך הסופר ועדים אינם נפסלים לדעת גדולי הפוסקים מטעם דהא אפשר להיות מבלעדם ויהיה מלוה על פה והם לא הוו רשע דחמס איברא דלפ"ז יקשה עדיין על רבא דפסול הא לרבא לא שייך זאת דמה שהלוה במלקות לא נפסל דהא בעינן רשע דחמס וצ"ל דלרבא בלא"ה פסול דזה ג"כ חימוד ממון מקרי הרי הוא נותן מעות ועובר על לאו על ספק ריווח שיצמח לו מזה המעות ורואים אנו דמשום ספק ריווח ממון עובר על לאו: ולפיכך סתם רועה פסול. אף דיש לכל אדם חזקת כשרות צ"ל כיון דרבנן חזו דרוב רועים מרעין בשדות אחרות על כן פסלוהו דרובא עדיף מחזקה וראוי להסתפק לפי מה דקיי"ל דרועה בהמות אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו כדאמרו בב"מ דף ה' איך הדין אם מצאנו אחד שרועה בהמות ואין אנו יודעין אם הם בהמות שלו או לא אי שייך בזה חזקה דכל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו נגד חזקת כשרות שלו לפסלו דחזקת כשרות מרע לחזקה שהיא שלו דאם הוא אדם כשר לא היה רועה בעצמו רק נתן לאחרים לרעות ואף דאינו רק פסול דרבנן מ"מ החזקת כשרות אתרע דהרי עכ"פ מדרבנן יצא מחזקתו ולפי מ"ש הר"ש במקוואות פ"ב דכל שיצא מחזקתו מדרבנן לא שייך להעמידו על חזקתו והרי כאן כיון דעכ"פ מדרבנן נפסל שוב יצא מחזקת כשרותו וא"כ מהראוי להעמידו בחזקת כשרותו ונראה כיון דהך חזקה דכל מה שהוא תחת יד אדם הוא שלו הוי חזקה דאתיא מכח סברא דהרי אף לשאלה ושכירות לא חיישינן א"כ הוא מצד הסברא דהוא שלו א"כ אלים יותר מחזקת כשרות דהוא רק חזקה דמעיקרא כמו חזקת הגוף וכמ"ש התרומת הדשן סי' ר"ז ומהרי"ק שורש ע"ב דחזקה דאתיא מכח סברא הוי כמו רובא דהיא חזקה שאינה פוסקת ומיהו חזקת כשרות י"ל דהוא חזקה שאינה פוסקת דמסתמא יזהר שלא יעבור על איסור. והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א השיב כמ"ש הר"ן לענין חמסנים כיון דחזו דחטפו ולא נתנו דמים גזרו אף על מי שנותן דמים א"כ י"ל גם ברועים כן דאף על מי שאינו רועה בשדות אחרים גזרו אטו רוב הרועים א"כ לפ"ז יש לומר דלא שייך כאן חזקת כשרות דיש לומר דבאמת הוא כשר שאינו רועה בשדות אחרים רק דחכמים פסלו אותו אטו רועים אחרים אבל חזקת כשרותו לא נשתנה אף שהוא רועה בהמתו וא"כ שוב אזלינן בתר החזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו עכ"ד ומטעם זה נאמן לומר שבהמות שלו הוא אף דאין אדם משים עצמו רשע כיון דיוכל להיות דאינו רשע כלל אף דחכמים פסלוהו ובלא"ה לפי מ"ש הגהות אשר"י בפ"ט דב"ק במעשה דפראגע דלפטור עצמו מממון אדם משים עצמו רשע מכל שכן להחזיק הדבר שהיא שלו: אם נודע שלקחו וכו'. וכתב הכ"מ זה פשוט דגזלן הוא וקשה דא"כ מה קמ"ל וכן קשה בש"ס שם ועיין בתוס' שם דף ק"ה ע"ב ד"ה סתם ולפענ"ד נראה דהנה נסתפקתי איך הדין אם הגבאי לקח יותר אצל עכו"ם דאינו אסור רק משום חילול השם והפקעת הלואתו שרי וכן דעת הרמב"ם לפי פירוש הכ"מ פ"א מגזילה א"כ מצד גזל לית ביה דהא העכו"ם לא ידע אם הוא לוקח יותר אי נפסל לעדות ע"י זה. ולפענ"ד יש לומר דמ"מ פסול דעכ"פ הוא מתרגל ליקח ממון שאינו שלו וכעין מ"ש התוס' דאף שמחזיר מה שלקח יותר פסול משום דכיון דעדיין עוסק בגבאות חיישינן דיחזור לקלקולו ואף דיש לומר דשאני הכא כיון דאינו לוקח מיד הישראל רק מגוי וכיון דגזל גוי שרי א"כ יש לומר דמישראל לא יקח יותר מן הקצוב. אמנם יש לומר דזה דוקא אם היה גזל ממש אז יש לומר דמישראל בודאי לא יגזול אבל כאן דבאמת שייך מורי היתירא א"כ שוב יש לחוש דגם לישראל יעשה כן כל שעשה כן לנכרי וזה דקמ"ל הברייתא דכל שעשה כן פעם אחת ואפילו לנכרי פסול ולא מטעם גזל רק מצד גבאות: וכן סוחרי שביעית וכו'. במשנה אמרו בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרות אותן סוחרי שביעית ומפרש הש"ס בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסים וכו' חזרו לומר אוספים כשרים סוחרים פסולים ואינו מובן דא"כ למה קתני המשנה זאת. ולפענ"ד נראה דהנה לענין פסולי עדות הכל תלוי במה שמשמע לאנשי כמו בלא תחמוד דמשמע לאינשי בלא דמי אף דבאמת אסור מה"ת לדעת כמה פוסקים וא"כ גם כאן כל שגם הסוחרים והאוספים כולם שם אחד להם אוספי שביעית לכך רצו לפסול כולם דהא סוחרי שביעית ודאי משמע להו לאינשי דפסול א"כ גם האוספים פסול אבל אח"כ חלקו ביניהם והיו קוראין לזה סוחרי שביעית ולזה קראו אוספי שביעית לכך אמרו אוספי שביעית כשרים דלא משמע להו לאינשי וסוחרים פסולים דמשמע להו לאנשי והשם הוא המבדיל ודו"ק: וכן משחק בקוביא. עי' כ"מ שהקשה דהרי פסול משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת יפסול וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מגזילה ועיין בהרב המגיד דכתב דהכא במאי עסקינן במשחק עם הגוי שאין בו משום גזל עיין בכ"מ שהאריך. והנה הוא אזיל לשיטתו דגזל גוי אינו אסור אלא מדרבנן אבל לשיטת המהרש"ל דהרמב"ם סובר דאסור מה"ת יקשה ואמר תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י לפי מ"ש אא"ז החכם צבי ז"ל ליישב קושית הרש"ל דלישראל נתנה התורה וכתב דעיקר מה שאסרה התורה לא בשביל ממון הגוי רק שלא נקנה אכזריות בנפשנו וכאן דהוי אסמכתא והגוי רוצה לשחוק עמו וסובר שהוא ינצח לא שייך אכזריות בזה ומצד ממון הגוי הגזל מותר עכ"ד. אמנם יש ליישב קושית הרה"מ דניהו דהוה גזל מ"מ כיון דאינו רק אסמכתא אבל לא הוי גזל ממש שגם חבירו סבר שהוא ינצח עכ"פ לא משמע להו לאינשי שיהיה זה גזילה והרי גם לענין דינא נחלק רב ששת ואמר דלא הוי אסמכתא ומטעם שכתבו רש"י ותוס' שם א"כ עכ"פ אף אי נימא דהוי אסמכתא מ"מ לאינשי ודאי לא משמע דיהיה גזילה ועדיף מהך דלא תחמוד דבלא דמי משמע להו לאינשי ולכך אינו פסול רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם אבל באמת הוא גזל ואף ביש לו מלאכה אחרת:

ה׳

קודם שתגמר מלאכתן. עיין כ"מ שכתב שרבינו גורס בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואני תמה דלמה לא כתב דזו גירסא דווקנית דהרי רש"י כתב דמורי היתר דמשוי נפשיה כפועל והרי פועלים אינם אוכלים רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ בדבר שנגמרה מלאכתו אין לו היתר כלל אף שמשוי נפשיה כפועל ואף באכילה אסור ומכל שכן ליקח לכליו ויש ליישב הגירסא ובדבר שנגמרה מלאכתו דהיינו בדבר שמעשיהם גומרת המלאכה והוא כמ"ש רבינו פרק י"ב משכירות הי"ב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק י׳

א׳

אזהרת שמא שלא יעיד בעל עבירה דכתיב אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כדאמר' פרק זה בורר ואפילו עד כשר אסור לו להעיד עם מי שיודע שהיא רשע כדמשמע פשטיה דקרא אל תשת ידך עם רשע אין צ"ל אם יודע שמעיד שקר שאסור להעיד עמו. איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע ואין צ"ל מחוייב מיתת ב"ד שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות ועוד יש רשעים שאף על פי שאינם בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולים דכתיב כי יקום עד חמס באיש דהלכתא כאביי דלא בעינן עד דחמס אלא אפילו עבר על מה שיש בו מלקות נפסל דהוי רשע כדא'. ועד זומם נפסל ג"כ מעת שהעיד בב"ד כאביי שאז נעשה רשע ומלוה ברבית והלוה שניהם פסולים מן התורה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק י׳

ב׳

איזהו רשע כל וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ו'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות עדות פרק י׳

ג׳

עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם כיצד אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבילות ושקצים וכיוצא בהן בין לתיאבון בין להכעיס או שחלל יום טוב הראשון או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה אבל אם אכל בשר עוף בחלב או שחלל יום טוב שני של גלויות או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכיו"ב הרי הוא פסול מדבריהם. או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הלח"מ הקשה מדברי הרמב"ם כאן על מש"כ הכ"מ בסוף הל' כלאים דטווי לחוד לא סגי ובעינן שיהא עמו ארוג והרי כאן כתב הרמב"ם להדיא או שוע או טווי או נוז ומשמע דטווי לחוד אסור מן התורה עכ"ד והנה שיטת הכ"מ תמוה באמת שכ' דבשוע לבד הוי כלאים ובטווי לחוד לא סגי ומחלק בין ראש התיבה דשעטנז לסופה אך מלבד זה יש לתמוה דהא הרמב"ם פסק להדיא בפ"י מהל' כלאים הל' ג' שאם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו כל מקום שנתאחד נאסר א"כ אפילו בלא שוע טווי ונוז הוי כלאים כיון שנתאחד א"כ סובר הרמב"ם דאפילו בלא הוי שוע טווי ונוז כלל הוי כלאים מן התורה וכמש"כ אח"כ בהל' ד' ומניין שכל איסורין אלו של תורה הם שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית עי"ש. ונראה דהנה התוס' בנדה דף ס"א ע"ב הקשו על פרש"י דאם נימא דשוע טווי ונוז הם הצמר והפשתים יחדיו א"כ למה לן תיפוק ליה מכ"ש מתופר שני תפירות דזה ידעינן מדכתיב יחדיו, אך באמת י"ל דשיטת רש"י וכן שיטת הרמב"ם דאין ראיה כלל מתופר שני תפירות דהא בתופר לגבי שבת קיי"ל דאפילו מחבר שני ניירות כאחד מיקרי תופר וא"כ כל אורג ליחייב משום תופר ואף שאפשר לומר דאה"נ ורק דכיון דהוי במשכן פלגינהו לתרי אבות אבל באמת י"ל דאין ראי' דאורג דמי לתופר דאורג כל זמן שלא נתפרו צדדי האריגה אינו חזק כתופר ואפשר לנתקם ולהפרידם ולכן מהא דיחדיו דתופר שני תפירות אין ראיה לאריגה ולכן צריך לדין שעטנ"ז שהוא שוע טווי ונוז ונמצא שהם שני דינים א' שעטנז שהוא שוע טווי או נוז ב' צמר ופשתים יחדיו דהיינו אם הוא מחובר בקשר או בשני תפירות דאז הוי ג"כ כלאים וע"ז כתב הרמב"ם בהל' ד' ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית ובמש"כ הרמב"ם שם בהל' ב' דאם עשה מהן לבדין הרי אלו כלאים חפצתי מתחלה לומר דהוא משום יחדו דהוי כמו קשירה כיון שנתקשה אבל אח"כ ראיתי דא"צ כלל לכל זה דהרי הרמב"ם כתב להדיא בפ"ח מהל' שבת דהעושה לבדים חייב משום טווה וא"כ הוי ממש כמו טווי וכמו ארגה ודאי דהוי דהא נעשה בגד. והנה נמצא אתי תשובה שהשבתי להגאון מהר"י מלצן זצ"ל והנני מעתיקו כאן, וזה מש"כ אלי: כן אציע לפני הדר"ג דין אחד שקרה לי והוא כי קניתי לי עור אחד לתפור קאלנער להמאנטול שלי ונתתי לאומן ותיקנו אח"ז נזכרתי שיש שם איזה תפירה קטנה ואני נהגתי כהרמב"ם והגר"א דגם ע"י הפסק הוה שעטנז וכאשר מורים ע"ז פשטי הברייתות המובאים בהר"ש ואז יש לחוש שהתפירה היה עם חוט פשתן ועם כ"ז נלענ"ד להיתר גמור בנ"ד וזה כי הנה הפרישה הביא ג' טעמים על הא דחוטין לא בטלי א) דהיתר בהיתר הוא רק ע"י התערובת נעשה האיסור ב) דחוטין חשיבי ולא בטלי ג) דאפשר להכיר ע"י צביעה והנה הטעם הראשון לא שייך רק בנתערב צמר בפשתן לא בנתערב אחד מהם בצמר גפן ובטל חוט פשתן במיעוטו גם הטעם דצביעה לא שייך הכא בתפור בפנים וא"א לראותו ונשאר רק הטעם דחוטין חשיבי וזה לכאורה הוה מדרבנן וא"כ ביש ספק אם הוי פשתן או קנבוס הוי ספק דרבנן כן נלענ"ד ואם יראה הדר"ג תיוהא במילתא דא יטיב לכתוב ושמעתי שהגאון מוהרא"ג מטלז היה מורה ובא על בגדי הפוטער לקרוע אותן ולהרבות עליהן חוטי קנבוס לכתחילה ולא ידעתי מאין הרגלים לומר כן עכ"ל שאלתו. וזה מש"כ לו הנה מש"כ דצביעה לא שייך הכא בתפור בפנים ואי אפשר לראותו פליאה דעת ממני ולא אבין דבריו כלל וכלל דמה בכך אם א"א לראותו עכ"פ כיון דאפשר להכיר האיסור איך יבטל, אך גברא רבא אמר מילתא ונראה כי כת"ר מצא אופן כזה דמצינו ביטול אף באופן דאפשר להכיר האיסור והוא בסוכה דמהני בשחבטו וביטל הסכך פסול בסכך כשר אף דאפשר להכיר האיסור אך באמת התם טעמא אחרינא משום דכשחבטן ועירבן נעשה כל הסכך אחד ולא נקרא סכך פסול על גבי סכך כשר וכיון דהוי סכך אחד וריבה סכך כשר כשרה הסוכה מטעם רובו ככולו עוד אופן אחד מצינו בעצים שנשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן דמיירי התם בביטול אף דאפשר מתחילה להכיר אך ע"כ צריך לומר דעיקר הביטול היינו על שעת ההיפוך שמהפך בעצי מוקצה ואז כבר אינו יכול להכיר איזה עצי מוקצה, אכן עוד אפשר לחקור בנידון דידן דאפשר לא שייך כלל ביטול ולא מיבעיא להשיטות דאסור לאכול הכל בפעם אחת בתערובת איסורין דודאי אסור קשה דאמאי בטל צמר רחלים בצמר גמלים דהא עכ"פ הוא אוכל הכל בבת אחת אלא אפילו להשיטות דמותר לאכול הכל בב"א דנעשה הכל היתר מ"מ יש לומר דהנה התו' הקשו בבכורות כ"ג דמ"ש דלענין טומאת משא לא בטיל נבלה משום דנושא הכל בב"א וה"נ אמאי הפגול והנותר שבללן דמבטלין זא"ז הוא אוכל הכל ביחד ותירצו בתוס' דמ"מ כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה אמרינן שזהו ההיתר אבל בטומאת משא דנושא הכל וא"כ תיקשי היכי בטל בכלאים הא הוי כטומאת משא דנושא הכל ביחד, והנה איברא דלכאורה אין תי' התוס' מספיק אלא על דין דהפגול והנותר שבללן דמיירי לענין פטור וחיוב אבל לענין איסור והיתר הא גם הלעיסה בפיו בלא הבליעה נמי אסור אם לא דנימא דלא איכפת לן כיון דליכא חיוב דאורייתא ועדיין צ"ע. עכ"פ לתי' התוס' אין מקום לחלק בכלאים וטומאת משא, וא"כ ע"כ צריך לומר דהא דצמר רחלים וצמר גמלים בטל היינו דליכא כאן איסור כלל משום דשעטנז צמר ופשתים כתיב וצריך שהצמר יהיה טווי בחוטים אבל היכי שמעורבים במין אחר ורבה עליהם א"כ בטל שם הצמר מן החוט דנדון בתר רובו וכיון דרוב החוט מין אחר ורבה עליהם א"כ בטל שם הצמר מן החוט דנידון בתר רובו וכיון דרוב החוט מין אחר נקרא חוט של מין אחר ואינו חוט צמר ואי משום דיש נימי צמר כיון דאינם חוטים אינם אסורים משום כלאים ונמצא לפ"ז דאין נ"מ בין אפשר להכיר או אין אפשר להכיר ויהיה דומה ממש להך דסוכה אך עכ"פ זה אינו אלא בנתערבו נימי צמר במין אחר אבל חוטין לא שייך לפי דברינו ביטול כלל. אך באמת נראה לי דלא צריך לכל זה דטעמא דאפשר להכיר ע"י צביעה לא שייך אלא בצמר ופשתן בהא דמיירי הפרישה דלא מצינו בגמ' אלא דעמרא וכיתנא לא סליק בהדדי אבל פשתן וצמר גפן מאן יאמר לן דלא סליק בהדדי דלא הוזכר זה כלל דכל המינים אין עולים זה עם זה ואין לך בו אלא חדושו וע"כ מפני טעם זה אין חשש כלל, ונמצא דפשתן עם צמר גפן או צמר רחלים וצמר גמלים אין לנו אלא טעמא דחוטין לא בטלי ולא יותר ולפ"מ שתמה כת"ר בפשיטות היינו מדרבנן והצדק עם כת"ר דספיקא דרבנן לקולא. והנה מה שתמה כת"ר על מה ששמע דהגאון מהרא"ג הורה לבטל לכתחילה