הלכות דעות · פרק ב׳
הלכה א׳
חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ (ישעיה ה כ) "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ב יג) "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ". וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז) "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ":
הלכה ב׳
וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה:
הלכה ג׳
וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יד) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ":
הלכה ד׳
לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ (משנה אבות א יז) "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה יִהְיוּ דִּבְרֵי הָאָדָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (גמרא פסחים ג ב) "לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה". אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מֻעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת וְעַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת ה ב) "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים":
הלכה ה׳
(משנה אבות ג יג) "סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה". לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר. וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת בְּלֹא צְעָקָה וּבְלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ט יז) "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים":
הלכה ו׳
אָסוּר לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַנָּכְרִי. כֵּיצַד. לֹא יִמְכֹּר לְנָכְרִי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּמְקוֹם בְּשַׂר שְׁחוּטָה. וְלֹא מִנְעָל שֶׁל מֵתָה בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁל שְׁחוּטָה. וְלֹא יְסַרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חֲבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְחָן לְמָכְרָן כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת דַּעַת אָסוּר, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת:
הלכה ז׳
לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וּמַהֲתַלּוֹת וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּצְחוֹק וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לַהוֹן וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְּלָאכָה. אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה מְמַעֵט בְּעֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא בַּעַל קְטָטָה וְלֹא בַּעַל קִנְאָה וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (משלי ד כו) "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ":
עבודת המלך · הלכות דעות פרק ב׳
א׳
חולי הגוף טועמים המר מתוק וכו' כך בני אדם שנפשותיהם חולות וכו'. עי' בדברי רבנו בפ"ג משמונת פרקיו ועי' במורה ח"א פע"ג עי"ש היטב. ומה היא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים וכו'. עי' ירושלמי תענית פ"א ה"א חד בר נש הוי איחטא בלישניה אתא לקמיה ר' יוחנן ושלחיה גבי ר' חנינא אמר ליה איזיל תהי בך ולעי באוריתא ועי' בערכין ט"ו ב' דאמר שם ר' חמא בר חנינא מה תקנתו של מספר לשון הרע, ור' אחא ב"ר חנינא ס"ל דמה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, וכנראה המה בניו של ר' חנינא הנזכר בירושלמי שם ועי' גליון שם, אבל יש שרוצים לומר משום דר"ח בקי ברפואות היה כמו שאמרו ביומא מ"ט ומאי שנא ר' חנינא דבקי ברפואות הוא וכו' וא"כ מה שאמרו שם איחטא בלישניה ר"ל חולי ממש וא"כ אין ענינו לכאן, וכ"ר והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו. ובג' לח' פרקים שזכרנו כתב רבנו אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהם התורה האמיתית מספרת דבריהם כי בשרירות לבי אלך וכו' וצריך להיות דכאן מדבר באנשים מגדר אחר.
ב׳
וכיצד היא רפואתם וכו' אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וכו'. עי' בדברי רבנו ברביעי משמונת פרקיו והוא מבואר בסנהדרין כ"ה ב' גבי מלוי בריבית ואימתי חזרתו וכו' ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפילו לעכו"ם לא יזפי וכן במפריח יונים דאפילו במדבר נמי לא עבדי וכן פסק רבנו בפי"ב מהל' עדות ועי' רש"י שם שישתכח שם רבית מפיהם דתו ודאי לא הדרי לקלקוליהן עי"ש. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וכו' עד שיעקור גובה הלב. עי' פסקתא זוטרתא פרשת מצורע מפני מה מצורע מטהר בעץ ארז ואזוב לפי שהגביה כארז בא לו הנגע מאי תקנתיה ישפיל עצמו כאזוב והביאו בסמ"ק מצוה כ"ב עי"ש.
ג׳
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהם בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב. בכת"י אברבנאל אלא יתרחק עד הקצה האחרון ועי' לח"מ מה שהאריך לתמוה בזה בפ"א בסתירת דברי רבנו מהתם להכא, דבפ"א כתב כיצד מי שיתרחק מגובה לב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזוהי מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבדו יהיה עניו נקרא חכם וזוהי מדת חכמה, וכאן כתב שאסור לנהוג במדת גובה במדה הבינונית שאין דרך הטובה שיהיה עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח וכו' ועוד הרבה לתמוה, והוא תמוה באמת אבל מה שכתב לישב בתרי אנפי עי"ש הוא ג"כ תמוה כי המעיין בדברי רבנו בפירושו למשנה פ"ד דאבות מ"ד כתב להדיא וזכרנו בפרקים הקודמים שהענוה היא ממעלת המדות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח ואין להם שם אחר רק ענוה וכו' וכבר בארנו שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה, לגדל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי ע"כ, ובזה הרי נסתרו שני תירוצי הלח"מ דלאו דוקא במי שהוא כבר חולה בחולי הנפש אמרו רבנו כאן וכן שאין זה דרך ממוצע אלא הקצה האחרון לגמרי. ואשר נראה בישוב דברי רבנו, דהנה רבנו כללא כייל בפרק הראשון ששלימות הדעות היא מצוה דאוריתא מקרא דוהלכת בדרכיו, ובכלל זה הרי גם מדת הענוה, שיש בה מצות עשה דוהלכת בדרכיו, והנה מצאנו להרב בעל הלכות גדולות ז"ל שמנה מצות עשה מיוחדה והוי שפל רוח, ועי' ביראים סי' כ"ב ובחדש סי' רל"ב שכתב שפל רוח וצעיר, מצוה זאת מצאתי בהלכות של רב יהודאי גאון ולא מצאתי עיקר, אלא מששבחה התורה העניו דכתיב והאיש משה עניו מאד למדנו שמצוה להיות אדם עניו ושפל רוח ואמרו חכמים כל המשפיל עצמו וכו' ותנן אבות ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח וכו' והסמ"ג מנה הדבר במספר הלא תעשה (ל"ת ס"ד) שלא להתגאות והוא ממאמר כל המגביה לבו כפר בעיקר שנא' ורם לבבך ושכחת והוא בסוטה ה' וכן מנה הסמ"ק בל"ת במצוה כ"ב הרי לפנינו דיצתה מדה זו של ענוה משאר כל המדות, שמלבד שהיא נכללת בכלל מ"ע והלכת בדרכיו כשאר המדות עוד באו עליה צוויים מיוחדים. והוא צריך ביאור דלמה בעינן מצות עשה מיוחדה למדה זו ולא סגי לן במ"ע דוהלכת בדרכיו כשאר כל המדות ובשלמא להסמ"ג אפשר לומר להוסיף לא תעשה ע"ז אבל לשיטת הבה"ג והיראים קשה (ועי' ביראים סי' ד' ובחדש סי' ת"ח שאחר שהביא המ"ע ללכת בדרכי המקום כתב ואע"פ שעל כל מצוה ומצוה נאמר עשה במקומה הוסיף לך הכתוב עשה אחר לקבל שכר עי"ש היטב והבה"ג כתב וללכת בדרכיו להלביש ערומים ולקבור מתים לנחם אבלים בקור חולים וכו' וס"ל להרמב"ן ז"ל בשרש הראשון דכל מה שכתב הבה"ג ז"ל כאן היא מצות עשה אחת שלא כדעת היראים, ומרבנו נראה ג"כ דמ"ע דוהלכת בדרכיו היא מ"ע מיוחדה לתיקון הדעות והמדות ללכת בדרכים הבינונים) וכמדומה שעוד יקשה הדבר יותר לדעת רבנו דלא ס"ל דיש לענוה מ"ע מיוחדה מדאוריתא ולא לא תעשה אבל הוא רק מדרבנן (ואפשר דהכין ס"ל גם להבה"ג והיראים כנראה מדבריהם ועי' בסמ"ג מה שהאריך בשיטתו שם) ולמה בעו חכמים לחדש דין מיוחד ואיסור מיוחד במדת הענוה ולא סגי להו במ"ע דוהלכת בדרכיו כמו לכל המדות. ואשר על כן נראה דרבנו ז"ל ס"ל דבמדה זו לגדל חסרון זאת המדה כמו שהבאנו לעיל מפי' המשנה לרבנו חדשו בה חכמים דיצתה מכלל כל המדות שמלבד דאיכא בה מצות עשה דוהלכת בדרכיו והיא המדה הבינונית שנקראת מדת החכמה והעובר על זה ונוטה לצד אחד של הגאוה עובר על מ"ע דוהלכת בדרכיו ובזה איירי בפרק הראשון שנתן שם מדה וקצב לדין התורה של והלכת בדרכיו, דהכונה בזה ללכת בדרכים הבינונים שהיא מדת החכמה ובכלל זה גם מדת גובה לב, ואם הלך בדרך הממוצע יצא ידי חובת מצות עשה של והלכת בדרכיו ולהכי מנה רבנו גם מדה זו בכלל דמדאוריתא יצא בה במדה הבינונית אבל אמרו חכמים שיש בזה מצוה מיוחדה שלא לנהוג בזה גם במדה האמצעית (ומ"ש לעיל בה"ב ולכשיחזור לדרך האמצעי ילך בה כל ימי חייו לאו דוקא קאמר רבנו שילך בה כל ימי חייו, אבל שיעור הדברים כך הוא דדרך הרפואה שיעקור גובה הלב עד שיהיה בטוח דאפילו לכשיחזור אח"כ לדרך האמצעית ילך בה כל ימי חייו ופשוט) אלא שהוא מחויב להתרחק ממנה עד הקצה האחרון. ואולי זהו מה שאמרו חכמים בשבת ק"ד הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו ומביא רבנו ע"ז הלימוד ממשה שהכתוב משבחו והאיש משה עניו וזהו הלימוד של רב יהודאי גאון כמ"ש היראים וכן מה שצוו החכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ומביא ג"כ הלימוד של הסמ"ג מקרא דורם לבבך ושכחת וס"ל לרבנו כרבי נחמן בר יצחק בסוטה שם דלא מינה ולא מקצתה ועי' בפי' המשנה שם הביא עוד מערכת מאמרים לחז"ל בזה. ובא וראה כמה דייק רבנו בדבריו שאף שכלל גם את מדת הכעס בגדר זה מ"מ לא הזכיר שם איסור ע"ז אלא ראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, לפי שהגאוה מיוסדת על עשה ולא תעשה מדבריהם, כתב בה איסור משא"כ בכעס הוא רק מדת חכמים להתרחק עד הקצה האחרון והדברים ברורים ומיושבים כראוי. וילמד עצמו שלא יכעוס. עי' תענית ד' א' אפ"ה מיבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך וכו'. כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. עי' במורה פנ"ד שהבאנו לעיל. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאלו עובד ע"ז. לא נודע מקור הדברים בכעס לחוד, ויש מציינים להא דאמרו בירושלמי נדרים פ"ט ה"א דא"ר ינאי כל השומע ליצרו כאלו עובד ע"ז ושם קאי בנודר משום כעס, ואין זה מקור רבנו וכבר הראו מקור הדברים בלשונם במדרש לעולם פט"ו וכן הוא בזוה"ק בפרשת בראשית ופרשת קרח ופרשת פנחס עי"ש ועי' עוד בזוה"ק תצוה איהו טורף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר והעירני ידידי הגאון ר' חיים הלר נ"י שבתשובות הרשב"ש סימן ש"ע הביא מאמר זה כלשונו מגמרא דנדרים וכנראה היה לפני רבותינו הראשונים ז"ל כן בנוסח הגמ' שלנו והרבה מאמרים כיוצא בו נשמטו.
ד׳
לעולם ירבה אדם בשתיקה. אבות, ועי' פסחים צ"ט א' ודרך ארץ זוטא פ"ז ובאבות דר"נ סוף פכ"ב, ועי' מדרש רבה אסתר פ"ו אין אסתר מגדת וכו' מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפסה פלך שתיקה וכו' וכן בנימן, וכן שאול עי"ש. ולא ידבר אלא או בדבר חכמה. ירושלמי סוף ברכות כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאוריתא טבין כל שתיקותא יפה וכו' לחד נוסחא. אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. עי' כ"מ שמצא כן על ר' יוחנן בן זכאי אבל לא על רב והמחברים הראו מקורות שונים, ובאמת לפי"ז היה אפשר לציין שע"פ גי' רבינו חננאל ביומא י"ט צ"ל אמר רב כל השח שיחת חולין עובר בעשה ולא רבא כמו שהוא לפנינו, אבל באמת שיחת חולין אין זה שיחה בטלה כמו שיבואר לקמן והמקור היותר נאמן לזה הראה הגאון רד"ל ז"ל שהוא באגדה הביאוה הגאונים ז"ל בתשובתם שבסוף ס' נהרות דמשק ס' קע"ח ומונה שם עשרה דברים של חסידות שרב היה נוהג בהם וזו אחת מהם ושם הנוסח שלא שח שיחה בטלה מימיו ובכת"י אברבנאל שיחה בטלה מעולם בדברי רבנו (ועי' בס' האורה לרש"י ז"ל הביא ג"כ הנך עשרה מילי דחסידותא, ושם לא נמנה זה במספרם ונמצאו שם עוד שנויים ועי' להגאון חיד"א ז"ל בספרו פתח עינים על עין יעקב הביא במנחות פי"ג סי' כ"ח שמצא באורך מעשר קדושות שהיה נוהג רב בספר הפרדס וכו' וכן הוא אצלו כמו בהאורה). שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזוהי שיחת רוב כל אדם. ר"ל דשיחה בטלה אינה מה שקראו חז"ל שיחת חולין, דעל זה פירש"י בסוכה כ"ח דר"ל דברי הבאי ושחוק ועי' לרבנו יונה בפרק היה קורא שכתב ושיחת חולין מקרי כשמדבר דברי הבאי עי"ש ועי' מג"א סי' קנ"ו שפי' דברי גנאי וקלות ראש, ובזה מיושב למה הביא רבנו מה שאמרו על רב והוא מאגדה הביאוה הגאונים ז"ל ולא הביא גמרא מפורשת בר' יוחנן בן זכאי סוכה כ"ח אמרו עליו על ריב"ז שלא שח שיחת חולין מימיו וכן אמרו שם על ר' אליעזר שלא שח שיחת חולין עי"ש דלפי"ז ניחא שפיר דרבנו מביא חסידות על שיחה בטלה ולא על שיחת חולין שאסור מצד הדין. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים. עי' שבת קכ"ד ב' דדייק שם מהא דאמר אייתו שותא לכהנא ליתיב עליה דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא, וכן מהא דאמר רב בחולין קי"א יהיב טעמא כולי האי דייק לענין נותן טעם בר נותן טעם דאסור עי"ש ועוד בכמה מקומות.
ה׳
סייג לחכמה שתיקה לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר. עי' לרבנו יונה ז"ל במשנה דאבות פ"ג מי"ג שם שכתב סייג לחכמה שתיקה זה סייג בין לחכמה עצמה בין למדותיה כיצד שאינו נכנס לתוך דברי חבירו וכו' כל הענין ועי' אבות דר"נ פכ"ב לא חכמה מביא דברים ולא דברים מביא חכמה.
ו׳
ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. עי' ב"מ מ"ט א' אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואף דלר' יוחנן דס"ל דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה לא בא הכתוב לזה אלא לומר שיהא הן שלך צדק מ"מ העתיק מאמר זה גם הרי"ף ז"ל ועי' במאור שם וברא"ש ועי' שטמ"ק שם בשם הראב"ד הרשב"א והר"ן ז"ל דמה דמקשה שם בגמ' מדרשא דיהא הן שלך צדק קאי גם לר' יוחנן עי"ש וברור, ועי' פסחים קי"ג ב' שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב, ודרשו רז"ל במדרש על הפסוק ולא יכלו דברו לשלום מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן כלבהון כן פומהון, ועי' מדרש שוח"ט סי' י"ב בלב ולב ידברו אחד בפה ואחד בלב ושם בסי' כ"ח ולא דבר אבשלום מה דבליביה לא הוי בפומיה. אלא תוכו כברו. ברכות כ"ח כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס וכו' ומפרשי לה לענין שיהיו המעשים מתאימים עם המחשבה שבלב, ורבנו מפרש לה והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ועי' אבות דר"נ פכ"ח מ"ז הוא היה אומר יהי סתרך עליך גלוי, ובנוסח מרן הגר"א ז"ל יהי סתרך לך כגלוי ועי' בנין יהושע שם מה שכתב בזה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי כיצד וכו'. הנה רבנו היראים בסי' רנ"ה ובחדש סי' קכ"ד כתב דהא דאמרו דלא תגנובו בגונב ממון הכתוב מדבר הוא למעוטי נפשות אבל גונב דעת הבריות במידי דממון הוי בכלל ממון ועובר על לא תגנובו כדתניא בתוספתא (פ"ז דב"ק) ג' (ולפנינו ז' או ד') גנבים הם הראשון שבכלם גונב דעת הבריות והמרבה לו בתקרובת וכו' ואין לומר שאיסור גניבת דעת במידי דממון דרבנן וכו' וגונב דעת אפילו של עכו"ם אסור שלא מצינו שהתירה תורה בעכו"ם ואע"ג דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו וכו' בעמיתו לא קאי על תגנובו וכו' והלך אחריו גם הסמ"ג במצות לא תעשה קנ"ה ועי' ריטב"א חולין כתב ג"כ הכי אבל דעת רבנו אינו כן ונראה דס"ל דהוא רק מדרבנן וכן לא הביאו בספר המצוות ועי' סמ"ק מצוה רס"א כתב ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת הדעת אסור ואפילו דעתו של עכו"ם אסור, וס"ל להדיא דאינו אלא מדרבנן, והנה עי"ש היראים גונב דעת הבריות במידי דממון וחזר וכפל הדברים להלן משמע מזה דדוקא זה הוי דאוריתא אבל אינך דמרבה בתקרובת או במסרהב בו לאכול ופותח לו חבית דהוי רק גניבת הדעת בכבוד הוי רק דרבנן אפילו להיראים, וביותר נראה לעמוד על הא דכתב שם להלן וז"ל ואמר שמואל בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עכו"ם ושמואל במידי דממון מיירי, ויש להוכיח מזה דס"ל דגניבת דעת בעכו"ם רק במידי דבממון הוא אבל בפותח לו חבית ומסרהב בו שיאכל לא הוי בכלל זה, ולפי"ז יש לדייק כן גם בדברי רבנו שכתב כיצד לא ימכור לנכרי וכו' ולא מנעל של מתה וכו' ואח"כ מתחיל ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו ומשמע שגם רבנו מחלק כן ויש לעמוד עוד דהזכיר רבנו בשר נבילה במקום שחוטה דיש גריעותא בזה עי' הוריות י"א ותוס' ע"ז כ"ו וכן מנעל של מתה במקום שחוטה דאיכא וכו' דררא דממון ועי' בדברי רבנו פי"ח מהל' מכירה ה"ג ולא הזכיר טרפה ואין זה מוכרח ועי' ברש"י בגיטין ס"ב ברב כהנא דא"ל שלמא למר ופירש"י ז"ל ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו ועי' תוס' שם שכתבו ע"ז וצ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות. ואפשר דרש"י ס"ל דלא שייך הכא גניבת דעת דאין זה נוגע לממון, וכמ"ש לעיל ולשיטת התוס' גם בזה איכא גניבת דעת דאסור בעכו"ם, ועי' לרבנו גרשום ז"ל שם דמפרש אי לרבא אנפקא חייא משמע דר"ל משום דמחזי כגזל גמור ולהכי אקפד שמואל ודלא כפירש"י משום שעבר על דבריו ולפי"ז יש נפק"מ בגונב דעת היכא דמחזי כגזל ובין דלא מחזי כך, וזהו ג"כ כעין דברי היראים דדוקא בדבר שבממון שייך זה, וצ"ב עוד. והנה הרשב"א והריטב"א ז"ל בחולין שם כתבו לדייק מהא דאמרו בגמרא שם דטעמא דאין משלחין לעכו"ם ירך חתוכה משום גניבת דעת דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות, ולמה מביא דשמואל ולא מברייתא דלקמן דמפורש בה דאיכא גניבת הדעת בעכו"ם, וכתבו דאפשר דדוקא במכירה איכא גניבת דעת ולא במתנה, ולפי"ז כיון דאמרו דשמואל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא שוב לא ידעינן דגם במתנה אסור בעכו"ם וזהו חילוק אחר מאשר הבאנו לעיל בשם היראים, ועל דבר זה כתב הים של שלמה בחולין שם דמדברי רבנו לא משמע כן ומצאתי בקובץ שעמד על דברי היש"ש דמאין משמע ליה כן בדברי רבנו, והפשיט דהחילוק בין מכר למתנה לא נמצא אצל רבנו ועי' ב"י בסי' ס"ה מ"ש בשם הרא"ש ועי' ב"ח שם ונקודת הכסף שם ואין מקום להאריך יותר. ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח. עי' כ"מ ולח"מ שתמהו על מה דלא הביא רבנו מה דאמרו בגמ' שם דאם גם בלא"ה היה פותח לכבודו שרי וכמ"ש שאני עולא דחביב ליה לרב יהודא, וכן לא הביא חילוקא דהיכא דאינהו דקא מטעי נפשיהו שרי וכעובדא דמר זוטרא בריה דרב נחמן שם, ועי' בים של שלמה חולין שם דבדיוק כתב רבנו כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח להוציא מי שמאנה את עצמו ולהוציא במקום שעושה בשביל כבודו ובלא כן היה ג"כ פותח, והדבר פשוט כן, שהרי רבנו כתב זה בדעות, ודבר המסור ללב הוא, שאינו רשאי לעשות כן כדי לפתות לחבירו והרי באופנים אלו אינו עושה כן לפתות. ואפילו מלה אחת של פתוי ושל גניבת דעת אסור. שהרי אמרו שם היכא מכרזינן נפל בישרא לבני חילא, ולא אמר טריפתא משום דלא קא זבני ופריך עלה והא קא מטעי להו, ועי' מה שהבאנו לעיל בשם התוס' שהשיגו על רש"י דפי' דשלמא למר לא נתכוין אלא לרבו, דהרי זה הוי גניבת דעת, וכבר כתבנו לעיל דאפשר דס"ל לרבנו דבזה ליכא גניבת דעת, ובלא"ה אפשר דרש"י ס"ל כהירושלמי עי' בתוס' ד"ה אשרתא שם דגם שאילת שלום אסור והוכרח לעשות כן, אבל רבנו בפ"י מהל' עכו"ם ה"ה ס"ל להדיא דשואלין בשלומם ואפילו ביום חגם ורק לכפול אסור ואמר שלמא למר והוי מכוין ליה באמת ואי לאו הכי אפשר דאסור וכסברת התוס' דאיכא גניבת דעת אפילו במלה אחת ועי' מ"ש לעיל, ועי' בירושלמי פ"ד דדמאי ה"ג ופ"ק דע"ז ה"ג לא ירבה לו בתקרובת מהו בתקרובת רחוץ בזווי אוחרי ועי' מפרש ובמראה הפנים שם שהוא רק מלה של פתוי ושל גניבת דעת ואסור.
ז׳
לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות. עי' ברכות ל"א אסור לאדם למלא שחוק פיו וכו' ועי' הגהות מיימוני ציין לאבות דר"נ פ"ט שחוק סייג לכבוד פי' מיעוט שחוק, ועי' בנוסח רבנו בדפוס קונשטנדינא רס"ט שכך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש וכו' וא"כ הראה רבנו עצמו מקור דבריו. ולא עצב ולא אונן. עי' סנהדרין נ"ט בר' זירא יארוד נאלא עי' פרש"י ז"ל שם וכבר הביאו המחברים כל המקומות עי' ברכות ל' ונדרים נ' יומא דמחייך ביה רבי וכו'. כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש וכו'. אבות פ"ג מי"ג. וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק. עי' תנא דבי אליהו רבה ה"א פי"ג ישמור אדם עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותפלות וכו' ואין שחוק אלא עבירה (עי' בנוסחא הישנה) ורשע שנאמר ועתה אל תתלוצצו ומפרש התרגום אל תרשעתון לומר לך שהשחוק שקול כנגד כמה עבירות. ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. הוא משנה פ"א דאבות מט"ו, וצ"ב למה לא הביא רבנו המשנה שם פ"ג מי"ב והוי מקבל את כל האדם בשמחה, והיא מתאמת יותר אל הענין לפי מה שביאר רבנו שם מה שאמר קודם הוי קל לראש ונוח לתשחורת, שאמר לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יתחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים לא כן הכוונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול וכו' בשמחה, וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות. וכן לא יהיה בעל נפש רחבה. שם פ"ה מ"ט ונפש רחבה מתלמידיו וכו'. ולא עצב ובטל ממלאכה. עי' באדר"נ פי"א אין אדם מת אלא מתוך הבטלה ועי"ש כל הבריתא, ומה שכתב רבנו אלא בעל עין טובה. שם פ"ב מ"ט. ומה שכתב רבנו ממעט בעסק ועוסק בתורה. שם פ"ד מ"י. ומה שכתב רבנו ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. עי' משניות דרך ארץ זוטא פ"ג הוי שש בחלקך והתנאה במיעוטך והיה חלקך מברך לעולם עין טובה ונפש שביעה והם הם דברי רבנו כאן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות דעות פרק ב׳
ב׳
וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זה זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזים לובשיהם וכיו"ב אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדיעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהיג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. ובפ"ה מפי' לאבות בח' פרקים שם מדמהו להגוף כשיצא משויו כי נעמוד כנגדו בהפכו כמו במי שיגבור עליו החום שנרפאהו בקור עיי"ש, אף כי הבדל גדול ממעשה הרופא לחולה בעת חוליו אשר החום נגד טבעו כמו הקור הגדול ולשעה יקח החולה ויחליף הקור בהחום לבוא להשיווי, והן גם לפי דברי עצת הרופאים והנסיון יעיד כי רק לאט לאט יובא האדם מאשר הורגל בו לעשות ההיפוך ממנו, וכן יקשה לרשע להיות בפעם אחת חסיד, ולשיכור שלא ישתה מאומה, אבל נודע כמו כן בנסיון כי יקל לאדם שלא לנגוע בתאוה ולהפסיק בה אחרי כי טעם טעמה, לכן הזהירו רז"ל על הראיה בדברים המתאוים כי מביאה לידי מעשה בדברי יצר כי הראיה התחלות התאוה וההפסק יקשה ביותר, כאשר יעצו רז"ל לנזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב, אמנם כל זה בלמנוע מעשים מלעשותם ורבינו ז"ל כותב "ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות" ובח' פרקים שם כתב דכילי שיפזר הרבה עיי"ש, אמנם שם לא דיבר רבינו מחכמים איככה יזהירו על ככה רק על האדם בעצמו אם הוא המזהיר ומוכיח לנפשו שיגבור על יצרו לבחור הקצה האחר, כי הבדל גדול בין חכם המזהיר לאדם כי תעיר נפשו בקרבו, כי להחכם לא ישמע ולא יטה אוזן אם יבקש קשות ממנו ולא יפן לשמוע בקולו, אבל האדם בעצמו אשר חס על כבוד קונו ויקרת נפשו יעצו בכל דבר ודבר לבחור הקצה להיות תמיד מנגד דרכו הרעה אשר בחר מקדם, וכאשר נשכיל בלשונו בח' פרקים שכתב "וצריך שנביאהו לפזר" ולא כתב וצריך שנצוהו על פיזור כאשר כתב שם בנדיבות עיי"ש, כי עצתו להער ולהראות לו מעשים הטובי' ויקרתם, ובטבע מעשים גדולים מעירים ביותר אף ללב רע ממעשים אמצעים כי הרגשה לטוב תמצא מקום גם ברשעי ארץ כנודע משודדי ליל שנראה בהם לפעמים נדיבות ורחמנות, ונודע כמה רשעים על כי ראו מעשים גדולים מקדושי עליון הפך לבבם לטוב לכן העצה שנמשיכהו לקצה האחרון גם במעשים טובים ולא כי נצוהו על ככה, ולכן פה בהל' דיעות שמדבר ממה אשר נצווהו עזב המשל מפיזור לכילי רק סיים "ועל קו זה יעשה בשאר כל הדיעות" כי הוא בעצמו יעשה כן מבלי שנצוהו על ככה.
ג׳
ויש דיעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחת עד הקצה האחר והוא גובה לב וכו' וכן הכעס מדה רעה היא עד מאוד וכו'. הנה הוציא מהכלל גבהות לבב וכעס שאין ללכת בהם בדרך אמצעי, והנראה כי הכלל הזה לברור באמצעי לא נאמר רק במדות התלוים בתכונת הגוף והנפש אבל לא באמת ושקר וחכמה וסכלות כי מעט שקר ומעט סכלות אין לבחור ולהרגיל בהם, וזה אשר מצינו ולא תחכים הרבה, וכל המסתכל וכו' הן זה לסכלות יחשב. ומ"ש רז"ל על בשנותו את טעמו בדוד המלך ע"ה כי השטות אינה לריק בעולם, הן גם זה בעת הצורך לחכמה יחשב, והנראה עוד האמצעי לבחרו רק בדברים הנמצאים זה בהיפך מזה, כמו נדיבות וכילות וי"ב אבל לא בהעדר אשר מול היש כמו הסכלות והשקר נגד האמת והחכמה.
ד׳
לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו וכו' ואפי' בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים וע"ז צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. בדבריו אלה פירש לא מצאתי לגוף טוב וכו' כי לא בלבד בדברים הנוגעים להנפש לא ירבה אדם לדבר פן יחטא בלשונו ואשם, אף לצרכי הגוף במו"מ וכיו"ב אמר הקדוש לא מצאתי טוב אלא השתיקה ומזה בענינים הנוגעים אל הנ"ל. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זה סכלות וע"ז נאמר כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. והנה כאשר נדקדק בלשון הגמ' במס' פסחים לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ולא אמרו בדרך קצר רק בחרו לומר דרך וכו' נראה כי ללמד עם תלמידים הרבים לפעמים צריך שירבה באמרים להבין אותם לפי מעט השגתם ובדרך קצרה לא נאה לתלמיד רק לגדולים בחכמה אשר די להם ברמיזה ובראשי הפרקים ולא כן למתחילים בלמוד כנודע, אבל כנראה כיונו ז"ל בזה באומר דרך ולא בדרך וכו' כי הדיעות בכל חכמה וחכמה נפרדות ושונות המה וכל חכמה נעלתה מידיעות שונות בהשכלת חכמי לב לקבץ יחד ידיעות הרבה מהם להוציא ידיעה כוללת אשר עלתה מאגודת ידיעות שונות הנקרא בלשונם סיסטע"ם וזה באמת דרך קצרה כי הרבוי נכלל בהכל אשר בו מובן פרטים רבים, וזה יסוד בהחכמה וחכמה ותכלית הנדרש לקבץ הידיעות הנפרדות לעשותם לאחת, ודברים אלה בלתי מתנגדים למ"ש רז"ל ונוכל לכללו בדבריו.
ה׳
סיג לחכמה שתיקה לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר וילמוד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון הוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת נשמעים. פי' סיג לחכמה שתיקה, שלא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, אבל לא לשתוק ולא לדבר כלל כי אין זה סיג ולהפך צוו רז"ל והעמידו וכו' ואם ראית וכו' פזר, רק בתשובה לא ימהר וטובה השתיקה קודם הדיבור גם אל ירבה בדברים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות דעות ב׳, מתוך הלכות דעות שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
