רמב״ם - הלכות חגיגה · פרק ב׳

ספר קרבנות · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חגיגה · פרק ב׳

הלכה א׳

נָּשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. וְכָל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִים בִּרְאִיָּה חוּץ מֵחֵרֵשׁ וְאִלֵּם וְשׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְחִגֵּר וְטָמֵא וְעָרֵל. וְכֵן הַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהָרַךְ וְהֶעָנֹג מְאֹד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲלוֹת עַל רַגְלֵיהֶן כָּל אֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר פְּטוּרִין. וּשְׁאָר כָּל הָאֲנָשִׁים חַיָּבִין בִּרְאִיָּה. הַחֵרֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ בְּאָזְנוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה. וְכֵן הַסּוּמָא בְּעֵינוֹ אַחַת. אוֹ חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת פָּטוּר. הָאִלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ פָּטוּר. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק אִשָּׁה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִפְּנֵי צַד עַבְדוּת שֶׁבּוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמות כג יז) (שמות לד כג) (דברים טז טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים. וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהּ אֵין הָעֲבָדִים חַיָּבִים בָּהּ. וְעוֹד הֲרֵי נֶאֱמַר בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא הָעֲבָדִים. וְנֶאֱמַר (דברים לא יא) "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת". כְּשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי ה' כָּךְ הֵם בָּאִים לִרְאוֹת הֲדַר קָדְשׁוֹ וּבֵית שְׁכִינָתוֹ. לְהוֹצִיא סוּמָא שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה. אֲפִלּוּ נִסְמֵית עֵינוֹ אַחַת שֶׁהֲרֵי אֵין רְאִיָּתוֹ שְׁלֵמָה. וְשָׁם נֶאֱמַר (דברים לא יב) "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ". לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵין לוֹ שְׁמִיעָה גְּמוּרָה. (דברים לא יב) "וּלְמַעַן יִלְמְדוּ". לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר. שֶׁכָּל הַמְצֻוֶּה לִלְמֹד מְצֻוֶּה לְלַמֵּד. וְנֶאֱמַר (שמות לד כד) "בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה'" מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו לְהוֹצִיא חִגֵּר וְחוֹלֶה וְזָקֵן וְעָנֹג. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין הַטָּמֵא רָאוּי לְבִיאָה וְכֵן הֶעָרֵל מָאוּס כְּטָמֵא:

הלכה ב׳

הַמְקַמֵּץ וְהוּא שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְעַבֵּד הָעוֹרוֹת אוֹ לִרְפוּאָה. וְכֵן הַמְצָרֵף נְחשֶׁת בְּמַחְצָב שֶׁלּוֹ וְהָעַבְּדָנִין. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְאוּסִין מִפְּנֵי מְלַאכְתָּן הֲרֵי אֵלּוּ מְטַהֲרִין גּוּפָן וּמַלְבּוּשָׁן וְעוֹלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת:

הלכה ג׳

כָּל קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת אָבִיו חַיָּב לְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהֵרָאוֹת בּוֹ כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יז) (שמות לד כג) (דברים טז טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ". וְאִם הָיָה הַקָּטָן חִגֵּר אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ אֲפִלּוּ בְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב לְחַנְּכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְפוּאָה שֶׁאִלּוּ הָיָה גָּדוֹל וְהוּא כָּךְ הָיָה פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ד׳

כָּל הַחַיָּב בִּרְאִיָּה חַיָּב בַּחֲגִיגָה וְכָל הַפָּטוּר מִן הָרְאִיָּה פָּטוּר מִן הַחֲגִיגָה. וְכֻלָּן חַיָּבִין בְּשִׂמְחָה. חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעָרֵל וְטָמֵא. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי חִיּוּב הֲרֵי הֵן פְּטוּרִין מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וְעָרֵל וְטָמֵא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אוֹכְלִים בְּקָדָשִׁים וְאֵינָן רְאוּיִין לְבִיאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת:

הלכה ה׳

מִי שֶׁהָיָה חִגֵּר אוֹ סוּמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְרַפֵּא בַּשֵּׁנִי. פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה וּמִן הַחֲגִיגָה. שֶׁבְּיוֹם חוֹבָתוֹ הָיָה פָּטוּר. שֶׁכָּל יְמוֹת הֶחָג תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר לְמָחָר פָּטוּר. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא חֲגִיגָתוֹ וּרְאִיָּתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי הָרֶגֶל כְּשֶׁיִּטְהַר:

הלכה ו׳

מִי שֶׁבָּא לַעֲזָרָה בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא עוֹלָה בְּיָדוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּכָּנֵס. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טו) "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָרֶגֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן. וְאִם הֵבִיא בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וּמַקְרִיבִין אוֹתָהּ לְשֵׁם עוֹלַת רְאִיָּה. שֶׁהָרְאִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר:

הלכה ז׳

הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ וְהִקְרִיב מֵהֶן מִקְצָתָן בָּרִאשׁוֹן וּפָסַק. שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַקְרִיב הַשְּׁאָר שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר אוֹתָם. וְאִם לֹא פָּסַק אֶלָּא דְּחָקוֹ הַיּוֹם וְלֹא יָכוֹל לְהַקְרִיב הַיּוֹם מַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר:

הלכה ח׳

עוֹלַת רְאִיָּה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין כִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בָּאוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַמְעֹרָבוֹת עִם מְעוֹת חֻלִּין. לוֹקֵחַ מִן הַתַּעֲרֹבֶת בְּהֵמָה וּמַקְרִיבָהּ שַׁלְמֵי חֲגִיגָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שִׁעוּר אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחֻלִּין. מִפְּנֵי שֶׁשַּׁלְמֵי חֲגִיגָה חוֹבָה וְכָל שֶׁהוּא חוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

הלכה ט׳

וְיוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. וְאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב:

הלכה י׳

יוֹצְאִין יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבַת שַׁלְמֵי שִׂמְחָה בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. וְהַכֹּהֲנִים בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם וּבִבְכוֹר וּבְחָזֶה וְשׁוֹק. שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא לִשְׂמֹחַ בַּאֲכִילַת בָּשָׂר לִפְנֵי ה' וַהֲרֵי אָכְלוּ. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן לֹא בְּעוֹפוֹת וְלֹא בִּמְנָחוֹת שֶׁאֵינָן בָּשָׂר הַמְשַׂמֵּחַ. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּפְסָחִים שֶׁחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר רְשׁוּת. לְפִיכָךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה אֶלָּא יוֹצֵא בָּהּ חוֹבַת שִׂמְחָה:

הלכה י״א

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שַׁלְמֵי נֵדֶר אוֹ נְדָבָה וּשְׁחָטָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת חֲגִיגָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין אֲבָל יָצָא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה:

הלכה י״ב

אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם הָרֶגֶל. הוֹאִיל וְאוֹכֵל מֵהֶן בָּרֶגֶל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁחֹט שַׁלְמֵי שִׂמְחָה בִּשְׁעַת שִׂמְחָה:

הלכה י״ג

לֹא יָבִיא אָדָם תּוֹדָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מִפְּנֵי הֶחָמֵץ שֶׁבָּהּ שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְאִם הֵבִיא יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ד

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה שֶׁאֵצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתִי לְשֵׁם חֲגִיגָה. חַיָּב לְהָבִיא תּוֹדָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חֲגִיגָה שֶׁאֵין חֲגִיגָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. כְּשֶׁיִּזְבַּח אָדָם שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ בִּלְבַד וִידַמֶּה שֶׁיַּעֲשֶׂה מִצְוָה גְּמוּרָה. אֶלָּא חַיָּב לְשַׂמֵּחַ הָעֲנִיִּים וְהָאֻמְלָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) "וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה". מַאֲכִיל הַכּל וּמַשְׁקָן כְּפִי עָשְׁרוֹ. וּמִי שֶׁאָכַל זְבָחָיו וְלֹא שִׂמֵּחַ אֵלּוּ עִמּוֹ עָלָיו נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וּמִצְוָה בְּלֵוִי יוֹתֵר מִן הַכּל לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא חֵלֶק וְלֹא נַחֲלָה וְאֵין לוֹ מַתָּנוֹת בַּבָּשָׂר לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְזַמֵּן לְוִיִּים עַל שֻׁלְחָנוֹ וּלְשַׂמְּחָם אוֹ יִתֵּן לָהֶם מַתְּנוֹת בָּשָׂר עִם מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ בּוֹ צָרְכֵיהֶם. וְכָל הָעוֹזֵב אֶת הַלֵּוִי מִלְּשַׂמְּחוֹ וְשׁוֹהֶה מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו בָּרְגָלִים עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב יט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי":