תפירות פשתן בחוטי צמר גפן ולפי הנראה תמיהתו דהא עכ"פ חוטין לא בטלי ובאמת כוונתו בפשיטות שהוא אינו תופס לודאי כהרמב"ם ובאמת מי אנו שנכריע בין הרים גדולים ודיינו שנחמיר שלא לקבל הכרעת הרמ"א להקל כשיטת הרא"ש ונשאר ספיקא דדינא וכיון דמדאורייתא בטל הו"ל ספיקא דרבנן ואף דעיקר הספק בדאורייתא אבל כ"ז היה אם היה האיסור קודם הביטול אבל כאן שהביטול הוא קודם האיסור שייך גם בכגון זה ספיקא דרבנן לקולא זהו מה שנראה לי בטעם הוראתו של הגאון מוהרא"ג והנה העיקר בכ"ז הוא כמובן אם באמת לא ניכר בין חוטי פשתן לחוטי צמר גפן אבל לא אדע אם באמת לא ניכר דעפ"י רוב ניכר היטב למעיין ואפילו אם אינו ניכר הא יש לנו הסימן של הרמ"א דפשתן שורף יותר לכן כל עיקר הדברים אינם מבוררים לי. אכן באמת דין ביטול הוא אפילו לאכול יחד, ואפילו הרשב"א דאוסר, מדאורייתא מודה דמותר לאכול הכל ביחד, ולכן נראה לי דלענין איסור שפיר נתבטל ויותר משום דעל כל דבר בפ"ע אמרינן דלא זהו האיסור דאיסור הוא דין על עת מעשה האכילה וכיון דבעת מעשה האכילה אמרינן שהיא ההיתר אין אח"כ על מה לחול שום דין ועל פי דין התורה כיון דבעת מעשה מותר לאכול אף אם אח"כ יתודע לנו שהיה איסור אין כבר על מה לחול שום איסור כיון דהיה באונס דהוי כמו היתר גמור ולכן מותר בעת מעשה כיון דעל כל חלק מהאכילה אנו אומרים שמותר לו לאכול ועפ"י דין כל משהו ומשהו מותר לו לאכול אכן אין שייך מן התורה לאסרו בשביל הצירוף דכמו שמותר לו לאכול בזה אחר זה כן מותר לו לאכול בב"א דאין מקום שבשביל צירוף חתיכה זאת תאסר החתיכה השניה אבל כ"ז לענין דין איסור אבל לענין דין טומאה כיון דהוא עכ"פ טמא יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון שנטמא הרי הוא טמא ויש דמיון לזה כמו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור דאם הלך אח"כ בשני טמא אכן באמת זה אינו דא"כ גם במגע כשנגע זא"ז יהיה טמא וע"כ דדין ביטול הוא דין דאנו אוחזין את זה להיתר גמור ואינו דומה לספק טומאה ברה"ר משום דהתם נשאר דין ספק אבל הכא נעשה דין ודאי אף אם נימא דטעמא משום חזקה אבל כיון דהחזקה אינו במקומו אבל בביטול כיון שנעשה דין ודאי דהוא טהור לא יוכל המעשה שאח"כ להכריע וא"כ אזדא לה סברתנו שחלקנו בין איסור לטומאה והנה בטומאת מגע יש חילוק בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם דשיטת התוס' דאם נגע הכל בב"א טמא ולהרמב"ם אפי' נגע בהכל בב"א ג"כ טהור והנה לשיטת הרמב"ם ע"כ צריך לבאר עצם החילוק בין טומאת מגע ובין טומאת משא דבטומאת מגע כיון דצריך לן לטמאותו וכל נגיעה ונגיעה טהורה היא לא יועיל לנו הצירוף אבל בטומאת משא אף דנוכל ג"כ לומר כן דעל כל חלק וחלק מה שנושא א"א לטמאותו ואלא שנטמאו משום שבכלל נשא את הטומאה א"כ גם לגבי מגע נטמאהו בשביל שבכלל נגע בטומאה אך ההבנה כפ"מ שביאר לנו הר"י קורקוס הובא בכ"מ שכתב דבמגע כל מקום נגיעה הוא דין מיוחד שאם נגע במקום זה אמרינן שע"י מעשה זה נטמא ואם נגע ברגלו אמרינן נטמאו לכן כיון שאנו פוסקין הדין ע"י ביטול שלא נגע בידו וכן לא נגע ברגלו לא שייך צירוף אבל בטומאת משא דאין חילוק כלל בדבר איזה חתיכה נטמאה זו או זו ולכן כיון שבכלל נשא הטומאה ואמרינן דטומאה כמאן דאיתא לכן שייך צירוף ואמרינן שעכ"פ הוא נשא טומאה ודאית, והנה לשיטת הרמב"ם אולי אפשר דלא דמי להא דטומאת משא ולפ"מ שהסברנו לחלק בין מגע למשא אולי יש מקום לדמות זה למגע ואין הסברא מוחלטת אצלי. והנה אם נימא דדמי לטומאת משא יהיה קושיא עצומה אמאי בטל צמר רחלים בצמר גמלים והנה למעלה כתבתי ההסבר משום דכיון דמיירי בצמר שאינם טווים ודין שעטנז אינו אלא בטווי ולכן כיון שרוב החוט ממין כשר אינו נקרא שם של צמר או פשתים אלא נקרא חוט של מין אחר ובאמת היה הדבר נכון מאוד בלשון הרמב"ם שכ' בפי' וז"ל ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהם מפני שאינם חוטי צמר ולפי הסבר שכתבתי יומתקו מאוד דבריו דהא עכ"פ יש נימות של צמר אבל כיון דאינו נקרא שעטנז אלא כשטווים בחוט והחוט אינו נקרא על שם צמר אלא על שם צמר גמלים אכן באמת כל זה אינו ובשיטת הרמב"ם א"א לפרש כן דהרמב"ם סובר להדיא דאינו צריך כלל טוי' איברא דלשיטת הכ"מ בשיטת הרמב"ם אולי אפשר לפרש כדברנו דסובר בשיטת הרמב"ם דעכ"פ שוע בעינן וכיון דכאן לא היה גם שועין בפ"ע כי אם בצירוף אפשר דלא מיקרי כלאים אך כבר כתבנו דשיטת הכ"מ תמוה דסבר דשוע לבד מהני וטווי לחוד ונוז לחוד לא מהני ובארנו דשיטת הרמב"ם הוא דיש שני דינים שעטנז שהוא שוע טווי ונוז ועוד יש דין יחדיו היכי שתפור יחד ואז לא בעינן שיהא שוע טווי ונוז וא"כ אי אפשר לפרש בשיטת הרמב"ם כמש"כ דהא אפילו נימי הצמר שישנם בהחוט בשביל עצמם היה דין כלאים אם לא דנימא תירוץ אחר דהיכי דהדבר הוא איסור מצד עצמו בזה אמרינן דטומאת משא לא בטל אבל היכי דהדבר אין בו איסור מצד עצמו דהיינו בכלאים דמתחלה אין כאן איסור כלל וכיון דנתבטל ואין מקום בהחוט שנאמר עליו שזהו ממין צמר לא נעשה בזה דין כלאים וזהו הדרך הפשוט והמרווח. והנה לעיקר ההלכה כבר כתבתי דטעמא דאפשר להכיר ע"י צביעה לא שייך בנתערב צמר רחלים בצמר גמלים אכן בהא דחוטין חשיבי ולא בטלי צריך לעיין אם הוא מדרבנן דבאמת מנין לנו דמדרבנן לא בטל חוטים, ומצמר בכור דאמרינן דווקא דעביד כעין ציפרתא רק דהרמב"ם פסק דאפי' חוט לבד לא בטל אבל משמע דדוקא בשביל שהוא איסור הנאה, ולפי המבואר בדברנו אפשר דמ"מ חוט שלם באמת לא שייך בו ביטול שנאמר דנעשה כמו שאינו וכיון דעכ"פ ישנו הוי כמו טומאת משא דלא בטל מדאורייתא ואכתי צ"ע אך מ"מ לעיקר דין שאלתו לא אבין המעשה דאם כשנקרע הקאלנער יהיה אפשר להכיר אחר העיון הלא זו א"צ לפנים דאסור ולא שייך שאלה כלל ע"ז ולא אאמין שישאל כת"ר ע"ז, ובהיותו במחני דברנו אודות ענין אחד שהיה ס"ס לענין נקב בדקין ולא רצה לסמוך שא"צ לברר בדרך ס"ס והצדק היה עמדו וע"כ לא אאמין שישאל כת"ר ע"ז ואם פשוט לכת"ר שלא היה באפשר להכיר א"כ הוי באמת ספק א"כ לדעתי יש לומר דנוכל להתיר מטעם ס"ס ספק כשיטת התוס' דמותר ע"י הפסק וספק שאין כאן כלאים ואף שנהג תמיד כהרמב"ם אין בזה משום מנהג דבודאי נהג משום ספק איסורא ולא בספק דהוי ס"ס ועוד אפשר ג"כ דשייך בזה ביטול כפי הפשטות דדין דחוטין חשיבי הוא מדרבנן כפי שתפס כת"ר וטעמא דיש להכיר ע"י צביעה לא שייך כאן כלל כנ"ל אך דעדיין צ"ע דהא יש להכיר בסימן של הרמ"א דשל קנבוס שורף יותר ואף שכתבו דאין לסמוך ע"ז היינו לחומרא אבל לקולא ספק אצלי אם אין לסמוך.

ד׳

ועוד יש רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהם בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולים שנאמר כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אעפ"י שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות. שנאמר כי יקום עד חמס באיש הלח"מ הקשה אמאי לא הביא קרא דלעיל אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ושבקיה לקרא דעסיק בי' ומייתי קרא אחרינא והנה בפשוטו אחר שכתב הרמב"ם בהל' א' הרשעים פסולים לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד כתב בהלכה ב' איזה רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול וכאן בהלכה הא כתב דין דרשע דחמס פסול אף שאינו חייב מלקות משום שהוא עד חמס ושנו חכמים על פסוק זה בספרי כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה אין חמס אלא גזלן ומבואר דגזלן נקרא עד חמס, וזהו מה דסבר רבא דרשע דחמס בעינן שיהיה פסול אלא דאנן קיי"ל דאף שאינו לאו דחמס אם עבר עבירה שחייבין עליה מלקות הוי רשע ופסול לעדות, אבל גזלן פסול מקרא דכי יקום עד חמס באיש אלא דפשטיה דקרא הא מיירי בעדים שמזימין אותם זהו משום דבא בעדותו להגיד שקר ולחייב ממון למי שאינו חייב ולהוציא ממנו חמס, אבל מ"מ גם זה הוא נדרש שאם הוא גזלן נקרא עד חמס, וכן שנו חכמים במכילתא על פסוק אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהן פסולין לעדות שנאמר כי יקום עד חמס באיש הרי להדיא למד זה המכילתא לפסול הגנבים והגזלנים מוכי יקום עד חמס באיש, איברא דמסיים שם ומהו עונשו ועשיתם לו כאשר זמם וזהו כמו שכתבתי דתחלת קרא דעד חמס פסול וזהו גזלן ואחר כן אמר קרא דאם בא עד שקר להוציא בשקר ממון הוא ג"כ עד חמס, אבל עיקר קרא דגזלן פסול הרי נלמד בספרי מוכי יקום עד חמס באיש אלא דדרשינן גם אל תשת חמס עד אבל היסוד דגזלן הוא עד חמס נלמד מקרא דכי יקום עד חמס.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות י׳, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם