הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות דעות · פרק ה׳

ספר המדע · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות דעות · פרק ה׳
הלכה א׳
כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם". אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ":
הלכה ב׳
כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְּלֵאִים קִיא צוֹאָה. וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעֻדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכל אֶלָּא בִּסְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד כְּגוֹן סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן:
הלכה ג׳
כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ מְעַט אֶלָּא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה. שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת. וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:
הלכה ד׳
אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא יְסַפֵּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מָלֵא. וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב. אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְלֹא יָקֵל בְּרֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּקַבָּלָה מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם. יְסַפֵּר וְיִשְׂחַק מְעַט עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ וְיִבְעל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת וְיִפְרשׁ מִיָּד:
הלכה ה׳
כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים יִהְיוּ נָאִים וּבַיְשָׁנִים רְאוּיִין לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ יִהְיוּ לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם:
הלכה ו׳
צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן. לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם. וְיִכָּנֵס חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר מְעָרָה לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה וְנִפְנֶה. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר יִתְרַחֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בַּיּוֹם בְּבֵית הַכִּסֵּא כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק:
הלכה ז׳
תַּלְמִיד חָכָם לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. וּמַקְדִּים שָׁלוֹם לְכָל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא בִּגְנוּתוֹ כְּלָל. אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. אִם רוֹאֶה שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִים וְנִשְׁמָעִים אוֹמֵר וְאִם לָאו שׁוֹתֵק. כֵּיצַד. לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ. וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקְבְּרֵהוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְלֹא יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ אֶלָּא יַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ:
הלכה ח׳
לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חָכָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג טז) "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם". וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג טז) "הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה". וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמִנְהַג מְשֻׁגָּעִים. וְלֹא יִכְפֹּף קוֹמָתוֹ כְּבַעֲלֵי חֲטוֹטֶרֶת. אֶלָּא מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו. גַּם מִמַּהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם וּבַעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת י ג) "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא". הוּא מוֹדִיעַ לַכֹּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל:
הלכה ט׳
מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חָכָם מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְנָקִי. וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם אוֹ שַׁמְנוּנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן. וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו אֶלָּא בְּגָדִים בֵּינוֹנִים נָאִים. וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂים בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת הָרוּחַ אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִנְעַל מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי. לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק וְלֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בּשֶֹׁם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבשֶֹׁם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:
הלכה י׳
תַּלְמִיד חָכָם מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְזָן אֶת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ. וְלֹא יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. צִוּוּ חֲכָמִים בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כ) "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכל בָּשָׂר". דַּיּוֹ לַבָּרִיא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם הָיָה עָשִׁיר כְּדֵי לֶאֱכל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם אוֹכֵל. צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ:
הלכה י״א
דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה שֶׁיִּקְבַּע לוֹ אָדָם מְלָאכָה הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה בֵּית דִּירָה. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ ו) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ". (דברים כ ה) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ". (דברים כ ז) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". אֲבָל הַטִּפְּשִׁין מַתְחִילִין לִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ אִם תִּמְצָא יָדוֹ יִקְנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקְּלָלוֹת (דברים כח ל) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ" (דברים כח ל) "בַּיִת תִּבְנֶה" (דברים כח ל) "כֶּרֶם תִּטַּע". כְּלוֹמַר יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ. וּבַבְּרָכָה הוּא אוֹמֵר (שמואל א יח יד) "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ":
הלכה י״ב
וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת וְלֹא בַּיִת וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו וּלְהַחֲלִיף הַכָּלֶה בְּקַיָּם. וְלֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לֵהָנוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט וְיַפְסִיד הַרְבֵּה:
הלכה י״ג
מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן וְלֹא יָבוֹא בְּהַרְשָׁאָה. (אֵינוֹ) מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים. וְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

עבודת המלך · הלכות דעות פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות דעות פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות דעות פרק ה׳

א׳
כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו ובמאכלו ובמשקהו וכו' ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר וכו'. התחיל לדבר בהנהגות החכם אשר בראשונה בפרקים הקודמים דיבר בהנהגות כל איש ואיש שיהיה במעשיו מורם מבהמה וחית הארץ במה שדומה להם מעשיהם כמעשיו אם יכלכל אותם במדה נכונה וכונה רצויה ועתה ידבר במה שירים החכם מעשיו מכל העם וכאשר אמר ומתוקנים ביותר וכו', אבל הן נמצא בפ' זה אשר נאמר לכל אדם כמו בה"ב כל המשתכר וכו' ולא יקל ראשו ביותר וכו' בה"ד וי"ב, ונראה כי דיבר מדברים אשר לכל אדם לברוח מהם ולת"ח ביתר שאת בדברים ההמה.
ו׳
צניעות גדולה נוהגים ת"ח בעצמן לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן אפי' בשעה שיכנסו לבה"כ וכו'. ועי' באו"ח סי' ב' ובטו"ז ס"ק ד' עיי"ש ונראה למ"ש רבינו נוהגין וכו' ועתה המנהג לכל הנוהגין בדרכי התורה ונעשה מנהג ואיסור ככל מנהגי איסור אשר יסודתם בדרכי מוסר ויראת ה' אשר לפי דעת הראשוני' ז"ל מטעם נדר ואיסורו דאורייתא, ואשר כתבתי כי גם לכל אדם דיבר בפ' הזה נראה ולא גופן וכו' שאמר דמקורו במס' ברכות ושם לא נאמר בפרט ת"ח.
ח׳
לא ילך ת"ח בקומה זקופה וגרון נטוי וכו'. אאמ"ו הגאון ז"ל כתב בשולי הספר דבגמ' איתא בכל אדם כן וכתב לחלק בת"ח אפי' ד' אמות כדאי' שם משא"כ בשאר אדם, והנה למ"ש לעיל כתב לת"ח מה שנאמר לכל אדם אבל כאן כתב בפי' לא ילך ת"ח וכו', ונראה לת"ח נאמר ונראה כדעת אאמ"ו הגאון ז"ל שכתב שכן מוכח בגמ' למעיין היטב.
י״א
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, אבל הטיפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו. ובכ"מ עמד ע"ז שמסדר הכתובים קודם מי אשר בנה בית ואח"ז מי האיש אשר נטע כרם עיי"ש, ובשו"ת דברי ריבות סי' ק"ל כתב ע"ז בהבחינה זאת, כי חינוך הבית אינו תלוי בזמן כי מיד אחרי עשייתה יוכל לחנכו אבל חילול הכרם תלוי בזמן שהוא שנה רביעית ומדקאמר ולא חללו משמע דבידו לחללו א"כ שכבר יש זמן משבנה בית שהקדים נטיעת הכרם ומה שאיחרו הוא עבור החילול וזמן חינוך הבית קודם לחילול הכרם אף שנטיעת הכרם קדמה לבנין הבית עיי"ש. והנה לפי דבריו עכ"פ אין מהקרא סתירה לדבריו וזה נדע ממקרא הקודש כי שלש אלה אשר ישתדל אדם בהם ועבור כי האשה באחרונה ולפי סידור הענינים היה להיות בראשונה כי נכבדה מקניני הבית וכרם ורק לפי דרכי בני אדם סדורה באחרונה וללמד דרך ארץ ומזה נדע דכרם יהיה בראשונה ונאמרה אח"ז עבור החילול כי די לו אם נטע כרם וידע כי יהיה לו פרנסה אח"ז ויוכל לבנות בית טרם הגיע זמן החילול אבל לישא אשה רק בעת שהפרנסה מזומנת לו, ועדות לו ע"ז מהקללות שנאמר אשה וכו'. ובברכה נאמר ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו. כמ"ש רז"ל יכול יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, כי הכח והשכל מתנת ה' לאדם להשיג בו צרכי גופו ונפשו וכמ"ש רז"ל כמו כן יגעת ומצאת תאמין וכו' ובראשונה על האדם להשתדל בשתי כוחות האלו ואם כי תקצר כח האדם וגם חכמתו לא תעמוד לו אז ישע אלדים יעמוד לו להצליח דרכיו ולא למי שמתעלם ממתנה הראשונה אשר לו ממעל ויבקש ישע ה' מבלי עשה והשכיל מאומה לעשות ולא כן היה בדוד המלך ע"ה כי היה משכיל בעצמו בכל דרכיו וכאשר השכלתו לא הספיק לו אז וה' עמו עזרה מקודש נמצא לו, ובמס' נדה ע' ע"ב מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה וכו' הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים וכו' מאי קמ"ל הא בלא הא לא סגי, מה יעשה אדם ויחכם וכו' ירבה בישיבה וכו' הרבה עשו וכו' אלא יבקש רחמים וכו' מאי קמ"ל הא בלא הא לא סגי עיי"ש, מפורש כנאמר בדברי רז"ל כי השתדלות תהא בראשונה הן בצרכי הגוף והן בצרכי הנפש מצד האדם בכל כוחו וכח הזה מישע ה' לו ואח"ז תעמוד לו ישע עליון, ועי' במס' שבת דף פ"ט ע"א היה לך לעוזרני עיי"ש.
י״ב
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הציבור וכו' כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים ולא תהיה כונתו להנות מעט לפי שעה או להנות מעט ויפסיד הרבה. אף הרבה להזהיר לבקש פרנסה ולא לפזר נכסיו אבל לא יתן בכסף ובזהב עינו ולבו רק יהיה לאמצעי להחליפם בהקיים ועומד כמ"ש לעיל כי כל קניני העוה"ז לאמצעי יהיה להשיג ע"י קניני הנפש ושלימות הנרצה ואמר כללו וכו' שזה יהיא לו למדה נכונה בכל הדברים שלא ליתן הקיים בעבור העובר וכו' ובזה לא יכשל בכל דרכיו.
י״ג
מו"מ של ת"ח וכו' ואינו נעשה ערב וכו'. לא נרשם מקורו בכ"מ ואאמ"ו הגאון ז"ל ציין במס' יבמות דף ק"ט ע"א ויתרחק וכו' ומן הערבונות וברש"י שלא יעשה ערב עיי"ש. כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו' עבדי אשר בו אתפאר. בראשונה אמר מדה נכונה שיהיה לו לאדם בכל קניניו ומעשיו בהנאת העוה"ז, ועתה ידבר מהנוגע לכבודו כי הכסף והזהב והכבוד המה ראשי הדברים אשר עליו יסובב מעשי האיש ותכונותיו ועל שניהם ישים כללים אמיתים יסודם מדברי רז"ל. ועליו נאמר עבדי וכו' כי זה האיש אשר נאמר עליו כי הוא עבד לה' בכל מעשיו ובכל מדותיו כולמו קנוים לה' יתעלה ותפארת לו מה' יתעלה ומן האדם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות דעות פרק ה׳

ב׳
ואין ראוי לו לאכול וכו'. בגמרא פסחים (דף מ"ט) מפליג בין סעודה ראשונה לשניה בפ' אלו עוברין. ורבינו לא מפליג משום דמחלוקת ר' יהודה ורבי יוסי הוי בשניה כדאמר שם רב חסדא בפ' אלו עוברין וקי"ל דהלכתא כר' יוסי לגבי ר' יהודה בכל דוכתא וכיון שכן קי"ל כר' יוסי דאמר אפילו בשניה מצוה ולכך סתם רבינו. וכן בהלכות חמץ ומצה פרק ג' וזה לשונו מי שיצא וכו' או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין, לא חילק מהאי טעמא אלא ששם היה לו לבאר דסעודת אירוסין ונשואין מבת כהן לעם הארץ לא הוי של מצוה לאותו הדין כדמשמע בגמרא בפרק אלו עוברין דקרי לה סעודה שאינה של מצוה, ואין לחוש שכבר ביאר רבינו בפכ"א הל' איסורי ביאה שאין ראוי לעשות זווג זה וממילא משמע שאינה סעודה של מצוה:
ד׳
אע"פ שאשתו של אדם מותרת וכו'. בגמרא ברכות (דף כ"ב) אמרינן שלא יהא ת"ח מצוי אצל אשתו כתרנגול ולאו דוקא ת"ח ובפכ"א מהל' איסורי ביאה כתב רבינו אין דעת חכמים נוחה למי שמרבה בתשמיש וכו'. ולכך יש לתמוה קצת על רבינו בדין זה וקצת דינים אחרים אשר בפרק זה הם נוהגים בכל כגון לא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים וכו' כל זה כתב ג"כ בפכ"א מהלכות איסורי ביאה ולא היה ראוי לכתוב כאן אלא הדברים המיוחדים לת"ח כמו שהתחיל בתחלת הפרק כשם שהחכם וכו' דמשמע דכל אלו הם דברים מיוחדים לת"ח. ואולי י"ל דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי ת"ח מפני שהוא צריך להזהר בהם ביותר: ולא יקל בראשו ביותר וכו'. בנדרים פ' ואלו מותרים (נדרים דף כ') א״ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש והקשו ורמינהי שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפים ביותר אמרה להם (לפי) שאינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכו' ותירצו לא קשיא הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא, ופירש הר״ן במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה, והרא״ש פי' כדי להרבות תאותו. ובפ״ק דחגיגה (דף ה') אמרו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה והקשו והא רב כהנא הוי גני תותי פוריא דרב ושמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו וכו' לא קשיא כאן דצריך לרצויי כאן שלא צריך לרצויי ומשמע דתרוייהו איתנהו. והא דלא תריץ בגמרא בפרק אלו מותרים מאי דתריץ בפ״ק דחגיגה משום דקאמר אינו מספר עמי משמע דכן היה דרכו לעולם וא״כ דוחק הוא דלעולם היה צריך לרצות והיה לו כעס עמה ובפ״ק דחגיגה לא תריץ גמרא כדתריץ בנדרים משום דמשמע ליה שח ושחק וכו' משמע במילי דעלמא אע״פ שאינן מילי תשמיש. א״נ כיון דהוה עובדא קים ליה לגמרא דהכי הוה מעשה אבל לענין הדין הא והא איכא דבמילי דתשמיש אפילו שאין לו כעס עמה ואינו צריך לרצותה מותר כדאמרינן בנדרים ואם צריך לרצותה אפילו במילי דעלמא מותר. וכן הטור בא״ח סימן ר״מ כתב שני תירוצים. אבל איכא לאתמוהי בדברי הטור שכתב ז״ל אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפ' הרואה רב כהנא על תותי פוריא דרב שמעיה דשח ושחק ואם היה לו כעס עמה שצריך לרצותה אסור לשמש עד שיפייסנה וכו' דהיכי קאמר כדאיתא בפרק הרואה דמשמע דהא דר״כ איירי בעניני תשמיש ואינו כן דהא בגמ' בפ״ק דחגיגה מוקי לה בכל מילי אלא שצריך לרצויי והוא כתב ואם היה לו כעס עמה וכו' דמשמע דהא דרב כהנא איירי בלא רצוי אלא בעניני תשמיש ולא מוכח הכי בגמ' כדכתיבנא. ואולי י״ל דס״ל לטור דגמרא דמשני בפ״ק דחגיגה הא דרב דצריך לרצויי הוא הדין דמצי לשנויי בעניני תשמיש ולא צריך לרצויי והא דשני בנדרים בעניני תשמיש ה״ה דמצי לשנויי דצריך לרצויי ולא כדכתיבנא לעיל דאע״פ ששני התירוצים אמת לא מצי לשנויי בחדא סוגיא מאי דמשני בחברתה אלא מצי לשנויי בהא מאי דשני בהא ומשום הכי מוקי הא דרב כהנא בעניני תשמיש דהוי כאילו שני הגמרא הכי כיון דתירץ כן בנדרים ומ״מ עדיין אין דעתי נוחה דהיכי שביק הטור תירוצא דשני גמרא ואמר תירוץ אחר ומ״מ למדנו מדבריו דשני התירוצים אמת ויש לתמוה על רבינו איך לא כתב תירוצא דעניני תשמיש. וי״ל דהוא סובר דלא אתמר הך תירוצא אלא לחלק בין ההיא דיוחנן בן דהבאי לההיא דר' אלעזר אבל כיון דאמר בגמרא בתר הכי דליתא דר' יוחנן בן דהבאי וסובר רבינו דאכל מאי דקאמר רבי יוחנן בן דהבאי קאמר דאין הלכה ולא כדכתב הטור שם דמאי דקאמר דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי אלא אהפיכת שולחן דוקא אבל כל השאר הלכה כמותו אלא רבינו סובר דאין הלכה כמותו בכלהו דהא בפכ״ה מאיסורי ביאה כתב בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה הרי משמע דאנושקין באותו מקום נמי קאי וה״ה לאינך וא״כ כיון דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי לפי המסקנא דקאמר דאין הלכה הך חילוק דעניני תשמיש אלא כל מילי שוין ולא קאי לפי האמת אלא חילוק דאמרינן בפ״ק דחגיגה דצריך לרצויי וכבר כתבו רבינו יספר וישחק עמה מעט כדי שתתישב נפשה וכו':
ח׳
ולא ירוץ ברשות הרבים וכו'. בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) אמרו ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה וכו'. ואולי זהו שכתב ולא ירוץ ברשות הרבים אלא שבגמרא לא נתנו טעמו של רבינו אלא מפני שנוטל מאור עיניו של אדם וכו':
ט׳
ואסור לו שימצא בבגדו כתם כו'. שבת בפ' ואלו קשרים (שבת דף קי"ד) אמר ר' יוחנן כל ת״ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה וכו' רבינא אמר רבד איתמר ולא פליגי הא בלבושיה הא בגלימא. וכתבו בהלכות פירוש רבב כגון קירא וזפתא וכיוצא בו, ופירוש רבד דם יבש וטעמו של דבר כדי שלא יראה לדם נדה ויבא לידי חשד ע״כ. ורבינו לא הזכיר אלא גלימא ולא הזכיר לבושא ולא ידעתי למה: ולא ינעל מנעלים המטולאים וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) אמרו לא אמרן אלא בפנתא פי' שעל גבי הרגל אבל בגילדאה פי' עקב לית לן בה. ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה ולא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה. ובהלכות פרק כיצד מברכין הזכירו הא דפנתא ורבינו לא הזכיר מכל זה כלל וגם בזה לא ידעתי למה. ובהלכות פרק ואלו קשרים כתוב בנוסחא דידן והני מילי בעילאי אבל בגילדאי לית לן בה. ובגילדאי נמי לא אמרן אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה לא. ונוסחא זו אין לה מובן דהוא הפך מדברי הגמ' דבגמ' קאמר דאפילו בעילאי בימות הגשמים שפיר והוא קאמר דבגילדאי אינו אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה גילדאי לא, וגם הוא הפך ממה שכתב הוא עצמו בפ' כיצד מברכין שהוא מסכים עם הגמרא. ובודאי שטעות סופר הוא בפרק ואלו קשרים צריך לגרוס ובעילאי נמי לא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה והוא מסכים עם הגמ' ועם מה שכתב בפ' כיצד מברכין: לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר. קשה אי איירי בגופו הרי מותר הוא כדכתב לקמיה וכן בגמרא אמרן זיעא מעברא ליה ואי בבגדים הרי כתב אחר כך ולא בבגדים. והרב כסף משנה תירץ שני תירוצים. ונראה לי לתרץ דבפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) אמרו לעיל מיניה מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש ואם השמש ת״ח וכו' ומה שמצריך לטוחו בראש השמש כתב רש״י ז״ל שלא יצא בידיו מבושמות מפני שגנאי הוא לת״ח. והוקשה לו לרבינו דהא בגופו שרי משום דמעברא זיעה לזה הוצרך לחלק דדוקא כשהוא בגופו הוא לעבורי זיעא אבל ידו לא מוכחא מילתא דהוי משום זיעא והוי חשדא וזה שכתב כאן ולא יצא מבושם כלומר בידיו מבושמות. ובגמ' אמר ובמקום שחשודים על משכב זכור ורבינו לא חילק:
י׳
דיו לבריא לאכול בשר וכו'. בפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ד) אמרינן ואינך אימת מערב שבת לערב שבת ואמרו שם אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו' אבל אנו וכו' כגון אנו לוין וכו' ומפני כן כתב רבינו לבריא אע״פ שבזמן הזה אין אנו בריאים כדאמרינן בגמרא מ״מ אם יש אדם בריא שיכול לעמוד הרי טוב:
י״א
דרך בעלי דעה וכו'. ומה שקשה על דברי רבינו שהפסוקים הם הפוכים כבר תירץ הרב בית יוסף זלה"ה. והחכם מהר"י אדרב"י ז"ל בספר דברי ריבות סימן ר"ל תירץ דבר מתיישב עיין שם:
נחלת הכלל · ToratEmet

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות דעות ה׳, מתוך הלכות דעות שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות דעותכל הרמב״ם