הר המוריה · הלכות חגיגה פרק ב׳

א׳

נשים. חגיגה ב' א' ו' ב' ר"ה ו' ב' קדושין ל"ד ב' ספרי ראה פיסקא קמ"ג מכילתא משפטים פ"כ ועיין תוס' ריש חגיגה מש"כ בשם הירושלמי ועיי"ש בשיירי קרבן בירושלמי ובטורי אבן שם יעו"ש אריכת דברים בזה. ועבדים. ומיירי באינם משוחררים ופשיטא דפטור עי' חגיגה ד' א'. מחרש. שם ושם והטעם דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכדאיתא התם ב' ב' וכן הטעם בשוטה. ואלם. שם בחגיגה ב' ב' ובירושלמי שם ה"א ועיין במכילתא שם יעו"ש היטב ועיין בתוס' ג' א' בד"ה אע"ג וכו' וברש"א שם. וקטן. בש"ס מבואר דפטירי מטעם דחרש ושוטה פטירי לפי שאינם בכל המצות והא דיכול לאחוז בידו של אביו וחייב הוא מטעם חינוך וכ"כ רבינו לקמן הלכה ג' ועיין תוס' חגיגה ב' ב' ד"ה נשים וכו' ושם ג' א' בד"ה גמר וכו' אמנם במכילתא שם איתא גירסת האיפת צדק כל זכורך להוציא הקטנים ועיי"ש במפרש שנדחק בזה ובאמת הוא היפך הש"ס ד' א' והירושלמי שם ה"א יעו"ש (ועיין תוס' יו"ט מה שהקשה על התוס' ד"ה נשים וכו' ולק"מ והבן). וסומא. בחגיגה ד' א' משמע קצת דסומא בשתי עיניו ממעיט מדכתיב רגלים ומינה ממעיט חיגר וחולה וסומא וזקן ואינו יכול לעלות ברגליו ומשמע מזה לפי שסומא בשתי עינים קשה לו ההליכה והא דממעטינן מדכתיב יראה יראה שם ב' א' ד' ב' סנהדרין ד' ב' ערכין ח' ב' היינו לענין סומא באחת מעיניו ועיין לקמן בלשון רבינו ועיין בתוספתא פ"א ובמכילתא משפטים פ"כ דממעט שם סומא מדכתיב יראה יעו"ש וע"כ היינו בסומא מעין אחת וע"ע לקמן וע"ע במכילתא דממעט חולה וזקן מדכתיב ושמחת יעו"ש ועיין ירושלמי ה"א יעו"ש היטב וע"ע ברש"י מנחות צ"ג א' וי"ל דשם כתב אליבא דיוחנן בן דהבאי. וטמא וערל. חגיגה ד' ב' יבמות ע"ב ב' והסוגיות פליגי אהדדי וכמש"כ התוס' בחגיגה שם בד"ה דמרבה וכו' בתירוץ הראשון וע"ע ברשב"א ובריטב"א וברמב"ן ביבמות שם וכבר הזכרתי קצת מזה לעיל בהל' קרבן פסח פ"ט ה"ח יעו"ש ופ"ו ה"ז יעו"ש היטב וזה שכתב רבינו בסוף ההלכה וכן הערל מאוס כטמא ורמז להסוגיא דיבמות ועיין בלח"מ שם ופשוט. והרך והענוג וכו'. היינו מי שאינו יכול לעלות ברגל דקאמר רבא לאתויי מפנקי שם בחגיגה. שהוא מדבר וכו'. שם ב' ב' והטעם דנפיק ליה מדכתיב בהקהל למען ישמעו ועיין מה שאכתוב לקמן מזה אי"ה. בעינו אחת וכו'. לקמן ד"ה עינו אי"ה יבואר מזה. ברגלו אחת וכו'. חגיגה ג' א'. ספק אשה. שם בחגיגה ד' א' מסקינן דכאן מיירי בטומטום שביציו מבחוץ ואעפ"כ פטור יעו"ש ומזה תמה הלח"מ על רבינו והמל"מ תמה דהא הוא פסול מטעם ערל יעו"ש והנה קושיית המל"מ ודאי לק"מ לפי מש"כ מקודם דרבינו לא ס"ל כר"ע רק כרבנן וטעם דערל פטור משום דמאיס ובטומטום לא מאיס וכמש"כ התוס' ביבמות ע"ב ב' ד"ה התם וכו' ואפשר שלזה כיון המל"מ בעצמו במה שהראה מקום לאותו התוס' (ועיין בתוס' חגיגה ד' ב' בד"ה דמרבה וכו') אבל קושית הלח"מ לכאורה קשה ולכאורה הייתי אומר כי בירושלמי איתא דטעם דטומטום מפני שהוא ספק אשה דהכי איתא התם טומטום שנקרע ונמצא זכר חייב יעו"ש משמע קצת דהטעם מפני שהוא ספק והתם איתא דכל זכורך להוציא אנדרוגינוס אתי יעו"ש ולא נזכר טומטום וה"ט דלטומטום שהוא ספק אשה ל"צ קרא וכקושיית הש"ס וי"ל דתנא דמתניתין באמת לא ממעט רק אנדרוגינוס מכל זכורך ולטומטום א"צ קרא והתנא דברייתא ס"ל דאתי למעוטי נמי טומטום שביציו מבחוץ אבל אינו מוכרח שתנא דמתניתין ס"ל כן ולכן לא הביא רבינו לפטור בטומטום שביציו מבחוץ וכן יש להוכיח ג"כ מהא דמחייב בירושלמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אף דלא נקרע רק באחד מימי החג יעו"ש ובשיירי קרבן בד"ה מה נפיק וכו' יעו"ש היטב ואי נימא דאף שודאי לנו שזכר הוא מ"מ כ"ז שעודו טומטום פטור מגזה"כ א"כ הוי כמו חיגר ונתפשט אלא ודאי כל שברור לנו שזכר הוא חייב אבל הא דפטור הוא מטעם שספק לנו (ועיין טורי אבן שהאריך בסברא זו יעו"ש היטב) ולכן השמיט רבינו הא דביציו מבחוץ. ועוד י"ל דהא דממעטינן ביציו מבחוץ היינו שהוא טומטום ואכתי מסתפק לנו שמא הוא אנדרוגינוס דגם לאנדרוגינוס יש זכרות ג"כ ואהכי פטור שמא אכתי יש בו צד נקבות והוי ספק שמא זכר שמא נקבה ובזה ניחא הכל בס"ד (אבל באמת איני יודע בריית האנדרוגינוס היכן היא וה' יודע האמת) ורבינו ל"צ למיכתב דמיירי בטומטום שביציו מבחוץ וכתב סתמא טומטום שיש להסתפק בו אם הוא ספק זכר או נקבה פטור והנה בימי חרפי העירותי עוד באיזה עניינים אך כעת משכתי ידי מזה כי ראיתי להטו"א שהעיר בזה (ועיין ביבמות ק' א' יעו"ש היטב שם מבואר דלא כר"ח דבכורות מ"א ב' יעו"ש) ומש"כ רבינו דאנדרוגינוס הוא ספק איש או אשה עיין בפ"ב מהל' אישות ופ"ה מהל' ברכות ועיין לעיל סי' ל' יעו"ש. מפני צד וכו'. חגיגה ב' ב' ושם ד' א' וערכין ב' ב' והנה הראב"ד השיגו כי למשנה אחרונה חייב וכסוגיית הש"ס התם ולכאורה הייתי אומר דרבינו הוקשה לו קושיית התוס' התם בד"ה לא נצרכה וכו' הקשו דהא בגיטין מ"ב ב' מבואר דאף למשנה אחרונה יש לו אדון יעו"ש וכ"פ רבינו בפי"א מהל' נזקי ממון דצריך ליתן חצי קנס לאדונו אלמא חזינן דיש לו אדון אחר וא"כ הוכרח לפרש איפכא דמה"ת פטור מקרבן ראייה והא דחייב אינו רק מדרבנן וכמש"כ מרן בשמו בפ"ב מהל' קרבן פסח הי"ג יעו"ש היטב שוב פקחתי עיני ואראה כי הלח"מ כ"כ וע"ע במל"מ שם מש"כ בזה וע"ע בטורי אבן בחגיגה שם שהסכימו לפי' רש"י והראב"ד יעו"ש וע"ע ברדב"ז ח"ה סי' ע"ט. אין העבדים וכו'. חגיגה ד' א' נזיר ס"א א' כריתות ז' ב'. להוציא את וכו'. עי' לח"מ שזה לא נמצא בש"ס ובאמת כ"ה כדבריו ועי' ברכות י"ט א' ברש"י וע"ע יבמות ע"ד ב' ובכריתות ז' ב' ונזיר ס"א א' ועי' במכילתא משפטים פ"כ ובילקוט שם דאיתא בילקוט תקרא את הזאת ולא גרים ועבדים יעו"ש ועל כרחך מכנגד כל ישראל נפקא ליה ועי' באיפת צדק שם שמוחק תיבת גרי"ם (ואם אמנם במכילתא שלפנינו הגירסא באופן אחר אמנם לרבינו י"ל שהיה לפניו גירסא אחרת) אמנם לא ידעתי למה לא הביא הך דמי שאין לו אלא אדון אחד. שוב ראיתי בספר שיח יצחק שכתב מזה יעו"ש היטב. עינו אחת וכו'. שם ב' א' ד' א' סנהדרין ד' ב' ערכין ב' ב' וספרי ראה פיסקא קמ"ג ועיי"ש בפי' רש"י ותוס' וברש"א שם בחגיגה ובסנהדרין שם ובמהר"ם שיף (וזה לכאורה דלא כהלח"מ) ועיין בפי' רגמ"ה שבסוף ערכין בחי' גליון שם שכתב דילפינן לה מדכתיב ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה יעו"ש וצריך לפרש לפ"ז הסוגיא דסנהדרין שם דהקושיא היא מחכמים דפליגי עליה דיוחנן בן דהבאי וה"ק מדקאמר יוחנן בן דהבאי משמיה דר"י מכלל דחכמי' פליגי עליו משא"כ לרש"י ותוס' הקושיא היא מיוחנן בן דהבאי דהכא הו"ל לכו"ע לדרוש המקרא בלחוד והבן. ומדהסוגיא דסנהדרין אזלא אליביה לכן פסק רבינו כוותיה ועי' בתוספתא פ"א גם מדמסיק בחגיגה ב' א' דהכל לאתויי חצי עבד וחצי ב"ח אלמא דהלכה כוותיה דיוחנן בן דהבאי וע"ע במכילתא פרשת משפטים פ"כ. והנה זה הפסוק דמייתי רבינו לא נזכר כלל בש"ס והנ"ל לפי שכתב שם בפי' רגמ"ה עוד פי' וז"ל וא"ד מה לראות בשתי עיניו היינו סומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הכא לראות בשתי עיניו עכ"ל ולכאורה הא יראה יראה קא מפיק (ויש לדחוק בזה) אמנם י"ל דגירסתו היתה ראיה ראיה ר"ל דילפינן ראיה זו מראיה דגבי נגעים וה"נ י"ל דזו גירסת רבינו ותפס הכתוב דלראות וכו' וצע"ק ועיין תוס' יו"ט שכתב על דרך זה. שמיעה גמורה. היינו חרש באזנו אחת ובש"ס התם ג' א' יליף לה מדכתיב באזניהם יעו"ש היטב ולכאורה דברי רבינו תמוהים וכמו שתמה הלח"מ וי"ל דרבינו גורס אלא מלמען ישמעו נפקא והדר ביה ממאי דקאמר לעיל דילפא מאזניהם ויש להביא ראיה לזה דהא כתב התוס' בד"ה אע"ג וכו' דלמסקנא חרשים נפקא ליה ממאי דכתיב באזניהם ולמען ישמעו אתי לאפוקי רחוקים ולעיל מזה מסיק הש"ס דמדבר ואינו שומע יליף מדכתיב למען ישמעון אלא ודאי צ"ל דרחוקים נפקא ליה מדכתיב באזניהם ומלמען ישמעו נפקא ליה מדבר ואינו שומע וילפינן ג"כ חרש באזנו אחת וע"ע היטב בטורי אבן ובספר שיח יצחק יעו"ש היטב. וגם אצל סומא באחת מעיניו דעת רבינו דלא כתוס' ורש"י שהם פירשו כמו שהקב"ה בא לראות אותך בשתי עיניו כך אתה בא לראותו בשתי עינים וזה ליתא דהקב"ה לא שייך בו עינים רק ה"ק כמו שהקב"ה בא לראותך כך אתה בא לראותו ולכך כיון שאתה בא לראות את הקב"ה לכן צריך להיות להאדם ראיה טובה לא חסרה וגרועה באחת מעיניו וה"ק כדרך שבא לראות כך בא ליראות ר"ל אם היה כתוב בפי' יראה כל זכורך (בחירק) היה הכוונה שתראה בשתי עינים אך עכשו נמי שכתיב יראה (בציר"ה) הכוונה שתראה לפני הקב"ה בשתי עיניך והבן. לעלות ברגליו. שם ג' א' נפקא ליה מדכתיב רגלים יעו"ש ועיין במכילתא משפטים פ"כ ובמפרש שם (שכתב דקטן ממעט מדכתיב רגלים יעו"ש וזה לא נמצא כן בש"ס שלפנינו) ועיין בלח"מ שהרגיש בזה. וכבר ביארנו וכו'. לעיל פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"ב יעו"ש. ועי' מל"מ שתמה למה לא הזכיר רבינו דין מי שאין לו קרקע המבואר בפסחים ח' ב' יעו"ש (וע"ע בירושלמי ספ"ג דפאה יעו"ש היטב) ועיין נוב"י מהדו"ת חלק או"ח סימן צ"ד מש"כ בזה וע"ע בצל"ח שם מש"כ בזה ויצא שם לפלפל בזה בגר דהיכי משכחת לה דיהיה לו קרקע יעו"ש היטב והנה לכאורה הא מבואר בנדרים ל"א א' דהכותים מצווין לעלות לרגל והתם ודאי לא נטלו חלק בארץ לכו"ע אם לא דנימא מה שאמר אין לו קרקע היינו כל שאין לו קרקע כלל אבל מי שיש לו קרקע אף שלא ע"י חלוקה עולמית רק שקנה שום קרקע אף שסופו לצאת ממנו מ"מ מיקרי יש לו קרקע א"כ שוב אין ראיה לדבריו מכל מש"כ הוא ז"ל בזה רק שי"ל ג"כ שזה שחייבים לעלות לירושלים הוא משום שמחה ולא משום ראיה והבן (גם מש"כ בנוב"י שם דליכא למימר דהגז"ש דראיה ראיה אתי לפטור חיגר בהקהל וכתב ע"ז דל"צ גז"ש דהא כתיב בעלותך לראות דמינה יליף הרמב"ם למעוטי חיגר יעו"ש ונראה מדבריו דזה כתיב אצל הקהל וזה אינו דהא כתיב אצל ראיה בפרשת כי תשא כדאיתא שם בעלותך לראות וכו' שלש פעמים בשנה וזה לא קאי אהקהל ובהקהל כתיב בבא כל ישראל וגו' ואולי כוונת הנוב"י דגם מזה נוכל ללמוד דראוי לבא בעצמו וצע"ק) ועיין בטו"א ב' א' ד"ה ועבדים וכו' וג' א' בד"ה כדי ליתן וכו' מש"כ בזה יעו"ש היטב (אבל שיטת רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"כ כתב דכותים פטורים מלעלות לרגל יעו"ש) וע"ע ירושלמי פ"ד דפסחים ה"ז.

ב׳

המקמץ והוא וכו'. שם בחגיגה ד' א' ז' ב' איתא דפטורים וכ"ה בירושלמי שם ה"א וצ"ל דהעיקר הוא כתירוץ הר"י קורקוס יעו"ש במרן דלא נפטרו רק בעודן במאיסותן יעו"ש.

ג׳

קטן שיכול וכו'. שם ב' א' ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"ג ועיין במל"מ שכתב דרבינו ס"ל כרש"י דקטן חייב בחינוך ראיית פנים ולא בקרבן יעו"ש ועיין טורי אבן ו' א' יעו"ש. אינו חייב וכו'. שם ו' א' ובירושלמי שם ה"א ומה שהקשה הלח"מ והמל"מ דהא בחיגר לא איבעיא ליה רק לב"ש ולא לב"ה י"ל דהתם מיירי בחיגר בשתי רגליו אבל רבינו משמע כאן דמיירי בחיגר מרגלו אחת לכן אה"נ דגם לב"ה איבעיא ליה והא דלא משני הכא בש"ס י"ל משום דהא דחיגר ברגלו אחת הוא מימרא דאמורא ואולי בעל האיבעיא לא ידע מזה ולכן נקט איבעיא שלו אליבא דב"ש והבן. ראוי לרפואה. שם בחגיגה דאי לאו הכי פשיטא דלא דכל עיקר הטעם משום חינוך וזה לא אתי לכלל חיוב אבל בירושלמי שם משמע דמדאורייתא קטן מחויב ולכן קמ"ל דאף שלא יכול להתרפאות הו"א דבקטן לא חילקה תורה יעו"ש היטב.

ד׳

פטור מן וכו'. ודלא כדעת התוס' שם ב' ב' בד"ה שומע ואינו מדבר וכו' ועיין בטורי אבן ב' א' בד"ה החיגר וכו' ובאבני שהם בד"ה ההוא מפעמים וכו' שהאריך להוכיח כדעת רבינו יעו"ש היטב. חייבין בשמחה וכו'. פשוט דאצלם לא נאמר אלו מיעוטין עי' שם ו' ב' ועיי"ש ב' ב' יעו"ש היטב. בהלכות ביאת וכו'. לעיל פ"ב הי"ב יעו"ש. מעשה הקרבנות. לעיל פ"י ה"ט יעו"ש.

ה׳

פטור מן וכו'. עיין לעיל פ"א ה"ד. נטמא בלילי וכו'. כ"ה בירושלמי פ"ק ה"א וז"ל אף בטמא כן נטמא בשאר הימים על דעתיה דחזקיה ור' יוחנן פטור ע"ד דרבי הושעיה חייב עכ"ל ע"ש בקרבן העדה. ביום ראשון וכו'. כ"מ שם ט' א' וכמש"כ מרן ועיי"ש תוס' ד"ה שאני טומאה וכו' יעו"ש היטב והבן וע"ע בלח"מ שהקשה דא"כ הו"ל להש"ס למימר שם ב' א' דהכל לאתויי בכה"ג דנטמא בלילה דחייב להביא יעו"ש היטב ובאמת לק"מ דגם חזקיה ס"ל כר"י דתשלומין דראשון נינהו וכדאיתא בירושלמי וכמש"כ למעלה ד"ה נטמא ולעיל פ"ב ה"ד ואיהו ס"ל דלילה מחוסר זמן ולכן לא היה יכול לשנויי כך ופשוט והש"ס פריך סתמא דלמ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי ואפי' לחזקיה נמי פריך. ועוד י"ל דאולי זה פשיטא וע"ד שכתבו תוס' ב' א' ד"ה תשלומין וכו' אבל זה אינו כיון דיש מחלוקת בזה וק"ל.

ו׳

בכל עת וכו'. י"ל דמיירי ביום אחר אבל באותו יום לא וכמש"כ התוס' ז' א' בד"ה ר"י וכו' אבל יותר נכון לומר דגם ביום ראשון יוכל להביא כמה פעמים שירצה וכר"ל דהתם וכמש"כ הלח"מ. ועיין בטו"א שיטה אחרת דביום ראשון כו"ע לא פליגי דכל אימת דבא מחוייב להביא ולא פליגי רק בשאר ימות הרגל דלר"ל מחוייב להביא ולר' יוחנן א"צ וללישנא בתרא בעיקר הרגל כו"ע לא פליגי דכל אימת שבא מחוייב להביא ולא פליגי רק בשאר ימות הרגל לריש לקיש יכול להביא ולר' יוחנן אינו רשאי להביא יעו"ש היטב ולפ"ז פסק רבינו או כר"י אליבא דלישנא קמא או כר"ל ללישנא בתרא וכסברת הלח"מ.

ז׳

עשר בהמות וכו'. שם ח' ב' והנה עיין לח"מ שהקשה אמאי לא כתב רבינו דבמפרש מקריב בשני א"נ היכא דאין לו אוכלים יעו"ש היטב ואי לא מסתפינא אמינא שגירסת רבינו היתה כך איתמר אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא גמר וכו' ול"ג איתמר נמי ופליג אהא דמחלק בין סתם למפרש וס"ל דוקא שגמר היום אבל לא גמר היום אע"פ שאין לו אוכלין מ"מ הדין דאינו מביא רק בשגמר היום ומ"מ יש לעיין בזה.

ח׳

מן החולין. חגיגה ז' ב' ותוספתא פ"א ושם איתא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על עולות הבאות לעולם שלא יביא אלא מן החולין ועל שלמים הבאין בשאר ימות השנה שאם רוצה לסמוך מן המעשר סומך על מה נחלקו על חגיגת יו"ט עצמו שב"ש אומרים יביא הכל מן החולין וב"ה אומרים יביא חובתו מן החולין ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך ושאר כל השנה יביא חובתו מן החולין עכ"ל והנה הא דקאמר על עולות הבאות לעולם וכו' זה פשוט וכמש"כ התוס' שם ח' א' בד"ה אמאי וכו' ובתענית י"ג ב' בד"ה מאי וכו' וב"ק ס"ב ב' בד"ה מרובה וכו' ובחולין כ"א א' ד"ה כמשפט וכו' ובמנחות פ"ב א' בד"ה אינו וכו' וד"ה הנסכים וכו' ומטעם זה נ"ל דהגיה הגר"א בחגיגה שם וכשהן באות אינן באות אלא מן החולין דקאי אף על עולות נדרים ונדבות ופשוט. ובהגהות הגר"א שבתוספתא איתא כך לא נחלקו ב"ש וב"ה על עולה ושלמים של יו"ט שלא יביא אלא מן החולין וכו' על מה נחלקו על עולת של יו"ט וכו' אין הבנה לדברים הללו דהא בעולה כו"ע ס"ל דאינו בא רק מן החולין ועוד דאיך סותר א"ע דמתחלה קאמר דבעולה ושלמים ד"ה דאינו בא רק מן החולין ושוב קאמר דנחלקו בעולה ועוד איך סברא לומר דשלמי חגיגה בא לכו"ע מן החולין ובעולה פליגי ותמוה הגהתו מאד. שאדם חייב וכו'. עיין לעיל פט"ז מהל' מעשה הקרבנות הט"ו. המעורבות עם וכו'. כר' יוחנן שם ח' א' ועיין שם ב' פלוגתא דרב חסדא ורב ששת יעו"ש היטב והנה בברייתא דמייתי כוותיה דר"י שפיר מוכח כר"י מדקתני מערב אבל הא דמייתי מברייתא כוותיה דחזקיה לא מוכח רק מהא דנקט אכילה ראשונה מן החולין וכמש"כ רש"י שם ומזה ודאי אינו מוכרח די"ל דכוונתו דשיעור אכילה ראשונה וכמו שתירץ ר"ש שם ולפ"ז תרי הברייתות לא פליגי אהדדי וכולהו ס"ל כר"י (וע"ע בירושלמי ה"ב והובא בתוס' שם ח' ב' ד"ה כיון וכו' יעו"ש) ובזה אתי שפיר דמייתי רבינו הא דאכילה ראשונה תיהוי מן החולין משום דהברייתות לא פליגי אהדדי ומרן הרגיש בזה ולפי מש"כ אתי שפיר והאור זרוע פסק דמותר לטפול אף בהמה לבהמה יעו"ש וכרב ששת.

ט׳

במעשר בהמה. שם ח' א' בברייתא דתני כוותיה דחזקיה איתא שם ושאר כל ימות הפסח אדם יד"ח במעשר בהמה וכתבו שם רש"י ותוס' דאיירי בשלמי שמחה וכמו דאיתא שם ז' ב' במשנה ושם ח' א' בברייתא וכדלקמן הלכה י' ודעת רבינו דמיירי כאן בשלמי חגיגה ולא דמי למעות מעשר שני דאסור להביא רק בטופל במעות אבל במעשר בהמה ס"ל דמותר להביא ממנו שלמי חגיגה לבד אף בלא שום טפילה ועיין בלח"מ. ודעת הראב"ד דכאן מיירי בשלמי חגיגה ומיירי בטופל בבהמה וכדעת חזקיה והך בריית' אתיא כוותיה ועיין בלח"מ מש"כ בזה.

י׳

שלמי שמחה וכו'. חגיגה ז' ב' ח' א' תוספתא פ"א ושם איתא נזיר יוצא באלו בין בשלו בין בשל אחרים וכתב המפרש וז"ל באלו הקרבנות כגון שלמים וחטאת שמביא עכ"ל ותימה איך נזיר יוצא בחטאת הא אינו נאכל רק לכהנים ואי מיירי בנזיר שהוא כהן א"כ למה נקיט רק נזיר הא כבר איתא דכהנים יוצאים בחטאות ואשמות ולכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל ונזיר באילו והוא איל נזיר שהוא שלמים וכמבואר לעיל סימן פ"ט מהל' מעשה הקרבנות ה"ה ופשוט ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"ב. אין יוצאין וכו'. שם ובספרי שם יליף לה מאך ועיי"ש זרע אברהם מש"כ בזה. כבר ביארנו וכו'. לעיל פ"י מהל' קרבן פסח הי"ג. רשות. עיין תוס' פסחים נ"ט ב' בד"ה בארבעה עשר וכו' ע' א' ד"ה לא וכו' ושם ב' ד"ה מ"ט וכו' יעו"ש היטב וכאן בש"ס משמע לכאורה כוותיהו דאי לאו דאורייתא היא רשות ואי דאורייתא א"כ היא חובה יעו"ש היטב. ומש"כ רבינו לפיכך אין אדם וכו' י"ל בדוחק דה"ק כיון שיש להביאה במרובה ובטהרה ובחול לכן היא כחובה ואין יוצאין בה יד"ח חגיגה. שוב מצאתי בצל"ח פסחים ע' ב' שכתב ליישב דברי רבינו על פי דברי התוס' דשם ד"ה שלמים וכו' דבעינן שישחט החגיגה בשעת חגיגה יעו"ש אבל אם היה חגיגת י"ד חובה היה מיקרי זה זמן חגיגה יעו"ש היטב. ומש"כ רבינו דאין יוצא בה יד"ח חגיגה. הראב"ד השיג ע"ז וכתב דזהו רק אליבא דבן תימא אבל אליבא דרבנן דזהו רשות יוצא ידי חובת חגיגה אם התנה עליו לצאת בה ושחטה בי"ד יעו"ש והנה מש"כ דשחטן בי"ד יוצא משום חגיגה עיין בתוס' שם ד"ה שלמים וכו' שלא ס"ל כן וכמו שכתב הלח"מ ומירושלמי כאן ה"ד ובסוכה פ"ד ה"ה משמע דחגיגה ושמחה דין אחד להם יעו"ש היטב וא"כ למאי דפסק רבינו לקמן הלכות י"א י"ב דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ה"ה דלא בעינן זביחה בשעת חגיגה יעו"ש היטב (אבל באמת המעיין יראה כי כוונת הירושלמי הכל משום שמחה יעו"ש היטב והבן) ומש"כ הלח"מ דהראב"ד ס"ל דקרא לא מיירי אלא בימות החג שמצוה מן המובחר להקריב בהן אבל מעיו"ט אינה מצוה מן המובחר יעו"ש והנה באמת פשטות לשון הש"ס משמע כהראב"ד מדקאמר טעמא גבי חגיגה שאינו יוצא בשלמים ששחטן מעיו"ט ידי חובת חגיגה לפי שבדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין יעו"ש ולמה לא אמר טעמא לפי שאינו זמן חגיגה אף שדעת התוס' דהא בהא תליא מ"מ למה נקט הש"ס ברמז ולא נקט בפירוש והוכחת התוס' לא מכרע כ"כ דמאי מקשה הא אכתי הו"ל שמונה זה אינו כיון שאינו דוחה שבת א"כ על כרחך מע"ש שחיט לה ושוב לא משכחת חגיגה ביום השבת דמאתמול קא נפיק לה ולא דמי לשלמי שמחה דהתם כל אימת שאכלה נפיק לה בשמחה וכיון דלא אכל רק בשבת א"כ נחשב השמחה מיום השבת גופה משא"כ בחגיגה דביום הקרבה נפיק בה ולא באכילתה. וראיתי להצל"ח שנתעורר בזה יעו"ש שהאריך בזה אמנם על הראב"ד לק"מ. אמנם מש"כ הראב"ד דהברייתא דוקא לבן תימא דס"ל חובה הוא אבל לרבנן דס"ל רשות אה"נ דיוצא בה ידי חובת חגיגה דע דבתוספתא דפסחים פ"ה איתא וז"ל וחגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר ומן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות ובאה בת שנתה ובת שתים ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ואין חייבין עליו משום שבירת העצם וחגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל על השובע חגיגה הבאה עמו יוצא בה ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא יד"ח משום חגיגה עכ"ל והא ברייתא זו אתיא אליבא דחכמים כמבואר בפסחים ע' א' ומ"מ ס"ל דאין יוצא יד"ח משום חגיגה אמנם הגר"א הגיה שם דזהו מדברי בן תימא יעו"ש היטב וכן מוכח לכאורה בפסחי' ע"א א' דקאמר ה"נ מסתברא דאלת"ה הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא יעו"ש היטב אבל מ"מ י"ל כסברת מרן דחכמים לא פליגי עליה דבן תימא בהא ואע"ג דברייתא זו אליביה מתנייא ועיין לקמן בהלכה י"ג מש"כ בזה.

