רמב״ם - הלכות חגיגה · פרק א׳

ספר קרבנות · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חגיגה · פרק א׳

הלכה א׳

שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל רֶגֶל מִשָּׁלֹשׁ רְגָלִים וְאֵלּוּ הֵן. הָרְאִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יז) (שמות לד כג) (דברים טז טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ". וְהַחֲגִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז טו) "תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ". וְהַשִּׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". הָרְאִיָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁנִּרְאָה פָּנָיו בָּעֲזָרָה בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג וְיָבִיא עִמּוֹ קָרְבַּן עוֹלָה בֵּין מִן הָעוֹף בֵּין מִן הַבְּהֵמָה. וּמִי שֶׁבָּא לָעֲזָרָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא הֵבִיא עוֹלָה לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה מִצְוַת עֲשֵׂה אֶלָּא עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טו) (שמות לד כ) "לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. הַחֲגִיגָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיַּקְרִיב שְׁלָמִים בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּבוֹאוֹ לְהֵרָאוֹת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַשְּׁלָמִים בָּאִים אֶלָּא מִן הַבְּהֵמָה. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן הָרְאִיָּה וְהַחֲגִיגָה אֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהֶן. וְהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה בָּרְגָלִים הִיא שֶׁיַּקְרִיב שְׁלָמִים יֶתֶר עַל שַׁלְמֵי חֲגִיגָה. וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים שַׁלְמֵי שִׂמְחַת חֲגִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז ז) "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנָשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִצְוָה זוֹ:

הלכה ב׳

הָרְאִיָּה וְהַחֲגִיגָה אֵין לָהֶן שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יז) "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ" וְגוֹ'. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבַּן עוֹלַת רְאִיָּה פָּחוֹת מִשְּׁוֵה מָעָה כֶּסֶף וְלֹא שַׁלְמֵי חֲגִיגָה פָּחוֹת מִשְּׁוֵה שְׁתֵּי כֶּסֶף. וּמִצְוָה לְהָבִיא כְּפִי עָשְׁרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כְּמַתְּנַת יָדוֹ:

הלכה ג׳

שַׁלְמֵי שִׂמְחָה לֹא נָתְנוּ בָּהֶן חֲכָמִים שִׁעוּר. בְּעֵת שֶׁיַּעֲלֶה אָדָם לִירוּשָׁלַיִם לָחֹג אִם הָיוּ בְּיָדוֹ קָרְבְּנוֹת הָרְאִיָּה יְבִיאֵם אוֹ יַעֲלֶה עִמּוֹ כֶּסֶף לִקְנוֹת בּוֹ הַקָּרְבָּן. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ כֶּסֶף לֹא יָבִיא שְׁוֵה כֶּסֶף אֲפִלּוּ הָיָה בְּיָדוֹ שְׁוֵה כַּמָּה זְהוּבִים אָסוּר לוֹ לַעֲלוֹת רֵיקָם בְּלֹא כֶּסֶף וְלֹא קָרְבָּן. וְלָמָּה אָסְרוּ שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא לִמְכֹּר אוֹ שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ הַמָּעוֹת סִיגִים:

הלכה ד׳

מִי שֶׁלֹּא הִקְרִיב בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן עוֹלַת רְאִיָּתוֹ וְשַׁלְּמִי חֲגִיגָתוֹ הֲרֵי זֶה מַקְרִיבָן בִּשְׁאָר יְמוֹת הָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז טו) "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ" מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּן רְאוּיִין לַחֲגִיגָה וְכֻלָּן תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הֵם:

הלכה ה׳

וּמִצְוָה לְהַקְדִּים וּלְהַקְרִיב בָּרִאשׁוֹן. לֹא הִקְרִיב בָּרִאשׁוֹן בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יַקְרִיב בַּשֵּׁנִי. וְכָל הַמְּאַחֵר הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה וְעָלָיו נֶאֱמַר (צפניה ג יח) "נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי":

הלכה ו׳

עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (קהלת א טו) "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן":

הלכה ז׳

מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וּבַיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שְׁמִינִי וְאַף הַשְּׁמִינִי תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן הוּא. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת חוֹגֵג כָּל שִׁבְעָה וְיֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל שֵׁשֶׁת יָמִים שֶׁלְּאַחַר חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה נֶאֱמַר שֶׁחַג הַשָּׁבוּעוֹת כְּחַג הַמַּצּוֹת לְתַשְׁלוּמִין:

הלכה ח׳

עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה אֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן זְמַן קָבוּעַ כְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שֶׁאִם אֵינוֹ חוֹגֵג הַיּוֹם חוֹגֵג לְמָחָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל דּוֹחִין אֶת יוֹם טוֹב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בְּיוֹם טוֹב נְדָרִים וּנְדָבוֹת מַקְרִיבִין עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה שֶׁאֵין אֵלּוּ נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֶלָּא חוֹבוֹת:

הלכה ט׳

כְּשֶׁמַּקְרִיב הַמַּקְרִיב עוֹלַת רְאִיָּתוֹ וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ בְּיוֹם טוֹב. סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן בְּכָל כֹּחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁאָר הַיָּמִים. אַף עַל פִּי שֶׁסְּמִיכָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת לֹא גָּזְרוּ עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּת:

הלכה י׳

הַמַּפְרִישׁ עוֹלַת רְאִיָּתוֹ וּמֵת. הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לַהֲבִיאָהּ. מֻתָּר לְהַקְרִיב בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד נְדָרִים וּנְדָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט לט) "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם" מִכְּלַל שֶׁקְּרֵבִין בָּרֶגֶל. (במדבר כט לט) "לְעלֹתֵיכֶם" כְּמוֹ עוֹלַת מְצֹרָע וְעוֹלַת יוֹלֶדֶת. (במדבר כט לט) "וּלְמִנְחֹתֵיכֶם" לְהָבִיא מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. (במדבר כט לט) "וּלְשַׁלְמֵיכֶם" לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר הַכּל קְרֵבִין בַּמּוֹעֵד וְאֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב:

הלכה י״א

וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מוּעָטִין מֵבִיא שַׁלְמֵי חֲגִיגָה מְרֻבִּין וְעוֹלוֹת רְאִיָּה מוּעָטִין. הָיוּ לוֹ אוֹכְלִין מוּעָטִין וּנְכָסִים מְרֻבִּין מֵבִיא עוֹלוֹת רְאִיָּה מְרֻבּוֹת וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה מוּעָטוֹת. הָיוּ זֶה וְזֶה מוּעָט עַל זֶה אָמְרוּ לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה לְעוֹלָה וּשְׁתֵּי כֶּסֶף לִשְׁלָמִים. זֶה וְזֶה מְרֻבֶּה עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז יז) "כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ":

