סדר עשיית מצות אלו וכו'. הסדר הזה מבואר פרק ערבי פסחים וידוע לכל ולזה לא אכתוב מן הגמרא רק המקומות שיהיה בהם בדברי רבינו מחלוקת עם אחרים: בזמן הזה מביאין וכו'. (פסחים קי"ד) בגמ' מצוה להביא לפניו מצה וחזרת ושני תבשילין מאי אינון שני תבשילין אמר רב הונא סלקא וארוזא חזקיה אמר אפילו דג וביצה. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה רבינא אמר אפילו גרמא ובשולא. ורבינו פסק כרב יוסף. והמנהג הפשוט בארצנו הוא בשר וביצה:
ב׳
מתחיל ומברך בפה"א ולוקח ירק וכו'. פי' ואינו מברך לאחריו וכן כתב הרשב"א ז"ל. ושיעור כזית הוא כדעת רבינו לפי שאין אכילה פחותה מכזית. וראיתי מי שכתב כל שהוא לפי שאין זה אלא כדי שישאלו התינוקות:
ה׳
ומברך בורא פרי הגפן וכו'. זהו כדעת ההלכות והרבה מן הגאונים שסוברין שכל אחד מארבעה כוסות הללו צריך ברכה לפניו. אבל קצת הגאונים סוברין שאינן טעונין אלא כוס ראשון וכוס של ברכה ודעת העיטור והרשב"א והרא"ה ז"ל כן ולענין ברכה אחרונה דהיינו על הגפן ועל פרי הגפן כתוב בהלכות איכא מאן דאמר לא מברכין אלא בסוף ואיכא מאן דאמר דמברכים לאחר תרי דמקמי סעודה ולבתר תרי דבתר סעודה והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר ושפיר דמי למעבד הכי עכ"ל ההלכות. ואף בזו חולקין האחרונים וסוברין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל וקצת גאונים שאומרים שאין לברך ברכה אחרונה אלא בסוף, וכן עיקר:
ו׳
ולוקח שני רקיקין וכו'. מה שכתב רבינו שמברכין על הפרוסה בפסח כן מבואר בהלכות ונסמכו על זה על מה שאמרו (דף ל"ט:) בברכות הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע. ופי' מברך על הפרוסה וזהו דעת הרבה מן הגאונים ז"ל אבל יש מהם מי שכתב דההיא דברכות דוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמין אבל אם הביאו לפניו הכל שלמין אינו פורס. וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה: ואח"כ כורך מצה ומרור וכו'. פי' זהו במקדש ונחלקו (פסחים קט"ו) בגמרא שהלל כורכן בבת אחת וחולקין עליו חביריו ואמרו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ובגמ' חששו לדברי הלל כמו שיתבאר למטה. ולזה כתב רבינו הכריכה כהלל וכתב ואם אכל מצה בפני עצמה וכו' וכן אמרו בגמ' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו'. ובהשגות א"א זהו כהלל ומ"מ לא דייק זה הסדר ע"כ. ולא נתבאר טעמו. ודין ברכת הזבח והפסח (דף קכ"א) במשנה וכר"ע:
ח׳
בזמן הזה שאין שם קרבן וכו'. בגמרא (דף קט"ו) והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך אמצה לחודה ואכיל והדר מברך אמרור לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל ע"כ שם. וסובר רבינו שהכל בטבול בחרוסת וכן כתוב בהלכות ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל ונוטל מן החזרת ומטבל בחרוסת וכורך מצה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל עכ"ל. אבל בהשגות כתוב על טבול המצה בתחלה א"א זה הבל ע"כ. ואף כאן לא ביאר בזה טעם. ובאמת שהרבה מן האחרונים ז"ל סוברין שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו ומ"מ לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא:
י׳
ויש לו לגמור וכו'. בהשגות א״א אין הדעת מקבלת כן וכו'. ודברי רבינו מבוארין סוף פרק כיצד צולין (פסחים דף פ"ה פ"ו) דאמרינן התם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו והקשו ומי אמר רב הכי והאמר רב משום ר' חייא כי זיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא. ותירצו לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא והקשו והא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ותירצו לא קשיא כאן בשעת אכילה כאן שלא בשעת אכילה וזה מבואר וע״כ לא אמרו דבשעת אכילה אסור אלא משום פסח, וזה ברור:
י״א
מקום שנהגו לאכול וכו'. פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. ופ' יו״ט שחל במשנה (ביצה כ"ב:) ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין. ולזה כתב רבינו שגדי מקולס בכל מקום אסור ודבר ברור הוא והטעם מבואר בגמרא לפי שנראה כאוכל קדשים בחוץ כמו שכתב רבינו. ולזה כתב רבינו שאם היה מחותך וכו' מותר לפי ששנינו פרק כיצד צולין (פסחים ע"ד) ת״ר איזהו גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחד נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אין זה גדי מקולס, ופי' שם אפילו נשלק במחובר לו והובאה ברייתא זו בהלכות פרק מקום שנהגו:
י״ב
מי שאין וכו'. זה מבואר בהלכות וזה לשונם היכי עביד שרי ברישא המוציא ובצע ליה לרפתא ומנח ידיה עלויה עד דגמר קדושא וכיון דגמר קדושא מברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר ליה לפתורא ובתר הכי אמר מה נשתנה וכולא הגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, ע"כ. ורבינו קצר במובן: מי שאין לו ירק וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף קט"ו) וראיתי נוסח הברכות כדברי רבינו שהוא בעל אכילת מצה ועל אכילת מרור והטעם לדבריו לפי מ"ש פרק אחד עשר מהלכות ברכות הוא מפני שבברכה זו מוציא עצמו ואחרים עמו השומעין אותו שאין צריכין לברך וצ"ע ושם יתבאר דעתו בארוכה. אבל לפי דעת הרבה מן האחרונים הנוסח הוא לאכול מצה ולאכול מרור וכן עיקר:
י״ג
מי שאין לו וכו'. זה מבואר בהלכות כך והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד הוא דאית ליה אכיל ברישא מהאיך דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכיל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה עכ"ל. וכן כתבו הרבה מן הגאונים ז"ל והכרח הוא לומר בדעת רבינו שהוא סובר או שיאכל המרור קודם או שהוא עושה כסדר הכתוב בהלכות ואם כדעת ההלכות היה דעתו היה לו לבאר. וכתב הרשב"א ז"ל הרי ששכח מלאכול מצה כזית באחרונה וגמר כל הסדר כיצד הוא עושה חוזר ומברך המוציא ואוכל כזית מצה ומברך ברכת המזון בלא כוס דברכת המזון אינה טעונה כוס, ע"כ:
י״ד
מי שישן וכו'. מתוך מ"ש רבינו דין זה בהלכות אלו נראה שהוא סובר שדין זה הוא אפילו במצה ודעתו לפרש המשנה שאמרה (דף ק"כ:) ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו שהוא בפסח ולדידן דקי"ל דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן הוא הדין דלאחר אכילת מצה אם ישן כבר סלק סעודתו ואינו רשאי לאכול דברים אחרים ולחזור ולאכול מצה בסוף וכן כתבו קצת מפרשים והביאו ראיה שהוא הדין למצה ממה שאמרו בגמ' אביי הוה יתיב קמיה דרבה וקא ניים אמר ליה מינם קא ניים מר אמר ליה אין נמנומי קא מנמנמנא דתנן נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו ע"כ. ואביי ורבה אחר החורבן כמה שנים הוו ונמנומו של רבה היה אחר אכילת מצה של מצוה והלכה כר' יוסי ג"כ מהא דרבה. ויש בזה שיטה אחרת שאין משנתנו אלא לפסח בלבד אבל לענין מצה לא אלא דהוי הפסק שצריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא וזו היא שיטת הר"א ז"ל בהשגות. ולדבריו מעשה דרבה לא היא אלא לענין אם היה צריך לחזור ולברך אבל לא לאיסור אכילה. ויש מפרשים שלא היה נמנומו של רבה בסעודה ולא הביאוהו אלא להודיענו שיש חילוק בין נתנמנמו לנרדמו וכר' יוסי דרבה ס"ל הכין. ולזה הסכים הרב ר' אהרון הלוי ז"ל: סליקו להו הלכות חמץ ומצה
נחלת הכלל · ToratEmet
ספר המנוחה · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
א׳
כתב הרב סידור עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר בניסן כו'. אמר המפרש ואינו נוטל ידיו קודם קידוש דהא מסקינן התם מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. ודוקא כשידיו נקיות. ואחר כך נוטל את ידיו משום דאמרינן כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים והטעם מפני המשקה שהידים וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה אבל אם נטל ידיו קודם קדוש ושמר את ידיו אין צריך ליטול את ידיו בשביל טיבול הכרפס. ובקידוש ליל זה אין מברכין שעשה נסים שהרי יאמר לפיכך שהוא שבח על הנסים כך כתב אבא מרי ז"ל בשם הגאונים וא"ת אמאי מברך זמן הא בעי למימר בברכת אשר גאלנו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה כו' י"ל דההיא משום דבעי למימר כן השם יגיענו למועדים. אך הברכה ההיא משום גאולה היא כ"מ. וקשיא לי בזמן שבית המקדש קיים מאי איכא למימר דלא אמר כן השם יגיענו כמ"ש הרב ויאמר שהחיינו ואפשר דאפילו בזמן שבית המקדש קיים היה אומר כן השם יגיענו אך לא היה אומר שמחים בבנין עירך, וזמן דקידוש עולה למצה ולמרור וארבע כוסות כיון דחד מושב נינהו מש"ה אין מברכין עליהן שהחיינו א"נ מסתייהו בברכה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ומנהג להביא זרוע של שה או של גדי ולצלות אותו וטוב הדבר לדקדק שלא לצלותו אלא אחר ו' שעות שהוא זכר לפסח ונהגו בזרוע על שם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. וביצה מבושלת במים או צלויה זכר לחגיגה ונהגו בביצה מפני שהיא קלה לבשל ומצויה לכל. אמרינן סימן לשניהם בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרוממא. ואם חל פסח במוצאי שבת א"צ לעשותה מבושל שהרי לא היו מקריבין חגיגה כשחל י"ד להיות בשבת דדוקא שחיטת הפסח דוחה שבת אבל לא שחיטת החגיגה כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים ובזמן שחל י"ד להיות בשבת טוב שלא לצלות הזרוע עד מוצאי שבת:
ב׳
כתב הרב מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק כו'. ואנו נוהגין בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והשומר טוב וזכר לדבר ליל שמורים הוא לה' וכ"ש שהוא טוב למיניקות כי הכרפס מסבב הכפייה לתינוקות כשאוכלות אמותם ממנו עת הריונם וכל עת שמניקות. ואחר אכילת הכרפס או השומר מברך בורא נפשות רבות כו' והראב"ד חולק ונראין דבריו כמו שאנו עתידין לכתוב. ואפשר לומר גם כן שנהגו בכרפס לפי שהוא עשב מורה על נצוח מלחמה וזה לו בסגלה וישראל נצחו אויביהם. כתב חכם אחד דבר זה נסחו כרפס הנלחמים הקדמונים וגבורי החיל היו נושאין את העשב על ראשם וגבור אחד כתר ראשו ממנו אחר שנצח אויביו וכל אנשיו אחריו ע"כ. ועוד יש לומר טעם במנהג אכילת הכרפס כי לכרפס תועלת בנגעי האברים וכתישתם ולהתיר נפחיהם וישראל היו נרדים במצרים בעבודת פרך והיו אבריהם נפוחים ונכתשים והיו רגילים לאכלו לרפואה ולזכרון זה פשט המנהג לאכלו ליל הפסח. והטיבול הזה משום היכרא דתינוקות ואחר כך עוקרין את השלחן וקורא ההגדה לבדו. ואנו ששולחנותנו גדולות נהגנו בהגבהת הסל עד הכתף זכר על שכמם ויש שנהגו להסיר משם הזרוע קודם ההגבהה ולאו מלתא היא דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה כו' ה"מ בשעה שאומרים בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלין אבל כשמגביה הסל כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים הרי הוא מכוסה תוך הסל לפיכך אין צריך להוציא משם שני מיני בשר וכאן הבן שואל מה נשתנה כלומר כאן כשרואה כשמוזגין כוס שני ועדין לא התחילו לאכול אם חכם הוא שואל לאביו מה נשתנה ולא הזכיר הרב ההיא דפטרתן מלומר מה נשתנה ומשמע דס"ל דלאו הלכתא היא דהא אמרינן אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כו':
ג׳
כתב הרב הלילה הזה כלו צלי. אמר המפרש הא איתא במשנת פרק ערבי פסחים ומוקי לה בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי. ולפירוש זה אפילו הביצה יכול לצלות אם ירצה כדכתבינן. ואע"ג דלאו הלכתא כבן תימא בשאר מילי דאיהו אמר דחגיגה כפסח לכל דבר ואנן קי"ל כסתם מתניתין דתני החגיגה היתה באה אפילו מן הבקר ואפ"ה לענין שתהא נאכלת צלי קי"ל כותיה דהא סתם לן תנא בפרק ערבי פסחים כותיה דקאמר דתקינו רבנן למימר מה נשתנה הלילה הזה כלו צלי ומגביה המרור כו' ומגביה המצה כו' כל זה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה עליהם. ואע"פ שכתב הרב ומגביה מרור ואח"כ מגביה מצה לאו למימרא שיאמר תחלה מרור זה דודאי מצה זו קודם למרור זה בקריאת ההגדה כמו שתמצא בנסחת הרב. אך הרב לא רצה לשנות לשון המשנה שמצינו בה ומגביה המרור קודם ואפשר לומר שנזכר במשנה הגבהת המרור קודם הגבהת המצה לפי שתחלה היה השעבוד שמררו את חיי אבותינו ואחר כך גאלם. ואומר לפיכך כו'. ומנהגנו להגביה את הכוס בידינו מלפיכך עד גאל ישראל לפי ששירה היא ויפה לאמרה על היין ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שנית שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה כלומר דאיידי דנפישן דלמא אסח דעתיה ונגע במידי דמיטנף. מיהו אי קים ליה דלא אסח דעתיה כגון ששימר את ידיו אינו צריך ליטול ידיו ואם נטל לא יברך על נטילת ידים דהו"ל ברכה לבטלה כן כתב מורי יצ"ו:
ו׳
ולוקח שני רקיקין וחולק אחד מהם כו' ומנהגנו לחלוק האחד קודם קריאת ההגדה משום דאמרינן הא לחמא עניא ודרך עניות בפרוסה. כן נהגנו אעפ"י שאין בו טעם עיקר דהא לא בעי פרוסה אלא בשעת המוציא ותו דאפילו אינו פרוס לחם עוני מקרי ומנהג גם כן לשום החצי תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם: כתב הרב ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות שלמות כשאר ימים כו'. אמר המפרש כאן למדך הרב דבימים טובים בעינן לחם משנה כמו שבת. וכ"כ בהלכות שבת פרק ל' מיהו בגמרא לא אשכחן לחם משנה כי אם בשבתות כדאמרינן פרק כיצד מברכין ובשבת נקיט תרי ובצע חדא ואי קשיא לך מאי טעמא גבי לחם משנה מרבינן ימים טובים ולא מרבינן להו לענין ג' סעודות וטעם הדבר לפי שעל לחם משנה נאמר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש שבתון לרבות ימים טובים כדאמרינן בעלמא שבתון כל מקום שנאמר בו שבתון שבות והיינו דאמרינן את אשר תאפו אפו אסמכתא לעירובי תבשילין מדכתיב שבתון שבת קדש מכלל דביום טוב שחל להיות ערב שבת משתעי קרא אבל לענין שלש סעודות ויניחו אותו הפסיק הענין ולא כתוב בתלתא היום אלא שבת וכ"כ בעל העזר וטעם יפה הוא. ואחר כך לוקח מצה ומרור ואין בזה משום מצות מבטלות זו את זו דהא בזמן שבית המקדש קיים הוי אכילת מרור דאורייתא וכ"ע מודו דמצות דהיכא דהוו דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן דאין מבטלות זו את זו. ואם אכל מצה בפני עצמה כו' כלומר ויצא נמי ידי חובה וקיים מצות אכילתן ואפילו לכתחלה אכיל להו זה בעצמו וזה בעצמו. ומה שכתב הרב ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה. ואיתא בפרק אלו דברים דאמרינן התם חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה לפסח כדי שיהיה הפסח נאכל על השבע ומה שכתב ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח איתא בשלהי ערבי פסחים כו' ולאו למימרא דפסח אכל תחלה שהרי פסח אינו נאכל אלא על השבע כדכתבינן ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אלא ר"ל שאם בירך על הזבח ברכת הפסח טעות הוא וחוזר ומברך ברכת הזבח וכן ברכת הזבח אם עשאה על הפסח אינה פוטרת אותו דזבח ופסח תרי עניני נינהו ולא בהדי הדדי שהרי חגיגת י"ד לאו חובה היא ופעמים שלא היתה באה כלל כגון שחל י"ד להיות בשבת ואי נמי בזמן שהחבורה מועטת דסגי להו בפסח לחוד ומש"ה אין ברכותיהן פוטרות זו את זו ובהא פליגי בגמרא ר' ישמעאל ור' עקיבא ופסק הרב כר' עקיבא דאמר לא זו פוטרת את זו דהא קי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו:
ח׳
כתב הרב בזמן הזה שאין שם קרבן פסח כו' ומטבל מצה בחרוסת כו'. אמר המפרש הטעם משום לפתן כדאמרינן אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפתן כו' והכא אין כאן לפתן אלא החרוסת שהיא לפניו ומש"ה מטבל בה ודבר זה הוציא ממאי דאמרינן פרק ערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת כלומר אחר הטיבול אינו מטבל עד שמגיע לטיבול שעושה משום לפתן דהיינו טיבול המצה והוא שקראו פרפרת הפת ויש שתמהו על הרב בזה שהרי במצוה לית בה קפא ועוד דאיכא למיחש דלמא מבטל ליה למצה דאורייתא ועוד שהוא זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואיך יערב זה עם זה דבשלמא מרור וחרוסת הכל זכר לשעבוד הוא ע"כ. ואני תמה על זה דודאי טעם חזק הוא יותר מטעם קפא במרור וטעם הביטול בטל מאליו דדלמא לא ישהא אותו לתוך החרוסת כדאמרינן במרור ולא מבטל ליה. ותו מאן לימא לן דמבטל ליה למצה ומי עדיפא מצה מפסח שהיו מבטלין אותו בחרדל וכיוצא בו ואין בזה משום בטול טעם והכא נמי לא שנא ואם בבשר הפסח שהוא דבר לח ומקבל כל טעם לא חיישינן לביטול כל שכן בדבר שהוא יבש כגון מצה דליכא למיחש לביטול ומה שאמרו דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואין לערב זה אינו שהרי בזמן שבית המקדש קיים כורך מצה ומרור ואוכלן יחד ומצה זכר לחירות ומרור זכר לשעבוד ונראה מתוך דברי הרב שעל הפרוס יברך הב' ברכות ובוצע ממנו ולולי שאין לצאת מעקבי המנהג כן היה נכון לעשות ומנהגנו לאחוז הרקיק השלם והפרוס בידינו ולברך המוציא ועל אכילת מצה ולבצוע משניהם כאחד ואוכל ולא ישהא אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו פירשו בגמרא דלמא אגב חולייה עייל בהו וקא מבטיל ליה למרריה ובעינן טעם מרור וליכא ואע"ג דאמרינן דמצות אין מבטלות זו את זו היכא דהוו דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן והני מרור וחרוסת תרוייהו מדרבנן נינהו יש לומר דלא דמי דרבנן דמרור אדרבנן דחרוסת שזה כתוב בתורה וזה אינו כתוב והו"ל מרור לגבי חרוסת כדאורייתא אדרבנן ומבטלי אהדדי וזהו שכתב הרב וזה מצוה מדברי סופרים כלומר חרוסת מדברי סופרים ויבטל מצות מרור דהוי בדאורייתא ואם תאמר דמצה דהויא בזמן הזה ודאי דאורייתא היכי שרינן לטבל בחרוסת יש לומר משום דלא בעינן טעם מצה כדכתבינן בפ"ו. ואי נמי מפני שהמצה צנומה דלא עייל בה החרוסת כדכתבינן לעיל. וקודם אכילת המרור אין צריך לברך ברכת הנהנין דהיינו בורא פרי האדמה דברכת הכרפס פטר ליה ואי נמי משום דברכת המוציא פוטר אותה והויא ליה מרור כדברים הבאים בתוך הסעודה שאין צריכים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם והשתא דאתית להכי אפילו בורא נפשות לא יברך אחריו. אבל על אכילת מרור מברך שהרי משום מצות מרור אוכלו. ולפי סברא זו יברך אחר הכרפס בורא נפשות שהרי אכילה בפני עצמה היא ואינה נמשכת עם מה שיאכל לאחר ההגדה והכי כתבינן לעיל. מיהו הראב"ד הסכים בתשובת שאלה שלא לברך והכי מסתבר כדבעינן מימר קמן. וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת. אמר המפרש משום הכי בעינן בכריכה זו טיבול כאן כיון שהוא זכר למקדש כהלל והלל ודאי מצות טיבול היה מקיים אבל ברכה לא בעיא דהא אינה למצוה כלל אלא זכר בעלמא והמצוה כבר קיים אותה ומה שכתוב בסדרים בלא טיבול טעות הוא:
ט׳
כתב הרב ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כו' וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה. אמר המפרש בירושלמי אמרינן מה טעם הפסח נאכל על השבע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם כו' למה הפסח נאכל על השבע משום דסליק ליה טעמיה בפומיה והלא גדולה מזו היא אכילת פסח בתיאבון והוה לן למיכל מעיקרא אע"ג דליכא כרס מלאה בשעת ההלל דהא עיקר מצוה בתיאבון הוא והוא פתר ליה כדי שלא יבא לידי שבירת עצם דאיכא איסורא דאורייתא והואיל דעל כרס מלאה מבעי ליה למיכל משום טעמא דשבירת עצם מבעי ליה לאזדהורי דלא למיכל מידי בתריה דאי לא מצי לקיומי לאכילת תיאבון בעיא מיהא דלא ליפכח טעמיה ולא פליג אגמרא דילן אלא תרוייהו איתנהו וירושלמי אטעמא דעל השבע קאי בהדיא וגמרא דידן דאין מפטירין קיימינן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואצטריך טעמא דירושלמי למאי דכתבינן דהוה ליה למיכל מעיקרא משום תיאבון אע"ג דאכל בתריה מאי דבעי משום תיאבון עדיף לן טפי מחששא דפכוחי טעמא דאצטריך טעמא דגמרא דידן דקאמר ליה משום פכוחי טעמא כאיתא בסוגיא דגמרא בפרק ערבי פסחים וכמו שכתב הרב, דאי מירושלמי אין לנו איסור לאכול אחריו ובלבד שיאכלנו על השבע. ואתא גמרא דידן לפרושי טעמא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן משום פיכוחי טעמא ומינה שאסור לשתות אחריו ולאכול אפילו דבר מועט ואעפ"י שאכלו על השבע כמו שכתב הרב בזה ובסמוך חוץ מכוסות של חובה וכדאמרינן בפסח אמרינן במצה אחרונה שהיא זכר לפסח וכך אנן נוהגין ואין משגיחין על החולק ואם שכח ולא אכל מצה באחרונה וברך ברכת המזון בין נזכר קודם ההלל בין נזכר אחר ההלל נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ובוצע על המצה ואוכל ממנה כזית ומברך ברכת המזון אפילו על הכוס ואם בשביל שאין שותין בין שלישי לרביעי הרי רביעי זה במקום שלישי שהרי ברכת המזון שלא כתקנה היתה ואם לאחר הלל נזכר לא מכוס חמישי שהוא רשות וכ"ש האי חובה הוא דמצה אחרונה זכר למצה הבאה עם הפסח היא כדכתיב על מצות ומרורים כן דעת ראב"ד ובספר האורה הסכים שאין צריך לאכול ממנה מאחר ששכח ולא נזכר ממנה אלא אחר ברכת המזון והטעם לפי שסתם מצות שלנו עשויות כתיקון חכמים וכתוב שם שכן היה נוהג ר' שלמה ולדבריהם צריך שידע בעצמו שלחם היה סוף מזונו ולא פירות ולא בשר ולא דבר אחר:
י׳
כתב הרב ואחר נוטל ידיו כו'. אמר המפרש האי נטילה הויא משום מים אחרונים ומה שכתב הרב ומברך ברכת המזון על כוס שלישי לאו למימרא דברכה טעונה כוס אלא הואיל ותקינו רבנן ארבע כסי הואיל ואיכא כוס בכל חד וחד נעביד מצוה והכי איתא בגמרא. ויש לו למזוג כוס חמישי כו'. אמר המפרש מהא שמעינן דאסור למשתי יין אחר ארבע כוסות דאי ס"ד דשרי אמאי מצרכינן ליה למימר עליו הלל הגדול. אלא לאו ש"מ דאין לו לשתות אבל אם רצה לשתות צריך לומר על אותו כוס דומיא דרביעי מענינא דהללא ומענינא דיציאת מצרים ובלאו הכי אסור לשתות אבל על כוס חמישי אסור להוסיף כוס אפילו ע"י שירה דאפילו ר' טרפון לא קאמר אלא כוס חמישי בלבד כנגד והבאתי אתכם אל הארץ אבל יותר מכן אסור. וכתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה הני דאסרי למשתי חמרא בתר ארבע כוסות לאו מעיקר הלכה אלא ממנהגא. ואפשר בזמן הזה שאנו עושים שני ימים נהג המנהג בעבור העניים שנתנו להם ד' כוסות מן התמחוי לשני לילות וכדי שלא ישתו אותו היין שנתנו להם לשני לילות בלילה אחת הנהיגום שלא לשתות יין אחר ארבעה כוסות ע"כ ואנו כבר מצאנו עיקר למנהג כמו שכתבנו בפרק שביעי. וכתבו מקצת הגאונים שמי שאומר הלל הגדול על כוס חמישי צריך לחתום יהללוך. והראב"ד כתב דלאו סמכא הוא דהיכא שביק הללא שהוא חובה בכלהו יומי דהללא וחתום בהלל הגדול דאי בעי אמר ואי בעי לא אמר ובשאר יומי ליכא עליה חתימה כלל. ע"כ מפרק ערבי פסחים: כתב הרב ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אע"פ שאינו מקום סעודה. אמר המפרש לפי שאין אנו קפדים אלא על אכילת מצה בזמן הזה או הפסח בזמן שבית המקדש קיים שיהיו בבית אחד אבל ההלל שהיו אומרים אחר אכילת הפסח ושאנו אומרים בזמן הזה אחר אכילת מצה באחרונה אין לנו קפדין בו ויכול לגומרו בכל מקום שירצה. ואף על פי שהזכיר הרב ענין זה אחר דין כוס חמישי ליכא ספקא דהלל של כוס רביעי קא מיירי דאי ס"ד בכוס חמישי מאי לגמור דקאמר אלא לאו ש"מ כדאמרינן ודבר זה הוציא הרב ממאי דאמרינן בתוספתא דפסחים פרק בתרא המקרא את ההלל הם הולכים אצלו והוא אינו הולך אצלם בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל נכנסים לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרין עד סוף אי אפשר להם כן גומרין את כלו ולי נראה שעיקר הדבר הזה הוציא ממאי דאמרינן בשלהי פרק כיצד צולין דאמרינן התם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו פירוש ומגגות ירושלים וגגות לשכות העזרה הוא דקאמר שלא נתקדשו לאכול שם קדשים ופריך והאמר רב משם ר' חייא כי זיתא דפסחא והלילא פקע אגרא מאי לאו דאכלי התם ואמרי התם כלומר שהיו אוכלין הפסח למטה בבית במקום סעודתם כדי שלא יעקרו מחבורה לחבורה אך כשהיו רוצים לקרות את ההלל שהפסח היה טעון הלל אחר אכילתו היו עולין על הגגין כדי שישמע קול הקריאה למרחוק. ושמעינן מינה שמותר לקרות את ההלל אפילו שלא במקום סעודה והכי אמרינן גבי קדוש דבעינן במקום סעודה ומסקינן דאפילו מבית לעליה צריך לחזור ולקדש כמבית לבית דלאו מקום סעודה קרינא ביה:
י״א
כתב הרב מקום שנהגו לאכל צלי כו' ובכל מקום אסור לאכול. אמר המפרש דכיון דצולהו כלו ראשו על כרעיו ועל קרבו דמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ. ע"כ מפרק מקום שנהגו ומה שכתב הרב ואם היה מחותך כו' איתא בפסח שני בפרק כיצד צולין ור"ל שאם היה מחותך ממנו אבר וצלאו עמו כלומר שהכניסו אחר כן בשפוד עם השה או שחסר ממנו אבר ולא צלאו עמו או ששלק בו אבר והוא מחובר כלומר שבעודו מחובר בבהמה הכניסו בקדרה ושלקו דאי לא תימא הכי אלא שחתכו מן הבהמה ואח"כ שלקו מאי קמ"ל פשיטא השתא חתכו וצלאו עמו מותר שלקו לא כל שכן ותו היינו חסר ממנו אבר אלא ודאי על כרחיך בששלקו והוא מחובר עמו קא מיירי וקמ"ל דאפילו בלא חסר ממנו אבר אשכחן היתרא במקום שנהגו ואין בו משום נראה כאוכל קדשים בחוץ ובגמרא לא אשכחן אלא נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר והרב הוסיף חסר ממנו אבר. ואפשר לומר דהאי מחותך דקאמר הרב ר"ל שחתך ממנו מעט מן הבשר:
י״ב
כתב הרב מי שאין לו יין בלילי הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת כו'. אמר המפרש דבר זה מהלכות הרי"ף והיכי עביד מברך תחלה המוציא לפי שהיא תדירה יותר מקידוש היום והתדיר תדיר קודם בכל מקום ומניח ידיו על הפת ומקדש ואומר זמן ואח"כ מברך על המצה ואוכל ואח"כ עושה כל הדברים כסדרן: כתב הרב מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד בתחלה מברך על המרור שתי ברכות כו'. אמר המפרש בורא פרי האדמה מברך משום ברכת הנהנין דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה. ועל אכילת מרור משום ברכת המצוה ולא מצינו למימר דלא ליבריך על אכילת מרור אלא בסוף שאחר שמלא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו. ואוכל מן המרור בלא ברכה מיהו ליכא ספיקא דטבול עבוד דהא בעינן תרי טיבולי משום היכרא דתינוקות ובתר הכי מקיים מצות כריכה ושמעינן מינה שקריאת ההגדה והלל לא הוו הפסק בין ברכת כרפס ומרור דאלת"ה היכי אמרינן וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה והא הויא ליה הפסקה אלא לאו שמע מינה דאגדתא והללא לאו הפסקה נינהו ומש"ה אין לברך אחר אכילת הכרפס בורא נפשות:
י״ג
כתב הרב מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך עליה על אכילת מצה ואוכל כל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום. אמר המפרש לא מבעיא מצה דלא מינטרא ושאר מיני מיכלא ומשתיא דאסירי למיכל בתריא דההוא כזית אלא אפילו דמתרמי ליה בתר דאכל ההוא כזית מצה דמינטרא טפי מההוא כזית דהוה ליה מעיקרא אסיר ליה למיכל כזית מיניה משום דכיון דאכליה לההוא כזית אסח דעתיה ממיכלא והוה כאוכל בשני מקומות וודאי מצה באחרונה זכר לפסח הוא וכשם שאסור לאכול פסח בשני מקומות כך אסור לאכול מצה באחרונה בב' מקומות וממילא שמעינן מינה דמאן דבעי למעבד סדרא בתרתי ותלתא בתי בתר דקדיש ואכיל בביתו ובריך ברכת מזונא לית ליה למטעם כלום בהנהו בתי אחריני דבעי למעבד להו סדרא. ואי קשיא לך מאי טעמא אמרינן דהיכא דלית ליה אלא כזית בלחוד דאכיל ליה לבסוף הא עיקר מצוה של מצה בתחלת אכילה דלא ליכול לה אכילה גסה דהא כל עצמנו לא אסרנו לאכול מסמוך למנחה ולמעלה אלא משום דאכיל מצה דמינטרא בתיאבון כמו שכתב הרב בסוף פ"ו וכדאיתא בר"פ ערבי פסחים ואפ"ה לא תיקשי לך דודאי הכי עדיף טפי למיכל ההוא כזית דמינטר בתר סעודתיה משום דעביד בה תרתי דהא נפיק מידי חובת מצה ומידי זכר לפסח. מיהו לכתחלה מבעי ליה לאזדהורי דלא ליכול לא אכילה גסה היכא דאית ליה מצה טובא וסברת הרב בעל העזר שלא אמרו אכילה גסה אלא באוכל מבעוד יום ונשתהא לאחר אכילה שהתחיל להתעכל במעיים שאם בא לאכול קשה לו ונקראת אכילה גסה כאשר יכיר האדם מעצמו. אבל דברים הבאים בתוך הסעודה אע"פ שאכל רווחא לבסומי שכיחא ותאות אכילה וכפרפראות נינהו ולא אמרינן כה"ג אכילה גסה אלא זמנין דאכיל טובא כדאמרינן שלהי פרק ערבי פסחים גבי הסורגנין והאסקריטין והדובשנין אדם ממלא כרסו מהן כו' לא מבעיא בראשונה דקאכיל לה לתיאבון אבל באחרונה דלמא אכיל לה אכילה גסה קמ"ל דלא חשבינן לה אכילה גסה כיון דאכיל לה תכף אכילתו ע"כ והוא ברור נכון ובו ניתרת הקושיא:
י״ד
כתב הרב מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר ואוכל. אמר המפרש הא ליכא ספקא דלענין פסח איתמר כמו שהביאה הרב בספר הקרבנות בהלכות קרבן הפסח. ולענין אכילת מצה באחרונה שהיא זכר לפסח אתמר משום דנראה כאוכל בשני מקומות ובשני חבורות נגעו בה וכי היכי דגבי פסח אם ישן בתוך אכילתו והקיץ אינו חוזר ואוכל הכי נמי אם ישן אחר שהתחיל לאכול מצת מצוה באחרונה שוב לא יאכל תדע דאפילו במצה מיירי דהא חזינן בשלהי פרק ערבי פסחים אביי הוה יתיב קמיה דרבה אמר ליה מינם קא נאים מר אמר ליה אין נמנומי קא מנמנמא דתנן נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. ואביי ורבה בתר חורבן הוו והוו קפדי להא כדי שלא יהא נראה כאוכל בשני מקומות דומיא דפסח שהמצה זכר לפסח באחרונה ובמהרה יבנה בית המקדש וצריכין אנו שנדע הלכות הפסח מעובדי דעבדינן זכר למקדש. ישנו מקצתן יאכלו כלומר ואין בזה משום אכילת שתי חבורות ושתי מקומות כיון שיש מבני הסעודה שהם ערים. נרדמו כלם לא יאכלו דמאחר שנרדמו הסיחו דעתם לאכול עוד והוי כאכילת שתי מקומות. נתנמנמו כלם יאכלו ואמרינן בגמרא היכי דמי מתנמנם דקרו ליה ועני ולא ידע מאי קאמר ואי מדכרו ליה מדכר ומש"ה אפילו נתנמנמו כלם יאכלו דאין בזה היסח הדעת. זה נראה אמת ברור אעפ"י שיש חולקין וכן הסכים רש"י. וענין ספירת העומר כתב הגאון רבינו משה בספר עבודה בהלכות תמידין ומוספין שלהי פרק שביעי. וענין התפלות שאדם מתפלל בפסח בין ביום טוב ובין בחולו של מועד או אם היה שבת וי"ט ואין חותמין וכן נוסח ותודיענו שאומרים במוצאי שבת ליום טוב וכן ענין טל שמתחילין להזכיר ביום טוב ראשון של פסח הכל ביאר הרב בפרק שני מהלכות תפלה. וענין נוסח קדוש יום טוב של פסח וענין מנהג הפרשיות שנהגו לקרות ביום טוב של פסח וההפטרות שמפטירין בהן וכן הפרשה שקורין בתורה בשבת שחל להיות בחולו מועד של פסח וההפטרה שמפטירין בה הואיל משה באר בפרק שלשה עשר מהלכות תפלה וברכת כהנים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
כסף משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
ד׳
כתב הר' מנוח ומגביה המרור. רבינו כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר תחלה, וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח"כ נגאלו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
ב׳
ואחר כך עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו. בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו:) אמרו ואין עוקרים השלחן אלא מלפני מי שאומר ההגדה רב הונא אמר כלהו נמי לפני מי שאומר הגדה והלכתא כרב הונא ע״כ. ורבינו ז״ל נראה דפסק דלא כרב הונא ונראה דלא היה בגירסתו והלכתא כרב הונא ולכך פסק כסברא ראשונה דאיתמרא בגמרא בסתמא: שבכל הלילות אנו אוכלין וכו' והלילה הזה כלו צלי. שם במשנה פרק ערבי פסחים (פסחים דף קט"ז) ובפרק אלו דברים (פסחים דף ע') אמרו על מתניתין דקאמרה דחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד מתניתין דלא כבן תימא דתניא [בן תימא] אומר חגיגה הבאה עם הפסח [הרי היא כפסח] ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וכו' מ״ט דבן תימא כדמתני רב וכו' איבעיא להו לב״ת נאכלת צלי או אינה נאכלת וכו' ת״ש הלילה הזה כלו צלי ואמר רב חסדא זו דברי ב״ת ש״מ ע״כ בגמרא. והשתא יש תימה על דברי רבינו דהוא פסק בהלכות קרבן פסח פ״י כמתניתין דחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודלא כב״ת וא״כ לדידן ודאי אינה נאכלת צלי דלית לן היקשא דב״ת כדמשמע בגמרא ולית לן לומר הלילה הזה כלו צלי דהא בגמ' אמרו דזהו כדברי בן תימא דסבירא ליה היקשא ודחגיגה נאכלת צלי אבל לדידן דחגיגה אינה נאכלת צלי ולא מצינן למימר כלו צלי דהא איכא חגיגה וא״כ תימה הוא בדברי רבינו דכאן נראה דפסק כב״ת ושם פסק כסתם מתניתין וצ״ע:
ו׳
ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך וכו'. קשה כיון דהוא חשש לדהלל ודחכמים איך כתב בזמן שביהמ"ק קיים רצה עושה זה ואם רצה עושה זה היה לו לומר דליעבד לתרוייהו מספיקא כמו בזמן הזה והתימא הזה הוא גדול יותר על דברי ה"ה ז"ל שכתב ובגמרא חששו לדברי הלל וכו' ולזה כתב רבינו וכו' דא"כ היה לו לומר דיעשה שניהם כדפרישית. עוד יש להקשות על דברי רבינו ז"ל דכיון דהוא רוצה לצאת מידי ספיקא דהלל הא הלל משמע בגמ' (דף קט"ו) דהיה כורך הפסח והמצה והמרור יחד משום דהיה מדקדק הכתוב שאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ הך וכורך מצה ומרור היה לו לכותבו אחר אכילת החגיגה והיל"ל שם וכורך פסח מצה ומרור וכורך וכו'. ונ"ל שזהו מה שהשיגו הראב"ד ז"ל באומרו ומ"מ לא דייק זה הסדר כלומר הוא רצה לצאת ידי הלל ולא דייק שהיה לו לומר זה וכורך יחד עם הפסח אחר אכילת הזבח וכמו שזכרתי, וה"ה ז"ל כתב שלא נתבאר טעם הראב"ד, ול"נ שטעמו הוא זה. ולקושיא הראשונה יש לפרש דלעולם בעי רבינו אפילו בזמן בית המקדש שיעשה שניהם וכדכתב למטה לצאת מידי ספיקא דהלל ומאי דקאמר ואם אכל איירי רבינו לענין הברכות כלומר דאם אכל הכורך תחלה מברך על אכילת מצות ומרורים ופוטר מה שיאכל אח"כ כל אחד לבדו ואם אכל כל אחד ואחד תחלה מברך על כל אחד ואחד תחלה ופוטר הכורך שיעשה לבסוף דאם הכורך הוא בדין אינו הפסק שאכל כל אחד תחלה בין הברכה והכורך דהכל מענין אחד הוא והרי הוא כמו [ברכות מ'.] גביל לתורי וכן בהפך כשהכורך תחלה דפוטר ברכתו מה שאוכל אחר כך כל אחד לבדו:
ז׳
ולא ברכת הפסח פוטרת וכו'. נראה דהוא פסק כר״ע דאמר במשנה (דף קכ"א) לא זו פוטרת את זו ולא זו את זו ודבריו מתמיהים דבגמ' אמרו דלר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה כלומר דאם הנזרקים נשפכו כשרים ולהכי ברכת הפסח פוטרת הזבח ולר״ע לא הוי שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה כלומר דאם הנזרקים נשפכו פסולים ואם הנשפכים נזרקו ג״כ פסולים ולהכי אין ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח של פסח וא״כ רבינו דפסק כאן כר״ע איך פסק בריש פרק כ' מהלכות פסולי המוקדשים דהנזרקים נשפכים שכתב שם וכל הניתנים בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שנאמר ודם זבחיך ישפך וזה נראה דהוא כר' ישמעאל. ויותר יש להגדיל התימה בסוגיא דזבחים בפרק בית שמאי (זבחים דף ל"ז) בתחילתו שאמרו שם על האי קרא דודם זבחיך ישפך ואכתי להכי הוא דאתא מבעי ליה לכדתניא מנין לניתנים בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת״ל ודם זבחיך ישפך ומשני סבר לה כר״ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן ברך ברכת הפסח פטר את של זבח של זבח לא פטר את הפסח דברי ר' ישמעאל ר״ע אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו והכי מבואר שם דלר״ע לית ליה בכל הני דהוי בזריקה שאם נתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך כו' וזו היא קושיא חזקה וצ״ע:
י׳
ויש לו לגמור את ההלל וכו'. כלומר הלל שגומרים על כוס רביעית יכול לגומרו במקום אחר. וכתב הרב המגיד כו' וע"כ לא אמרו דבשעת אכילה כו'. וקשה דלמה לי האי וע"כ הא בלאו הכי למדנו משום דיכול לומר הלל במקום אחר דהא מ"ש שם שלא בשעת אכילה פירש רש"י ז"ל התם קריאת ההלל היא לאחר אכילה כלומר ההלל קורין אותו אחר כך ומקרי שלא בשעת אכילה ולמה ליה לה"ה לומר האי ע"כ. ונראה דנשמר ה"ה שנוכל לפרש דה"ק כאן בשעת אכילה וכו' כלומר לומר ההלל על אכילתו ודאי דצריך לאומרו במקומו אבל אחר שהשלים הוא מצות ארבעה כוסות ואמר ההלל אם רצה לעקור ולומר ההלל עם חבורה אחרת רשאי ומ"ש והלילא פקע איגרא הוא שהיו מתכנסים אחר שהשלימו מצות ארבעה כוסות היו באים ומשלימים ראשונה בבתיהם ומתכנסים עם האחרים שלא השלימו והיינו דאמר הלילא פקע איגרא לזה אמר ה"ה דאפילו שהפי' הוא כך ע"כ לא אסר התם בשעת אכילה אלא משום פסח אבל היכא דליכא פסח ודאי דאפילו בשעת אכילה יכול לעקור אחר שאכל ולומר ההלל במקום אחר:
י״ב
מי שאין לו ירק אלא כו'. כתב הרב המגיד והטעם לדבריו כו'. האמת כי כפי הנראה משם משמע מדבריו דהיכא דהמצות הם חובה כמו מרור ומצה אף על פי שהעושה לו ולאחרים צריך שיאמר בלמ"ד ומפני זה כתב ה"ה וצריך עיון ושם יתבאר וכו':
י״ד
מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר ואוכל. רבינו מפרש דר' יוסי (דף ק"כ:) פליג אסיפא ומיקל וה"ק מאי דאמרת כלן לא יאכלו דמשמע בין נתנמנמו בין נרדמו אין הדבר כן אלא נתנמנמו מותרין ובמקצתן בכל גוונא מותרין. ור' שמואל פירש דקאי ארישא ור' יוסי מחמיר וה"ק מאי דאמרת בסיפא מקצתן יאכלו דמשמע אפילו נרדמו אין הדין כן אלא אם נרדמו אפילו מקצתן אסורין ולדידיה צריך לומר במעשה דאביי שאביי היה אוכל עם רבה ולהכי השיב ליה דמתנמנם היה וכר"י דאם היה נרדם היה אסור אע"פ שהוא היה מתנמנם מקצת כר"י. ורבינו נראה שיפרש שאביי לא היה אוכל עם רבה אלא רבה לבד היה אוכל ומשום הכי אמר דמתנמנם היה כר"י דאילו היה נרדם היה אסור מפני שהוא היה הכל שלא היה שם אחר. ופי' האחרון שכתב ה"ה ר"ל שרבה היה מתנמנם בבית המדרש מינם קא ניים מר ואמר לו אין והיינו הנמנום דאמרינן במתניתין ורצו להודיענו החילוק שבין הנמנום והרדימה משום דהלכה כר' יוסי: סליקו להו הלכות חמץ ומצה בסיעתא דשמיא. .
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
ב׳
שבכל הלילות כו'. והא דלא חשיב במשנה זה משום דהא הוה מחלוקת בפסחים דף ק"ח ע"א אי תרתי כסי קמאי בעי הסיבה וא"כ עדיין לא הסבו כלל וגם י"ל דמנהגם היה לאכול כל השנה בהסיבה כמ"ש וא"ש:
ו׳
ואח"כ כורך מצה ומרור כו'. עיין בירושלמי פ"א דחלה ובתוספתא כאן פ"ב דמבואר שם דהיו אוכלין שלשתן כאחת ועיין בכריתות ד' י"ד ע"א אין בית הבליעה מחזיק וכתבו התוס' שם שזה דרך אכילה. והנה באמת זה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל ד' כ"ג ע"א אם שלא כדרך אכילה יצא, ועיין בתוס' יבמות ד' מ' וכ"מ בזה ושם ד' צ"ט ע"ב ובאמת יש ג' מצות באכילת קדשים אחד אכילת פסח שמצותו הוא האכילה וכן גבי קרבנות כהן המקריב כמ"ש תוס' יבמות ד' מ' ע"א דעליו מוטל מצות אכילה וגם יש מה שמקיים מצוה באכילת קדשים דוהבשר תאכל עיין נדרים ד' ד' ע"ב ופסחים ד' נ"ט וברכות ד' מ"ח ע"ב ע"ש ברש"י וכ"מ בזה והג' שצריך לאכלו כדי שלא ישתייר בנותר וזה מקיים אף שלא כדרך אכילתו עיין תוס' מנחות ד' ק' ע"א וד' מ"ח ע"א ד"ה עמוד וחטוא ע"ש שכתבו דאין זה זכות לאכול חי ר"ל דמצות אכילה לא קיים ועיין בירושלמי עירובין פ"ג ה"א דיליף מיניה דיכול לערוב בבשר חי ועיין פסחים ד' ע' ע"א דשמחה ליכא בחי. אך באמת עיין תוס' פסחים ד' קט"ו ע"ב ד"ה ידי מצה דדוקא כשלועסין אז מבטלין זא"ז אבל כשבולען שלמים אין מבטלין זא"ז ע"ש. והנה עיין בירושלמי פ"ו דנזיר דגבי כזית מצה אם חלקו בפיו תליא בפלוגתא דר"י ור"ל ור"א דשם וחולין ד' ק"ג ע"ב ע"ש. והנה י"ל דאף דאין בית הבליעה מחזיק יותר כו' זה רק כשלא ריסקן בפיו אבל אם ריסקן בפיו שפיר מחזיק, אך לפי"ז יהיה חשש ביטול או משום חשש דצריך שיהיה שלם ואזלא לשיטתיה בזבחים ד' ע"ח וד' ע"ט גבי מצות מבטלין כו' גם י"ל דהנה עיין ברש"י מעילה ד' י"ז ע"ב גבי פיגול ונותר דאם יש מזה חצי זית ומזה חצי זית יש עליהם שם שניהם ועיין בכריתות ד' י"ד ע"א ברש"י ד"ה אלא בכזית אחד דכתב שם דאנחה לפלגא דזית המזבח אין כו' ר"ל דלא פקע שם פיגול ממנה כיון דזה לא הויא הקטרה משמע דבלא זה הוה מחייב משום נותר ואף דליכא כזית ועיין רש"י מנחות ד' י"א ע"ב במשנה גבי להקטיר לבונתה וזבחים ד' ק"ט ע"ב ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דמצה ומרור ופסח מצטרפין להדדי ודי בכזית ומחצה משלשתן ועיין בזבחים ד' ק"ח ע"א די"ל דמלח משלים לכזית לחייב עליו משום העלאת חוץ, ועיין תוס' פסחים ד' קי"ד ע"א ד"ה אעפ"י ע"ש וביצה ד' ל"ח ע"א ע"ש גבי דהוה חד מין כיון דמתקן ועיין בסנהדרין ד' ע' ע"ב גבי בשר עוף דאינו נעשה בן סורר אבל להשלים לטרטימר בשר משלים אך צריך שיהיה הרוב מבשר בהמה וזה לשון השלמה עיין חולין ד' ע"ו ע"ב גבי עור משלים לבשר ועירובין ד' נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' ושם ד' י' ע"ב גבי פרוץ כעומד ונדה ד' ע"א גם דם תבוסה ועיין נדה ד' כ"ז ע"א גבי אי אפשר שלא ירבה כו' וזבחים ד' ע"ח ע"א וד' ע"ט ע"ב בתוס' גבי מי חטאת ומנחות ד' כ"ב וסוכה ד' י' ע"ב וד' מ"ח ע"ב גבי ניסוך המים המגולין ובירושלמי פ"ג דפסחים ה"א אם בשרובו מצה יוצא ידי חובתו ועיין מה דפליגי בירושלמי פ"ג דחלה ה"ז רשב"ג ורבנן אם בעי שיהא בדגן שיעור חלה ושם פ"ב ה"ו ועיין סוכה דף י"ט ע"א ומה שכתב הר"ש ז"ל בפ"ג דחלה מ"א גבי הקמח שעורך עם הפת ע"ש:
ח׳
ומטבל המצה בחרוסת כו'. עיין בהשגות ובהה"מ. והנה גבי מצה יש ב' טעמים על מצות אכילתן אחד משום זכר לעוני ואחד משום זכר לחירות עיין פסחים ד' ק"ח ע"א ובמרור רק טעם אחד משום עבדות וחרוסת ג"כ משום עבדות. והנה בזמן המקדש בודאי מטבילין המצה ג"כ בחרוסת אך בזה"ז כיון דחזינן דמצוה דזכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן רק במרור תיקנו משום זכר אבל במצה א"צ לתקן כיון דנשאר בו הטעם משום חירות דהוה מה"ת וא"כ לא שייך טיבול בחרוסת ובזה פליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל אם שייך תיקון דרבנן היכא שבלא זה שייך חיוב דאורייתא עיין בהך דברכות ד' כ"ו ע"א גבי משמשת שראתה נדה ובירושלמי שם אם יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וביומא פ"ג ה"ב ובירושלמי קדושין פ"ג הי"ד ושבועות פ"ב ע"ש ועי' תוס' מנחות ד' נ"ב ע"א גבי מעילה דרבנן ושם ד' כ"ד ע"א ע"ש גבי שבע לטומאה ועיין תוס' מכות ד' י"ג ע"א גבי גרושה וחלוצה ע"ש ועיין תוס' פסחים ד' ק"ח ע"א גבי הסיבה דבן אצל אביו אף דהוא רבו ע"ש ועיין בתוספתא פ"ב דב"מ דאבידת אביו ואמו שנתגרשו שניהם שוין אף דהאיש קודם לאשה להשבת אבידה כמבואר בהוריות ד' י"ג ועיין בירושלמי פ"ג דהוריות ועיין ר"ה ד' י"ט ע"א אם שייך ד"ס צריכין חיזוק במקום שיש שניהם ד"ס וד"ת ועיין גיטין ד' נ"ג ע"ב דמטמא הוה דרבנן אף דהא המטמא תרומה הוא איסור דאורייתא ולוקין עליו לכמה שיטות אך ההיזק הוה דרבנן ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ה"ח גבי הבעיא דמי חמור גזל השבט או גדר מי חטאת ועיין יבמות ד' ל"ו ע"ב ע"ש בתוס' וכ"מ:
י׳
ויש לגמור ההלל כו'. עיין בהשגות ועיין בהה"מ אך הראב"ד ז"ל ס"ל דגג ובית הוה כחד מקום כמבואר כאן ד' ק"א ע"א ולכך מותר ועיין בתוספתא כאן דאמר שם דאם אחד מקרא ההלל להם הם הולכים אצלו ולא הוא אצלם והם גומרים את ההלל לגמרי והוא מטעם זה דצריך לעשות הכוסות בחד מקום ועיין ד' ק"י ע"א אם הוו ד' דברים או דבר אחד וד' ק"ח ע"ב ע"ש ועיין זבחים ד' פ' אם מצטרפין להזאות ושם ד' ע"ה גבי קיבל בד' כוסות וד' ל"ד ע"ב ובהך דר"פ ורב הונא בריה דר"י דיומא ד' נ"ז ועי' ברכות ד' נ' גבי זימון ובירושלמי שם גבי טבילת אזוב מה דבעי שם אם הטביל כל קלח בפ"ע ע"ש ותוס' מנחות ד' כ"ז ע"א גבי לולב ועיין זבחים ד' מ"ב ע"ב גבי מדי בהיכל ע"ש ברש"י ותוס' ועיין בהוריות ד' ז' ע"ב מה דפליגי אביי ורבא גבי הוראת כהן משיח אם תליא ג"כ במקום אחד או בשני מקומות ע"ש אבל באמת זה תליא בהך דפסחים ד' קי"א ע"ב אם שינוי מקום צריך לברך אם לא ועיין בזבחים ד' פ"ב ע"ב גבי הזה מדמן על הפרוכת והוציאן כו' אם זה הוה כמו שני מקומות או חד מקום:
י״ד
מי שישן בתוך הסעודה כו'. עיין בהשגות ועיין בירושלמי כאן דהטעם הוא שמא עבר חצות ועיין בתוס"י יומא ד' ח' ע"א דשינה לא הוה היסח הדעת ועיין חגיגה ד' כ' ע"א אם אדם משמר מה שביד חבירו ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל לעיל בהל' ברכות פ"ד ה"ז ועיין זבחים ד' כ' גבי קידוש ידים ורגלים ובירושלמי יומא פ"ג ה"ב דנתנמנם ג"כ צריך קידוש ידים ורגלים ובירושלמי לא ס"ל זה אך י"ל דס"ל דר"י לקולא פליג ועיין עירובין ד' מ"ה ע"א ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
א׳
ובזה"ז מביאין ב' תבשילין. משמע בכל פעם מביאין אפילו חל ע"פ בשבת, עי' הגה"מ עי' ברא"ש פ' ע"פ סי' ק"ה מ"ש בשם הר"י מקורבי"ל והרא"ש תמה עליהם. ויש ליישב דבריהם ע"פ שיטת הראב"ד בפ"ב מהל' חגיגה הל' יו"ד דלרבנן כיון דרשות הוא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליו וכיון דהתנה שפיר כתב דאוקי לילות במקום ימים כדקא ס"ד בגמ' כיון דבתנאי תליא מילתא גם בזה יכול להתנות אבל לבן תימא דס"ל חובה לא מהני תנאי ובודאי דלא אוקי לילות במקום ימים ובזה מיושבים כל הקושיות מה שמקשים על הר"י מקורבי"ל:
ב׳
הלילה הזה כולו צלי. עי' לח"מ. והרב הגאון מ"ו כ' בחידושיו לדידן דקיי"ל כר"ע דתולין כרעיו חוצה לו דלא יהיה כעין בישול א"כ זה שאנו אומרים כולו צלי ור"י דאמר בתוכו הוא משום דס"ל במנחות דף ס"ב דלא אמרינן על בסמוך ובירושלמי תלה פלוגתא דריה"ג ור"ע בפלוגתא דעל בסמוך:
ו׳
ואח"כ כורך מצה ומרור. עי' לח"מ למה לא כתב רבינו דאוכל פסח מצה ומרור בכרך אחד. ועי' פר"ח סי' תע"ה דיש מקום ליישב וע"ע בהג' מרדכי שהקשה דא"א לבלוע ומחלק שאוכל מרוסק מחזיק בית הבליעה א"כ בזמן הבית שהוא טרחא גדולה לא עשה כהלל ודוק:
י׳
ויש לו למזוג כוס ה'. עי' הרז"ה דר"ט א"ל ה' כוסות וקיי"ל כתנא דידן דאין כאן אלא ד' כוסות ועי' בר"ן:
י״ג
מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית וכו'. אמרי' בגמ' חולין דף ז' גיטין דף י' מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח והתוס' בגיטין שם מקשים הא לא חשו על לפ"ע וכו' וא"כ איך יוצאין בהן וכתבו שלא אכל מצה אחרת באותו הלילה ורש"א ורש"ל נתקשו בדבריהם אמאי לא קשיא להו איך יאכל ממצת כותי דלמא חמץ הוא עי' בדבריהם ובמס' קדושין ומוכח דלא כמהרש"ל. ובלימוד הישיבה אמרתי ליישב קושייתם ע"פ מה דגרסינן בירושלמי פ"ג דערלה הלכה א' לא יאכל חמץ לעשות את המאכל כאוכל ר"י אומר א"צ אם שרצים קלים חמץ חמור אינו דין ועיין חולין דף ק"כ וביבמות דף קי"ד ור"י ע"כ לא חשב לה פירכא זו וא"כ לפי מה דדרשינן לא יאכל לרבות את המאכיל כאוכל א"כ מלבד דין דלפ"ע וכו' יש כאן עוד איסור לאו מפורש מפשוטא דקרא דלא יאכל וא"כ גם אם כותים לא חיישי על לפ"ע אבל מ"מ בפשטא דקרא מודים ונזהרים הם להאכיל חמץ לאחרים ומש"ה לא קשיא להו להתוס' כ"א היכי יוצאים בהם י"ח בליל א' לחיובא דמצה וע"פ הירושלמי הנ"ל מיושב קושית התוס' פסחים דף כ"ג לחזקיה אליבא דריה"ג לכתוב רחמנא לא תאכל חמץ ולא ליבעי לך וכו' ודוק ואין מקומו פה להאריך ובפרט דקיי"ל דכותים בזה"ז כעכו"ם:
רבינו בהלכות קרבן פסח פרק ח' הלכה ח' כתב סכין וכו' חוץ מן המים ומותר לטבל את הבשר אחר שנצלה במשקין ובמי פירות. טעמו הואיל דמים מפורש בתורה החמירו חכמים. ולדבריו דדייק לשון בהם במשנה דבמים אין סכין ומטבילין נראה דאסור לרחוץ הבשר במים דילמא ישאר לחלוחית מהמים וצולה אותו במים וגרע מעץ של אלון כו' דאית בי' קטרי דמפיק מיא כו' ולאחר שיצלה והוקר ג"כ אין רוחצין כמו שאין מטבילין במים בשעת אכילתו. והא דתנן בסוף נדה בראשונה היו כו' היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח אין זה לרחוץ בשר הפסח כפירוש רש"י דהא אסור לרבינו והדחת קרבים היו בעזרה ויושבת על דם טוהר איך באה שמה, לכן פירש רבינו בפי' המשנה דקאי על המצות שנאכלין עם הפסח ללישתן והיו חולין שנעשו על טהרת הקודש ויעו"ש פרק י' שכל העולה עם הפסח על השולחן מתבערין עמו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
י״א
שורש איסור אכילת צלי בליל פסח ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כא' בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ כו'. הכי איתא בגמ' דע"ד ת"ר איזהו גדי מקולס פירש רש"י דתנן בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי בע"פ במקום שלא נהגו לאכול ע"כ נראה מדבריו דגדי מקולס אינו אסור אלא במקום שלא נהגו לאכול צלי וזה תימא דגדי מקולס אסו' לאכול צלי בכל מקום כמו ששנינו בפ"ב דביצה כ"ב ע"ב דעושין גדי מקולס בע"פ וחכמים אוסרים וזה ששנינו בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו היינו אפילו כשאינו מקולס אלא אפילו חתיכת בשר צלי לבד וכן מבואר בדברי הטור ומרן בא"ח סימן תע"ו ועיין שם בס' מלכי בקדש שעמד על דברי רש"י ז"ל הללו. ולע"ד אפשר ליישב דברי רש"י בשני פנים הא' דודאי רש"י אזיל ומודה דגדי מקולס אסור בכל מקום אלא דק"ל אריכות לשון הברייתא דקתני איזהו גדי מקולס שאסור לאכול בע"פ בזמן הזה דכיון דתנא דברייתא קאי על מתני' דפ"ב די"ט דתני חכמים אוסרים לאכול גדי מקולס בזמן הזה הוה ליה למתני סתמא איזהו גדי מקולס כו' לזה תרי' יתיב דמשום דתנן בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו דוקא אבל במקום שנהגו שרי להכי הוצרך להאריך ולומר איזהו גדי מקולס דאסור בזמן הזה אפילו במקום שלא נהגו כו' ולזה נראה שכוין רש"ל בפי' שכת' וז"ל במקום שלא נהגו פי' לאכול צלי כו' שבא לשלול שאין כונת רש"י לומר דגדי מקולס אסור לאכול דוקא במקום שלא נהגו דליתא דרש"י ז"ל אצלי דוקא קאי אבל מקול' אסור בכל מקום. ומיהו לזה יש לדחות שאם זאת היתה כוונת רש"י הו"ל לרש"י ז"ל לומר דמשום דתנן בפרק מקום שנהגו שמותר לאכול צלי במקום שנהגו לאכול להכי הצריך תנא דברייתא לומר דמקול' אסור אפילו במקום שנהגו היתר ולא הי"ל להביא סיפא דמתני' דמידק מינה דוקא במקום שנהגו לאסור ולא במקום שלא נהגו לאסור והיותר נכון נראה לי דרש"י ז"ל קשיתיה כיון דתני גדי מקול' תנא דברייתא ומקולס היינו שבני מעיו תולין חוצה לו כמ"ש רש"י ז"ל בלשון הקודם אמאי לא תני דכל שאינו מקולס אלא שבני מעיו בתוכו שרי ואפילו צלאו כולו לזה תרי' יתיב דכל כה"ג אסור לתנא דברייתא דמחזי כקדשים בחוץ שהרי שנינו יש מקומות שנהגו לאסור אפי' בחתיכ' בשר צלי אע"פ שאין דרך ק"פ לעשותו כך ואפי' בשר דעלמא שאינו של גדי הילכך במקולס אפי' שבני מעיו בתוכו דמחזי טפי כק"פ אסור בכל מקום. ומ"מ יש להסתפק אי שרי לעשות גדי מקולס ולא לאוכלו אלא להביאו לפניו בליל פסח דמלישנא דמתני' די"ט משמע לרבנן דר"א אפילו עשייתו לבד אסור אמנם מלישנא דברייתא דקתני דתודוס איש רומי הנהיג לאכול כו' משמע דדוקא לאכול אסור ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
ז׳
ואוכל מבשר חגיגת י"ד כו'. כתב הרא"ש ז"ל בפ' ע"פ וז"ל דכשחל להיות בא' בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד דאין חגיגה דוחה שבת והר"י מאורליינאש והר"י מקורביל כו' היו אומרים דצריך ומביאים ראיה כו' דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים כו' יע"ש הנה כל גדולי האחרונים ז"ל תמהו בדברי הרא"ש הללו מהא דאמרי' בפ' אלו דברים ת"ש סכין שנמצא בע"פ שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי חזיא לחגיגה אלא לאו בן תימא ומ"מ יש בו משום שבירת עצם ודחי לא לעולם רבנן וכגון שחל בשבת כו' והשתא לדעת הר"י מאורליינאש כי נמי בא בשבת חגיגה מע"ש אתיא וצריכי קופיץ לה אלא ע"כ דאינו בא בשבת וראיתי למורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י בס' בתי כהונה חלק בית ועד כתב לתרץ לזה וז"ל ושמא דנהי דאתיא מע"ש אבל עיקר שבירתה ביום שחיטתה שהוא ע"ש וזה שנמצא בשבת איכא למימר שאינו מאותם הטבולים שהיו מביאים בשעת השחיטה שהוא ע"ש דאין שוהין שם במקום נפילתה ולפיכך אמרינן אימור מעלמא אתי ולאו מאתמול א"ד יע"ש ולא ידעתי מה תיקן בזה דאכתי ק' דהיכא קתני קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל וכי נמצאת בי"ג מיהא אמאי שונה ומטביל הא חזי לחגיגה וא"כ מסתמא ודאי הטבילה בי"ב כדי שתהא בה הערב שמש ותהא טהורה בי"ט לשבירת עצמות חגיגה הנשחטת באותו יום וכן נמי ק' דהיכי קתני רישא סכין שנמצאת בי"ג שונה ומטביל דהשתא ק' דמ"ש בי"ד דמטביל לה וחזיא לפסח והא נמי חזיא לחגיגה כדפריך בגמ' גבי קופיץ ולכן נראה לי ליישב וניישב ג"כ קו' התוס' ד"ה והא וז"ל וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי מטביל לה הא קי"ל דאין מטבילין בשבת יע"ש מה שתי' ואף לפי תי' ז"ל אכתי ק' מה שהק' הרב ח"ה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי דהטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו יע"ש ולכן נר' ע"פ מ"ש התוס' בריש פ"ג דחגיגה ד"ה והאונן שכתבו בס"ד וז"ל וההיא דפסחים דקאמר סכין שנמצאת בי"ג בי"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לו הערב שמש וכ"ת דילמא נטמאת בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל כו' ועוד דרגילות היא להטביל מעיו"ט דילמא מיטריד כ"כ ולא טביל כו' יע"ש ואם כן א"ל דכי משני תלמודא לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת היה ס"ל לתלמודא דמשום הכי שונה ומטביל משום דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד יום ט"ו שהוא פנוי ממלאכתו להטביל ואי משום דאין מטבילין בשבת וי"ט הא ליתא שהרי אמרינן בפ"ב דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט וכפי' רש"י שם ודוקא בסכין שנמצא ביום י"ד כיון שהוא טרוד במלאכתו בע"פ הוא דאמרינן דשוחט בו מיד משום דסתמא רגילות הוא לאטבולי מאורתא אבל בקופיץ איכא למיחש דילמא נטר לה עד י"ט שהוא פנוי ממלאכתו והשתא ניחא לדעת הר"י מאורליינאש דמש"ה קתני מתני' דסכין וקופיץ שנמצאו בי"ג ש"ו אף על גב דחזי ליה לחגיגה אע"ג דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה ונטר לה עד יום י"ג דבי"ג ודאי אינו טרוד ודאי בעסקיו כדי שנאמר דמסתמא מטביל לה מאורתא ומשום הכי הוצרך לאקשויי מסיפא דמתני' דאם חל שבת שוחט בה מיד ולא חיישינן דילמא נטר לה עד י"ט כנ"ל נכון ליישב דעת הר"י מאורליינאש ז"ל ודו"ק: עוד הקשה לדעת הר"י מאורליינאש מדאמרי' התם אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה דאס"ד חובה תיתי בשבת ותיתי בטומאה והשתא לפי דעתו ז"ל מאי ראיה הא איכא למימר דלעולם חובה ואפ"ה לא דחי שבת בדר"ע משום דהו"ל מלאכה שאפשר לעשותו בע"ש דלא דחי שבת ולי נראה ליישב דמאי דס"ל להר"י מאורליינאש דחגיגת י"ד יכול לעשותה מע"ש מטעמא דאוקי לילות בהדי ימים היינו משום דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא כסתמא דמתני' דאלו דברים ומה גם דבפ"ק דחגיגה אמרינן הכי אליבא דב"ה והילכך ס"ל דיכול להביאן מע"ש ומשום לינה ליכא למיחש משום דאוקי לילות בהדי ימים אמנם לבן תימא דס"ל דהוי דאורייתא דמפיק להו מקרא דזבח חג הפסח דס"ל דנאכלת ליום ולילה פשיטא ודאי דדחי שבת וכן נמי לתנא דברייתא דפ' אלו דברים דע"א דס"ל דנאכל' לב' ימים ולילה אחד וס"ל דחגיגת י"ד דאורייתא מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב כו' פשיטא ודאי דדחי שבת ואינו יכול לעשותה מע"ש דהא קרא כתיב בהדיא שיהא נשחט בי"ד בערב עם הפסח כמ"ש רש"י שם ואם כן אי בי"ד שחרית קאמר רחמנא דאינו יכול להביאם כ"ש שאינו יכול להביאם ביום שלפניו והיינו דקאמר ר"א שפיר דש"מ ממתני' דחגיגת י"ד לאו חובה כלומר מדרבנן כמ"ש התוס' דאי ס"ד חובה ומדאורייתא והיינו אליבא דבן תימא או לההוא תנא דברייתא פשיטא ודאי דהו"ל קבוע זמן דהא קרא כתיב בערב וא"כ תדחי שבת כנ"ל פשוט ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
ט׳
מפטירין אחר הפסח אפיקומן לפי שדינו ליאכל על השבע בסוף. וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים. ואיפשר דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא. ובירושלמי נראה בפרוש דהוי מדרבנן משום גזרת שבירת עצם בפסח דהוי רכיך בן שנתו. ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור וגדרים וסייגים אושמרתם את משמרתי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות חמץ ומצה פרק ח׳
ב׳
ואוכל כזית וכו'. ובשו"ע סימן תע"ג כתב ויקח מהכרפס פחות מכזית וכו' ע"כ ושמעתי מקשים דכיון שהוא פחות מכזית בדוקא למאי אצטריך נטילת ידים לצורך האי טבולא שהקדים נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך וכו' והא פסק הוא ז"ל בהלכות נטילת ידים סי' קנ"ח ס"ב דאם אוכל פחות מכזית א"צ נטילה והוא מוסכם. ולענ"ד נראה דשאני הכא בפסח כיון דכו"ע עבדי טבול זה בליל פסח חששו דשמא יהיו טועים ולא יחלקו מכזית לפחות מכזית ויאמרו כשם דבטבול פסח לא נטלנו הוא הדין דשאר ימות השנה דמאי שנא ויתבטל נטילת ידים דטבולו במשקה ולכן הצריכו נטילה גם בפחות מכזית בליל פסח מה שאין כן בפחות מכזית דלחם דפסק שם דא"צ נטילה דאין זה מעשים בכל יום ולא אתו למסרך ממנו ולבטל נטילת ידים ולכן אוקמוהו אדיניה דא"צ נטילת ידים עוד י"ל דשאני הכא גבי פסח כיון שהוא דבר דטבולו במשקה ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה א"צ נטילה לטבולו במשקה הביאו מרן בב"י סי' קנ"ח לכן חששו שיבואו לטעות ולא יחלקו בין כזית לפחות מכזית ויאמרו אין נטילה לטבולו במשקה משא"כ בפת דליכא למטעי לומר א"צ נטילה לפת ואדרבא הרואה שאינו נוטל לפת שאול ישאל למה אינו נוטל לפת ובאה לו התשובה נצחת כי בפחות מכזית א"צ נטילה ויודע טעמו של דבר. עוד י"ל דשאני בפת דלא החמירו גם בפחות מכזית משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא דכיון דנטילת ידים דפת רגיל לברך על נטילת ידים טועה ומברך גם בנוטל לפחות מכזית ומשו"ה לא הצריכוהו נטילת ידים משא"כ באוכל טבולו במשקה כיון דהצריכוהו נטילה לא פלוג רבנן מכזית לפחות מכזית כיון דליכא למיחש לה לשום תקלה. ואחר זמן רב שכתבתי זה שבתי וראה בשורשן של דברים וראיתי להרב מעדני מלך ולהמג"א סימן קנ"ח ס"ק ד' שכתבו דנוסחא מוטעת נזדמנה להב"י ברוקח והנוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרו בסוכה דף כ"ז יעו"ש ומ"ש בט"ז ס"ק ב' אבל בפחות מכזית מפורש בש"ס סוכה דא"צ נטילה ט"ס הוא וצ"ל פחות מכביצה יעו"ש נמצא א"כ קושית המקשן דכתיבנא קשה גם לרבינו דהצריך כזית לאכילת הכרפס דהא מיהא הוא פחות מכביצה ובפחות מכביצה א"צ נטילה ולמה הצריך נטילה רבינו לטבול הראשון שהוא בכזית ונראה דלרבינו לא קשיא כלל משני צדדין חדא דרבינו לא פסק האי דינא דפחות מכביצה אין צריך נטילה דאיכא דסוברים הכי וא"כ לא קשיא והב' לו יהי דפסק כן מ"מ הא צריך ליטול במפה ולאכול ומשו"ה הצריכו נטילה כי היכי דלא לשתרבב מפחות מכביצה לכביצה. אך קשה למרן דהעתיק דברי הרוקח כמו שהן בפחות מכזית ולאו מהאי סוגיא דסוכה אתי עלה דהתם ליכא כזית ומשו"ה לא הזכיר נטילה במפה קשה קושיית המקשן וצריך לתרץ כדתריצנא ודע דע"פ סברת התוס' שבפרק ערבי פסחים דף קט"ו ע"א ד"ה כל שטיבולו במשקה שחלקו על רש"י וכתבו דטעם נטילה בטיבולו במשקה לאו משום סרך תרומה כפת הוא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו' יעו"ש לא קשה ג"כ קושית המקשן דשאני אכילתן דפחות מכזית א"צ נטילה לפי שאין אוכל פחות מכביצה מטמא טומאת אוכלין משא"כ בנוטל לדבר שטיבולו במשקה דהוי משום חששא שלא יטמא המשקין להיות תחילה מה לי כביצה מה לי פחות מכביצה ברם לפי שיטת רש"י צריך אנן למאי דתריצנא בדברות הראשונות. וכעת חזינא דגם לסברת התוס' קושית המקשן במקומה עומדת דלדידהו אין צריך נטילה כלל לדידן שאין אנו מוזהרין בטומאה ולהכי א"צ לברך על הנטילה כמבואר בדבריהם ולהכי פסק מרן שלא יברך מספק וא"כ עדיין קשה דוודאי מאי דאצריך מרן נטילה הוא שחשש לסברת רש"י דהנטילה היא משום סרך תרומה וא"כ קשה למה צריך נטילה על פחות מכזית דאי כהתוס' מעיקרא נטילה א"צ כלל אפי' ביותר מכזית.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳, מתוך הלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
