הלכות חובל ומזיק · פרק ד׳
הלכה א׳
הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל וְנֵזֶק וְצַעַר לָאִשָּׁה:
הלכה ב׳
וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין דְּמֵי וְלָדוֹת. שָׁמִין הָאִשָּׁה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. אִם מֵת הַבַּעַל נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו. וְאִם נִגְּפָה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל נוֹתְנִין אַף דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה:
הלכה ג׳
הָיְתָה נְשׂוּאָה לְגֵר וְחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. מֵת הַגֵּר פָּטוּר. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר זָכְתָה הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת:
הלכה ד׳
הָיְתָה שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ"ם בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן וּבִשְׁעַת נְגִיפָה נִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ נִתְגַּיְּרָה הֲרֵי דְּמֵי הַוְּלָדוֹת שֶׁלָּהּ:
הלכה ה׳
הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וּמֵתָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כב) "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ". לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה הוֹאִיל וֶהֱמִיתָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת:
הלכה ז׳
הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אֲבָל אִם עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה אוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:
הלכה ח׳
וַהֲלֹא הַחוֹבֵל מְקַלְקֵל הוּא וְכָל הַמְקַלְקְלִין בְּשַׁבָּת פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה וְלָמָּה נַחְשֹׁב זֶה הַחוֹבֵל עָוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. הוֹאִיל וְעָשָׂה נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ הָרַע בְּעֵת שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְנִמְצָא עֲוֹן מִיתָה לְפִיכָךְ פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין:
הלכה ט׳
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וַהֲלֹא כָּל הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת וְתַשְׁלוּמִין לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים בַּכּל חוּץ מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ רִבְּתָה תּוֹרָה חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ לְתַשְׁלוּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן":
הלכה י׳
הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ פָּטוּר. חָבַל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁלּוֹ חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל חֲבֵרוֹ רַבּוֹ שֶׁל עֶבֶד נוֹטֵל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ צִעֲרוֹ בְּסַם וְנִתִרַפֵּא בִּמְהֵרָה הֲרֵי כָּל רְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ:
הלכה י״א
כָּל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ גֵּט שִׁחְרוּר לְיָדוֹ אֵין לוֹ קְנָס. וַאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן לְעַצְמוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר שִׁחְרוּרוֹ. וְלֹא הָאָדוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר [לוֹ] בּוֹ קִנְיָן. לְפִיכָךְ הַמַּפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא עֵינוֹ יוֹצֵא בְּשִׁנּוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִם תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה י״ב
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁבִּיְּשׁוֹ אָדָם אוֹ צִעֲרוֹ אוֹ שֶׁנְּגָחוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. אִם אֵרְעוֹ זֶה בַּיּוֹם שֶׁל רַבּוֹ לְרַבּוֹ. בַּיּוֹם שֶׁל עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ:
הלכה י״ג
הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְרַבּוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. וְלִכְשֶׁיֵּצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת יֵצֵא הַשָּׂדֶה מִתַּחַת רַבּוֹ. הִזִּיקוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב מְלָאכָה כְּלָל כְּגוֹן שֶׁקָּטַע רֹאשׁ אָזְנוֹ אוֹ רֹאשׁ חָטְמוֹ הַכּל לָעֶבֶד וְאֵין לְרַבּוֹ בָּהֶן פֵּרוֹת:
הלכה י״ד
הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים אִם נֵזֶק הַפּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁל אָב. וְכֵן שִׁבְתָּהּ שֶׁל אָב שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֶסֶף מְכִירָתָהּ שֶׁל אָבִיהָ הוּא. אֲבָל צַעַר וּבשֶׁת וְרִפּוּי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן נֵזֶק שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ מְשַׁלֵּם צַעַר וְרִפּוּי וּבשֶׁת:
הלכה ט״ו
הַחוֹבֵל בְּאֵשֶׁת אִישׁ הַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי לְבַעֲלָהּ וְהַצַּעַר שֶׁלָּהּ. וְהַבּשֶׁת וְהַנֵּזֶק אִם בְּגָלוּי הוּא כְּגוֹן שֶׁחָבַל בְּפָנֶיהָ וּבְצַוָּארָהּ אוֹ בְּיָדֶיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַשְּׁלִישׁ שֶׁלָּהּ וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לַבַּעַל. וְאִם בַּסֵּתֶר הוּא הַנֵּזֶק הַשְּׁלִישׁ לַבַּעַל וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָאִשָּׁה. שֶׁל בַּעַל נוֹתְנִין לוֹ מִיָּד וְשֶׁל אִשָּׁה יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:
הלכה ט״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים. אֲבָל הַבַּעַל שֶׁחָבַל בְּאִשְׁתּוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ מִיָּד כָּל הַנֵּזֶק וְכָל הַבּשֶׁת וְהַצַּעַר וְהַכּל שֶׁלָּהּ וְאֵין לַבַּעַל בָּהֶן פֵּרוֹת. וְאִם רָצְתָה לִתֵּן הַדָּמִים לְאַחֵר נוֹתֶנֶת. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. וְהַבַּעַל מְרַפֵּא אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּרַפֵּא כָּל חָלְיָהּ:
הלכה י״ז
וְהַמַּזִּיק אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ:
הלכה י״ח
הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ אִם הָיָה תּוֹסֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ מְחַיְּבִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַתּוֹסֶפֶת לְבַעֲלָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה וְגוֹבֶה מִמֶּנָּה אִם רָצָה הַבַּעַל. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ וְלִגְבּוֹת מִן הַכּל גּוֹבֶה. וְאִם לֹא הָיָה לָהּ תּוֹסֶפֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר לוֹ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לַשְׁהוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. אֶלָּא אִם רָצָה הַבַּעַל כּוֹתֵב עָלֶיהָ שְׁטָר בִּדְמֵי חֲבָלוֹ אוֹ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹטֵל מִכְּתֻבָּתָהּ הָרָאוּי לוֹ:
הלכה י״ט
הַחוֹבֵל בְּבָנָיו הַגְּדוֹלִים אִם אֵין סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ נוֹתֵן לָהֶם מִיָּד. וְהַקְּטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע בְּנִזְקָן וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו. וְכֵן הַדִּין בַּאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן. וְאִם הָיוּ סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְחָבַל בָּהֶן פָּטוּר בֵּין שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בֵּין שֶׁהָיוּ קְטַנִּים. וְאִם חָבְלוּ בָּהֶן אֲחֵרִים בַּגְּדוֹלִים יִתֵּן לָהֶם מִיָּד וּבַקְּטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ:
הלכה כ׳
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּתֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן אֵינָם חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן לֹא הָיוּ בְּנֵי דַּעַת:
הלכה כ״א
הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ מֵת בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד. שֶׁהֲרֵי בְּנֵי דֵּעָה הֵן וַהֲרֵי הֵן כְּבַעַל חוֹב שֶׁאֵין לוֹ מַה יִּגְבֶּה שֶׁאִם הֶעֱשִׁיר חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הלכה כ״ב
עַבְדּוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ וּבְהֶמְתּוֹ כְּמָמוֹנוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמֵת אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ וְהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וְלֹא עָלָה וּמֵת פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם עָשָׂה כֵן לְבֶהֱמַת חֲבֵרוֹ כְּאִלּוּ הִנִּיחַ הַגַּחֶלֶת עַל בִּגְדוֹ וְנִשְׂרַף שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
קרית ספר · הלכות חובל ומזיק פרק ד׳
א׳
הנוגף את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות לבעל ונזק וצער לאשה כדתנן פרק הפרה דמ"ח וכתיב בעל האשה נראה שהתורה זכתה לו דמי וולדות דעליהו קאי כאשר ישית עליו בעל האשה אבל צער ונזק שלה ואם נגפה אחר שמת בעלה אף דמי וולדות שלה דכיון דכתיב כאשר ישית עליו וגו' משמע בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר דאמרינן התם דף מ"ט דזכה איהו בגויהו.
ד׳
היתה שפחה או גויה בשעת הריון ונתגיירה או נשתחררה דמי הוולדות שלה דלא קרינא ביה בעל האשה כיון שאין עליה קדושין שהרי אינו קרוי בנו לכל דבר.
ה׳
נגפה ומתה פטור מדמי וולדות כדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא יש אסון לא יענש ולא חילק בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מן התשלומין ואם לא היה מכוין אלא לחברו משלם דמי וולדות דאנשים שנתכונו זה לזה אף על גב דיש אסון לאשה יענשו כדאסיק רב אדא פ' דו"ה וכרבי דאמר הכין פרק אלו הן הנשרפין. וכן חובל אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה שאינו חייב מיתה כדילפינן פרק אלו הן הנחנקין דף פ"ה ממכה אדם ומכה בהמה דכת' בה נפש דמשמע דם דעשה חבורה וחייב בה' דברים כיון שלא עשה חבורה. וכן חובל בחברו בי"ה דאינו חייב אלא מלקות חייב בתשלומין דאף על גב דאין אדם לוקה ומשלם כדילפינן בעלמא הכא משלם דבפי' רבתה תורה חובל בתשלומין כדכתיב רק שבתו יתן ובפי' המשנה כתב משום דכתיב יד ביד וכו' וכדאמרינן באלו נערות אבל עשה חבורה או חובל בשבת שעושה נחת רוח ליצרו הרע שחייב מיתה פטור מן התשלומין כדאמרינן.
י׳
החובל בעבד כנעני שלו פטור שהרי אחר שחובל בו נותן כולם לרבו כדאמרינן פ"ק דגיטין ואם יצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור בידו הוא בעיא דלא איפשיט אי הוי לאדון או לעבד דהלכה כרבי עקיבא מחבירו פ"ק דקידושין דאמר על איברים שהעבד יוצא לחרות דצריך נמי גט שחרור להתירו בבת חורין דיליף שילוח דכתיב גבי עבד לחפשי ישלחנו משילוח דאשה דכתיב ושלחה דהיינו בשטר כדאמרינן התם דף כ"ד. מי שחציו עבד וחציו בן חורין והוזק ביום של רבו בדלא כפוהו עדיין לשחררו היזקו לרבו. אבל בעבד עברי בדבר שבטלו ממלאכה ילקח קרקע מחמשה דברים ויאכל הרב פירות דהני פירות הוו במקום ידו שקטע ובטלו ממלאכ' ואם אינו מעכב מלאכה כמו קטע ראש אזנו הכל לעבד כדאיתא פרק החובל דף פ"ו.
י״ד
החובל בבת קטנה צער ובושת וריפוי ונזק שאינו פוחתה מכספה הוא [שלה] אפי' לרבי יוחנן דלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד אבל חבלה כיון דלא מצי חביל בה דהא ישראלי' היא ועבר על לא תוסיף לא קנייה ליה רחמנא ושבת הוי לאב דמעשה ידיה עד שעת בגרות לאביה וחבלא דאפחתא מכספא נמי משום דבידו למוכרה הוי דאביה כר' יוחנן דפליג אדרב וכדאמרינן התם פרק החובל דף פ"ז.
ט״ו
החובל באשת איש מדאוריתא כל ה' דברים הם שלה אלא שחכמים זיכו לו מקצת כדתנן ריש פרק מציאת האשה. וכן בעל המזיק לאשתו אפילו בתשמיש המטה כדאיפשטא לן פרק המניח את הכד דף ל"ב דאף על גב דהנאה לתרויהו איהו הוא דקעביד מעשה ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה כמו שכתבו התוספ'. אשה שחבלה בבעלה אם רצה לגרשה גובה הכל מכתובתה.
י״ט
החובל בבניו גדולים או קטנים או של חברו מדאוריתא משלם להם אלא שחכמים תקנו בסמוכים לאב.
כ׳
חרש שוטה וקטן בכלל אחיך הם לחייב החובל בהם אלא שפגיעתן רעה שאם חבלו באחרים פטורים כדת' התם פ' החובל משום דלאו בני דעה (נינהו) הוו כשחבלו ועבד ואשה [משלמין] לכשישתחרר או תתגרש.
כ״ב
הניח גחלת על לב עבדו של חברו הוי כגופו דהוה ליה לסלקה ופטור ובהמתו כממונו דאין בו דעת לסלקה וחייב כדאיתא שלהי כיצד הרגל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות חובל ומזיק ד׳, מתוך הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
