הלכות דעות · פרק ד׳
הלכה א׳
הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף. וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִין וְהַמַּחֲלִימִים. וְאֵלּוּ הֵן: לְעוֹלָם לֹא יֹאכַל אָדָם אֶלָּא כְּשֶׁהוּא רָעֵב. וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁהוּא צָמֵא. וְאַל יַשְׁהֵא נְקָבָיו אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁתִּין אוֹ לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו יַעֲמֹד מִיָּד:
הלכה ב׳
לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ אֶלָּא יִפְחֹת כְּמוֹ רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא מְעַט וּמָזוּג בְּיַיִן. וּכְשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל בְּמֵעָיו שׁוֹתֶה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה לִשְׁתּוֹת מַיִם וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן. וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא יִהְיֶה צָרִיךְ לִנְקָבָיו. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁיֵּלֵךְ קדֶם אֲכִילָה עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם. אוֹ יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ אוֹ יִתְיַגֵּעַ בְּיֶגַע אַחֵר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יְעַנֶּה גּוּפוֹ וְיִיגַע כָּל יוֹם בַּבֹּקֶר עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם וְיִשְׁקֹט מְעַט עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְאוֹכֵל. וְאִם רָחַץ בְּחַמִּין אַחַר שֶׁיָּגַע הֲרֵי זֶה טוֹב וְאַחַר כָּךְ שׁוֹהֶה מְעַט וְאוֹכֵל:
הלכה ג׳
לְעוֹלָם כְּשֶׁיֹּאכַל אָדָם יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ יִטֶּה עַל שְׂמֹאל. וְלֹא יְהַלֵּךְ וְלֹא יִרְכַּב וְלֹא יִיגַע וְלֹא יְזַעֲזֵעַ גּוּפוֹ וְלֹא יְטַיֵּל עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמְטַיֵּל אַחַר אֲכִילָתוֹ אוֹ שֶׁיָּגֵעַ הֲרֵי זֶה מֵבִיא עַל עַצְמוֹ חֳלָאִים רָעִים וְקָשִׁים:
הלכה ד׳
הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה כ"ד שָׁעוֹת. דַּי לוֹ לָאָדָם לִישֹׁן שְׁלִישָׁן שֶׁהוּא שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת. וְיִהְיוּ בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מִתְּחִלַּת שְׁנָתוֹ עַד שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת. וְנִמְצָא עוֹמֵד מִמִּטָּתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ:
הלכה ה׳
לֹא יִישַׁן אָדָם לֹא עַל פָּנָיו וְלֹא עַל עָרְפּוֹ אֶלָּא עַל צִדּוֹ. בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה עַל צַד שְׂמֹאל. וּבְסוֹף הַלַּיְלָה עַל צַד יָמִין. וְלֹא יִישַׁן סָמוּךְ לַאֲכִילָה אֶלָּא יַמְתִּין אַחַר אֲכִילָה כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת. וְלֹא יִישַׁן בַּיּוֹם:
הלכה ו׳
דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם כְּגוֹן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְתוּתִים וַאֲגַסִּים וַאֲבַטִּיחִים וּמִינֵי הַקִּשּׁוּאִים וּמִינֵי מְלָפְפוֹנוֹת אוֹכֵל אוֹתָם הָאָדָם בַּתְּחִלָּה קֹדֶם אֲכִילָה. וְלֹא יְעָרְבֵם עִם הַמָּזוֹן. אֶלָּא שׁוֹהֶה מְעַט עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִבֶּטֶן הָעֶלְיוֹן וְאוֹכֵל מְזוֹנוֹ. וּדְבָרִים שֶׁמְּאַמְּצִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם כְּגוֹן רִמּוֹנִים וּפְרִישִׁים וְתַפּוּחִים וּקְרוֹסְטוֹמוֹלִין אוֹכֵל אוֹתָן תֵּכֶף לִמְזוֹנוֹ. וְלֹא יַרְבֶּה לֶאֱכל מֵהֶן:
הלכה ז׳
כְּשֶׁיִּרְצֶה אָדָם לֶאֱכל בְּשַׂר עוֹף וּבְשַׂר בְּהֵמָה כְּאֶחָד. אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בְּשַׂר הָעוֹף. וְכֵן בֵּיצִים וּבְשַׂר עוֹף אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בֵּיצִים. בְּשַׂר בְּהֵמָה דַּקָּה וּבְשַׂר בְּהֵמָה גַּסָּה אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בְּשַׂר דַּקָּה. לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם דָּבָר הַקַּל וּמְאַחֵר הַכָּבֵד:
הלכה ח׳
בִּימוֹת הַחַמָּה אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַקָּרִים וְלֹא יַרְבֶּה בִּתְבָלִים וְאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶץ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַחַמִּים וּמַרְבֶּה בִּתְבָלִים וְאוֹכֵל מְעַט מִן הַחַרְדָּל וּמִן הַחִלְתִּית. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים וּבַמְּקוֹמוֹת הַחַמִּים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ:
הלכה ט׳
יֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים בְּיוֹתֵר עַד מְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָן לְעוֹלָם. כְּגוֹן הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים הַמְּלוּחִים הַיְשָׁנִים. וְהַגְּבִינָה הַמְּלוּחָה הַיְשָׁנָה. וְהַכְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת וְהַבָּשָׂר הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן. וְיַיִן מִגִּתּוֹ. וְתַבְשִׁיל שֶׁשָּׁהָא עַד שֶׁנָּדַף רֵיחוֹ. וְכֵן כָּל מַאֲכָל שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מַר בְּיוֹתֵר. הֲרֵי אֵלּוּ לַגּוּף כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת. וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵן רָעִים אֲבָל אֵינָן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים לְרֹעַ. לְפִיכָךְ רָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לֶאֱכל מֵהֶן אֶלָּא מְעַט וְאַחַר יָמִים הַרְבֵּה. וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת מְזוֹנוֹ מֵהֶם אוֹ לְאָכְלָן עִם מְזוֹנוֹ תָּמִיד. כְּגוֹן דָּגִים גְּדוֹלִים וּגְבִינָה וְחָלָב שֶׁשָּׁהָא אַחַר שֶׁנֶּחְלַב כ"ד שָׁעוֹת. וּבְשַׂר שְׁוָרִים גְּדוֹלִים וּתְיָשִׁים גְּדוֹלִים וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים וְהַסַּפִּיר וְלֶחֶם שְׂעוֹרִים וְלֶחֶם מַצּוֹת וְהַכְּרוּב וְהֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים וְהַחַרְדָּל וְהַצְּנוֹן. כָּל אֵלּוּ מַאֲכָלִים רָעִים הֵם אֵין רָאוּי לָאָדָם לֶאֱכל מֵאֵלּוּ אֶלָּא מְעַט עַד מְאֹד וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה לֹא יֹאכַל מֵהֶן כְּלָל. וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים בִּלְבַד אֵין רָאוּי לְאָכְלָן לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְהַדְּלוּעִין אוֹכְלִין מֵהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה:
הלכה י׳
וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים וְאֵינָן כְּמוֹ אֵלּוּ. וְהֵם עוֹף הַמַּיִם וּבְנֵי יוֹנָה הַקְּטַנִּים וְהַתְּמָרִים וְלֶחֶם קָלוּי בְּשֶׁמֶן אוֹ לֶחֶם שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּשֶׁמֶן וְהַסּלֶת שֶׁנִּפּוּ אוֹתָהּ כָּל צָרְכָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בָּהּ רֵיחַ מוּרְסָן. וְהַצִּיר וְהַמּוּרְיָיס. אֵין רָאוּי לְהַרְבּוֹת מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ. וְאָדָם שֶׁהוּא חָכָם וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְלֹא יִמָּשֵׁךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ וְלֹא יֹאכַל מִן הַנִּזְכָּרִים כְּלוּם אֶלָּא אִם נִצְרָךְ לָהֶם לִרְפוּאָה הֲרֵי זֶה גִּבּוֹר:
הלכה י״א
לְעוֹלָם יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִפֵּרוֹת הָאִילָנוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה מֵהֶן וַאֲפִלּוּ יְבֵשִׁין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רְטֻבִּים. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן הֲרֵי הֵן כַּחֲרָבוֹת לַגּוּף. וְכֵן הַחֲרוּבִים רָעִים לְעוֹלָם. וְכָל הַפֵּרוֹת הַחֲמוּצִין רָעִים וְאֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא מְעַט בִּימוֹת הַחַמָּה וּבַמְּקוֹמוֹת הַחַמִּים. וְהַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים וְהַשְּׁקֵדִים לְעוֹלָם טוֹבִים בֵּין רְטֻבִּין בֵּין יְבֵשִׁין וְאוֹכֵל אָדָם מֵהֶם כָּל צָרְכּוֹ. וְלֹא יַתְמִיד אֲכִילָתָם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹבִים מִכָּל פְּרִי הָאִילָנוֹת:
הלכה י״ב
הַדְּבַשׁ וְהַיַּיִן רַע לַקְּטַנִּים וְיָפֶה לַזְּקֵנִים וְכָל שֶׁכֵּן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְצָרִיךְ אָדָם לֶאֱכל בִּימוֹת הַחַמָּה שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים:
הלכה י״ג
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם שֶׁיִּהְיוּ מֵעָיו רָפִין כָּל יָמָיו וְיִהְיֶה קָרוֹב לְשִׁלְשׁוּל מְעַט. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בָּרְפוּאָה כָּל זְמַן שֶׁהָרְעִי נִמְנָע אוֹ יוֹצֵא בְּקֹשִׁי חֳלָאִים רָעִים בָּאִים. וּבַמֶּה יַרְפֶּה אָדָם מֵעָיו אִם יִתְאַמְּצוּ מְעַט. אִם הָיָה בָּחוּר יֹאכַל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מְלוּחִים שְׁלוּקִים מְתֻבָּלִין בְּשֶׁמֶן זַיִת וּבְמוּרְיָיס וּבְמֶלַח בְּלֹא פַּת. אוֹ יִשְׁתֶּה מֵי שֶׁלֶק שֶׁל תְּרָדִין אוֹ כְּרוּב בְּשֶׁמֶן זַיִת וּמוּרְיָיס וּמֶלַח. וְאִם הָיָה זָקֵן יִשְׁתֶּה דְּבַשׁ מָזוּג בְּמַיִם חַמִּים בַּבֹּקֶר וְיִשְׁהֵא כְּמוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל סְעֻדָּתוֹ. וְיַעֲשֶׂה כֵן יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אִם צָרִיךְ לְכָךְ עַד שֶׁיִּרְפּוּ מֵעָיו:
הלכה י״ד
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בִּבְרִיאוּת הַגּוּף. כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מִתְעַמֵּל וְיָגֵעַ הַרְבֵּה וְאֵינוֹ שָׂבֵעַ וּמֵעָיו רָפִין אֵין חלִי בָּא עָלָיו וְכֹחוֹ מִתְחַזֵּק. וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת הָרָעִים:
הלכה ט״ו
וְכָל מִי שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח וְאֵינוֹ מִתְעַמֵּל. אוֹ מִי שֶׁמַּשְׁהֵא נְקָבָיו. אוֹ מִי שֶׁמֵּעָיו קָשִׁין. אֲפִלּוּ אָכַל מַאֲכָלוֹת טוֹבִים וְשָׁמַר עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. כָּל יָמָיו יִהְיוּ מַכְאוֹבִים וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ. וַאֲכִילָה גַּסָּה לְגוּף כָּל אָדָם כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת. וְהוּא עִקָּר לְכָל הֶחֳלָאִים. וְרֹב הֶחֳלָאִים שֶׁבָּאִים עַל הָאָדָם אֵינָם אֶלָּא אוֹ מִפְּנֵי מַאֲכָלִים רָעִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלֵּא בִּטְנוֹ וְאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה אֲפִלּוּ מִמַּאֲכָלִים טוֹבִים. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כא כג) "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". כְּלוֹמַר שׁוֹמֵר פִּיו מִלֶּאֱכל מַאֲכָל רַע אוֹ מִלִּשְׂבֹּעַ וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר אֶלָּא בִּצְרָכָיו:
הלכה ט״ז
דֶּרֶךְ הָרְחִיצָה. שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ מִשִּׁבְעָה יָמִים לְשִׁבְעָה יָמִים. וְלֹא יִכָּנֵס סָמוּךְ לַאֲכִילָה. וְלֹא כְּשֶׁהוּא רָעֵב. אֶלָּא כְּשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל. וְרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין שֶׁאֵין הַגּוּף נִכְוֶה בָּהֶן. וְרֹאשׁוֹ בִּלְבַד בְּחַמִּין שֶׁהַגּוּף נִכְוֶה בָּהֶן. וְאַחַר כָּךְ יִרְחַץ גּוּפוֹ בְּפוֹשְׁרִין וְאַחַר כָּךְ בְּפוֹשְׁרִין מִן הַפּוֹשְׁרִין עַד שֶׁיִּרְחַץ בְּצוֹנֵן. וְלֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ מַיִם לֹא פּוֹשְׁרִין וְלֹא צוֹנֵן. וְלֹא יִרְחַץ בְּצוֹנֵן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְלֹא יִרְחַץ עַד שֶׁיַּזִּיעַ וִיפָרֵךְ כָּל גּוּפוֹ. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמֶּרְחָץ אֶלָּא כְּשֶׁיַּזִּיעַ וִיפָרֵךְ גּוּפוֹ יִשְׁתַּטֵּף וְיֵצֵא. וּבוֹדֵק עַצְמוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא שֶׁמָּא יְהֵא צָרִיךְ לִנְקָבָיו. וְכֵן בּוֹדֵק אָדָם עַצְמוֹ תָּמִיד קֹדֶם אֲכִילָה וְאַחַר אֲכִילָה. וְקֹדֶם בְּעִילָה וְאַחַר בְּעִילָה. וְקֹדֶם שֶׁיִּיגַע וְיִתְעַמֵּל וְאַחַר שֶׁיִּיגַע וְיִתְעַמֵּל. וְקֹדֶם שֶׁיִּישַׁן וְאַחַר שֶׁיִּישַׁן. וּבְשִׁעוּר הַכּל עֲשָׂרָה:
הלכה י״ז
כְּשֶׁיֵּצֵא אָדָם מִן הַמֶּרְחָץ יִלְבַּשׁ בְּגָדָיו וִיכַסֶּה רֹאשׁוֹ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ רוּחַ קָרָה. וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר. וְיִשְׁהֵא אַחַר שֶׁיֵּצֵא עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְיָנוּחַ גּוּפוֹ וְתָסוּר הַחֲמִימוּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְאִם יָשֵׁן מְעַט כְּשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ קֹדֶם אֲכִילָה הֲרֵי זֶה יָפֶה מְאֹד. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם קָרִים בְּצֵאתוֹ מִן הַמֶּרְחָץ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם צָמֵא כְּשֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנֹעַ עַצְמוֹ יְעָרֵב הַמַּיִם בְּיַיִן אוֹ בִּדְבַשׁ וְיִשְׁתֶּה. וְאִם סָךְ בְּשֶׁמֶן בַּמֶּרְחָץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אַחַר שֶׁיִּשְׁתַּטֵּף הֲרֵי זֶה טוֹב:
הלכה י״ח
לֹא יַרְגִּיל אָדָם לְהַקִּיז דָּם תָּמִיד. וְלֹא יַקִּיז אֶלָּא אִם יִהְיֶה צָרִיךְ לוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יַקִּיז לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא מְעַט בִּימֵי נִיסָן וּמְעַט בִּימֵי תִּשְׁרֵי. וּמֵאַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה לֹא יַקִּיז כְּלָל. וְלֹא יַקִּיז אָדָם דָּם וְיִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ בּוֹ בַּיּוֹם. וְלֹא יַקִּיז וְיֵצֵא לַדֶּרֶךְ. וְלֹא בְּיוֹם שֶׁיָּבוֹא מִן הַדֶּרֶךְ. וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה בְּיוֹם הַהַקָּזָה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהוּא רָגִיל. וְיָנוּחַ בְּיוֹם הַהַקָּזָה וְלֹא יִיגַע וְלֹא יִתְעַמֵּל וְלֹא יְטַיֵּל:
הלכה י״ט
שִׁכְבַת זֶרַע הִיא כֹּחַ הַגּוּף וְחַיָּיו וּמְאוֹר הָעֵינַיִם וְכָל שֶׁתֵּצֵא בְּיוֹתֵר הַגּוּף כָּלֶה וְכֹחוֹ כָּלֶה וְחַיָּיו אוֹבְדִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי לא ג) "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ". כָּל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו. וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ. וְעֵינָיו כֵּהוֹת. וְרֵיחַ רַע נוֹדֵף מִפִּיו וּמִשֶּׁחְיוֹ. וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו וְרִיסֵי עֵינָיו נוֹשְׁרוֹת. וּשְׂעַר זְקָנוֹ וְשֶׁחְיוֹ וּשְׂעַר רַגְלָיו רַבֶּה. שִׁנָּיו נוֹפְלוֹת. וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִים עָלָיו. אָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים אֶחָד מֵאֶלֶף מֵת בִּשְׁאָר חֳלָאִים וְהָאֶלֶף מֵרֹב הַתַּשְׁמִישׁ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה אִם רָצָה לִחְיוֹת בְּטוֹבָה. וְלֹא יִבְעֹל אֶלָּא כְּשֶׁיִּמָּצֵא גּוּפוֹ בָּרִיא וְחָזָק בְּיוֹתֵר וְהוּא מִתְקַשֶּׁה הַרְבֵּה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וּמַסִּיחַ עַצְמוֹ לְדָבָר אַחֵר וְהַקִּשּׁוּי בּוֹ כְּשֶׁהָיָה. וְיִמָּצֵא כֹּבֶד מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה וּכְאִלּוּ חוּטֵי הַבֵּיצִים נִמְשָׁכִים וּבְשָׂרוֹ חַם. זֶה צָרִיךְ לִבְעל וּרְפוּאָה לוֹ שֶׁיִּבְעל. לֹא יִבְעֹל אָדָם וְהוּא שָׂבֵעַ וְלֹא רָעֵב אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְיִבְדֹק נְקָבָיו קֹדֶם בְּעִילָה וּלְאַחַר בְּעִילָה. וְלֹא יִבְעֹל מְעֻמָּד וְלֹא מְיֻשָּׁב. וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּיוֹם שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ. וְלֹא בְּיוֹם הַקָּזָה. וְלֹא בְּיוֹם יְצִיאָה לַדֶּרֶךְ אוֹ בִּיאָה מִן הַדֶּרֶךְ לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם:
הלכה כ׳
כָּל הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְרָכִים אֵלּוּ שֶׁהוֹרִינוּ אֲנִי עָרֵב לוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי חֹלִי כָּל יָמָיו עַד שֶׁיַּזְקִין הַרְבֵּה וְיָמוּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְרוֹפֵא. וְיִהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם וְעוֹמֵד עַל בֻּרְיוֹ כָּל יָמָיו. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה גּוּפוֹ רַע מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ. אוֹ אִם הָיָה רָגִיל בְּמִנְהָג מִן הַמִּנְהָגוֹת הָרָעִים מִתְּחִלַּת מוֹלַדְתּוֹ. אוֹ אִם תָּבוֹא מַכַּת דֶּבֶר אוֹ מַכַּת בַּצֹּרֶת לָעוֹלָם:
הלכה כ״א
וְכָל הַמִּנְהָגוֹת הַטּוֹבִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ אֵין רָאוּי לִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא הַבָּרִיא. אֲבָל הַחוֹלֶה אוֹ מִי שֶׁאֶחָד מֵאֵיבָרָיו חוֹלֶה אוֹ מִי שֶׁנָּהַג מִנְהָג רַע שָׁנִים רַבּוֹת. יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם דְּרָכִים אֲחֵרִים וְהַנְהָגוֹת כְּפִי חָלְיוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסֵפֶר הָרְפוּאוֹת. וְשִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חלִי:
הלכה כ״ב
כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ רוֹפֵא. אֶחָד הַבָּרִיא וְאֶחָד הַחוֹלֶה אֵין רָאוּי לוֹ לָזוּז מִכָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפֶרֶק זֶה. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לְאַחֲרִית טוֹבָה מֵבִיא:
הלכה כ״ג
כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: רוֹפֵא. וְאֻמָּן. וּבֵית הַמֶּרְחָץ. וּבֵית הַכִּסֵּא. וּמַיִם מְצוּיִין כְּגוֹן נָהָר וּמַעְיָן. וּבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. וְלַבְלָר. וְגַבַּאי צְדָקָה. וּבֵית דִּין מַכִּים וְחוֹבְשִׁים:
עבודת המלך · הלכות דעות פרק ד׳
א׳
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי א"א שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. עי' תנחומא ויקרא סי' נ"א שאי אפשר לגוף להיות בלא נפש, שאם אין נפש אין גוף ואם אין גוף אין נפש. לפיכך צריך להרחיק וכו'. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבת לפיכך, וכן ליתא בדפוס קונשטנדינא שנת רס"ט. לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא. כן מפרש רבנו אמרם ברכות ס"ב ב' אדכפנית אכול אדצחית שתי. ועי' פרש"י שם ובערוך ערך כפן. ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד. גיטין ע' ועי' שבת ל"ג נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, ועי' בכורות מ"ד ב' צואה רבה הדרוקן רבה ופירש"י בשבת שם על זה ועי' ברכות ס"ב שם עד דרתחא קדרך שפוך ופירש"י ז"ל שם, ולא הזכיר רבנו לאו דבל תשקצו כי אין כאן מקומו והזכיר איסורו בפי"ז דמאכלות אסורות הל"א, ומיירי אפילו היכא דליכא בל תשקצו עי' בשו"ע או"ח סי' צ"ב ברמ"א ומג"א שם ועי' להפר"ח בציוניו. אלא כל זמן שצריך להשתין וכו' יעמוד מיד. מבואר בבכורות מ"ד ב' בעובדא דמר בר רב אשי דא"ל חמתך קאתיא אמר להו באודנא, ועי' בתוס' בכורות שם ד"ה אימתי שתמהו, דהרי בברכות כ"ה מוקי לה ר' יונתן קרא דויד תהיה לך בקטנים ביומא ע"ה דאין נפנין לא לפניהן וכו' אלא לאחוריהן הרי דאפילו בקטנים היו צריכים לצאת חוץ למחנה עי"ש היטב, ורבנו בהל' מלכים פ"ו הי"ד לא הזכיר באמת מי רגלים כלל דיהא צריך לצאת מחוץ למחנה, ועי' בזכרון יוסף חלק חו"מ סי' י' שתמה שם באמת על רבנו והרי גם קטנים אסורים במחנה וכתב דרבנו הוקשה לו קושית התוס' שהבאנו, ולדעתו גם ר' יונתן ס"ל דלא בעינן לקטנים לצאת חוץ למחנה וס"ל ג"כ דפשטיה דקרא בגדולים קאי אלא דדייק דמי רגלים לא בעי כסוי ע"פ פירש"י דלעיל כ"ג ע"ב אידי ואידי בגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו בא לידי קטנים ולהכי לא כתבה תורה כיסוי בהאי קרא כי היכי דלא נטעי לומר דגם קטנים בעי כסוי עי"ש. ובאמת לא בעינן לכל זה והרי הרב בעצמו ז"ל שם הקשה על הא דאמר ביומא ע"ה שם ומה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך ותמוה דהרי הוא מצוה לדורות בכל מחנה כשיצאו למלחמה, ועי"ש שכתב דאע"ג דפשטא דקרא בודאי במלחמה איירי מ"מ משמע מיתורא דגם במחנות שהיו במדבר היו נוהגים כן דהרי ילפינן בפסחים ס"ז מהנך קראי דבעל קרי אסור לכנוס למחנה לויה, והיינו על כרחך במחנה שהיה במדבר עי"ש ולפי"ז דרשא דר' יונתן דגם קטנים בעו יציאה חוץ למחנה לא קאי אמדבר כלל והוא לדורות ועי' להגאון רד"ל ז"ל בפרקי דר"א פמ"ד שם דמשמע שם שלא היו יוצאין כלל חוץ למחנה, וכתב דמסוגיא דיומא אין להכריע בזה דבר שאף שאמרו שנפנו לאחוריהן י"ל בתוך הענן (ועי' רש"י בפי' התורה שכתב חוץ לענן) ובאמת צ"ע שהרי ירושלים שהיא מחנה ישראל כנגד מחנה ישראל שבתוך הענן במדבר כמ"ש בזבחים קט"ז ב' וודאי היה בית הכסא בעיר ואפילו בהר הבית תנן בתמיד בית הכסא של כבוד היה שם (ועי' בירושלמי פ"ז דפסחים הי"ב דבעי לדייק מזה דמחילות לא נתקדשו ודחי לה וכי צואה טומאה היא אינה אלא נקיות) ויש להאריך בכל זה טובא אבל אכ"מ ויתבאר עוד אי"ה בהל' מלכים.
ב׳
לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו. הוא ממאמר הגמ' גיטין ע' א' הממלא כרסו מכל דבר אחזתו אוחילו. אלא יפחות כמו רביע משבעתו. כבר תמהו בזה דהא אמרו בגמ' שם אכול שליש ושתה שליש והנח שליש ואיך כתב רבנו כמו רביע, ומ"ש דאפשר הוא רביע מלבר אינו מובן כלל ועי' תוס' נדה כ"ד ב' ד"ה אכילתו דהא דאמרו אכול שליש וכו' לאו דוקא, ואפשר דה"ה נמי לענין הנח שליש לאו דוקא עי"ש. וראיתי דבר מחודד בזה להגאון מלבי"ם ז"ל והוא ע"פ קושית תלמידי רבינו יונה הובאו בשטמ"ק כתובות ס"ד דמסוגיא דהמשרה את אשתו מוכרח דג' ביצים הוא שיעור סעודה, ובערובין פ"ג נראה דשיעור סעודה כ"א ביצים ועוד, ותרצו משום דאוכלת בלפתן, ובשם רב שר שלום כתבו שנתנו שיעור למעלה ושיעור למטה וזהו השיעור שנתנו לאשה, ועי' נודע ביהודה סי' ל"ז הקשה ע"ז טובא ובסי' ל"ח וישב שם והחזיק בזה דשיעור ג' ביצים הוא כדי קיום נפש, ולפי"ז יש שביעה כדי מלוי כרס והוא שיעור כ"א ביצים ועוד, וע"ז אמרו שיאכלו רק שליש משיעור זה שהוא ערך שבעה ביצים ושתות ועוד ומזה השיעור צוה רבנו להפחית עוד רביע וזהו אמרו אלא יפחות כמו רביע משבעתו כלומר משיעור השביעה ועולה לפי חשבון זה שיעור האכילה חמש ביצים ורביע ועוד, ושיעור מזון שנותנין לאשה בכתובות שם הוא מתאים לזה שהרי נותנין לה שלש ביצים פת חטין ושני ביצים ושליש מהקטניות וכשנדקדק בחשבון הרי שני השיעורים שוה והוא דבר נחמד, אבל גם בלא כל זה לא ידענא מאי קשיא להו, ומאן לימא לן דשיעור שליש מלוי כרס אינו שבעתו של כל אדם פחות רביע שכתב רבנו, והלא השליש של אליהו קאי של שליש מלוי כרס, והרביע של רבנו ע"פ שיעור שבעו של כל אדם, ותרי שיעורי אלו כחדא נינהו לשיעורו של רבנו בזה. ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין. זהו אמרם בשבת מ"א אכל ולא שתה אכילתו דם, וזהו תחלת חולי מעים הרי דצריך לשתות אבל רק מעט, ועי' רש"י ברכות מ"ב ב' שלא היה דרכם לשתות בתוך הסעודה אלא לשרות אכילה שבמיעיו, וזהו אמרם במגלה דאכילה מרובה משתיה היינו בתוך האכילה אבל לאח"כ הרי אמרו בנדה כ"ד ב' דאכילה מרובה משתיה עצמותיו סכויין הרי דלא מעלי, וע"פ זה מיושב קושית התוס' שם ולא צריכין למימר דאכול שליש ושתה שליש לאו דוקא עי"ש. וכשיתחיל המזון להתעכל במיעיו שותה מה שהוא צריך לשתות. עי' ברכות נ"ג ב' דשיעור עיכול לריש לקיש כל זמן שיצמא למים והרי אמרו אדצחית שתית והעירו כבר מזה. ולא ירבה לשתות מים. והא דאמרו בברכות מ' א' המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, ועי' רש"י שם שפי' שותה מים הרבה אחר אכילתו וכו' רבנו לא ס"ל הכי אלא כדי שיעור שריה ועי' נדה כ"ד שהבאנו לעיל שתיתו מרבה מאכילתו עצמותיו שרופין אכילתו מרובה משתיתו עצמותיו סכויין, כראוי עצמותיו משוחין עי"ש. ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה. בריתא בברכות כ"ג ב' הנכנס לסעודת קבע מהלך וכו' ונפנה ונכנס ובשבת פ"ב א' הנצרך להפנות ואכל וכו' רוח רעה או רוח זוהמא שולטת בו ועי' בדף מ"א א' שם. לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה. למד כן מהך בריתא שהבאנו מברכות כ"ג הנכנס לסעודת קבע מהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים עשרה אמות וסובר רבנו דלאו משום עשיית צרכיו הוא אלא משום הלוך קודם אכילה ומ"ש ונפנה, הוא מלתא בפני עצמו או דרבנו מפרש הא דאמרו בשבת מ"א שם אכל ולא הלך ד' אמות אכילתו מרקבת דלא כפירש"י דקאי על אחר אכילה, אלא דקאי אקודם אכילה, ואין זה ענין אחד עם הא דאמרו בב"מ קי"ג ב' עי"ש. או יעשה מלאכה או יתיגע ביגע אחר. בדפוס קונשטנדינא הנוסח או יעשה מלאכה עד שיתיגע ואוכל והוא ישר, והוא מגיטין ס"ז ב' רב יוסף איעסק בריחיא, רב ששת איעסק בכשורי אמר גדולה מלאכה שמחממת בעליה והוא דלא כפירש"י שם עי"ש ועי' אבות דר"נ פמ"א מ"ד שלש זיעות הן יפות לגוף וחד מהני זיעת מלאכה. ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב. עי' שבת מ' נכנס ומזיע יוצא ומשתטף הרי דשיטוף אחר זיעה טובה.
ג׳
לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו. גיטין ע' ג' דברים מתישין כחו של אדם אכל מעומד וכו'. או יטה על שמאל. עי' ברכות מ"ו ופסחים ק"ח ב'. וכל המטייל אחר אכילתו וכו' הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים. עי' תענית י' ב' המהלך בדרך לא יאכל יותר משני רעבון הכא תרגומו משום מעיינא ועי' רש"י ותוס' שם ור"ח ורבנו גרשום מאור הגולה פירשו באופן אחר ועי' מג"א סי' ק"י סק"י וכבר העירו מזה.
ד׳
דיו לו לאדם לישן שלישן שהוא ח' שעות. עי' שבת פ"ט ב' דל פלגא דלילותא ואפשר שם טעם אחר בדבר. ויהיה בסוף הלילה. ברכות ס"ב ב' שינה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא ועי' ארצות החיים סי' א' מ"ש בזה.
ה׳
לא יישן אדם לא על פניו. הוא כפי' הערוך והגאונים בפירוש פרקדן, ועי' בפ"ב מהל' ק"ש ה"ב. ולא על ערפו. הוא כאידך פירושא עי' רש"י שם ועל זה אמרו בגמ' הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט וכו'. ולא יישן ביום. עי' סוכה כ"ו ב'.
ו׳
דברים המשלשלין וכו' ואבטיחים ומיני הקישואין ומיני מלפפונות. עי' ע"ז י"א דזוטרי מרחיבין בני מעים ועי' מדרש קהלת על פסוק קניתי לי עבדים ושפחות שלא פסק מעל שולחנו קישואים בימות הגשמים ובגמ' דילן ע"ז כ"ט קישואים שהם קשים לגופו של אדם כחרבות וצ"ל דזה אינו בימות הגשמים וכלל רבנו גם אבטיחים ומלפפונות שהם מין אחד עי' ירושלמי ריש פ"א דכלאים וכבר העירו מזה, ועי' בטור סי' ק"ע לפי גרסתו במס' דרך ארץ פ"ז מעשה בר' עקיבא וכו' הביאו לפניהם קלח של כרוב עי"ש. אוכל אותם האדם בתחלה קודם אכילה. עי' כתובות י' ב' דתמרים משום דמשלשלין שחרית וערבית טובים במנחה רעים, ומפרש רבנו להיפוך מפירש"י ז"ל שם אלא דר"ל שחרית וערבית קודם האכילה טובים, ובמנחה רעים משום שהוא אחר אכילה וצ"ב מה שאמרו בצהרים אין יפה מהם אבל אפשר דרבנו מפרש כן הא דאמרו הא מקמי נהמא הא לבתר נהמא עי"ש. ודברים שמאמצין וכו' כגון רימונים ופרישים ותפוחים וכו'. עי' עירובין כ"ט.
ז׳
לעולם יקדים אדם דבר הקל. בכת"י אברבנאל כללו של דבר לעולם יקדים אדם דבר הקל והוא נכון.
ח׳
בימות החמה אוכל מאכלים הקרים וכו' ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים. עי' עירובין נ"ו א' נראה צונן נראה סם חיים והתניא נראה צונן נראה סם המות וכו' כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ועי' רש"י ז"ל בימות החמה יפין שמצננין את הגוף בימות הגשמים קשים. ואוכל את החומץ. עי' שבת קי"ג ב' וטבלת פתך בחומץ אמר ר' אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב, ודייק רבנו לכתוב ואוכל את החומץ היינו ע"י טיבול וכמו מהא דיליף לה דכתיב וטבלת פתך בחומץ אבל שתית חומץ אפילו בימות החמה לא ואפילו מזוג דמחייב עלה ביום הכפורים מ"מ לא מעלי כמובן. ואוכל מעט מן החרדל. עי' ברכות מ' הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו אבל כל יומא לא דקשה לחולשא דלבא, הרי דרק מעט יכול לאכול וס"ל לרבנו דגם זה דוקא בימות הגשמים. ומן החלתית. עי' חולין נ"ט א"ר אבהו בדידי הוי עובדא ואכלי חד תקלא חלתיתא ואי לא דיתבי במיא הוי משתלח משכאי והתם אליבא ריקנא ועי' שבת ק"מ א'.
