הלכות חובל ומזיק · פרק ב׳
הלכה א׳
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ חַבָּלָה שֶׁהוּא רָאוּי לְשַׁלֵּם הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים כֻּלָּם מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה. הִזִּיקוֹ נֵזֶק שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה. שְׁלֹשָׁה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה. שְׁנַיִם מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. אֶחָד מְשַׁלֵּם אֶחָד:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. קָטַע יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ אֶצְבַּע מֵהֶן אוֹ שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה נֵזֶק וְצַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָבְתָה וְסוֹפָהּ לַחְזֹר. עַל עֵינוֹ וּמָרְדָה וְסוֹפָהּ לִחְיוֹת. מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה צַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. הִכָּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְצָבָה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה צַעַר וְרִפּוּי וּבשֶׁת. הִכָּהוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כְּגוֹן שֶׁהִכָּה עַל בִּרְכָּיו אוֹ בְּגַבּוֹ מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם צַעַר וְרִפּוּי. הִכָּהוּ בְּמִטְפַּחַת שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ נוֹתֵן אַחַת וְהִיא הַבּשֶׁת בִּלְבַד:
הלכה ג׳
כְּוָאָהוּ בְּשִׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר עַל צִפָּרְנָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה וְלֹא מְעַכֵּב מְלָאכָה מְשַׁלֵּם הַצַּעַר בִּלְבַד. הִשְׁקָהוּ סַם אוֹ סָכוֹ סַם וְשִׁנָּה מַרְאֵה עוֹרוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ רִפּוּי בִּלְבַד עַד שֶׁיַּחֲזֹר מַרְאֵהוּ כְּשֶׁהָיָה. אֲסָרוֹ בְּחֶדֶר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שֶׁבֶת בִּלְבַד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:
הלכה ד׳
הַמְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁ חֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפוֹ לַחְזֹר. גִּלְּחוֹ בְּסַם אוֹ שֶׁכְּוָאָהוּ עַד שֶׁאֵין סוֹף הַשֵּׂעָר לַחְזֹר חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּנֵזֶק בְּצַעַר וְרִפּוּי שֶׁהֲרֵי יִתְחַמֵּם רֹאשׁוֹ מִן הַכְּוִיָּה אוֹ מִן הַסַּם וְנִמְצָא חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ. וּמְשַׁלֵּם לוֹ שֶׁבֶת שֶׁהֲרֵי הוּא רָאוּי לִרְקֹד וּלְנַדְנֵד דֶּלֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁעַת רִקּוּד וְנִמְצָא בָּטֵל מִמְּלָאכָה זוֹ. וּבשֶׁת שֶׁאֵין לְךָ בּשֶׁת גָּדוֹל מִזֶּה:
הלכה ה׳
הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְחַסֵּר חֲבֵרוֹ אֵיבָר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר חַיָּב בְּכָל הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אֲפִלּוּ הִפִּיל שִׁנּוֹ חַיָּב בַּכּל שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה פִּיו שָׁעָה אַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁן אֵין לוֹ רְפוּאָה בְּשַׂר הַשִּׁנַּיִם צָרִיךְ רְפוּאָה:
הלכה ו׳
אֲפִלּוּ חִסְּרוֹ כְּשַׂעֲרָה מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. שֶׁהָעוֹר אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא צַלֶּקֶת. לְפִיכָךְ הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְקָרַע הָעוֹר וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּם חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים:
הלכה ז׳
הַמַּבְעִית חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁחָלָה מִן הַפַּחַד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְהוּא שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁצָּעַק מֵאֲחוֹרָיו אוֹ שֶׁנִּתְרָאָה [לוֹ] בָּאֲפֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן אִם צָעַק בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ אוֹ שֶׁנָּגַע בּוֹ וּדְחָפוֹ בְּעֵת שֶׁהִבְעִיתוֹ אוֹ שֶׁאָחַז בִּבְגָדָיו וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין:
הלכה ח׳
יֵרָאֶה לִי שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁאָמַר נִתְחָרַשְׁתִּי אוֹ נִסְמֵית עֵינִי וַהֲרֵי אֵינִי רוֹאֶה אוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי אֵין אָנוּ מַכִּירִין הַדָּבָר שֶׁמָּא יַעֲרִים. וְאֵינוֹ נוֹטֵל הַנֵּזֶק עַד שֶׁיִּבָּדֵק זְמַן מְרֻבֶּה וְיִהְיֶה מֻחְזָק שֶׁאָבַד מְאוֹר עֵינָיו אוֹ נִתְחָרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ יְשַׁלֵּם זֶה:
הלכה ט׳
כַּמָּה הוּא הַצַּעַר. הַכּל הוּא לְפִי הַנִּזָּק. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא רַךְ וְעָנֹג מְאֹד וּבַעַל מָמוֹן וְאִלּוּ נָתְנוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה לֹא הָיָה מִצְטַעֵר מְעַט. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא עַמְלָן וְחָזָק וְעָנִי וּמִפְּנֵי זוּז אֶחָד מִצְטַעֵר צַעַר הַרְבֵּה. וְעַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אוֹמְדִין וּפוֹסְקִין הַצַּעַר:
הלכה י׳
כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַצַּעַר בְּמָקוֹם שֶׁחִסְּרוֹ אֵיבָר. הֲרֵי שֶׁקָּטַע יָדוֹ אוֹ אֶצְבָּעוֹ אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם כָּזֶה רוֹצֶה לִתֵּן בֵּין לִקְטֹעַ לוֹ אֵיבָר זֶה בְּסַיִף אוֹ לִקְטֹעַ אוֹתוֹ בְּסַם אִם גָּזַר עָלָיו הַמֶּלֶךְ לִקְטֹעַ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ. וְאוֹמְדִין כַּמָּה יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה וּמְשַׁלֵּם הַמַּזִּיק:
הלכה י״א
כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַשֶּׁבֶת. אִם לֹא חִסְּרוֹ אֵיבָר אֶלָּא חָלָה וְנָפַל לְמִשְׁכָּב אוֹ שֶׁצָּבְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחְזֹר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ שֶׁל כָּל יוֹם וְיוֹם כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבִּטֵּל מִמֶּנּוּ. וְאִם חִסְּרוֹ אֵיבָר אוֹ שֶׁקָּטַע יָדוֹ נוֹתֵן דְּמֵי יָדוֹ שֶׁהוּא הַנֵּזֶק. וְשֶׁבֶת רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִים וְרוֹאִין כַּמָּה הוּא שְׂכַר שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין בְּכָל יוֹם וְעוֹשִׂין חֶשְׁבּוֹן כָּל יְמֵי חָלְיוֹ שֶׁל זֶה וְנוֹתֵן לוֹ. וְכֵן אִם קָטַע רַגְלוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר עַל הַפֶּתַח. סִמֵּא עֵינוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא טוֹחֵן בְּרֵחַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ב
הִכָּה אֶת חֲבֵרוֹ עַל אָזְנוֹ אוֹ אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לִמְלָאכָה כְּלָל:
הלכה י״ג
סִמֵּא אֶת עֵינוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ קָטַע אֶת יָדוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ וְקָטַע אֶת רַגְלוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ וְאַחַר כָּךְ חֵרְשׁוֹ הוֹאִיל וְלֹא אֲמָדוּהוּ לְכָל נֵזֶק וְנֵזֶק נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ. אֲמָדוּהוּ לְכָל נֵזֶק וְנֵזֶק וְאַחַר כָּךְ אֲמָדוּהוּ לְכֻלּוֹ אֵין גּוֹבִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא דְּמֵי כֻּלּוֹ בִּלְבַד. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק נֵזֶק כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר וּדְמֵי כֻּלּוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה י״ד
כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הָרִפּוּי. אוֹמְדִין כַּמָּה יָמִים יִחְיֶה זֶה מֵחלִי זֶה וְכַמָּה הוּא צָרִיךְ וְנוֹתֵן לוֹ מִיָּד. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְדָבָר זֶה תַּקָּנָה הִיא לַמַּזִּיק:
הלכה ט״ו
וְכֵן הַשֶּׁבֶת אוֹמְדִין אוֹתָהּ וְנוֹתֵן הַכּל מִיָּד. אִם הָיָה מִתְגַּלְגֵּל בְּחָלְיוֹ וְהוֹלֵךְ וְאָרַךְ בּוֹ הַחלִי יֶתֶר עַל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ אֵינוֹ מוֹסִיף לוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם הִבְרִיא מִיָּד אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מִמַּה שֶּׁאֲמָדוּהוּ:
הלכה ט״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרָצָה הַמַּזִּיק שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לוֹ. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּזִּיק אֵין רְצוֹנִי בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא אֲרַפְּאֶנּוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ שׁוֹמְעִין לוֹ:
הלכה י״ז
אָמַר לוֹ הַנִּזָּק פְּסֹק עִמִּי וְתֵן עַל יָדִי וַאֲנִי אֲרַפֵּא אֶת עַצְמִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ שֶׁמָּא לֹא תְּרַפֵּא עַצְמְךָ וְאֶחֱזַק אֲנִי כְּמַזִּיק אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. אוֹ פּוֹסֵק עַל הַכּל וְנוֹתֵן דְּמֵי הָרִפּוּי עַל יְדֵי בֵּית דִּין:
הלכה י״ח
אָמַר לוֹ הַמַּזִּיק אֲנִי אֲרַפֵּא אוֹתְךָ אוֹ יֵשׁ לִי רוֹפֵא שֶׁמְּרַפֵּא בְּחִנָּם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא מֵבִיא רוֹפֵא אֻמָּן וּמְרַפְּאֵהוּ בְּשָׂכָר:
הלכה י״ט
הֲרֵי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ אֶלָּא הָיָה מְרַפֵּא יוֹם וְיוֹם וְעָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה אוֹ נִסְתְּרָה הַמַּכָּה אַחַר שֶׁחָיְתָה. חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ וְלָתֵת לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. עָלוּ בּוֹ צְמָחִים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. עָבַר עַל דִּבְרֵי רוֹפֵא וְהִכְבִּיד עָלָיו הַחלִי אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ:
הלכה כ׳
כְּשֶׁפּוֹסְקִין בֵּית דִּין עַל הַמַּזִּיק וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם גּוֹבִין מִמֶּנּוּ הַכּל מִיָּד וְאֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן כְּלָל. וְאִם נִתְחַיֵּב בְּבשֶׁת בִּלְבַד קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי לֹא חִסְּרוֹ מָמוֹן:
אבן האזל · הלכות חובל ומזיק פרק ב׳
ב׳
כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער ורפוי ובושת, הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד. השגת הראב"ד: במקום שאינו נראה וכו'. א"א שלא במקום רואין עכ"ל. הכהו במטפחת וכו'. א"א במקום רואין עכ"ל. עיין במ"מ שהסכים להשגת הראב"ד וכתב דגם כונת הרמב"ם כן ובודאי הוא דחוק מאוד לומר דהוא לצדדין דהכהו במקום שאינו נראה מיירי שלא במקום רואין. והכהו במטפחת במקום רואין. וגם בדברי הירושלמי דהוא מקור דברי הרמב"ם דוחק לאוקמי הכי ובפרט בדברי הרמב"ם שהיה צריך לפרש דבריו. ע"כ נראה דהרמב"ם סובר דאיכא תרי גווני בושת דמה שאחד חובל בחבירו בשעת מריבה אין זה תמיד בושת ומשכחת לה דאין כאן בושת כלל מעצם ההכאה במה שהכהו ע"י שהם מתקוטטים ומריבים זה עם זה. ורק אם עשה אותו שיראו אותו נחבל אפי' לזמן זהו בושת דבושה היא לאדם להיות נחבל. אבל אם הכהו בדרך בזיון כמו במטפחת או בשטר כיון דאין כאן הכאה של כאב רק הכאה של בזיון זהו בושת אפי' בשעת מריבה וזהו פשוטן של דברי הירושלמי וזהו דעת הרמב"ם, אלא דצריך להוסיף דמדברי הרמב"ם פ"ה הל' ז' מוכח דכשחבלו שלא בפני רואין לא מיקרי בושת לכן צ"ל דאף דמתבייש שיראהו חבול מ"מ זהו דוקא בנחבל ע"י אדם אבל דוקא חבלה הנראית הוי בושת וכמש"כ:
ג׳
כואהו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כשהיה, אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד וכן כל כיוצא באלו. אסרו בחדר וכו', הטור בסי' ת"כ כתב מדברי הרא"ש דדוקא בשהכניסו בחדר וסגר עליו. אבל היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוא גרמא בנזקין ופטור, והמחבר פסק כן להלכה. ואני תמה על זה שהרא"ש כתב דהוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה ונאבדה דפטור מדיני אדם. וא"כ הרא"ש לשיטתו דסובר שם דפטור. אבל הרמב"ם הא פסק בפ"ד מה' נז"מ דפורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה והזיקה אם היה כותל בריא חייב. וכן פסק המחבר בסי' שצ"ו ובודאי דה"נ חייב לדעת הרמב"ם אם נאבדה הבהמה וכ"ש הוא דהרמ"א הביא שם שיטות הסוברים דעל הבהמה חייב ועל נזקין פטור, וא"כ המחבר סותר שיטתו. והנה הרא"ש כתב עוד וז"ל וכה"ג כתבו התוס' בפ' הנשרפין גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב. והגר"א ז"ל בבאורו בס"ק ט"ז במש"כ המחבר אבל אם היה כבר בחדר וכו' כתב ע"ז כמ"ש בסנהדרין ע"ז א' סוף חמה כו' ועתו"ס שם ד"ה סוף כו' וכ"ש לענין נזקין דהא פליגי במצמצם בנזקין שם עכ"ל. ואפשר שבכונה כתב הגר"א ז"ל רק סוף דברי הרא"ש. אבל גם ראיה זו איני מבין כלל דהתם הא טעמא משום שסוף חמה לבוא ועוד לא התחיל בו ההיזק וכמש"כ התוס' שם. וא"כ הכא לענין שבת דתיכף כשסגר אותו כבר הותחל ההיזק אינו דומה לסוף חמה לבוא אלא לכפתו בחמה ומת. אח"כ ראיתי שהפ"ח שם במש"כ הרא"ש במקום שסוף חמה לבוא כתב וז"ל. אבל במקום שהוא החמה חייב כדאיתא התם וצ"ל דברי היזקא טפי מדהדקיה באנדרונא, והוא תמוה דבודאי ברי היזקא שכשהוא אסור בבית לא ירויח. ונראה דהרא"ש לא דימה דין היה בחדר וסגר עליו הפתח לדין סוף חמה או צינה לבוא. אלא דדין היה בחדר וסגר עליו. למה מדין פורץ גדר וכמו שכתב דמה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר בפניה ומתה. ומדברי התוס' הביא רק להסביר דלא יקשה דא"כ גם בהביאו וסגר עליו כיון דבשעה שהביאו לא הותחל כלל הנזק. ומה שסגר הא סובר הרא"ש דהוי גרמא. ולזה כתב דכה"ג כתבו גבי סוף חמה לבוא דאף דכשכפתו שם פטור מ"מ כשהביאו וכפתו שם חייב ובתוס' כתבו שם בטעמא דמילתא דהוי כמו אשו משום חציו דמקרב הדבר אצל האש, ובסברת התוס' משמע דאף דהיכי דהוא מקרב בידים מחייבינן מ"מ במצמצם את הקריבה לא מחייבינן. דבמצמצם לא אשכחן דחייב אלא כשמצמצם במקום הנזק ממש אבל לא כשמצמצם ומקרב עי"ז להאש. ומזה דן הרא"ש דה"נ כשעשה בו מעשה בידים והביאו לסגרו לא מיחשב גרמא, ומצאתי שכן כתב להדיא ביש"ש וז"ל. אבל אם היה כבר בחדר וסגרו פטור דגרמא בנזקין הוא כמו פורץ גדר וכו' ואפ"ה הכניסו לחדר וסגרו חייב כמו שחולקים התוס' בפ' הנשרפים כפתו במקום שסוף חמה לבוא דפטור משום גרמא. מ"מ אם הביאו ממקום אחר וכפתו לשם חייב, ולהדיא דלא הפטור למד משם אלא טעם החיוב בהביאו. וא"כ ברור דלדעת הרמב"ם דמחייב בפורץ גדר ה"נ מחייב אף אם לא הביאו, וכן מוכח מלשון הרמב"ם. רק דלשון הרמב"ם שכתב אסרו אפשר דכונתו אסר גופו דהיינו בחבלים או בשלשלאות דעשה מעשה בגופו. אבל סגר הפתח אפשר דגם הרמב"ם מודה דגבי שבת לא מחייבינן משום גרמי דדין גרמי אינו אלא על נזק. ועיין במה שכתבתי בפ"ד מה' נז"מ הל' ג' במה דכתב הראב"ד על ד' הרמב"ם וכ"ש קם לה באפה דלדעת הרמב"ם במצמצם אינו חייב על גרמי. והוכחתי ממש"כ הרמב"ן דגרמי אינו חייב בשוגג אף דסובר דגרמי חייב מדינא. וא"כ מבואר לפי"ז דאף דלדעת הרמב"ם חייב בפורץ גדר משום גרמי אפשר דזהו רק על נזק ולא על שבת, ונמצא דברי הרמב"ם מבוארים דבאמת לא מיירי שהביאו ממקום אחר כדמוכח לשונו. אלא דמיירי דאסר גופו בחבלים והוי מעשה בגופו ואפשר דבזה יודה הרא"ש דלא הוי גרמא. נמצא דלענין דינא הרמב"ם והרא"ש אינם חולקים ודברי המחבר מיושבים:
ו׳
אפי' חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחברו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בה' דברים. כתב המ"מ וההיא סוגיא דחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכ"מ משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים. וכונתו מהא דדף פ"ז דבעי ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי א"ל לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים. ואמר ע"ז בגמ' ור' יוחנן אמר אפי' פציעה ופריך פציעה ס"ד אפי' ר"א לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה. אבל פציעה דלא אפחתה מכספא לא קמיבעיא ליה. אמר ריב"ח שפצעה בפניה ואפחתה מכספא, וכתב ע"ז הלח"מ דקושיית המ"מ הוא ביותר על דברי הרמב"ם בפ"ד בהל' י"ד שכתב החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב וכו', וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. ומוכח דשייך נזק אף שאינו פוחתה מכספה וקשה דמה נזק שייך בזה. ובדברי הגמ' פי' הרא"ש דעל צער רפוי ובושת פריך בגמ' דודאי הוא שלה. וכתב הלח"מ דבאמת סובר הרמב"ם דשייך נזק אף שאינה פוחתה מכספה משום דעל צער רפוי ובושת ודאי ליכא הו"א דיהיה שייך לאב. והלח"מ לא יישב קושייתו כלל דהא שומת נזק כתב הרמב"ם בפ"א הל' ב' והוא מד' הגמ' דרואין אותו כאלו הוא עבד שנמכר בשוק כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. וא"כ איזה תשלומין שייך כשאינה פוחתת מכספה. ונראה דדעת הרמב"ם הוא דבודאי פשטא דסוגיא מוכח דשו"ט בנזק פציעה וכמש"כ הלח"מ ולכן צ"ל דכל האבעיא בגמ' בחובל בבת קטנה הוא בשביל דנזק דהוא על כל ימי חייה לא צריך להיות לאב דאין לו אלא עד ימי נערות, או דילמא כיון דבידו למוכרה כשהיא קטנה וכיון דסתם אמה העבריה עומדת ליעוד דהא מצות יעוד קודמת למצות פדיה. לכן יש לאב היזק במה שהופחתה על כל ימיה. ואף דאין יעוד אלא מדעתה מ"מ הקונה אמה העבריה יחשוב ע"ז שיוכל ליעדה מדעתה כשתהיה בביתו ולכן הופחת דמיה על כל ימי חייה. אבל זה סבר הגמ' דחבלה הפוחתה מדמי מכירה בשביל פחת יעוד אינו אלא בפצעה בפניה או במקום גלוי. אבל במקום מכוסה אף דגבי עבד למכרו בשוק יש קפידא גם בחסרון במקום מכוסה וכן בשפחה כנענית אבל באמה העבריה כיון דמשום עבדות שלה לא היה שייך לאביה ההיזק אלא מה שיופחת מדמיה עד ימי נערות. וכל מה שאנו אומרים שיהיה שייך לאב כל דמי הפחת הוא משום דהופחת מדמיה בשביל יעוד ובזה אין קפידה ופחת אלא אם יש בה חבלה במקום מגולה. ולכן כתב הרמב"ם בפ"ד דנזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב, וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, וזה הטעם ע"כ דהפחת הוא בשביל יעוד, דבל"ז לא היה מועיל הטעם דכסף מכירתה דאינו אלא עד ימי נערות, ולזה כתב אבל צער ובושת ורפוי הרי הוא שלה, וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה, והיינו שאינו פוחתה מכספה מכסף מכירתה ומ"מ מקרי נזק משום דזה שמין כשפחה נמכרת בשוק. ולענין דמי שפחה כנענית הוי נזק גם בחסרון שאינו מגולה. וכמו שכתב כאן דאפי' חסרו כשערה מעור בשרו יש כאן שומא לענין נזק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות חובל ומזיק פרק ב׳
ב׳
הכהו במטפחת שבידו כו': בהשגות, א"א במקום רואין, ושיטת רבינו נראה דלטעמו אזיל דפירש לקמן פרק ה' דהד' דברים קנסא הוי ואפילו כן משלם בושת עפ"י עצמו שהבושת לא הגיע לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, ואין הפרש בין בושת המגיע לו אם חבל בו בפני עדים ובין בושת המגיע לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו, ואפילו כן על בושת בלא מעשה כמו רק בבגדו וכיו"ב פטור כיון דלא עשה בו מעשה, אבל בעשה בו מעשה כגון שרקק בגופו או הכהו במטפחת שבידו אחרי זה שסיפר בפני אדם הרי ביישו בפני אחרים והוי כמו שהכהו במטפחת בפני אחרים רואין או אם החבל נראה בפני אדם אחרי זה ומתבייש בפני אדם. ומה שכתב רבינו דהיכא דהכהו במקום שאינו נראה משלם צער ורפוי ולא בושת אעפ"י שיש לו בושת אחרי זה שנודע לבני אדם ומודה בפני אחרים שהכהו, נראה משום דלא נתכוין לבייש, אעפ"י דנתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש חייב בבושת, זהו בבושת המתבייש תיכף, אבל בבושת שאינו מתבייש תיכף אם נתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש פטור דהוי אחר כך הביוש שמגיע לו כשנודע לו בפני אחרים כמו בושת המגיע מרק ע"ג בגדיו שמספר אח"כ, אבל אם נתכוין לבזותו אמדינן דעתו דרצונו להודיע אח"ז שביזהו וביישו בכה"ג חייב ודוק:
ה׳
הא למדת שכל המחסר חבירו אבר כו' אפילו חסרו כשערה וכו' חייב בה' דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת: כן מפורש בפרק דם הנדה (דף נה) עיי"ש, והא ודאי הקונה עבד נותן דמים אם הוא מנוקה מכל מום, וכל מידי אם נישום כעבד הנמכר בשוק בכל מידי דלא הדר נפחת דמיו ולכן משלם לעצמו דהנהו זוזי שוה לעצמו בודאי מקפיד איהו על נפשו יותר מהקונה עבד על עבדו, אבל בת לאביה, הגם שיש בידו למוכרה הלא עיקר המכר הוא באופן שתתייעד, דזה כוונת התורה וכמו דאינו מוכרה לקרובים ואם מוכרה ע"מ שלא לייעד הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, והקונה אשה באופן שמצפה שתהיה אשתו אינו מקפיד רק על יפיה והוא במקום הפנים, ולכן אמרו שפיר כגון שפצעה בפניה דזה ודאי הוי פחות במכירה אצל האב, לכן כתב רבינו לקמן פרק ד' הלכה י"ד אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי של אב כו' וכן נזק שאינו פוחתה מכספה, פירוש אצל זבינא דאב, אבל למכור בשוק ודאי דפוחת וזה דמי שויה אצל עצמה וזה שייך אצלה ומסולק תלונת ההמ"ג, ורבינו דייק המחסר לכוון לשון ירושלמי ריש הנחנקין עד שיחסר לענין נזקין יעו"ש ודוק:
ו׳
הא למדת שכל המחסר חבירו אבר כו' אפילו חסרו כשערה וכו' חייב בה' דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת: כן מפורש בפרק דם הנדה (דף נה) עיי"ש, והא ודאי הקונה עבד נותן דמים אם הוא מנוקה מכל מום, וכל מידי אם נישום כעבד הנמכר בשוק בכל מידי דלא הדר נפחת דמיו ולכן משלם לעצמו דהנהו זוזי שוה לעצמו בודאי מקפיד איהו על נפשו יותר מהקונה עבד על עבדו, אבל בת לאביה, הגם שיש בידו למוכרה הלא עיקר המכר הוא באופן שתתייעד, דזה כוונת התורה וכמו דאינו מוכרה לקרובים ואם מוכרה ע"מ שלא לייעד הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, והקונה אשה באופן שמצפה שתהיה אשתו אינו מקפיד רק על יפיה והוא במקום הפנים, ולכן אמרו שפיר כגון שפצעה בפניה דזה ודאי הוי פחות במכירה אצל האב, לכן כתב רבינו לקמן פרק ד' הלכה י"ד אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי של אב כו' וכן נזק שאינו פוחתה מכספה, פירוש אצל זבינא דאב, אבל למכור בשוק ודאי דפוחת וזה דמי שויה אצל עצמה וזה שייך אצלה ומסולק תלונת ההמ"ג, ורבינו דייק המחסר לכוון לשון ירושלמי ריש הנחנקין עד שיחסר לענין נזקין יעו"ש ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות חובל ומזיק ב׳, מתוך הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
