רמב״ם - הלכות חובל ומזיק · פרק ה׳

ספר נזיקין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חובל ומזיק · פרק ה׳

הלכה א׳

אָסוּר לְאָדָם לַחֲבל בֵּין בְּעַצְמוֹ בֵּין בַּחֲבֵרוֹ. וְלֹא הַחוֹבֵל בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמַּכֶּה אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה דֶּרֶךְ נִצָּיוֹן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ג) "לֹא יֹסִיף" (דברים כה ג) "לְהַכֹּתוֹ". אִם הִזְהִירָה תּוֹרָה מִלְּהוֹסִיף בְּהַכָּאַת הַחוֹטֵא קַל וָחֹמֶר לְמַכֶּה אֶת הַצַּדִּיק:

הלכה ב׳

אֲפִלּוּ לְהַגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אָסוּר וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ הֲרֵי זֶה רָשָׁע:

הלכה ג׳

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן תַּשְׁלוּמִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָאו זֶה נִתָּן לְתַשְׁלוּמִין. וַאֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי יֶשְׁנוֹ בְּמִקְצָת מִצְוֹת. וְעַכּוּ"ם שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב יב) "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" (שמות ב יב) "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי":

הלכה ד׳

קְנָס קָנְסוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ הַשּׁוֹטִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁיִּהְיֶה הַנֶּחְבָּל נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁזֶּה חָבַל בּוֹ חֲבָל זֶה וְנוֹטֵל מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁחָבַל בּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר אַתָּה חָבַלְתָּ בִּי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַמַּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַכּוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁהָיָה עִמָּהֶם שְׁלִישִׁי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה הַנֶּחְבָּל אָמַר לוֹ לַחֲבל בּוֹ וּלְהִתְרַעֵם עַל אַחֵר. אֲבָל אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר וְהָיְתָה הַמַּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה נְשִׁיכָה בֵּין כְּתֵפָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה:

הלכה ו׳

הוֹדָה הַחוֹבֵל שֶׁהוּא חָבַל מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים הָיוּ שָׁם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם בִּשְׁעַת הַמְּרִיבָה וְיָצָא חָבוּל. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים כְּלָל הוּא אוֹמֵר חָבַלְתָּ בִּי וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ פָּטוּר מִן הַנֵּזֶק וּמִן הַצַּעַר וְחַיָּב בְּשֶׁבֶת וּבְבשֶׁת וּבְרִפּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר לֹא חָבַלְתִּי נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת:

הלכה ז׳

וְלָמָּה מְשַׁלֵּם אָדָם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ. שֶׁהַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי מָמוֹן הוּא וְלֹא קְנָס. שֶׁאִם לֹא יִתֵּן לוֹ הֲרֵי חִסְּרוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מִתְרַפֵּא בּוֹ וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. וְהַבּשֶׁת לֹא הִגִּיעָה לוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ שֶׁהוּא חָבַל בּוֹ. שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁלֹּא חָבַל בּוֹ [בִּפְנֵי] אָדָם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת וְהוֹדָאָתוֹ בְּבֵית דִּין הִיא שֶׁבִּיְּשָׁה אוֹתוֹ:

הלכה ח׳

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּבשֶׁת בֵּין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ אִם חָבַל בּוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּבֵין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּעֵת שֶׁהוֹדָה בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁחָבַל בּוֹ. לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם אָדָם בּשֶׁת עַל פִּי עַצְמוֹ:

הלכה ט׳

אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ:

הלכה י׳

וְאָסוּר לַנֶּחְבָּל לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִמְחל אֵין זוֹ דֶּרֶךְ זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹבֵל וְנִתְחַנֵּן לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְיָדַע שֶׁהוּא שָׁב מֵחֶטְאוֹ וְנִחָם עַל רָעָתוֹ יִמְחל לוֹ. וְכָל הַמְמַהֵר לִמְחל הֲרֵי הוּא מְשֻׁבָּח וְרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

הלכה י״א

וְעוֹד יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין נִזְקֵי גּוּפוֹ לְנִזְקֵי מָמוֹנוֹ. שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ סַמֵּא אֶת עֵינִי קְטַע אֶת יָדִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה בְּכָךְ. אֲבָל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קְרַע אֶת כְּסוּתִי שְׁבֹר אֶת כַּדִּי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם לֹא אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַשְׁחִית:

הלכה י״ב

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבָּאוּ הַכֵּלִים לְיָדוֹ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת שְׁמִירָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁאוּלִין אוֹ מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁבֹר וּקְרַע וְעָשָׂה כֵן חַיָּב לְשַׁלֵּם עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ קַח כְּלִי זֶה וְשָׁבְרוֹ. בֶּגֶד זֶה וְקָרְעוֹ. וְעָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

הלכה י״ג

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבֹר כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר וְעָשָׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְאִלּוּ אָמַר לוֹ סַמֵּא עֵינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹשֶׂה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֲרֵי זֶה הָאוֹמֵר לוֹ שֻׁתָּפוֹ בָּעָוֹן וְרָשָׁע הוּא. שֶׁהֲרֵי הִכְשִׁיל עִוֵּר וְחִזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה:

קרית ספר · הלכות חובל ומזיק פרק ה׳

א׳

אסור לאדם לחבול בעצמו כדילפינן פרק החובל דף צ"ח מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה דנקרא חוטא כדכתיב מאשר חטא על הנפש דמשמע שחטא בנפש אדם וחובל או מכה חברו דרך ניציון עובר בלאו דכתיב פן יוסיף להכותו אם הזהירה תורה בתוספת הכאת החוטא כל שכן למכה הצדיק. והמגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע אף על פי שלא הכהו כדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה כדאיתא פרק ארבע מיתות.

ג׳

המכה הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שאין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין ואפי' לעבד חברו נמי דישנו במקצת מצות. גוי שהכה ישראל חייב מיתה כדכתיב וירא איש מצרי מכה איש עברי וגו' ויפן כה וכה ויך את המצרי כדאמר' פרק ד' מיתות דף נ"ח.

ט׳

חובל בחברו אף על פי שיתן לו ה' דברים אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וימחול כדכתיב השב אשת האיש וגו' ויתפלל בעדך וגו' וכדתנן התם דף נ"ב.

י״א

האומר סמא את עיני על מנת שאתה פטור חייב קרע כסותי על מנת לפטור פטור כדתנן התם וטעמא כדאמ' בגמרא דאין אדם מוחל על ראשי אברים אבל הכני ופצעני הוי כקרע כסותי דיש הן שהוא כלאו כשהוא מתמיה וכדאמ' התם סוף פרקא הכני פצעני על מנת לפטור ואמר ליה הן יש הן שהוא כלאו קרע כסותי על מנת לפטור ואמר לאו הרי לאו שהוא כהן ואורחא דמילתא נקיט דמחיל איניש אממוניה טפי מבצער גופיה ואם אמר קח לי כלי זה או בגד וקרע אותו אפילו בלא על מנת פטור כדאי' התם. אמר עשה כן לפלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו וכדתנן התם וטעמא דאין שליח לדבר עבירה ואפ"ה האומר הוא שותפו בעון משום ולפני עור וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות חובל ומזיק פרק ה׳

אבן האזל על הלכות חובל ומזיק פרק ה׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 22,090 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות חובל ומזיק פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חובל ומזיק פרק ה׳

ו׳

אבל אם לא היו שם עדים כלל כו' פטור מן הנזק ו[מן] הצער וחייב בשבת כו': סברת רבינו הוא לחלק בין נזק וצער דחבלה לפגם וצער דמאנס בתולה, דבחבל בבן חורין הלא כיון שאינו משלם עפ"י עצמו נזק א"כ כי נותן לו שבת נותן לו מה שבטלו ממלאכתו כל יום כיון דאינו נותן לו דמי ידו, ורק תשלומי נזק שפחות בדמיו ממה ששוה למכור בשוק זה לא עומד למכירה, וכן תשלומי צער הלא הוא ענין שכבר עבר שצערו, אבל אין דרך אדם בר דעת לצער עצמו בחסרון אבר בעד כל דמים שיתנו וכמו דאמר הגמרא ה"נ לא שקיל ומצער נפשו לכן בזה אינו משלם עפ"י עצמו, אבל בתולה שעומדת להתקדש ויטול אביה דמיה מהמקדש וכשהיא בעולה היא נפגמה הרבה, וכן הצער הלא ביד אביה לצערה במסרו אותה למנוול ולמוכה שחין ולכן צערה לאביה, וכיון שעומדת היא לכך לזה משלם המאנס פגם וצער ע"פ עצמו דממונא מעליא הוי, והגמרא דפריך והא בושת ופגם בדוקא נקיט דפגם ממונא הוי ופוק חזי דברי רבינו בפרק ה' מהלכות סנהדרין הלכה י"ד ולא כל המשלם ע"פ עצמו כו' שהרי הפגם והבושת והכופר כו' משלם אדם עפ"י עצמו ואין דנין אותו דייני חו"ל, הרי דהשוה הפגם בבתולה לבושת בחבלה, ונקיט לשון הגמרא בהחובל דפריך מבושת ופגם והוה"ד צער דאונס אין דנין בחו"ל אע"ג דמשלם עפ"י עצמו וכמו שנתבאר ופשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות חובל ומזיק פרק ה׳

א׳

כל המכה אדם כשר מישראל כו'. עי' סנהדרין (פ"ו.) ובפי"ו מהל' סנהדרין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חובל ומזיק ה׳, מתוך הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חובל ומזיק כל הרמב״ם