ט׳
יש מאכלות שהם רעים ביותר וכו' כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים. עי' ברכות נ"ה א' ושבת פ"א א' דשדרו של דג ודג מליח מביא לידי תחתוניות, ובב"ב ע"ה ב' איתא דכוורא מליחי מעלי בשרא מליחא לא מעלי, ובסוף המוכר את הספינה אמרו כל מילי עתיקא מעליא בר מתמרי ושכרא והרסנא, הרי דדגים קטנים מלוחים אינם טובים וגדול מעלי ועי' שבת קי"ט רבא מלח שיבוטא וצ"ל דאין זה מליח ישן והרבה יש לציין בזה וקשה למצא הדרך. והגבינה המלוחה הישנה. עי' ע"ז כ"ט דגבינה מחזירה חולה לחליו, ושמה מנויים עוד כמה דברים שלא הביאם רבנו. הכמהין והפטריות. הפר"ח ציין לתוספתא דתרומות פטריות אסורין משום סכנת נפשות, וכבר השיגו עליו דהתם לענין גלוי דבכמהין ופטריות איכא דין גלוי והוא פשוט וכן מבואר מהא דברכות מ"ז א' אילו מייתי לי ארדיליא מי לא אכלינן ופרש"י כמהין ופטריות, וגם בלא זה הרי משמע בכל המקומות שהוא אוכל ואי הוו אסורין משום סכ"נ לא הוו בדין אוכל לכל הדברים ולא הוי צריכינן לקראי למעט כמהין ופטריות וכן לענין עירוב וכמו דמקשי הגמ' בבצלים אבל רבנו מנה אותם רק במאכלים רעים ואין סתירה מכל המקומות. והבשר המלוח הישן. עי' מעילה כ"א שאין מקיזין דם על הבשר המלוח ומשמע שהוא מאכל רע, אבל אין מזה ראיה שהרי גם על העופות אין מקיזין אולם הוא מבואר בב"ב ע"ה שהבאנו לעיל בשרא מלוחא לא מעלי. ויין מגיתו. עי' אבות פ"ד מ"כ ובפירש"י שם בנוסח אחר שגופו עכור ממנו ואינו מועיל. וכן כל מאכל שריחו רע. עי' פסחים מ"ב א' דכותח מכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא ועי' פרש"י ז"ל שם והוא מבואר. ויש מאכלות שהם רעים וכו' לאכלן עם מזונו תמיד כגון דגים גדולים. כבר הבאנו לעיל הא דתניא דשדרו של דג גדול מביא לידי תחתוניות ודוקא בדגים קטנים אמרו בע"ז כ"ט ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ועי' ברכות מ' א'. וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות. בגבינה כבר כתבנו לעיל, ובחלב עי' פסחים מ"ב א' דסיובי דחלבא מטמטם את הלב ועי' ברכות נ"ז ב' דחשיב שם חלב וגבינה בעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו וליתא כן בע"ז כ"ט עי"ש היטב. ובשר שורים גדולים. ע"ז כ"ט מעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו וחליו קשה בשר שור. והפול והעדשים. עי' ברכות מ' הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום וכו' אבל כל יומא לא משום דקשה לריח הפה ובכל זאת קשה להתאים עם דברי רבנו שהרי כתב להלן ופולין ועדשים אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים וצ"ל דאחד לשלשים יום שאני או דרגיל שאני. ולחם שעורים. עי' פסחים מ"ב א' וקדושין ס"ב א' נהמא דשערי. והכרוב. וכו' צ"ע מברכות מ"ד ב' כרוב למזון ושם בקלח של כרוב שנו ובע"ז כ"ט חשיב כרוב בין דברים המרפאין את החולה וכבר עמדו ע"ז וצריך לחלק בין חיין למבושלין ורבנו בחיין איירי. והבצלים. עי' עירובין כ"ט ובבצלים מי מערבין וכו' ועי' קדושין ס"ב א'. והשומים. עי' עירובין נ"ו א' וכפירש"י ששמע מרבותיו דתומי וכרתי לא מעלי. אבל העיקר נראה דרבנו סמך במ"ש והכרוב והחציר והבצלים והשומים על דרשתם ז"ל בספרי בהעלותך על הפסוק את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ר' שמעון אומר מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינים הללו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע וכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל הרי להדיא שכל אלה רעים המה למאכל. השום. הקשו מתקנת עזרא לאכול שום בערבי שבתות וכתבו דנשתנו הטבעים, וראה זה מצאתי בבה"ג כת"י רומי סוף הל' יין נסך שמנה שם תקנות עזרא, ואוכלין שומין בערב שבת בתבשיל, ורבנו בחיין ואין סתירה בדברים. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות עד מאד. ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל. עי' עירובין נ"ו החילוק בין ימות הגשמים לימות החמה, ועי' גיטין ע' ב' בכשות זמנה תמוז שלא בזמנה טבת. והדלועין אוכלין מהם בימות החמה. עי' נדרים מ"ט הנודר מן התבשיל אסור בפטריות רכות ועי' רש"י שם שהם דלועים רכים, ופריך מר' ירמיה ומשני הא ברכיכי הא באשוני עי"ש.
י׳
ויש מאכלות שהם רעים וכו' והם עוף המים ובני יונה הקטנים. עי' ע"ז כ"ט מנה בשר צפרים בהדי עשרה שמחזירין את החולה לחליו. והתמרים. כבר תמהו על דברי רבנו מגיטין ע' אפילו מתמרי ובכתובות י' ב' דתמרי משבען וכו' ואפשר דרבנו סמך על עובדא דעולא בתענית ט' בלילה צערוהו אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באוריתא. והסלת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשארה בה ריח מורסן. אין זה פת נקיה דסמידא דפסחים מ"ב דמעלי לכולא גופא, ומטעם זה דייק רבנו וכתב שלא נשאר בה ריח מורסן והוא מתאים לידיעות הרפואה היותר אחרונות, שמתהללים בה בני הדור, ולא הרגישו החדשים בדברים שיצאו מפי זקן ועי' מדרש קהלת על הפסוק כי ברוב חכמה משמע ג"כ כדברי רבנו.
י״א
לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות וכו'. ואף דאמרו בסנהדרין י"ז ב' בעיר שאין בה עשרה דברים אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא מפני שמיני פירא מאירין את העינים צ"ל דקאי רק אתאנים וענבים ושקדים שהזכיר רבנו לקמן ועי' בתנא דבי אליהו זוטא ח"ב פט"ז שם הנוסחא אף כל מיני פירות שכל מיני פירות מאירין וכו' ובאמת לא מנה רבנו לקמן בסוף הפרק גם מיני פירות אף דר"ע אמר כן. אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הן כחרבות לגוף. עי' ברכות נ"ז ב' ג' נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן, גודגניות וכפניות ופגי תמרה מהן חמוצין ומהם שלא נתבשלו כל צרכן. והתאנים והענבים לעולם טובים. עי' מדרש רבה קהלת על פסוק ברבות הטובה כי טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה, ועי' בסנהדרין ע' ובמדרש רבה דאפלגו תנאי בעץ שאכל אדם הראשון אי תאנה או ענבים היה ועי' במדרש רבה בשם ר' יוסי בן זמרא דג' דברים נאמרו באותו אילן טוב למאכל יפה לעינים ומוסיף חכמה.
י״ג
לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין וכו'. עי' כתובות י' ב' גבי תמרים שזהו מעלתן ומהא דר' יהודה בר אלעי בברכות נ"ה ונדרים מ"ט ב' שהיו פניו צהובין משום כ"ד בית הכסא דהוו ליה דבדיק נפשיה בכולהו. וזה כלל גדול ברפואה וכו' חלאים רעים באים. בכת"י אברבנאל באים עליו, או ישתה מי שלק של תרדין. עי' ברכות ל"ה ב' אניגרון מיא דסלקא ועי' רש"י שם. או כרוב בשמן זית ומורייס ומלח. עי' נדרים מ"ט ב' גבי ר' יהודא דהוי יתיב קמיה דר' טרפון דא"ל מפני מה פניך צהובין היום א"ל אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כ"ש שהיו פנינו צהובין.
ט״ו
או מי שמעיו קשין. עי' פסחים קי"ח א' קשין נקביו של אדם ועי' רש"י ז"ל שם פירש כשהוא עצור וכו'. ורוב החלאים באים וכו' או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. עי' גיטין ע' א' סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה ועי' פרש"י שם, ועי' ברכות ל"ב מלי כרסיה זני בישא ומפרש רבנו דקאי על חולי הגוף. הוא ששלמה אמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כן פי' גם הרב אבן עזרא ז"ל.
ט״ז
דרך הרחיצה וכו' ורוחץ כל גופו בחמין וכו' ואח"כ ירחץ גופו בפושרין וכו' עד שירחץ בצונן. עי' שבת מ"א א' רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור וכו' ועי' מס' דרך ארץ רבה פ"י הרוחץ בצונן ומשתטף בחמין הרי זה גוזל את הרבים ור"ל משום דאין דרך רחיצה כך ועי' מס' כלה רבתי פ"י הגי' רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן הרי זה גוזל את הרבים היכי דמי כגון דעייל לבי בני ומייתו ליה מחמימי ומשתטף ונפיק דהא קא גזיל להו ופריך ותיפוק ליה דלא סליק ליה ומשני בדחמים לנפשיה בביתא הרי מבואר ככל דברי רבנו. ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו. עי' שבת מ' א' נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון שלא יאמרו שרחץ בחמין במרחץ הרי דרחיצה אחר הזיעה ועי' אבות דר"נ פמ"א ג' זיעות הן זיעת מרחץ אין לך כיוצא בו. וכתב רבנו ויפרך כל גופו. , וכן חזר וכתב לקמן אלא כשיזיע ויפרך כל גופו. ובמס' דרך ארץ פ"י איתא הנכנס למרחץ אינו מתעמל ואינו מתגרד וצ"ב, והנה עי' בשבת קמ"ז סכין וממשמשין בבני מיעים אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין ועי' פרש"י שם משום דהוי עובדא דחול, ולפי"ז בשבת אסור אבל בחול עושין כן ואיך אמרו אינו מתעמל ואינו מתגרד, ועי' לרבנו בפכ"א מהל' שבת הכ"ח שכתב מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהוא רפואה ומבואר להדיא דעושין כן בחול, ועי' במס' כלה רבתי פ"י אהא דאמרו אינו מתעמל ואינו מתגרד מאי מתעמל כגון האי דכייף רישיה ביני ברכיה, ואינו מתגרד איני והא שמעיה דרבא הוי מגרד ליה כי אמרינן ביד והדברים מבוארים.
י״ז
ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה. עי' מדרש רבה מצורע פי"ט דבר אחר בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל לכסות את ראשו כראוי יִמַך המקרה הרי הוא נעשה דאומטיקוס ועי' בערוך שגרסתו נעשה הילמטקוס והוא בעל חולי נזילה הבאה מקרירות, ובשפלות ידים וכו' שהאדם הזה משתפל לקנח גופו כראוי וכו'. ואם ישן מעט וכו'. עי' מדרש רבה קהלת על הפסוק מתוקה שנת העובד. ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ וא"צ לומר שלא ישתה במרחץ. ר"ל מים קרים כן מפרש רבנו כנראה אמרם ז"ל בשבת מ"א שם אשתי מיא דבי באני ר"ל שישתה רק חמין ולא צונן עי"ש וכן אמרו שם רחץ בחמין ולא שתה מהם. ואם צמא כשיצא מן המרחץ וכו' יערב המים ביין או בדבש וישתה. עי' שבת ק"מ א' אנומלין יין ודבש וכו' אלונטית יין ישן ומים צלולין דעבדי לבי מסותא למיקר. ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף הרי זה טוב. עי' שבת מ"א שם רחץ ולא סך דומה למים ע"ג חבית אולם עי' במס' כלה רבתי פי' רחץ ולא סך סלקא דעתך, אימא ולא סך מעיקרא, וסיכה קודם רחיצה היא וצ"ב כי חסר שם בגמרא.
י״ח
לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד. גיטין ע' בהנך שמונה שרובן קשה והרי אנו רואים לרז"ל כמה זהירות נחוץ לזה ואשכחן לשמואל ירחינאי דעביד מלתא בביתא לבני ואריחא וכדומה לזה הרבה ויש בזה סכנה על כן כתב רבנו להזהר בזה. ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל. עי' הגהות מיימוני קבלת הגאונים בפי' הגמ' בין הפרקים ימעט ועי' רש"י בין הפרקים ארבעים וששים שנה, ולפנינו בנוסחת רבנו חננאל ז"ל בקבלת רבותיו בין הפרקים הגיע לחמשים שנה ימעט, וכבר נזכר אצלו זמן שקבע רבנו. ולא יקיז אדם ויכנס למרחץ בו ביום. גיטין ע' הקיז דם ונכנס לבית המרחץ ואי לא עביד כולהו שיתא הרי ג"כ חליש עי"ש. ולא יקיז ויצא לדרך ולא ביום שיבא מן הדרך. שם בגמ' שאמרו שם הבא בדרך דמשמע בין יוצא ובין בא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. לפנינו בכל הסוגיא וכן בשאר דוכתי מצינו שהוא אוכל ושותה לא כמו שהוא רגיל אבל שהוא פחות לא ידענו מקורו. וינוח ביום ההקזה ולא ייגע ולא יתעמל. עי' בגיטין שם ונתיגע והקיז דם.
י״ט
שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים. כמ"ש כחי וראשית אוני ודרשו רז"ל על זה ביבמות ע"ו א' שנולד מטיפה ראשונה ש"מ שהוא כח הגוף, הגר"א. וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. שבת קנ"ב א' ותענית ה'. וכחו תשש. כנ"ל. ועיניו כהות וכו'. שם בגמ' דרשו בקרא גם מגבוה יראו ושם ביום שיזועו וכו' וחשכו הרואות בארובות על זקן עם הארץ וזה הכל מרוב תשמיש בנעוריו, כל זה מהגר"א. אמרו חכמי הרופאים וכו' והאלף מרוב תשמיש. עי' ב"מ צ"ז א' גברי דנשי קטלוהו ועי' ראשונים שם שר"ל מרוב תשמיש ועי' גיטין ע' שמונה רובן קשה ואלו הן דרך ארץ, הגר"א. ולא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון וכו'. מרן הגר"א ז"ל ציין ע"ז וז"ל כן פי' המפרשים מ"ש כל הנותן מטתו בין צפון לדרום עכ"ל ועי' של"ה אות ק', אבל באמת הראה רבנו בעצמו מקור דבריו לקמן בפ"ה ה"ד והוא בנדרים כ' וכשהוא מספר עמה לא יספר לא בתחלה הלילה ולא בסוף הלילה וכו' ומפרש רבנו שם לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמיעיו וזהו מקורו. ולא יבעול מעומד ולא מיושב. הוא בגיטין שם וכן מ"ש ולא ביום שיכנס למרחץ ולא ביום הקזה. ג"כ שם וטעים מידי המוזכר שם לא מהני אלא לענין הבנים אבל לא לחולשא ולכן לא הזכירו רבנו, ומ"ש ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך. ג"כ ומדאמרו הבא בדרך משמע בין יציאה לדרך בין ביאה מן הדרך כנ"ל וכבר עמדו ע"ז מהא דיבמות ס"ב דחייב לפקוד את אשתו קודם יציאתו לדרך ותי' תירוצים שונים אם דר"ל בלילה שלפניו או דיש חילוק בין הולך רגלי לנוסע וכדומה עי' מג"א סי' ר"מ וט"ז שם סק"א בשם מהרש"ל ועי' ב"ח אה"ע סי' כ"ח ופרישה שם. לא לפניהם ולא לאחוריהם. על כרחך איום שנכנס למרחץ ויום הקזה קאי דר"ל בין לפני המרחץ בין לאחר המרחץ והנה לענין הקזה כבר נתבאר לעיל דבין לפניו ובין לאחריו בגמ' שם ולענין מרחץ ג"כ מבואר שם דשלא כסדרן חליש, וקאי אכולהו שמנה שם דהעושה אותן מת עי"ש.
כ״ג
כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו וכו'. החסיר רבנו למנות טבח בין העשרה דברים אף שנמצאו בגמרא לפנינו ומחקו מהרש"ל ז"ל ובר"ח ג"כ הביאו, אולם עי' בדקדוקי סופרים ליתא שם וכן ליתא בכת"י אוקספורד ועי' מגדל עוז וכן איתא שם הגירסא בי"ד מכים וחובשים כמו שהוא בנוסח רבנו, והחסיר רבנו למנות גם ירק המבואר בעירובין כ"ה שם ועי' ירושלמי סוף קדושין ורבנו לטעמיה אזיל באכילת ירקות.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות דעות פרק ד׳
א׳
ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד אלא כל זמן שצריך וכו'. עכ"ל, מקור דברי רבינו הללו לא העיר עליהן מרן אמנם לקמן בהלכה שלאחר זה שם הערותיו מקורו וביאור הדברים בס"ד.
ב׳
לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביעית משביעתו. קשה לענ"ד דהא אמרי' בגיטין דף ע' ע"א אמר לי' אלי' לר' נתן אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך וכו' הרי דאיצטריך להניח שליש ריקם בלא אכילה ושתיה והיאך כתב רבינו שיניח ריקם מאכילה ושתיה רק כמו רביעית, ובדבר זה לא שייך התירוץ שתירץ מרן לקמן הלכה ח"י בענין הקזת דם והוא שרפואת אנשי בבל ורפואת אנשי שאר ארצות אינם משתוים כי זה רפואתו בכה ואלה מפה רפואתם בכה דתירוצו זה לא שייך אלא דוקא בדבר התלוי בטבע שטבע הארצות ואוירים שלהם אינן משתוים יש לך ארץ שמגדלת וכו' כמאמרם ועל פיהן של הטבע והאויר תשתנה ענין החלי והרפואה שלה משא"כ בהך דלקמן שאמר אליהו הטעם לצוותו כך שהוא משום לכשתכעוס תעמוד על מילואך הנה הדבר הזה אינו תלוי לא בטבע המדינה ולא באוירה אלא כי הוא זה דבר שהוא משתוה בכל מדינות המלך מלכו של עולם יתברך מקצה הארץ ועד קצהו מה לי הכא ומה לי התם (וגם ר' נתן היה בארץ ישראל שטבעו ומזגו ואוירו קרובים מאד לאויר ומזג וטבע מצרים ופרווהא ששם כתב רבינו חיבורו המקודש הזה) ואפשר שרבינו פה לא דבר אלא מכח חכמת הטבע כפי משנת הרופאים שכדי לעכל המזון צריך שיהיה ריוח בתוך האיצטומכא כדי שיוטחן המאכל בו הדק היטב ואם יתמלא האיצטומכא במאכל ובמשקה לא יהיה באפשר להאיצטומכא לטחון המאכל היטב הדק וכיון שלא יוטחן המאכל היטב לא יתעכל במהרה ויתעפש המאכל בתוך האיצטומכא ויגרום לו חולאים שונים זה מזה ולדבר זה אינו צריך ריוח מקום בהאיצטומכא אלא רק רביעתו שבזה כבר יש מקום פנוי והותר להתפזר המאכל בתוך איצטומכתו ולא להכביד עליו ויהיה יוכל לטחון היטב המאכל, אבל זה שאמר אליהו לר' נתן לכשתכעוס תעמוד על מילואך וכו' זה אינו מהנהגות חכמת הרפואה אלא כי הוא זה מחכמת הנהגות שכלית שיהיה האדם רואה את הנולד מה שיקרה לו מבחוץ מענינים מקריים לא טבעיים והן הן יהיו גרמא בניזקין לגופו, ומדברים כאלה לא דבר רבינו פה שהרי כבר אפשר לאדם שיהיה בלתי שמירה זאת דהיינו בהנחת שליש מאיצטומכתו פנוי וריקם, ואעפי"כ יהיה לבו נכון ובטוח שלא יקרה לו המקרה הזה שחשש לו אלי' והוא שאיזה שעות אחר אכילתו ישב בדד ולא יהיה שום התעסקות לו עם שום אדם שבעולם וממילא אינו יכול לבא לידי כעס כלל ולא שייך החשש של אליהו ואעפי"כ קשה קצת שלא הביא רבינו דבר זה כלל וצ"ע לענ"ד, יתר הדברים שיש לדבר בדברי רבינו מכח סוגיות התלמוד הנה טרם כתבי אותם על ספר מצאתי ראיתי להגאון האמיתי בעל פר"ח ז"ל בלשונותיו על הלכות אלו שכבר קדמני בהם ומנעתי מלכתבן כי ספרו מצוי ת"ל יתברך ביד כל אדם, אך את זה ראיתי להעיר והוא שלעיל הלכה א' על מ"ש רבינו ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחת וכו' שם רמז על כמה מקומות בתלמוד שמהם הערה מקורן של דברים הללו ואם כי דבריו שם כנים ואמתיים אבל לא היה צריך לכל זה לולי דאשתמוטי דקא אישתמיט ליה לפי שעה גמרא ערוכה בגיטין דף הנ"ל ששם הדבר הזה מבואר באר היטב, ולפחות היה לו להגאון בעל פר"ח להביא הך סוגיא דגיטין האמורה ג"כ, והוא דאמרינן שם תני ר' חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל וכו' ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך וכו' ודע דלא כתב רבינו דאית ביה ג"כ איסור משום בל תשקצו, מלבד דפה דבר רק מכח בריאות הגוף לא מצד איסור, אף זו דאם אינו מתאוה הרבה ליכא משום בל תשקצו עיין בש"ע א"ח סימן צ"ב סעיף ב' בהגה אבל מצד בריאות הגוף גם בזה לא ישהה דאם לא כן מאי קמ"ל הברייתא ואל תשהה עצמך בשעה וכו' דפשיטא דהא איכא איסור אלא ודאי דמיירי אף שאינו מתאוה כלום דליכא איסור אבל מצד בריאות הגוף אין ראוי לו לשהות.
ט״ו
ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא וכו' או מפני שממלא בטנו ואוכל אכילה גסה. גם בזה לא העיר מקורו מרן ואם אמת כי כל אלה הדברים נודעו לו לרבינו מהפלגת ידיעתו בחכמת הרפואהו הטבע והדברים אמתיים בעצמותם אף זו ממקדש מלך הם יוצאים כי הכי אמרינן בגיטין ע' ע"א תני ר' חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהי' רגיל בטיבול וכו' סעודתך שהנאתך משוך ידך הימנה ופי' רש"י שלא תמלא כריסך, והיינו מטעם שלא יבא עליו חולאים רעים כמו אינך שמזהיר עליהן שיהא רגיל בטיבול כדי להנצל מחולי מעיים וכן שלא לשהות נקביו שגורם המשהה נקביו לבא לידי חולאים רעים וכדאמרינן בברכות כ"ה א' עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון ופי' רש"י במסכת' תמיד כ"ז ב' עמוד החוזר כשאדם צריך לפנות ומשהא את נקביו ומחזירם בבטנו, סילון החוזר אדם הצריך להטיל מים ומשהא את עצמו וכו' ה"ה נמי דהך אזהרה שלא ימלא כריסו הנאמר באמצע הוא דומיא דשלפניו ולאחריו שגם הוא מביא חולאים על האדם, ואפשר שהוא נכלל ג"כ בכלל מאמר היינו דאמרי אינשי דאמרינן בברכות ל"ב א' היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי שנא' כמרעית' וישבעו וירם לבם ע"כ שכחוני פירש"י מילוי הכרס הוא מיני חטאי' רעי' זני מתרגמינן למינהו לזנוהי וכו' ואם דקאי לענין שמרבה חטאים מצד רום לבבו וכמו שהביא ראי' לזה מקרא כמרעיתם וישבעו וכו' אבל מ"מ אפשר דהך אמרי אינשי כולל ג"כ שמילוי הכרס מביא ג"כ מיני חולאים רעים, ולפיכך אפשר מהאי טעמא קאמרי זני בישי ולא אמרו עובדי בישי אבל כולל במאמרו ג"כ חולאים רעים לזה אמרו כי הרבה מיני בישות ורעות יש בו מין רעות שבגופו הם החולאים רעים ומין רעות שבנפשו הם העבירות שעושה שחוטא בנפשו, וע"ז שגורם חולאים רעים בגופו לא הי' צריך להביא ראי' שהשכל והנסיון יאמתוהו, אבל על רעות שבנפשו שגורם לו הביא לו ראי' מקרא כמרעיתם וישבעו. הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי פרשה כ"א פסוק כ"ה) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו כלומר שומר פיו מלאכול וכו' ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ועיין בפירוש החכם ר"א אבן עזרא שהביא ג"כ הפירוש כן, ואפשר לומר לענ"ד בס"ד ששלמה המלך ע"ה כוללו יותר בקיצור בקהלת ו' כל עמל אדם לפיהו וגו' אמר שכל עמל שיש לו לאדם בעה"ז ממיני החולאים וצרות רבות ורעות מנגעי ב"א אנשי ריב ומדון ישחקו לרעש כידון הכל בא לו מכח פיו, פיו מדבר דברים יתרים, פיו אוכל ושותה ושתי אלה גורמים לו עמל ורעות רוח הרבה, וזכורני שזה שנים רבות שראיתי באיזה מדרש דורש כל עמל אדם לפיהו כל עמל שיש לו לאדם בעה"ז ובעה"ב הכל הוא בשביל פיו, וכעת איני זוכר מקומו וכמדומני שזכרוני אינו כוזב, ואולי גם המדרש כוון לכל הדברים הניתני' למעלה, והוא כי אכילת מאכלות אסורות או המותרות ורבוי המאכלים ורבוי דברי שיחת חולין הן הן היו בעוכריו של האדם, שבעולם הזה הם מביאים עליו חולאים רעים ורבים ושנאת הבריות המוציאין את האדם מהעה"ז וגם זה וזה גורם לאדם עמל ורעות רוח משנה שברון בעה"ב כי נענש עליהם ואפילו הם מאכלים היתרים אם יאכל בריבוי ומותרות ענש יענש גם יענש ע"ז שהשחית גופו ובל תשחית דגופא חמירא ועובר על ונשמרתם לנפשותיכם וגו' וכן השח שיחת חולין ודברים בטלים איסורא קעביד וכאמרם ביומא י"ט ב' השח שיחת חולין עובר בעשה וכו' ראב"י אומר עובר בלאו שנאמר וכו' לא יוכל איש לדבר וגו' וגם המרבה דברים מביא חטא ברוב דברים לא יחדל פשע, וגם נענש על מה שהשחית גופו שהביא על עצמו שנאת הבריות ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שגורם לחבירו שעובר על לא תשנא וגו' ועל ואהבת לרעיך וגו'.
י״ט
לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו וכו'. עכ"ל, מרן לא העיר מקורו פה ולא נתן בה טעם כלל ולקמן בפרק ה' הלכה ד' בד"ה וכשהוא מדבר עמה וכו' הוא בנותן טעם למה לא ישמש מטתו לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב, ולענ"ד בס"ד הדבר ברור דיצא לו לרבינו כן מהא דאמרינן בנדרים כ' ב' אמרה להן אינו מספר עמי (ופירוש המפרש אינו משמש עמי) לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וסובר רבינו דאין הטעם משום שהנשים הולכות בשוק בתחלת הלילה ובסופה ויתן דעתו עליהן וכמו שפי' הר"ן שם דזהו חששא רחוקה מאוד שתלך בשוק בתחלה או בסוף הלילה אשה שהוא מכירה בקול, ולכן כתב ביש"ש במסכת' ב"ק פרק ז' סימן מ"ג בתקנת עזרא והרמב"ם הוסיף בביאור והי' מנהגם לאכול השום בלילי שבת, ואין להקשות וכי יתרבה הזרע בזמן מועט כ"כ וכו' הא לא קשיא שעיקר מצות התשמיש הוא באמצע הלילה אף שאין זה מן החיוב אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו שלא יהרהר באשה אחרת הרי שכתב דהחשש שיהרהר באשה אחרת אינו אלא למי שלבו נוקפו, ומ"ש להפרושים וכנ"ל כוונתו למי שחושש לדברי המקובלים שכתב המג"א בסי' ר"מ סעיף ז' (אלא שבמחילה מכבוד תורתו של מהרש"ל אישתמיטתיה לפי שעה דברי רבינו פה שכתב להדיא דכל אדם לא ישמש מטתו לא כשהוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו מפני בריאות גופו וכ"כ רבינו לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ז' וא"כ לא הי' צריך המהרש"ל לכתוב שאין זה תועלת אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו, ולפי האמור לכל אדם אסור שמשחית גופו וביותר דקאי התם המהרש"ל אליבא דרבינו) לפיכך פי' רבינו הטעם שלא שימש בתחלת הלילה ובסופה אלא בחצות הוא משום שלא יהי' שבע ולא רעב אלא יהי' משמש בזמן שנתעכל המזון שבמעיו, וכן מוכח מפירוש הרא"ש בנדרים שם שפירש כפירושו של רבינו שהרי פירש שם בד"ה ונמצאו בניו באין וכו', ומתוך שאינו משמש אלא באימה ולא בקלות ראש אין בלבו מחשבה אחרת ולמה לא כתב ג"כ ומתוך שאינו משמש לא בתחלת הלילה ובסופה אלא ודאי דהרא"ש סובר ג"כ כרבינו דזה שלא ישמש אלא בחצות אינו אלא מטעם בריאות הגוף לא מטעם שיחשוב על אשה אחרת, וכן מבואר להדיא בדברי רבינו לקמן בפרק ה' הלכה ד' שכתב וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו וכו' דנקט לשון הגמ' דנדרים דהיינו דנקט לשון לא יספר להורות שמקור טהור דבריו יצא לו מהך סוגיא דנדרים שהוא פירש שם טעם מניעתו בתחילתה ובסופה של הלילה מתשמיש הי' מחמת שלא יהי' לא שבע ולא רעב בשעת תשמיש ויזיק לעצמו ולהולד ועיין בהגמ"יי שם אות ב' מ"ש, וקצת תמיהני על מרן שהעיר על הגמ' דנדרים שם ופה לא העיר עליה. ויבדוק נקביו קודם בעילה וכו' ולא יבעול מעומד ולא מיושב וכו' ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה וכו'. ומ"ש שיבדוק נקביו קודם בעילה עיין במג"א סי' ר"מ סעיף ט"ו סוף ס"ק כ"ט מ"ש בשם סדר היום בשם הזוהר, ובעניי תמה אני על המג"א מה צורך לו לזה לדברי סדה"י בשם הזוהר ולהביא מרחוק לחמו של תורה ולמה לא הביא תלמודו בידו מגמ' ערוכה בגיטין ע' א' דתני' התם הבא מבית הכסא (ורצונו בזה מבית הכסא קבוע דסתם בה"כ הוא קבועה) אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל מפני ששד בה"כ מלוה עמו ואם שימש הויין לו בנים ויתקין, ואדרבה הברייתא מפורשת השיעור כמה זמן ימתין אחר צאתו מבה"כ עד שישמש, ואלו בספר סדה"י בשם הזוהר לא נודע שיעור שיהוי כמה ואטו אם ילך בתחלת הלילה לבה"כ לא יהי' רשאי לשמש כל אותו הלילה, ובאמת בס' הזוהר ג"כ אינו מבואר דוקא בה"כ קבוע אלא שספר סדה"י הוא שביאר כן דברי זוהר מצד הסברא דכל היכי דליכא בה"כ קבוע אין שם שד (וספר סדר היום אינו תחת ידי אלא שכך ראיתי בספר כנה"ג שמביאו) וא"כ הי' לו לפרש גם הגמרא כן, וצ"ע על המג"א וסהד"י. ודע דגם על רבינו אני תמה שכתב שיבדוק נקביו קודם בעילה נהי דאפשר לומר דמיירי שיבדוק נקביו בבה"כ שאינו קבוע שאז מיד אחר גמר הפנותו יכול לשמש מטתו, אבל הא מיהא קשה למה השמיט רבינו הך ברייתא דאם הוא בודק נקביו בבה"כ קבוע שצריך להמתין לשמש מטתו אח"כ עד כדי הילוך מיל ואף אם לפי דרכו של רבינו בפירוש שדים אינו כמו שהוא הבנתינו ס"ס לפי פירושו הוא שהזוהמא והריח הרע המתדבק בו מבה"כ הקבוע היא גורמת היזק להולד שיהי' ויתק וא"כ כבר הי' לו לרבינו להביא שישהה שיעור הילוך מיל כשיוצא מבה"כ קבוע, וצ"ע לענ"ד. ולא יבעול מעומד ולא מיושב וכו' שנכנס למרחץ וכו' ביום הקזה וכו'. מקור דברים אלו הם במסכת' גיטין ע' א' ת"ר המשמש מטתו מעומד אחזתו עיות מיושב אחזתו דלריא ועוד אמרו שם ג' דברים מתיזין גופו של אדם ואלו הן אכל מעומד ושותה מעומד ושימש מטתו מעומד וע"כ צריכין לומר דאפילו חדא מנייהו אי עביד ג"כ מתיזין גופו של אדם מדלא קאמר עלה דבעינן כסדרן וכמו שהוכיחו התוס' שם בד"ה חמשה קרובין למיתה וכו' מכח ההוכחה האמורה, וקצת תימה לענ"ד על רבינו שלא הביא ג"כ מה שנאמ' בגיטין שם חמשה קרובין למיתה יותר מן החיי' ואלו הן אכל ועמד שותה ועמד הקיז דם ועמד ישן ועמד שימש מטתו ועמד ועיין במג"א סימן א' ס"ק ג. ומה שכתב רבינו ולא ביום שנכנס למרחץ אפשר שהוציא מהא דאמרינן בגיטין שם ששה העושה אותן מיד מת וכו' וקחשיב נכנס למרחץ ושימש מטתו ואע"פ דשם מסיים אמ' ר' יוחנן והוא שעשאן כסדרן וכו' הא אביי אמר שם דשלא כסדרן לפחות מיהא חלוש הוא דהוי וסובר רבינו דאפילו בשתים מהם שעושה ג"כ לפחות מיהא חלוש, תדע דהא אמרינן שם דעבדא של מעורת מת מג' מנייהו הואיל והוי כחוש והיינו שלא הי' כוחו יפה וא"כ זמנינו נגד זמנם כולן כחושים נינהו. ומ"ש רבינו ולא ביום הקזה גם זה הוא שם בגמ' דגיטין ת"ר הקיז דם ושימש מטתו הויין להם בנים ויתקין, הקיזו שניהם ושימשו הויין להם בנים בעלי ראתן ואע"פ דאמרינן שם ולא אמרן אלא דלא טעים מידי אבל טעים מידי לית לן בה, סובר רבינו דהאי טעים מידי אינו מועיל אלא שלא יהיו הבנים בעלי ראתן ובעלי ויתקין, אבל הא מיהא גורם היזק לבריאות גופו של המשמש ולהולד הנולד מן העיבור ההוא לפיכך לא חילק רבינו בין טעים מידי לבין לא טעים מידי אלא כתב סתם שלא יבעל ביום הקזה שהרי הוא לא דבר כלל מן הבנים. ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם. עיין במג"א סי' ר"מ סעיף ט"ו ס"ק כ"ט שכתב שרבינו פה לא כתב כן אלא על דרך הרפואה לא מצד הדין שהרי חייב לפוקדה קודם יציאתו לדרך כמבואר שם סעיף א' ובספר ת"ח בב"מ ק"ז א' בד"ה שלא תמצא אשתך ספק נדה וכו' כתב לחלק בין זמן חכמי התלמוד שהיו בריאים למאוד וכאיש גבורתם ובין אנשי זמנינו שנחלשו הכחות, ואני תמה על שני גדולי הדור הללו הת"ח והמג"א כי גם תירוצי שניהם א"א לאמרן, תירוץ של המג"א הדבר קשה לאמרו דהיאך אפשר לומר שהחכמים יצוו לו לחיוב לפקוד אשתו והוא לו סכנה (ובודאי לא יאמר המג"א שח"ו נעלם מחכמי התלמוד ידיעת דבר זה שלפי הרפואה הדבר לו סכנה לשמש טרם יציאתו מן הדרך כי לא יפלא מהם כל דבר וביותר שהוא קשה גם להולד ומביאו לידי סכנה במשמש מטתו ביום ביאתו מן הדרך והרי בב"מ התם משמע שגם ביום ביאתו מן הדרך איכא מצוה לפוקדה והוא בכלל ברכה ועיין ברש"י שם בד"ה ספק נדה וכו' שכתב וכ"ש ודאי נדה והרי בעת ביאתו מן הדרך קשה התשמיש להולד, ותירוץ של ת"ח א"א לאמרו דעדיין תקשה קושיתו על רבינו מהך סוגי' דב"מ מיום ביאה מן הדרך דבזה א"א לומר כתירוצו של ס' ת"ח דהא אמרינן להדיא בגמ' דגיטין ע' א' בא מן הדרך ושימש מטתו הויין לי' בנים ויתקין וכו' הרי שלך לפניך שגם בזמן חכמי התלמוד לא טוב היות האדם משמש מיטתו ביום ביאתו מן הדרך שהוא סכנה להולד הנולד ממנו ואם גורם חולשה גדולה להולד ממילא מבואר שגורם חולשה גדולה לעצמו, שהרי זה הוא הסבה לחולשת הולד והרי רבה בר רב הונא הי' מן האמוראים הקודמים שאביו רב הונא הי' תלמיד רב ושמואל, ודוחק לומר דבעת ביאתו מן הדרך ליכא מצוה וברכה לפוקדה אלא במעוברת ומינקת שלא יהי' היזק להולד מן אותו הביאה, שזה הוא דוחק גדול שלא מצינו בשום מקום לחלק בכך וגם ספק נדה אינו מצוי במעוברת ומינקת שהם מסולקת דמים ומאי גבורתא דהך ברכה, ועוד שהרי כבר כתבנו שכיון שגורם חולשה כ"כ להולד מכ"ש שהוא מזיק לאדם ההו' שמשמש, אך דרבה בר רב הונא רבותא קאמר שאפי' להולד מזיק, גם מ"ש המג"א שם תירוץ ע"ז בשם תשובת הרמ"א והוא בתשובתו סימן קל"ב והיינו שאין התשמיש קשה וסכנה ביום יציאתו לדרך אלא באותו יום ממש לא בלילה שלפניו, אני בעניי תמה אני שהרי כתב רבינו להדיא לא לפניהם ולא לאחריהם הרי גם בלילה שלפניו ושלאחריו הוא קשה לו התשמיש, ובע"כ שלא בטובתינו צריכין אנו לקבל בסבר פנים יפות תירוצו של הט"ז שם ס"ק א' בשם הרש"ל וכן תירצו משמו הפרישה והב"ח באה"ע סימן כ"ה.
כ״ג
כל עיר שאין בה י' דברים אלו אין ת"ח רשאי וכו'. כתב המגדל עוז ברייתא היא בשילהי פ"א דסנהדרין י"ז ב' ובמקצת ספרים מצאתי חלוף טבח במקום מים מצויין וכן היא הנוסחא בגמ' דילן, ועיין במהרש"ל שם מ"ש ובמחילה מכבוד תורתו כמדומני שנעלם ממנו לפי שעה דברי רבינו פה וגם דברי ספר מגדל עוז.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
