רמב״ם - הלכות חובל ומזיק · פרק ג׳

ספר נזיקין · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חובל ומזיק · פרק ג׳

הלכה א׳

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מִן הַקָּטָן לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל וּמְכֻבָּד שֶׁזֶּה שֶׁבִּיְּשׁוֹ זֶה הַקַּל בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה:

הלכה ב׳

הַמְבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם אוֹ מִי שֶׁהוּא בְּמֶרְחָץ פָּטוּר. נָשְׁבָה הָרוּחַ וְהָפְכָה שׁוּלָיו עַל פָּנָיו וַהֲרֵי הוּא עָרֹם וְהוֹסִיף זֶה בְּהַפְשָׁטָתוֹ חַיָּב בְּבֹשֶׁת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ אֶת זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֹם לִמְבַיֵּשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ עָרֹם. וְכֵן אִם הִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו לֵירֵד לַנָּהָר אוֹ שֶׁעָלָה מִן הַנָּהָר וּבִיְּשׁוֹ חַיָּב. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ זֶה לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַמְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו:

הלכה ג׳

הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן חַיָּב בְּבשֶׁת. וְאִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ וְלֹא הֵקִיץ וְלֹא הִרְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁבִּיְּשׁוֹ אֵין גּוֹבִין בּשֶׁת זֶה מִן הַמְבַיֵּשׁ. וְאִם תָּפְשׂוּ הַיּוֹרְשִׁין אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן:

הלכה ד׳

הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַשּׁוֹטֶה פָּטוּר. וְהַמְבַיֵּשׁ אֶת הַחֵרֵשׁ חַיָּב. הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַגֵּר אוֹ אֶת הָעֶבֶד חַיָּב. הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן אִם כְּשֶׁמַּכְלִימִין אוֹתוֹ נִכְלָם חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל. וְלֹא הַמְבַיֵּשׁ אֶת הָעֶבֶד לִמְבַיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין. וְלֹא מְבַיֵּשׁ חֵרֵשׁ לִמְבַיֵּשׁ פִּקֵּחַ:

הלכה ה׳

הַמְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים אוֹ שֶׁרָקַק עַל בְּגָדָיו פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְדֹּר בַּדָּבָר בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן כְּפִי שֶׁיִּרְאוּ. וְאִם בִּיֵּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ בּשֶׁת שְׁלֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בִּיְּשׁוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים. כְּבָר נִפְסַק הַדִּין שֶׁכָּל הַמְבַיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר מִן הַזָּהָב שֶׁהוּא מִשְׁקַל תֵּשַׁע סְלָעִים פָּחוֹת רְבִיעַ. וְקַבָּלָה הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁגּוֹבִין קְנָס זֶה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

הלכה ו׳

מַעֲשִׂים הָיוּ אֶצְלֵנוּ תָּמִיד בְּכָךְ בִּסְפָרַד. וְיֵשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ מוֹחֲלִין עַל זֶה וְכָךְ נָאֶה לָהֶם. וְיֵשׁ שֶׁתּוֹבֵעַ וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל הַדַּיָּנִים הָיוּ אוֹמְרִין לַמְבַיֵּשׁ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ לִיטְרָא זָהָב:

הלכה ז׳

אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַיֵּשׁ שְׁאָר הָעָם בִּדְבָרִים פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין עָוֹן גָּדוֹל הוּא. וְאֵינוֹ מְחָרֵף וּמְגַדֵּף לָעָם אֶלָּא רָשָׁע שׁוֹטֶה. וְאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁכָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

הלכה ח׳

יֵשׁ הַכָּאוֹת רַבּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בִּזּוּי וְצַעַר מְעַט וְאֵין בָּהֶן נֵזֶק. וּכְבָר פָּסְקוּ לָהֶם חֲכָמִים דָּמִים קְצוּבִים. וְכָל הַמַּכֶּה לַחֲבֵרוֹ הַכָּאָה מֵהֶן מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ הַמָּמוֹן הַקָּצוּב וְכֻלָּן קְנָסוֹת הֵן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן הַקָּצוּב הוּא דְּמֵי הַצַּעַר וְהַבּשֶׁת וְהָרִפּוּי וְהַשֶּׁבֶת. בֵּין צָרִיךְ לִרְפוּאָה וְשֶׁבֶת בֵּין לֹא צָרִיךְ כָּזֶה הוּא מְשַׁלֵּם:

הלכה ט׳

וְכַמָּה הוּא מְשַׁלֵּם. הַבּוֹעֵט בַּחֲבֵרוֹ בְּרַגְלוֹ מְשַׁלֵּם חָמֵשׁ סְלָעִים. הִכָּהוּ בְּאַרְכֻּבָּתוֹ מְשַׁלֵּם שָׁלֹשׁ סְלָעִים. קִבֵּץ אֶצְבְּעוֹתָיו כְּמוֹ אוֹגֵד אֲגוּדָה וְהִכָּהוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲגוּדָה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים. תָּקַע אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַפּוֹ מְשַׁלֵּם סֶלַע. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים סְלָעִים. סְטָרוֹ מֵאֲחוֹרֵי יָדוֹ מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכֵן אִם צִירֵם בְּאָזְנוֹ אוֹ תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ שֶׁרָקַק וְהִגִּיעוֹ [הָרֹק בִּבְשָׂרוֹ אוֹ הֶעֱבִיר טַלִּית מֵעָלָיו וּפָרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה] מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכָזֶה הוּא מְשַׁלֵּם עַל כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁבָּעַט בַּחֲבֵרוֹ אַרְבַּע בְּעִיטוֹת אֲפִלּוּ זוֹ אַחַר זוֹ מְשַׁלֵּם עֶשְׂרִים סְלָעִים. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו שְׁתֵּי סְטִירוֹת מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכֵן בַּשְּׁאָר:

הלכה י׳

כָּל אֵלּוּ הַסְּלָעִים הֵם מִכֶּסֶף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. שֶׁהָיָה בְּכָל סֶלַע חֲצִי דִּינָר כֶּסֶף וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין וּמֶחֱצָה נְחשֶׁת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּהַכָּאוֹת אֵלּוּ לְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סֶלַע וּמֶחֱצָה כֶּסֶף נָקִי:

הלכה י״א

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְכֻבָּד. אֲבָל אָדָם שֶׁהוּא מְבֻזֶּה וְאֵינוֹ מַקְפִּיד בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ וּכְמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים שֶׁהוּא רָאוּי לִטּל. לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם כְּעוּרִין שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל בָּשְׁתָּם וְכָל הַיּוֹם מְבַזִּים עַצְמָן בְּכָל מִינֵי בִּזּוּי דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ אוֹ כְּדֵי לִטּל פְּרוּטָה אַחַת מִן הַלֵּצִים הַמְשַׂחֲקִים עִמָּהֶם:

קרית ספר · הלכות חובל ומזיק פרק ג׳

א׳

בשת הכל לפי המבייש והמתבייש כדתנן התם ריש פרקא וכיון דחייבה תורה בושת אפילו שלא במקום נזק כדאמרינן לעיל משמע דלכל חד לפי מה שהוא מתבייש מן המבייש בייש ישן ולא הקיץ הוי בעי' דף פ"ו פרק החובל ולא איפשטא ולכך אם תפסו יורשין אין מוציאין מידם דדילמא בושת הוא משום זילותא שמזלזל בו בפניהם ואף על פי שאינו שם על לבו א"נ משום בשת משפחה ולא משום כסופת פנים. גר ועבד יש להם בשת דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו ועבד ואף על פי שאין לו אחוה אחיו הוא במצות כרבנן דרבי יהודה דף פ"ח וכן קטן הנכלם כשמכלימין אותו. ואינו חייב מן התורה אלא בבושת שיש בו מעשה כדמשמע קרא והחזיקה במבושיו.

ח׳

חכמים קצבו דמים קצובים על כל מכה שהיא דרך כיווי וצער מעט כדי שלא יצטרך לומר לכל אחד לפי מה שהוא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות חובל ומזיק פרק ג׳

ג׳

המבייש את הישן חייב בבושת ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש, ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן. כתב המ"מ בעיא דלא איפשטא בגמ' דף פ"ו ויש מי שכתב דאיפשטא מדאמרינן פ' אלו הן הנחנקין דף פ"ה אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ויש מחליפין הגירסא שם ואין להוכיח ממנו כלום, והנה מה שכתב דיש מחליפין שם הגירסא א"א ליישב שם הסוגיא לומר דהגירסא פטור דהתם קאי אברייתא דקתני היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור. ופריך מ"ש בנו ומ"ש אחר ובעי שם למימר דבאחר פטור משום דגברא קטילא הוי. וע"ז פריך והא אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ומשני הב"ע בשהכהו הכאה שאין בה שו"פ. ואיך אפשר שיהיה הגירסא פטור. אכן התוס' מביאים דר"ת גורס ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפ' ה' מה' ממרים הל' י"ב שכתב ביוצא ליהרג דאם ביישו חייב, ובודאי דגורס כגירסת ר"ת ואנכי תמה על הכ"מ שם שפירש דברי הרמב"ם כפי הגירסא ביישו ישן ומת חייב, וכתב דהרמב"ם למד מהסוגיא דכיון דהגמ' פריך מביישו ישן ומת על יוצא ליהרג, מוכח דביוצא ליהרג נמי הכי והוא תמוה מאוד דהא ביישו ישן ומת פסק הרמב"ם כאן שהוא ספק. אלא דודאי גורס שם ביישו חייב, וממילא אין שייכות כלל משם לכאן. ובמה שכתבו התוס' והרא"ש דבמסקנא איפשטא דמשום כיסופא הוא מברייתא דתניא רבי אומר קטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו והיינו דמיכלמו ליה ולא מיכלם אין לו בושת. סובר הרמב"ם דאף דבגמ' בעי להוכיח מהא דקטן יש לו בושת דהוא משום זילותא או בושת דבני משפחה, ומשמע דבזה איכא חיובא בכל קטן. אבל כדמשני ר"פ דקטן דמיכלמו ליה ומיכלם איכא כיסופא א"כ י"ל דבקטן דמיכלמי ליה ולא מיכלם ליכא מידי. דכיון דאכתי אין לו דעת להתבייש לא הוי לגביה זילותא ולא בושת לבני משפחה ור"פ בא רק לתרץ דלא נפשוט דמשוה זילותא דהא לא אמר בגמ' וכדמייתי הברייתא ש"מ דמשום כיסופא הוא וכן כתב הלח"מ, והגר"א ז"ל בחו"מ סי' ת"כ כתב בזה דהרמב"ם אינו גורס הברייתא דרבי אומר. ולא ידעתי כלל מה הועיל דהא הרמב"ם פסק להדיא בהלכה ד' לחלק דאם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור וע"כ הוא כמש"כ הלח"מ והוא פשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חובל ומזיק פרק ג׳

ט׳

וכזה [הוא] משלם על כל מעשה ומעשה כו': נ"ב, מהך עובדא דחנן בישא ריש פרק שור שנגח, ואין לומר דתמן הוי אחר גמר דין דהא בבבל הוי ואין דנין זה בבבל רק היה על ידי דתבע ליה למיעל לא"י כמוש"כ בהלכות סנהדרין פרק ה', וכן בתוס' ריש סנהדרין והוי קודם שעמד בדין ומכ"מ חייב על כל הכאה ופשוט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות חובל ומזיק פרק ג׳

א׳

כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו'. הלח"מ הקשה דאמאי פסק רבינו כר' יהודה דאמר בגמ' הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ואמאי לא פסק כר"ש דאמר רואין אותן כאלו הן בני חורין כו' דמוקמינן מתני' דריש החובל כוותיה והניח בצ"ע. ולק"מ דכבר כתב מהרש"ל ביש"ש דלישנא דמתניתין לא מוכחא כלל כוותיה דר"ש טפי מדר"י והא דמוקי לה כר"ש היינו דר"ש שנאה דאי ר"י שנאה לא יתכן סיפא גבי סומא:

ג׳

המבייש את הישן חייב בבושת ואם מת בתוך שנתו כו' אין גובין בושת זה מן המבייש ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידן. מכאן ק"ל אמ"ש הכס"מ והלח"מ בר"פ י"א מהל' נזקי ממון דהיכא דלא חסריה ממון לא ס"ל לרבינו דלהני תפיסה בבעיא דלא איפשיטא. והרי בושת דלא חסריה ממונא ואפ"ה כתב כאן רבינו דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשיטא וכן קשה ממ"ש רבינו ספ"י ממעה"ק ופי"א מזכיה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חובל ומזיק ג׳, מתוך הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חובל ומזיק כל הרמב״ם