רמב״ם - הלכות עדות · פרק ט׳

ספר שופטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק ט׳

הלכה א׳

עֲשָׂרָה מִינֵי פַּסְלוּת הֵם כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לְעֵדוּת. וְאֵלּוּ הֵן. הַנָּשִׁים. וְהָעֲבָדִים. וְהַקְּטַנִּים. וְהַשּׁוֹטִים. וְהַחֵרְשִׁים. וְהַסּוּמִים. וְהָרְשָׁעִים. וְהַבְּזוּיִין. וְהַקְּרוֹבִין. וְהַנּוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן. הֲרֵי אֵלּוּ עֲשָׂרָה:

הלכה ב׳

נָשִׁים פְּסוּלוֹת לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ו) "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" לָשׁוֹן זָכָר וְלֹא לָשׁוֹן נְקֵבָה:

הלכה ג׳

וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סָפֵק אִשָּׁה. וְכָל מִי שֶׁהוּא סָפֵק כָּשֵׁר סָפֵק פָּסוּל הֲרֵי הוּא פָּסוּל שֶׁאֵין הָעֵד בָּא אֶלָּא לְהוֹצִיא מָמוֹן עַל פִּיו אוֹ לְחַיֵּב עַל פִּיו וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן מִסָּפֵק וְאֵין עוֹנְשִׁין מִסָּפֵק דִּין תּוֹרָה:

הלכה ד׳

הָעֲבָדִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יט) "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" מִכְּלָל שֶׁאָחִיו כָּמוֹהוּ מָה אָחִיו בֶּן בְּרִית אַף הָעֵד בֶּן בְּרִית קַל וָחֹמֶר לְעַכּוּ"ם אִם עֲבָדִים שֶׁהֵן בְּמִקְצָת מִצְוֹת פְּסוּלִין הָעַכּוּ"ם לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

הלכה ה׳

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּסוּל:

הלכה ו׳

כָּל מִי שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר וַהֲרֵי הוּא מְחֻסָּר גֵּט שִׁחְרוּר. פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ וְיֵעָשֶׂה מִכְּלַל בְּנֵי בְּרִית וְאַחַר כָּךְ יָעִיד:

הלכה ז׳

הַקְּטַנִּים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֵדִים (דברים יט יז) "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" אֲנָשִׁים וְלֹא קְטַנִּים. אֲפִלּוּ הָיָה הַקָּטָן נָבוֹן וְחָכָם הֲרֵי הוּא פָּסוּל עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גְּמוּרוֹת. וְאִם הִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנוֹלַד בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סֵרוּס הֲרֵי זֶה סָרִיס וְיָעִיד. וְאִם לֹא נוֹלַד בּוֹ לֹא יָעִיד עַד רֹב שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת:

הלכה ח׳

קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לָאו אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ עַד שֶׁיִּבָּדֵק. וּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת בְּקַרְקָעוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ. אֲבָל בְּעֵדוּת מִטַּלְטְלִין מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ הוֹאִיל וְהוּא גָּדוֹל:

הלכה ט׳

הַשּׁוֹטֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְלֹא שׁוֹטֶה שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ עָרֹם וּמְשַׁבֵּר כֵּלִים וְזוֹרֵק אֲבָנִים בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְשׁוֹאֵל כָּעִנְיָן בִּשְׁאָר דְּבָרִים הֲרֵי זֶה פָּסוּל וּבִכְלַל שׁוֹטִים יֵחָשֵׁב. הַנִּכְפֶּה בְּעֵת כְּפִיָּתוֹ פָּסוּל וּבְעֵת שֶׁהוּא בָּרִיא כָּשֵׁר. וְאֶחָד הַנִּכְפֶּה מִזְּמַן לִזְמַן אוֹ הַנִּכְפֶּה תָּמִיד בְּלֹא עֵת קָבוּעַ. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם נִכְפִּים שֶׁגַּם בְּעֵת בְּרִיאוּתָם דַּעְתָּם מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶם. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּעֵדוּת הַנִּכְפִּין הַרְבֵּה:

הלכה י׳

הַפְּתָאִים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין מַכִּירִין דְּבָרִים שֶׁסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה וְלֹא יָבִינוּ עִנְיְנֵי הַדָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִין שְׁאָר עַם הָאָרֶץ. וְכֵן הַמְבֹהָלִים וְהַנֶּחְפָּזִים בְּדַעְתָּם וְהַמִּשְׁתַּגְּעִים בְּיוֹתֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הַשּׁוֹטִים. וְדָבָר זֶה לְפִי (מַה) שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן הַדַּעַת בִּכְתָב:

הלכה י״א

הַחֵרֵשׁ כְּשׁוֹטֶה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְאֶחָד חֵרֵשׁ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁרְאִיָּתוֹ רְאִיָּה מְעֻלָּה וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה צָרִיךְ לְהָעִיד בְּבֵית דִּין בְּפִיו. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד בְּפִיו. וְיִהְיֶה רָאוּי לִשְׁמֹעַ הַדַּיָּנִים וְהָאִיּוּם שֶׁמְּאַיְּמִין עָלָיו. וְכֵן אִם נִשְׁתַּתֵּק אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדַּק בְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְעִנְיַן גִּטִּין וְנִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת וְהֵעִיד בְּפָנֵינוּ בִּכְתַב יָדוֹ אֵינָהּ עֵדוּת כְּלָל. חוּץ מֵעֵדוּת אִשָּׁה לְפִי שֶׁבְּעִגּוּנָהּ הֵקֵלּוּ:

הלכה י״ב

הַסּוּמִים אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּירִין הַקּוֹל וְיָדְעוּ הָאֲנָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה א) "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה" מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְאוֹת הוּא שֶׁמֵּעִיד. וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לְהָעִיד:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק ט׳

ג׳

וכן הטומטום ואנדרוגינוס פסולין. עי' פרק ד' בביכורים בתוספתא הנקרא פרק אנדרוגינוס שם מבואר דאנדרוגינוס פסול לכל עדות שבתורה כנשים ועי' רמ"ע מפאנו סי' ק"ל ובגליון ציינתי שהבה"ג הלכות יבמות מביא ג"כ הך פרקא ומפרש קצת הדברים ועי' ברמב"ם פ"ד מאישות הלכה י"א ובלח"מ שם. והנה הקשה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י דאם נאמר דבספק ספיקא מוציאין ממון א"כ כאן איכא ס"ס ספק אם הוא זכר ואם תמצי לומר שהיא נקיבה דלמא אעפ"כ העדות האמת וכעין זה כתב הפנ"י כתובות דף ט' וכבר כתבתי לעיל בדברי הפנ"י הנ"ל. והשבתי דנראה לפענ"ד ברור דבכה"ג שהם פסולים מספק שוב לא מקרי עדים כלל דהרי דעת התוס' בכריתות דף י"ב דבעינן שיתכוין להעיד א"כ אם הם פסולים ודאי לא נתכוונו להעיד ופסול אלא אף לדידן דלא קיי"ל כהך דתוס' מ"מ היינו כשראויים להתכווין להעיד דראוי לבילה בעינן וכאן כיון שספק פסולים הם שוב אינם ראויים לבילה מקרי ועי' ב"ב פ"א ע"ב דאף מספק מקרי אינה ראוי לבילה איברא דלפ"ז יקשה בספק כשר וספק פסול דכתב רבינו דאין מוציאין ממון מספק משמע הא להחזיק מועיל עדותם והרי עכ"פ אינם ראויים להתכווין להעיד. אמנם נראה דהרי גוף הדין מי שהוא ספק פסול ספק כשר יצא לו לרבינו ממה דאמרו כתובות דף כ"ב אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופירש כשיטת הרי"ף דתרי ותרי הוה ספק ואוקי ממונא בחזקתיה וכ"כ רבינו בפי"ב הלכה ג' וא"כ הוא יוכל לומר שכוונתי להעיד שאני יודע שכשר אני רק שאין אנן מאמינים לו ולכך אינו יכול להוציא מספק אבל להחזיק נאמן. ומה יקר בזה לשון רבינו שחילק לשני בבות ולא כלל טומטום ואנדרוגינוס בהדי ספק פסול ולכתוב על כולם שאין מוציאין ממון מספק. ולפי מ"ש אתי שפיר דבטומטום ואנדרוגינוס לא מועיל אף להחזיק שהם תמיד בספק ולא יוכלו לומר אנן ידעינן כדי שיתכוונו להעיד ודו"ק: והנה יש מקום עיון בספק קרוב או פסול אם שייך בזה דין דנמצא אחד מהם קא"פ והנה בטומטום ואנדרוגינוס לפי מ"ש שאינו בגדר עדות שהרי אינם ראויים להתכוון להעיד א"כ לא שייך נמצא אחד מהם קא"פ כמ"ש בתומים סי' ל"ו ס"ק י"א דנשים אינם בגדר עדות כלל ולא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול אך בשאר ספק כשר ספק פסול בזה לא שייך דאינם בגדר עדות דהא עד פסול מקרי. ומיהו תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר דלשיטת הרי"ף דבעינן שיכיר בפסלותו א"כ כאן שאינו מכיר בפסלותו כיון דהוא ספק פסול ואנן לא ידעינן אם הוא פסול אינו מבטל העדות ודחה זאת דסוף סוף כל שהוא פסול להעיד מטעם ספק הרי הוא מכיר בפסולו מספק עכ"פ עכ"ד וצ"ע:

ד׳

ועבדים פסולין לעדות מן התורה. נסתפק תלמידי שאר בשרי מו"ה אברהם נ"י אם עבדים הם בגדר עדות לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהרי בב"ק דף פ"ח ע"א נלמוד עבדים מגזלן וקטן ואשה והרי גזלן וקטן הם בגדר עדות ועבד עכ"פ לא גרע מגזלן ולענין זה לא גמרינן לה לה מאשה כמ"ש התוס' שם או דלמא כיון דגמרינן מאשה ג"כ ואשה אינה בגדר עדות והשבתי דאף אם נימא כמ"ש התוס' בהחובל שם ד"ה והא דלא מסתבר לגרעו מאשה לענין עדות דמן הדין כשר לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים א"כ עכ"פ בגדר עדות הוא ותבטל מ"מ עדיין יש להסתפק לדעת רבינו דכתב דהטעם דעבד פסול משום דאינו בן ברית והוא כגוי וגוי אינו בגדר עדות כלל. ולכאורה יש להביא ראיה ע"פ מה שהקשיתי זה רבות בשנים בהא דאמרו במשנה ראש השנה דף כ"ב מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו וכשבאו לפני בי"ד פסלו את עבדו וקבלו אותו ואת בנו, והקשיתי הא הוה נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולכאורה מזה ראיה דעבד אינו בגדר עדות כלל ותתקיים עדות בשאר, אמנם זה אינו דהרי שם בעבד משוחרר מיירי וניהו דפסול מ"מ בגדר עדות מיהא הוי ומה גם דאכתי יקשה דהבי"ד קבלו אותו ואת בנו ופסלו את עבדו ואכתי תקשי הלא נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות. ובתשובה כתבתי בזה ע"פ מ"ש הרמב"ם בקדוש החדש פ"ב ה"ב שאפי' נמצאו זוממין הרי זה מקודש ואין מדקדקין בעדות החדש והמפרש והלח"מ לא הערו את מקורו ואני ציינתי בגליון הרמב"ם שכן מבואר בירושלמי פ"ג דראש השנה הלכה א' כלשון רבינו א"כ עכ"פ בודאי לא שייך בזה נמצא אחד מהם קא"פ ותלמידי מוהר"א נ"י המתיק הדברים ע"פ מ"ש בר"ה דף כ"ה ע"ב ד"ה ואמאי דגבי עדות החדש לא כתיב עדות רק כזה ראה וקדש עיי"ש וא"כ פשיטא כל שראוהו כשרים מקויים ביה כזה ראה וקדש ולא אכפת לן בראיית הפסולין ועי' בשטמ"ק כתובות דף כ"א ע"ב:

י״א

או שומע ואינו מדבר. עי' קצות החושן סי' מ"ו ס"ק י"ח שהאריך דאילם הוא פסול הגוף כמו סומא ומה שאמרו בגיטין דף ע"א שאני עדות דאמר קרא מפיהם ולא מפי כתבם היינו דאם היה ראוי להגיד בכתב לא היה פסול הגוף אבל כיון שהתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם שוב הוה פסול הגוף וקלסו איש ריבו בעל נתיבות המשפט וזה רבות בשנים שהקשיתי בתשובה מדברי הרשב"ם ב"ב דף קכ"ח שכתב דנשתתק מחמת חולי הוא מפיהם ולא מפי כתבם ואין להעמיס בכוונתו כמ"ש הקצוה"ח דא"כ היאך דחה הרשב"ם הך פירוש דא"כ לא הו"ל למתניא בהדי הנך פסולים שהם פסולים מחמת עצמן דכאן הוא פסול מחמת שאין בו כח להעיד והרי כל שאין בו כח להעיד שוב הוי פסול מחמת עצמו. אמנם בגוף הדבר נראה לפענ"ד ראיה לדברי הקצה"ח דהרי תני שם פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח דכל שתחלתו וסופו בכשרות כשר ומפרש בערכין דף י"ז משום דבעינן ראיה והגדה והא איכא והרי אם נימא דאילם אינו פסול הגוף כלל מה קמ"ל דמה אכפת לן אם היה אלם באמצע הא לא מקרי מחוסר כלל בין ראיה להגדה וכעין שכתב הר"ן לענין מחוסר הקנאה דבשלמא סומא וקרוב וכדומה סלקא דעתך דהוי מחוסר באמצע אבל אילם מה פסול איכא ועל כרחך דפסול הגוף הוא וכן משמע בפסקי הרא"ש עיי"ש אבל בשטמ"ק בשם הרשב"א מבואר כרשב"ם והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר דאף אם נאמר דאילם אינו פסול הגוף מ"מ אם היה אילם בשעת ראיה אף שנתפקח קודם הגדה מ"מ פסול ודלא כקצה"ח והיינו משום דכיון דאז לא היה ראוי להעיד לא הוי מתכוין להעיד וכמ"ש התוס' ישנים בכריתות הבאתי דבריו ועכ"פ ראוי להתכוון להעיד בעינן והוא לא היה יודע שנתפקחו ובזה יש ליישב קושית התוס' שם בגיטין ד"ה אמרו ודו"ק עכ"ד:

י״ב

שנאמר והוא עד או ראה וכו'. כתב הכ"מ והראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא ובהגהת הכ"מ כתב שכן הוא בערכין דף י"ח שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד בראיה והגדה תליא מלתא. ואני זכיתי למצוא מקורו בתוספתא שבועות פרק ג' והוא עד הכשר לעדות וכו' או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה ומזה אני תמה על רבינו בהלכה ט' שלא מיעט שוטה מהך דאו ידע ור' עקיבא אמר שם משום דבעי דרישה וחקירה וכי יש דורשין לחרשין או יש חוקרין לשוטה עיי"ש ובהך דקטן כתב רש"י בהחובל דהטעם הוא משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה משום דאינו בר עונשין והרמב"ם כתב הטעם כדאמרו בב"ב דף קנ"ה דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא. והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י נסתפק אם נאמר דסריס אחר רוב שנותיו נעשה גדול למפרע היאך הדין אם ראה בעת שלא הגיע לרוב שנותיו אם יכול להעיד אח"כ כיון דאגלאי מלתא למפרע שהיה גדול בעת ראותו וקרינן ביה ועמדו שני האנשים והשבתי דאי נימא דבעי כוונה להעיד או עכ"פ ראוי להתכוין וכמ"ש לעיל והוא לא היה יודע בעת העדות שיוולד לו סימני סריס או שיחיה עד רוב שנותיו ויזכור העדות בודאי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק ט׳

ב׳

נשים פסולות לעדות דכתיב על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה וטומטום ואנדרוגינוס פסולין מפני שהוא ספק אשה ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק.

ד׳

עבדים פסולין לעדות דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית קל וחומר לגוים שאינם במצות כלל ומי שחציו עבד וחציו בן חורין פסול מטעם זה ומחוסר גט שחרור פסול.

ז׳

הקטנים פסולין לעדות מן התורה דכתיב ועמדו שני האנשים אנשים ולא קטנים עד שיהיה גדול בשנים וסימנים.

ט׳

שוטה פסול לעדות שאינו בן מצות וצריך להתישב בעדות הנכפים שבשעת כפייתו הוא פסול וחרש כשוטה.

י״ב

הסומים פסולים דכתיב והוא עד או ראה וגו' מי שהוא ראוי לראות וסומא באחד מעיניו כשר להעיד כיון שרואה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק ט׳

ד׳

מה אחיו בן ברית כו': לאו דוקא דעבד הוי בן ברית כדאמר בגיטין כ"ג, ועיין לעיל הלכות שלוחין פ"ב, רק כוונתו שאינו בכל המצות כדאמר בגמרא. ובהלכה ו' והרי הוא מחוסר ג"ש פסול, כן מפורש בירושלמי יבמות פרק נושאין הלכה ה' מהו שיעידו עדות אחת כו' ושם כופין להשתחרר והוי מעוכב ג"ש כדאמר בפרק השולח דף מ"ב, ויעו"ש היטב ואכמ"ל:

י״א

החרש כשוטה שאין דעתו נכונה כו': בגיטין דף ע"א פריך על רב כהנא דסבר דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דפקח הוא וכותבין ונותנין גט לאשתו, והא תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד כו', ומשני עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, וצריך להבין דא"כ קרא דלא יגיד למעט אלם למה לי הא מפיהם ולא מפי כתבם נפקא ליה וצ"ע. והנראה, דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, והוי הך דמפיהם ולא מפי כתבם דוגמא דעד אחד, ובמקום דבעינן שני עדים שם מיבעי מפיהם ולא מפי כתבם, הא במקום שהאמינה תורה עד אחד תו אף מפי כתבם מהני, וא"כ משכחת לה קרבן שבועה בעד סוטה והוא אלם שיודע שנטמאה, וסד"א דמביא קרבן שבועה ע"ז, לכן קמ"ל דבעי ראוי להגיד, ובאלם שאינו ראוי להגיד לא מתחייב קרבן שבועה, ולכן אמר עדות קא אמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, וחזינא דהתורה לא חשבה זה הגדה לענין עדות לכן כי כתיב לא יגיד ודאי אהגדה בפה קפדה רחמנא, ואף ע"ג דנאמן לענין סוטה, הוי רק כמו קיבל עליו עדות פסולים דאינן בקרבן שבועה ודוק: ולענין דינא, כל מקום שעד מפי עד נאמן, נאמן גם מפי כתבו, הא במקום שעד אחד מהימן לא מהני מפי כתבו, וכמו דמורה הירושלמי סוף יבמות לענין מת אשתו ועכשיו משיאין עד מפי עד ודכוותיה עפ"י כתבן ועפ"י תורגמן משיאין עיי"ש. וכן לענין דבר ולא חצי דבר, אף ע"ג דגבי שנים עדים כתיב דבר, בכ"ז גם בעד אחד כן הוא, ועיין מש"כ בחידושי לכתובות, דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה הוא כלל נכון, ועדותו דעד אחד הוא מתורת עדות לא מתורת רגלים לדבר לכן מחייבו שבועה, והראיה דהלואה בתר הלואה מצטרפין להוציא ממון אלמא דלאו רגלים לדבר הוי דמתורת צירוף רגלים לדבר אין מוציאין ממון, ופליגי תנאי אם מוציאין ממון ע"י אומד ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות עדות פרק ט׳

ג׳

וכן הטומטום וכו' וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו. קשה דהא משכחת לה בעד פרעון היכי עדים כגון בשטר או תו"ז, ונראה דהוא משום אין ספק מוציא מידי ודאי ולא דמי לתרי ותרי דמהני תפיסה דשם יש עדי ודאי אבל ספק עדים לא מהני אפי' לענין תפיסה כיון דבלא העדים הוי ודאי שהוא צריך לשלם.

ט׳

השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שמהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב. לפי שאינו בן מצות כתב הכס"מ צ"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ"ק דחגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו ושם בדף ג' אמרו איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהיו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפי' באחת מהן וקיי"ל כר' יוחנן וכו' וז"ש רבינו בדבר מן הדברים לומר דאפי' בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ותניא תו התם איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו ומשמע מדברי רבינו דס"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה"ה בכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו והאריך עוד בזה. והנה הכ"מ בא לבאר ולא ביאר דעכ"פ למה כתב הרמב"ם כאן לפי שאינו בן מצות ובשום מקום לא כתב זה, ובפ"ב מהל' גירושין כתב מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת, וא"כ למה צריך גבי נאמנות לעדות לחדש טעם לפי שאינו בן מצות ומזה מוכח דסובר הרמב"ם דאין דעתו נכונה ומיושבת אינו מספיק אלא היכי שבא לחדש דבר כמו לקדש או לגרש או לקנות או להקנות דלזה צריך דעת להחליט אם טוב לו ההקנאה או הקדושין או הגירושין אבל ספור מעשה לבד כיון שאינו רשע ומתנהג בדרך התורה למה לא נאמין לו ולזה חידש טעם אחר דכיון שדעתו משובשת בדבר מן הדברים תמיד כבר אינו בן חיוב מצות דלא חייבה תורה במצות אלא לשלם בדעת בכל הדברים. ולפי"ז יש לומר דמה שחידש הרמב"ם דמי שדעתו משובשת בדבר מן הדברים פסול לעדות שאינו בן מצות דיש לומר דדוקא לענין מצות הצריכה התורה שלם גמור בכל הפרטים ולכן פסול לעדות כיון שאין עליו עול מצות וממילא אינו יכול להגיד שקר, אבל בעניני קנינים ואפילו גיטין וקדושין אם דעתו משובשת בדבר אחד שאין לזה שום שייכות לעניני קנינים וגיטין וקדושין אין להוכיח דמעשה שלו בטלה כיון דכל הדברים שצריך דעת לא ראינו שאינו שלם בדעתו. ומזה יש לעורר על כל הרעש שהרעישו גדולי פרנקפורט ע"ד הגט מקליווא ויסודם היה דברי הרמב"ם אלו ולא באתי כי אם לעורר כיון שכבר דברו מזה כל גאוני ישראל ומהם השאגת אריה שהכשיר הגט מעיקר הדבר שבררו שהמגרש לא היה שוטה כלל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות ט׳, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם