רמב״ם - הלכות חמץ ומצה · פרק א׳

כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו'. משנה פרק קמא דכריתות (דף ע"ד ב') שמזכיר האוכל חמץ בפסח בכלל המחוייבין כרת שיש על שגגת חטאת. ומה שכתב רבינו ואחד הממחה ושותה. ברייתא בחולין בפרק העור והרוטב (חולין דף ק"כ) ומימרא שם ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה ונזכר פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה):

חמץ בפסח אסור בהנאה וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף כ"א:) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה: והמניח חמץ ברשותו וכו'. זה מבואר בברייתא בפ"ק (דף ה':) שאור שאור לגזירה שוה ובין בבתים בין בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא וזהו שאור וזהו חמץ כמבואר פרק קמא דיום טוב: ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו'. פרק קמא דיום טוב (דף ב') משנה בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית ואמרו (דף ז') בגמרא לא נחלקו אלא לענין ביעור אבל לענין אכילה זה וזה בכזית לדברי הכל וקי"ל כב"ה. ובהשגות א"א דוקא לשיעוריהן וכו' ע"כ. באור דבריו דברייתא בפת שאור ובנפסל מאכילת כלב דאי בחמץ ובלא נפסל לא היה צריך לזה הטעם. ואין דעת רבינו לחלק ביניהם וכן נראה עיקר שבפ' אלו עוברין (פסחים מ"ה:) תניא הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה ולחמע בה כמה עסות אחרות ר"ש בן אלעזר אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ואמרו בגמרא שאין הלכה כר"ש אא"כ טח פניה בטיט. עוד שם ת"ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה בפסח והעלו הגאונים ז"ל הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער וכן מוכיח שם וא"כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בלא נפסלה מלאכול לכלב היא ועלה קאמר ר"ש בד"א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן ולא בפת שאור כדברי הר"א ז"ל. ותו דפת סתם לא משמע פת שאור אלא ודאי פת [גמור] קאמר והטעם דאע"פ שנפסל לאדם כיון שראוי לאכול לכלב חייב לבערו הוא מפני שראוי לשחקו. ולדברי הרב רבי אברהם ז"ל שהוא סבור דברייתא קמייתא בפת שאור הוא ואע"פ שנפסלה מלאכול לכלב היה להם בגמ' לבאר, [אלא ודאי] ברייתא קמייתא בפת חמץ היא וכולן שוין. וכן מצאתי לרבי אהרון הלוי ז"ל:

אינו לוקה. זה מבואר במכות ובהרבה מקומות שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ובתוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה:

חמץ שעבר וכו'. בכל שעה (דף כ"ח) משנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ ואוקימנא לה בגמ' כר"ש דדבר תורה מותר וקנסא קנסינן ליה משום דעבר עליה משום בל יראה ובל ימצא ומבואר בהלכות. וכתב רבינו ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכו' לומר דעבר עליה לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו לאפוקי חמץ דנכרי בדוקא וכן פירשו ז"ל דמוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי הנזכר בפרק רביעי:

חמץ שנתערב וכו'. בגמרא (פסחים דף ל') ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ובהל' ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דלא קניס ר"ש אלא בדאיתיה בעיניה אבל ע"י תערובת לא. ופי' רש"י ז"ל ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה, עכ"ל. וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. ויש מי שכתב דלפי טעם זה ה"ה בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו, ומדברי רבינו שכתב סוף פרק רביעי נראה שאפילו נתערב מתחלת השנה אסור לאכלו בפסח ושם אבאר. ועוד אזכור שם מה שאמרו שהתערובת מותר לאחר זמנו אם הוא במקיים תערובת חמץ בפסח אם לאו:

אין חייבין וכו' אלא על אכילת עצמו וכו'. כך פסקו בהלכות פרק אלו עוברין דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו ולא כלום (פסחים מ"ג) ואע"ג דאמור רבנן ולא כלום מלקא לא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרינן דלא לקי הנ"מ היכא דליכא כזית בכדי א"פ כגון כותח הבבלי וכיוצא בזה אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב ע"כ בהלכות. וזה דעת רבינו. ובהשגות א"א הרב פסק באלו כרבנן משום דאין בהן כזית בכדי א"פ ע"כ. כונת הר"א ז"ל להשיג על רבינו במ"ש כגון כותח הבבלי וכו' ונראה מדבריו שיש כזית בכדי א"פ באלו ומן ההלכות נראה שאין בהן כזית. ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר באר הדין במה הוא תלוי וביאר דדוקא בשאכל באלו כזית בכדי א"פ אע"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהלכות כגון כותח הבבלי מ"מ אם אכלו ודאי לוקה. אבל יש בדברי רבינו תימה אחר לא עיינו הר"א ז"ל והוא למה כתב בכזית בכדי אכילת פרס מלקות לבד ופטרו מכרת ועשה מזה מצוה מיוחדת בפתיחת ההלכה שהרי כל שיש בו כזית בכדי א"פ משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין להן לחכמים מקרא מיותר לתערובת והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהן כמבואר ריש פרק חמשה עשר מהלכות מאכלות אסורות והרמב"ן ז"ל עיין זה בהשיגו על מנין המצות והקשה עליו בספרו:

האוכל מן החמץ עצמו וכו'. פרק יום הכפורים ביומא (דף ע"ג:) חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר וקיימא לן כרבי יוחנן. והוא כלל לכל מאכל אסור שבתורה:

אסור לאכול חמץ וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא. ומ״ש רבינו שיש בו מלקות הוא לדעת ר' יהודה דאמר בפרק כל שעה (פסחים כ"ח:) ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושעה שאסור באכילה אסור בהנאה וכן דעתו בלאחר זמנו כנזכר שם ור' שמעון חולק בזה ואומר שחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו וכבר כתבתי למעלה שהלכה כר' שמעון בלאחר זמנו. ודעת רבינו שאין הלכה כמותו אלא לאחר זמנו דסתם מתניתין אתיא כותיה אבל לפני זמנו הדרינן לכללין דקי״ל כר' יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר״י דשני מחלוקת הן ומתרי קראי נפקי לה לר״י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו הילכך קי״ל כר״ש בחדא דהיינו לאחר וכר״י בלפני וזהו שאמרו פ״ק (דף ד' ה') דכ״ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כר״ש בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ט) ושמע מינה דהלכה כר״ש דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר״י וכדאמרן. ודעת הגאונים כן שכך מצאתי בהל' הר' יצחק אבן גיאת ז״ל ובהא הלכה כר״י ואע״ג דאוקימנא לסתם מתניתין כר״ש אלמא הלכה כמותו התם לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא ע״כ. וכן בהלכות פסוקות פסקו שהוא אסור בהנאה אותן שעות ומשמע דאיסורא דאורייתא היא ושיטה נכונה היא. אבל הר״א ז״ל בהשגות וקצת מפרשים אחרונים סוברין שהלכה כר״ש בכל דבריו ואומרין שמחצות ואילך אין בו מן התורה אלא איסור עשה דהיינו שמצוה לבער מאך ביום הראשון כדאיתא פ״ק (דף ה') מדרבא דאמר לא תשחט על חמץ כדאיתא לעיל אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא. אלו דבריהם ודברי רבינו והגאונים נראין עיקר:

ואסרו חכמים לאכול וכו'. שם פ"ק (דף ב': ודף י"ב) ועבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע לאיסורא דאורייתא: ומתחלת שעה ששית וכו'. משנה שם (דף י"א:) ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ובגמרא (דף י"ג) אמר רב הלכה כר"י ופירשו בכל שעה (דף כ"א) דלר"י בשעה חמישית לא אוכלין אבל נהנין ומבואר בהלכות. והטעם שכתב רבינו שאיסור האכילה בשעה ה' הוא משום יום המעונן מפורש בגמרא (דף י"ב:) ובהלכות:

הא למדת וכו' עד סוף הפרק. מבואר במה שקדם, ומכת מרדות ידועה בכל איסור של דבריהם וכבר כתבתי פ"א מהלכות שבת:

כתב הרב כל האוכל כזית חמץ וכו' חייב קרבן חטאת קבועה: אמר המפרש העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה שלש וארבעים ואוכל חמץ בפסח אחד מהן. וענין חטאת קבועה הוא חטאת שאינה באה זולת ממין הבהמה בלבד ויש הפרש בזה בין ע"ז ושאר עבירות השתים וארבעים עבירות שהשוגג בע"ז יהיה מי שיהיה מביא עז בת שנתה אבל מי ששגג באחת משתים וארבעים עבירות אם היה הדיוט מביא כשבה או שעירת עזים. ואם היה מלך מביא שעיר עזים. ואם כהן משוח מביא פר בן בקר. נמצא שהחטאת קבועה מביא בבהמה ידועה. אבל קרבן עולה ויורד הוא הקרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה וענין זה מבואר בפרק קמא דכריתות ובמסכת הוריות: כתב הרב ואחד הממחה ושותה: אמר המפרש כלומר שממחה החמץ במים ושותהו ענוש כרת שהשתיה כאכילה לחייבו אבל אם היה מצה והמחה אותה אין יוצא בה ידי חובתו כדאמרינן בגמ' המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כו' וכדאמרי' גבי רקיק השרוי והוא שלא נמוח והטעם משום דהתם בעינן היכר אכילה וטעם מצה וליכא. אבל הכא בהנאה קא קפיד רחמנא והרי יש כאן הנאת גרונו ולא גרע חמץ מחלב ושאר איסורין שאם המחה אותן וגמען חייב ודוקא כששתה החמץ או שאר איסורין בבת אחת או בתוך שיעור שתיית רביעית אבל שתאן מעט מעט ושהה יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין ופטור מכרת או מקרבן ומכין אותו מכת מרדות. וכי שתאן בבת אחת נמי דוקא שהיו קרים או פושרין אבל אם היו חמין עד שנכוה גרונו מהם פטור והוא הדין שהבולע חמץ ואעפ"י שלא לעסו שחייב כדילפינן קל וחומר ממצה ומה מצה שאם המחה אותה וגמעה לא יצא אם בלעה יצא החמץ שחייב אפי' כשהמחה ושותה אם בלעו לא כל שכן שחייב:

כתב הרב החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ. אמר המפרש מדלא קרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר של מאכל: ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא: הגה"ה אמר אברהם דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מלאכול לכלב אינו זקוק לבער והשאור אעפ"י שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניה בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ אין צריך לבער ע"כ: ומשמע מדבריו דאפי' לענין איסור אין דיניהם שוה דהא איכא פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב דהכא בשאור זקוק לבער ובחמץ אין זקוק לבער ואיסור החמץ והשאור שבו מחמיצין אחד הוא כלומר ואע"פ שיש שינוי ביני' שזה ראוי לאכילה וזה אינו ראוי לאכילה וזה מחמץ אחרים וזה אינו מחמץ אחרים אפילו הכי לענין איסורא דיניהם שוה ואין שינוי ביניהם לעבור עליהם:

כתב הרב אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ או חמצו: אמר המפרש לאו למימר' שלא ילקה אלא אם כן עירב השאור תוך העיסה ולש אותה בידים אלא אפי' לא עשה מעשה עיסה בידים ממש אלא שהניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה (דוקה) [לוקה] שהנחת השאור מעשה הוא והכי איתא במנחות. מפני שלא עשה מעשה. וקיימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם:

כתב הרב חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה. אמר המפרש הא מיירי בשלא בטל אי נמי בבטל ומצאו תוך המועד ועיכבו אצלו דאיגלי מלתא למפרע דבטלו ותנאו טעות היה ונמצא שאין בטולו בטול ועובר עליו משום בל יראה ובל ימצא אבל אם לא מצאו אלא אחר המועד ודאי מותר דהא לא עבר עליה משום בל יראה ובל ימצא כיון דלא ידע ליה דהא קיימא לן כר' שמעון דלא קנס אלא היכא דעבר עליה בלבד. ואיכא לעיוני בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור אפי' בהנאה משום קנסא הואיל ועבר עליה לישראל אחר שלא עבר עליו מהו. והרב ז"ל הביא בספרו תשובה מהרי"ף שהוא מותר לישראל אחר מיהו אית דמורו ביה לאיסורא ואיתלו דבריהם בההיא דאמרי' בפ' קמא דחולין חמצן של עובדי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין. ואי סלקא דעתך דלישראל אחר שרי אמאי אצטריך למימר מפני שהן מחליפין אלא לאו שמע מינה דאפילו לישראל אחר אסור:

כתב הרב חמץ שנתערב בדבר אחר בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא. א"ה במינו כגון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים שלא במינו כגון שאור לתוך יין או לתוך שמן הרי זה אוסר בכל שהו. ולאו למימרא דבשאר איסורין נמי אזלי' במשהו כסברת רש"י אלא משום חומרא דחמץ הוא דפסקינן הכא במשהו משום דאית ביה דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא משא"כ בשאר איסורין. וכ"כ הרי"ף בסוף ימיו. וכתב הר"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק ט"ו דמשום הכי אזלינן גבי חמץ במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא קי"ל כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו מותר כלומר לאחר הפסח מותר על ידי תערובת וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ע"כ. יש תמהין על הרב מההיא דאשכחן בירושלמי דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו לא אלא בנותן טעם וחמץ אפילו בשאינו מינו אוסר במשהו. ואין כאן תימה מתרי טעמי בירושלמי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו מותר הני מילי בשאר איסורין אבל חמץ בפסח אסור שהתורה אסרה כל מחמצת ולפיכך החמירו בו ותו דהא אמרינן התם בפרק משילין רב אשי אמר הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וכי מעיינת בסוגיא דגמרא שפיר שמעת מינה דאפילו מין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל דהא מים ומלח גבי קמח מין ושאינו מינו הוא ואפילו הכי דיינינן ביה דין דבר שיש לו מתירין. ועל זה סמך הרב דהא אמרינן דכל היכא דפליג תלמוד בבלי וירושלמי עבדינן כתלמוד בבלי. ואי נימא לאפלוגי עליה היכי קרינן חמץ דבר שיש לו מתירין שהרי אינו יכול לשהותו אצלו ואי משהי ליה עבר עליה ואפילו ע"י תערובת כדתנן ואלו עוברים בפסח ואית למימר דהתם הוא דאמרינן שמתבערין אע"ג דליכא כזית בכדי אכילת פרס דמכל מקום נותן טעם מהכא איכא אבל במשהו ע"י תערובת לא חזינן ביה מידי אי עבר עליה או לא. ותו דחזינן בהדיא דאפי' איתא בעיניה אינו עובר משום משהו כדאמרי' בפ"ט דפסחים אילימא משום פירורין הא לא חשיבי ואע"ג דידע להו לא קא עבר עלייהו: כתב הרב שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו. כלומר חמץ שעבר עליו הפסח שאסרו אותו משום קנסא הואיל ועבר עליה משום בל יראה ובל ימצא אותו הקנס אינו אלא בחמץ עצמו כשהוא בעין כלומר כי אכיל ליה בעיניה אבל אי אכיל ליה אחר הפסח ע"י תערובת לא קנסו ואפילו נתערב במינו ע"כ מפ' כל שעה ומפני טעם זה אוסרין בשר מליח שנמלח קודם הפסח ולא נזהרו במליחתו ואעפ"י שאין כאן אלא משום חשש משהו פתיתי לחם נאחז בבשר או שמא בסל שנמלח היה בצק ונדבק בו והוי' ספקא דרבנן דכל משהו מדרבנן הוא הכא גבי חמץ עשאוהו כשל תורה שהרי אסרוהו אפילו שלא במינו אבל משהין אותו עד לאחר הפסח. מיהו הרב בעל התרומות כתב דמותר לאכלו בפסח אע"פ שלא נזהר מן החמץ בשעת מליחתו. והביא ראיה ממסכת כלאים דאמרי' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב הגמלים מות' להביא פשתן לשם אלמא איסו' כלאים שהוא במשהו דהא בגד אחד ארוג של צמר חוט אחד של פשתן אוסר בו וכיון שנתבטל צמר רחל ברוב אינו חוזר ונעור כשיתן שם פשתן. וכל שכן איסור משהו של פסח שהוא מדרבנן אינו חוזר ונעור בזמן הפסח כיון שנתבטל מקודם וכן דגים מלוחים. והראב"ד הסכים עמו בתשובת שאלה וז"ל בשר מליח שאני אוסר לאו מחשש שמא נפל עליו חמץ או חטה נתערבה במלח אני אוסרו שאם כן אף היין של כל השנה הוא אסור שמא כשמריקים אותו מכלי לכלי נפל עליו חמץ או בסלים שמסננין בהם היתה חטה אחת או מעט חמץ וכן שמן ודבש של כל השנה אפילו עושין אותו בביתו של ישראל אם לא נזהרו בשימוריהן יהיו אסורין או מי יוכל להשמר בהם כל השנה כולה במסתפק מהן אלא שאין אנו חוששין לספקות הללו כדי להחזיק איסור. אבל בשר מליח שאני אוסר כגון שהיה מסתפק ממנו וחותך ממנו לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בסל שנשתמש בו בצק או אפילו בפתיתין של פת שא"א שלא ישאר שם מן החמץ כגון זה אני אוסר ואפילו הייתי יודע שנמחה שם אותו חמץ עדין לא הייתי אוסרו שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו ושוב אינו ניעור אלא הריני אוסרו שמא אותו משהו בעין הוא ולא נודע מקומו לפיכך אני אוסרו. וליכא ספיקא שהסלים שנתנו בהם בשר מליח בימות השנה מותר לתת בהם בשר בפסח שהרי אפי' הבשר שנתנו עליהם כבר מותר לאכול ומהאי טעמא נמי מותרין עופות שהיו מלוחין קודם הפסח ובתוך הפסח מצא בהם חטה או שעורה דכיון דמתחלה לא הי' שם טעם החמץ בבשר דיותר מששים הוה השתא בפסח אינו חוזר ונעור ומשליך החטה והשעורה והעופות מותרין. ובשמן ודבש הלקוח מן הגוים יש מחמירין על עצמן שלא לאכלן בפסח ורוב העולם נוהגין היתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כדכתבינן ועוד דמדינא דנותן טעם לפגם הוא מותרין וכן הסכים הראב"ד שכל דבר הפגום מעיקרו שוב אינו אוסר דכיון דאפגים עפרא בעלמא הוא ואינו חמץ תדע דאמרינן פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב אינו עובר עליה בל יראה ובל ימצא שהרי אינו קרוי חמץ והכי נמי הכא דנותן טעם לפגם אינו קרוי חמץ. וזה הטעם עצמו נאמר באירוגה אע"פ שנעשי' במים חמין כמו השמן זהו טעם המתירין. והכי נמי מסכים בספר האורה להתיר מיהו בירושלמי יש קצת ראיה לאיסור דאמרינן התם ר' חייא מפקיד לרב אם את אכיל מיכל כולה שתא בטהרה אכול ואם לאו תהא אכיל שבעה יומי בשתא. ומפרש הרב בעל העיטור בשם אביו דעל שבעת ימי הפסח קאמר ומשום חשש חמץ. והמתירין מפרשי הירושלמי בשבע' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים דכי מסלקת להו לראש השנה ויום הכפורים פשו שבע'. והם ימי סליחה ומחילה וצריך להשמר בהם שמירה יתירה מכל דבר שיהיה בו אפי' (חשש) עבירה כדי שיתעורר לשוב. וקדמונינו החסידים שמענו בהם שהיו נוהגין איסור בשמן ודבש גם בבשר המליח והמחמיר הרי זה משובח. אך טעם המתירים מספיק כדכתבינן גם מן הגבינה הנעשית קודם לפסח יש מחמירין שלא לאכלה והרוב נוהגין בה היתר. והריא"ג כתב אמרו רבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינה הנקפית בכלים חדשים ושמרה מחמץ מותרין לאכלן בפסח ואם לאו אסורין:

כתב הרב אין חייבין כרת וכו' של חמץ. כלומר כשהוא בעין אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי והדומה להם. כותח הבבלי הוא משקה העשוי שהיו עושין לטבל בו הפת ומשימין בו חלב ומלח ופת. ושכר המדי מטילין לתוכו מי שעורין ועושין אותו במדי. וכל הדומה להם כגון מי זיתים המצרי שמטילין לתוכו חטין או שעורין. וחומץ האדומי שמטילין לתוכו שעורין שלמין כדי להחמיצן לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חמוץ עד שנותנין לתוכו שעורים. ואמרי בירושלמי וכלהו על ידי מיא שאם לא היה בהם מים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין: כתב הרב כו' בכדי אכילת פרס. אמר המפרש כלומר כשיעור שהיית אכילת פרס דקיימ' לן כל שיעורי אכילת איסור בין כזית של חלב ודם בין דיום הכפורים מצטרפת אכילת השיעור בכדי שהייה שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל כחרדל עד שהשלים לכזית אם אין מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר משהיית כדי אכילת פרס באכילה בינונית מצטרף והוי כאלו אכלו בבת אחת. והכא נמי אם יש כאן חמץ כדי להצטרף כזית בכדי אכילת פרס ממנו לוקה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אע"פ שאסור לו לאכול אינו לוקה. פי' דלא גרע מחצי שיעור דאמרינן התם פרק בתרא דיומא שהוא אסור מן התורה מיהו אינו לוקה עליו והכא נמי הם הכא דקי"ל כרבנן דאמרי מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא. ודעת הרב שפרס הוא שלש ביצים והוא הולך בזה אחר דעת ר' יוחנן דאמר דשיעור שתי סעודות הוא ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ונמצא לפי דבריו שסעודה אחת היא ששה ביצים ועלה קאמרי' חציה לבית המנוגע והוא פרס הנזכר בתלמוד והוא שלש ביצים לא פחות ולא יתר וכיון דחזינן בפ' אע"פ דטרחינן לאוקומי' מתני' אליביה כדאמרי' התם לעולם ר' יוחנן בן ברוקא כו' משמע דהלכתא כותיה ואף על גב דבשלהי מסקנא אמרי' אפי' תימא ר' שמעון ההיא דחייה ושנוייא היא והכי מסתבר לן לפי דעת הרב. וכל המפרשים הושוו לומר שפרס הוא ארבעה ביצים ומשכו בזה אחר דעת ר' [שמעון]. ובהלכות שביתת עשור ביארנו ענין זה יותר ע"כ מפרק אלו עוברין:

כתב הרב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה. אמר המפרש הרב פסק כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואע"פ שאסור מן התורה אינו חייב כרת או קרבן אלא על שיעור. ואם תאמר מאחר שחצי שיעור אסור מן התורה למה אינו חייב כרת על אכילתו ויש לומר שהרב סמך בזה אההיא דאמרינן ר"פ בתרא דיומא גבי מתני' דקתני ביום הכפורים אסור באכילה וקא מתמה בגמ' אסור ענוש כרת הוא ומשני לא אלא לחצי שיעור כלומר דאית ביה איסורא אבל כרת לא וה"ה קרבן או מלקות דמאי שנא. ומש"ה כתב הרב בה' שבועות פ"ה דחצי שיעור אינו מושבע מהר סיני פי' ולענין מלקות או קרבן קאמ' והכי איתא בפ' שבועות שתים בתרא וכ"ת אמאי אינו לוקה בחצי שיעור כיון דיליף ליה מלא יאכל תריץ דלא אשכחן אכילה לעולם בפחות מכזית ואכילה כזו אינה אכילה אלא הנאת פורתא ומש"ה יליף ליה הרב מלא יאכל דילפי' מיני' איסור הנאה כמ"ש הרב לעיל וכדאמרי' בגמ'. ולא עדיפא אכילה פחות מכשיעור מהעושה רטיה או מלוגמא מחמץ שלא במקום סכנה שאינו לוקה. ואע"ג דגמרי' איסור הנאה מלא יאכל הכא נמי לא שנא וכ"ת הרי שור הנסקל דגמרי' איסור הנאה מלא יאכל ולוקה אם נהנה ממנו שאני התם דכתוב ובעל השור נקי כדאמרי' כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. ובע"ז ויין נסך כתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו' ומש"ה אפי' נהנה כגון שעושה רטיה מחלב שור הנסקל או מלוגמא מיין נסך או שאכל מהם כל שהו לוקה וה"ה נמי בבשר בחלב ובכלאי הכרם דבכל הני לא לאיסור אכילתן בלשון אכילה. אבל בהנהו דילפי' איסור הנאה מלא יאכל אינו לוקה בכל שהוא וצ"ע כי ר' משה חולק בזה בכלאי הכרם ובבשר בחלב כמו שנמצא בפ"ט וי' מהמ"א:

כתב הרב אסור לאכול חמץ ביום ארבעה כו' וכל האוכל כו' לוקה מן התורה. אמר המפרש הרב פסק כר' יהודה דאמר מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ועובר בלאו ולוקה והכי מסקינן בגמרא בפ"ק דכ"ע מיהת חמץ אסור מנא לן וחד נפקא ליה מאך ואידך מלא תשחט. וכתב הרב בספר המצות שמצא לשון כל הנוסחאות המדוייקות שנקראו לפני זקני התלמוד שהיה כתוב בהם דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מיהו אית דאמרי דמתחלת שבע ולמעלה איסורא איכא אבל מלקות ליכא כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום פי' אינו עובר עליו קאמר אבל איסורא איכא מן התורה. וכן דעת הראב"ד והגיה עליו אמר אברהם אולי סובר זה המחבר שיהיה עובר משש שעות ולמעלה בבל יראה ובבל ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתוב. ולרב ז"ל דומיה תהלה דכיון דס"ל לר' משה כר' יהודה מוקי לה להאי קרא דשבעת ימים למאי דמוקי ליה ר' יהודה לקבעו חובה בזמן הזה כו' כדאיתא בגמ' כו' והוא ז"ל פריך ליה מאי דפריך בגמ' ר' שמעון לר' יהודה מיהו פסק הרב צ"ע דהא קיימא לן ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' שמעון וא"כ היכי פסק כר' יהודה ויש לומר דכיון דסתם לן תנא בפ' כל שעה כר' יהודה כדאמרי' התם עבר זמנו אסור בהנאתו ואוקמינא לשעות דרבנן ודכותא סיפא לא יסיק בו תנור וכירים הו"ל ר' שמעון יחיד וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ותו דהא כתוב אך ביום הראשון ודרשינן אך חלק ואי נמי לא תשחט וכלהו הני כותיה דר' יהודה שייכו ואכתי פש לי גבי הרב קושיא אחת מההיא דאמרי' בירושלמי מודה ר' שמעון באיסור שהוא אסור איסורו מהו ר' ירמיה אמר איסורו מדברי תורה ר' יונה ור' אסי תרוייהון אמרין איסורו מדבריהם והרב פסק כר' ירמיה והוא יחיד ואפשר דלא חש להא דירושלמי כיון דפליגא אתלמוד דילן ועוד שהרי כתב הרב בספר המצות שמצא לשון הנסחאות כו' כמו שכתוב למעלה וזאת הנסחא עם הטעמים שכתבנו הכריח הרב לקבוע הלכה כר' יהודה. ע"כ מפרק כל שעה:

כתב הרב שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ. אמר המפרש ואע"פ שאין לטעות בין חמש לשבע שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב אפ"ה גזרי' משום יום המעונן שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה ושמא יטעה כו' לפיכך תולין בה תרומה כו' ודוקא חמץ שהוא קדש כגון אלו תולין שאין שורפין אותן משום בזיון קדשים עד שיגיע זמן איסור תורה אבל שאר חמץ של חולין לא איכפת לן אם נשרף אותו בשעה חמישית אבל לגבי אכילה חולין וקדשים אחד לאסר באכילה שעה חמישית וגלי בחמץ של קדש משום דסד"א ה"מ משום בזיון קדשים אבל שאר חמץ של חולין לא איכפת לן אם דלא ליתו לידי שריפה ויתלינהו עד שעה ו' קמ"ל. לא אוכלין ולא שורפין פי' והשתא מפרש תולין עד שתגיע שעה ששית ששורפין הכל. והאי דקאמר שורפין ה"ה מפזרין וזורין לרוח או מטילין לים דהלכתא כרבנן ואליבא דרבי יוסי כמו שפסק הרב לקמן ולא נקט הכא שורפין אלא משום דקא מיירי בלחמי קדש והנהו ודאי לא סגיא להו בלא שריפה אבל בחולין שורף או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים כדבעינן למימר קמן:

כתב הרב הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום י"ד עד סוף שעה רביעי'. ולא גזרינן משום יום המעונן דכיון דארבע זמן סעודה לכל היא לא יטעה שכולם בקיאי' בה ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו כלומר מאכיל לבהמה או מוכרו או מסיקו תחת תבשילו שלא גזרו בה אלא באכילה אבל בהנאה לא. והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות דהא אינו אלא גזירה דרבנן דלא ליגע באורייתא ואיך ילקה ומכת מרדות הוא פחות מארבעים לפי מה שיראו הדיינין ואם לא ירצה לקבל שלא לאכול חובטין אותו עד שתצא נפשו כדבעינן לברורי בשלהי פרק ששי. והאוכל מתחלת שביעית לוקה שהרי עובר על לא תאכל עליו חמץ כמ"ש הרב למעלה:

כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט״ו וכו'. בפ' העור והרוטב (חולין דף ק"כ) מרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה ואמרו שם תניא נמי הכי גבי נבלת עוף טהור וכו' המחהו באור טמא בחמה טהור ופי' שם הטעם נפש לרבות את השותה וכתבו שם התוס' [בד״ה לרבות] דאע״ג דבעלמא שתיה בכלל אכילה הני מילי בשתיה אבל הכא דלאו מילי דשתיה לאו בכלל אכילה הוא ואצטריך נפש לרבויי. ורבינו בפ״ג מהל' שאר אבות הטומאה כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ע״כ. ולכאורה לשונו שכתב שהשותה בכלל אוכל משמע בטעמיה דאמרינן בעלמא דשתיה בכלל אכילה וא״כ הוא קשה דטעמא דגמרא לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש אלא שכונתו ז״ל במ״ש שהשותה בכלל אוכל ר״ל דמכח קרא דנפש גלי לן דבכלל אכילה דקרא איכא שתיה. ואע״פ שרבינו לא כתב טעם דקרא דנפש אין חשש בזה שאין כונתו אלא להשמיענו הדין:

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ וכו'. בר״פ כל שעה (פסחים דף כ"א:) חזקיה ור' אבהו פליגי דחזקיה סבר דלא יאכל משמע לא יהיה בו היתר אכילה ור' אבהו פליג עליה דקסבר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואע״ג דבפ' ח' מהל' מאכלות אסורות פסק רבינו כר' אבהו כתב כאן טעמו של חזקיה מפני שקרא מיותר פשוט יותר וכן הביאו הרב אלפסי ז״ל בהלכות בריש פרק כל שעה וכתב הר״ן ז״ל זה הטעם משום דטעמא של חזקיה הוא ופשוט יותר כלומר ור' אבהו לא חלק עליו אלא שמוסיף עליו דאפילו לא תאכלו איסור הנאה וכו' לכך הביאו אותו ההלכות ורבינו. וא״ת אם דעת רבינו לפסוק כר' אבהו א״כ הא אמרינן בר״פ כל שעה (פסחים דף כ"ב) דר' אבהו קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ולדידיה ההיא מתני' דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו לא אתיא אלא כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם וא״כ רבינו דפסק דאין בגידין בנותן טעם בפט״ו מהל' מאכלות אסורות איך פסק בפ״ח מהל' מאכלות אסורות לההיא מתני' דשולח אדם וכו' דאתיא דלא כוותיה. ועוד קשה דבסוף הסוגיא (דף כ"ג) מוכח שם דקרא דיעשה לכל מלאכה דאתי להתיר חלב בהנאה היינו לר' יוסי דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותרה אבל לר״ע דסבר דהותרה הכל לא אצטריך האי קרא להתיר החלב וא״כ ר' אבהו דסבר כר״ע דהיא וחלבה וגידה הותרו א״כ לדידיה לא איצטריך קרא דיאכל חלב אלא לדרשא דר״ע וא״כ איך כתב רבינו שם דהיתר החלב הוא משום קרא דיעשה לכל מלאכה הא לר' אבהו ודאי לא צריך קרא להכי והוא פסק כר' אבהו. ונראה דה״ה ז״ל שם בשם הרמב״ן עמד על קושיא הראשונה ותירץ דלרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא ופירוש דבריו נ״ל דהכי קאמר דכשתירץ הגמ' בריש הסוגיא קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה וכו' היינו לתרץ הקושיא שהקשו עליו דהרי בגיד נאמר לא יאכל ומותר בהנאה ולפי המסקנא כבר מתורצת קושיא זו בלאו הכי דנאמר דקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב כר״י הגלילי וגיד מותר בהנאה מג״ש דחלב כדאמרו שם וא״כ לפי המסקנא שפיר מצי סבר רבי אבהו כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותר וקרא דיעשה לכל מלאכה אתי להתיר חלב והשתא אתי שפיר הכל. ודע שמה שאמר שם רבינו בפ' שמיני עד שיפרוט לך הכתוב וכו' אין כונתו לומר דמדאיצטריך קרא להתיר נבלה נפקא לן דכ״מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דהא בגמ' מוכח דמאי דאיצטריך בנבלה לא הוי אלא לר״מ אבל לר״י לא נפקא לן אלא מאותו ורבינו בהדיא פסק בפרק עשירי מהל' עכו״ם כר״י שכתב שם אסור ליתן מתנת חנם וכו' שנאמר לגר אשר בשעריך וכו' במכירה ולא בנתינה. לכך נראה דמה שאמר שם עד שיפרוט לא נחית אלא לומר שאם לא פרט הדבר כמ״ש שם אסור בהנאה ואע״ג דרבינו נקט שם לישנא דר' אבהו ופירש דברי ר' אבהו במה שאמר עד שיפרוט לך הכתוב וכו' ר״ל מדאיצטריך בנבלה כמבואר שם בגמ' מ״מ אין כונתו של רבינו כך ומוכרח הוא כדפרישית: והמניח חמץ ברשותו בפסח אע״פ שלא אכלו עובר בשני לאוין. בפ״ק (דף ה':) וא״ת כיון דשאור וחמץ חדא מילתא היא א״כ ארבעה לאוי הוו שאור לא ימצא ולא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ ולא יראה שאור אחרינא דהא אמרת דבחמץ עובר על לאו דשאור כדמשמע הכא וכן בפרק [רביעי] שכתב גבי מניח חמץ שעובר משום לא יראה ולא ימצא. והיה נראה לומר דלא חשיב אלא חד דראיה וחד דמציאה אבל תלתא לאוי דראיה חדא מלתא היא ואין זה מספיק. ונראה לתרץ דתרי לאוי חד דשאור וחד דחמץ צריכי משום צריכותא דידהו כדאמרו שם בגמ' בפ״ק דביצה (דף ז') ולא יהיה לך שאור כוליה קרא איצטריך לומר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע״ג דתלתא לך כתיבי הא דרשו בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ג) תלתא לך חד בעכו״ם שכיבשתו וחד בעכו״ם שלא כיבשתו ואחד בחמץ כדאמרו שם בגמ' וא״כ לא אייתר קרא כלל ובשאור עובר משום מציאה דקאמרו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור שאור לג״ש א״כ הרי בחמץ ובשאור תרי לאוי ולא יותר: ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. כתב הראב"ד ז"ל א"א דוקא לשיעוריהן וכו'. וא"ת לדעת הראב"ד ז"ל דיש חילוק בין שאור לחמץ דשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער אבל חמץ לא א"כ אמאי אצטריך בגמ' דפ"ק דיו"ט (דף ז':) למיצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מיצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער להכי כתב תרוייהו כדי שיהיה הדין מחולק ביניהם. וי"ל דודאי אפילו לדעת הראב"ד ז"ל מאי דקאמר חייב לבער אינו אלא מדרבנן דמן התורה ודאי אינו חייב לבער כיון שאין בו חמץ כלל דאין אנו מצריכים לבערו אלא מפני שראוי לשחקה ולחמע בו עיסות אחרות אבל השתא ליכא ביה איסור חמץ כלל: כתב הרב המגיד על דברי הראב"ד ז"ל וביאור דבריו וכו' דאי בחמץ ולא נפסל כלומר דבחמץ ונפסל אי אפשר מכח הברייתא שהביא לקמן דהעלו הגאונים ממנו הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער: והעלו הגאונים ז"ל הא נפסלה כו'. ואם תאמר מנא להו הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאוכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל ה"ה דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער. ועוד דדילמא נקט הכי משום דדוקא היכא דהכלב יכול לאוכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה. וי"ל דכיון דאמרת הכי דלא מטמאה א"כ ודאי דנפיק מתורת אוכל ובודאי דאינה צריכה שריפה וכן משמע בהלכות: ועלה קאמר וכו'. כלומר ואם תרצה לתרץ דברייתא בפת שאור והך ברייתא בפת חמץ אי אפשר דברייתא קמייתא מוכחא דבחמץ איירי מדקאמר בתר הכי אבל בפת שאור משמע דבחמץ עסקינן וכ"ת כיון דבחמץ עסקינן ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למהדר אשאור י"ל דלאשמועינן רבותא דאפילו שאור דהיכא דיחדה לישיבה בטלה: ולדברי הר"א וכו'. נראה ודאי דה"ה הנהו תרי קושיי דהקשה דמדקאמר בד"א ותו דפת וכו' היה יכול להקשות מבלי הברייתא האחרת שכתב עוד שם ת"ר וכו' אלא שרצה להקשות לו קושיא אלימתא כיון דבברייתא בתרייתא איירי בפת חמץ ודוקא לא נפסלה מלאכול לכלב א"כ קמייתא נמי הוי הכי דאי לא תימא הכי אלא דבמאי דאיירי הך ברייתא לא איירי הך היה להם לבאר בגמ' דעל הסתם משמע דתרוייהו כחד גוונא הוו:

חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח וכו'. כתב הרב המגיד וטעם איסור החמץ בזמנו במשהו כתב רבינו פרק ט״ו מהל' מא״ס לפי שהוא דבר שיש לו מתירין. ואע״ג שהוא כתב בסוף ועוד אזכיר שם מה שאמרו וכו' וסוף פרק ד' כתב בפירוש המקיים תערובת חמץ בפסח אסור לאחר הפסח וא״כ נראה לכאורה דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירים ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם ה״ה דהיינו דוקא במקיים תערובת שהוא כזית בכדי אכילת פרס ואז אסור אבל משהו דבר שיש לו מתירין הוא. וא״ת איך קאמרי דטעמא משום דבר שיל״מ הא בגמ' בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ט:) קאמר דטעמא דרב קאמר בין במינו בין שלא במינו אסור משום דגזרו שלא במינו אטו מינו דכל איסורין שבתורה במינו אסור במשהו וא״כ לא הוזכר שם טעם דדבר שיל״מ כלל ואדרבה משמע מהתם דליתא דא״כ לר' יוחנן דקאמר התם דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ושלא בזמנו מותר אמאי הוי בזמנו בנותן טעם הא הוי דבר שיל״מ. ונראה דרבינו הוכרח לומר כן לרבא דפסיק התם (דף ל') כרב דבזמנו בין במינו [בין שלא במינו] במשהו וס״ל לרבינו דלא מצינא למימר דרבא אית ליה כל איסורין שבתורה במשהו וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וכרש״י ז״ל דהא ודאי קיי״ל בעלמא כל איסורין שבתורה בנותן טעם ורבא גופיה אית ליה בעלמא הכי וכמו שכתבו התוס' אלא ודאי דרבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה ודאי משום דבר שיל״מ ור״י דלית ליה הך טעמא דדבר שיל״מ אפשר דס״ל דלא אמרינן דבר שיל״מ אלא כמו ביצה שנולדה ביו״ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו היה בעין היה דבר שיל״מ אבל הכא דאיסור עצמו אילו היה בעין לא היה דבר מותר שהרי היה אסור אחר הפסח ואין זה נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אחר העירוב ולא קודם ורבינו פסק כרבא דהוי בתרא דפסיק הלכה הכי וכטעמיה:

אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ וכו' וכל הדומה לו וכו' אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת. הרא״ש והטור ז״ל הבינו בדברי רבינו דהוא פסק כר״א וכן משמע מדהביא קרא דכל מחמצת וכו' דלרבנן לא דרשי כל כדאמרו שם בגמ' (דף מ"ג:) והבינו בדברי רבינו דמאי דקאמר במה דברים אמורים כשאכל היינו דאכלו שלא כדרך בני אדם והיינו משטר קא שטיר ליה דאמרו בגמ' (דף מ"ד) והיינו פלוגתא דרבנן ור״א ופסק כר״א וכמו שביאר הכל הרב בית יוסף ז״ל סי' תמ״ב. והראב״ד ז״ל נראה דהבין כך ומפני כך השיג עליו דהרב ז״ל פסק כרבנן מפני שבכותח הבבלי אין כזית בכא״פ כלומר כשאכלו דרך אכילתו ואם אינו דרך אכילתו בטלה דעתו אצל כל אדם ומפני שהבין כן בדברי רבינו שמ״ש בד״א כשאכל היינו שאכל שלא כדרך אכילתו ומפני כן לא השיג עליו דהיה לו לחייבו כרת דודאי אם היה אוכל כדרך אכילתו היה חייב כרת ורבינו לא איירי אלא שלא כדרך אכילתו דמרבינן לה מרבוייא דכל ולהכי לא חייב כרת ועשאו מצוה מיוחדת בפתיחת הלכות אלו ונתישבה קושית ה״ה ז״ל. ויש לתת טעם לזה משום דפסק כסתם מתניתין וכמו שפסק הר״ן הלוי ז״ל ואע״ג דבחמץ נוקשה לא פסק רבינו כסתם מתני' משום דבגמרא אמרו דאפילו ר״א מודה בחמץ נוקשה דאמרו (דף מ"ג) תניא כוותיה וכו'. והשתא אתי שפיר לפי זה שמה שהשיג הראב״ד על רבינו היא קושיא אבל לפי מה שהבין ה״ה ז״ל כמו שנבאר אינה קושיא כלל דלא השיגו אלא מצד הלשון דסתם כותח הבבלי אין בו כזית בכדי א״פ וזו אינה קושיא שהרי רבינו ביאר דבריו דדוקא כשהיה בו אע״פ שמן הסתם אין בו וכמו שכתב ה״ה ז״ל, ועוד דלא היה לו להשיגו מלשון ההלכות אלא מלשון הגמ' דאמר הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מיהו לזה י״ל דאין לשון הגמ' מורה דבסתמיות הוא כך אלא ר״ל הנח לכותח הבבלי דאיירי שאין בו וכו' אבל ההלכ' כתבו היכא דליכא כזית וכו' כגון כותח הבבלי משמע דהסתמיות הוא כך. וא״ת אי דעת רבינו לפ' כר' אליעזר וכתב דלוקה משום רבויא דכל א״כ איך פסק כר״י בחצי שיעור דלא לקי דמפיק ליה מרבויא דכל חלב ביומא ריש פ' יוה״כ (דף ע"ד) דר' יוחנן משמע דלית ליה דר״א וכדכתבו התוס' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) ד״ה לענין חמץ בפסח נמי וכו' דר״י לא לקי מרבויא דכל ור״א לקי מרבויא דכל וכיון דהוא פסק כר״א הוה ליה ללקות בחצי שיעור מרבויא דכל. וי״ל דשאני התם דמרבויא דכל מרבינן תרתי כזית וחצי שיעור כדאמרו שם בברייתא אע״ג דהכא מרבינן נמי כותח ושכר וזיתום וכו' כולה חדא מילתא היא. ועוד י״ל דהתם לא לקי משום דאכילה משמע כזית ופחותה מכזית לא מקרי אכילה ואתא כל ורבי לן ומפיק לקרא מפשטיה ולכך לא לקי אבל הכא כי אתא כל ורבי לא מפיק קרא מפשטיה דשפיר איקרי מחמצת עירוב חמץ ולכך לקי זהו מה שהבינו הרא״ש והטור ז״ל והראב״ד ז״ל כפי הנראה בדברי רבינו. וה״ה הבין בדברי רבינו והראב״ד ז״ל דרך אחרת והוא דרבינו פסק כרבנן ומה שכתב בד״א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת ר״ל שאכלו כדרך אכילתו שהוא בטבול והראב״ד ז״ל השיג על רבינו מצד הלשון דקאמר כגון כותח הבבלי ולדידיה י״ל במה שהביא רבינו קרא דכל מחמצת לאו דמרביה ליה מכל דרבנן לא דרשי כל אלא הביא האי קרא דכל מחמצת דמפיק לה מפשטיה דקרא וה״ה דמצי לאתויי קרא דלא יאכל חמץ, ונראה דטעמו ז״ל הוא מפני דאי רבינו פסק כר״א ור״א בעי אכילת פרס א״כ תקשי משכר המדי וכמו שכתב שם רש״י ז״ל דבמאי עסקינן אי ביש בו כזית בכדי אכילת פרס מאי טעמייהו דרבנן ואי ליכא כזית בכדי א״פ וכדכתב רש״י מאי טעמא דר״א דהא לפי דעת רבינו בעי ר״א אכילת פרס וכי תימא לא בעי ר״א כדי א״פ אלא בכותח הבבלי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בשכר המדי דשותה כדרכו אפילו אין בו כזית מיחייב מ״מ קשה דמנא לן לרבות מכל מחמצת הני תרתי שהוא כותח הבבלי שאכלו שלא כדרך אכילתו בכזית ושכר המדי אפילו אין בו כזית נימא דקרא לא אתא אלא אאכלו כדרך אכילתו אפילו אין בו כזית בין לשכר המדי בין לכותח הבבלי ושלא כדרך אכילתו כזית בכדי אכילת פרס דגלה דעתו ובכי האי לא פליג ר״א אלא בחדא ומנא ליה לגמ' לומר דפליג עליה דרבנן בתרתי לכך פירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו מה שפירש. וא״ת אי רבינו פסק כרבנן איך פסק בהל' איסורי מזבח פ״ה שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנאמר כי כל שאור וכל דבש וכו' ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובת שלהן לוקה ע״כ. ובגמ' פ' אלו עוברין (פסחים מ"ג:) הקשו והתניא כל שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין ת״ל כל עירובו מנין ת״ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ע״כ משמע דהך ברייתא דעירובו מנין וכו' אתי כר״א דדריש כל דלרבנן דרבוי כי לא ס״ל וא״כ לדידהו בעירובו אינו עובר ואפילו במקצתו שהוא פחות מכזית אינו עובר וכי תימא הא דרבנן כי כל דרשי מ״מ לא מוקמינן כי כל אלא לרבות מקצת אבל עירובו מנא לן וכי תימא ס״ל לרבנן דכי כל ריבה הכל מקצתו ועירובו א״כ היכי קאמר בגמ' בזעירי דאמר דאף שאור בל תקטירו דאתי כר״א הא אפילו כרבנן אתי. וע״ק התם גופיה היכי פסק רבינו דהוי בכל שהו הא הוא ז״ל פסק לקמן דאין הקטרה פחותה מכזית ובגמ' (שם) מבואר בהדיא דלמ״ד אין הקטרה פחותה מכזית מאי דקאמר מקצתו אינו ר״ל משהו אלא לרבא פירושו זית שלם והוא חצי קומץ ולזעירי לפי פי' רש״י ז״ל ר״ל חצי זית איסור וחצי זית היתר אבל משהו לבד לא דאין הקטרה פחותה מכזית, מיהו לזה י״ל דרבינו נמי הכי ס״ל דבמשהו לבד אינו לוקה וסמך אמאי דכתב לקמן אין הקטרה פחותה מכזית לחייב מלקות ומאי דקאמר הכא אסורין ר״ל איסור לבד א״נ ר״ל איסורין אכל שהן שיהו בתוך הקומץ הוא נאסר אבל בתנאי שיהיה הקומץ כזית וכמו שיתבאר לקמן. ולקושיא הראשונה י״ל דאע״ג דהך קושיא מוכחא דאתי כר״א ולא כרבנן היינו משום דס״ל דרבנן לא דרשי כל אבל יש סוגיות אחרות בגמ' דמשמע דדרשי כמש״כ התוס' שם דרבי עקיבא דריש בפ' חטאת וכן רבנן נמי דרשי כל בריש מרובה דאמרי כל רבויא הוא ובפ״ק דסוכה גבי כל האזרח וא״כ ודאי דהך סוגיא אידחיא לה וטעמא דרבנן משום דלא דרשי כל אלא בעלמא דרשי כל והכא לא דרשי ליה משום דאין סברא, דומה למה שכתבו התוס' דבעירובו אין סברא אבל מ״מ בעירוב דשאור סברא היא כיון דכבר רבינן מקצתו לפחות מכי כל דהא רבנן כי כל דרשי א״כ סברא הוא לרבות ג״כ עירובו כיון דכבר רבינן מקצתו:

אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר וכו'. וכל האוכל אחר זמן זה x לוקה מן התורה. כתב הרב המגיד ורבא גופיה כו'. וא״ת מה ראיה היא זו הא לעולם דהלכתא כר״ש ומאי דמפקיה מהתם דלא תשחט וכו' לא הוי אלא עשה או איסורא אבל לאו לא הוי דהא לא אמר קרא אלא לא תשחט הפסח בעוד החמץ קיים אבל לא הזהיר על החמץ שלא יאכלוהו וזה ברור וכמו שכתב לקמן בשם הראב״ד ז״ל. ונראה לומר דה״ה לא סבר כר״ש דאית ליה כך אלא דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אית ליה לר״ש דמותר והראיה ששם אמר בפ' כל שעה (פסחים דף ל') בדברי רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואי איתא דמאי דקאמר רבא שלא בזמנו וכו' איירי בין לפני בין לאחר הא מותר קאמר דמשמע היתר לגמרי אפילו מדרבנן דהא הקשו בגמרא עליו והא אמר רבא [ר״ש] קנסא קניס וכו' משמע דהיתר לגמרי קאמר וא״כ כיון דהך היתר משמע לגמרי אפילו איסורא ליכא כלל אלא ודאי שמה שאמר שלא בזמנו מותר לא הוי אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא, וזה היה מה שרצה להכריח הרב המגיד ז״ל:

ואסרו חכמים לאכול וכו'. בפ"ק (דף י"ב:) אמרו במשנה ר"מ אומר אוכלים כל חמש ושורפים בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש. ובגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה וכו' אחד אומר בשלשה כו' אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר עדותן קיימת ואיפליגו שם בגמרא אביי ורבא בפירוש הך מתני' והכלל העולה מההיא סוגיא דלאביי לחד לישנא לר"מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר"י אדם טועה חצי שעה ולאידך לישנא דאביי לר"מ אדם טועה משהו לר"י אדם טועה שעה ומשהו ורב פריך ליה ואמר ומה אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף וכו' והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן ליה וכו' אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו מעשה כי הוה בתחילת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי שתי שעות חסר משהו לדברי ר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו מעשה כי הוה או בתחלת שלש או בסוף ה' וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסר משהו עוד הקשו שם לרבא אליבא דר' יהודה וכו' מתחלת ארבע לא ניכול ותירצו חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב וכ"ש ארבע והקשו עוד בחמש נמי ניכול ותירצו במסקנא אלא אמר רבא גזירה משום יום המעונן. עוד שם אמר רב אשי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ פשיטא היינו הך ואמרינן הא קמ"ל כו' ע"כ בגמרא. ונראה להקשות לכאורה טובא על דברי רבינו חדא בגמרא מוכח דמאי דתירצו יום המעונן הוא לומר דבחמש לא ניכול משום דשמא יטעה בשבע ביום המעונן דליכא חמה אבל אי הוה גזרינן חמש אטו שש לא הוה צריך ליום המעונן דבלאו יום המעונן נמי טעי אינש בחדא שעתא דכי היכי דטעי בשש ושבע כדאיתא שם שית יומא בקרנתא קאי הכא נמי טעי בין חמש לשש אלא ודאי דבגמרא לא רצו לומר כן משום דהוי גזירה לגזירה כיון דלא גזרו בשש אלא אטו שביעית הוי גזירה לגזירה. ועוד קשה דלכאורה משמע דכמחלוקת בכאן בחמץ כך מחלוקת שם בעדות כדאמרו שם בגמרא ומשמע דאם רבינו פסק כאן כר"י דאוכלין כל ארבע ובחמש גזרינן דטעו אינשי כולי האי א"כ היה לו לפסוק כן בעדות ואנן אשכחינן שכתב בסוף פ"ב מהלכות עדות עד אומר בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות היה עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת אבל אם אמר האחד בשלש והשני אמר בחמש עדותן בטלה ע"כ. א"כ הרי שם פסק כר"מ. מיהו הא לאו קושיא היא כלל דלאו הא בהא תליא דאע"ג דהוא פסק כר"מ דסבר דלא טעו אינשי כולי האי מ"מ כאן בחמץ פסק דטעי בין חמש לשבע גזירה משום יום המעונן כדאמר רבא בגמרא ובעדות לא שייך הך טעמא דבדקינן להו לעדים אי הוה יום המעונן אי לא ועוד דעדים זריזים הם להך מילתא אע"ג דלא ס"ל עדות לזריזים מסורה מ"מ בהא הם זריזים וכ"ת מ"מ למה פסק כר"מ בעדות נגד ר"י דהלכה כר"י לגבי ר"מ נ"ל משום דבמתניתין בריש היו בודקין הוזכרו דברי ר"מ בסתם ולא אמרו שם דברי ר"מ ואם כן הלכה כסתם משנה: ותו קשיא לי התם בהלכות עדות קושיא חזקה דנראה ודאי דלא פסיק התם רבינו לא כאביי ולא כרבא כלל דלאביי כבר הוכחתי דלר"מ לחד לישנא אינו טועה כלום ולר"י חצי שעה ולאידך לישנא לר"מ טועה משהו ולר"י שעה וחצי ולרבא לר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו והוא ז"ל כתב שם שכן דרך לטעות שעה אחת והוא דלא כמאן והיה לו לפרש כרבא אליבא דר"מ דהכין הלכתא כרבא לגבי דאביי וה"ל למימר דרך אדם לטעות שתי שעות חסר משהו ונפקא לן דאי בדקינן להו לסהדי ואמרי בתחלת שתים או בתחלת שלש דלא מכחשי אהדדי ועדותן קיימת ולדברי רבינו במה שכתב שם שכן דרך העם לטעות שעה אחת הוי הכחשה דשתי שעות חסר משהו לא טעו והוא נגד האמת ועל צד הדוחק היה נראה במה שכתב רבינו דרך העם לטעות שעה אחת ר"ל בדבור הלשון שזה אומר שתים וזה שלש שבדבור כפי הנראה אין הפרש בהם אלא אחת אבל ודאי כד דייקת שפיר הוי טעות שתים ומשהו והוא דוחק גדול וצ"ע. ולקושיא הראשונה שמעתי משם חכם תשובה אחת של רבינו ז"ל שהשיב לחכמי לוניל על זה דאע"ג דבגמרא מוכח דטעו בין חמש לשבע ביום המעונן מ"מ רצה הוא לתת טעם אחר יותר קרוב לסברא ואע"פ שהגמרא לא אמרו אין חשש בזה דלא פליג על הגמ' בדינא. וכל זה איננו שוה לי כלל דודאי האי טעמא קלישא הוא דהוי גזירה לגזירה כדפרישית וצ"ע:

והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות כו'. וא"ת אפילו בשעה חמישית אמאי לא לקי מכת מרדות דהא מדרבנן אסור ועוד אמאי נקט אוכל בשעה ששית אפילו נהנה בשעה ששית נמי אסור מדרבנן. וי"ל דמ"מ כיון דהיא שעה דמותר בהנאה ס"ל ז"ל דלא נחמיר כל כך באכילתו. והאי דנקט אוכל אפשר דה"ה נהנה אלא נקט אוכל איידי דצריך למינקט בתר הכי דשעה שביעית אוכל דהתם דוקא אוכל והוא משום לא תאכל עליו חמץ אבל לא נהנה:

אחד האוכל ואחד כו'. ואם הטעם משום דיש שם חמץ עליו או משום דבא מחמץ עי' חולין ד' ק"כ ועי' רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א והא דבעי קרא דנפש לומר דשתיה בכלל אכילה ונ"מ אם המחה את החמץ קודם הפסח דעדיין לא חל עליו שם חמץ ועי' מש"כ הרא"ש בנדרים ד' נ"ה ע"ב ועי' בהך דנזיר ד' נ' ע"א גבי כזית נצל ובירושלמי שם בנזיר דהוה מחלוקת בזה ועי' מה שכתבתי לעיל בהל' ציצית וגם נ"מ להך דלקמן פ"ו ה"ו גבי מצה שנמחה אם אח"כ נקרש אם יוצא בה ידי מצה אם משום דלאו לחם היא או משום דלאו אכילה היא ועי' בחולין שם ד' ק"כ גבי חלב דקריש ובאמת בגמ' שם גבי דם אמר רק משום דאקפי אקפויי בידים ואחשביה ועי' בתוס' נזיר ד' נ' ע"א ד"ה בחמה וגבי דם י"ל משום דהא מבואר בתוספתא דטהרות הובא בירושלמי דיומא וכ"מ ובתוס' שבועות ד' כ"ג דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לכך בעי הקפה בידים דוקא ועי' בהך דבכורות ד' י' ע"א גבי איסור חישובו אך זה רק אם יש עליו שם דם רק דלא הוה דרך אכילה אבל אם נימא דפקע ממנו שם דם אז לא שייך זה ועי' בהך דפסחים ד' מ"ו ע"א ושבת ד' צ"א ע"א ולכך בב"ב ד' צ"ז אמרינן גבי שמרים דכדרך שאמרו לאיסורן כך להכשירן ר"ל משום דאיסורו חישובו ועי' שבת ד' ט"ז ע"א גבי כלי טמא חושב משקה וחולין ד' פ"ז ע"ב גבי מראה אדמומית ע"ש ועי' תוס' מנחות ד' ס"ט ע"א דגבי אכילה לא בעי מחשבה ועי' חולין דף קכ"א ברש"י ותוס' גבי אלל לענין איסור ע"ש, וע"ש ד' ק"ב ע"ב וגם עוד יש נ"מ אם צריך כזית שיהיה בהחמץ קודם שהמחהו או די גם אם יש בו כזית עכשיו ועי' תוס' סנהדרין ד' ד' ע"א גבי דם השרץ ובהך דנזיר ד' נ' הנ"ל בירושלמי ועי' מנחות ד' נ"ד ע"א ובכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח צריך רביעית דוקא אך י"ל דשאני התם משום דעיקרו הוא דם כדאמר שם ולכך אמר כן והוה קולא אבל בלא זה הוה סגי בכזית אף כמו שהוא עכשיו ועי' תוס' ע"ז ד' ל' ע"ב ד"ה ומטמא ונ"ל דזהו מה דאמר בחולין ד' פ"ז ע"ב ענוש כרת והוא דאיכא כזית ר"ל כשהיה מתחלה כזית קודם שנצלל ועי' בתוספתא כריתות פ"ב גבי הקפה את הדם דצריך כזית דוקא כמו שהוא עכשיו ואמר שם דאם אכל חצי זית דם קפוי וחצי זית דם צלול מצטרף אף דלכשיקפה לא יהיה בו שיעור כן הפי' בתוספתא שם ועי' שבת ד' פ' ע"א ובדברי רבינו שם פי"ח ה"ט גבי דיו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ה ה"ב דגבי יין קרוש די בכזית ע"ש ועי' שבת ד' ע"ז ע"א:

ואיסור החמץ כו'. עי' בהשגות מה דמחלק בין שאור לחמץ, ועי' בתוספתא פ"א דביצה מבואר כן יעו"ש דהשאור הוה עצם החימוץ ועי' בע"ז ד' ס"ח ע"א שאני עיסה הואיל וראויה לחמע לכך לא שייך בהו נותן טעם לפגם. ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ב הכ"א דבדבר שהאיסור הוא מחמת עצמו אם אכלו כולה אף דנסרחה לוקה והוא מהך דנדה ד' נ"ו ע"א ע"ש ושם ד' כ"ח ע"א גבי נשרף ע"ש ועי' מש"כ לקמן פ"ד ע"ש ועי' בחולין ד' צ"ט ע"ב:

אלא א"כ קנה חמץ כו'. אך זה דוקא אם קנה מן העכו"ם דאיסורי הנאה יש בו שני דברים אחד דאינו יכול לקנותו וגם דאין המוכר יכול להקנותו, ועיין תוס' חולין ד' ד' ע"ב ורש"י סוכה ד' ל"ה ע"א דאיסורי הנאה לאו בר דמים הוא ותוס' גיטין ד' מ"ג ע"א ד"ה מי איכא דכל היכא דלית ביה דמים אינם יכולים למכרו ועי' תוס' סנהדרין ד' פ"א ע"א וכ"מ. ובזה א"ש הך דנדרים ד' מ"ז ע"א גבי קונה פירות כו' ע"ש בר"ן ובראשונים רק הכי פירושו שם דמיירי שהחליפו המדיר דלדידיה הותר ושפיר תפסי דמים והוי כמו הפירות עצמם וכמו דאמרינן בחולין ד' קל"א ע"א שאני התם דמשתרשי ליה והוה כמו הדבר בעצמו כיון דנשתייר לו על ידיהם ופשט שם מהך דהאומר לאשתו קונם כו' וסלקא דעתך דמיירי שהבעל לוה ונותן לה ולדידיה הותר וא"כ הוה חליפין ואסורה בהם ותירץ דמיירי דהיא לותה ואח"כ הקשה מערלה ולא הביא רק ערלה לבד ולא הביא כמו לשון המשנה בקדושין ערלה וכלאי הכרם ועי' ע"ז ד' ס"ב ע"ש בתוס' ד"ה בדמיהם לכן נ"ל דס"ד דמיירי אף בערלה בחו"ל דספיקא מותר עי' קדושין ד' ל"ט ושפיר י"ל דהוה בר דמים ותופס דמים ואמאי יכול לקדש בדמיהם ותירץ דדיעבד שרי ולא גרע מהך דקדושין ד' ל"ט ולכך בדיעבד מקודשת. ובזה א"ש מה שהקשה התוס' בע"ז שם ובפסחים ד' כ"ט ע"א דאמאי לא יקדש בגוף הערלה אך הטעם משום שאינו שלו ואינו יכול להקנות לה והוי כהך דקדושין דף נ"ב ע"ב גבי המקדש בחלקו דאינה מקודשת ע"ש בתוס' ותוס"י מה שכ' שם אך האמת דאינו יכול להקנות לה ובמה קידשה. ובזה א"ש מה דמבואר בקדושין ד' נ"ו ע"ב המקדש בציפורי מצורע והקשה התוס' למה בציפור המשתלחת לא הוי קדושין ע"ש. אך באמת הטעם דכיון דצריך לשלחה אינה שלו ואין יכול להקנות לה ובמה מקדשה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ב דערלה דלכך בערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים משום דאינם ממין שום אדם ע"ש ועי' בירושלמי פ"ב דקדושין וע"כ כאן מיירי שעכו"ם מכר חמץ לישראל כמו שכ' הר"ן ז"ל בפ"ג דע"ז על הך דדף מ"ב ע"א מדאגבה קניה ועי' בירושלמי ב"ק פ"א ה"ב שאמר לו סוד את הבור הזה כו' ע"ש ר"ל דקנה להתחייב בו וזה ר"ל הך דפסחים ד' ו' ע"ב דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותן ר"ל דע"י שהכתוב אומר דהוא עובר והוא חייב ואחר לא עי"ז נחשב בעלים וכעין מה דאמרינן ב"ק ד' ס"ט ע"ב גבי מעשר שני ממון גבוה הוא ולענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותו מדמחייב חומש ר"ל כך דכיון דהתורה אמרה דהוא חייב חומש ולא אחר לזה גופא מקרי ברשותו ועי' בירושלמי פ"א דמעשרות ידי הבעלים לא יצא שאומרים לו פדה אתה ראשון ע"ש ועי' תוס' תמורה ד' ל"ב ע"א וכ"מ בזה. והנה גבי קנין מעכו"ם עי' בדברי רבינו ז"ל בפ"א מהל' זכיה ומתנה הארכתי שם דבעי רק שיסתלק רשות העכו"ם ממנו לא שיקנה לו דעכו"ם אין לו קנין גמור בהחפץ ובפרט למאן דאמר דגזל עכו"ם מה"ת ועי' תוס' פסחים ד' כ"ט ע"א ע"ש וא"כ למאי דקיי"ל דישראל מישראל מדרבנן אינו קונה בכסף ועי' תוס' ב"ב ד' נ"ד ע"ב ד"ה מישראל ע"ש דדעתיה לקנות כמו שיקנה מישראל חבירו והיינו במשיכה וזה לא בא מכח העכו"ם דעכו"ם אינו מקנה כמ"ש וכמבואר בב"ב שם מכי מטי זוזי לידיה לכך שוב לא משכחת לה מלקות בקנה חמץ ולכך רבינו ז"ל בפי"ט מהל' סנהדרין לא חשיב רק חימץ עיסה בפסח ובאמת לא ר"ל שם כגון שנתן שאור בעיסה דעשה בה מעשה להחמיץ דזה לא שייך רק במחמיץ מנחה דהעבירה הוא בהחימוץ כמבואר במנחות ד' נ"ו ע"ב משא"כ כאן העבירה הוא במה שמשהה החמץ ברשותו רק שצריך שיבא זה ע"י מעשה לכך אם לש עיסה ונתחמצה מאליה ועי' מש"כ בזה בפ"ז מה' גניבה ה"ב וה"ג דעשיית מדה חסירה הוי לאו שאין בו מעשה אף דחייב משעת עשייה ולא הוי כמו הך דב"מ ד' ס"ב ע"א גבי לאו דלא תשימון ועי' מש"כ הרי"ף ז"ל בפ"ז דסנהדרין על ד' ס"ה גבי עדות ועי' ריש נדרים דף ד' גבי בל תאחר ובתוספתא פ"ד דמכות דמבואר שם דמאחר הוי לאו שאין בו מעשה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג ע"ש. אך באמת בנדרים שם ר"ל דכיון דטימא עצמו בטל ממנו העשה של קדוש יהיה כעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ז הט"ו ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ד ה' כ"א דלוקה ע"ש ומה שאמר שם בנדרים בל תאחר תגלחתו נ"ל דר"ל דהנה מבואר בירושלמי פ"ב דנזיר ותוספתא פ"ד דנזיר דמי שקיבל עליו שני נזירות אם השלים נזירות הא' ועדיין לא גילח עדיין לא חל עליו נזירות השני אפילו אם אין תגלחת מעכבת וזה ר"ל בל תאחר דע"י שמאחר תגלחתו הוא מאחר הנזירות אך נ"ל דזה רק בטומאה שהנזיר מגלח עליה אז אם טימא עצמו לוקה משום בל תאחר נזירותו דעי"ז מבטל העשה דקדוש יהיה אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו לוקה משום ב"ת. ובזה יש ליישב הך דמכות ד' כ"א ע"ב מה שהקשו שם אמאי לא חשיב לאו דב"ת. ובאמת נ"ל כך דהנה שם נקט יש חורש תלם ונ"ל דר"ל כגון שנגע בהמחרישה במת כעין הך דשבת ד' י"ז ולוקה משום טומאה בחיבורין עי' נזיר ד' מ"ב וד' נ"ד וכ"מ בזה וע"ז אין הנזיר מגלח רק מוזהר ולא שייך ב"ת:

אפילו הניחו בשגגה או באונס כו'. עי' בירושלמי פ"ד דפאה ה"ב ופ"ה ה"א גבי המגדיש ע"ג לקט ופ"ט דתרומות ה"ב גבי גידולין ועי' בירושלמי פ"ח דיבמות גבי משוך ועי' בכורות ד' ל"ד ע"ב גבי בהרת ועי' תוס' ע"ז ד' י"ג ע"א גבי נשא ונתן ושם ד' י"ח ע"ב ועי' בקדושין ד' ל"ט גבי הכרז על פירותיהם שטעונים גניזה ע"ש ועי' ב"מ ד' צ' ע"ב ורש"י ביצה ד' כ"ח ע"א ועי' בירושלמי פ"ג דתרומות ה"ב מה דרצה לחלק בין קסבר שהם טהורים או באומר מותר ועי' ב"ק ד' צ"ה ע"א גבי לוקח ת"ח ע"ש ובירושלמי גיטין פרק ה' גבי המטמא והמדמע ובירושלמי פ"ו דפסחים ה"ו ומש"כ התוס' ב"ק ד' ק' ע"א וכ"מ ומש"כ רבינו ז"ל פט"ו מהל' מאכלות אסורות גבי ביטול איסור לכתחלה ע"ש ועי' תוס' בכורות ד' כ"ג ע"א. אך זה צריך עיון במקום שעל פי דין א"צ לבער כמו בהך דדף מ"ט ע"א ולקמן פ"ג ה"ט אם החמץ מותר או לא ועי' במו"ק ד' י"ד ע"א וד' י"ח ע"ב וע"ש ד' ז' ע"א גבי כותל הגוחה לרה"ר דמשום סכנה התירו לו לבנות והוה כעין הך דעירובין ד' מ"ו ע"א ויומא ד' ע"ז ע"ב ועי' בירושלמי כתובות ד' ב' גבי אנוס בתקנתא דרבנן וירושלמי פ"ה דכתובות נעשה כמו שחבשוהו סופרים ועי' תוס' שבת ד' ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור ע"ש ועי' בהך דגיטין ד' נ"ד ע"א ע"ש:

אם נתערב בין במינו בין שלא במינו כו'. עיין בתוספתא פסחים פ"ג האשה שכינסה מי תשמישו של נחתום כו'. אך י"ל דר"ל למוצאי יו"ט הראשון או דמי תשמישו של נחתום הוה כמו עצם האיסור וכעין דאמרינן בע"ז ד' ל"ה כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה דמי והוה כעין חרס הדרייני דהוא איסור עצמיי לא משום הבלוע שבו ועי' ע"ז ד' ל"ב ומש"כ בזה לעיל בהל' ע"ז פ"ח וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל גבי בית שאור דאסור אף להניח בו צונן בפסח והטעם דיש עליו שם עצם האיסור וכמו קנקנים לר"מ כמבואר בתוספתא דע"ז פ"ז דאסור להוליכן לר"מ דלא כמ"ש התוס' בע"ז ד' ל"ב ע"א ע"ש:

אין חייבין כרת כו'. עי' בהשגות ובדברי הה"מ. אך באמת זה ודאי ס"ל לרבינו דאם נתערב חמץ בכזית בכדי אכילת פרס חייב כרת רק כאן מיירי שנתערב קמח ונתחמץ בהתערובות והוה זה כמין בריה אחרת ולא איתרבי רק ללאו ולכך דייק רבינו לקמן פ"ד ה"ח שעושין אותו מן הקמח ועי' בירושלמי פ"ג ה"א דאמר שם אין חימוצו חימוץ ברור ע"ש ועי' בחלה פ"א מ"ב עיין שם, וכן ס"ל לרבינו ז"ל בהל' כלאים פרק י' ה"ו גבי צמר גמלים וצמר רחלים דהטעם כיון שנתערב קודם שנטווה ונעשה חוט לא חייל עליו שם חוט צמר כלל ולכך מותר אח"כ להטילו בפשתן ועי' במס' נגעים פי"א משנה ב' ובזה א"ש מה דמבואר בתוספתא פ"ד דדמאי מרבין פירות חו"ל על פירות א"י לפוטרן מן המעשר וכן מרבין פירות שניה על פירות שלישית כו' ע"ש והרי טבל אין בטל ברוב וגם האיך מערבין לכתחלה אך י"ל להרבות קודם מירוח שאז אין עליו שם חיוב כלל ואח"כ כשנתמרח אין המירוח מביא אותה לידי חיוב וגם י"ל דה"ה כאן אם נתערב קודם הפסח וכשיבא הפסח לא יחול עליו שם חמץ כיון שהוא בהתערובות ועי' בירושלמי פ"ב דקדושין ה"ז המזבח בורר את הראוי לו ובאמת נ"ל דזה הוה מחלוקת דפ"ט דשביעית הובא בפסחים ד' נ"ב גבי הכובש ג' כבשים דרק אם חל הביעור על האחרון שבהם אז חייב לבער ופלוגתא בזה וזהו הטעם דזמן הביעור חל רק על הדבר שהוא בפ"ע ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' שמיטה פ"ז ועי' בזבחים ד' ע"ז ע"א גבי חולין ממילא הוה ומנחות ד' מ"ח ע"א ע"ש בזה. אך י"ל דזה תליא אם חמץ הוא איסור בעצמיי שאסור לאוכלו בפסח או שבפסח אסור לאכול חמץ ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"י הי"א וה"ז לחלק בין אכל תרומה ביוהכ"פ בשוגג דאז צריך לשלם קרן וחומש דהאיסור הוא על הזמן ובנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג דאז פטור על החומש משום דהאיסור הוא על הדבר וגבי תרומת חמץ מבואר דיש עליו חומש עי' ד' ל"א ע"ב ע"כ דהאיסור הוא בזמן ובאמת זה תליא בהך פלוגתא דר"י ור"ש אם חמץ לאחר הפסח אסור מה"ת או מותר דמ"ד אסור ס"ל דהחיוב הוא בהדבר ולא בהזמן ולמ"ד דמותר ס"ל דהחיוב הוא בזמן ויהיה נ"מ ג"כ להך דלקמן ה' ז' גבי חצי שיעור אם נתחמץ מתחלה פחות מכשיעור ע"ש ועי' במה דפליגי במעשר שני פ"ה משנה ו' גבי תבשיל אם הגיע זמן הביעור במעשר שני אם צריך לבער או לא והוא ג"כ מטעם זה ועי' בתמורה ד' כ"ד ע"א בהך מחלוקת דראב"ש ורבנן גבי בשר בעל מום בקדירה ע"ש ועי' בספרי פ' נשא דמצריך קרא דסחורה מותר לנזיר ביין ועי' פסחים ד' כ"ג ע"א וברא"ש ריש פ"א דנדרים וכ"מ בזה ועמ"ש לקמן פ"ד ה"ה בשם הרמ"ך ז"ל דגבי בל יראה אף כזית ביותר מכדי אכילת פרס עובר וכעין הך דבכורות ד' כ"ג ע"א וס"ל לרבינו ז"ל דלא כתוס' דהוה דרבנן רק דזה מה"ת דכל זמן שלא נשאה אין עליה שם טומאת משא רק בזמן שנשאה ואז נשא גם החתיכת נבילה כי זה אינו דבר בעצם רק ע"י מקרה של המשא ולכך לא שייך בו ביטול ועי' בהך דמנחות ד' נ"ח ע"א גבי עירובו מנין ע"ש בתוס' ד"ה חצי דשם ג"כ לא שייך גדר ביטול היכא שיש בו כזית דהא עכ"פ העלה על המזבח כזית דבש או שאור ועי' בהך דביצה ד' ל"ח ע"ב גבי איסור תחומין ג"כ כה"ג דכיון דעכ"פ יש בו חלק בהעיסה ע"כ ממילא הוה כרגליו ויש איסור תחומין ועי' בעירובין ד' פ"ח ע"א גבי יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים ע"ש ברש"י דהאיסור ע"כ מחזירו לבעלים ע"ש ועי' מש"כ בזה בהך דפסחים דף כ"ז ע"ב די"ל דלכך הקדש לא בטיל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך זה תליא בהך פלוגתא דחולין ד' קל"ט ע"א אם גם קדושת ממון אמרינן כן וזהו כוונת התוס' מעילה ד' כ"א ע"ב מש"כ דמטבע חשיב ולא בטיל ועי' מש"כ בהל' מעשה הקרבנות ובהל' פה"מ ובהל' בכורות ועי' בהך דזבחים ד' פ"ז ע"א גבי חצות עושה עיכול ע"ש גבי הך דמתקיף לה רב יוסף ועי' חולין ד' ע' ע"א ברש"י ד"ה מחתך ומניח ע"ש ולכך צריך כאן קרא דגבי תערובות חמץ יש בו מלקות ולא כרת, והנה גבי נוקשה עי' לקמן פ"ד ה"ח ופ"ה הי"ג והנה בירושלמי ס"ל גבי שיאור דאף דאסור ולוקין מ"מ מותר בהנאה עי' בפ"ב ה"א ובפ"ג ה"ה ובפ"ה ה"ד וזהו משום דס"ל כהך דאמרינן בחולין ד' כ"ג דהוא בריה ר"ל דהוה חמץ נוקשה וס"ל כמ"ד דלוקין רק ס"ל דמותר בהנאה דזה תליא בהך דחזקיה ורבי אבהו כמ"ש התוס' פסחים ד' כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו ועי' בירושלמי בפ"א דפסחים גבי מקדש בחטי קורטבנית ע"ש בהל' ד' ועי' מנחות ד' נ"ג ע"א ותוס' שם ד' נ"ד ע"א אך רבינו ז"ל ס"ל דנוקשה רק דרבנן וא"צ לישרף וכמו בשיאור דר"מ לר' יהודה רק בשיאור דר"מ לר"מ פסק דישרף משום דהוה ספק שמא הוא חמץ גמור ולא בריה ומש"כ התוס' פסחים ד' ב' ע"א ובמנחות ד' נ"ד ע"א זהו רק אם אמרינן דשיאור הוא בריה אבל אנן לא פסקינן כן:

האוכל מן החמץ עצמו. משמע אבל לא ע"י תערובות ועיין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ג ע"ב ונזיר דף ל"ו ומש"כ הר"ש ז"ל במס' טבול יום פ"ב ע"ש. וראיה לזה דהרי אמר בפסחים דף מ"ג ע"א דר"מ ס"ל דחמץ גמור ע"י תערובות דהיינו כותח הבבלי פטור מכלום ע"ש וע"ש דף מ"ד ע"א דכותח הבבלי הפטור הוא משום דאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועיין בכריתות דף י"ב ע"ב דר"מ ס"ל כאלו אוכל קליות ע"ש דאפילו חייב אפילו משהה אכילתו יותר מכדי אכילתו יותר מכדי אכילת פרס ע"ש ברש"י ד"ה לחומרא וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ וע"כ צ"ל דע"י תערובות שאני אך באמת בכריתות שם אין הפירוש כרש"י דמפרש שאוכל פירורים דקים מאד ומפסיק בין אכילה לאכילה דזה אינו דעיין במנחות דף ט"ז ע"ב משמע דאין זה דרך אכילה כלל אם אכל פירורים דקים מאד ועיין בתוס' שם דף כ"ו ע"ב דגם אין דרך הקטרה בכך לכו"ע אך בירושלמי יומא פ"ב מבואר להיפך ע"ש ועיין מש"כ התוס' נזיר דף ל"ה ע"א ד"ה דבין הביניים שאם ליקט האוכל דאין זה דרך אכילה ע"ש ותוס' שם דף ל"ו ע"ב ד"ה וכזית ועיין רש"י פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה ומשנה דאם אכל פירורים קטנים כמו חרדל מצטרף אם אכלן בכדי אכילת פרס ע"ש אך י"ל דשומשם קטן מחרדל עיין ר"ה דף י"ג ע"א אך בירושלמי נזיר פ"ד ה"ד מוכח להיפך דחרדל קטן ע"ש, וצ"ל הך דמנחות הנ"ל משום דגבי קדשים דבעינן למשחה לא הוי דרך אכילה בכך כעין דאמרינן בזבחים דף כ"ח ע"א ע"ש גבי עור אליה אך בהך דכריתות הפירוש שם לר"מ אוכל קליות מיירי ששוהה באכילתו זמן רב ולא שמפסיק וכעין הך דשבועות דף י"ז ע"א גבי דרך קצרה וחולין דף ל"ב ע"א גבי שהיה בשחיטה ועיין בזבחים דף ל"א ע"ב גבי לאכילת גבוה קמקשינן לה ע"ש בר"ש דהקטרה ע"כ צריך שישהה כזית יותר מכדי א"פ ע"ש ברש"י אך באמת אין הפי' שם כן דהא אמר שם דבהיסק גדול שייך בכא"פ רק הך אכילת גבוה ר"ל מעילה בהקדש כמבואר במעילה דף י"ח וכריתות דף ט"ז. ועיין בפיה"מ להרמב"ם בכריתות דף י"ב ע"ב ע"ש דמפרש כן ועיין בסוכה דף מ"ב ע"ב ופסחים דף קי"ד ע"ב ע"ש. ועיין תוס' ע"ז דף ס"ו ע"א גבי הך דר"מ דכל איסורין מצטרפין וזבחים דף ע"ח ע"א ע"ש ותוס' כריתות דף י"א ע"ב: שנאמר לא יאכל. ר"ל דמזה ילפינן דחמץ אסור בהנאה כדחזקיה כמ"ש רבינו לעיל ומבואר בירושלמי דתרומות פ"ו ה"א דאף ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת מודה באיסורי הנאה ע"ש וגם נ"מ אם מתחלה לא נתחמץ רק פחות מכשיעור דאם נימא דהאיסור הוא בתואר הדבר לא בעצם י"ל דלא חל עליו כלל שם איסור ועיין בירושלמי דנזיר פ"ו דאף למ"ד היתר מצטרף לאיסור זה רק בכשהיה באיסור מעיקרא כזית ע"ש בהל' א' דוקא אם שרה פת בכזית יין ועיין שם בפ"ז ה"ב גבי תרווד רקב משני מתים דוקא כשהיה בכל מת תרווד ונטל חצי מזה וחצי מזה ע"ש ועיין בבלי שם דף נ"א ע"א ע"ש וכן כתב התוס' יומא דף פ"א ע"א גבי רביעית דם וכן הוא שיטת רשב"ג בירושלמי פ"ג דחלה ה"ז ופ"ד ה"ו דרק אם יש בו שיעור אז מצטרף ולכך כאן צריך קרא גבי חמץ לאסור חצי שיעור כה"ג ולגבי ביעור א"צ לבער אם לא היה מתחלה כזית כמבואר בירושלמי פ"ג דכאן דאם התחיל לבער צריך לבער הכל וגם י"ל דהוה כעין הך דב"ב דף צ"ד גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי כלאים אם יבור או ימעט ע"ש ועיין בירושלמי פ"ב דכלאים דקמבעי ליה שם אם דוקא ממין אחד או אפילו משני מינים מחזי כמקיים ע"ש ועיין תוס' ע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה לרבי עקיבא ע"ש דמחשבתו משויא ליה מעשה. ועיין בנדה דף כ"ז ע"ב גבי מת שנשרף ע"ש בתוס' אם טומאתו מה"ת אם לא וכבר הקשה התוס' בסוכה דף כ"ה מהך דמישאל ואלצפן ע"ש. אך באמת כך דלפי שכ' לחלק בין דבר שהאיסור הוא בעצמו או בתוארו וכעין מש"כ התוס' בחולין דף קכ"ו ע"ב ד"ה יכול דגבי איסור דהדבר תלוי בעצם לא בעי קרא לרקמה אבל גבי טומאה דבעי גם תואר דרק שמונה שרצים מטמא אז צריך קרא ע"ש וה"ה י"ל גבי מת דטומאת מו"מ י"ל דהוה במת בעצם ולכך אף אם נשרף מטמא מה"ת אך בנדה שם דמיירי באהל וטומאת אהל רק תואר דהרי עכו"ם אינו מטמא באהל וכ"ד שאינם מטמאים באהל כו' לכך אם נשרף לא הויא טומאתו רק מדרבנן ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אבות הטומאה פ"ד הל' י"ב דשרץ שנשרף ושלדו קיימת טומאתו רק מדרבנן ע"ש ובהל' מ"א פ"ב הכ"א פסק דלוקה כה"ג ועיין בנדה דף נ"ה ע"א גבי בשר המת שהופרך וסוף תמורה ועיין בירושלמי פ"ג דערלה גבי אבנים מנוגעות שעשאן סיד דפקעה טומאתן ע"ש ועיין ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי דאם אמרינן כתותי מכתת שיעוריה לא מקרי בא אל הבית ע"ש ועיין בהך מחלוקת דנגעים פי"ג מ"ג אם אבנים מנוגעים מטמאים בכזית או בכ"ש:

ואחד הממחה ושותה. עי' מ"ש בפ"ו מהל' יסודי התורה במה דמשמע בתוס' חולין דף ק"כ אע"ג דבעלמא שתייה בכלל אכילה ה"מ בשתייה אבל הכא דלאו מילי דשתייה לאו בכלל אכילה היא ואצטריך נפש. ובת"ח הבין כמ"ש לעיל משום דהוי שלא כדרך הנאתן ואפשר שגם בתוס' פסחים דף כ"א ד"ה כ"מ במה דקשיא להו א"כ יהיה הנהנה מחמץ בפסח בכרת מקשין התלמידים אמאי לא תירצו התוס' מדאצטריך נפש לרבות את השותה ולפי הבנת ת"ח מיושב דנפש איצטריך לממחה ולא הוי כדרך אכילתן, ועוד אפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' בחולין ד"ה חלב דלריה"ג ע"כ נפש דגבי חלב אתי לדרשא אחרינא א"כ גם בחמץ י"ל כן ועי' לח"מ (ועי' מ"ש בזה בס"ד פי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ט):

החמץ בפסח וכו'. עמ"ש בש"י בסוגיא. ומ"ש רבינו דרשא דחזקיה י"ל דדעת רבינו דאפילו לכלבים של הפקר אסור ליתן החמץ. גם י"ל משום דרבינו ס"ל דרשא דלא יאכל מיניה מרבינן ח"ש כמבואר בהל' ז' א"כ מש"ה כ' רבינו דרשא דחזקיה דגם בהנאה אסור ח"ש ובשאר איסורי הנאה צ"ע אי אסור מה"ת ליהנות בח"ש אם ילפי' מכל דגבי חלב, א"נ י"ל משום דסד"א דדרשי' מלך שלך יהא כדדריש ריה"ג דף כ"ב מש"ה אע"ג דבעלמא קיי"ל כר"א הכא אצטריך למכתב לא יאכל דה"א כריה"ג:

אא"כ קנה חמץ בפסח. כתב הר"ן במס' ע"ז ר"פ כל הצלמים מכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם ע"ש היטב. וצ"ע על הנב"י מהד"ק או"ח סי' י"ט שנעלם ממנו לפי שעתו דברי הר"ן. והתוס' כ' פסחים דף כ"ט ע"ב סד"ה רב אשי בשם ר"י להוכיח שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר דאל"כ אכתי מעל לר"י דמיד כשיפדה אותו הוא שלו ע"ש וזה הוא נגד שיטת רבינו עי' מל"מ ורבינו סמך על התוס' שהביא הה"מ אלא דקצת צריך טעם וסברא במאי פליגי התוס' ורבינו. והנה אם אמרי' דעובר על ב"י בי"ד אז יש מקום לומר דהוי לאו הנל"ע משא"כ אי אמרי' דא"ע בב"י כ"א בפסח ובי"ד אין כאן כ"א עשה דתשביתו אין סברא כלל לומר דעשה זו באה לתקן הלאו דהרי בי"ד אכתי אינו אלא עשה ואין זה דומה לשאר לאו הניתק לעשה דהרי גם בשלוח הקן סבר תלמודא סוף חולין שלח מעיקרא משמע ולא הוי לאו הניתק לעשה אליבא דר"י ורבנן לא ס"ל כן משום דבהדי לאו כתיב משא"כ עשה דתשביתו דאינה מפורשת בתורה כ"א בי"ד ובשאר הימים אנו למידין אותו מי"ד וכיון דעשה גופא דכתיב ביום י"ד לא ניתק לתקן הלאו אין אנו יכולים למידן לשאר הימים שיהיה מינתק הלאו. ודבר זה אי עובר בב"י בי"ד נתבאר בדברי רבינו פ"ג ה"ח לפי הבנת הה"מ גם רבינו סובר דא"ע על ב"י ומש"ה לא הוי לאו הנל"ע והוכיח רבינו זאת מהסוגיא ביצה דף ז' דמחלוקת דב"ש וב"ה לענין ב"י וסובר רבינו דב"י איכא בח"ש וקשה ליה מאי נפ"מ במחלוקתם א"ו דלענין מלקות נ"מ דלא הוי לאו הניתק לעשה ומשכחת לה דלוקה כמ"ש רבינו בקנה ועמ"ש בזה הל' ז' ובפ"ג ה"ח. ועי' מ"ש בפ"ח מהל' לולב הל' א':

לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת. עי' הה"מ מה שהקשה דהרי חלב ודם אין שום מקרא לתערובתן. וכתב הכנה"ג בשם הרלנ"ח סי' י"ז ונראה דדוקא בשאר איסורין דאיסורן איסור עולם איכא למימר דל"צ קרא לתערובתן אמנם בחמץ דהיה לו שעת הכושר ע"ש. וכ"ז לפי הבנת הה"מ בדברי רבינו ועי' בכ"מ מה שהאריך כאן לפרש דברי הטור סי' תמ"ב מה שהבין בדברי רבינו ויראה מדבריו דלית ליה סברת הרלנ"ח. ועפי"ז י"ל לפמ"ש רבינו בהל' ה' שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל לא בתערובת דמשמע אפילו בפחות מששים מדסתם דבריו וזה ניחא ומסתבר לפי סברת הרלנ"ח דאי לא גילה קרא לא הוה אסרינן תערובת כלל אפילו בכזית בכדא"פ אפילו בפסח ושפיר אין לנו לקנוס כלל בתערובת ולא בעינן ששים משא"כ לפ"מ שהבין הטור שאין חילוק בין חמץ לשאר איסורים לענין תערובת בפסח אז יש מקום וסברא לומר דעכ"פ בעינן בתערובת ששים. ועפ"ד יש מקום ליישב כל הקושיות שהקשה המג"א בסי' תמ"ז אות מ"ד דוק ותשכח:

שנאמר לא יאכל. הכ"מ תמה מ"ש משאר איסורין ומהרלנ"ח כתב שם דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר משא"כ בחמץ ולכן הוצרך פסוק בפ"ע ע"ש, וכה"ג כתב באס"ז למס' ב"מ דף נ"ג ע"א ד"ה ואסורין לזרים לפרש מה דאמר בירושלמי דאצטריך לאשמועינן גבי מעשר משום פחות מכשיעור דמ"ש מכל איסורין שבתורה. וכתב משום דמרבינן כל חלב י"ל דבעינן דומיא דחלב דאיסורו שוה בכל ע"ש, ולפי"ז יש לדון דדעת רבינו אם ח"ש אסור מה"ת לענין שהייה דלא גלי לן קרא וכ"כ בצל"ח פסחים דף כ"ט דדעת רבינו דב"י ליכא שום איסור בפחות מכזית ובזה מיושב שיטת רבינו דלא ס"ל דב"י הוא לאו הניתק לעשה א"כ מה יענה להוכחת התוס' ואם סובר רבינו דליכא איסור בפחות מכזית א"כ שפיר משכחת מעילה ולא עבר על ב"י ודו"ק:

האוכל בשעה ו'. עי' לח"מ ואפשר לומר דנקיט אוכל מילתא דפסיקא משא"כ נהנה יש מקום לומר בשל נכרים בשעה ו' לא לקי ועמ"ש בזה בש"י דף ז' ד"ה בתוך הפסח בשם הריב"ש:

החמץ בפסח אסור בהנייה שנא' לא יאכל חמץ כו'. בפסחים כ"ח: ריה"ג אומר תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. לשון תמה ע"ע צריך ביאור והנראה עפ"י מה דמייתי בירושלמי דחד תנא מפיק מלא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל כו' ר' יצחק אמר א"צ אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה את המאכיל כאוכל כו' חזינא דמאכיל כאוכל דקאמר היינו להזהיר גדולים על הקטנים כמו בשרצים דרק על הקטנים מזהיר. וכמו דדריש בסיפרא פ' שמיני פרק י"א משנה ב' ומייתי לי' בבלי יבמות קי"ד יעו"ש והנה לעיל דף כ"ג פריך לחזקיה דדריש לא יאכל לאיסור הנאה מחמץ דריה"ג מתיר ומשני משום דכתיב לך יעו"ש והקשו בתוספות א"כ נכתוב לא תאכל ולא בעי לך ונראה דמיבעי לי' להך דרשה דדריש בירושלמי לעשות מאכיל כאוכל דבשרצים ג"כ נפקא מלא יאכלו יעו"ש בתו"כ וביבמות קי"ד קמצריך הגמרא צריכותא להנך תלתא קראי דכתיבא בהו אזהרה לעשות מאכיל כאוכל להזהיר גדולים על הקטנים אמר אי כתב רחמנא בשרצים הו"א משום דאיסורן במשהו. אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא כו' והנה לר' שמעון דכל שהו למכות הרי גבי דם ושרצים ללקות במשהו וכבר הרגיש בזה הפלתי. ויתכן למיפרך משום דהו"א דם קילא שכן יש היתר לאיסורו אם בשלו אבל זה אינו לכל השיטות וי"ל דלר' שמעון הוי שני כתובים ואין מלמדין [דגם בכה"ג הוי שני כתובים קדושין ל"ד:] וא"כ מיושב דבלא זה הו"א הכרח דע"כ דלא כריה"ג דאי ס"ד דחמץ מותר בהנאה לא ליכתוב לא יאכל ולא ניבעי לכם ואי דלעשות מאכיל כאוכל קשה כר' יצחק דנילוף קו"ח משרצים הקל מאי תאמר מה לשרצים שכן איסורם במשהו דם יוכיח אבל לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות א"כ גבי דם מיותר וע"כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין לדוכתא אחרינא א"כ צריך קרא להזהיר גדולים על הקטנים בחמץ ושפיר יש לומר דלך אתא להתיר בהנאה ולא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וזהו שאמר תמה על עצמך את ר' שמעון לשיטתך י"ל דחמץ מותר בהנאה ולמה את אוסרו ונכון. ובאמת צ"ע בגמרא יבמות דמצריך הנך ג' מקומות דדרשינן בהו לעשות מאכיל כאוכל ולא מזכיר הך דכתיב גבי עוף טמא ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודריש בתו"כ פרק ה' לא יאכלו לחייב על המאכיל כאוכל וע"ז לא שייך למיפרך שכן במשהו הלא דבר הוא. וכן כתיב בשרץ העוף בפרשת ראה כל שרץ העוף טמא הוא כו' לא יאכלו ובודאי הוא לעשות מאכיל כאוכל, אולם גם בזה חלוקים גמרא דידן עם התו"כ דתלמודין דריש מלא תאכלום לא תאכילום והתו"כ דריש מלא יאכלו יעו"ש וצ"ב. שם בסוגיא דחזקי' אמר יתיב ההוא כו' מניין לכל איסורין שבתורה כו' ומאי ניהו חמץ בפסח ושור הנסקל כו' דכתיב כל חטאת כו' פשט השמועה מורה דלא ניחא להנהו אמוראי בכולהו קושיין דאיכא בסוגיא זו לכן חתרו ללמודים דמפרקי כולהו קושי'. ולו יהא דכוונו כל מקום דכתיב לא יאכל לא תאכל בנפעל כמו דאיתא בירושלמי זה אבל קושי' דערלה דל"ל קרא דוערלתם וכן משרצים דכתיב לא יאכלו לא מיפרקא לכן נראה דפי' דמזה לא ידענא רק דוגמא דקראי כמו מביא דם חטאת החיצונה לפנים שאיסור הוא להביא דפוסל את קדשיו ואמרו השוחט להכניס דמה לפנים כו' עובר משום לא תזבח כו' דבר רע וכן בנותר הלא עובר בלא תותירו וכן מוהבשר כו' בכל טמא דהמטמא קודש לוקה דומי' דכה"ג בכל האיסורים כמו שור הנסקל שלא שמרו בעליו עד דחייב מיתה בידי שמים וחמץ שלא השביתו מן העולם דנעבד בהן עבירה וכתיב לא יאכל אז אסורים בהנאה אבל שקצים ורמשים וערלה אינם בגדר זה שלא נעבדה בהן עבירה מותרים בהנאה ונכון. כיון שכן נתגלה טעמו דר' ירמי' דסבר בירושלמי דחמצו של גוי מותר תוך הפסח בהניי' משום שאין אדם מצווה לבערו והוי ככל האיסורים דרק באכילה ולא נוכל למילף מהנך קראי זמן רב אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד בפי' לתו"כ ושמחתי שהעיר קצת בזה. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. ובהשגות ולענין אכילה יש הפרש ביניהם, שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער, והשאור אעפ"י שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות כו'. והנה המגיד פירש דהך דהפת שעפשה חייב לבער מפני שראויה לשוחקה ולחמע בה עיסות אחרות מיירי בראוי' לכלב עדיין ובאמת בתוספתא מפורש ריש ביצה מאימתי קרוי שאור משיפסול מלאכול לכלב ולא אדע איך פליג על הראב"ד ונראה ברור דדוקא אם נפסלה מאכילת כלב מפני שחימוצה קשה שמחמצת אחרים אז חייב לבער אבל אם בלא החימוץ היתה נפסלת מאכילת כלב שעיפשה או שהסריחה בטלה מתורת אוכל ואינו חייב לבער ולפ"ז לא שייך לחלק בין חמץ לשאור דכל שהחמוץ גורם לו חייב לבער ואם שהחמוץ קשה שנפסל מאכילת כלב בשביל החימוץ אין זה חמץ רק שאור ואין נפ"מ רק לבית שמאי דזה בכזית וזה בכותבת דבמה שחימוצה קשה לא בטלה מתורת אוכל שכן ראוי' לחמע בה כו' אבל אם בלא החימוץ אינה ראוי' לכלב בטלה מתורת אוכל לפיכך השמיט רבינו דאין חילוק לפ"ז מאומה בין חמץ לשאור. דגדר שם השאור הוא שחימוצו קשה כ"כ שמפני החימוץ לבד הוא פסול מאכילת כלב וזה נקרא שאור והיכא שבלא החימוץ נפסל מלאכול לכלב אז פקע איסור דחמץ ושאור ג"כ. ובזה נתבאר לן הא דתניא בבלי דף כ"ח ומ"ב מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת דבר אחר מניין ת"ל מחמצת. וזה אינו מדוייק כלל בלשון הכתוב, גם במכילתא דריש דלעיל כתיב כרת בחמץ ולאו בחמץ ולא כתב בשאור לכן כתיב מחמצת שזהו שאור שמחמץ אחרים בין בכרת בין בלאו ועיי"ש במכילתא דמצריך דאי כתב בחמץ הו"א משום דחזי לאכילה מה שאין כן בשאור דלא חזי לאכילה לכן נראה דכיון דהתוספתא פירשה מאימת קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב א"כ כל עיקר מה דאסור באכילה וחייבין עליו כרת אף שאינו ראוי לאכילת כלב ע"כ משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות וזה דוקא אם הנתחמץ מחמת דבר אחר [זהו מן השאור, לא כמו שפירשו בתוספ' דבשמרי יין דזה אינו כמובן וקושייתן אינו דאע"ג דחימוצו קשה מ"מ סד"א דזה לא אסרה התורה ואינו בכלל חמץ רק השתא דגלי קרא דזה בכלל חמץ א"כ נתחמץ מן השאור קשה טפי ועדיף ודו"ק היטב] הוי חמץ בפסח אבל אם הנתחמץ מחמת דבר אחר לא הוי חמץ איך שייך לומר שמפני שמחמצת את אחרים אפילו נפסלה מאכילת כלב לא פקע איסור חמץ מינה, דכי מחמצת את אחרים בציקות אחריני שנתחמצו מחמתו לא הוי רק כמצה ומאי עדיפותא לשאור שמחמץ אחרים ובמאי עדיף מה שנפסל מאכילת כלב מחמת החימוץ ממה שנפסל מאכילת כלב מסיבה אחרת זולתי החמוץ וע"כ דעיסות שנתחמצו הוי חמץ לכן יש מעלה לשאור שמחמץ את אחרים זהו עומק הבנת הברייתא הסתומה ומה שאמר ר"ז בביצה פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ הוא קרא דתשביתו שאור כי כלו כו' ודלא כפירש"י יעו"ש.

אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח. כבר עמדו המחברים, הא אין זכיה באיסורי הנאה ולא הוי שלו כלל ותו אינו עובר [וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות דרק בחמץ שביטלו שלאחר הפסח הוי שלו ממילא בלא שום קנין עבר כי דעתי' עלי' הא בזכי' לא. יעו"ש דברים עמוקים] ורבינו נסים בפרק כל הצלמים ביאר, דעבו"ז טרם שזוכה בה ישראל היא נחשבת ממון כיון דמהני ביטולו של עו"ג ה"נ חמץ בפסח הרי כשהוא עדיין ברשות גוי הוא מותר לישראל אחר הפסח והרי הוא ממון להכי יש בו זכי'. מאי תאמר דכשזכה בהו ישראל תו הוו אסורים בהנאה לעולם ואינו ממון הרי דין שלהם ליאסר בהנאה לעולם בא מחמת חלות זכיית ישראל בהם א"כ צריכה להיות הזכייה ואח"כ יחול איסור ההנאה, ואין להקדים איסור הנאה לעולם שבא מתולדת זכיית הישראל למנוע בזה את עצם הזכי', דאיך יוקדם המסובב למנוע את הסיבה אשר תסובב ממנו. זהו באור סברתו הבהירה. אולם קשה לי מירושלמי פ"ק דפסחים הלכה ד' חמישית כר' יהודא כו' אמר לון ר' יוסי כו' הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פירוש כיון שאין בו דמים להקדש תו לא חל עליו הקדש. אע"ג דבמקדיש פחות משוה פרוטה נסתפקו רבוותא ועיין תו' גיטין י"ב: ד"ה פחות משו"פ שאני תמן דחזי לאצטרופי, לא כן הכא שלא חזי לאצטרופי ובמאי יזכה ההקדש ועיין גיטין דף כ' שאני עלה של זית כו' וקשה טובא, דרבינו פסק בפ"ה מהלכות ערכין דמקדיש נבילה לבה"ב הר"ז תפדה כשאר מטלטלין וכבר פירשתי דבריו בחידושי לתמורה דלא שייך כאן אין פודין את הקדשים לכלבים כיון שמתחלת הקדשה ראויה היא לפדיה ואינה עומדת מתחלת הקדשה רק לכלבים לכן פודין אותה ומיושב מה דפריך בתמורה י"ז במקדיש טריפה דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים אע"ג דמתחלת הקדשה אינו ראויה רק לכלבים דשאני תמן דלשמואל קיימינן דמצריך מום קבוע א"כ בתחילת הקדשה אינה ראויה לפדייה כלל ונחית בה קדוה"ג משא"כ היכא שמתחילה ראויה לפדי' ולכלבים וזה נכון ובחדושי לב"מ תמכתי יתדותיו מירושלמי דמעשר שני ותורת כהנים. וא"כ קשה. הא כאן בתחלת הקדשה אינה ראויה רק לכלבים ולפדי' עומדת א"כ תו פודין אותה לכלבים ואמאי לא חל הקדשו. וצ"ל דהכא אם יחול ההקדש הלא תהי' מן התורה ראויה לאכילת אדם ותו אין פודין אותה לכלבים ותו כיון שלא יפדו אותה הרי אין להקדש בה שום דמים ועל מה יחול הקדשו להכי לא קדשה כלל. וא"ת אמאי לא קדשה הא מה"ת ראויה היא לאכילת אדם. זה אינו דלא גרע תקנת רז"ל לאוסרה באכילה בחמישית יותר מהסכמת המדינה על איזה דבר למנוע ממנו שווי הדמים. וכיון שאנן ידעינן שלא יפדוה לאכילת אדם ששום אדם לא יאכל אותה הרי פקע ממנה השווי לגמרי משא"כ אם תאמר שיפדוה לכלבים הואיל ואינה עומדת רק לכלבים זהו דינא ע"ז קאמינא שפיר שמה"ת ראויה היא לאכילת אדם ואין פודין אותה להאכילה לכלבים. וזה נכון. אולם קשה הא התוספות הוכיחו דקדשי בה"ב מן התורה נפדים הן לכלבים דקרא דואכלת ולא לכלביך בקדשי מזבח כתיבא אלא מדרבנן אינם נפדין כמוש"פ בפסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין וא"כ תו קשה ממנ"פ יפדה אותה לכלבים אי מה"ת הא פודין אותה לכלבים ואי מדרבנן הלא מדרבנן מעיקרא אינה ראויה רק לכלבים מתחילת הקדשה ועומדת לפדיית כלבים והוי כמקדיש נבלה דפודין אותה לכלבים וצ"ע אך הירושלמי אזיל לטעמיה דמוקי בפרק כל שעה משנתינו דחמצו של עו"ג שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר' יהודא דאוסר חמץ לאחר זמנו מה"ת וזהו כרב אחא בר יעקב בגמרא דילן ואע"ג דלא מזכיר גז"ש דשאור שאור נראה דסבר דקרא דלא יאכל חמץ דמיני' דרש לאחר הפסח דכתיב בציר"י ואם ישאר בביתך תדע שלא יהיה לך ממנו שום תועלת שלא יאכל חמץ לא לכלבים ולא לאחר זמן והוא כהרחקה מן החמץ תוך זמנו שבכרת וחששה התורה שמא ישאירו ממנו לכן אמר שלא יאכל לאחר זמנו כלל וא"כ ישביתוהו ויבערו בכל מקום שהוא מה שאינו שייך לחמצו של גוי וזה נכון. וא"כ אם יהא חל ההקדש בשעה חמישית תו הוי חמץ של הקדש והוי כחמצו של גוי אף לרבי יהוד' ויהא מותר באכילה לאחר הפסח וכיון שתהא ראויה לאכילת אדם אחר הפסח נמצא דבשעת ההקדש היא ראויה לאכילת אדם תו אסור להאכילה לכלב אחר הפדיה דאם יפדה בשעה חמישית יהי' אסור להאכיל לאדם לעולם רק לכלב ותו אין פודין אותה לכלבים ולא דמי לנבילה שלעולם אינה רק לכלבים וזה נכון אבל א"כ אמאי לא חל ההקדש הא ראוי לפדי' אחר הפסח וצ"ל דכאן לר' יהודא קיימינן דסבר גורם לממון לאו כממון דמי וחמץ של הקדש במועד אינה רק גורם לממון כמפורש בבלי כ"ט וליכא זכי' בגורם לממון כלל דהוי כמו דבר שאינו ברשותו ולאו מידי חשיבה שיזכה בהן הקדש ולהכי לא חל ההקדש כלל ודו"ק. אך לפ"ז קשה עוד, הן דזה לא קשה דכאן אמרינן דהקדש לא זכה בהחמץ בשעה חמישית אע"ג דאצל הבעלים המקדיש הוי ממון גמור דכ"ז הוא משום שיכול למוכרו לגוי, אבל ההקדש אין לו בגדר הזה שום ממון שאינו יכול לפדותו לגוי דאין פודין להאכיל לגוי או לכלבים, אמנם בחמץ בפסח טרם דזכי בהן הישראל הרי שוה הוא ממון אצל הישראל הזוכה בשביל שווי שלהם אחר הפסח אכן דא קשה, כיון שפירשנו שיטת הירושלמי דשווי שלאחר הפסח הוי רק גורם לממון ולאו כממון דמי ולא מצי זכי בי' הקדש כלום ה"נ איך זכי הישראל בהחמץ הלא גם טרם זכותו בה הוא רק גורם לממון ולא הוי ממון לדידן דקיי"ל דלא כר"ש בגורם לממון ולא מהני בי' זכי' והוי כדבר שאין בו ממש דלא מצי זכי בי' ישראל וא"כ איך זכי ולקי משום בל יראה ובל ימצא והדרא קושיא לדוכתי' על פסק רבינו שקנה חמץ לוקה וצ"ע לכאורה. ויהיה מכאן סעד למה שהעליתי מכבר דזה לא הוי גורם לממון כיון שיהא ראוי אחר הפסח הוי ממון ממש, ודוקא בהקדש דהך חמץ לא חזי להקדש למידי אלא שעומד לפדיה לכן כיון שעכשיו לא יפדנו אדם רק לאחר הפסח הוי גורם לממון ובפרט לפי מה שהעלו האחרונים דבהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו כדאמר הגמרא בערכין א"ש טובא, דכאן טרם שזוכה הישראל בהחמץ והוי אצל גוי הרי חזי לישראל אחר הפסח והוי ממון גמור, משא"כ אם יקנה הקדש את החמץ הרי לא חזי רק לאחר הפסח ולאחר הפסח ג"כ לא חזי להקדש אלא לפדיה והוי גורם לממון ולאו כממון דמי וליכא בי' זכיה כלל ולכך לא חל ההקדש, ובחמץ שפיר זכה הישראל ולוקה משום בל יראה. ודו"ק ואם כה נאמר אתי שפיר מה דמייתי מהך דרב דמקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לשעות דרבנן לפי ר"ת דחימוצן הוא בגדר נוקשה אף אם נאמר דנוקשה הוי דבר תורה מ"מ פי' ר"ת דאין עוברין עליו בבל יראה ומן התורה חזי לאכול אחר הפסח אף לר' יהודא ולהשהותו וא"כ ממון גמור הוא להאשה אלא דרבנן אצרכו לבערו כמו דהעלו בתוס' ריש מסכת' ולכן לא הוי ממון כלל ולפיכך אם קידש בו האשה אין חוששין לקדושיו א"כ הוה"ד בשעה ששית דהוי דדבריהם אין חוששין לקדושין ואינו ברשותו ולא מצי לבטל ודו"ק. אינו לוקה כו' או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. הנה גירסא שלפנינו בסוגיא דף צ"ה דבל יראה הוי ניתק לעשה דתשביתו וכן כתבו התוס' בשם ר"י דף כ"ט וראה בפירוש רבינו חננאל דמפורש דגירסתו היתה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועיין מהרש"א שם שהרגיש שלהתו' לא היתה זו הגירסא אמנם באמת מ"ט אינו ניתק לעשה דתשביתו ראיתי לאחרונים דברים רבים מהם מי שרצה לדון שעשה דתשביתו אינו נוהג בנשים משום דהוי מ"ע שהז"ג ותו הוי לאו דבל יראה נוהג בכל ועשה דתשביתו אינו נוהג בכל ולא יכול העשה לנתק הלאו וכמו שכתב רבינו בריש הלכות תמורה דלאו נוהג בשותפין ובשל ציבור והעשה דאם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו כו' אינו נוהג בהו ומשום זה הוי לאו דתמורה לאו דלוקין עליו וראיתי למי שטען ע"ז דא"כ אונס שגירש אמאי ישראל שיכול להחזיר אינו לוקה הא העשה אינו נוהג בכהנים ומזה למד דבמקום דעביד מעשה לתקן הלאו מינתיק הוא בכל מקום אלא דבתמורה שהעשה בא ממילא לוקה ודבר זה כתוב בתומים סימן צ"ז. וע"ז בנו להקת האחרונים יסודותיהם ובמחכתה"ג משגה הוא בידם, כי ברור שלרבינו היתה הגירסא בתמורה כלישנא אחרינא שברש"י דשאני מימר משום דהוי לאו ששוה בכל ופירש באופן נפלא דהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל דבשל שותפין לא ממירין לכן לא מצי העשה לנתק הל"ת לחלקים וע"ז פריך והרי אונס דלאו ששוה בכל [כן היתה גירסתו וכן היתה הגירסא ברש"י יעו"ש] ואתי עשה ועקר לאו. פירוש דאמאי העשה דולו תהיה לאשה עקר לאו דלא יוכל לשלחה הלא העשה אינו שוה בכהנים והלאו שוה בכל ואפ"ה גבי ישראל מנתיק הלאו ולא לקי א"כ הוה"ד גבי מימר צ"ל כן דבמקום דמתקיים והיה הוא ותמורתו יהי' קודש לא לקי על הלאו אע"ג דלא מינתק כולו, ומשני כהנים קאמרת כו' דרבי רחמנא קדושה יתירה ולכן אע"ג דלא מינתק לכהנים מינתק לישראל משא"כ בתמורה. וז"ב בפירוש גירסת רבינו, ופירוש רש"י לא יכולתי להבין מש"כ דהלאו אינו שוה בכל משום דלא אפשר לקיומי ללאו בכהן ואין פשר דבר לפירושו הרי נתברר דאף במקום דהעשה הוא מעשה לתקן הלאו ג"כ אין העשה שאינו שוה בכל עוקרת הלאו ולפ"ז יתכן דנשים לא מסתברא דיהיו חמורים מאנשים שילקו אבל יראה לכן גם לגברי לא מינתק הלאו אמנם זה זרות גדולה לא ישוער לומר דנשים אינן במ"ע דתשביתו ומה"ת מותרות לשהות חמץ עד הערב כל יום י"ד, ואם נאמר דבל יראה נוהג מתחילת שעה שביעית הלא רק דמשום דאיתקוש לעשה דהשבתה כ"ש שעשה דהשבתה גמרינן מלאו לחייב בה נשים לכן לא ניתן לאומרו כלל. ונראה לי דבאמת צ"ב הא דתמורה חשיבא לאו הניתק לעשה כיון דהוא אינו מעשה ולא תיקון אלא שהוא ענין שבא מעצמו מחוק התורה. והנראה, דבפרק אלו הן הלוקין דף ט"ו אמר אי הכי לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתיר' מיגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא והענין יבואר דכוונת לאו ניתוק לעשה פירושו שהתורה לא הניחתו לגמור המכוון שלו היינו שכיון להפרד מאנוסתו ובאה ע"ז העשה עמוד והחזיר שלא יוגמר המכוון שלו, וכן לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלה באה העשה דעזוב תעזוב להפריש וכן לא תגזול ולא תבא אל ביתו כו' ואם גזל או בא אל ביתו כו' והשיב הנך מילי ולא נתקיים רצונו, וכן מורה לשונו של רש"י פרק ד' מיתות דף פ"ג דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותיר ישרפנו ויפטר וא"כ קנסתו תורה מה שלא הוציא רצונו לפעלו וכן לא תותירו ממנו עד בוקר ואם הותיר עד בוקר ישרף באש שכוונתו לא נגמרה שמצווה הוא לשרוף את הנותר באש ולפ"ז א"ש גבי תמורה עפ"י מה שכתב רבינו בסוף הלכות תמורה שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו כו' וכן אם הקדיש בהמה קדוה"ג שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו וכו' נמצא שעל מרכז הלאו שהזהירה התורה קנסתו רחמנא בעשה שלא יוגמר מכוון שלו ויהיו שניהם קדושים ואעפ"י שהשתא אע"ג שמכוין על שניהם ג"כ עובר בלאו מ"מ זהו התפשטות הלאו אבל המרכז של תמורה קנסתו רחמנא שלא יוגמר מכוין שלו ויהיו שניהן קדושים וזה ברור למבין דוגמא לזה מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עלי' שזה עונשו שאין לו מתן שכר כן הכא בלאו הניתק לעשה כיון שע"י העשה לא נתקיימה מחשבתו תו לא לקי שתגמולו בידו וכיון שעלה בידינו כן נראה עתה לפ"ז דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה דמאי תאמר שלא יראה חמץ ואם ראה מחויב להשביתו ולא נגמר מכוון שלו שהוא רוצה בקיום החמץ אטו ע"י העשה נפסד מכוון שלו יותר מן הל"ת הלא גם ע"י הלאו דבל יראה ג"כ לא נגמר מכוון שלו היינו שבכל שעה לקי אבל יראה ואימת דקאי החמץ ברשותו ואינו משביתו עובר בבל יראה בכל רגע וא"כ איפוא במה תפסד כונתו ע"י העשה דתשביתו יותר ממה שתפסד ע"י הלאו דב"י ואפ"ה על אופן שאינו משלים רצונו גם בהלאו הזהירתו התורה בלאו [ועיין בפרק כל שעה דף כ"ח בתוספות ד"ה וחמץ ה"ה בבל תותירו כו' אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה עיי"ש] ואימתי כלה הגבול שע"ז נאמר תשביתו כמו אם הותיר עד בוקר נאמר באש ישרף לכן לא הוי ניתק לעשה. בינה זאת. אך יש להתבונן לפ"ז בהא דשקיל וטרי תלמודין בפרק אלו הן הלוקין בהא דלקי על בא במקדש טמא ולא הוי ניתק לעשה משום שקדמו עשה יעו"ש ולפי דברינו כיון דקאי משום לא יטמאו את מחניהם א"כ בכל רגע איכא לא יטמאו אמנם רש"י פירש בפרק שני דשבועות בהא דבעי טומאה בעזרה מניין וז"ל מי שנטמא בעזרה מנלן דמחייב הא לא קרינא בי' ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא עכ"ל ואע"ג דמיתור דקראי דאם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים מוקמינן קרא דולא יטמאו גם על נטמא בפנים דאל"ה אזהרה מנלן ועיין ריטב"א שם מ"מ כיון דקרא דלא יבוא אל המחנה אינתוק תו אינתוק גם לאו דלא יטמאו ובריש ספרי אזהרה לא שמענו ת"ל צו אב"י כו' ולא יטמאו את מחניהם [הגהת הגר"א] ה"ז אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה ועוד דאם גמרינן שהייה למלקות הלא בעשה דוישלחו מן המחנה לא גמירי שהייה ויתכן דהתרו בו בכניסתו למקדש ואחרי כניסתו התרו בו שנית צריך שהייה למלקות וצ"ע ואכמ"ל. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דלקי על בל יראה מהא דאמר בירושלמי פרק כל שעה ר' אבוה בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור כו' ותמוה דלמה אמר מחמץ שעבר עליו הפסח ולא אמר עדיפא מינה דבפסח ג"כ לא לקי ובפרט דאיהו לא דריש אף לא יאכל כמו דלא דריש בשור הנסקל וע"כ דאבל יראה מחוייב מלקות ולא הוי לאו הניתק לעשה ורק משום לאו שאין בו מעשה אתינן עלה ואם עשה אספלנית הרי עשה מעשה וגילה אדעתי' דניחא ליה בשהייתו את החמץ ולקי משום בל יראה אעפ"י שבלא המעשה ג"כ היה החמץ ברשותו ואין המעשה סיבה להבאת החמץ ברשותו כיוצא בזה מצאנו גבי הך דתניא ר' עקיבא אומר המקיים כלאים בכרם לוקה. וכתבו רבנן בתוספות פרק השוכר את הפועל פירש בקונ' שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כיון דהא רע"ק א"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כן כי עשה איספלנית הלא לקי משום בל יראה ולכן נקט מחמץ שעבר עליו הפסח דליכא בל יראה ודו"ק. אמנם אינו מוכרח דשם הלכה ב' אמר מ"ט דר"י לא יאכל חמץ היום מה אנן קיימין אם בתוך המועד כבר כתיב לא תאכל עליו כו' תנהו ענין לאחר המועד הרי דקרא דלא יאכל מוקי לאחר המועד והלא כבבלי דאמר תלתא קראי כתיבי א"כ להכי אמר רבי יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח דבשניהם כתיב לא יאכל בקמ"ץ ואפ"ה אינו לוקה מפני שאינו מחוור אינו מפורש ודו"ק.

ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים וכו' אפילו הניחו בשגגה או באונס כו'. בטעמא דהך דקיי"ל בחמץ שעבר עליו הפסח דלא מצאנו שיחלוקו חכמים דלא קנסו בנו אחריו. וכן במה דקיי"ל דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה אע"ג דלא שייך לקנוס להנגזל וכבר העיר ע"ז בנוב"י. נראה דבאמת מובן כוונת התורה לעבור בב"י שלא יבא לאוכלו שבכרת [עיין ר"ן] וכיונו חז"ל לעשות משמרת למשמרת ע"ד אופן כוונת התורה שהצריכו בדיקה וביעור שלא יבוא לאוכלו משום דלא בדיל מיניה ואם אינו מבוער יהיה מסיבת אונס או מסיבת מה שיהיה החכימו רז"ל ואמרו דאסור לעולם אף לאחר הפסח [ובפרט דמצאנו חולין דף ד' דעוברי עבירה אינן חשודין ומחליפין] וא"כ כיון שאין בו תועלת ותוחלת שוב מבדל בדיל טפי מיני' והוי כהקדש שהקדישו בשעה חמישית דדבר שאינו מצפה לאוכלו מבדל בדיל מיני' והוי לו כחתיכת חלב וכי"ב ומש"ה א"ש פסק רבינו דאף באונס ובטלו אסור.

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת כו' על כשיעור שהוא כזית. הר"ל בן חביב העמיק בדברי רבינו ותוקף דעתו דמדכתיב לא יאכל בלא הזכרת הפועל רק הזכרת הפעולה תו אף כי נאכל בכ"ש מ"מ המאכל הא נאכל מעצמו. אמנם אף כי בתורת כהנים גבי מצות תאכל אף כ"ש מורה כן אבל לפלא שלא זכרו זה גבי שור הנסקל ושרצים ועיין שעה"מ ונראה לדעתי דכוונתו כך היא, דקרא דלא תאכל עליו חמץ מיירי בפרשת ראה לפני זמנו כמו דקיי"ל כר' יהודא וקרא דכל מחמצת לא תאכלו עיקרו נאמר לדורות יעו"ש וכתיב שם שבעת ימים תאכלו מצות כו' והרי במצרים אינו נוהג רק יום אחד אך קרא דלא יאכל חמץ היום אתם יוצאים הוא נאמר במצרים שחימוצו לא נהג רק יום אחד וכבר נודע שיטת רבינו בהלכות מלכים דאין שיעורין לבני נח דשעורין הללמ"מ ולישראל נאמרו וא"כ אז היו אסורים באכילת חמץ אף בכל שהוא ותו אמרינן מתוך שהוחמרו הוקלו כדאמרינן במכילתא משפטים גבי רוצח עו"ג יעו"ש וכן כתבו תו' חולין פ"ט: סד"ה אלא קסבר אב"ג בנו"ט כו' פקע ממנו איסור גיד הנשה ודו"ק שם, וזהו על דרך שאמרה הגמרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולכן אף לדורות אסור בכל שהוא וזה נכון. ולא קשיא מכל לאוי דפסחא דב"נ וערל לא יאכל בו דבפסח ענין אחר הוא דאפילו ר"ש דסבר כ"ש למכות מודה בפסח דכתיב איש לפי אכלו שאין שוחטין אלא על מי שיכול לאכול כזית וכי קפיד שלא יאכל האי גברא באופן דבכשר בר מנוי הוא ודו"ק.

בנוב"י מהד"ק סימן כ"א האריך בנוקשה למ"ד דהוי דבר תורה מ"מ אינו אסור בשעה חמישית באכילה כיון דקודם הפסח אינו אסור דבר תורה יעו"ש שמשמע מדבריו דכן בחמץ גמור ע"י תערובת ובאמת מירושלמי פ"ק סוף הלכה ד' חד בר נש אפקיד גרבא דכותחא אתא קמי דרב א"ל ימכר כו' בשעת הביעור ר' בא אמר חמישית כר"י חמישית כר"י לא טבא כלום פירוש דאסור באכילה הרי דבכותח אסור באכילה בשעה חמישית וכאשר תעיין בירושלמי ריש פרק אלו עוברין תראה כי משוה דין כותח לענין שיאור שבשניהם אין חימוצן ברור אלא דלענין מלקות סבר רב דלוקה וסבר דמותר בהנאה ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט הלכה ב' שחטו על שיאור כו' הרי מוכח מירושלמי דלרב דסבר דיש מלקות על אכילתו בפסח אעפ"י דאין חימוצו ברור ומשו"ה מותר בהנאה מ"מ לא פלוג רבנן ובחמישית אסור באכילה ודלא כהנוב"י ודו"ק.

אזהרת עא שלא לאכול חמץ כל שבעת ימי הפסח שנאמר לא יאכל חמץ כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל ט"ו עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה דאין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת כדילפינן מע"ז במצות שבת. ואחד האוכל ואחד הממחה ושותה דכתיב ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה. החמץ אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה דמדלא קרינן לא יאכל בפתח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל ואינו חייב אלא על כזית דכתיב כי כל אוכל חמץ וגו' ואין אכילה בפחות מכזית והוי הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ואסמכתא מקרא דארץ חטה וגו' זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזתים ופחות מכזית אסור מן התורה דכתיב לא יאכל דאף על גב דאין אכילה פחות מכזית הכא כתיב לא יאכל דהוי איסור הנאה דמשמע דלאו דוקא אכילה הכי נמי בפחות משיעור הוי בכלל האי אכילה וביומא יליף לכולהו איסורי בחצי שיעור מדכתיב כי כל אוכל חלב יתירה ויש במצוה זו איסורים מדרבנן על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי: אזהרת עב ועג שלא יראה ולא ימצא חמץ כל שבעה דכתיב לא יראה לך חמץ וגו' שאור לא ימצא בבתיכם המניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין אלו ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא לשיעור אכילה וביעור דפתח הכתוב בשאור דכתיב שאור לא ימצא וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ דהוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור דהא אתא ענשו עם אזהרתו אלא לומר לך זהו שאור זהו חמץ כזה כן זה לשיעור אכילה דהוי בכזית וילפי' ביעור מאכילה דכי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור דהוי ביעורו בכזית כמו אכילה אף לביעורו השוה החמץ לשאור דלהוי בכזית וצריכי תרוייהו דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה מה שאין כן בחמץ ואי כתב חמץ הוה אמינא משום דראוי לאכילה מה שאין כן בשאור להכי צריכי תרוייהו. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה מעשה דכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך וגו' דמיירי במלקות כדלעיל במצות יום טוב דכתיב לשון עשייה במלקות אבל לא עשה מעשה אף ע"פ שעבר על שני לאוין אין לוקה כדכתיב לעשות וגו' ויש באזהרות אלו דברים מדרבנן סמוכים על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי: אזהרת עד שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו ואין חייבין על תערובת חמץ אלא מלקות דלא חייבה תורה כרת אלא על חמץ עצמו מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' והאי קרא למיעוטא אתא דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת דהיינו נתחמץ מחמת דבר אחר ענוש כרת כל שכן חמץ שנתחמץ מאליו אם כן למה לי למכתב חמץ אלא מעטיה רחמנא לערובו בין מלאו בין מכרת לרבנן אבל איסורא מיהא מדאוריתא איכא כל שלא נתבטל כמו חצי שיעור דילפינן לעיל דהוי דאוריתא וכי מעטיה קרא ואמרי רבנן דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל אי איכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן לקי דהא כתיב כל מחמצת לא תאכלו ויש באזהרה זו גם כן איסורים דרבנן על ושמרתם את משמרתי:

אזהרת עה שלא לאכול חמץ ביום י"ד לניסן מתחלת שעה שביעית ביום והעובר על זה לוקה מן התורה דכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן פסח כך למדו מפי השמועה פי' דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום ואסור בהנאה ג"כ בי"ד דהא ילפינן איסור הנאה מלא יאכל חמץ לכל היכא דחמץ אסור באכילה מדאוריתא ויש באזהרה זו הרחקה מדרבנן על ושמרתם את משמרתי:

אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ"ש הרב המגיד ז"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ"ט ד"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ. ומ"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ"ש התוס' (דף כ"ח) ד"ה וחמץ ודוק: והנה עיקר דברי ר"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה ע"כ. וכ"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש"י שם דה"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע"כ. (א"ה ע"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ"ש רש"י גופיה בריש פ"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל"א וזה הוא דעת הרמב"ם פ"ב כמ"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א"ה ובתשו' הריב"ש סי' ת"א מבואר כדברי הרמב"ם יע"ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש"י והתוס' דל"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ. ומהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי הר"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ ביו"ט אע"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו"ט אע"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע"ג דלדעת רשב"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור"ם בספר המפה סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ"ש בתשובת הרשב"א שהביא מרן בכ"מ פכ"א מהלכות שבת דין י"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה"ד שהביא מרן סי' שכ"א וע"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי"ד:) יע"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב"ש לאוקמה בשבת דוקא):

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. בפרק אלו עוברין (דף מ"ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א"ר יהודה אמר רב ר"מ היא וכו' שמעינן ליה לר"מ נוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובת רב נחמן אמר ר"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר"א וכו' ושמעינן ליה לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיניה ור"נ מ"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובת לא ורב יהודה מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו'. והנה הטור ז"ל סי' תמ"ב כתב וז"ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר"א הם בלאו ואין בהני כרת ע"כ והקשה עליו מרן הב"י דבגמרא מוכח דהלכתא כר"י דקאמר דע"כ לא קאמר ר"א אלא חמץ גמור ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר"י וכו' ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר"נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ"ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור"נ מ"ט לא אמר כר"י אמר לך דלמא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובת לא ואם איתא דר"נ ס"ל דשוים הם אימא דר"מ דקאמר דנוקשה עובר בלאו ה"ה לתערובת ומאי אולמיה דר"א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני' כותיה מר"מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס"ל דחמץ ע"י תערובת חמור מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ"ע. (א"ה וכבר השיגו הב"ח יע"ש ועיין בספר פר"ח (דף י"ז) שכתב על קושית מרן דלק"מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר"א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר"א דאסר אלא בעירוב מנ"ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר"א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק"ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן: אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ"ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ' שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס' דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר"א חמץ נוקשה אימא משום דכ"ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר"נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר"נ דס"ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס"ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא"כ א"ש הא דיליף ר"א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר"נ דנוקשה חמור מתערובת מנ"ל לר"א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר"נ משום דהתם לא קאמר ר"א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר"א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר"מ כפי סברת רב יהודה דס"ל דר"מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס"ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר"מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר"מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר"א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס"ד דהילפותא דר"א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר"י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא"כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א"כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא"כ דל מהכא סיעתא דר"י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס"ל להטור דהלכה כר"נ משום דמסתבר טעמיה וכמ"ש מרן שם ע"ש:

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. יומא פ' יוה"כ (דף ע"ד) גופא חצי שיעור ר"י אמר אסור מן התורה ור"ל אמר מותר מן התורה ר"י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר"ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר"י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס' דמאי דאיצטרך לר"י טעמא דחזי לאיצטרופי אע"ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו"א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע"כ. (א"ה עיין מ"ש לעיל פי"ח מהל' שבת הלכה א') ומדברי הר"ן בפ"ג דשבועות נראה דמש"ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו"א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא"כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא"כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי"ל כר"י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל"ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ"מ והניחו בצ"ע. וראיתי לרב מהרלנ"ח בתשובה סי' נ"א דהוקשה לו קושית מרן ז"ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז"ל מזה דביום י"ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע"ש: וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג הלכות חמץ שכתב וז"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו' שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ"ט דר"י משום דחזי לאיצטרופי ה"פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ"כ אינו חייב קרבן או כרת אע"ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ"ל. וא"ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי"ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר"ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור"ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור"י ס"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר"ן ז"ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו"א דלעולם אתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא אפקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצירוף. והנה כפי דברי הרא"ם ז"ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא"ם ז"ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ"ח ז"ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא"ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס"ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור"ל דר' יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור"ל ס"ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה"ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר"ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר"ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר"י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא"ם ז"ל ור"ל דלית ליה האי טעמא ס"ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא: עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס"ט כתב הסמ"ג מחלוקת זה דר' יוחנן ור"ל וכתב דטעמיה דר' יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע"כ. וכתב הרא"ם ז"ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע"ג דטעמיה דר"י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ"ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ"מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו' ע"כ. והנה יש לחקור מה ס"ל לר"י בפי' תענו אי ס"ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א"כ מאי האי דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א"כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש"ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא"ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א"כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי"ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר' יוחנן אבל ר"ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ"ש למעלה ור"ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו'. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ"ל לתלמודא דר"ל ס"ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס"ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר"ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו' דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס"ל לר"א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר"י לית ליה טעם זה דר"ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר"י איך הביא דברי ר"ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא: עוד אני תמיה על סברת הרא"ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א"ה עיין בפ"ד מה' שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא"ם ז"ל הללו יע"ש):

וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ה מהל' יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי' כ"ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק):

האוכל מן החמץ בפסח כל שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד פ' יוה"כ חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה וכו' וקי"ל כר"י עכ"ל ובמכתב שלח אלי עמיתי בתורה החכם השלם חיים שלמה בן עזרא נר"ו וז"ל ב' אותותי אלה למען יאיר עיני במאור תורת חסד על לשונו במאי דקשה לי בזה הל' ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ד ד"ה לענין חמץ שכתבו דלר' יוחנן לאיסורא לא נפקא מחלב לחמץ ונ"ל דהיינו טעמא דחלב לית ליה התר וחמץ אית ליה התר ובהכי סרה מהר תלונת מרן ז"ל שהקשה למה לן קרא לחמץ כיון דנפקא ליה מחלב לר"י ועיין להמל"מ פי"ח מהלכות שבת ה"א מ"ש המגיה והרואה יראה שדעת התוס' ז"ל ברור מללו דלא ילפינן חד מחבריה גם למ"ש מרן עוד דהו"ל למילף מקרא דכל מחמצת י"ל אה"נ דמהתם נפקא ליה אלא כיון דהדין הוי אמת נקט האי קרא מושאל אלו דבריו. והשבתי לו לא כמו שעלה על דעתו עלה על דעתי בכוונת דבריהם ונקדים מ"ש הרב חידושי הלכות וז"ל קצת קשה דמאי קושיא אימא דחצי שיעור בעין דוקא אוסר ר' יוחנן משא"כ הכא חצי שיעור ע"י תערובת לא דריש ר"י מכל ובכי האי גוונא חילקו התוס' לעיל וליכא למימר דמ"מ כל חמץ למה לי דנילף לענין זה חמץ מחלב דא"כ לתירוצא דלא דריש אלא לאיסורא מ"מ כל דחמץ למה לי דנילף ליה מחלב ויש לישב עכ"ל. ולענ"ד מ"ש הוא דליכא למימר, לענ"ד ניתן ליאמר דק"ל לר"י כיון דאיכא קרא דכל חלב לרבות חצי שיעור ומינה ילפינן לכל איסורין שבתורה למאי אתא האי כל ודאי אתא לרבות אפי' בתערובות וילקה ותירצו בתוס' דר"י לא דריש מכל אלא איסורא אבל מלקות לא וא"כ מחלב ילפינן לכל איסורין בעין שיהא אסור וכל מחמצת שיהא אסור אפי' בתערובת אבל לעולם מלקות ליכא וזהו שכתבו וכן גבי חמץ כלומר לאיסור דוקא ולא למלקות ואפשר להעמיס זה בכונת הרב חידושי הלכות ואף שאין נראה כן כונתו מ"מ נראה אמת בכונת דבריהם וא"כ נמצא דלכל איסורין שבתורה ילפינן לה מכל חלב וא"כ שפיר כתב הרב המגיד ושפיר קשיא ליה למרן דמעולם לא מצינו מי שיחלק שאר איסורים מחלב והיינו טעמא שמהרלנ"ח בתשובה סי' כ"א הביאו המל"מ ז"ל שכתב לתרץ לדעת רבינו דיש לחלק בין חמץ לחלב לא הביא דברי התוס' הנזכר לסיוע שהבין בדבריו כדכתיבנא ודעת הרה"מ דאף דכתב רבינו מקרא דלא יאכל לאו דוקא אלא דכיון דקושטא הכי הוא מסמיך ליה אקרא וכדעת התוס' וכדפרישנא ליה משמע שהוא דעת רבינו פט"ו דמאכלות אסורות הי"ב שכתב דלתערובת חמץ במה שהוא נפקא ליה מכל מחמצת והיינו טעמא דלכל שהוא בעיניה נפקא ליה מכל חלב אייתר כל מחמצת אפי' לתערובת ומהאמור אין מקום למ"ש החה"ש עוד בעיקר הילפותא דכל שהוא נפקא ליה מכל מחמצת. עוד כתב החכם השלם הנזכר וז"ל ועיין למרן בריש הלכות ביאת המקדש דכתב דאע"ג דמרבה לחצי שיעור אינו לוקה והיינו כדברי התוס' דפסחים דלא ילפינן חד מחבריה אלא דקשה דבריש פ"ה מאיסורי מזבח כתב רבינו דלקי אחצי שיעור ולפי מ"ש שם מרן היינו משום דמרבה ליה מכל שאור וכן קשה במ"ש שם דלא פליגי ובפסחים אמרו לאפוקי מדאביי עכ"ל והנה למ"ש מדברי התוס' כבר ביררנו דבריהם ולמ"ש מרן שם לדעת ת"ק י"ל דאצטריך קרא גבי יין לרבות אפי' כל שהוא דאי לא הוה אמר קרא יין אלא שכר משמע דוקא אי משכר אבל אי לא משכר אפי' איסורא ליכא דזיל בתר קרא היכי כתיב שכר דמשמע משכר הא לא משכר לא וראיה לזה מדלא כתב קרא יין וא"כ משו"ה אצטריך למכתב יין לרבות חצי שיעור לאיסורא ואי כתב רחמנא יין לחוד הו"א דאף בפחות מרביעית יהיה חייב מיתה קמ"ל שכר עד רביעית דוקא נמצא משום דהוה ס"ד לחלק מכח הכתוב הוא דאצטריך קרא אבל לא מסברה דנפשין. ולמ"ש למרן כבר קדמו הלח"מ פי"ג דמעשה הקרבנות יעו"ש אלא דמר מייתי ממנחות וכתב מפ' אלו עוברין וכתב הוא דמ"ש הרמב"ם הוא איסור ולא מלקות ומטעם דחצי שיעור אסור מן התורה והרב מוצל מאש סי' נ"א תהי עליה טובא דא"כ דנפקא ליה משום דהוי דומיא דכל איסורים איך כתב הרמב"ם שנאמר כי כל שאור וכו' והא זה נפקא מכל חלב אלו תוכן דבריו. ולענ"ד אין זה כדאי למתמה עליה כל כך דמ"ש רבינו שנאמר קאי לעיקר הדין שכתב שאור ודבש אסורים ולא קאי למ"ש בכל שהן והוא נכון. ע"כ החכם השלם וז"ל ודרך אגב ראיתי להרב מוצל מאש שם על מ"ש הרמב"ם אע"פ שהפסיק ושתה מעט מעט חייב וז"ל ולא פי' שיעור הפסקה אם הוא כמו אכילת פרס כשיעור שהיה אכילת איסור או לא ולא זכר שר ששיעור שתיית נזיר הוי רביעית כמו שהן וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות נזיר שצריך שישתה רביעית בכדי אכילת פרס של מאכל עכ"ל וליתא דרבינו פסק כת"ק דיליף שכר שכר מנזיר אלא או כמו ר' יהודה או כמו ר' אליעזר וכיון שכן שאני נזיר דכתיב משרת ענבים וכמ"ש רבינו פ"ה דנזיר ה"ה יעו"ש משא"כ בביאת מקדש ולכן כתב הרב דלא פי' רבינו ז"ל שעור. ועוד יש לחלק בין איכא מאכל באמצע השתיה רביעית לליכא דגבי נזיר איירי בנתערב היין בדבר אחר ובביאת מקדש איירי דליכא אכילה כלל אלא הפסק ושוב ראיתי הדבר ברור דרבינו בביאת מקדש איירי דשתה יותר מרביעית אבל בהל' נזיר איירי בשתה רביעית ומשו"ה כתב הרב ז"ל דלא ביאר. ושוב חזר החכם השלם הנ"ל לדחות מה שכתבתי בכונת דברי התוס' דלפי פירושם בדבריהם נמצא לר' יוחנן דמכל חלב דריש חצי שיעור גם לכל התורה ומכל מחמצת לתערובת חמץ דוקא ואימא איפכא מכל חלב לרבות התערובת גם לכל התורה ומכל מחמצת לרבות חצי שיעור לפסח דוקא דמאי חזית. ואני ובני חכם יצחק הי"ו דחינו לזה ע"פ מ"ש התוס' שם ביומא על מ"ש ר' יוחנן דחצי שיעור אסור דחזי לאצטרופיה וקשיא להו דלמה ליה להאי טעמא תיפוק ליה דכתיב כל וכדתני בברייתא וניחא להו דאי לאו האי טעמא הו"א דכל חלב לא אתא אלא לכוי ברם כיון דאיכא האי סברא מסתברא דמרבה גם לחצי שיעור אלו דבריהם ז"ל. נמצינו למדים דלרבות חצי שיעור כיון דאיכא האי סברא א"צ לקרא בפני עצמו אלא מקרא דמרבה לכוי מתרבי וא"כ אייתר כל מחמצת לתערובת ברם לתערובת אי אפשר מקרא דכל חלב דכיון דליכא סברא לא מתרבי דקרא לא אתא אלא לכוי ומשו"ה דריש ר"י לחצי שיעור דאיכא סברא מקרא דכל חלב אף דדריש מיניה גם כוי ומכל מחמצת מרבה תערובת חמץ ודוק. עוד כתב החכם השלם הנזכר לפרש כונת התוס' באופן אחר וז"ל ולענ"ד כונתם דקשיא להו דלר"י דס"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא מכל חלב הוא הדין בחמץ א"כ נימא דאתא קרא דכל מחמצת למלקות דאיסור לחוד בלא"ה איתא ולזה תירצו דלא גמרינן מכל אלא איסור לחוד ואף דילפינן ליה מחלב הו"א דיש לחלק וכמ"ש מהרלנ"ח לדעת הרמב"ם הביאו המל"מ פ"א דחמץ ומצה ה"ו יעו"ש והתוס' לא כתבו זה משום דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי אלו דבריו וכמה תמוהים דבריו במ"ש דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי והא כל עיקר קושיתם דהקשו דנימא דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא הוא דאל"כ ב' למה לי ולפי תירוצם צריך שיאמרו בפיהם ב' קראי למאי אתו ולא להניחו בע"פ. ולענ"ד מ"ש בתחילת דבריהם נכון דקשיא להו דנימא לר"י דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא ולא נימא דאתא לתערובת ומתרצי שפיר דמכל לא דריש למלקות אלא לאיסורא וכן גבי חמץ דוקא לאיסורא וכיון שכן צ"ל בהכרח שהוא לתערובת לאיסורא ונכון ונמצא בין למאי דכתיבנא לעיל בכוונתם בין למאי דכתיבנא השתא חמץ ילפינן מחלב לחצי שיעור. עוד כתב החכם השלם הנ"ל למשדי נרגא על תירוץ מהרלנ"ח דתירץ לדעת רבינו דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם וליכא שעת התר משא"כ חמץ דשרי קודם ואחר הפסח ולכן הוצרך קרא אחרינא לאסור אף בחצי שיעור יעו"ש וז"ל וקשה דלפי דבריו דבמקום דיש לחלק ביניהם אמרינן אי לאו דליכא קרא מאי שנא ממ"ש רבינו ריש פ"ד מהל' שבועות דחצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דליכא קרא וכמ"ש מרן שם ואף דיש לחלק טובא בין חלב לשבועה וכמ"ש הר"ן הביאו המל"מ שם יעו"ש עכ"ל והנה גילה טפח וכסה טפחיים דאף דהר"ן כתב כן בחי' בפרושיו להלכות חזר בו והשוה אותם בטוב טעם ודעת כמ"ש המל"מ שם משמו ואף א"ת לומר דלא ימלט מן החילוק קצת כיון דגילה רחמנא בחמץ ואף דלא דמי לחלב מינה ילפינן הוא הדין לכל הדברים ואף דלא דמו ממש והצד השוה שבהם שהם חצי שיעור ואסירי מן התורה .

כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. ואחד הממחה ושותה, הלח"מ הביא ד' הגמ' בחולין דמרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה, והרמב"ם בפ"ג מהל' שאה"ט כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ומשמע דהוא משום דבעלמא אמרי' שתיה בכלל אכילה כדאמר בשבועות דף כ"ג, וא"כ הוא קשה דטעמא דגמ' לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש, עכ"ד הלח"מ. ונ. ב. יש לומר דכל שאלת הגמ' שם הוא אם משקין ביוצא כמותן כדמוכח אח"כ דמביא מבכורים וקרא דנפש רק לגלויי דמשקין היוצא כמותן וכמש"כ התוס' בנדה דף ל"ב אבל עיקר למוד דשתי' הוא כמו אכילה סגי במה דידעינן בכל דוכתא דשתיה בכלל אכילה ואף דגם בלאו קרא דילפינן בשבועות דשתיה בכלל אכילה סגי לן קרא דנפש דעכ"פ איכא קרא לרבות השותה מ"מ עכשיו דאיכא קרא דנפש לגלויי דמשקין היוצא כמותן הביא הרמב"ם על דין דשותה כאוכל דין הפשוט בכל דוכתא דשתי' בכלל אכילה. ועיין בתשו' הגרעק"א סי' ק"צ, ובזה מיושב קו' המל"מ וא"צ לומר דשיעורו בפרוטה.

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך, ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. השגת הראב"ד ואיסור החמץ וכו' כתב הראב"ד ז"ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער והשאור אע"פ שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א"כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ"ל. לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, הנה מה דפסק הרמב"ם כדחזקיה אף דבפ"ח ממאכלות אסורות ובפ"ב משחיטה פסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ביארנו לקמן בהלכה ז' עיי"ש. ומש"כ הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא, חולק הראב"ד וסובר דבשאור דוקא אמרינן ביה סברא דהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות ולהכי חייב לבער אפי' נפסל מאכילת כלב, והביאו לזה ראיה מדברי התוספתא שהביא הסמ"ג מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב, אכן הר"ן בהלכות פ' אלו עוברין כתב דטעמא דפת דאם ראוי לאכילת כלב חייב לבער אף שנפסל מאכילת אדם ובנבילה כל שאינה ראויה לאדם אינה קרויה נבילה דהוא משום שהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מהאי טעמא, דלא כהראב"ד אלא דאף בפת שייך סברא דראוי לחמע בו, ובאמת יקשה על הראב"ד קושיית הר"ן דמ"ש חמץ מנבלה, והיה אפשר דזה אינו אלא דין דחייב לבער דכיון דעכ"פ שם אוכל עליו לענין ביעור, אבל לענין דין אכילה באמת אינו חייב משיפסל מאכילת אדם. אמנם מה דכתב הראב"ד דדין דמהני הואיל וראוי לחמע בו הוא לענין שאור ובנפסל מאכילת כלב לכאורה מקורו הוא מדברי התוספתא דשאור הוא משיפסל מלאכול לכלב, ולפי"ז יהיה מוכח משם דגם אם אוכל שאור שעפשה חייב אפילו אם נפסל מאכילת כלב, אכן הכ"מ כתב דגם הראב"ד מודה לענין אכילה דאינו חייב על שאור ולא חלוק שאור מחמץ אלא לענין ביעור, וא"כ אם מקורו הוא מדברי התוספתא א"כ ע"כ גם לענין אכילה חייב על השאור דהא חייבין על אכילת שאור כדמוכח בביצה דף ז' ע"ב ולכן ע"כ צריך לומר דחריפותו של שאור אינו פוטר כיון דאם יערבו השאור בעיסה שלא נתחמצה יהי' אפשר לאוכלה לא פקע שם אוכל מינה וכמו כותח הבבלי ורק דאם לא יהי' כזית בכדי אכילת פרס היה פטור אבל אם יהי' בכא"פ שפיר חייב, ועל כן צריך לומר דמה דמחלק הראב"ד משאור לחמץ לענין הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות הוא ממה שדחקו הברייתות דפרק אלו עוברין (דף מ"ה ע"ב) דבחדא תניא זקוק לבער הואיל וראוי לחמע בו ובחדא משמע דבנפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ומפרש דברייתא קמייתא נמי בנפסל מלאכול לכלב משום דאם לא נפסל מאכילת כלב סובר פשוט דלא היה צריך לזה הטעם והיינו דבלא טעמא דראוי לחמע בו כמה עיסות צריך לבער כיון דאיכא עלה שם אוכל ולכן מוכיח מזה דע"כ הואיל וראוי לחמע בו כמה עיסות מהני אפילו בהיכי דנפסל מאכילת כלב, אלא דצריך ליישב דמנ"ל לחלק בין דין ביעור לאכילה דלענין ביעור יהיה מהני הא דראוי לחמע בה ולענין אכילה לא יהיה מהני. ונראה דכיון דעיקר שאור הוא לענין ראוי לחמע בה, ולכן אף דלענין אכילה אם פקע שם אוכל מינה מסתבר דלא מהני ראוי לחמע בה דהא אין זה דבר אכילה ובשלמא אם אינו ראוי לאכילה מצד חריפותו לא פקע בשביל זה שם אוכל מינה וכמש"כ למעלה אבל בעפשה א"כ אינו אוכל מצד עצמו ומה דאפשר לערבו ולבטל העיפוש בזה לא יתוסף עליה שם אוכל, אבל לענין דין ביעור כיון דעיקר שם שאור לענין ראוי לחמע בה א"כ לא איכפת לן אם פקע שם אוכל מינה עכ"פ נמצא דהראב"ד סובר דהא דראוי לחמע בה מהני גם לענין נפסל מאכילת כלב, וע"כ דפת אינו ראוי לחמע בה ולענין נפסל מאכילת אדם לא היה צריך להך טעמא וכנ"ל. והנה לקמן בפ"ד הל' י"א כתב הרמב"ם הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער והשיג הראב"ד בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה וכתב המ"מ ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב ולכן סתם הרמב"ם, אבל באמת אינו מוכרח דהרמב"ם לא התנה בזה שיהא נפסל מאכילת כלב, אכן לפמש"כ אפשר לומר דאם הרמב"ם סובר כהר"ן דהא דצריך לבער חמץ בנפסלה מאכילת אדם הוא משום דראוי לחמע בה א"כ שפיר יש לומר דמלוגמא אינו ראוי לחמע ולכן גם בנפסלה מלאכול לאדם גם כן אינו צריך לבער ודלא כהמ"מ שהעמיד בנפסל מלאכול לכלב, אכן הראב"ד לשיטתו דסובר דבנפסל מאכילת אדם אינו צריך להאי טעמא דמשום דראוי לחמע בה שפיר השיג דזהו ע"כ בנסרחה ולבסוף נתחמצה.ב) ומש"כ הרמב"ם המניח חמץ ברשותו עובר בשני לאוין משום לא יראה ולא ימצא, הקשה הכ"מ דהא הרמב"ם כתב בספר המצות שורש ט' דשני לאוין מענין אחד אינם נמנים אלא אחד וכן אין לוקין אלא על אחד, וכתב ע"ז הכ"מ דלא יראה משמע אלא בנראה לעיניים אבל על טמון אינו עובר בבל יראה ומש"כ הרמב"ם עובר לא יראה ולא ימצא היינו דבאינו טמון עובר על שניהם אבל בטמון אינו עובר אלא על לא ימצא, אכן באמת מלשון הרמב"ם בפ"ד שם מוכח להדיא דגם על טמון עובר על שניהם ועוד דהרמב"ם במצות ל"ת ר' ור"א שהביא הכ"מ שכן משמע שם כתב להדיא להיפוך דמתחלה כתב על טמון עובר בלא ימצא ואח"כ כתב דבפסחים מבואר שעוברים על האמור של זה בזה. ע"כ נראה דבאמת עובר על שניהם ומ"מ לא קשה דכיון דהרמב"ם כתב להדיא בשורש ט' שם דהיכי דבלאו השני יש תוספת ענין חשיבי שני לאווין וה"נ יש תוספת ענין בלאו דלא ימצא ואף דאח"כ למדין לא יראה מלא ימצא אבל עכ"פ לאו דלא ימצא הוא לאו של מלקות ולא לתוספת אזהרה כמש"כ הרמב"ם, ומזה אני תמה על הרמב"ן שהשיג שם על הרמב"ם מהא דגבי רחיים ורכב סבר אביי דלוקה שלש אף דהוא ענין אחד אבל באמת לא קשה כלל דהא שם איכא תוספת ענין דהא לוקה מכי נפש הוא חובל על שאר כלים, אלא דיש להקשות מהא דנא ומבושל דמשמע בגמ' בב"מ דף קט"ו ע"ב דליכא שאר דברים וכן כתבו שם בתוס' והשיגו על רש"י דכתב דלוקין על חמי טבריה אכן הרא"ש בשיטה מקובצת ביאר שם דברי הגמ' ומיושב כדברי רש"י עיי"ש, אמנם הרמב"ם בפ' י"ט מה' סנהדרין הל"ד מנה רק לאו אחד למקיים חמץ בפסח, וצ"ע.

חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנאה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותר באכילה לאחר הפסח. חמץ שנתערב הכ"מ כתב ומה שרצה ה"ה לומר דלהרמב"ם אפילו נתערב מתחילת השנה משהו אסור בפסח נ"ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא בתוך הפסח כמש"כ אבל נתערב מי' שעות ולמעלה בטל בס' מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפי' נתערב מתחלת השנה ס"ל דחוזר וניעור וכמ"ש בספ"ד וכו' ודברי הרב המגיד נ"ל לבארם דסובר דלהרמב"ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור, ומ"מ דברי הרמב"ם שכתב דחמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר וכו' לכן נ"ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס' כשאר איסורים ובפ"ד אשמעינן דאפי' נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור, עכ"ל הכ"מ. ונ. ב. דבריו צ"ע כיון דמקודם קאי על אוכל בפסח ובזה אפילו נתערב לפני הפסח אסור משום שחוזר וניעור כמש"כ אח"כ וצ"ל דמשום דרוצה להשמיענו דבנתערב משש שעות ואכלו אז בטל בס' לכן כתב בתוך הפסח אבל אכתי קשה מה שהקשה בעצמו דהל"ל חמץ שנתערב כו' אסור לאכלו בפסח וצ"ע. ונ"ל דמה דכתב תוך הפסח הוא משום דכולל אפילו לח בלח בשלא במינו דאז ודאי לא שייך משום חוזר וניעור ובזה דוקא בנתערב תוך הפסח, וכן פסק הרמ"א בסי' תמ"ד דבלח בלח אינו חוזר וניעור, אלא דאפשר לחלק בין במינו בין שלא במינו והתריאק הוא חמץ יבש שחור מעורב עם בשר אפעה כמבואר בשה"ג פ' אלו עוברין ולכן לא בטל.

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ. עיין בדברי הכ"מ בהלכה זו בסוף דבריו במש"כ ליישב דברי המ"מ ונ. ב. ולפי"ז קשה מה שפסק הרמב"ם בפט"ו מה' מ"א גבי חלב בכא"פ דחייב מלקות ולא כתב דחייב כרת ולמעלה הביא זה.

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזיית במזיד מכין אותו מכת מרדות. הכ"מ תמה דלמה לן קרא דלא יאכל בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה, ותי' המהרלנ"ח דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח, ונ"ל בהקדם מה שנבאר מש"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' מאכלות אסורות דאין לוקין על הנאה, וכ' המ"מ משום דהוי שלא כדרך הנאתן, והקשה המל"מ מלשון הגמ' בפסחים כ"ד ע"ב דדוקא הניח חלב חי, ועוד הקשה עיי"ש (ולי קשה עוד דא"כ בדברים דלא בעי כדרך הנאתן ילקה על הנאה דהא הנאה בעצמו הפטור הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומשום דעומד דווקא לאכילה, ויש לעיין), והמחוור כמו שפי' המל"מ משום דס"ל להרמב"ם דאין לוקין על הנאה כיון דרק מרבוייא מתרבי, אך עדיין קשה דהא בגמ' אמרינן דפטור בהניח חלב חי משום דהוי שלא כדרך הנאתן ומוכח דאם היה כדרך הנאתן היה חייב, עוד הקשו מב"ק דף מ"א דאמרינן דהו"ל למיכתב לא יהנה ולפי דברי המל"מ קשה כיון דמה דאין לוקין על הנאה הוא משום דלא כתיב בפירוש ואי הוה כתיב לא יהנה היה לוקה. ונראה דהנה הרמב"ם פוסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור בהנאה, וגבי חמץ בפסח כתב בפ"א הל' ב' דאסור בהנייה מקרא דלא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ופי' הר"נ משום דהאי קרא מבורר טפי וזה דחוק, והנה באמת יתפלא למה פסק כר' אבהו לגבי חזקיה (עיין ברא"ש חולין פ' גיד הנשה סי' י"ז) הלא אפי' לגבי ר' יוחנן פסקינן כחזקיה כ"ש לגבי ר' אבהו תלמידו. והנראה בזה דהנה יש לחקור אם חמץ בפסח הוי איסור חפצא או איסור גברא כיון דלאחר הפסח מותר מדאורייתא לדידן דקיי"ל כר"ש, וכן יש לחקור ג"כ לגבי חדש, אכן לגבי חדש יש להביא ראיה לפימש"כ התוס' בב"ב דף פ"א דבכורים לא הוי מצוה התלויה בארץ משום דהוי חובת הגוף וא"כ חדש דאמרינן בקידושין בדף ל"ח דהוה מצוה התלויה בארץ מוכח דהוי איסור חפצא, אכן בכ"ז יש לומר דלא דמי חמץ לחדש, דחדש אמרינן בגמ' דהקרבת העומר מתיר ואפילו בזמן שאין עומר אמרינן עיצומו של יום מתיר נמצא דלא הוי כמו איסור לזמן דלא שייך מתיר, אבל חמץ בפסח דאסור דוקא עד הזמן אפשר דלא הוי איסור חפצא וקצת מוכח כן דהרמב"ם אינו מונה חמץ בין איסורי מאכלות, וחדש מונה בין איסורי מאכלות. והנה לפי"ז אפשר לומר דלא שייך למיגמר חמץ בפסח מחלב לגבי איסור הנאה דדוקא איסור מאכל ילפינן מחלב. אח"כ מצאתי דבירושלמי ערלה פ"ג הל' א' מתרץ בהא דפריך הגמ' מחדש דלא אסור בהנאה ומשני דשניא הוא דהוי לזמן ומוכח דהירושלמי סובר גם לגבי חדש דהוי איסור גברא דאינו אסור אלא עד הזמן, אכן כבר תמהו המפרשים דא"כ חמץ נמי הוי לזמן ואמאי יליף לה ר' אבהו מנבלה, ומתרצים משום דחמץ כיון דצריך שריפה לא שייך לומר בזה דהוי לזמן דהא חמץ דמקודם אין לו היתר, אכן לבד שסברתם אינה מוכרחת עוד יתפלא דהא חמץ של עכו"ם אסור בהנאה ואין צריך שריפה, ואי הוי ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה לא היה קשה, אך לא פסקינן כן והדר ביה ראב"י. ע"כ המחוור דהירושלמי סובר דר' אבהו יסבור כר' יהודה דאסור אף לאחר הפסח ולא הוי איסור לזמן ותלמודין דאינו מתרץ כן ע"כ סובר דר' אבהו סובר כן גם אליבא דר' שמעון, ומ"מ אם היינו אומרים דבסברא זו פליגי חזקיה ור' אבהו, א"כ צריך חזקיה לאשמעינן מלא יאכל ואינו מוכרח דפליג אר' אבהו בכל איסורי מאכל, וע"כ הא דלא מתרץ תלמודין כן משום דרוצה לתרץ גם דברי חזקיה אליבא דכ"ע בין לר' יהודה בין לר' שמעון, ולכן לא מצי לתרץ דחזקיה סובר כסברת הירושלמי כיון דאי סובר כר' יהודה לא הוי לזמן, אבל אליבא דדינא כיון דפסקינן כר' שמעון בלאחר זמנו, סובר הרמב"ם כסברת הירושלמי רק דבחדש אפשר דלא סובר כן דהוי לזמן ומשום דבחדש עיצומו של יום מתיר ורק בחמץ בפסח דאינו אסור אלא דווקא עד הזמן סובר כסברתינו הנ"ל, ונמצא דלא נצטרך לומר דחזקיה פליג אר' אבהו בשאר איסורים רק בחמץ בפסח משום דלא הוי איסורי מאכל, אבל ר' אבהו ע"כ סובר דאין לחלק בין חמץ בפסח לאיסורי מאכל והרמב"ם פוסק בזה כחזקיה לגבי ר' אבהו ולכן שפיר פסק בכל מקום כר' אבהו ובחמץ בפסח כחזקיה. והנה ביומא דף ע"ד אמרינן דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי ובתר הכי מקשה ר"י לר"ל מברייתא דכל חלב, והקשו התוס' דא"כ למה לר"י סברא דחזי לאיצטרופי ותי' בתוס' דמשום סברא דרשינן קרא והוא דחוק דכיון דאיכא ברייתא וקרא למה לר"י סברא, ונראה פשוט דס"ל לר' יוחנן דאיסור דכל חלב לא שייך ביוהכ"פ דלא הוי איסורי מאכל ולכן אוסר מסברא דחזי לאיצטרופי, ורק לר"ל מקשה דהא עכ"פ באיסורי מאכל איכא ברייתא וקרא דכל חלב, ואח"כ מצאתי דהמק"ח מביא ד' הצ"צ שכתב דבבל יראה אין לאסור חצי שיעור מהא דכל חלב דלא שייך אלא באיסורי אכילה, וכתב המק"ח דמ"מ מדרבנן יהיה אסור משום דחזי לאיצטרופי, ובאמת השאגת אריה כתב דלא שייך חזי לאיצטרופי בבל יראה כיון דאינם מצטרפין השהיות של חצי שיעור והוא פשוט. והנה רש"י ותוס' בפסחים ב' ע"א פליגי בחיוב בדיקה וביעור אם הוא משום בל יראה או משום שמא יבוא לאוכלו ולדעת רש"י הוא משום בל יראה ובבצק שבסדקי עריבה מוכח דבחצי שיעור יש חיוב בדיקה במקום שאין עשוי לחזק, וכן פסק הרמב"ם, ולדעת רש"י הוא משום בל יראה ומוכח דאיכא בל יראה בחצי שיעור, והנה יש לדון ולחלוק על סברת הצ"צ דכיון דבל יראה עיקר שיעורו ילפינן מאכילה כדאמרינן בביצה דף ז' דילפינן ביעור מאכילה וכיון דבאכילה אסור חצי שיעור לכן גם בבל יראה איכא בחצי שיעור, אכן אם נימא דגם באכילה לא שייך איסור חצי שיעור מקרא דכל חלב משום דחמץ לא הוי איסורי מאכל, ונוכל רק לאסור משום הסברא דחזי לאיצטרופי וכדאסרינן אכילת חצי שיעור ביוה"כ, ויקשה עפי"ז מתני' דבצק שבסדקי עריבה דמוכח דבחצי שיעור איכא חיוב בדיקה ולא שייך בזה הסברא דחזי לאצטרופי, ולכן חידש הרמב"ם דחצי שיעור אסור בחמץ מלא יאכל היינו כיון דאסור בהנאה, לכן גם אכילת חצי שיעור הוי הנאה וכיון דאסור מקרא א"כ שוב ילפינן דין ביעור מאכילה דגם בבל יראה איכא איסור בחצי שיעור וכנ"ל. והגרעק"א בתשובה סי' ק"צ חקר בזה דילפינן הנאה מלא יאכל ולא תאכל אי הוי בכזית כאכילה או לא, והביא מהגמ' דב"ק דף מ"א דקאמר א"כ ליכתוב לא יהנה ומוכח דאף דילפינן הנאה מלא יאכל לא הוי בכזית, דאי הנאה בכזית א"כ איך ליכתוב לא יהנה ולא יהיה בכזית ומסיק הגרעק"א דהוא בפרוטה, ובאמת דין פרוטה אינו אלא היכי דבעינן דין ממון, אבל היכי שאינו צריך ממון מה שייך פרוטה, וגבי הקדש הוי דין ממון, ויש להעיר דליתני במתני' דחמש פרוטות דאיתא התם הנהנה מן ההקדש מעל ליתני לשיטת התוס' דלוקין על איסורי הנאה דהוי בפרוטה ודוחק לומר דהוי בכלל הנהנה מן ההקדש, וכיון דהוכחנו דלא שייך שיעור פרוטה א"כ ע"כ מוכח דצריך שיעור כזית דאלא"ה צריך תמיד ללקות על אכילת חצי שיעור באיסורי הנאה משום איסור הנאה, ויקשה מהא דשאור בכזית ומוכח דאינו לוקה בחצי שיעור, ומוכח דגם איסורי הנאה בכזית, וקושיית הגרעק"א אינה קושיא דבאמת עיקר איסור אכילה הוי גם על משהו רק דהוי הלכה דאין אכילה פחותה מכזית א"כ שפיר מצי למיכתב לא יהנה והיה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה. והנה לפימש"כ בדעת הרמב"ם דפסק דחצי שיעור דאסור בחמץ הוא משום הנאה והוא אליבא דחזקיה דחמץ לא הוי איסורי מאכל וליכא למילף מכל חלב, וא"כ לשיטתו מוכח ע"כ דליכא בהנאה איסור מלקות דאלא"ה למה צריך שיעור בחמץ הא תמיד איכא הנאה, אבל כ"ז הוא אליבא דחזקיה אבל לר' אבהו דחמץ לא שנא משאר איסורים א"כ לדידיה לא צריך לחדש דאיסור הנאה הוא בכל שהוא, ואפשר שפיר דלוקין על הנאה. (ובמש"כ נוכל לומר לרש"י לשיטתו דכתב אלו עוברין בבל יראה והקשו התוס' והר"ן דהא מרבינן מכל מחמצת ודוקא לאכילה ומנ"ל לבל יראה, אבל לפימש"כ דילפינן ביעור מאכילה לענין איסור חצי שיעור, ולשיטת רש"י מוכרח מהא דבצק שבסידקי עריבה א"כ גם לחמץ נוקשה נוכל ללמוד ביעור מאכילה). ובמש"כ על ראיית הגרעק"א מלא יהנה דאינה הוכחה דכיון דשיעורין הוא הלכה היה אפשר להיות הלכה גם על לא יהנה, הקשו לי מהגמ' דיומא דף פ"א דאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר נכתוב לא יאכל אכילה בכזית, וא"כ לדברינו היה אפשר להיות הלכה דאכילה זו בככותבת, ויש ליישב מש"כ דגבי אכילה דאיכא הלכה דשיעור אכילה הוא בכזית אי אפשר שתהיה הלכה דשיעור אכילה דכאן הוא ככותבת דזה אינו דבאמת שיעור אכילה תמיד בכזית וביוה"כ דהוא בככותבת הוא משום עינוי דשיעור עינוי הוא בככותבת משום יתובי דעתא אבל הכא גבי לא יהנה ליכא שום שיעור אחר על הנאה רק גבי הנאת ממון דשיעורו בפרוטה, והך סוגיא ע"כ כר' אבהו ולדידיה באמת חייב מלקות בשיעור הנאה דהוא כשיעור אכילה והיינו בכזית והו"מ למיכתב לא יהנה ויהיה הלכה דשיעורו כשיעור אכילה דהוא בכזית, ולחזקיה נתרץ כתירוץ הב' בב"ק שם דאמר אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ע"ש. ובמה שכתב הגרעק"א ליישב ביסוד זה קושיית המל"מ לפמש"כ בריש הל' חמץ ומצה לא קשה כלל עיי"ש.

כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. משמע דכי היכי דאוכל שיעורו לחיוב כרת וקרבן בכזית הוא הדין לממחה ושותה שיעורו בכזית. וכן משמע בסוגיא דחולין (דף ק"כ ע"א) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו פי"ד מהלכות מאכלות אסורות משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי"ל על פי הא דאיתא בר"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח. וסובר רבינו דהוא הדין באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית. ולפ"ז אין סתירה בדברי רבינו דמ"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה וכדמוכח בהל' מאכלות אסורות. ולא קשה מהתוספתא ומסוגיא דחולין דמשערינן בכזית דהיינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית ואין צריך לשערו אח"כ אבל אם לא שיערו עד שנמחה משערין ברביעית דדא ודא אחת הוא כמ"ש. וכן יש ללמוד דעת רבינו ממ"ש בפ"ה מהלכות נזירות וע"ש: ומכל זה ראיה למ"ש בס' אליה רבה סי' ק"צ לדעת רבינו בהלכות שבת פרק י"ח דמחייב בהוצאת יין יבש כזית מהאי טעמא דהוי רביעית בלח. ודלא כבעל פמ"ג שם דהשיא דעת רבינו לדעת אחרת. ונעלם ממנו דברי רבינו שזכרתי. ומה שהקשה שם דאיך פסק כרב יוסף בשבת [עז.] דאמר רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד הא כהאי גוונא הוי שיטה אין דבריו מחוורין דלא הוי שיטה אלא א"כ אמר כולהו סבירא להו כמ"ש הפוסקים. גם מה שהקשה הט"ז דאמאי לא חייש לדאביי דבעי טפי מרביעית לק"מ דלא שבקינן מה דפשיטא לרב יוסף משום ספיקא דאביי:

אינו חייב משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו'. ועי' במל"מ שתמה על רבינו שכתב שאם קנה חמץ בפסח או חימצו חייב משום דעשה מעשה. והרי בסוגיא דפסחים (דף צ"ה) מוכח דטעמא דאינו חייב על בל יראה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו וא"כ אפילו עשה בו מעשה אינו חייב וכ"כ התוס' בשם ר"י שם. ומה שתירץ המל"מ דנראה לו דרבינו דחה הסוגיא (שבדף צ"ה) מהלכה משום דאתיא דלא כהילכתא ע"ש. אינו מספיק דאכתי גם מסוגיא (שבדף כ"ט ע"ב) מוכח כן וכמ"ש תוס' שם ואמאי דחה גם ההיא סוגיא מהלכה ולא חש לה. וגם מ"ש המגי"ה במל"מ בשם שו"ת חכם צבי דמפרש דרבינו איירי שכבר עברו כל ימות הפסח ולא קיים עשה של תשביתו בזמנו ומשום הכי חייב כשקיים החמץ ברשותו בפסח בעשיית מעשה אבל כל זמן שלא עבר הפסח דיש בידו לקיים עשה דתשביתו לא חייב כלל דשמא יקיים העשה. ואצלי אינו מחוור לומר כן דכולי האי לא הו"ל לרבינו למיסתם אלא לפרש. וגם בפרק י"ט מהלכות סנהדרין סתם וחשב בין החייבים המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו. משמע דמיד שחימץ חייב ואף בחולו של מועד וכמ"ש שם בפי"ג. וגם דברי הצל"ח בזה אינן מכוונין שכתב בפ"ק דביצה דרבינו סבר דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה דתשביתו מטעם דהוי לאו שקדמו עשה ולא מבעיא לדעת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג מן התורה בערב פסח עד הלילה ותשביתו נוהג מחצות א"כ הרי העשה נוהגת בזמן קודם ללאו ובודאי הוה לאו שקדמו עשה אלא דאף להפוסקים דסבירא להו דגם מחצות עובר נמי בלאו דבל יראה אפילו הכי הוה לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק משום שכתב הריטב"א בפ"ג דמכות דכל שכתוב בקרא העשה קודם שכתב הלאו אע"פ שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה וחייב עליו עכ"ד. ואין זה עולה כלל לדעת רבינו דלשיטתו בהלכות נערה גבי אונס שגירש מוכח דסבר דגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק ואינו חייב עליו. וכתב הכס"מ שהוא משום דמסיק בסוגיא דמכות (דף ט"ו) דהדר בו ר' יוחנן מהא דאמר דחייב על לאו שקדמו עשה. וא"כ אין לומר כמ"ש הצל"ח שנתן טעם לדעת רבינו כאן דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה משום שקדמו עשה. אלא דבחידושי רבי עקיבא איגר מחלק בין אונס לבל יראה אבל אינו מוכרח כמ"ש במקום אחר: ולי נראה דהיינו טעמו של רבינו דאזיל לשיטתו דסבר דתשביתו דקרא היינו רק ביטול והשבתה בלב ואין לביעור חמץ במעשה עיקר כלל מן התורה. וכמ"ש הרב הכס"מ ז"ל לקמן בפ"ב. וכ"כ הטור או"ח בסי' תל"א ובבית יוסף ובפר"ח שם וכן בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ו. ולפ"ז על כרחך אין לפטור לעובר על לאו דבל יראה על ידי מעשה מטעם דהוא ניתק לעשה דתשביתו דהא לא מהני אלא א"כ שמקיים העשה וכמ"ש בהלכות נערה ובהלכות סנהדרין. ובכאן אינו יכול כלל לקיים תשביתו דהיינו ביטול בלב לאחר זמן איסורו דאז אין ברשותו לבטלו שכבר נאסר בהנייה וכמ"ש רבינו לקמן בפרק ג'. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מסוגיא (דדף כ"ט) דהא אזלא שם אליבא דר' יוסי הגלילי ואיהו סבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ לשיטתו יכול לקיים עשה דתשביתו גם בלב לאחר זמן איסורו ושפיר הוי ניתק לעשה לדידיה. משא"כ לדידן דקי"ל דאסור בהנאה אינו יכול לקיים ולכך לא חשיב ניתק לעשה והיה חייב: ואחר כותבי זמן רב מצאתי דגם בס' מעיין החכמה כתב כן. וכן נראה עיקר ודלא כדמסיק שם דלרבינו נמי לא חייב על בל יראה דגבי שאור דאיהו ניתק לעשה דכתיב תשביתו שאור ורק משום בל יראה דגבי חמץ היה חייב דלא כתיב ביה תשביתו. ובזה אפשר דגם התוס' מודים ע"כ. ואין זה מחוור כלל לחלק בין חמץ לשאור דהא קיי"ל דחמץ ושאור אחד הן. ואין לחייב על חמץ יותר מעל שאור. אלא דגם על שאור חייב לדעת רבינו דלא הוי ניתק לשיטתו וכמ"ש. וגם דלא כמ"ש בספר החיים דגם לרבינו לא חייב אלא א"כ שלא היה בדעתו לבערו אבל אם היה כן בדעתו מודה לר"י דלא חייב. וליתא דמאי מהני זה לדעת רבינו דעיקר תשביתו היינו בלב וזה אין בידו לקיים אחר זמן איסורו כנ"ל: ומ"ש רבינו דאם קנה חמץ בפסח חייב משום בל יראה הקשה על זה בע"מ שבס"ס ש"א דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וקניה כמ"ש תוס' בסנהדרין (דף פ') וכבר הרגיש בזה בס' המקנה פ"ב דקידושין. ותירץ דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ואע"ג דלא קנה החמץ להיות שלו ולא אהני מאי דעביד וכדאמר רבא בתמורה. אך אין זה עולה לפי מ"ש הפר"ח דגבי מכירה שאינו קונה גם לרבא לא חייב. ועוד אינו עולה לפי מ"ש הלח"מ בפ"ו מהלכות בכורות דמוכח מדברי רבינו שם דפסק כאביי דאי לא אהני לא חייב. אלא דלפ"ז אפשר דקושטא דלאביי דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד מהני הכי נמי מהני מכירה וקניה באיסור הנאה ותוס' בסנהדרין לא איירו רק אליבא דרבא ורבינו פסק כאביי בזה מטעם שכתב הלח"מ שם. ועוד דאין האחריות של התוספות על רבינו דאפשר דס"ל כדעת האחרונים שכתבו דלכו"ע שייך קניין באיסורי הנאה שיהיה שלו ואע"ג דלאו בר דמים הוא מ"מ לא גרע מחמץ שהיה כבר ברשותו דג"כ נאסר בהנאה בשש ולאו בר דמים מהשתא ותו אינו ברשותו ואפילו הכי קיי"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה והכי נמי כשקנה חמץ לאחר זמן איסורו חייב בבל יראה כיון דקנייתו קניה וגם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה: ומ"ש רבינו דאם חימץ עיסתו בפסח הוי מעשה. משמע דדוקא כשחימצה במעשה בידים וכגון שהניח על העיסה שאור וכהאי גוונא שהביא עליה דבר המחמץ בידיו אבל אם לא הביא עליה דבר המחמץ אלא שנתחמצה מאיליה לא חשיב עשיית מעשה מה שנתן הקמח במים ועשה עיסתו כיון שנתחמץ אח"כ ממילא מחמת שהיתה בלא מעשה. ודלא כמ"ש בעל הפמ"ג באו"ח דמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אע"פ שבא החימוץ לאחר זמן. ולא משמע כן מדברי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שחימץ עיסתו וכ"כ בס' החינוך ולפי דברי הפמ"ג היה לו לומר שעשה עיסתו ונתחמצה אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא חשיב מעשה: ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא במנחות (דף נ"ו ע"ב) גבי שיירי מנחה הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. והעתיק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי"ב וסיים דהנחת שאור הוי מעשה. וכן מבואר מדברי התוס' דקרינן ביה לא תעשה חמץ. ומשמע דדוקא כשהניח השאור שכבר מחומץ הוא דחשיב עשיה אבל בלאו הכי לא חשיב עשייה מה שגבל ועשה העיסה אע"פ שנתחמצה לאחר זמן ממילא. וכך מבואר ג"כ מפירוש רש"י ז"ל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח ע"ב) גבי הפרשת חלה מן העיסה בטומאה ביו"ט של פסח דמה שמניחה ואינה אופאה ומתחמצת מאיליה לא הוי מעשה. אלמא דלא אמרינן דעשיית העיסה וגם הפרשת החלה גופה שאי אפשר לאפותה נחשב מעשה שמביאה לידי חימוץ כיון דמכל מקום לא הביא החימוץ עליה בידים. ובשעת מעשה של העיסה בהיתר היה והאיסור בא אח"כ ממילא בלא מעשה לא מצטרף המעשה של היתר לאיסור דממילא שיחשב כאילו האיסור הוא במעשה. וכהאי גוונא פירש רש"י בסנהדרין (דף ס"ה) גבי הכנסת עצם ידעוני דלא חשיב מעשה דאינו מדבר בשעת מעשה הכנסה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו ע"כ. אלמא דלא מצרפינן הכנסה דהיתר לאיסור של הדיבור שבא אחר כך מאיליו. וגם רבינו כתב כהאי גוונא בהלכות מלכים פרק ה' גבי איסור ישיבה במצרים שאין חייבין עליו דבעת הכניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וכ"כ בחינוך. וכיוצא בזה כתב ג"כ הרה"מ בפ"א דהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד דאין בו מעשה דאע"פ שיש מעשה בנטילת החפץ הלקוח מן המוכר זהו היתר שהוא ברצון המוכר ואין איסור אלא ההשתדלות וההפצרה במוכר שירצה למכרו ובזה אין מעשה עכ"ד. הרי דלא מצרפין מעשה שהוא היתר לאיסור ממילא שיש בו ואע"פ שכבר בא האיסור בשעת מעשה וכדהתם דבשעת מעשה דנטילת החפץ מהמוכר כבר קדם לו ההשתדלות וההפצרות באיסור. וכל שכן אם עדיין לא בא האיסור בשעת מעשה דהיתר אע"פ שבודאי יבוא לאחר זמן ממילא אין מצטרף למעשה. וכמו בנידון דידן דעשיית עיסה אין מצטרף לחימוץ דממילא ודלא כספר פמ"ג הנ"ל שלא זכר כל הני ראיות שזכרתי: ומה שנסתייע בעל פמ"ג מהא דקיי"ל גבי כהן ונזיר שנכנסו לבית הקברות או לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה והגג שעליו דחייב כששוהה בטומאה ואינו יוצא מיד ואע"ג דבשהייה ליכא מעשה. ומזה מוכיח דאמרינן דמצרפין מעשה של הכניסה אע"פ שהיתה בהיתר לאיסור שבא אחר כך בלא מעשה. והנה בהוכחה זו כבר קדמו בשאגת אריה בסי' ל"ב וע"ש. ואני אומר שאין הוכחה זו כדאי לדחות כל הנך הוכחות הרבה שהבאתי דמוכחין דאין מצטרפין. וההיא דכהן ונזיר י"ל דשאני לאוי דטומאה שישנן במעשה גמור ומשום הכי היה חייב עליהן אף בכהאי גוונא דהמעשה היה בתחילה בהיתר והאיסור בא אחר כך בלא מעשה. וכהאי גוונא כתב הרה"מ בסוף הלכות שכירות גבי חיסמה בקול דקיי"ל דהיה חייב ואף על פי שאין בו מעשה גמור משום דישנה לחסימה במעשה גמור ואף החסימה בקול היא כמעשה. והכא נמי גבי לאוי דטומאת כהן ונזיר שישנן במעשה גמור אף המעשה דהיתר מצטרף. ולא דמי ללאו דישיבת מצרים וכן לאו דלא תחמוד דליתנהו במעשה גמור כלל לא מהני בהו מעשה היתר. והוא הדין ללאו דבל יראה דגבי חמץ ואע"ג דאיהו איתא במעשה גמור כגון שקנה או חימץ עיסתו בידים מ"מ קרא דאזהר רחמנא בבל יראה ובל ימצא לא איירי בכהאי גוונא אלא בחמץ שנשתייר ממילא ברשותו מזמן היתר ולא השביתו דלא עבד מעשה. וכמו שכתבו בס' פני יהושע בריש פסחים והשאגת אריה בסוף סי' פ' וע"ש. וא"כ לא דמי ללאו דטומאה דעיקר אזהרה דידהו איירי על ידי מעשה גמור: ועל פי זה מתורץ ג"כ מה שהקשה בספר שער המלך בהלכות כלאים על דברי הרה"מ דהלכות שכירות שזכרתי ממ"ש רבינו כאן דלא היה חייב משום בל יראה ובל ימצא אלא א"כ קנה או חימצו שעשה בו מעשה והרי כיון דמצי לעבור עליו על ידי מעשה הו"ל לחייב אף בלא מעשה וכמו גבי חסימה. ולפי מש"כ לק"מ דלא דמי כנ"ל: [ובזה יש ליישב ג"כ סוגיא דשבועות (דף י"ז) גבי בעיא אי צריך שהייה כו' ואין צריך למה שנדחקו התוס' שם כמו שכתבתי בחדושי. וכן יש ליישב על פי זה קושית ס' יד המלך על דברי רבינו דלא תקשי מה שכתב בהל' ביאת המקדש אמה שכתב בהלכות מלכים כמ"ש שם. וא"ת דאכתי תקשי מההיא דמנחות שהעתיק רבינו בהל' מעשה הקרבנות דמשמע דלא חשיב מעשה עשיית העיסה גבי שיירי מנחה אמאי לא אמרינן התם דנצרף מעשה זו דהיתר לאיסור חימוץ דאחר כך ממילא דהתם לא שייך תירוץ זה דהא קרא דאזהר רחמנא גבי שיירי מנחה לא תעשה חמץ ודאי במעשה גמור איירי וא"כ דמיא ללאו דחסימה ונימא דאף בלא מעשה גמור לחייב ותיהני צרוף מעשה היתר וכדמהני גבי טומאה. וי"ל דשאני התם גבי שיירי מנחה דלא שייך למימר דנצרף מעשה עשיית העיסה דלחייב על החימוץ דאחר כך ממילא דהרי בעשיית העיסה בלא חימוץ איכא מצוה ואין סברא דמעשה של מצוה תצרף ותועיל לחייב בגרמתה ולא דמי ללאו דטומאה דנהי דמצטרף מעשה הכניסה דהיתר לחיוב דמכל מקום לא עשה מצוה בכניסה. והכי נמי גבי חסימה לא עביד מצוה משא"כ היכא דעביד מצוה לא אמרינן שתגרום חיוב על איסור הנמשך ממנה לאחר זמן ממילא בלא מעשה]: ועוד י"ל דלא דמי נידון דחמץ לההיא דנכנס לבית הקברות וכו' על פי מ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או"ח סי' ע"ו ע"ש שהוקשה לו ג"כ קושית ס' שער המלך על דברי הרה"מ דהלכות שכירות ממ"ש רבינו כאן. ופירש דכוונת הרה"מ הוא לומר דמשום הכי היה חייב גבי חיסמה בקול בלא מעשה גמור משום שישנה במעשה גמור וא"כ היה בידו לעבור עתה הלאו ולחוסמה בידיו ומשום הכי אין מעשה מעכבת בו דהו"ל כמו ראוי לבילה דקיי"ל שאין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ שנשתייר בביתו אי אפשר לו לעבור על חמץ זה בבל יראה ע"י מעשה ומשום הכי מעשה מעכבת בו ולא היה חייב עליו בשהייתו בלא מעשה עכ"ד. ולפ"ז לא דמי ג"כ נידון דנתן קמח למים דגבי חמץ לההיא דנכנס לבית הקברות בשידה כו' ובא אחד ופרע את הגג דחייב כששוהה בלא מעשה די"ל דלא מטעם דמצרפין מעשה הכניסה דהיתר אלא משום דהתם דמי ללאו דחסימה דבידו לעבור עתה הלאו במעשה וכגון שיגע בכוונה במת בידים ומשום הכי אין מעשה מעכב בו. משא"כ גבי נתינת קמח למים ונתחמץ ממילא אין לחייבו בלא מעשה דהרי עתה אי אפשר לעבור על בל יראה בחמץ זה ע"י מעשה וכיון דבשעה שאתה בא לחייבו אין יכול לעבור עליו במעשה הו"ל אין ראוי לבילה ומעכבת בו שפיר: ועפ"ז יש ליישב ג"כ שהקשה בספר יד המלך על דברי רבינו בהלכות מלכים משוחט פסח על החמץ חייב ואף דאין מעשה בעכבת החמץ ועל כרחך מצרפינן מעשה דשחיטה ואע"פ שהיא בעצמה היתר. ולפמ"ש אתי שפיר דהתם ראוי לעבור במעשה באיסור בשעת שחיטת פסח זה גופיה וכגון שיקנה חמץ בשעה זו והו"ל כמו ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והכא נמי אין מעשה מעכבת בו:

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. וראיה לדרשא זו מצאתי מדאיתא בתורת כהנים צו גבי מנחה תאכל במקום קדוש מניין אף מקצתה תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. מיהו יש לדחות דהתם קאי בזמן שהיו שבעים בכפול ואז סגי בהכי וכן משמע בתוס' יומא (דף ל"ט). והקשה הכס"מ דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסור שבתורה קיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' מ"ש בזה המל"מ בשם רלב"ח דגבי חמץ איצטריך קרא לאסור חצי שיעור דהוה אמינא דמותר דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דהו"ל שעת היתר ואין איסורו איסור עולם. ואכתי יש להקשות על דברי רבינו מהא דאיתא בגמרא דחזקיה יליף לאסור חמץ בהנאה מקרא דלא יאכל והרי איצטריך לאסור אכילה בכל שהוא. ומצאתי שהקשה כן בס' שער המלך. וי"ל על פי מ"ש בס' החיים דלמאן דאמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי נזיר וקדשים מודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דמן התורה כולו היתר. וא"כ לפמ"ש תוס' (דף מ"ה) דגם גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לא איצטריך ליה לחצי שיעור ואליביה הוא דיליף איסור הנאה מקרא דבלאו הכי לא אתי חזקיה ככו"ע כמ"ש תוס' (דף כ"ב). ועוד אתי שפיר לפמ"ש הרדב"ז באלף הב' בלשונות הרמב"ם [ח"ה] סי' קמ"ג דכונת רבינו שאכל כל שהוא מן החמץ בתערובות ולכך איצטריך קרא דלא יאכל דבעלמא חצי שיעור אין איסור רק בעין ועל כן מייתי מקרא דלא יאכל דדרשינן שלא יהא בו היתר אכילה דהיינו הנאה וכיון דאכיל ליה אפי' ע"י תערובות הרי נהנה ואסור מה"ת]:

כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. משמע דה"ה דשוין בשיעוריהן וגם הממחה ושותה שיעורו בכזית וכ"מ בסוגיא דחולין (ק"כ.) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו בפי"ד מהל' מ"א משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי"ל ע"פ דאיתא בר"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח, וסבר רבינו דה"ה באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית, ולפ"ז מ"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה, והא דבתוספתא ובסוגיא דחולין משערין בכזית היינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית וא"צ לשערו אח"כ אבל אם לא שיערו עד אחר שנמחה משערין ברביעית ודא ודא אחת היא. וכן י"ל דעת רבינו ממ"ש בפ"ה מהל' נזירות ע"ש:

שאלה אמר הרב ז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה תדע דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב... תשובה כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז"ל ועומדין על תלם...

כתב הלחם משנה ריש הלכות חמץ ומצה דאף רבי אבהו מודה לחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע אלא דמוסיף עליו יעו"ש. ויש מקשין דמדאמרינן בסוף הסוגיא מאי בינייהו איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה רבי אבהו סבר אותו למעוטי הני חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא נינהו ע"כ לא משמע הכי וכמ"ש רש"י ז"ל יעו"ש ואדרבא ר' אבהו סבר דאף לא יאכל איסור אכילה דוקא משמע. ונראה לענ"ד דס"ל להלח"מ ז"ל אליבא דהרמב"ם וכן למי שיחס סברא זו להרי"ף דהכי פי' דר' אבהו ודאי אית ליה דחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע דכן ודאי הוא משמעות הלשון לא יהא בו היתר אכילה אלא דמוסיף דכל שם אכילה משמע נמי איסור הנאה ואם כן לדידיה קשה למה בחמץ ושור הנסקל כתב לא יאכל והו"ל למימר לא יאכל וא"כ אי לאו קרא דאותו הוה אמינא דכיון דכתב לא יאכל ולא כתב לא יאכל הו"ל כאילו יש שני מקראות לאיסור הנאה ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואדרבא הוה ממעטינן חמץ בפסח ושור הנסקל מאיסור הנאה ולהכי איצטריך אותו למעוטי הני אבל חולין שנשחטו בעזרה ס"ל דלאו דאורייתא נינהו. וחזקיה ס"ל דלא יאכל למעוטי הני כלומר לגופיה איצטריך לכתוב לא יאכל ולא לא יאכל דלא יאכל דוקא הוא דהוי איסור הנאה ואותו אתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה כן נראה לענ"ד ממורי הרב ז"ל. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל. ומצאתי כתוב לאחד קדוש מדבר לא ידעתי אכנה וז"ל כתב הרב המגיד בפ' א' (די"ט) [דהל' חמץ ומצה] וכו' וכן נראה עיקר. והעלו הגאונים הא נפסלו מאכילת הכלב חייב לבער וכו' ועלה קאמר ר' שמעון וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן. וקצת קשה דכיון דאתית להכי לוקמיה בפת שאור ובלא נפסלה דאע"ג דהכי משמע לשון הברייתא אפילו הכי נוקמיה בשאור. ויש לומר דאמרינן בברייתא בפת שאור אע"ג דנפסלה חייב ומשום הכי אוקמוה בפת חמץ. ובדברי הרא"ם ז"ל ראיתי גמגומים דמשמע דס"ל דדברי התנא קמא בפת חמץ מיירי מדיוקא דדייק מדברי רש"י דאמר אבל בפת שאור. וקשה דא"כ מנ"ל להר"ם דאיסור החמץ ואיסור שאור אחד הוא הא ברייתא קתני דוקא בפת חמץ ובמי דלא נפסלה דוקא אבל לעולם בפת שאור לא. וצריך לפרש דברי הר"מ במאי דקאמר מכללו היינו בפת גמור עסיקינן פי' דבפת גמור ג"כ עסיקינן ולא בפת שאור דוקא והלשון מגומגם. עוד בלשון הכ"מ מצאתי כתוב וז"ל על מה שכתב הראב"ד ז"ל וכו' ואין לומר דחד מהם אסור וכו' דהא בכל חד וחד איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בגמ'. וקשה דלא אמרינן דבחמץ איכא צד קולא וחומרא אלא משום הראוי לאכילה כיון שנפסל מאכילת הכלב לא נשאר בו שום חומרא מה שאין כן בשאור דלעולם יש בו צד קולא וחומרא דחימוצו קשה וראוי לשוחקו ולחמע בו כמה עיסות. וכתב עוד שם וס"ל להראב"ד דחמץ אינו ראוי לשוחקו. וקשה דמי דחקו לפרש זה להראב"ד דהוא אינו חולק עם הרמב"ם אלא כשנפסלה מאכילת הכלב אבל לעולם קודם שנפסלה מודה דראוי לשחקו ומי הכריחו לפרש כן. וגם מה שכתב ולהרמב"ם ז"ל צריך לומר בחמץ וכו'. וקשה דמי דוחקו לפרש כן דמשמע דהוי מחלוקת במציאות וצ"ע. וקשה בין להרמב"ם בין לתוספות דקתני שאור שמחמיץ אחרים וכו' מאימתי קרוי שאור משיתפסל מאכילת הכלב הא קמן דשאור אינו נקרא אלא אחר שנפסל. ויש לומר דמיירי בשני מיני פיסול האחד הוא שנפסל מאכילת הכלב מפני החימוץ והאחד מחמת דעיפוש ומאי דקתני בתוספתא מורה שנפסל מחמת חימוץ ומאי דקאמר הרמב"ם הוא מחמת העיפוש. עוד אפשר לומר דהברייתא משבשתא היא וצריך לומר עד מפני שבתחילה אמר איזהו שאור שמחמץ משמע דחמץ קרוי שאור והכא קתני משיפסל משמע שאפי' מחמץ אחרים אינו קרוי שאור אלא דוקא עד שיפסל וע"כ בהכרח הוא דהוא טעות סופר עכ"ד ודוק.

מפני שלא עשה [בו] מעשה וכו'. מצאתי כתוב לאחד קדוש וז"ל וקשה דמשמע דאם היה עושה מעשה וכו' וזה אינו דהוי לאו דניתק לעשה ואין לוקין עליו כמ"ש התוס' בפסחים דף צ"ו ע"א ובפרק י"ח דסנהדרין הל' ב'. וי"ל דכאן מיירי שהניחו כל הפסח ולא ביערו והכי משמע מתוך דבריו דכתב ולא ביערו דמשמע כלל ואנן בעינן שיקיים עשה שבו כמ"ש גבי שלוח הקן וזה לא קיים עשה שבו לפיכך חייב ודוק ע"כ מצאתי כתוב. ומורי הרב ז"ל כתב וז"ל ושמעתי מקשין מהא דהכריחו התוספות בפ' מי שהיה דף צ"ה וז"ל בפרטיה קא ממעט בל יראה כאן משמע כמו שפי' (רש"י) [ר"י] בפ' כל שעה דלא יראה הוי ניתק לעשה. איברא שאני איני יכול לשער איך יקרא ניתק לעשה דכיון שעבר שש אינו מועיל ביטול והשבתה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות יו"ט והדברים צ"ע ע"כ ממורי הרב ז"ל.

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. עיין בכ"מ שתמה ע"ז, ועיין במל"מ שתירץ בשם מהרלנ"ח דאיסור חמץ אין ללמוד מחלב דשאני חלב דלא הי"ל שעת הכושר מעולם משא"כ חמץ שמותר קודם הפסח, ולכך הוצרך פסוק בפ"ע בחמץ לאיסור ח"ש. אבל לפ"ז יוקשה להיפך מנ"ל באמת בחמץ דח"ש אסור, ומש"כ רבינו דהוא מלא יאכל קשה מנ"ל לרבינו דרש זה דיאכל משמע ח"ש. וראה זה מצאתי בס' התוה"מ סדר צו פ"ב ברייתא ל"א, ע"מ דאיתא בתו"כ שם מצות תאכל מצוה וכו', מצות תאכל מה ת"ל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מנין אף מקצתה ת"ל תאכל אפילו כל שהוא. וכתב שם אכל בקל מוסב על האדם האוכל, ולא יקרא אוכל אלא בכזית שפחות מזה נקרא טועם כי טעמתי מעט דבש (ש"א) וכמ"ש בספרא לקמן סתם אכילה בכזית, אבל הנפעל מוסב על הדבר ואף אם נאכל כ"ש הגם שלא יקרא אכילה מצד האוכל שלא אכל רק טעם מ"מ הדבר נאכל ואיננו. וז"ש בספרא שלכן שינה ואמר מצות תאכל ללמד שאף שלא נשאר רק מקצתה בכ"ז תאכל, ומזה מקור לדברי הרמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ז שהאוכל חמץ בפסח אפי' כ"ש אסור שנאמר לא יאכל כו'. והנה פורש שיש לו יסוד בספרא ע"כ:

האוכל חמץ כל שהוא אסור מן התורה וכו' ואינו חייב כרת כו' אלא על כשיעור. וכתב הכ"מ דעל כל שהוא אפילו מכת מרדות אינו לוקה אבל פחות מכזית לוקה מכת מרדות עכ"פ, ולפלא כי נעלם ממנו סוגיא שבת (צ"א ע"א) כל שהוא לאפוקי כגרוגרת ולעולם דאיכא כזית. ומרן לא התעורר גם לבסוף מסוגיין אף דהיה מוזר בעיניו לחלק בין כ"ש לפחות מכשיעור, ועי' מ"ש התוי"ט ריש פ' בתרא דיומא ע"ד רש"י יומא פ"ד ע"א ד"ה חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור: