שמא יאמר אדם הואיל והקנאה וכו' אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון. עי' בפ"ד משמונת פרקי רבנו באורך. אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העכו"ם. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות אלו, ובדפוס וינציא ישן וכן בדפוס קונשטנדינא רס"ט כגון כומרי אדום. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו'. עי' לח"מ מה שהאריך ועי' תשובת הרשב"א סי' תל"א ועי' סדר משנה, ויש חילוק גדול בין אדם מצוין פרטי לכלל בני האדם ורבנו הורה הדרך לכל בית ישראל והרבה סמוכים לדעה זו במאמרי רז"ל עי' ירושלמי קדושין פ"ד סוף הי"ב ובתנא דבי אליהו ריש פי"ד כל הקץ בחיים טובים בעוה"ז סימן רע לו ועי' הוריות י' ב' וילקוט ראה רמז תתצ"א ועוד בכמה מקומות אין מקום להאריך עוד. ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ושבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. רבנו בעצמו בפ"ד משמונת פרקיו הראה מקורו וז"ל ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפ"ט מנדרים דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים אמרו שם בזה הלשון לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ולא ראו זאת המציינים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. כיוון רבנו לישב הא דכתבו בתוס' תענית כ"ב ב' ד"ה ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף וצ"ל דהני תנאי לא פליגי בהא דמיירו הני אמוראי בפרקין דלעיל י"א אם נקרא חוטא או נקרא קדוש וכו' דהאמוראי פליגי במצי לצער נפשיה והני תנאי פליגי בלא מצי לצעורי נפשיה, והנה רבנו ס"ל בפ"א דתענית ה"ט כחכמים דר' יוסי דעל כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, אבל זהו חילוקו דהיכא דמכוין לסגף עצמו זה אסור, אבל היכא דמתענה בשביל צרה אדרבה מצוה איכא וכמו שכתב שם כשם שהצבור מתענין על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו וזהו גדר הדבר שלא יתענה תמיד, וכמו שכתב רבינו אלו שמתענין תמיד דייקא, וכן אסור לסגף עצמו בתענית אם כוונתו לסגף עצמו ועי' בדברי רבנו בפ"ד מפרקיו שכתב כמו שראינו שהרבה סמים מועילים רק לרפאות החולה אבל לאיש הבריא מזיקים כן ענין התענית וכו'.
ב׳
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כלם לידע את השם. זהו שאמרו באבות פ"ב וכל מעשיך לשם שמים ועי' בחמישי לשמונה פרקים מה שהרחיב רבנו הדברים בזה, ועי' לרבנו יונה בביאור המשנה שהאריך בזה בכל פרט כדברי רבנו ועי' באבות דר"נ פי"ז ובקדושין פ"א אמר שמואל הכל לשם שמים. ולפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף וכו'. עי' אבות דר"נ פכ"ו האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו עובר משום שלשה לאוין שבזה את עצמו ובזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה ותפס רבנו כלב וחמור, עי' ב"ק צ"ב ב' בכפניה גללי מבלע, ובחמור עי' פסחים מ"ט ב'. וכן כשיבעול. עי' בהשגה שכתב וכן למצות עונה ועי' כ"מ מ"ש בזה ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ה ה"ד אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח ועי' בגמ'.