י״א

שלמי נדר וכו'. פסחים ע"א א' מימרא דרבין א"ר אלעזר ועיין בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ד ובפ"ד דסוכה ה"ה יעו"ש ומהתוס' פסחים צ"ה ב' בד"ה טעון וכו' ובר"ה ה' א' ד"ה מה וכו' וביומא ג' א' ד"ה פז"ר וכו' ובסוכה מ"ז א' ד"ה לינה וכו' ובר"ה ו' ב' ד"ה אשה וכו' מבואר דס"ל דבעינן זביחה בשעת שמחה יעו"ש היטב.

י״ב

שא"צ לשחוט וכו'. כבר נתבאר לעיל דפסק כרבין א"ר אלעזר והטעם עיין במרן ועוד נראה לי משום הברייתא דמייתי התם ובסוכה מ"ח א' דממעט לילה ראשונה משום דאין שמחה לפניו ולא קאמר הטעם משום דאין לו במה לשמוח מוכח כוותיה דרבין יעו"ש היטב.

י״ג

ביום י"ד. פסחים י"ג ב' וביצה י"ט ב' וירושלמי פסחים פ"ק ה"ה. יוצא בה וכו'. ביצה שם ובתוספתא חגיגה פ"א ובש"ס ובתוספתא מבואר דקאי זה על חוה"מ סוכות אבל בער"פ לא נזכר מזה כלל ובאמת רבינו שכתב זה על ער"פ תמוה הוא וכמו שתמה ע"ז הר"י קורקס וכמש"כ מרן בשמו ועיין בלח"מ שכתב מזה יעו"ש היטב והנה בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ד ובסוכה פ"ד ה"ה פריך על שינוייא דמשני בעבר ועיכב על ט"ו יעו"ש וא"כ היכי יתרץ הברייתא אלא ודאי מוכרחין לומר כמש"כ הלח"מ דלינה לצורך מצוה לית לן בה אבל י"ל דהירושלמי מוקי לה כגירסת התוספתא דכתבתי למעלה בה"י ואתיא כחכמים דפליגי עליה דבן תימא ויש ראיה מכאן למש"כ רבינו שם יעו"ש היטב ובאמת דברי הלח"מ דחוקים קצת וביותר נ"ל תירוץ ר"י קורקו"ס דלא מיירי מהביאה בי"ד.

י״ד

הרי עלי וכו'. ביצה י"ט ב' ועיין ראב"ד שהשיג ע"ז ודעתו דאם התנה ע"מ שאצא מהני יעו"ש והנה ברש"י שם כ' א' ובתוס' שם ד"ה נזיר וכו' מבואר שם שדעתם דמיירי בעל מנת ומ"מ אסור ועיי"ש במלחמות לרמב"ן ובחי' הרשב"א ועיין בשיטה מקובצת מש"כ בזה שדעתו כדעת הראב"ד ומ"מ מצינו לגדולי הראשונים דקיימי בשיטת רבינו יעו"ש היטב. לשמח העניים. עיין פ"ו מהל' יו"ט הי"ח ובאו"ח סימן תקכ"ט ועיין בזוהר פינחס ובזוהר שאומרים בליל ש"ק. בלא תעשה. עיין ספרי ראה פיסקא ע"ד יעו"ש היטב ולכאורה צע"ק א"כ ל"ל לעיל פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ג לרבות מעשר ראשון לבל תאחר הא ברגל אחד עובר בל"ת ודוחק לומר דעובר בשני לאוין. שוב ראיתי שם בטו"א שכתב דמעשר ראשון אינו בבל תאחר יעו"ש היטב ויש לתרץ עוד דאם לא מצא לוי מזומן לפניו דאינו עובר רק עד שלשה רגלים א"נ נפק"מ באם יש ללוי כדי צרכו ואינו עובר עד שיעברו שלשה רגלים וכה"ג והבן.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות חגיגה פרק ב׳

א׳

נשים ועבדים פטורים מן הראיה משנה קמייתא דחגיגה חוץ מחרש שוטה וכו' ונשים ועבדים שאינם משוחררים ובגמ' זכור להוציא את הנשים דאף על גב דכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות איצטריך למעוטינהו דסד"א נילף מהקהל דהוי נמי מצות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות אתא קרא למעוטינהו עבדים מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא את פני האדון מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו אדון אחר ואף על גב דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמרינן לה לה מאשה אפילו הכי איצטריך קרא לחציו עבד וחציו בן חורין והיינו דקתני ועבדים שאינם משוחררים דהיינו לגמרי. וכל האנשים חייבים שם הכל חייבין בראיה ואין דואגים על בתיהם דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך וגו' וכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וסמיך ליה הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וחגר והסומא קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מן המצות אף חרש דלאו בר דיעה הוא קמ"ל כדתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר חגר נפקא לן מדכתיב רגלים פרט לחגר ולסומא ולחולה ולזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו דרגלים משמע דממעט מי שצריך משענת אחרת לבד מרגליו והרך והענוג מרבי להו מתניתן מדתנן מי שאינו יכול לעלות ברגליו וכתיב כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ומפנקי אין הולכין בלא מנעל ואין אדם נכנס להר הבית במנעלו וטמא וערל שם תנא הערל והטמא פטורין מן הראי' ואין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה כי טמא שאינו יכול ליכנס במקדש דכתיב כי מקדש ה' טמא ונכרתה אינו בהבאה וערל שמתו אחיו מחמת מילה מרבינן ליה כטמא דתניא ר' עקיבא אומר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות את הערל שהוא כטמא שלא יאכל תרומה אם כהן הוא חרש אף על פי שהוא מדבר אפילו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שם תניא נמי הכי הכל חייבין בראיה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטורין מן הראיה ואף על פי שפטורין מן הראיה חייבין בשמחה לענין ראיה גמרי ראיה מהקהל דכתיב הקהל את העם וגו' וכתיב בבוא כל ישראל לראות וכתיב למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר דקרינא ביה למען ילמדו לאחרים דכל המצווה ללמוד מצווה ללמד לאחרים ואין זה ראוי ללמד לאחרים וחרש באזנו אחת שם מימרא דרבי תנחום דכתיב באזניהם וחגר ברגלו אחת נמי מימרא דרבי תנחום דכתיב רגלים וסומא בעינו אחת שם משום רבי יהודה סומא באחד מעינו פטור מן הראיה דכתיב יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות דיראה כתיב וקרינא יראה יראה כל זכורך את פני האדון משמע רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו כדרך שבא לראות כך הוא בא ליראות ממך מה לראותך בשתי עיניו אף כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם. טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהם ספק אשה תנו רבנן זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב קמשמע לן דבריה בפני עצמה הוא וטומטום איצטריך כשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הילכך איצטריך קרא למעוטי ומטעם ערל לא מיפטר דכיון דלא איפשר למול לא מאיס.

ב׳

המקמץ והמצרף והבורסי שם אחרים אומרים המקמץ וכו' פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך ריבוייא דכל למי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינם ראויים לעלות עם כל זכורך ואם טהרו עצמם שראויים לעלות עם כל ישראל חייבים כמו שכתב הרב ז"ל. כל קטן שיכול לעלות באחיזת יד אביו מירושלם להר הבית חייב אביו להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות דכתיב יראה כל זכורך לרבות את הקטנים והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן אמר אביי לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופריך קטן שהגיע לחינוך דרבנן הוא אין הכי נמי וקרא אסמכתא בעלמא וקרא אתא לכדאחרים למקמץ ומצרף כדאמרינן לעיל וקשיא דמשמע לפי מה שכתב הרב ז"ל דמקמץ ומצרף נחשת חייבים דלא כאחרים וקרא דכל זכורך לקטן שהגיע לחינוך ובגמרא איתמר איפכא דקרא לכדאחרים וקטן שהגיע לחינוך אסמכתא בעלמא וצ"ל דחיובא דמקמץ ומצרף נפקא ליה מדיוקא דאחרים דקאמר דפטורים משום דאין יכולין לעלות עם כל ישראל מחמת סרחונם הא אם יכולין לטהר עצמם הוו להו ראויים לעלות עם כל ישראל וחייבים בראיה וקטן שהגיע לחינוך הוו דרבנן וקרא דנקט הרב ז"ל כל זכורך לא נקטיה אלא דרך אסמכתא בעלמא דהא למקמץ ומצרף קרא הוא דאיצטריך כאחרים כדאמ'.

ד׳

קטן חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו אף על גב דמתרפא שם בעי ר' שמעון וכו' לא צריכא בחגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מקמי גידולו מאי מי אמרי' כיון דלכי הוי גדול מיחייב מדאוריתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי טעמא בקטן אלא כדי לחנכו דידע כשהוא גדול או דילמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא אמר אביי כל היכא דגדול מיחייב מדאוריתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן וכל היכא דגדול פטור מדאוריתא קטן נמי פטור מדרבנן. כל החייב בראיה חייב בחגיגה והפטור מן הראיה חייב בחגיגה וכולם חייבים בשמחה שם בברייתא דרבי יוסי הגלילי יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים דכתי' ושמחת אתה וביתך מה שאין בשתיהן וחרש שוטה וקטן לאו בני חיובא נינהו ופטורין מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אינם אוכלים בקדשים ואינם ראויים לביאה כדילפי' לעיל ואף על גב דכתב הרב ז"ל דפטור מן הראיה חייב בחגיגה לאו לאיתויי נשים דהא פטור נמי מחגיגה כדאמרינן אלא לאיתויי חגר וסומא וכולהו הני אחריני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קאמר נמי חוץ מן הנשים משום דקאי נמי האי חוץ אכולן חייבים בשמחה ונשים חייבות כדכתיב אתה וביתך וכדא'. מי שהיה חגר או סומא ביום טוב ראשון ונתרפא ביום טוב שני פטור מן הראיה ומן החגיגה כרבי יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר רבי זירא על מתניתין דמי שלא חג וכו'. וכן אם נטמא בלילי י"ט הראשון שם פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה סבר גבי נזיר נטמא ביום שמיני שהוא ראוי להביא קרבנותיו מביא קרבן על הטומאה השני אבל נטמא בליל שמיני אינו מביא וכן לענין חגיגה נטמא ביום מביא ראייתו וחגיגתו בתוך ימי הרגל לכשיטהר נטמא בלילה אינו מביא דבליל שמיני לא חזי לקרבן אבל ביום כבר יצא בשעה הראויה להביא קרבן.

ו׳

מי שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא בידו עולה בכל עת שיכנס כרבי יוחנן דאמר הראיון ראיית פנים בעזרה ואותיביה ריש לקיש מדכתיב לא יראו פני ריקם וא"ל כעיקר הרגל דהוא יום טוב ראשון הוא דצריך להביא קרבן אבל בשאר ימים אין צריך להביא קרבן בכל ראיה וראיה אלא לתשלומין אם לא הביא ביום טוב ראשון אפילו הביא ביום טוב ראשון וחזר והביא בשאר ימים מקבלין ממנו דראיה אין לה שיעור ואפילו למאן דאמר יש לה שיעור מדאורית' היינו למטה אבל למעלה אין לה שיעור.

ז׳

הפריש עשרה בהמות לחגיגתו והקריב מקצתן בראשון ופסק אינו חוזר ומקריב שם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר כיון שפסק שוב אינו מקריב דכתיב וחגותם אותו אותו אתה חוגג ולא יותר ועובר על בל תוסיף ואמר ר' אבא לא פליגי כאן בסתם כאן במפרש דאם מפרש בהדיא ליום אחד אני מפריש את כולן חוזר ומקריבן דאינן אלא תשלומי ראשון אבל בסתם שהפרישן סתם ואיכא שהות ביום להקריבן ואית ליה אוכלין אינו מקריב אותן ביום שני דשיורי שיירינהו והיה בדעתו לחוג שני ימים ואיכא משום בל תוסיף.

ח׳

עולת ראייה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שהאדם חייב בהם שם במשנה עולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר ובגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' ועולת ראיה באה אפילו ביום טוב וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דכתיב מסת נדבת ידך מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם החולין שם באוקמתא ותניא נמי הכי וחגיגת יום טוב הראשון של פסח בית שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרים מן המעשר אמר מר בית הלל אומרים מן המעשר אמאי דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מן החולין אמר עולא בטופל שמחבר מעשר עם החולין ומביא לוקח מן התערובות בהמה ומקריבה שלמי חגיגה כרבי יוחנן דאמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה דשתי בהמות זו נכרת לעצמה וזו לעצמה אבל בהמה א' ממעות חולין ומעשר שפיר טפי שחולין מעורבים עם כל אכילותיו ושיעור אכילה ראשונה מן החולין כבית הלל ואין מביאין שלמי חגיגה מן המעשר ביום טוב מדרבנן שמא יעשר ואי איפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא שצובעו כדכתיב העשירי סוקרו בסקרא.

י׳

יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק שם במשנה ובגמרא ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה דושמחת כל השמחות במשמע יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם דחגיגה חלב כתיב לא ילין חלב חגי ואמר מר אין שמחה אלא בבשר ויוצאין ידי חובת שמחה בחגיגת י"ד דהוי רשות כדאמר לעיל בהל' קרבן פסח ובבריתא דבן תימא פרק אלו דברים הוא דתניא וחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה דאף על גב דשלמי שמחה חובה הן ואין באות אלא מן החולין הא מרבינן מושמחת לרבות כל מיני שמחה.

י״א

מי שהיו לו שלמים נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אף על פי שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה פ' אלו דברים כי אתא רבין אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא בהם משום שמחה ואין יוצא בהם משום חגיגה משום שמחה יוצא דאף על גב דכתיב וזבחת ושמחת לא בעינן זביחה בשעת שמחה ואין יוצא משום חגיגה דהוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

י״ג

לא יביא אדם תודה בי"ד מפני החמץ שבה פרק שני דביצה תניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני החמץ שבה פשיטא אמרי הכא במאי עסקינן בי"ד וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפיסול שממעט זמן אכילתן שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ד' שעות ואם הביא יצא בה ידי חובת שמחה ומדאוריתא יכול להביאה לכתחלה.

י״ד

האומר הרי עלי תודה על מנת שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה חייב להביא תודה וידי חובתו לא יצא דאין חגיגה באה אלא מן החולין שם בעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן ופשיט ליה נדור ואינו יוצא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא ואי אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה משמע דיוצא לפרש"י ז"ל כמו שכתבו בתוספות. חייב לשמח בשלמי שמחה וחגיגה העניים האמללים דכתיב והלוי והגר והיתום והאלמנה וגו' בקרא דושמחת בחגך וגו' כתיבי כולהו כדדרש רבי יהודה ב"ר סימון בפסיקתא אתה יש לך ד' בני בית בנך ובתך ועבדך ואמתך ואף אני יש לי ד' הלוי והגר והיתום והאלמנה חייב אתה לשמח את כולם ומצוה בלוי דאקדמיה קרא: אזהרת רסז שלא יעזוב את הלוי מלשמחו ומליתן לו מתנותיו דכתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך וחייבים לתת להם מזונותיהם ולשמח אותם בכל רגל והעוזבם מלשמחם או ששיהה מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה דכתיב השמר ואמר מר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות חגיגה פרק ב׳

א׳

מי שחציו עבד וכו'. עמ"ש הלח"מ ובתוך דבריו כתב וז"ל אבל קשה מנין לנו לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן אלו דבריו ז"ל. ולענ"ד אחר נשיקת ידיו ורגליו קשיא ליכא וע"פ מה שקדם הלח"מ גופיה דשניא פסח מראיה דבפסח א"א להביאו על תנאי משא"כ בראיה ומשו"ה למשנה ראשונה נדחק טובא למצוא היאך יכול להביא קרבן פסח מספק בהפקר בי"ד הפקר משא"כ למשנה אחרונה לא עשו תקון זה של הפקר בי"ד הפקר והניחו הדין על דין תורה דלא יביא קרבן פסח על הספק דא"א להתנות בו והוי מביא חולין לעזרה והשתא ממילא יובן דבראיה דגם בספק יכול להביא בשיתנה, אצטריך קרא דאת פני האדון למעטו דלא יביא, משא"כ בקרבן פסח דא"א להתנות וודאי דלא יביא לא הוצרך קרא למעטו אלא דלמשנה ראשונה מדברי סופרים מכח הפקר בי"ד הפקר חייבוהו וכל זה הוא לדעת הר' אברהם בנו של רבינו ברם לדעת הרע"ב ז"ל שהביא המל"מ שם בהל' קרבן פסח פ"ב הי"א דחילק בין פסח לראיה מטעם התנאי וכמ"ש הרב שם יעו"ש ניחא טובא דבראיה אצטריך קרא דאת פני האדון משא"כ בפסח. וע"פ האמור אין מובן למ"ש אח"כ וז"ל וא"ת גבי שופר אמאי חייב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואמאי לא הניחוהו על דין התורה למשנה אחרונה שלא יתעכב בשיחרור כמו שעשו גבי פסח וראיה וכו' ע"כ דאדרבא דין תורה הוא שיהא חייב דליכא מיעוטא דמיעטיה קרא כמו ראיה וליכא ג"כ בחיובו חומרא דאתי לידי קולא כמו בפסח דאתי חולין לעזרה א"כ למה לא יהא חייב ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבים מטעם זה דספיקא נינהו ולחומרא ועיין מ"ש עוד [לעיל שם] ואולי [וכו'] ומ"ש המל"מ פ"ב דקרבן פסח הי"א וצרור החיים שם. עוד כתב הלח"מ וז"ל אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק כיון דהתורה פטרתו מקרא דאת פני האדון יצא זה וכו' ותירץ ע"פ קושית התוס' דפ"ק דחגיגה וסיים וז"ל ורבינו נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לה הכא מידי אלא ה"ק פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר ומספקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים דאי כמ"ש הוא ז"ל דקרא דהאדון לא אתא למי שחציו עבד אלא מיעט למי שיש לו אדון אחר, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין מסתפיקא לן אי חשיב יש לו אדון אחר או לא, נחזי אנן קרא דהאדון דממעטינן מיניה ולא שיהיה לו אדון אחר למאי מיעט אי לעבדים גמורים לא צריך קרא דגמר לה לה מאשה כמ"ש בש"ס ולכן לא מצא רבינא אלא לומר דאתא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין ומוכרח לומר כפשטא דש"ס דחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מהאדון וקמ"ל דגם זה חשיב יש לו אדון אחר וחזרה קושיא לדוכתא וגם לישנא דלא נצרכא מורה ברור כדכתיבנא. ועיין מ"ש המל"מ דלמה השמיט רבינו מימרת ר' אמי דף ח' דפסחים דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל יעו"ש והשתא יצא מרכבת המשנה [חלק ג] ובהלכות נדרים פ"ט ה"כ כתב לתרץ לדברי רבינו דנדרים דש"ס דנדרים דף ל"א דקאמר דכותים מצווים לעלות לרגל וכותים ודאי דלא הו"ל חלק בארץ וא"כ לר' אמי פטורים ונמצא סתראי נינהו ולכך פסק כר"א דפסחים שם [בהל' נדרים] בנדרים ובהל' חגיגה לא הביאו דשם קאי במי שעלה ואפ"ה פטור ואף דכתיב ולא יראו פני ריקם משא"כ כותים דפטורים לעלות ואם עלו חייבים משום ולא יראו פני וסיים עוד דאפשר לומר ג"כ דלא פליגי ומ"ש בנדרים ואין עושין היינו מחמת דאין להם קרקע ולא פליגי. ודבריו תמוהים חדא דאי מה שאין עושין היינו משום דאין להם קרקע הוו פטורים מן התורה והיאך נקראו מצווין ואין עושין והעיקרא הבנין שבנה אין לו יסוד דמ"ש ר"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל לאו קרקע מחלוקת ארץ ישראל שנתחלקה לשבטים הוא אלא אף קרקע שקנאו בדמים בשבילו מתחייב דהא שייך ביה ולא יחמוד איש את ארצך והגע עצמך דלאחד מישראל לא נשאר לו קרקע מנחלת ארץ ישראל ושוב לקח בדמים אחוזת קרקע וכי פטור מלעלות לרגל והא אית ליה ארץ וה"ה כותים שקנו קרקע חייבים דהא קרינן ביה ולא יחמוד איש את ארצך. ופשוט ואין מקום לדבריו ועיי"ש בריש הל' קרבן פסח ג"כ שרמז מ"ש כאן בהל' נדרים. כשם שהם באים להראות וכו' להוציא סומא וכו'. וכתב הלח"מ זה כגירסת ר"ת דלפרש"י דריש המסורת קודם וכדכתבו התוס' בריש חגיגה ואע"ג דבלשון רש"י ריש חגיגה גריס המקרא קודם לא היה להתוס' ההיא גירסא בדברי רש"י וכו' ועיין להחידושי הלכות [מהרש"א] שם שהגיה בדברי רש"י שבתוס' ופי' לדעת רש"י דבין יראה בין יראה קאי להקב"ה והכי פירושו יראה בחי'רק אתפרש שהאדון בא ליראותך ויראה בצ'רי שהוא המקרא מתפרש שהקב"ה בא ליראות מן האדם ועל פי זה קשיא ליה ז"ל על דבריו דדריש מסורת קודם יעו"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דבהדיא כתב רש"י יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה ונראה לומר לדעת החידושי הלכות דמפרש כדברי רש"י אלו הכי יראה כל זכורך בצר"י דמשמע שהאדם רואה את השכינה וכיון שכן נמצא הקב"ה מתראה מן האדם יראה בחי'רק משמע שהאדון בא ליראותך וכדרך שבא לראותך דהיינו המסורת שהוא יראה בחי'רק כך בא ליראות דהיינו המקרא יראה בצ'רי שהקב"ה מתראה מן האדם שבא לראות אותו ונמצא הכל בהקב"ה וכן פירש רש"י בריש ערכין יעו"ש. עוד כתב הלח"מ וז"ל אבל מ"מ קשה למה כתב פסוק בבא כל ישראל וכו' יעו"ש וכתב כן משום דהבין בדברי רבינו דמ"ש כשם וכו' הוא נמשך ממאי דלעיל מיניה דכתיב ונאמר בבא כל ישראל לראות. ברם לענ"ד לא כן אנכי עמדי בפיוש דבריו אלא דמ"ש ונאמר וכו' קאי לדלעיל מיניה דכתב בבא כל ישראל להוציא את העבדים דקשיא ליה לרבינו דפסוק זה הוא במצוות הקהל ואהא כתב דכתיב לראות דקאי לראיה דקא מסמן הכתוב זמן הקהלה בזמן הראיה ולכן ממעטינן מישראל עבדים לראיה ושוב מתחיל הענין כשם וכו' והוא מיראה יראה ולא הוצרך להזכיר הכתוב אלא קשיא במ"ש כשם שהם באים להראות דהיאך מוכח שלא יהא סומא והו"ל למימר כשם שהקב"ה רואה אותך כשאתה בא להראות כך וכו' ודוק. ונאמר למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. ועיין להלח"מ דקשיא ליה דבש"ס קיי"ל מבאזניהם. ולענ"ד נראה דבא לתרץ דלא תימא דלמען ישמעו משמע כל דשמע חייב אפי' אזנו אחת ומבאזניהם מיעט להפך לזה תירץ דכיון דכתיב באזניהם משמע מלשון ישמעו שמיעה גמורה ולא חש להביא גם קרא דבאזניהם.

ב׳

המקמץ וכו'. והקשה מרן מברייתא דחגיגה דף ד' דתני משם אחרים דפטור מדכתיב כל זכורך יצאו אלו שאינן ראוין לעלות עם כולן מפני שריחן רע ותירץ משם הר" קורקוס דעד כאן לא ממעטי להו תנא אלא בעודן במאיסותן לפי שאינן ראוין לעלות עם כולן אבל כשטיהרו חייבין אלו דבריו והמה תמוהים דהא רבינו כתב הרי אלו מטהרים גופם וכו' נמצא דחיובם ליטהר עצמם ויעלו לרגל וא"כ היאך הוא פיטורם אי משום דכשהיו מאוסים נפטרו הא מחויבים ליטהר עצמם ואין זה נקרא פיטור כיון שחייבין ליטהר ולא שייך שם פיטור אלא שם איסור שאסורים לעלות עד שיטהרו ואין לשון הש"ס עולה כלל גם מה שתירץ מרן דכיון דתני לה בלשון אחרים משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי ונקטינן כותייהו ואף דבש"ס אמרו אלא קרא למאי אתא וכו' הוא דוחק גדול דמדעתינו נאמר דאיכא פלוגתא בדבר דלא מצינו לו בש"ס. ולענ"ד נראה דחיליה ממתני' דריש חגיגה הכל חייבין חוץ וכו' ולא תני נמי מקמץ ומצרף נחשת ואף דאלו הן פסולין מחמת דבר אחר ולא פיסולי דגופן מ"מ מה בכך כיון דהא מיהא פטירי הני כמו הני ולא ס"ל לחלק בהכי כמו שחילק התוס' ואף דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ כבר כתב מהר"י קולון בשורש י' הביאו הכנה"ג כללי הש"ס סי' צ"ד דאין אומרים כן אלא ע"י הדחק יעו"ש ומה גם דהכא (למ"ד) [לענ"ד] לא יתכן לומר כן דכיון דתני תנא י"ב דפטירי וכרוכלא אזיל ותני למה הניח בע"פ הני ב' או ג' דפטירי ובשלמא בהני דוכתי דאמר ר' יוחנן הכי לא תני תנא אלא ב' ג' והתם שייך לומר תנא ושייר משא"כ הכא וכדכתיבנא. ולפ"ז לא קשיא מ"ש הרב מל"מ דלמה השמיט ההיא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל דכיון דלא תני לה תנא ש"מ דאינה כהלכתא ואף דהרב רצה להשוות דעת התוס' עם דעת רבינו כדי להקשות על רבינו, אינו נח לי דהא חזינן דפליגי עמם דרבינו לא פסק כן לא דמקמץ ולא דמי שאין לו קרקע גם מה שסייע את עצמו מדבריהם דהא דר' אמי הוי הלכתא פסיקתא אינו הכרח דגברא אגברא קא רמית ועוד דהא במקמץ ובורסי נראה מדבריהם דהוי הלכה כאחרים דפטירי ורבינו חייבם נראה בפרוש דלאו בשיטה אחת קיימי ונראה ברור כדכתינא דרבינו לא ס"ל כדעת התוס' דמחלקי בין פיטורי דגופן לפיטורי דבר אחר וכן לא ס"ל דשייך לומר כאן אין למדין מן הכללות וכו' ודוק.

ג׳

כל קטן וכו'. וכתב הלח"מ וכתבו התוס' דצריך להביא הקרבן נדבה וכו'. ואולי אית ליה דלא אמרו חיוב בקטן אלא לענין ראיה לחוד אבל לא לקרבן אלו דבריו ז"ל. והמה תמוהים בעיני דאיך כתב כן בדרך אולי דהרי רבינו כתב כן בפי' חייב להעלותו ולהראות בו דהיינו ראית פנים בעזרה ועוד דקרא דהביא לאסמכתא הוא יראה כל זכורך את פני האדון דהיינו ראית פנים בעזרה דאילו הבאת קרבן הוא בקרא דולא יראו פני ריקם ועוד דסברא זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה דחינוך קטן הוא לראיה דוקא ולא לקרבן דהיא סברת רש"י כתבוה התוס' משמו ריש חגיגה דף ב' סוף ד"ה איזהו קטן וכו' יעו"ש ואף דלא כתב כן בפרוש עיין להחי' הלכות ולהפר"ח בס' מים חיים שם במס' חגיגה ואין להקשות דהתוס' בעצמם לעיל ד"ה הכל כתבו לדעת רש"י דמה שכתב בראית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע ב' וכו' דהן אמת דבפיטור נקט ראית פנים בעזרה וכ"ש קרבן אבל בחיובא דקטן איירי דוקא ראית פנים בעזרה ומשו"ה נקט ראית פנים בעזרה דאיירי בה כולה מתני' ודוק.

ה׳

מי שהיה חגר ביום ראשון ונתרפא בב' פטור וכו'. ויש לגמגם דלמה בחיגר ביום ראשון וכו' לא חילק בין היה חיגר בלילה לחיגר ביום וכמו שחילק בסמוך בין נטמא בלילה לנטמא ביום דהדין שוה בשניהם ועיין להפר"ח בנימוקיו על רבינו מה שנסתפק אי פשוט ביום ראשון ונעשה חגר ביום ב' אי חייב להביא ביום ב' דכבר נתחייב בראשון ופשיט לה מדברי התוס'. ולענ"ד דברי התוס' צריכים ביאור והם בדף ט' ד"ה כיון וז"ל וצ"ע אי פשוט בראשון וכו' או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' הושעייא לא מחייב פירוש דמדר' הושעייא ילפינן לר' יוחנן כי היכי דלר' הושעייא דס"ל תשלומין זה לזה ואם היה חיגר ביום ראשון ופשוט ביום ב' ולא הביא קרבן בב' מביא בג' משום תשלומין דב' דהראשון לא חשיב כלל משום חגורו תו נמצא דחגר לא חשיב כלל ה"ה לר' יוחנן דבהיותו חגר לא חשיב כלל ואף שהיה חייב ביום ראשון ולאו מחייב דכתבו התוס' קאי לר' יוחנן ונמצא א"כ צ"ע לדעת ר' יוחנן ואסיקו ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינה בביאה וכו' פי' כיון דאינו חייב בביאה אף דרשאי לבא וליכא איסורא חשיב כאינה בביאה ודמי קצת לטומאה אף דטומאה שאני דאיכא איסורא בביאה ועיין להחי' הלכות [מהרש"א] מ"ש בקיצור וסיים דע"פ דבריהם ניחא דלא אמר בש"ס איכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב'. ולענ"ד אין זה קושיא בש"ס דהיא היא דממ"ש בש"ס איכא בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' מינה דאיכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' ברם ראיה עצומה לדבריהם הוא ממ"ש ריש מכילתין ולרבינו וכו' הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון וכו' הניחא וכו' אלא למ"ד כולן תשלומין הכל לאתויי מאי וכו' סומא וכו' ולמה ליה לש"ס לילך לעצות מרחוק ולמצוא מחלוקת בין תנא דידן לר' יהודה דלא מצינו חולק עם ר' יהודה בשום דוכתא ולישני הכל לאתויי פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' דחייב לר' יוחנן אלא ודאי דס"ל לר' יוחנן דפטור וכר' הושעייא וזה הוי הכרח עצום וא"כ לא היה להם להביא הכרח לדבריהם מדכל שישנו בביאה וכו' דלא דמי לטומאה וכמ"ש בסמוך. ועיין להלח"מ בהל' זו גבי אם נטמא בלילה שסיים וז"ל וא"ת וכו' ותירץ וז"ל וי"ל דבעי לישב הש"ס מתני' אליבא דהלכתא דאנן קי"ל דתשלומין דראשון הן וקי"ל לילה מחוסר זמן אלו דבריו ותמוהים דבריו דמה שתירץ בש"ס לאתויי סומא באחת מעיניו הוא דלא כהלכתא דהלכה היא סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה וכמו שפסק רבינו. ולעיקר קושיתו שפיר יש לישב על דרך שכתבו התוס' לישב למה שהקשו כעין זה שם בד"ה שאני טומאה יעו"ש מה שהקשה ומה שתירצו וכעין תירוצם יש לתרץ לקושית הלח"מ ג"כ ופשוט. וכן אם נטמא וכו' אבל אם נטמא וכו'. וכתב מרן ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו"ט ראשון שהוא פטור דכיון שכשהאיר היום היה פטור וכו' אבל אם נטמא ביו"ט ראשון חייב כיון שכשהאיר היום היה חייב הנה מכאן הורה ה"ה מהר"ח עשאל ז"ל על מי שמת לו מת בח' או ט' שעות ביום והוא לא התפלל עדיין מנחה ואחר שמת נטפל בקבורתו ולא גמר עד שחשכה דחייב להתפלל ערבית שתיים כיון שכבר נתחייב בתפילת מנחה קודם שימות מתו וכדהכא דאם נטמא ביום ראשון אחר שנתחייב כשהאיר יו"ט ראשון חייב הובאו דבריו בבית דוד חלק או"ח סי' מ"ב ודבר משה חלק יו"ד סי' פ"ז וש"י וכן הודו לו הרבנים הנזכרים יעו"ש. וראיתי בספר יצא מחדש ברכי יוסף חלק יו"ד סי' שמ"א כתב לפקפק בראיה זו דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן על דרך שכתבו הגהות מיימוני על שם סמ"ק פ"ד מהל' אבל דאם מת בשבת מבדיל ביום ראשון אחר קבורה ולא דמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דפטור דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלו דבריו. ואנכי רך לא ידעתי את שיחו דמה הבין בדברי הגמ"י עד שמכחו דחה פשיטות מהר"ח הנזכר דאי הבין דשאני ההיא דקרבן ראיה דהוא דאורייתא משא"כ אנינות שהוא דרבנן וכיון דמכח אנינות שהוא דרבנן נפטר מתחילתו נמצא דהא מיהא מדאורייתא מחייב וא"כ לא נפטר לחלוטין ומשו"ה יהא חייב אחר הקבורה, חילוק זה ניחא לנידוני דחל האנינות קודם שבא חיוב הבדלה משא"כ בנדון מהר"ח הנזכר שהוא הפכו דלא חל האנינות אלא אחר שנתחייב במצוה יהיה מצוה שיהיה ופשיט לה לחיוביה במצוה איך נאמר דפטור, ואם הבין דכוונתו דשאני הבדלה שהוא דרבנן ואין ללמוד מדאורייתא דכך התקינו ההבדלה דרבנן אף בנדון זה וחוץ דזה סתום הרבה דאדרבא בדרבנן הקלו וצ"ל דהחמירו בדבריהם ואי הכי בנדון מהר"ח דהוי היפך ענין זה איך שייך חילוק זה אדרבא צריך לחייב בנדון מהר"ח כיון דתפילה דרבנן לחומרא ואי נאמר דתפילה דאורייתא הוי שוה לקרבן ראיה ואיך דחה ראיה עצומה כזאת בדברים בעלמא גם מה שדחה שנית יעו"ש בדברים לא הבינותיו ועוד קשיא לי בדבריו דאיך עירב נדון הבית דוד ומהר"ח בההיא דהגמ"י דהנהו אצילי רברבי קיימי בענייני תפילות ובזה ודאי שנלמד מראיה וכמ"ש הטור יו"ד סי' שמ"א ושוב בדין ההבדלה הביא פלוגתא דרבינו יהודה ומהר"ם והסכמת אביו כר"י בפסקיו נגד מ"ש בתשובותיו יעו"ש דבהבדלה דוקא הוא דקא פליג מהר"ם מטעם דמבדיל והולך כל השבת כולה יעו"ש בהרא"ש ריש פרק מי שמתו ובהגהות מיימוני חילק בין דאורייתא לדרבנן משא"כ בתפילות והו"ל לבאר ולהרחיב בזה כוונתו.

ח׳

והוא שיהיה שיעור אכילה וכו'. וכתב מרן דנלמד מברייתא הובאה שם וילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי"ל כר' יוחנן עכ"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו לא היה צריך לזה דבהדיא אמרו שם לרב ששת דס"ל דטופלין אף בהמה בבהמה דהך ברייתא הויא כותיה ואכילה ראשונה דקאמר היינו שיעור דמי אכילה ראשונה נמצא לפ"ז דאף מ"ד מעות במעות צריך שיהיה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין והיינו כמ"ש רבינו ומכאן ראיה למה שפסק רבינו כר"י דטופל מעות במעות דהא הך ברייתא דמסייעא לחזקיה שפיר מתפרשת לדעת ר"י דאכילה ראשונה היינו שיעור דמי אכילה ראשונה וא"כ נמצא דב' הברייתות הוו סיוע לר"י משא"כ לחזקיה וברור.

ט׳

ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וכו'. עיין בהשגות ומה שנתלבטו בכוונתו הר"י קורקוס ומרן והלח"מ יעו"ש. ולענ"ד נראה ברור בכונת הראב"ד דס"ל בפירושא דברייתא כפירש"י דמה שאמרו ושאר כל ימות הפסח יוצא י"ח במעשר בהמה דהיינו בשלמי שמחה והכי פירושו יום ראשון שהוא לשם חגיגה לב"ש יהו מן החולין דוקא ולב"ה בטפלה עם המעשר וכו' ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחת אדם יוצא במעשר בהמה וכו' יעו"ש בפרש"י ואף דבשלמי שמחה אדם יוצא י"ח בנדרים ונדבות ג"כ וכן כהנים בחטאת ואשם וחזה ושוק ובכור וכמ"ש במתני' שם בחגיגה נקט בברייתא זו מעשר בהמה לחודא היינו משום דהאי חילוק בין יו"ט למועד אינו אלא במעשר בהמה גזרה שמא יעשר ביו"ט ומשום סקרתא משא"כ השאר דאף ביו"ט יכול להביא משום שלמי שמחה נמצא לפי דברי רש"י ז"ל דדוקא לשלמי שמחה הוא דיוצא במעשר בהמה אבל לשלמי חגיגה שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין אלא דאית ביה קולא דגלי קרא דשרי בטפלה נמצא השתא דשלמי חגיגה אינו יכול לבא ממעשר בהמה כי אם למ"ד טופל בהמה לבהמה דיכול להביא אחד מן החולין ואחד ממעשר בהמה ברם למ"ד טופל מעות במעות וכמו שפסק רבינו לא שייך אלא במעשר שני דבר פדיון הוא ברם במעשר בהמה דליכא ביה פדיון לא משכחת ביה טפלה וא"כ מעשר בהמה אינו ראוי כלל לשלמי חגיגה. והשתא קשיא ליה שפיר להראב"ד על דברי רבינו שכתב דיוצא י"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה דמשמע ממעשר לבדה ולא שתהיה טפלה לחולין דהרי שלמי חגיגה אינה באה כי אם מן החולין כמו ראיה ולא כשלמי שמחה דבא ממעשר ושוב כתב או בטופל עם החולין כלומר דגם היכא דטופל בהדי מעשר שני חולין יכול להביא לחגיגה אבל מעשר לבד לא וא"כ איך כתב רבינו במעשר לבד, ושוב קשיא לי דאף אם תרצה לדחוק בכונת רבינו דטופל קאמר וסמך אמה שכתב למעלה וכמ"ש מרן אפ"ה עדיין קשה על רבינו משום דבשלמא למ"ד טופלין בהמה בבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין והיה אתי שפיר דברי רבינו ברם למ"ד אין טופלין בהמה אלא מעות לא משכחת לה דלאו בר פדיון היא וכמו שכתבתי לעיל ורבינו פסק כמ"ד דאין טופלין בהמה אלא מעות וא"כ מוכרח כמ"ש רבינו דיוצא י"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה הוא דוקא מעשר לחודא והדרא קושיא לדוכתא. ואפשר לישב דברי רבינו בדוחק דאיירי בטופל וסמך אמה שכתב למעלה וכמ"ש מרן וס"ל לרבינו דגבי מעשר בהמה דאי אפשר בה טיפול במעות דמטפל בהמה בבהמה דהא איכא מ"ד והוא רב ששת שם דס"ל דטופלין בין במעות בין בבהמה ואף דלא קי"ל כותיה וכמ"ש מרן משום דהוי יחידאה מ"מ לגבי הך דלא שייך טיפול במעות קי"ל כוותיה ואפשר נמי דבזה כו"ע מודו. ונראה דמשו"ה דייק רבינו לכתוב כשכתב בה"ח הך דינא דטפלה לוקח מן התערובת וכו' ולא כתב אבל אין טופלין בהמה בבהמה כדרך שאמר ר' יוחנן טופלין מעות במעות ואין טופלין בהמה בבהמה לאורויי לן דהעיקר הוא טיפול המעות וכשאי אפשר טופלין בהמה בבהמה וכמ"ש כאן גבי מעשר בהמה ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חגיגה פרק ב׳

א׳

טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה כו'. בגמרא (דף ד) אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא. יתכן לפרש דכמו דדריש יראה יראה מה אני בחנם אף אתה בחנם וכן מה הוא בשתי עינים כו' כן יש להקיש מה הוא אינה רואה אותך בספק דמי איכא ספיקא קמי שמיא כן כשאתה רואה אותו לא יהיה מספק, וכיוצא בזה מצאנו ביבמות (דף ק"א) מה למעלה שאין בה שותפות אף למטה שאין בה שותפות, פירוש דלברכת השם אין צריך לשתף להחיוב עוד אחר, כן לאביו פרט לספק שצריך להיות חייב ע"י שיתוף עוד אחד, כן הכא מקשינן מה יראה שאינו בספק כן יראה שאינו בספק ודוק:

ב׳

ראה במשל"מ שהעיר מהא שכתבו התוס' דמי שאין לו קרקע דפטור מן הראיה דהוה"ד דפטור מפסח שזה חידוש גדול. ולכאורה נראה מוכרח כוותייהו מהא דבריש תמיד נשחט אמר בשלמא לת"ק יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בה כרת אלא לריב"ב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כו' הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה כו', ולפ"ז קשה לת"ק איך דחי עשה דפסח לעשה דהשלמה הלא מצי לקיים את שניהם ולהפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף וליכא עשה דהשלמה, ואין לאמר דעשה דהשלמה מוכרח לדחות בהקטרה דאשם, דאטו מי לא מיירי בגוונא דכבר הקריב אשמו וכמו דמיירי ר"י בנו של ריב"ב, וכמו דאמר הגמרא בריש פרק ר"א דמילה דמשו"ה לר"א לא דחו מכשירי מצוה דמזוזה וציצית לשבת שכן בידו להפקירן יעו"ש. וע"כ משום דאם יפקיר נכסיו ויהיה עני יפטר גם מעשיית פסח דלא יהיה לו קרקע וזה אינו תקנה דיפטר גם מעשיית פסח וכמו דאמרה תורה שפסח דוחה שבת אף דבידו להפקיר קרקעותיו ויפטר מפסח דלזה לא חשבה התורה תקנה וצותה לדחות השבת כן הכא דוחה לעשה דהשלמה: אמנם נראה דאין ראיה מכאן, דהא התוספות בפ"ק דב"ק כתבו גבי הא דעד שליש במצוה דאף מצוה עוברת אין צריך ליתן כל ממונו לקיימה, אבל במצות ל"ת כתב הר"ן בפ"ב דסוכה והריב"ש דצריך ליתן כל ממונו דרק יעבור ואל יהרג אמרו הא בכל מאודך חייב, ולפ"ז אם יאנסוהו לחלל שבת יהא מוכרח ליתן כל ממונו ושלא לחלל שבת א"כ שפיר אמר דלא דחי מזוזה לשבת שכן בידו להפקיר ביתו ולא יהא עדיף האונס דמצוה מאונס דאונסין והלא מצווה ועומד לאבד נכסיו ושלא לעבור שבת ע"י אונס ולכן לא דחי שבת, ותו לא צריך להפקיר ביתו בכדי שלא יעבור על מצות מזוזה דאין זה רק שב וא"ת שאינו עושה מזוזה והוא אנוס שלא לעשות מזוזה בשביל שבת ובשביל קיום מ"ע אינו צריך ליתן ממונו ברבוי ואף יותר משליש, אבל כאן שפיר דחי עשה דפסח לעשה דהשלמה מאי תאמר דיפקיר נכסיו הלא בשביל לקיים מ"ע דפסח שהיא קום ועשה אינו מחוייב לבזבז ממונו דאם יעבור ולא יעשה פסח הלא לא יהא רק בשב וא"ת ואף אם חבשוהו בבית האסורים שאין שוחטין עליו לא יהא מחוייב לבזבז ממונו לקיים עשה דפסח דאף ע"ג שיש כרת במ"ע דפסח מכל מקום הא יש לו תשלומין בפ"ש ולכן לא שייך לומר דיהא מקרי אפשר לקיים שניהם מה שבידו להפקיר נכסיו ויוכל להביא חטאת העוף כיון שאינו מחוייב לזה ופשוט: אולם לשיטת הריב"א דפירש דאע"ג דעשה דאכילת פסח לא הוי בעידנא ופי' דישחטו עליו טרם שיקרב כפרתו ורק כיון דראוי להביא כפרתו שוחטין וזורקין עליו את פסחו, דאם תאמר דאסור להביא כפרתו הלא גברא דאינו ראוי לאכילה הוי ואין שוחטין וזורקין עליו, קשה טובא דאמאי אין שוחטין וזורקין עליו מדם פסחו הלא ראוי להפקיר נכסיו ויהיה עני ויביא קרבנו חטאת העוף דאין למזבח אלא דמו וראוי הוא שכן בידו להפקיר נכסיו אף דאינו מחוייב לזה וצריך לומר דאם יפקיר את נכסיו הלא לא יהיה לו קרקע ויהא פטור מפסח ואנן בעינן שיהא מחוייב במצות פסח ויהא ראוי לאכול את הפסח באופן שהוא מחוייב במצותו אבל באופן שאינו ראוי לאכול את הפסח רק באופן שהוא פטור מקיום מצותה שלא יהא לו קרקע לא מקרי גברא דחזי לאכילה ודוק. אך באמת ז"א דהרי אמרו בירושלמי פ"ג דפאה גבי קרקע כ"ש חייב בפאה תני והראיון אלמא דמצות ראיה בקרקע כ"ש חייב בראיה דקרינא ביה ולא יחמוד איש ארצך, וא"כ מצי להפקיר נכסיו ולשייר לעצמו קרקע כ"ש ויהא עני ויוכל להביא קרבן עני חטאת העוף ועוד יהא חייב בעשיית פסח דהא יש לו קרקע כ"ש ואמאי אין שוחטין וזורקין עליו. וצ"ל דת"ק סבר או כראב"י דצפרים קבעו או כר' יהודה דאשמו קובעו וכיון שכבר קרב אשמו הרי אף אם יפקיר את נכסיו ויהא עני יהא מחויב להביא קרבן עשיר ולכך אתי עשה ודחי עשה דהשלמה דאם לא ידחה לא יהא תקנתא אף אם יפקיר את נכסיו ויהיה עני יהא מחוייב להביא קרבן עשיר, יעוין כריתות (דף ט') ודוק היטב:

י׳

לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה כו'. ובהשגות אבל לרבנן כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ד, ורבוותא בתוס' פליגי ע"ז וסברי כרבינו דאף אם הקדישה לשם חגיגה ושחטה בי"ד אינו יוצא בה משום דבעי שחיטה בשעת חגיגה. ונראה להתבונן כיון דבחגיגה יוצא אם ישחט אותה מערב יום טוב א"כ קשה דרב הונא אמר פ"ב דביצה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא תימא כו' אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר כו' ואינו דוחה יו"ט א"כ כמו דאפיית שתי הלחם אינן דוחין יום טוב משום שיכול לאפותן מערב יו"ט כן חגיגה להראב"ד הלא שחיטתה מצי להיות מערב יום טוב ואיך דחי יום טוב דהוי דומיא דנדרים ונדבות ועמד ע"ז המהר"ם ברבי. לכן נראה דחזינן דאוכל נפש דחי יום טוב ומכשיריו דוחין יו"ט ואפ"ה ביארו רבנן בתוס' שבת (דף צ"ה) וביצה (דף ג') דבאוכל נפש כו"ע מודו דאפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב דחי רק במכשירין אסרה רחמנא היכי דיכול לעשותן מערב יו"ט, כן כי דחייא רחמנא יום טוב לצורך גבוה לחובת היום מילי דבתר הקדישו שחל עליו קדושת הגוף לשם חובתו וכמו שחיטת חגיגה דמקדשתו סכין דלא לפרוק ע"י מום כדאמרו ריש פ"ב דסוטה דקדשתו סכין בצואר בהמה הוי מידי דשייך לגוף חובת היום והותרה ביום טוב שחובתו להביא משום היו"ט אף שאפשר לעשותו מערב יו"ט כמו מלאכה באוכל נפש דשריא אפילו שאפשר לעשותו מערב יו"ט, אבל מידי דהוה קודם הקדישו קדושת הגוף לשם חובת היום הוי בגדר מכשירין באוכל נפש ואם אפשר לעשותו מבעוד יום לא שייך לחובת היום והוי בגדר נדרים ונדבות ואינן דוחין יו"ט וכיון שכן א"ש דהקשה אדם קשה כברזל אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וא"כ אמאי אינן דוחין את השבת הא איפסול בלינה, ופירשו רבנן בתוס' דתנאי הוי ותברא מי ששנה זו לא שנה זו, א"כ כיון דאפייתן בחוץ ותנור אינו מקדש הוי האפייה מילי דקודם ההקדש ולא שייך לעצם החובה דצותה התורה להביא משום יו"ט ולכן הוי בגדר נדרים ונדבות ואינן דוחין יום טוב דאינו מגוף הקדש לשם חובת היום וכמו דהבדילה תורה במכשירין דאוכל נפש בין אפשר לעשותן מערב יום טוב דאז לא דחו כיון שאינן בגוף האוכל נפש, ואי משום דהאפייה צורך הדיוט שיהיו נאכלים בטלה חיובו לגבוה את הצורך הדיוט כמו בשלמי נדרים ונדבות שביטלה הצורך גבוה את הצורך הדיוט הראויה להיאכל לאדם כמו שפירשו בתוס' ודוק. אמנם לרבינו שפוסק דאפייתן בפנים ואפ"ה אינן דוחין השבת ויו"ט דגלי רחמנא עריכתן דוחה שבת ואין אפייתן דוחה, א"כ חזינא אע"ג דהאפייה הוי מידי דהקדישו לשם חובת היום בכך ואפ"ה אינו דוחה יו"ט א"כ אם הוי שחיטת חגיגה מצי להיות מערב איך דחייא יו"ט, אבל להראב"ד דוקא אפייה דאינה מקדשא ללחם ליפסול בלינה וכמו שנתבאר, אבל שחיטת חגיגה וזריקתו דעיקר קרבן הוי דאם נאבדה החגיגה לבתר הזריקה הלא כבר יצא ידי חובתו והוי כאוכל נפש גופיה דאפילו אפשר לעשותו מערב יו"ט דוחה יו"ט כן הכא משום חובת היום גופיה ועיין פסחים (דף מ"ז) ברש"י ודוק: והנה הטורי אבן במגילה (דף ה') יצא לחלק דתלוי בהקטרת אימורים אם מקטירן בליל יו"ט אז אף אם שחטן מערב יו"ט יוצא משום חגיגה ולא הוי כחלבי חול שאינן קרבין ביו"ט יעו"ש. וזה נסתר מדברי ירושלמי דפ"ב דביצה דמוקי דפליגי ב"ש וב"ה אם הותרה סמיכה שלא בשעת שחיטה דבאשם מצורע שסמך עליו ביום ז' כיון דלשחוט עדיין מחוסר זמן ואינו ראוי לשחוט, אם סמך עליו לא יצא וצריך למחר לחזור ולסמוך, ובשלמי נדבה דמצי שחיט לכן כי סמך מאתמול אין צריך לחזור ולסמוך [וכן פי' דברי רבינו לעיל פ"ג ממעה"ק יעו"ש] רק בשלמי חגיגה פליגי דב"ה עבדי לה כאשם מצורע דפירוש דכיון דאם הביא מאתמול הקרבן כשר אלא שאינו יוצא בו ידי חובתו בזה פליגי אם צריך לחזור ולסמוך, ולפ"ז אם נאמר דהיכי דמקטיר בליל יו"ט יוצא ידי חובת חגיגה אף ששחטן מערב יו"ט א"כ אמאי פליגי ב"ה הא הוי כשלמי נדבה ומוכח דלצאת י"ח אינו יוצא ובזה פליגי וכשיטת התוס': ומה שכתב רבינו כבר בארנו שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה כו'. פירושו דאם היה חובה לא היו יוצאים משום שמחה כיון דגם היא מצוה לפסח וכמו דאינו יוצא בחגיגה חובת שלמי שמחה דהא שלשה מצות נצטוו לחג, כן אם היתה חגיגת י"ד חובה אף דאינה רק בפסח, ושמחה כתיב בחג וא"כ כמו שיוצא כהן בשעיר המוספין חובת שלמי שמחה כן יכול לצאת בחגיגת י"ד, ז"א דר"י הגלילי במכילתא דריש קרא דשבעת ימים תחוג על פסח ושם כתיב והיית אך שמח, א"כ כתיב שמחה בחג פסח ואם היה חגיגת י"ד חובה הרי שמחה מצוה לבד חגיגת י"ד וכמו שהיא לבד חגיגת ט"ו ואינו יוצא בה ידי שמחה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות חגיגה פרק ב׳

א׳

וכן הסומא בעינו אחת כו' פטורין מן הראיה. וצ"ע דמניין לו לרבינו למפסק כיחידאה. וי"ל דכ"מ במכילתא משפטים דדריש יראה פרט לסומא. וע"כ היינו באחת מעיניו דבב' מרגלים נפקא בחגיגה (דף ד'). וכן בספרי פ' ראה איתא יראה כדרך כו' והיינו כר"י. וכן יש ללמוד מסוגיא דפ"ק דסנהדרין (דף ד') דטעמא דפליגי אי דרשינן מסורת היכא דכי הדדי נינהו ובס"פ כ"צ גבי יאכל משמע דקיי"ל דדרש מסורת בכה"ג. וכן יש לדקדק מסוגיא דמנחות (דף צ"ג) דהוי דומיא דגבי עיני העדה דבעינן ב' עינים: בלח"מ ד"ה מי שחציו עבד וכו'. ולא יתיישב יפה בזה משנה לא זזה ממקומה. עיין מ"ש רש"י בחולין (דף ל"ה:): וכן הסומא בעינו אחת כו' פטורין מן הראיה. וצ"ע דמניין לו לרבינו למפסק כיחידאה. וי"ל דכ"מ במכילתא משפטים דדריש יראה פרט לסומא. וע"כ היינו באחת מעיניו דבב' מרגלים נפקא בחגיגה (דף ד'). וכן בספרי פ' ראה איתא יראה כדרך כו' והיינו כר"י. וכן יש ללמוד מסוגיא דפ"ק דסנהדרין (דף ד') דטעמא דפליגי אי דרשינן מסורת היכא דכי הדדי נינהו ובס"פ כ"צ גבי יאכל משמע דקיי"ל דדרש מסורת בכה"ג. וכן יש לדקדק מסוגיא דמנחות (דף צ"ג) דהוי דומיא דגבי עיני העדה דבעינן ב' עינים: בלח"מ ד"ה מי שחציו עבד וכו'. ולא יתיישב יפה בזה משנה לא זזה ממקומה. עיין מ"ש רש"י בחולין (דף ל"ה:):

י״ד

כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושמחה כו' חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר והלוי והגר וכו' מצוה בלוי יותר. הכ"מ לא הראה מקור לזה. ויש ללמוד כן מדאיתא בספרי על פסוק אתה ובנך כו' חביב חביב קודם משמע דכל המוקדם בפרשה קודם וא"כ לוי קודם לגר ושאר עניים. ומיהו ז"א רק בזמן המקדש אבל בשמחת יו"ט בזמן הזה אין דין קדימה ללוי על שאר עניים כמ"ש רש"י בפירוש החומש והוא מהספרי. וגם דעת רבינו כן הוא ולכן בהל' יו"ט לא כתב קדימה ללוי. וזה דוקא בשמחת יו"ט אבל בצדקה בעלמא יש דין קדימה ללוי כמ"ש רבינו בהל' מתנות עניים מהוריות ורק גבי שמחת יו"ט יש חילוק כמ"ש. וזה דלא כמ"ש בס' צדה לדרך דהספרי חולק על ההיא דהוריות ושום פוסק לא הביאו. ונעלם ממנו דברי רבינו כאן ובהל' יו"ט דמוכח דגבי שמחת יו"ט מחלק בזה וע"כ ס"ל דהספרי בשמחת יו"ט קאי ואינו חולק אדהוריות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות חגיגה פרק ב׳

א׳

מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'. עיין בהשגת הראב"ד ודע שהתו' פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה לא נצרכה הק' וז"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י דכפי תי' ז"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע"ד נראה לומר דע"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש"י דס"ל דאסור בשפחה ובב"ח יע"ש וכ"כ ג"כ בסוגיין ד"ה מעוכב גט שחרור וכ"כ ג"כ הרשב"א ז"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא"כ מש"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא"כ אה"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ"ל אלא מיהו מדברי רי"ו נר' שחולק אמ"ש דבס' משרים נתיב י"ג כתב וז"ל מעוכב ג"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע"ש נראה מדבריו דאע"ג דמותר בשפחה אפ"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג"ש וכ"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע"ז: ושוב ראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז"ל כמ"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש"י אלא לענין אי מעוכב ג"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ"ע מודו דמעוכב ג"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג"ש וכ"כ הריטב"א והר"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג"ש להתירו בב"ח עכ"ד יע"ש מ"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס"ל להתוספו' דמעוכב ג"ש כופין את רבו להתירו בב"ח וכדעת הריטב"א והר"ן ז"ל על אופן זה דס"ל ז"ל דע"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע"כ לשחרור קאי וא"א בלא"ה שהרי אסור בשפחה ובב"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ"ש ז"ל משא"כ בשאר מעוכב ג"ש אע"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב"א והר"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב"ח וא"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ"ל: ועפ"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח"מ בפ"ד מהלכות חובל ומזיק על מ"ש הטור ז"ל בח"מ סי' תכ"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה"ה ז"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ"כ התוס' שם ד"ה חבלי' יע"ש שהניחו בצ"ע ואולם כפי מ"ש יש ליישב דס"ל להטור ז"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב"י בטור אה"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג"ש כו' וכיון דמעוכב ג"ש איך מותר בבת ישראל וי"ל דס"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש גבי משיא עבדו כו' עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש"י אפילו בשפחה וא"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש"י ז"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא"ש במשיא אשה נראה פשוט דע"כ לא כתב הרא"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ"כ מוהרשד"ם י"ד סימן קצ"ו משם הרא"ה וז"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג"ש סוף דבר דבריו צל"ע: וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז"ל דהתם ה"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ"ל וק"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ"ל משם מוהר"י הלוי ז"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות חגיגה פרק ב׳

שורשי הים על הלכות חגיגה פרק ב׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 27,410 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות חגיגה פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חגיגה ב׳, מתוך הלכות חגיגה שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חגיגה כל הרמב״ם