רמב״ם - הלכות חובל ומזיק · פרק א׳

ספר נזיקין · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חובל ומזיק · פרק א׳

הלכה א׳

הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵם. נֵזֶק וְצַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין:

הלכה ב׳

נֵזֶק כֵּיצַד. שֶׁאִם קָטַע יַד חֲבֵרוֹ אוֹ רַגְלוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק כַּמָּה הָיָה יָפֶה [אָז] וְכַמָּה הוּא יָפֶה עַתָּה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת שֶׁהִפְחִית מִדָּמָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כד) (ויקרא כד כ) "עַיִן תַּחַת עַיִן". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת לְשַׁלֵּם מָמוֹן הוּא:

הלכה ג׳

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כד כ) "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" אֵינוֹ לַחֲבל בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵיבָר אוֹ לַחֲבל בּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה וּלְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם נִזְקוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לה לא) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" לְרוֹצֵחַ בִּלְבַד הוּא שֶׁאֵין בּוֹ כֹּפֶר אֲבָל לְחֶסְרוֹן אֵיבָרִים אוֹ לְחַבָּלוֹת יֵשׁ בּוֹ כֹּפֶר:

הלכה ד׳

וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וּמַזִּיקוֹ (דברים כה יב) "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" שֶׁלֹּא תָּחוּס בְּתַשְׁלוּמִין שֶׁמָּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה חָבַל בּוֹ אֲרַחֲמֶנּוּ לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ:

הלכה ה׳

וּמִנַּיִן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵיבָרִים (שמות כא כד) (ויקרא כד כ) "עַיִן תַּחַת עַיִן" תַּשְׁלוּמִין הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כא כה) "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר (שמות כא יח) "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף" וְגוֹ' (שמות כא יט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁתַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר בְּחַבּוּרָה תַּשְׁלוּמִין. וְהוּא הַדִּין לְתַחַת הָאָמוּר בְּעַיִן וּבִשְׁאָר אֵיבָרִים:

הלכה ו׳

וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ נִרְאִים מֵעִנְיַן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין הֵן מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ מֵהַר סִינַי. כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה הֵן בְּיָדֵינוּ וְכָזֶה רָאוּ אֲבוֹתֵינוּ דָּנִין בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ מִימוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עַכְשָׁו:

הלכה ז׳

וּמִנַּיִן שֶׁמַּזִּיק בַּחֲבֵרוֹ חַיָּב בְּצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּאוֹנֵס (דברים כב כט) "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ". וְהוּא הַדִּין לְכָל הַמְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי הַצַּעַר:

הלכה ח׳

וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּשֶׁבֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְרִפּוּי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא":

הלכה ט׳

וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּבשֶׁת בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כה יא) "וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה יב) "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" בִּכְלַל דִּין זֶה כָּל הַמְבַיֵּשׁ:

הלכה י׳

הַמְבַיֵּשׁ אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יא) "וְשָׁלְחָה יָדָהּ". אֲבָל הַמְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה פָּטוּר. לְפִיכָךְ יָשֵׁן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר:

הלכה י״א

אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן בֵּין שִׁכּוֹר אִם חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הִזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַיָּשֵׁן חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּשְׁנַיִם שֶׁיָּשְׁנוּ כְּאֶחָד וְנִתְהַפֵּךְ אֶחָד מֵהֶן וְהִזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ קָרַע בִּגְדוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד יָשֵׁן וּבָא אַחֵר וְשָׁכַב בְּצִדּוֹ. זֶה שֶׁבָּא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא הַמּוּעָד וְאִם הִזִּיקוֹ הַיָּשֵׁן פָּטוּר. וְכֵן אִם הִנִּיחַ כְּלִי בְּצַד הַיָּשֵׁן וּשְׁבָרוֹ פָּטוּר שֶׁזֶּה שֶׁהִנִּיחוֹ הוּא הַמּוּעָד שֶׁפָּשַׁע:

הלכה י״ב

מִי שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיק חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבּשֶׁת. נָפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְאִם נִתְהַפֵּךְ חַיָּב בַּכּל אַף בְּבשֶׁת שֶׁכָּל הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ חַיָּב בְּבשֶׁת:

הלכה י״ג

שְׁנַיִם שֶׁחָבְלוּ בְּאֶחָד כְּאֶחָד שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. הָיָה אֶחָד מִתְכַּוֵּן וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר מִן הַבּשֶׁת:

הלכה י״ד

הַמִּתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן וּבִיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ הָעֶבֶד וּבִיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד:

הלכה ט״ו

הָיְתָה לוֹ אֶבֶן מֻנַּחַת בְּחֵיקוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע וְהִזִּיק אוֹ שֶׁהִזִּיק כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן חַיָּב בְּנֵזֶק וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים:

הלכה ט״ז

הַמַּזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַוָּנָה בְּכָל מָקוֹם חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. אֲבָל אִם הֻזַּק זֶה שֶׁנִּכְנַס בְּבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהֻזְּקוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

הלכה י״ז

הַמְבַקֵּעַ עֵצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָרַח עֵץ מֵהֶן וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר בֵּין בִּרְשׁוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה עַל פָּנָיו. בְּכָל אֵלּוּ חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת:

הלכה י״ח

כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין לְמִיתָה כָּךְ אוֹמְדִין לִנְזָקִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִכָּה חֲבֵרוֹ בִּצְרוֹר קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק אוֹ בְּקֵיסָם שֶׁל עֵץ קָטָן וְחָבַל בּוֹ חַבָּלָה שֶׁאֵין חֵפֶץ זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יח) "בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" דָּבָר הָרָאוּי לְהַזִּיק. אֲבָל חַיָּב הוּא בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד. אֲפִלּוּ רָקַק בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּבשֶׁת. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע בְּמָה הִזִּיק וּמְבִיאִין הַחֵפֶץ שֶׁהִזִּיק בּוֹ לְבֵית דִּין עַד שֶׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ וְדָנִין עָלָיו. וְאִם אָבַד הַחֵפֶץ וְאָמַר הַחוֹבֵל לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק וּכְמוֹ אָנוּס אֲנִי. וְהַנֶּחְבָּל אוֹמֵר הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק. יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

הלכה י״ט

הַבַּרְזֶל אֵין לוֹ אֹמֶד אֲפִלּוּ מַחַט קְטַנָּה רְאוּיָה הִיא לְהָמִית וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְהַזִּיק. הַזּוֹרֵק אֶבֶן וּלְאַחַר שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן וְקִבְּלָהּ פָּטוּר מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ה) "וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ" פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ:

קרית ספר · הלכות חובל ומזיק פרק א׳

א׳

מצות קצז לדון בחובל בחברו או מזיק ממונו שחייב החובל בחמשה דברים נזק וצער וריפוי ושבת ובשת ומשתלם מן היפה שבנכסיו כדילפינן בקמא ד"ה תחת נתינה ישלם כסף דכולן כאבות לשלם ממיטב כדכתיב בשן מיטב שדהו וגו' וארבע אבות גמירי כולהו משן ורגל והואיל וכתיב בחובל בחברו תחת דכתיב פצע תחת פצע כולהו חמשה דברים דידיה משור מועד ילפינן דכתיב ביה שור תחת השור מה התם ממיטב דגמרינן משן ורגל אף הכא נמי מיטב וחיוב נזק ילפינן מדכתיב עין תחת עין דהיינו ממון כדילפינן בריש החובל בגוונא טובא ותנא דבי רבי ישמעאל כן ינתן בו אין נתינה אלא ממון וקרא יתירא דרשי דמכדי כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי ש"מ ממון והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכו' ודרשינן לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ולחבלות ולא תחוס עינך הנאמר בחובל שלא תאמר עני הוא ושלא בכוונה עשה ולא ישלם וחבורה תחת חבורה שכתובה אצל עין תחת עין היינו ממון כדכתיב וכי יכה איש את רעהו וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא למדנו שתחת הכאה בחבורה הוא ממון וכן מה שנאמר בעין ובשאר איברים. ומנין שחייב בצער בפני עצמו דדרשינן התם ריש פרק החובל פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק וקרא יתירא דרשי דהא כתיב כויה תחת כויה ושבת ילפינן מדכתיב שבתו יתן ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק כדאמר' רפ"ה ובשת דכתיב ושלחה ידו והחזיקה וגו' וכתיב וקצותה את כפה דהיינו ממון. ואינו חייב עד שיתכוין כדכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו מבושיו של זה שכוונה לו ולא של אחר שלא כוונה לו.

י״א

אדם מועד לעולם אפילו שוגג אפילו ישן כדתנן ס"פ כיצד הרגל ובגמרא אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון וקרא יתירא הוא דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו וגו' והא מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק כדאמרינן לעיל א"כ ליכתוב קרא פצע בפצע תחת פצע למה לי ש"מ תרתי כדאמרינן התם ובריש החובל. ואם בא לישן אצלו או שהניח כלי אצלו כשהיה ישן פטור שהרי זה שבא באחרונה הוא המועד כדאמרינן בירושלמי והרי הוא מזיק עצמו כיון דדרך הישן פשיט ומתהפך שלא מדעתו הוי דרכו להזיק. וכל המתכוין להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב בבשת כדילפינן ס"פ כיצד ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש ואם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק דמרביה ליה אונס כרצון וכדאמרינן לעיל.

י״ג

שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבים ומשלשין ביניהם ואם האחד לא כיון פטור מן הבשת.

י״ד

המתכוון לבשת קטן (ונעשה) [ובייש] גדול חייב בדמי מה שנתכוון וכדתניא התם פרק החובל דף פ"ו.

ט״ו

נפלה אבן מחיקו והזיק או אפילו נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' והזיק כשהוא ישן פטור מד' דברים דדוקא בנזק הוא דמרביה לעיל אונס כרצון ואע"ג דבהאי קרא דפצע תחת פצע מרבינן נמי צער כדאמרינן לעיל כל כמה דמצינו למיפטר שוגג פטרינן ועיקר קרא בנזק כתיב ולא בצער וכדאמרינן התם סוף פרק כיצד.

ט״ז

נכנסו שנים אפילו שלא ברשות לחצר ונתקל זה בזה והוזק פטור וכל שכן אם הוזקו בבעל הבית דהא דמרבינן שוגג כמזיד אונס כרצון היינו כשמזיק בידים שלא במתכוון אבל נתקל בו האחר לא עשה דבר ואפ"ה נתקל בו בע"ה כשנכנס שלא ברשות חייב כיון שלא היה לו רשות ליכנס לשם וכדאמר' פרק שור שנגח דמ"ח.

י״ז

פרח עץ בקיעתו והזיק ברשות הרבים או לרשות היחיד אחר או אפילו נכנס בחנות הנגר שלא ברשות חייב בארבעה דברים דכיון שרגילין ליכנס שם הוי שלא ברשות כברשות וחייב לבד מבשת דאינו חייב במידי דלא מתכוון וכדאמר' פרק המניח דף ל"ב.

י״ח

יש אומד לניזקין אם היה החפץ שהזיק בו ראוי להיזק זה חייב ואם לאו אינו חייב כדפשטינן בהחובל דף צ"א מה אגרוף מיוחד (יש) שמסור לעדה ולעדים אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים פרט ליצאה אבן מתחת ידי עדים שנאבדה ולא ראוה בית דין שהיא פטורה דאומדנא בעיא והכא בהאי קרא שבת וריפוי כתיבא שמע מינה יש אומד לניזקין שמע מינה וכמו שהוכיחו שם בהלכות וחייב על בשת בלבד כיון שנתכוון. ברזל אין לו אומד כדילפינן פרק הנשרפין ולענין מיתה מדכתיב ואם בכלי ברזל הכהו וימות וכוליה כדמייתי לה הרב ז"ל פרק שלישי מהלכות רוצח. זרק אבן ואחר כך הוציא אחד את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום כדילפינן פרק המניח דף ל"ג מדכתיב ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב וכו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות חובל ומזיק פרק א׳

ט״ז

המזיק את חברו בכונה בכל מקום חייב בחמשה דברים ואפילו נכנס לרשות חברו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב שיש לו רשות להוציאו ואין לו רשות להזיקו, אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית הרי בעל הבית פטור, ואם הוזק בו בעל הבית חייב מפני שנכנס שלא ברשות, היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורין. המ"מ בפ"ו הלכה ג' מפרש בדעת הרמב"ם דאינו מחלק בין הזיקו להוזקו, ואפי' הזיקו שלא בכונה פטור ומפרש דמה דאמר בגמ' הוי ידע ביה היינו שנתכוין להזיקו, והראב"ד השיג שם על ד' הרמב"ם וכתב כפירש"י, והלח"מ אחז ג"כ דרכו של המ"מ אבל ק"ל על דבריהם דהא כתב הרמב"ם בהלכה י"ז דנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות חייב בארבעה דברים, וכתב המ"מ בטעמו דשאני נגר דהנ"ל שלא ברשות כברשות, אבל עכ"פ חזינן להדיא דשניהם ברשות חייב אפי' שלא בכונה ועוד דבפ"ו הל' ט' כתב שנים שהיו מהלכין ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהן בחבירו שלא בכונה ולהדיא דדוקא הוזק אבל הזיקו חייב. ע"כ צ"ל כמו שכתב הגר"א ז"ל בביאורו בסי' שע"ח ס"ק י"ט בדעת הטור דהרמב"ם מחלק בין הזיק ממונו להזיק גופו, והרמב"ם מפרש כאן במימרא דרבא דהזיקו חייבין הוזקו פטורים כפשוטו וכפירש"י. ולא כדברי המ"מ והלח"מ רק זהו כאן בפ"א דמיירי בהזיק גופו, אבל בפ"ו מיירי בהזיק ממון חבירו כדכתב שם להדיא ובזה אינו חייב שלא בכונה אלא ברשות הניזק, אבל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות פטורין, ומיושב השגת הראב"ד שהקשה ממימרא דרבא, דלשיטת הרמב"ם לא שייך זה לזה כלל. ובטעמא דמילתא לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו, נראה דנזקי גופו דילפינן מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון אין חילוק וחייב גם בשניהם ברשות ובשניהם שלא ברשות, אבל בנזקי ממונו לא ילפינן מנזקי גופו וטעמא דחייב במזיק שלא במתכוין הוא מהא דאמר בדף ד' אדם שמירת גופו עליו וזה מיירי בנזקי ממונו והיינו דאדם כמו שהוא חייב על נזקי בהמתו משום שהוא חייב בשמירתה כן חייב בשמירת גופו, ובזה אנו מחלקים דדוקא בשנכנס לרשות הניזק חייב לשמור את עצמו. אבל בשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אינו מחוייב לשמור את עצמו שלא יזיק שלא בכונה. והנה בשניהם ברשות שיטת הרמב"ם בפ"ז מה' נז"מ דפטור אפי' בנגיחת שור, אכן בשניהם שלא ברשות דחייב על נזקי בהמתו ומ"מ פטור על נזקי עצמו שלא בכונה, נראה דטעמא משום דילפינן דחייב בנזקי קרן ברה"ר מקרא דכתיב יחצון און חצי נזק חלוק וממילא ילפינן מועד מתם, לכן כל נזקי ממונו שהזיק בכונה חייב אפי' בשניהם שלא ברשות, דאין חצי נזק חלוק ורק בשניהם ברשות פטור. ובטעמא דדין שניהם ברשות חלוק מדין שניהם שלא ברשות הוא דשניהם ברשות הוא גדר פטור דאדעתא דהכי יש לשניהם רשות שלא יצטרכו לשמור ממונם, אבל שניהם שלא ברשות אין כאן גדר פטור אלא חסרון חיוב דאנו אומרים דכיון דלהניזק אין רשות אין להמזיק חיוב לשמור את עצמו, ובזה אמרה תורה בקרא דיחצון דבשור המזיק בכונה חייבים הבעלים בכל גווני דאין חצי נזק חלוק, ולכן חייב בנזקי בהמתו בכונה אפי' בשניהם שלא ברשות, ואולי יש לומר דבשור המזיק בכונה באמת אין החיוב לשלם משום החיוב שמירה, אלא דהוא מחוייב לשלם על נזקי ממונו ורק דשמירה הוא פטור, וכבר הארכתי בזה ריש פ"א מה' נז"מ, אבל בנזקי עצמו שלא בכונה דהוא רק משום דאדם שמירת גופו עליו בזה אנו אומרים דאינו חייב אלא היכי שיש להניזק רשות, דאם אין לו רשות, אין המזיק מחוייב לשמור את עצמו מלהזיק שלא בכונה. והנה במש"כ המחבר אם לא ידעו זה בזה כתב הגר"א ז"ל בס"ק כ' וז"ל, לשון הטור ודבריו תמוהים דלא נזכר חילוק זה כאן רק ברשות המזיק ויותר הו"ל לחלק בס"ו לשיטת רש"י ועוד שלא חילק כאן בין הזיק להוזק ואח"כ סיים לפיכך כו' והוזקו כו' אלא דט"ס בדבריו והחילוק זה בין ידע ולא ידע צ"ל בס"ו אחר מ"ש פטור ב"ה. וע"ז אמר שם ויש מי שאומר כו' ר"ל דגם בסיפא יש חילוק כו' וכאן צ"ל חילוק בין הזיקו להוזקו כמ"ש בגמ' וז"ש לפיכך כו' והכל כשיטת רש"י עכ"ל, והגהתו קשה טובא דכאן כתב לשון רבים אם לא ידעו זה בזה ולמעלה בסעיף ו' במש"כ אבל אם הזיקו בשוגג פטור בעה"ב שייך לשון יחיד. ולא אדע למה צריך לדחוק ולהגיה כ"כ הלא יותר טוב להגיה כאן והזיקו זא"ז במקום והוזקו זב"ז. ומה שלא כתב הטור למעלה חילוק זה אם הוי ידע ביה היינו משום דלמעלה קאי גם בממונו ויש סברא דעביד אינש דינא לנפשיה וכמש"כ הגר"א ז"ל בסי' שע"ט סק"ה לגבי ממלא חצר חברו כדי יין ושמן ואינו מחויב לשמור בשביל שהכניס הלה שלא ברשות אפי' אי הוי ידע ודוקא במזיק בכונה חייב, אבל להזיקו בגופו לא מהני, ואף דאמרינן מאה פנדי בפנדי למחייה היינו במתרה בו ומוכרח להוציא ממנו בע"כ. ולקמן סי' תכ"א כתבו הטור גבי נזקי גופו והוא במחבר שם ס"ו. ומה דלא כתב הטור שם גבי שניהם ברשות דראו זא"ז חייבין סמך על מש"כ כאן דבעה"ב חייב. ומכ"ש שניהם ברשות. וכמו שכתב שם כדפרישית לעיל בסי' שע"ח ועמש"כ בפ"ו הל' ג':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חובל ומזיק פרק א׳

י״ד

המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד כו'. נראה לי בזה, דדוקא היכי דנתכוין לבייש מי שהוא בר חיובא דבושת אם ביישו, כמו קטן דמכלמי ליה ומיכלם, אבל אם מי שנתכוין לבייש אותו הוא לאו בר חיובא דבושת עליו, פטור, אולם רבנן בתוספות פליגי ע"ז, יעוין בסוגיא דקאמר מני לא ר"מ ולא ר"ש ולא ר' יהודה אי ר' יהודה הא אמר אין לעבדים בושת ואי ר"ש הא אמר נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא מה קטלא עד דמתכוין לו דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו בושת נמי עד דמכוין ליה דכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיתכוין לו לעולם ר' יהודה וכי קאמר אין לעבדים בושת למיתבה להו אבל למישם שיימינן בהו, מוכח דלהחולקים על ר"ש אף דמי שהוא נתכוין לביישו לאו בר חיוב בושת עליו דאין לעבדים בושת, בכ"ז חייב בבושת, אף ע"ג דבקטלא אם נתכוין להרוג נופלים והרג בן קיימא, לעו"ג והרג ישראל פטור אף לרבנן דפליגי על ר"ש וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוספות, ומה שתירצו דליכא קרא בבושת, ור"ש דריש במבושיו דמייתר לפטור נתכוין לזה ובייש את זה, ולזה הניחו בקושיא דרבנן מאי דרשי בהך קרא. אולם בזה מחוור כמו שפרשו קדמאי בשיטה, דמושלחה במבושיו דרשינן קרא דבעי כוונה לבייש ואם לא נתכוין לבייש פטור, רק דלר"ש דסבר גבי קטלא דזה לא מקרי מתכוין, הוה"ד גבי בושת אם נתכוין לבייש אחר ובייש זה לא הוי כוונה ופטור, וא"כ קשה מאי משני בעבדים אבל למישם שיימינן בהו כיון דלא נתכוין לבייש מי שהוא בר חיובא: לכן נ"ל דזה קיי"ל אם נתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש שהוא חייב בבושת, ומקרא דוהחזיקה נפ"ל בסוף כיצד הרגל, וכי קאמר ר' יהודה לפטור בעבדים היינו דוקא מבושת דלאו אחיו הוה, הא בכל מילי דנזקים שוה עבד לבן חורין, א"כ כיון דנתכוין לבייש זה ובייש זה חייב, דכיון דאת מי שנתכוין לביישו חייב בתשלומי בושת עליו תו מקרי כוונה אף עפ"י שבייש איש אחר כמו גבי קטלא, רק אם תרצה לפוטרו תפטור אותו מטעם דעבד לאו בר חיובא, וכיון שנתכוין לבייש את מי שאינו בר חיוב בושת עליו הוי כמו נתכוין לנפל והרג בן קיימא דפטור לא כן אשיבך, דהא על נזיקין חייב אם הזיק את העבד, א"כ לגבי נזיקין הוי כמו נתכוין להזיק את מי שהוא מביישו, דלענין נזיקין כיון דלהעבד בר חיובא דנזיקין עליו הוי שפיר כוונה, והוי ממש כמו נתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש דעדיפא טפי, דכאן נתכוין לבייש העבד ושם לא נתכוין כלל לבייש ולכן חייב אף בבושת, משא"כ לרבי שמעון דאעפ"י שנתכוין להרוג את מי שהוא בר חיוב מיתה על הריגתו כיון דלא נתכוין להרוג את מי שהרג לאו כוונה הוי, וא"כ מאי תאמר הא חייב בנזקי פלוני דהוי כמו לא נתכוין להזיק כלל דפטור מבושת לשלם, ואם תאמר הא בנזיקין שלו חייב אע"ג דנתכוין לבייש אחר, א"כ תו הוי כנתכוין להזיק, זה בדותא, דנזקיו חייב לשלם מטעם דבנזיקין מיחייב לשלם אף בלא כוונה ובאונס, והוי כמו לא נתכוין להזיק דמחייב בנזיקין ופטור מבושת, וכמו בנפל מן הגג ברוח מצויה דלא נתכוין להזיק וחייב בד' דברים ופטור מבושת, משא"כ לרבנן דכל מקום דמי שהוא מתכוין למי שחייב עליו הוי כוונה לענין מיתה, וה"ה כיון דחייב בנזקי עבד הוי כמו נתכוין להזיק וחייב אף שלא נתכוון לבייש, וזה נכון. ואם תפקפק הא בנתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש חייב בדמי בושתו של מי שביישו, א"כ כאן לרבנן דנתכוין להזיק קרינא ביה, דעל נזיקין של עבד חייב ונתכוין לבר חיובא, א"כ הוי כוונה לדידהו, אע"ג דלא נתכוין לבייש, ישלם דמי בושתו של מי שבייש ולמה נותן דמי עבד מי שנתכוין לביישו, זה אינו, דבלא סברתי מוכרחין אנו לחלק, דתמן נתכוין להזיק מי שהיה ראוי לבושת, ומסיבת ההיזק היה עלול לבוא אל הבושת בשיעור הזה, משא"כ כאן שלפי כוונתו לא היה עלול לבושת בן חורין וכיו"ב, וכ"ז על שיעור הבושת הגדול מזה שכוון עליו, אבל לפוטרו מבושת לגמרי קמו הדברים שכתבנו למעלה, דהא נתכוין להזיק דפלוני עבדא חייב בנזקיו ונתכוין לבר חיובא זו והזיק בר חיובא אחר מתכוין קרינא ביה לגבי הבושת המגיע מזה ההיזק, בינה זאת: ולפ"ז יתבאר לנו דין חדש, דאם נתכוין לבייש עו"ג ובייש ישראל פטור אף לרבנן, דהא כוונתו היה רק למי שאינו חייב לא על בושתו ולא על נזקיו, וא"כ הוי כמו דלא נתכוין להזיק כלל ופטור לכולי עלמא, וכן מורה לשון הברייתא דתני נתכוין לבייש את העבד כו' כיון דאין לעבדים בושת רק למישם שיימינן בהו ואטו לא שיימינן בעו"ג, ועל כרחין כדפרישית, ועוד למדנו לפי דרכנו, דאם ביישו באופן דאינו חייב רק בבושת בלבד כמו רק בפניו וכיו"ב. אז אם נתכוין לבייש עבד לר"י פטור דאין זה כוונה כלל ודוק: והנה שיטת רבינו נראה כפירוש התוס', לכן אף ע"ג דפסק כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור כמוש"פ בהלכות רוצח פרק ד' ובפירוש המשנה לסנהדרין, בכ"ז גבי בושת מחייב, דסבר בהא כרבנן דדרשי במבושיו לשום דרשא, וא"כ ליכא קרא לפטור בנתכוין לזה ובייש את זה וחייב, כמו דחזינא לרבנן דמפלגי דגבי קטלא פטרי בנתכוין לנפלים והרג בן קיימא וכיו"ב, ובבושת מחייבי בנתכוין לעבד דלא מתחייב על בושתו כלום, והיינו משום דליכא כאן קרא וא"ש טובא, אכן קשה לשיטת התוספות דמנא לן כלל דר"ש דריש כאן במבושיו לפטור נתכוין לזה ובייש לזה, אטו מי מצאנו מפורש לר' שמעון דסבר דנתכוין לזה ובייש את זה פטור לכן נראה כמוש"כ לעיל, ושיטת רבינו א"ש דסבר לרבנן דנתכוון לזה והרג זה בשור חייב, חזינא דזה אינו נחשב כאינו מתכוון, לכן הגם דכתיבא קרא גבי בושת דבעי כוונה, מ"מ בנתכוין לזה ובייש את זה חשיבא כוונה, משא"כ לרבי שמעון דבין במיתה דאדם בין במיתה דשור חשיב זה לאינו מתכוין ודאי דלגבי בושת דצריכא כוונה ודאי דחשוב אינו מתכוין ופטור מבושת בנתכוין לזה ובייש את זה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות חובל ומזיק פרק א׳

ה׳

ומניין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא שנאמר חבורה תחת חבורה כו'. ועי' בלח"מ שכתב דאולי דכך היה גירסת רבינו בגמ' בדברי רב אשי ר"פ החובל וע"ש שהניח בצ"ע. ובחידושי שם (דף פ"ז) הקשיתי על גירסא דידן דיליף מתחת דאונס דא"כ מנ"ל דמשלם אף אי אתרו ביה לרבי דבכה"ג גבי אונס לקי לר' יוחנן בכתובות (דף ל"ב) וכ"פ רבינו בהל' נערה. ועוד דאף לעולא דסבר התם דמשלם הא טעמו דיליף אונס מחובל וז"א לרב אשי דיליף אדרבא חובל מאונס. אבל לגירסת רבינו בדברי רב אשי דיליף חובל מחבורה א"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חובל ומזיק א׳, מתוך הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חובל ומזיק כל הרמב״ם