ג׳
אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וכו' לדעת את ה'. פ"ב דביצה אבל הלל וכו' שכל מעשיו לשם שמים ואמרו שהיה הולך למרחץ ואומר אני הולך לדבר מצוה וכמ"ש בפ"ד דשבת נ' רוחץ אדם וכו' לכבוד קונו הגר"א ז"ל וכן הוא במג"א. אבל מה שהביאו מרוחץ אדם פניו לכבוד קונו. לדעת רבנו בפ"ד מהל' תפלה הוא משום תפלה והוא ענין אחר. והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו. ברכות ס"ג איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו וכתב רבנו ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה וכו' הדברים מבוארים להדיא באבות דר"נ בפי"ז מ"ז, וכל מעשיך יהיו לשם שמים לשם תורה שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברי' שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה ישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים על לבו לעשות דברים הללו כדי להנות בלבד עד שנמצא שאין אוכל ושותה אלא המתוק לחיך וכו' ואוכל דרך רפואה וכו'. ובה"ג מפרש שא"א שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה וכו' עד שיהיה שלם לעבוד את השם וכו' בכלל "לידע את השם" ג"כ שיהיה ביכלתו לעשות מצות המעשיות ודעת רבינו ז"ל כי תכלית מצות המעשיות לבוא לקרבת אלוקים שנכלל בלשון "לידע את השם ברוך הוא" כי המעשים הטובים מעירים הנפש להרגשות טובות שהמה עניני אלוקות והדמות אליו שנצטונו ע"ז כמ"ש. ולא ישים וכו' להנות בלבד. פירש דבריו בזה לא כי הנאה אסורה לו ורז"ל לא אמרו רק אסור להנות בלא ברכה, והנאה מעורר על חסדי ה' וטובו, ורבינו הקדוש שאמר יגעתי וכו' ולא נהנתי וכו' זה גודל העונג אשר היה לו מיגיעתו בעשר אצבעות בתורה לא הניח מקום בו להנות מהנאת הגשמי כי בטבע עונג גדול מגרש הקטן ממנו הרבה, ולא נחייב לכל אדם שיהיה כמו רבינו הקדוש המורם ומוקדש מבני עליה אשר המה מעטים ולכן כתב "להנות בלבד" כי יצרף עם הנאה התכלית הנרצה וראשית עשיתו תהיה עבור התכלית הנרצה והנאה הבאה אח"ז מותר לו וטוב לו אם ירגיש בהנאתו כי טוב ה' ולעולם חסדו. וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא בכל עת שידע שהוא צריך להוציא ש"ז כמו דרך רפואה או לקיים את הזרע. ובראב"ד שם ע"ז, "וי"א וכן למצות העונה אם היא מקפדת" עכ"ל, ועי' בכ"מ ע"ז, ומלשון אם היא מקפדת נראה דס"ל דיכולה למחול עונתה, ועי' בט"ו מאישות ה"א ברמב"ם ומל"מ שם ועי' בב"ש סי' א' ס"ק א' עיי"ש ויש לישב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות דעות פרק ג׳
א׳
שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו'. בפ״ק דתעניות (דף י"א) נקרא חוטא ואמרו שם כי האי תנא דתניא ר״א הקפר ברבי אומר מה ת״ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' והלא דברים ק״ו ומה זה שציער עצמו מן היין וכו' ריש לקיש אמר נקרא חסיד וכו'. ובדברי ר״ל יש שני פירושים שרש״י פי' נקרא חסיד המתענה. והתוס' פירשו נקרא חסיד מי שאינו מתענה. ורבינו סבר כפירוש התוס' ולפי זה הסוגיא שבכאן בין לשמואל בין לר״ל אין ראוי להתענות ולכך פסק רבינו כן אע״ג דבפ״ק דנדרים (דף י') אמר אביי שמעון הצדיק ור״ש ור״א הקפר כולם שיטה אחת הן וקי״ל בכל דוכתא דאין הלכה כשיטה, מ״מ הרי כתב בעל הליכות עולם דהיכא דמוכח בגמ' דהוי הלכתא הכי לא נקטינן כי האי כללא, הכא מוכח טפי מסוגיא דתעניות (דף י"א) דשמואל ור״ל אית להו כר״א הקפר ולכך פסק רבינו כן. ומכל מקום קשה לדעת רבינו דהתוספות הקשו שתי קושיות ותירצום ואין תירוצם עולה לדעת רבינו דהם הקשו דהיכי אמר בפרק קמא דתעניות דשמואל סבר דנקרא חוטא כר״א הקפר דהא איהו גופיה אמר בהחובל (דף צ"א) כשהקשו שם ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והא תניא יכול נשבע להרע וכו' אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע ותירץ שמואל באשב בתענית משמע דאשב בתענית מותר, ועוד הקשו דמסוגיא דהחובל ומסוגיא דאמר הריני נזיר מהני תלת סוגיי מוכח דר״א הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, וקשה דבפ' ראשון דנזיר (דף ג') אמרינן איפכא דאמרינן התם אפילו לר״א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא ותירצו לקושיות אלו דהא דאמרינן דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמרינן הרואה סוטה בקלקולה וכו' ומ״מ קצת חטא יש מידי דהוה אמתענה תענית חלום וכו'. וידוע שאין תירוץ זה שייך לדעת רבינו שהוא סובר שהוא אסור להתענות ולפי תירוצם מצוה ומצוה יותר מן העבירה וא״כ קשו עליה התם קושיא דכתיבנא. ותו קשיא טובא דלפי הך סוגיא דהחובל משמע דלר״א הקפר דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו לית ליה ההיא ברייתא דנשבע להרע לעצמו ולא הרע דחייב דלדידיה לא שייך לומר הרעה רשות דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ואם כן הוא דפסק כאן כר״א הקפר איך כתב בפ״ה מהל' שבועות נשבע להרע כגון שנשבע שיחבול בעצמו אפ״ה שאינו רשאי שבועה חלה עליו וגם שם לא הונח לי שכתב אע״פ שאינו רשאי דא״כ הם דברים סותרים כפי הנראה מסוגיא דהחובל דמאן דאית ליה אינו רשאי אית ליה פטור כדכתיבנא. ונראה לתרץ דרבינו משום דקשיא ליה הני תלתא סוגיי דמוכחי דנזיר טהור עבד איסורא לר״א הקפר וסוגיא דפ״ק דנזיר מוכח בהפך כדכתיבנא לכך הוצרך לתרץ דנהי דר״א הקפר אפילו בנזיר טהור קמיירי ולא בנזיר טמא דוקא דעיקר קרא איירי ביה הוי האיסור דאורייתא אבל בנזיר טהור דלא מפורש בקרא אע״ג דאיהו קאמר דלא נקט קרא טמא אלא משום דשנה בחטא מכל מקום כיון דאינו מפורש בהדיא בכתוב הוי מדרבנן והך דקאמר דנקט טמא משום דשנה בחטא אסמכתא בעלמא הוא דאיסור תורה אינו אלא בנזיר טמא, ובהכי מתרצי הני סוגיי. דסוגיא דמשמע דר״א הקפר הוי אפילו בנזיר טהור הוי מדרבנן ואסמכתא בעלמא. וסוגיא דפרק מי שאמר (נזיר דף י"ט) הריני נזיר דקאמר ור' ישמעאל סבר כר״א הקפר אע״ג דרבי ישמעאל מדאורייתא קאמר דהא מביא חטאת התם נמי בנטמא מיירי כדאמרינן התם וההיא סוגיא דפ״ק דנזיר דאמרה דר״א לא אמר בנזיר טהור הוא דמדאורייתא לא עבד איסורא אלא מדרבנן והשתא אתי שפיר קושיא דשמואל לדשמואל דמאי דאמר שמואל בפ״ק דתעניות דנקרא חוטא היינו מדרבנן ולהכי קאמר בסוגיא דהחובל דחייל עליה שבועה משום דהוי מדרבנן ושבועה חלה על דבר דרבנן וסוגיא דפרקא קמא דנזיר דקאמר דמקרי נאה אע״ג דמדרבנן עבד איסורא מ״מ כיון דמדאורייתא לא עבד איסורא קרי ליה נאה וכי תימא אמאי לא שני שמואל דבחבלה ממש איירי ומתני' דקאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו הוי מדרבנן וברייתא דקאמר דהוי רשות הוי מדאורייתא דברייתא אקרא קאי ואע״ג דמדרבנן הוי איסורא לא איכפת לן דהא למאי דמוקי שמואל ביושב בתענית איכא נמי איסורא דרבנן י״ל דסבר שמואל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מן התורה ודוקא בתענית הוא דאמרינן דהוי דרבנן משום דעיקר קרא לא איירי אלא בנזיר טמא כדכתיבנא אבל חבלה אסורה משום בל תשחית או מואך את דמכם כו' דלא ס״ל הני דחויי דדחו בגמ' ודלמא קטלא שאני ודלמא בגדים שאני וכו'. אך קשה דלפי המסקנא דהחובל משמע דר״א הקפר לית ליה ההיא ברייתא דהרעה רשות כדכתיבנא אלא קאמר תנאי היא והא לפי מאי דכתיבנא אתיא כר״א דר״א מדרבנן קאמר בנזיר טהור ואינו נשמע לחבלה מדרבנן דמכל הני קראי דלעיל לא שמעינן חבלה כדדחי לעיל וכיון שכן מצי אתי ברייתא דהרעה רשות כוותיה דהוי מן התורה דהא לתרץ דברי הרמב״ם דפסק כר״א הקפר כאן ושם פסק כברייתא. ועוד דשם כתב בהדיא אע״פ שאינו רשאי צריכין אנו לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן חייל שבועה ומאי דאינו רשאי אינו אלא מדרבנן ויצא לו משום דחבלה לא נפקא לן אלא מנזיר טהור לפי המסקנה דהחובל. וכבר ביארנו מהכרח הסוגיות דהוי מדרבנן. לכך נ״ל לומר דרך זה באופן אחר לתרץ קושיא זו. דודאי דאיסור נזיר טהור אינו אלא מדרבנן מהכרח הסוגיות כדכתיבנא אבל מ״מ משמע לגמרא דאע״ג דהרעה רשות אקרא קאי מ״מ משמע ליה לשון הברייתא דומה להטבה ממש מה הטבה רשות אפילו מדרבנן ואע״פ דהדרשא שייכא אפילו שיהא אסור מדרבנן מ״מ מלשון הברייתא משמע דאית ליה דאפילו מדרבנן מותר מדקאמר רשות והוי דומה הרשות דקאמר גבי הטבה. ושמואל דתירץ דאשב בתענית לאו דמוקי ברייתא כר״א הקפר דכיון דלר״א הקפר איכא איסורא מדרבנן לא אתי שפיר לישנא דברייתא דקאמרה רשות דמשמע רשות לגמרי אלא הכונה לומר באשב בתענית וברייתא אתי כר״א דפליג על ר״א הקפר וס״ל דאיקרי קדוש ושמואל לא ס״ל כברייתא אלא כר״א הקפר. והשתא אתי שפיר דקאמרה סוגיא דהחובל דר״א הקפר פליג על הברייתא לא לענין דינא דברייתא דאפילו ר״א מודה ליה אלא משום דנקט ברייתא רשות. ורבינו פסק כר״א הקפר ואפ״ה פסק כדינא דברייתא דאין סותרים כדכתיבנא וזהו שכתב אע״פ שאינו רשאי כלומר אע״פ שאינו רשאי מדרבנן מ״מ שבועה חלה עליו. זה נ״ל טעם נכון לישב דברי רבינו. אח״כ ראיתי להר״ן שכתב בפ' שבועות שתים בתרא גבי ברייתא נשבע להרע לעצמו ולא הרע, נראה דאע״ג דבפרק החובל (בבא קמא דף צ"א) אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו שבועה וכו'. וכן כתב בתשובה הביאה הרב״י סימן רל״ט וז״ל ומה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו וזה לי ימים חפשתי דבר זה ומצאתי סעד לדברי מדברי הרמב״ם והארכתי בזה בפ' שבועות שתים בתרא, ע״כ. ולדידיה ודאי דאתי שפיר קושיא דשמואל אדשמואל דאע״ג דשמואל אית ליה מדרשא דרבי אלעזר הקפר דנזיר טהור אסור מ״מ תירץ בפרק החובל באשב בתענית דמילתא דאתיא מדרשא שבועה חלה עליו. נמצא דלפי האמת נמי לרבי אלעזר הקפר דס״ל דנזיר עבד איסורא וה״ה לחובל בעצמו כיון דאתיא מדרשא חייל עליה שבועה ואתיא ברייתא כוותיה ואולי מכח קושיא דשמואל אדשמואל נפקא ליה הא. ועם זה נמצאו דברי רבינו על נכון. אך קשה מה שהקשינו דמסוגיא דהחובל משמע דר' אלעזר הקפר לית ליה ההיא ברייתא דקאמר אלא תנאי היא ומהדר לאשכוחי תנא דפליג ומשכח במסקנא רבי אלעזר הקפר משמע דברייתא לאו כוותיה אתיא אם לא שנאמר בדוחק דנהי דלפי מאי דס״ד הוה אמרינן תנאי היא אבל לפי מאי דאמרינן אלא רבי אלעזר הקפר לא צריכנא לתנאי אלא ברייתא כוותיה אתיא וזה דוחק גדול. ועוד קשה אסוגיי דפליגי אהדדי גבי נזיר טהור ועם מה שפירשתי בדברי רבינו אתי שפיר הכל:
נחלת הכלל · ToratEmet
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות דעות ג׳, מתוך הלכות דעות שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