הר המוריה · הלכות חגיגה פרק א׳

א׳

נצטוו ישראל וכו'. חגיגה ו' ב' תוספתא שם פ"א ירושלמי שם ה"ב ספרי ראה פיסקא קל"ח. תחוג לה' וכו'. בחגיגה ט' א' י' ב' נפקא ליה מוחגותם וכו' וכן הוא בפי' המשניות לרבינו ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"ב ובתו"כ אמור פי"ז. ויביא עמו וכו'. עיי"ש ב' א' תוס' ד"ה הכל וכו' ועיי"ש ז' א' יעו"ש. מן העוף וכו'. עיין מרן ז"ל מש"כ בזה ומש"כ שעופות הם בכלל זבחים עיין לעיל פ"א ממעשה הקרבנות הי"ז יעו"ש היטב ומה שציינתי שם (ומש"כ בשם המכילתא עיין משפטים פ"כ ובהגהת איפת צדק שם יעו"ש היטב) ובילקוט מביא בשם המכילתא או אינו אלא בנסכים יעו"ש היטב) ועיין בטורי אבן מש"כ בזה ודבריו פשוטים המה (ומש"כ דמנחות היינו מנחת נסכים יעו"ש י"ל דזה כוונת המכילתא לפי גירסת הילקוט והבן) ומה שהביא ראיה מהסוגיא דשם ו' ב' מדלא איבעיא ליה רק אי כבשים אי פרים אבל לא מיבעיא ליה על עופות יעו"ש באמת לא מכרעא כלל אטו כרוכלא ליחשב וליזיל ואכתי ליבעי ליה או עזים אלא ודאי מהא לק"מ ובפרט למ"ד דעולת תמיד הואי פשיטא דהצבור לא הקריבו עוף וי"ל דהתם היו כולם עשירים ובודאי לא הקריבו עופות ועוד יש ליישב. ודמות ראיה לרבינו מהא דאיתא בתוספתא פ"א דתמורה אלו דברים שבין עופות לבהמה שהבהמה דוחה את השבת ואת הטומאה וכו' משא"כ בעופות יעו"ש ולמה לא קחשיב דבהמה דוחה יו"ט משא"כ עופות אלא ודאי דעוף נמי דחי יו"ט בעולת ראיה ואולי אפ"ל דאתיא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ויש עופות נדרים ונדבות. ויש לעיין עוד בזה דא"כ כיון דיליף לה מחגיגה א"כ נקיש ג"כ לענין עופות וצ"ע. ועיין בס' החינוך פרשת משפטים שפסק כרבינו והגהות מל"מ תמה עליו יעו"ש ובאמת החינוך קאי על עולת ראיה בלחוד וכן מבואר בלשונו סוף פרשת ראה יעו"ש היטב (וע"ע ברדב"ז ח"ה סימן פ'). [שלא] עשה מ"ע וכו'. משמע מזה ששום מ"ע לא קיים אפי' מצות ראיית פנים בעזרה לא קיים דזה לא סגי בלא קרבן ועיין תוס' ריש חגיגה ב' א' ד"ה הכל וכו' ולשיטת הירושלמי שם דיש חייבין בראיית פנים ולא בקרבן ולפ"ז כתב הטורי אבן שם דה"ה מי שמחויב בקרבן ולא הביא קרבן דמ"מ ראיית פנים בעזרה מיהא קיים יעו"ש היטב. ועיין לח"מ שכתב דמיירי כאן שלא הביא כל שבעה אבל אם הביא בתוך שבעה שפיר קיים מ"ע דראיית פנים לגמרי כדינה יעו"ש היטב וכן משמע ממש"כ הלכה ד' יעו"ש וה"ה לענין ראיית פנים דאם לא הביא קרבן ביו"ט ראשון ושוב בא לעזרה ביום אחר והביא קרבן ראייתו קיים המצוה כתיקונה וכן משמע עוד מהא דאיתא בפסחים פ' א' דקאמר דלמ"ד כולן תשלומין זה לזה מטמאהו במת יעו"ש והא אכתי מדחהו אתה מראיית פנים בעזרה אלא ודאי דמקיים ביום השביעי ראיית פנים והקרבן ממילא למאן דס"ל כולן תשלומין דראשון נינהו כל דחזי ביום הראשון יכול הוא להשלים בכל השבעה ימים וכן מוכח מחגיגה ב' א' ובערכין ב' ב' ועיי"ש בטו"א שהוא הבין שדעת רבינו דבראיית פנים אין לו תשלומין יעו"ש והקשה עליו אבל באמת אין הכרע לזה יעו"ש היטב (וע"ע בירושלמי ה"א בשיירי קרבן ד"ה הפריש חגיגתו וכו' שדעתו כדעת הטו"א יעו"ש היטב). שיקריב שלמים וכו'. עיין חגיגה ב' א' ו' א' ב' ז' א' ב' ח' ב' ט' א' י"ז א' ועיי"ש תוספתא פ"א ועיין מגילה ה' א'. מן הבהמה. עיין לעיל פ"א מהל' מעשה הקרבנות הי"א ובזה יש לפרש מאי דאיתא שם בחגיגה ז' א' מה חגיגה זבחים דשלמים אינו בא רק מן הבהמות אף ראיה כן וא"צ למש"כ רש"י שם. ומאי דפשיטא ליה דחגיגה היא שלמים י"ל דנפקא ליה מושמחת בחגך מה שמחה שלמים דילפינן מהר עיבל אף חגיגה כן וא"כ כיון דחגיגה היא שלמים ממילא אינו בא רק מבהמות. אבל לכאורה יש לעיין על מאי דאיתא בחגיגה ח' א' דנפקא ליה דשמחה אין יוצא בעופות ובמנחות מדאיתקש לחגיגה הא אדרבה כיון דילפינן שמחה מהר עיבל דהוי שלמים א"כ שלמי שמחה פשוט טפי דאינו רק מבהמות יותר מהא דחגיגה אך באמת לק"מ דהא הכהנים יוצאין אף בחטאות ואשמות והו"א דיוצאים אף בחטאת העוף ומנחות קמ"ל דאיתקש לחגיגה וחגיגה אינה רק שלמים והא דחגיגה היא שלמים כתב התוס' שם ח' ב' בד"ה מי וכו' דמיחוגו נפקא ליה ועי"ש היטב וברש"א י' ב' בד"ה ויחוגו וכו' יעו"ש היטב ועוד יש דברים אתי לדבר בזה אך לקצר באתי ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"א. הנשים חייבות וכו'. חגיגה ו' ב' תוספתא פ"א וספרי ראה פיסקא קל"ח ועיין ירושלמי חגיגה פ"א ה"ב ובקרבן העדה שם יעו"ש היטב. וזבחת שלמים וכו'. הך קרא מיירי בהר עיבל ועיין פסחים ק"ט א' ובתוס' שם וחגיגה ח' ב' ובתוס' שם יעו"ש היטב ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ב וספרי ראה פיסקא קל"ח יעו"ש ועיין סוכה מ"ח ב' רש"י ותוס' שם ד"ה לולב וכו' יעו"ש. חייבות במצוה וכו'. שם ושם ושם. וכתב הראב"ד וז"ל א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה עכ"ל ובאמת פשט לשון הש"ס דחגיגה ו' ב' משמע כרבינו שהנשים מחויבות להביא קרבן שמחה וכ"ה לשון הספרי והתוספתא הנ"ל ומשמע דקאי על הקרבן וכ"כ התוס' בקדושין ל"ד ב' בד"ה אשה וכו' בשם ר"ת יעו"ש היטב ומבואר מדברי הראב"ד דהשמחה יהא בירושלים (והטעם כיון שבעלה משמחה וכיון שאין האיש בביתו ומחויב לעלות לכן גם היא תעלה עמו ושם ישמחנה) והנה בזה יסולק ראית התוס' מהא דהביאו מהא דחגיגה ו' א' דעד ירושלים אימיה דחייבת בשמחה איהי אייתיתיה יעו"ש והביאו מכאן דע"כ בקרבנות מיירי דאל"כ ישמחנה בביתו יעו"ש בקדושין ובחגיגה שם בד"ה דמיחייבא וכו' יעו"ש היטב ובר"ה ו' ב' ד"ה אשה וכו' יעו"ש היטב. והנה מה שדחקו לרש"י ז"ל לפרש דהיא אינה מחוייבת לעלות י"ל מהא דאיתא בר"ה שם ותיפוק ליה דאיהי חייבת בשמחה ומשני דאשה בעלה משמחה ואי לדברי הראב"ד אכתי יקשה מ"מ מחוייבת לעלות לירושלים ומתוך כך הוכרחו התוס' לפרש שם דלא קרינן בה ובאת שמה וכו' יעו"ש ולרש"י היה נ"ל לדוחק לכן מפרש דבאמת אינה צריכה לעלות כלל. והא דחגיגה ו' א' דקאמר דאימיה אייתיתיה קשיא עליו שפיר דהא אביי קאמר לה ולדידיה באמת אינה צריכה לעלות. אבל בלא"ה יקשה על ר' זירא דמאי פריך עד הכא מאן אתייה הא איהו ס"ל בר"ה שם דמחייבא בשמחה וכאן הפכו לשיטתייהו ולכאורה הוא תמוה ומצאתי בספר המאור בר"ה שנתעורר בזה וכתב גירסא אחרת יעו"ש היטב. ולענין מה שהשיג הראב"ד דאמאי לא כתב דבעלה משמחה ומשמע ממרן דגם רבינו מודה בזה יעו"ש אבל לא ידעתי דא"כ למה לא הזכיר רבינו זה ולכן נ"ל דס"ל כר' זירא ולא כאביי וס"ל דהמצוה והחיוב מוטלת עליו והטעם שפסק דלא כאביי י"ל משום דהסוגיא דקדושין ל"ה א' דקאמר התם משום דהואי מצה שמחה והקהל שלשה כתובין הבאין כאחד וכו' יעו"ש ועיי"ש ברש"י ותוס' דאתי דלא כאביי יעו"ש היטב ולכן לא פסק רבינו כאביי בזה ומ"ה פסק רבינו לעיל פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ד דאשה עוברת על בל תאחר ועיי"ש בלח"מ יעו"ש היטב וע"ע בשאגת אריה סימן ס"ז שהביא ראיה מהא דנדרים ג' ב' דעבר בבל תאחר על חטאת יולדת יעו"ש היטב אבל אי מהא לא אירייא די"ל דהבעל עובר דהוא חייב להביא קרבנות אשתו כדאיתא ב"מ ק"ד א' וכ"ה לשון הש"ס דעבר עליו יעו"ש ועיין מש"כ שם בשם הספרי אבל גם משם אין ראיה די"ל דקאי אצדקה וכמש"כ שם בפרק הנ"ל. סוף דבר על רבינו אין שום תמיה למה לא פסק כאביי (ותמהתי מהלח"מ שהנראה שכאן שכח דברי עצמו מש"כ בפרק הנ"ל יעו"ש היטב) וע"ע תוס' חגיגה ב' ב' בד"ה שומע וכו' ודוק.

ב׳

אין להם וכו'. עיין חגיגה ז' א' ובתוס' שם ד"ה ר"י וכו' ובירושלמי שם ה"ב וע"ע תוס' שם ד"ה הראייה וכו' (ו' א') יעו"ש ועיין בקדושין י"ז א'. מעה כסף וכו'. שם ב' א' ובתוספתא שם וכב"ה ועי' ספרי ראה פיסקא קמ"ג יעו"ש היטב. כפי עשרו. שם ושם ובספרי שם.

ג׳

לא נתנו וכו'. וכ"כ בפי' המשניות יעו"ש היטב וע"כ צ"ל דס"ל לרבינו כתירוץ השני שבתוס' חגיגה ו' ב' בד"ה יש בשמחה וכו' יעו"ש והובא ג"כ בלח"מ ועיין בספר שיח יצחק שהביא ראיה מהירושלמי שם ה"ב ודלא כשיירי קרבן שם בד"ה רב הונא וכו'. שוה כסף. עיין בכורות נ"א א' ותוספתא שם פ"ו יעו"ש ומכאן תראה שהנוסחא שבמכילתא משפטים פ"כ (שהבאתיו לעיל ס"ק ד') או אינו אלא בכספים הוא טעות דמוכח וצ"ל או כגירסת האיפת צדק או כגירסת הילקוט נסכים וכמש"כ שם ויש לדחוק וליישב הלשון כספים וה"ק דיוצא במה שיתנום לבדה"ב או לקרבנות צבור. ודחוק.

ד׳

עולת ראייתו וכו'. עיין ביצה כ' ב' ועיין חגיגה י"ז א' שם כל הסוגיא ובתוספתא חגיגה פ"ב. ושלמי חגיגתו וכו'. שם בביצה ועיין חגיגה ט' א' י"ז א' מגילה ה' א' ר"ה ד' ב' יומא ג' א' ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד ופ"ב דחגיגה ה"ג ובתו"כ אמור פי"ז ספרי ראה פיסקא קמ"ב וע"ע תוס' חגיגה ו' ב' ד"ה יש בשתיהן ולפנינו הגירסא בתוספתא ונוהגת כל שבעה ור"ל שכל שבעה צריך לאכול שלמי שמחה משא"כ בשתיהן יעו"ש (ועיין תוס' פסחים ע' ב' בד"ה מ"ט וכו') וע"ע יומא נ' א' ותוס' חגיגה ב' א' בד"ה תשלומין וכו' וע"ע ביצה י"ט ב' ול' ב'. שבעת ימים וכו'. בש"ס דחגיגה ט' א' נפקא ליה מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים אמנם בספרי ראה פיסקא קמ"ב נפקא ליה מהאי קרא דמייתי רבינו וכ"ה בתו"כ אמור פי"ז. ועיין ירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ו ועיין פסחים ע' ב' ומהלח"מ משמע שגירסתו היתה בלשון רבינו מקרא דשבעת ימים תחוגו יעו"ש ואין כן לפנינו ובש"ס שם איתא פסוק בחדש השביעי תחוגו ודלא כהלח"מ ורבינו אזיל לשיטתו לעיל בהלכה א'. תשלומי ראשון וכו'. כר' יוחנן בחגיגה ט' א' והטעם דגם עולא ס"ל כוותיה בהא עיין פסחים פ' א' ולא מצינו מי דפליג עליו בזה (רק רב נחמן לדעת התוס' שם בד"ה עקר וכו' וזה אינו מוכרח להמעיין שם במפרשים ועיין מש"כ לעיל פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ב) ועיין יומא ג' א' ור"ה ד' ב' יעו"ש ובספרי ראה פיסקא קמ"ב דאיתא שם תשלומי דראשון יעו"ש (וע"ע בתוס' חגיגה ט' א' בד"ה תשלומין וכו' דמשם יש ראיה קצת לרבינו יעו"ש) וע"ע ברא"ש ברכות פ"ג סימן ב' ומשמע שם ג"כ דפוסק כר' יוחנן יעו"ש ויש לדחות דה"ק כמו למ"ד תשלומין דראשון דינא הוא דאם היה חיגר בראשון ונתפשט ביום שני פטור ה"ה התם דלכו"ע תשלומין דראשון יעו"ש היטב והבן וע"ע פ"ג דמו"ק סימן קמ"ג ובפ"ד דתענית סימן מ' יעו"ש היטב (וע"ע ירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ו וחגיגה י"ז א') ועיין בירושלמי שם ה"א ובשיירי קרבן שם משום דחזקיה שם בירושלמי פוסק הלכה כר' יוחנן יעו"ש.

ה׳

בראשון. עיין מרן מש"כ דתלוי במש"כ לעיל דכולן תשלומין דראשון וע"ע בחגיגה ז' ב' פשיטא הי מינייהו משוית ליה פושעים והי מינייהו משוית ליה זריזים יעו"ש ומזה כתב רבינו וכל המאחר ה"ז מגונה. נוגי ממועד וכו'. מרן לא הערה מקורו ונ"ל שיצא לו כן מהא דברכות כ"ח א' אריב"ל כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו מאי משמע דהאי נוגי לישנא דתברא הוא כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל על דאחרי זמני מועדיא דבירושלים עכ"ל והנה זה פשוט דלתרגומא דרב יוסף קאי על המאחר זמני קרבנותיו ומשלימן ביום אחר מדקאמר בירושלים ואילו התפלות מאי איריא ירושלים דנקט ועיי"ש בתוס' ד"ה כדמתרגם וכו' דכתבו דודאי דלא משתעי ברגלים יעו"ש אבל לרבינו ניחא זה דקאי על הקרבנות דיש להם תשלומין (ובאמת על הרגלים בלא"ה לא ניחא דמ"ש ירושלים דנקט) והש"ס לא פליג על רב יוסף רק רב יוסף מוקי לה על קרבנות הרגל וריב"ל מוקי לה אתפלות ג"כ וכבר העירותי מזה בחי' לברכות שם וע"ז סמך רבינו ג"כ דכל המאחר ה"ז מגונה.

ו׳

אינו חייב וכו'. חגיגה ט' א' י"ז ב' מגילה ה' א' יומא ג' א' ר"ה ד' ב' ביצה כ' ב' תוספתא פ"א ופ"ב דחגיגה ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד ופ"ב דחגיגה הלכה ג' ועיין תו"כ אמור פי"ז. וע"ז וכיוצא וכו'. עיין חגיגה ט' א' ב'.

ז׳

שהוא שמיני. ר"ה ד' ב' יומא ג' א' חגיגה י"ז א'. כל שבעה וכו'. חגיגה י"ז א' ושם כל הסוגיא ר"ה ד' ב' מו"ק כ"ד ב'. מפי השמועה וכו'. עיין בלח"מ מה שהקשה לרבינו דס"ל דבעינן שלש רגלים לבל תאחר ועל כרחך נפקא ליה מדכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות וא"כ מנ"ל למידרש תשלומין לשבועות ותירץ דנפקא ליה מהא דרבה בר שמואל יעו"ש היטב והנה בפירוש המשניות בפ"ק דחגיגה ט' א' כתב רבינו וז"ל ודע כי חג השבועות אע"פ שהוא יום אחד יש לו תשלומין כל שבעה לאמרו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ובאה הקבלה מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה עכ"ל אך שי"ל שחזר בו ממש"כ בפירושו וכן מצינו כמה פעמים אך על הרע"ב יקשה שבר"ה מבואר דפוסק כת"ק דבעי שלש רגלים וכאן בחגיגה כתב הטעם דאיתקש לחג המצות יעו"ש אך באמת נראה דלא דקדקו בזה כיון שהדין דין אמת אין נפק"מ בהטעם וכן מצינו כמה פעמים שכתבו המפרשים על רבינו ולפ"ז יתיישב ג"כ דברי הסמ"ג שהובא בלח"מ. שוב ראיתי אריכת דברים בזה להזרע אברהם בספרי ראה פיסקא קמ"ג יעו"ש היטב. והנה לפי מש"כ המפרשים דרבינו פוסק כת"ק א"כ בפשיטות לק"מ עיין תוס' ר"ה ד' ב' ד"ה ואצ"ל וכו' גירסת ר"ח יעו"ש ובהא אתי שפיר ליישב דעת הרע"ב אבל לרבינו עיין מש"כ בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות דפוסק כר"ש יעו"ש היטב ועיין.

ח׳

את השבת וכו'. עיין יומא נ' א' ועיין תוספתא פ"א דתמורה יעו"ש ובפסחים ע"ו ב' יעו"ש ועיין מש"כ הלח"מ על דברי התוס' דפסחים שם יעו"ש היטב ונכונים דבריו וע"ע בתוס' פסחים ע' ב' בד"ה מ"ט וכו' יעו"ש היטב (ולכאורה י"ל לפי מש"כ התוס' שם בד"ה הא ודאי וכו' דהסוגיא אזיל אליבא מאן דתלי דחיית שבת בקרבן צבור יעו"ש א"כ י"ל לדידן א"צ קרא להך דחגיגה לא דחי שבת משום דכיון דיש לו תשלומין כל שבעה וממילא ידעינן דלא דחי שבת אמנם זה דוחק קצת ויותר נראה לומר דהתוס' קאי אף אי נימא דבאמת מיקרי זמן קבוע מ"מ בעינן נמי דיהא קרבן צבור יעו"ש) ותראה כי דבריו מבוארין שמה ממש גם מש"כ התוס' בפסחים ע"ז ב' בד"ה ה"ג קמ"ל וכו' דהא לענין טומאה זמנו קבוע וכו' לכאורה י"ל מאי קושיא הא הש"ס לא קאמר טעם זה דאין זמנו קבוע רק על שבת ובשבת באמת אין זמנו קבוע כיון דגברא חזי וכמש"כ התוס' בחגיגה ב' א' בד"ה איזהו וכו' ושם י"ז א' בד"ה יום טבוח וכו' יעו"ש וא"כ גם טומאה לא דחי ואף דלענין טומאה מיקרי זמנו קבוע מ"מ כיון דלא דחי שבת לא דחי טומאה עיין יומא מ"ו א' יעו"ש היטב (וע"ע תוס' פסחים פ' א' בד"ה אתה וכו') ומלבד זה לק"מ לפי מש"כ רבינו לקמן פ"ב ה"ה יעו"ש היטב שוב ראיתי בתוס' יו"ט פ"ב דחגיגה יעו"ש היטב ודבריו תמוהים ועיין שם בתוס' חדשים יעו"ש (וע"ע כריתות ז' ב' יעו"ש). את יו"ט וכו'. כ"מ מהא דפסחים ע' ב' פ' א' וביומא נ' א' ובתוספתא תמורה פ"א ובחגיגה ט' א' י"ז א' ובביצה י"ט א' כ' ב' ובירושלמי שם פ"ב דביצה ה"ד ובפ"ב דחגיגה ה"ג ובתוספתא פ"ב דחגיגה ובשלמי חגיגה אף ב"ש מודה כדאיתא בביצה י"ט א' ועיין בתוס' חגיגה י"ז א' בד"ה יום טבוח וכו' שהביאו ראיה מהירושלמי דפליגי בשלמי חגיגה ג"כ (ובאמת גם בתוספתא פ"ב דחגיגה איתא שם חגיגה יעו"ש) אמנם בש"ס שלפנינו בביצה מבואר דאינו כן והירושלמי י"ל דקאי על עולת ראייה דגבי חגיגה קאמר התם שלמי חגיגה יעו"ש בביצה ובחגיגה ועיי"ש בקרבן העדה דמשמע מדבריו ג"כ דמפרש על עולת ראייה יעו"ש היטב ועיין במגילה ה' א' מבואר ג"כ דב"ש מודו בחגיגה דקרבה ביו"ט ושם בחי' העירותי ג"כ בזה. נדרים ונדבות וכו'. עיין שבת קי"ד ב' וביצה י"ט א' כ' ב' מנחות ק' א' ועיין שער המלך מש"כ בזה והאריך בזה והנה מש"כ על תוס' דביצה י"ב א' בד"ה השוחט וכו' דהשוחט שלמי נדבה פטור יעו"ש וכתב דאסור מדאורייתא אבל לא לקי ע"ז. דברים פשוטים המה וברורים בטעמם וכמש"כ התוס' במגילה ה' א' וכמו שהביא הוא בעצמו אבל דברי השיטה מקובצת שם שכתב וז"ל והא דקתני עולת נדבה לאפוקי שלמי נדבה דמותר שהרי יש בהן צורך הדיוט שהבשר נאכל לבעלים דאי תני עולת חובה הו"א הא שלמי חובה שרי ומינה דשלמי נדבה אסירי וליתא דאפי' שלמי נדבה שרי כן פי' התוס' עכ"ל ומזה משמע דלדעת התוס' שלמי נדבה לכתחלה שרי וזה אינו כמבואר שם כ' ב' וצ"ע (וע"ע תוס' חגיגה ז' ב' בד"ה עולות וכו'). כתב המל"מ וז"ל דע דנסכים שלא הביאו הצבור עם הקרבן דקי"ל דמביא אותם אף לאחר כמה ימים וכמש"כ רבינו בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ב קרבים ביו"ט כן כתב רש"י פ"ב דתמורה י"ד עכ"ל ואני בעניי לא מצאתי שם רק אם לא הקריב בשבת נסכים מותר להביא ביו"ט שלאחריו יעו"ש היטב וזה מותר להקטיר אף החלבים כמבואר לעיל פ"א מהל' תמידין ומוספין ופ"א מהל' קרבן פסח ה"ח יעו"ש אבל מחול ליו"ט לא מצאתי ברש"י וצ"ע בזה אבל מהסברא נראה דיהא מותר דמאיזה טעם יאסר דהא אין בה שום מלאכה.

ט׳

בכל כחו. כן מבואר בחגיגה ט"ז ב' י"ז א' ועיין ביצה י"ט א' ועיין לעיל פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הי"א. כמו שביארנו וכו'. שם הי"ב.

י׳

היורשין חייבין וכו'. בכורות נ"א ב' ירושלמי פ"ק דחגיגה ה"א. ומה שהביא מרן בשם הירושלמי ירשו קרקע אפי' לא הפרישו חייבים יעו"ש דע כי לסוגיא דידן דב"ב קע"ה ב' דשמואל ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא א"כ אף שהניח קרקע פטורים היורשים כ"ז שלא הפריש מחיים וכדאיתא בקדושין י"ג ב' לשמואל יעו"ש אמנם לדעת רבינו יקשה כיון דס"ל דשעבודא דאורייתא וכדעת ר' יוחנן שם בב"ב ובקדושין שם א"כ אפי' לא הפריש נמי וכמו בקדושין שם וכמו שהקשה הלח"מ ועיין בשיירי קרבן שם מש"כ בזה יעו"ש היטב ועדיין צ"ע בזה ואולי יש ליישב קצת על פי מש"כ תוס' ט' א' ד"ה כיון וכו' יעו"ש היטב וה"נ דכוותיה כיון דבשעת הבאה אינו ראוי ולא ס"ל כהירושלמי אבל כשהפריש שפיר דמי ודוק היטב ואכתי יש לעיין בזה. בחולו של מועד נדרים ונדבות וכו'. עיין בביצה י"ט ב' דאיתא שם השתא סלותי סלתינן נדרים ונדבות מיבעיא יעו"ש וע"ע חגיגה ז' ב' יעו"ש היטב והא דמייתי רבינו הפסוק דאלה תעשו לה' וגו' הוא בתמורה י"ד ב' (ועיין ספרי פרשת פינחס פיסקא קנ"ב) לכאורה צע"ק א"כ מאי בעי קרא ע"ז ומצאתי בשיטה מקובצת שהקשה זה וכתב דקרא אתי אף שיש לו בשר לצורך המועד מ"מ שרי להקריב נדרים ונדבות משא"כ בביצה איירי בשאין לו בשר והוי לצורך המועד וא"צ קרא ע"ז והוי כמו סלית סלתי דבעינן לצורך המועד דוקא יעו"ש היטב. שוב ראיתי בצל"ח בביצה כ' ב' בד"ה גזירה וכו' מש"כ בזה יעו"ש היטב (ולא ראה מש"כ השטמ"ק בזה והבן ומה שהקשה שם הצל"ח עוד כיון דבמועד באות א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן שגזרו על נדרים ונדבות שאינן באות ביו"ט שמא ישהו ואכתי ישהא עד חוה"מ יעו"ש היטב עיין בספר שער המלך לעיל ה"ח מש"כ ע"ז בשם ס' קול בן לוי יעו"ש היטב).

י״א

אוכלים מרובים. חגיגה ח' ב' ספרי ראה פיסקא קמ"ג. ועיין ירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ה וז"ל ר' ירמיה בעי אמר הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים יצא או כבר נקבע ולמה לא אילו מי שאמר הרי עלי אשם בחמש סלעים שמא לא נקבע וכא נקבע עכ"ל ועיי"ש בקרבן העדה וצ"ע אמאי לא הובא זה ברבינו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות חגיגה פרק א׳

א׳

מצות קנה להראות לפני ה' ברגלים והוא אומרו ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך: מצות קנו לחוג בשלשה רגלים דכתיב וחגותם אותו חג לה' וכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה: מצות קנז לשמוח ברגלים והוא אומרו יתעלה ושמחת בחגך. פ"ק דחגיגה תניא רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצות עשה נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה וחגיגה ושמחה הראיה האמורה בתורה היא שנתראה פניו בעזרה ביו"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה שם מאי ראיון רבי יוחנן אומר ראיית פנים בעזרה ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן בעיקר הרגל שהוא יום טוב הראשון כולי עלמא לא פליגי דראיית פנים בקרבן כי פליגי בשאר ימות הרגל איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן לא יראו פני ריקם דמשמע דראיית פנים דכתיב יראה כל זכורך בקרבן הוא ומשני ליה בעיקר הרגל שהוא יו"ט הראשון איתיביה לא יראו פני ריקם בזבחים דצריך להביא קרבן בהמה הזבוחים בסכין ולא עולת העוף שהיא נמלקת אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות דין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראיה האמורה לגבוה זבחים ומה הם זבחים עולות אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים ודין הוא נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והשתא קשיא דמשמע דעולת ראיה אינו אלא מן הבהמה והרב ז"ל כתב בין מן העוף בין מן הבהמה ואפשר דמפרש הרב ז"ל סיפא דהאי מתני' הכי או אינו אלא שלמים דין הוא נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה מה חגיגה דהדיוט בראוי לו למאכל הדיוט דהיינו שלמים דכתיב חלב חגי עד בקר במידי דאית ליה חלב אף ראיה דגבוה בראוי לו דלא יראו פני ריקם דכתיב משמע לצרכי אני שואל דהיינו עולות ומשום דברישא דבריתא יליף ראיה דגבוה מחגיגה דהדיוט לזבחים קאמר בסיפא או אינו אלא שלמים כלומר כיון דילפת מחגיגת דהדיוט לזבחים דהיינו בהמה ולא עופות ומנחות א"כ נילף נמי דהאי בהמה דראיה דליהוי שלמים כחגיגת הדיוט דזבחים סתמא שלמים משמע להכי קאמר דין הוא דליהוי עולות ולא שלמים כך הוה משמע מילפותא דרישא דנאמר חגיגה להדיוט וראיה לגבוה מה חגיגה דהדיוט בראוי לו אף ראיה דגבוה בראוי לו דהיינו עולות וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והשתא לא ילפינן מחגיגת הדיוט אלא מה זה בראוי לו אף זה בראוי לו וממילא משמע כל הראוי לגבוה דהיינו עולה בין מן העוף בין מן הבהמה דברישא הוה ילפינן זבחים לגבוה מזבחים דהדיוט ולהכי הוה משמע שלמים אבל השתא דלא ילפי' אלא ראוי לו מראוי לו אשתאר כל חד בדיניה עולה לגבוה בין בהמה בין עוף ושלמים להדיוט בהמה ואם לא על דרך זה אף על פי שהוא פי' דחוק בבריתא איני רואה שום סמך למה שכתב הרב ז"ל והאי עוף צריך לומר דהוי קן אחד דלא מצינו בכל התורה להביא פרידה אחד חובה כדאיתא ריש פרק ד' מחוסרי כפרה אלא דאכתי קשה דגרסי' בסיפא דהאי בריתא בספרי פרשת שלח לך מכאן אמרו כל הקינין שבתורה חציין עולות וחציין חטאות חוץ משל גר שכולו לאישים ואפשר דשייר הא דכוותה דהוי כולו לאישים כדאמרינן ואין למדין מן הכללות אפילו במקום שאומר בהם חוץ: אזהרת רסו שלא לעלות לחג בלא קרבן דכתיב ולא יראו פני ריקם ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא קרבן עולה לא דיו שלא קיים מצות עשה אלא עבר על לא תעשה זה והיינו בשלא השלימו אחר כך אבל אם הביא אחר כך יש לו תשלומין כדבעי' מימר קמן ואפילו עבר כל הרגל אינו לוקה דאין בו מעשה דומיא דלאו דחסימה דסמיך למלקות. החגיגה האמורה בתורה הוא שיקרב שלמים בי"ט הראשון של חג בבואו להראות שם עלה דמתני' דמי שלא חג בי"ט הראשון וכו' תניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה תלמוד לומר אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה ועלה דמתני' דהתר נדרים אמרינן וחגותם אותו חג לה' זביחה ודילמא חוגו חגא קאמר אמר קרא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר בית ישראל ואתיא מדבר מדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים והיינו דתנן דחגיגות הן כהררין התלויין בשערה דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וילפינן לה נמי מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר במידי דאית לה חלב הקרב לגבוה דהיינו קרבן בהמה והאי קרא אתא ללמד על ג"ש דמדבר מדבר דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות. ואין הנשים חייבות בראייה וחגיגה שם על מתני' קמייתא תניא ר' יוסי הגלילי אומר ג' מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה חגיגה ושמחה וכו' ויש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים דכתיב ושמחת אתה וביתך וראיה וחגיגה מצות עשה שהזמן גרמה הן והכתוב לא ריבה אותן. השמחה האמורה בתורה היא שיקרב שלמים שלמי שמחה כדכתיב ושמחת בחגך וכתיב גבי עיבל וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך בספרי תניא נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים כדכתיב וזבחת שלמים וגו' ושמחת אף שמחה האמורה כאן שלמים דאין שמחה אלא בבשר וכן בעצרת כתיב בפרשה שבעה שבועות וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך ובפסח דלא כתיב ביה שמחה ילפינן מדכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה דהיינו מצות חגיגה בכולהו רגלים וחג המצות בכלל וכתיב ושמחת בחגך סמיך שמחה לחגיגה דכל מקום שיש חגיגה יש שמחה ואף על גב דפ"ק דחגיגה ילפינן מיניה לעופות ולמנחות דאינם בכלל שמחה דכתיב ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו עופות דאין חגיגה באה מהם דכתיב חלב חגי וגו' ממילא נמי משמע דבכל מקום שיש חגיגה יש שמחה ובספרי ילפינן ליה מדכתיב בפרשת עצרת וזכרת כי עבד היית במצרים מלמד שכל שנוהג בעצרת דהיינו שמחה נוהג בפסח ובחג דלא הוה צריך למיכתב זכירת עבד גבי עצרת אלא להכי.

ב׳

הראיה והחגיגה אין להם שיעור מן התורה דכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך דמשמע פשטיה דקרא דאין כאן שיעור אלא כפי מה שירצה וקאי האי קרא אלא יראה את פני ה' ריקם אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה וסמיך ליה איש כמתנת ידו וגו' ודרשת דאיש כמתנת ידו כברכת ה' וגו' לא הוי אלא למצוה ומדברי סופרים שלא יפחות ממעה כסף לראיה ומשוה ב' כסף לחגיגה כב"ה דתנן וב"ה הראיה מעה כסף וחגיגה ב' כסף דמצינו בנשיאים שריבה הכתוב בהם בשלמים ולזבח השלמים בקר שנים אלים עשרה וגו' יותר מעולות דכתיב פר אחד בן בקר איל וגו' וחגיגה נמי עדיפא דאית בה ב' אכילות לאדם ולמזבח ועולה כולה כליל למזבח ובין לרבי יוחנן ובין לר"ל לתלמודא דידן מעה כסף וב' כסף דרבנן ודלא כירושלמי דקאמר דלרבי יוחנן הוו דאוריתא שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור דלא נתנו שיעור מדרבנן אלא לראיה וחגיגה דאפילו בחגיגה כתיב חג לה' אבל שמחה אע"ג דכתיב לפני ה' שמחה לדידהו הוי בכל שיעור שירצה ומדרבנן אסור לעלות ריקם בלא כסף אפילו בשוה כסף.

ד׳

מי שלא הקריב בי"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה משלימן בשאר ימות הרגל שם פ"ק מתני' מי שלא חג י"ט הראשון שלא הביא חגיגתו חוגג את כל הרגל וי"ט האחרון של חג ואע"ג דשמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא הוי תשלומין דראשון ובגמרא מנה"מ א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר עצרת בשביעי של פסח בפרשת כל הבכור ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ונאמר עצרת בשמיני של חג מה עצרת דפסח תשלומין דראשון שהרי אינו חלוק משלפניו אף עצרת דשמיני של חג לתשלומין דיום ראשון של חג והאי ג"ש הוי מופנה דאיכא למיפרך מה לעצרת דפסח שכן אין חלוק משלפניו תאמר בעצרת דסוכות שחלוק משלפניו דהוי רגל בפני עצמו אלא ודאי מופנה דכל ג"ש מופנה למדין ואין משיבין דמכדי מאי עצרת עצור מעשיית מלאכה הא כתיב בההוא קרא גופיה לא תעשה כל מלאכה עצרת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה למה לי ש"מ לאפנויי ותנא מייתי לה מהכא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה בכל יום ויום ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין ומנין בחג שאם לא חג י"ט הראשון שחוגג והולך את כל הרגל וי"ט האחרון ת"ל בחדש השביעי תחוגו אותו כל ימי חג האמור בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך את כל החדש אי זה יום שירצה לתשלומי החג אם לא הקריב בחג תלמוד לומר אותו בסיפיה דקרא דתרי אותו כתיבי ביה אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לחג ובפ"ב על מתניתן דסמיכה גרסינן אר' אושעיה מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה דכתי' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג המצות לחג השבועות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה כדכתבי' לעיל ר' יוחנן ותנא נמי דמייתי קרא דוחגותם אותו חג לה' האמור בסוכות הוא הדין לחג המצות שאף הוא שבעת ימים אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ופשטא דמילתא משמע דהאי תשלומין דילפינן לכולהו רגלים היינו לשלמי חגיגה כדכתיב בקראי דילפינן מינייהו תשלומין לישנא דחגיגה אלא שהרב ז"ל פי' מתני' דמי שלא חג כלומר שלא הביא עולת ראיה ושלמי חגיגה ושמחה פשיטא דאית לה תשלומין דבתוספתא גרסינן בבריתא דרבי יוסי הגלילי יש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה מה שאין בשתיהן ואנן לא גרסינן ליה בתלמודא כמו שכתבו התוספות דסבירא לן דגם באינך יש תשלומין ונראה טעמא דהני תלת מצות שנצטוו ברגל הן שוין לכל הדברים לבד ממה שפרט באחת מהן הכתוב מה שאין בשתיהן כדתני' ויש בכל חד מה שאין בשתיהן וכיון דמרבינן תשלומין לחגיגה מדכתיב וחגותם אותו וגו' ה"ה נמי לראיה ושמחה דכולהו מצות התלויין ברגל הן וכיון דאשכחי' תשלומין לחדא ה"ה נמי להנך אחריני כדאמר' ובהדיא תנן בסוכ' ההלל והשמחה שמנה דקרא דושמחת בחגך כולהו יומי משמע ולרבי יוחנן דיליף מג"ש דעצרת עצרת לכל הני תלת מצות דרגל הוא דיליף ג"ש.

ו׳

עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן כדילפינן דדוקא בכל הרגל הוא דאית תשלומין ולא כל החדש דכתיב תרי זמני אותו כדאמ' לעיל וכולן תשלומין דראשון כר' יוחנן דפליג אר' אושעיא בפ"ק עלה דמתני' דמי שלא חג וכו' וטעמא שהרי יום ראשון עשה הכתוב עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו.

ח׳

עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה פסחים פ' אלו דברים גבי מתניתין דאימתי מביאין עמו חגיגה ורבנן חגיגה מ"ט לא דחיא שבת הא ודאי קרבן צבור הוא דהא אתי בכנופיא אמר ר' אלעא אמר קרא בחגיגת ט"ו וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה שמנה כדילפינן לעיל אלא מדכתיב שבעה ילפינן דחגיגה אינה דוחה את השבת ופר' כיצד צולין תנן חמשה דברים באין בטומאה וכו' ובגמרא חמשה למעוטי מאי למעוטי חגיגת ט"ו וה"ה לעצרת וסכות דאינה דוחה את הטומאה דסד"א כיון דקרבן צבור הוא דאתי בכנופיא וקביעא ליה מועד תדחי טומאה קמ"ל כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה אבל דוחה יו"ט כדילפינן לעיל מדכתיב אותו דקאי איום טוב ראשון דחובה נינהו כדילפינן להו להני תלתא מצות ראיה חגיגה ושמחה ונדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט פ"ב די"ט עלה דמתניתין דמביאין שלמים וכו' אמרינן וכן אמר רב אדא בר אהבה נדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט דהואיל ואין זמנם היום כלל ואפילו שלמים וכ"ש עולות דיכול להביאן לאחר זמן. ואף על גב דחגיגה וראיה יש להם תשלומין כל שבעה שרו בה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים ותנן עבר הרגל אינו חייב באחריותו ובראיה דהויא חובה אף על גב דלא חזיא להדיוט אמר עולא דפליגי בה ב"ש וב"ה דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין דחזיא להדיוט ומשום הכי דחיא י"ט אף על גב דאית לה תשלומין אבל עולת ראיה דלא חזיא להדיוט לא וב"ה סברי כתיב לה' כל דלה' דחי יו"ט הראשון.

ט׳

וסומך עליהם כשאר הימים שם במשנה וב"ה סברי מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם ובגמ' תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מה משפט אמור בעולת חובה ע"כ כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא שכל משפטי עולה ושלמי' שם נאמרו ובאיל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה יקריב וכתיב התם וסמך את ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליו שטעון סמיכה ושאר משפטי נדבה א"ר יצחק לתנא דאמר לך מני ב"ש היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה עולת חובה נמי לא תיבעי קרא דגמרי מעולת נדבה ומסקינן דהאי דתני דברי הכל היא ואפילו לב"ה בעיא קרא ומאחר דקי"ל סמיכה בעולת חובה מהאי קרא דכמשפט אתו להו שלמי חובה מתרוייהו משלמי נדבה ומעולת חובה מה מצינו בשלמי נדבה שטעונים סמיכה אף שלמי חובה שהם שלמים כמותם יטענו סמיכה וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה אף אני אביא שלמי חובה שאף על פי שאינן מצויין יטענו סמיכה מה לעולת חובה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאינן כליל שלמי נדבה יוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם שקרבן יחיד הן וטעונין [סמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא עוד שם לא נחלקו ב"ש וב"ה על תכף לסמיכה שחיטה דצריך דכתיב וסמך ושחט על מה נחלקו על הסמיכה עצמה אם טעונין שלמי חובה סמיכה או לא שב"ש אומרים אינו צריך וב"ה צריך ולהכי סומכין בי"ט דתכף לסמיכה שחיטה כדא'.

י׳

המפריש עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה בירושלמי פ"ק דחגיגה רבי יוחנן ורבי יונתן תרויהון אמרין כל בכור בניך תפדה אפילו לאחר מיתה ולא יראו פני ריקם אפילו לאחר מיתה דכיון דהפריש האי לא מייתי לה יורשין הויא ראיה ריקנית. מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות תמורה פ' יש בקרבנות אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות ברגל לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד ולעולותיכם במה הכתוב מדבר אי בעולת נדר הרי כבר אמור נדריכם ואי בעולת נדבה הרי כבר אמור ונדבותיכם הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ומצורע ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור וכו' הא אינו מדבר אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר דאף על גב דקרבן מוטל עליו חובה ע"י נדר בא אליו ונידר ונידב קרינא ביה וקרבין במועד אבל לא ביו"ט כדא'.

י״א

מי שהיו לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים פ"ק דחגיגה במשנה אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמי חגיגה לפי האוכלין ועולת ראייה מועטת נכסים מרובין ואוכלין מועטים מביא עולות מרובות דכתיב כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך זה וזה מיעוט על זה נאמר מעה ב' כסף כדאמרינן לעיל זה וזה מרובה על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ונראה דרישיה דקרא קאי אעולת ראיה דנותן הדיוט לגבוה דליהוי כברכת ה' מרובה ואשר נתן לך קאי אשלמי חגיגה דהוו להדיוט דליהוי נמי כברכת ה' אשר נתן לך כי ממנו הכל ומידו נתנו לך:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות חגיגה פרק א׳

א׳

ונשים חייבות וכו'. עיין השגת הר"א ומה שהליץ מרן ודבריו סותרים למ"ש פ' י"ד דמעשה הקרבנות יעו"ש. גם מ"ש הלח"מ כאן דבריו סותרים למ"ש שם. והמחוור כמ"ש הלח"מ שם וכ"כ הפרי חדש בנימוקיו במים חיים. ורגע אדבר לישב דעת רבינו דפסק כר' זירא דלא כאביי שהוא יותר בתרא ממ"ש בקידושין דף ל"ד ע"א והרי מצה שמחה והקהל דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ואי סבירא ליה לסתמא דש"ס כאביי מאי קשיא ליה משמחה שאני שמחה דבעלה משמחה אלא ודאי דפסיקא ליה לסתמא דש"ס כר' זירא וא"ת וכיון שכן אמאי תירץ הש"ס שם אליבא דאביי ומה נענה לר' זירא כבר תירץ הלח"מ שם יעו"ש ועיין בעץ החיים ובמקראי קודש מה שהקשה על הלח"מ שם דלא קשיא מידי כמו שיראה המעיין בפשיטות. ואפשר עוד לומר דחיליה דרבינו מסוגיית חגיגה דף ו' איזהו קטן וכו' מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייא אמר ליה אביי עד הכא דמחייבת אמיה בשמחה אייתיה ויש להקשות חדא דכיון דר' זירא הוא דס"ל נשים חייבות בקרבן שמחה הוי תשובתה בצדה דהאי אתקפתא כדתריץ לה אביי ועוד אביי דלא ס"ל כר' זירא כמ"ש שם בראש השנה אלא דבעלה משמחה מה יענה אבנר לקושיא זאת אלא ודאי מוכח דאביי חזר בו והכי פירושא דסוגייא מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייה כלומר אי לאו כדאמינא דנשים חייבות קשיא ואמר אביי עד הכא וכו' כלומר חוזרני בי ואמינא בפה מלא עד הכא דמחייבה אמיה בשמחה.

ד׳

וכולן תשלומי ראשון וכו'. ועיין למרן כ"מ שתמה דפסק כר' יוחנן נגד ר' הושעיא רביה יעו"ש וכתב הלח"מ דאין ר' אושעיא דברייתא אלא הוא אחר דזוטר מר' יוחנן יעו"ש ודבר ה' בפיהו אמת דבסוף פ' האשה אמרו יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא רבה אמר משלחין וכו' ר' יוחנן אמר וכו' ופסק רבינו כרבי הושעיא פ"ז דקרבן פסח ה"ז וכתב מרן דרביה דר' יוחנן הוא הרי דמי שהוא רביה דר' יוחנן הוא ר' הושעיא רבה וכאן לא הוזכר רבה מוכח שהוא האחר דזוטר.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חגיגה פרק א׳

א׳

הראיה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה כו' ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה כו' אלא עובר על ל"ת כו'. מלשון זה הבין הטורי אבן בדעת רבינו שאין תשלומין אלא לראיית קרבן אבל ראיית פנים אין תשלומין לראשון ודוקא בראשון בעי להראות פנים בעזרה ומזה רצה להשיג עליו הרבה. ובמחכ"ת נעלם ממנו לשון רבינו לקמן פ"ב ה"ו מי שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא עולה כו' שזה שנאמר לא יראו פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל בלבד שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון, הרי שאומר שאינו חייב להקריב על ביאתו בעזרה שנית רק כשבא או ביום ראשון או תשלומי ראשון היינו מי שבא ראשונה בשני של רגל או בשאר הימים עליו כתיב לא יראו פני ריקם בתשלומי ראשון, וברור דעת רבינו דתשלומין יש לראיית פנים, ומה שכתב ומי שבא לעזרה ביום ראשון, כוונתו לאפוקי אם בא עוד הפעם להראות ברגל אינו עובר בלאו כמו שכתב לקמן וז"ב: ומה שכתב רבינו לא די שלא עשה מצות עשה כו' הנה כן משמע מתו"כ ריש פ' אחרי דמדמה לביאת כה"ג ביוהכ"פ דשם שלא עם הקרבן אין שום מצוה בביאתו כלל כן בישראל ברגל בלא קרבן לא קיים מ"ע כלל. והא דמחלק הירושלמי בין ראיית פנים לראיית קרבן לא חילק רק על קטנים לא על נשים והיינו דעל קטנים לא שייך שום מצוה להם דלאו בני דיעה נינהו רק דיליף מהקהל שמצוה על האב להביאן א"כ שפיר שייך שאביו מצווה להראות פנים בעזרה עם בניו הקטנים ושלא להראות ריקם להביא קרבן וכולא חדא מצוה לאביהם, אבל נשים כיון שפטורין מקרבן תו אינם מצוות להראות פנים דלאו מצוה היא כלל ודוק ומה שחקר עוד בטו"א בחגיגה וראיה אם באין בשותפות כמו פסח, לא ראה בתוספתא פ"א דחגיגה דיוצאין בשל שותפות וז"ל אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי הוא מביא ואם לאו משתתף עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור יעו"ש: בין מן העוף. ראיה לגירסת רבינו מהא דאמר בזבחים (דף ה') ומה עולה כו' אשם שמכפר כו' מה לשלמים שכן טעונין נסכים כו' עולה תוכיח כו' מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בציבור, ועל כרחין הכוונה על עולת העוף שאינו טעון נסכים ואיך אמר שכן ישנן בצבור הלא עולת העוף אינו בציבור וכמו דאיתא בשבועות (דף י"ב) אין עולת עוף בצבור, ובתו"כ ויקרא פרשה ו' היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף, ויעוין בשטמ"ק בש"ס ווילנא החדש שהרגישו בזה, וע"כ דעולת ראיה באה מן העוף ואתי בכנופיא כמוש"כ ביומא (דף נ"א) לכן קרי לזה שישנו בצבור וכדאמר שם (דף י"ג) שכן ישנן בצבור על פסח ועיין רש"י שם, וכן הא דתנן בריש כל התדיר תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים שהן נאכלין וטעונים לחם, ובגמרא אדרבא שלמים קדמו שכן ישנן בצבור כביחיד ג"כ ליכא לפרש על כבשי עצרת דהן קדשי קדשים ונאכלין ליום ולילה וטעונים לחם, רק הפירוש שלמי חגיגה דהן קדשים קלים ובאין בלא לחם והא דאמר בציבור היינו בכנופיא ודוק: וכן מוכח מהא דשלח ר"ג [והוא ר"ג הזקן כדמוכח שם] לעבר השנה על גוזלות שלא פרחו, ובמאי צריך עוף אם ליולדות אטו הני תנאי דפטרי נשים גם בפסח ראשון פליגי על ר"ג הזקן ואי משום זבים הא הוי מיעוטא דלא שכיח ועל כרחין דלעולת ראיה צריך עוף, וכן כתב רבינו בפ"ד מהלכות קדוש החודש ה"ז. ולפ"ז הא דאמר בפרק מעשר בהמה (דף נ"ו) על קרא דכן תעשה לשורך ולצאנך ואימא תנהו ענין לעולת ראיה, ודא לק"מ דעולת ראיה הא אינו מן הבקר וצאן לבד דגם מן העוף בא רק דהו"מ לאקשויי ואימא על חגיגה ולכן מתרץ כו' שאין קבוע לו זמן ומיושב הכל. ונראה ברור בדעת רבינו דמביא רק פרידה אחת לראייתו והא דאמרו פ"ב דכריתות להביא פרידה אחת א"א שלא מצאנו בכה"ת כולה כו' חובה מיהא לא אשכחן, פירושו דהכא מביא חגיגה בהדיה, דראיה בלא חגיגה ליכא כמוש"כ רבינו כל החייב בראיה חייב בחגיגה, והוי כיולדת עשירה דמביאה חטאת עוף ועולת בהמה ולא מקרי שבא לבדו ופשוט, ועיין קרית ספר להמבי"ט: ונשים חייבות במצוה זו. חגיגה (דף ו') אמר אביי ולטעמיך חנה גופא מי לא מחייבי בשמחה כו'. הא דאמר ולטעמיך לרבי צריך ביאור, ונראה משום דבשילהי זבחים פליגי ר"י ור"ש דחד אמר מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים כו' ור"ש סבר דשניהן ירושלים ולמ"ד דשניהן ירושלים בשילה לא נאסרו הבמות ומש"ה מנוח הקריב על הצור וא"כ שלמי שמחה באין מן המעשר והם כנידר ונידב ומביאין בבמה ובבמה אשה ג"כ כשירה להקריב יעוין בתו"כ פרשת אחרי ובתוספתא סוף זבחים, ולכן מפרש באגדת בראשית פרק כ"ט על פסוק דעלה האיש ההוא כו' מימים ימימה כו' מפסח לפסח שנאמר ושמרתם את החוקה כו' מימים ימימה, היינו משום שכל המועדים לא עלו נשיו שהיו מקריבין שלמי שמחה בבמה, רק בפסח דנשים חובה עלו גם הנשים משום דהפסח אינו קרב בבמה קטנה, וא"כ הלא היתה חנה יכולה להקריב שלמי שמחה בבמה קטנה ואינה צריכה לעלות לשילה, רק עולת ראיה דהוי חובה אינו קרב בבמה קטנה. ולזה אמר ולטעמיך פירוש לדברי רבי דסתם במשנה דסוף זבחים משבאו לשילה נאסרו הבמות א"כ קשה חנה גופא מי לא מחייבא כו', ובזה יש לכוון התוספתא הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה וחנה לא עלתה כו' וצ"ל לדברי ר"י האומר דבשילה נאסרו הבמות ולא עלתה משום מפנקותא ראיה מדברי ב"ש, היינו דלר"י קשיא אמאי לא עלתה חנה הא היא מחייבא בשמחה וסייעו לדבריו מדבית שמאי דאמרי דקטן שיכול לרכוב חייב ואמאי לא העלו את שמואל אלא חנה מנפקותא יתירא חזיה בשמואל לכן גם היא היתה אנוסה להיות בבית דקטן הצריך לאמו היה שמואל, ועיין בפירוש ר"ח דאמר מר חולה ומשמשיו פטורין מן הראיה יעו"ש היטב ודוק:

ח׳

עולות ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחות [לא] את השבת כו'. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ו יודא ספרא כו' וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים וכי שבעה הם והלא שמונה הם אלא צא שבת מהם הרי שבעה אר"י וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת לא ממקום אחר, [פירוש שכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה את השבת וחגיגה אין זמנו קבוע שיכול להביאו כל שבעה] התיב ר"י אחוה דרב ספרא והא תני אף בפסח כן מעתה צא שבת מהן הרי ששה, עיין ש"ק, ופירוש הפ"מ אינו, דמוספין דוחה שבת. ודכוותיה אמר בסוכה פ"ג הי"א והקרבתם כו' שבעת ימים אין שבעת ימים בלא שבת. אבל הפירוש האמיתי עפ"י מה דגרסינן במכילתא פרשת בא פ' ז' ריה"ג אומר שבעת ימים תחוג לד' אלקיך [שהוא מיותר לדרשה] להביא שבעת ימי פסח שיטענו חגיגה או אינו מדבר אלא בחג כשהו"א וחגותם כו' הרי חג אמור ומה אני מקיים שבעת ימים תחוג לד' להביא שבעת ימי פסח שיטענו חגיגה. ומי לא יראה כי הירושלמי כוון אל מכילתא זאת, וזה שאמר והא תני [במכילתא] אף בפסח כן מעתה צא שבת מהן הרי ששה וא"כ תלמוד שחגיגה דוחה שבת, וז"ב. ובאמת מה שהקשה רבי יוסי דבלא זה ידענא דחגיגה שאין זמנו קבוע אינו דוחה את השבת יש לתרץ דהוי אמינא כמו דדריש בבבלי פסחים (דף ע') דחגיגת חמשה עשר דוחה שבת [עיין תוס' שם] דכתיב צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה וחגיגה דוחה שבת קמ"ל קרא דחגיגה אינה דוחה שבת, וע"ז שפיר מקשה הא לפי דרשא זו צ"ל בפסח דחגיגה דוחה שבת, ובבלי בפסחים מסיק כהך דיודא ספרא עיי"ש. ובשיטת ב"ש אם חגיגה דוחה יום טוב עיין תוס' חגיגה (דף י"ז) ד"ה יום טבוח ומיהו בירושלמי כ"ו משמע דאף בחגיגה פליגי כו', ולפלא כי הגירסא הישרה הובא בבלי ביצה פ"ב (דף כ') דעל עולת ראיה קאי וכן מוכח בירושלמי פסחים פרק אלו דברים ה"ב הרי חגיגת יו"ט בשיטתך תוכיח ועיין פירוש הפשוט בגליון הש"ס דמפורש דחגיגה קרב לב"ש, אמנם בתו"כ פרשת אמור יכול אדם חוגג ביו"ט יעו"ש מפורש דגם בחגיגה פליגי ב"ש ויעוין תוספות שנ"ץ דפירש כהבבלי יעו"ש ודוק: ואע"פ שאין מקריבין ביו"ט נדרים ונדבות מקריבין עולת ראיה כו'. במשל"מ כתב ז"ל דע דנסכים שלא הביאו הצבור עם הקרבן דקיי"ל דמביא אותם אף לאחר כמה ימים כו' קרבים ביו"ט כ"כ רש"י פ"ד דתמורה (דף י"ד) עכ"ל. הנה על נסכים לא ידענא חקירתו, דאטו יש איזה מלאכה במה שמזלפו לשיתין דכן דין נסכים הבאים עם קרבנות הצבור ופשיטא דקרבין ביו"ט, ואפשר דאף בשבת דאין רק איסור טלטול איסור מוקצה דרבנן כדאמר יבמות (דף ל"ג) ואי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא יעו"ש, ואולי דאמנחת נסכים קאי דנקטרין על המזבח. אולם מה שמביא מרש"י תמורה אין זכר ראיה כלל, דתמן דריש הגמרא הך דכתיב מלבד שבתות ד' ופרש"י דה"ק זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ד', ומשום דדרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם יו"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו כו' ששכח אתמול ולא קרבתה, וזה הוי כחלבי שבת שקרבין ביו"ט ומילי דפשיטא נינהו ואיך סתם רבינו שכל נסכים של קרבנות צבור שלא הביאום קרבין ביו"ט, ויפלא הלא אך שבתות ד' כתיב ודוק:

י׳

המפריש עולת ראיה ומת היורשין חייבין להביאה כו'. הנה בירושלמי איתא דאם ירשו קרקע אפילו לא הפרישה ומת חייבין היורשים להביא, ויש להעיר לפסק רבינו דמה"ת אין לה שיעור רק מד"ס מעה כסף ושתי כסף א"כ לא הוי מלוה הכתובה בתורה ולאו ככתובה בשטר דמי ואינו גובה כשיעור מן היורשין, אמנם הירושלמי לטעמיה דסובר דהך שיעור הוי מה"ת, ואולי משום זה נקט רבינו המפריש כו' ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות חגיגה פרק א׳

ד׳

מי שלא הקריב ביו"ט ראשון כו' מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך כו'. לא הראו מקורו והוא מהמכילתא פ' בא דר' יוסי הגלילי יליף התם מקרא דכתיב בפ' ראה גבי חג הסוכות שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שטעון חגיגה או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר וחגותם אותו חג לה' הרי חג אמור ומה ת"ל שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה ע"כ. וגם הסוגיא דחגיגה (דף י"ז) מסייע לרבינו וכמ"ש בספרי באר אברהם בחידושי שם: מי שלא הקריב ביו"ט ראשון כו' מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך כו'. לא הראו מקורו והוא מהמכילתא פ' בא דר' יוסי הגלילי יליף התם מקרא דכתיב בפ' ראה גבי חג הסוכות שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שטעון חגיגה או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר וחגותם אותו חג לה' הרי חג אמור ומה ת"ל שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה ע"כ. וגם הסוגיא דחגיגה (דף י"ז) מסייע לרבינו וכמ"ש בספרי באר אברהם בחידושי שם:

ה׳

לא הקריב בראשון בין בשוגג בין במזיד יקריב בשני וכל המאחר ה"ז מגונה ועליו נאמר נוגי ממועד אספתי. הכ"מ לא הראה מקור להך דכל המאחר כו'. ונראה שיצא זה לרבינו מהא דאיתא בפ"ד דברכות (דף כ"ח) דמתרגם רב יוסף על קרא דנוגי ממועד אספתי תברא אתי על סנאיהן דבית ישראל על דאחרו זמני מועדיא דבירושלם. ומפרש רבינו דזמני מועדים היינו קרבנות ממש של הרגלים דחגיגה וראיה שאיחרו ולא הקריבו אותן בזמנן ביום ראשון. וכן מפרש מהרש"א שם ואע"ג דהגמרא מייתי לה התם על מאחר תפלת המוספין מ"מ פשטיה דרב יוסף בקרבנות ממש איירי. וזה דלא כמ"ש התוס' שם דקרא לא משתעי ברגלים דאין שייך בהן לשון איחור שהרי אין להן תשלומין. דאין זה הכרח דנהי דקרבנות עצמן דמוספין אין להם תשלומין אבל קרבנות דחגיגה וראיה דרגלים שפיר יש להן תשלומין וא"כ י"ל דבהו משתעי קרא דשייך בהו לשון איחור ומינייהו שמעינן לתפלת המוספין שיש לה תשלומין ושייך בה ג"כ לשון איחור, ועיין בחגיגה (דף ו') דאיקרי פושע ומכאן ק"ל ע"ד הטורי אבן בר"ה (דף ד':) דמשמע מדבריו דאין שום איסור למאחר החגיגה אחר יו"ט ראשון. והא דתנן מי שלא חג ביו"ט ראשון חוגג והולך כל הרגל ויו"ט אחרון של חג דמשמע דלכתחילה מצותו לחוג ביו"ט ראשון לאו איסורא איכא למאחר אלא זירוז בעלמא מדרבנן דזריזין מקדימין למצות. גם כתב שם דאם לא הקריב ביו"ט ראשון אף לכתחלה יכול להמתין עד יו"ט האחרון. וכל זה אינו לפ"ד רבינו כאן ולפי ההיא דברכות. ועיין מגילה (דף ה'): לא הקריב בראשון בין בשוגג בין במזיד יקריב בשני וכל המאחר ה"ז מגונה ועליו נאמר נוגי ממועד אספתי. הכ"מ לא הראה מקור להך דכל המאחר כו'. ונראה שיצא זה לרבינו מהא דאיתא בפ"ד דברכות (דף כ"ח) דמתרגם רב יוסף על קרא דנוגי ממועד אספתי תברא אתי על סנאיהן דבית ישראל על דאחרו זמני מועדיא דבירושלם. ומפרש רבינו דזמני מועדים היינו קרבנות ממש של הרגלים דחגיגה וראיה שאיחרו ולא הקריבו אותן בזמנן ביום ראשון. וכן מפרש מהרש"א שם ואע"ג דהגמרא מייתי לה התם על מאחר תפלת המוספין מ"מ פשטיה דרב יוסף בקרבנות ממש איירי. וזה דלא כמ"ש התוס' שם דקרא לא משתעי ברגלים דאין שייך בהן לשון איחור שהרי אין להן תשלומין. דאין זה הכרח דנהי דקרבנות עצמן דמוספין אין להם תשלומין אבל קרבנות דחגיגה וראיה דרגלים שפיר יש להן תשלומין וא"כ י"ל דבהו משתעי קרא דשייך בהו לשון איחור ומינייהו שמעינן לתפלת המוספין שיש לה תשלומין ושייך בה ג"כ לשון איחור, ועיין בחגיגה (דף ו') דאיקרי פושע ומכאן ק"ל ע"ד הטורי אבן בר"ה (דף ד':) דמשמע מדבריו דאין שום איסור למאחר החגיגה אחר יו"ט ראשון. והא דתנן מי שלא חג ביו"ט ראשון חוגג והולך כל הרגל ויו"ט אחרון של חג דמשמע דלכתחילה מצותו לחוג ביו"ט ראשון לאו איסורא איכא למאחר אלא זירוז בעלמא מדרבנן דזריזין מקדימין למצות. גם כתב שם דאם לא הקריב ביו"ט ראשון אף לכתחלה יכול להמתין עד יו"ט האחרון. וכל זה אינו לפ"ד רבינו כאן ולפי ההיא דברכות. ועיין מגילה (דף ה'):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות חגיגה פרק א׳

א׳

ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'. כתב מרן ז"ל וז"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע"כ ועיין בס' מש"ל ז"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ"ק דזבחים ד"ח ע"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ"ק דחגיגה ד"ח ע"ב בד"ה מי שחגיגה שכתבו בס"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה ערל משלח שכתבו וז"ל וקשה לר"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר"י דהכא מיירי בעופות יע"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי"ה כתבו ז"ל דמיירי בעופות אלמא דס"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז"ל ובפ' כל הזבחים דע"ו ע"ב ד"ה והא בעי סמיכה כתבו וז"ל וא"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז"ל סותרים למ"ש משם ר"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר"י דס"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד שכתבו דאף ע"ג דעוף לאו בכלל זבח מ"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע"ד דס"ל לר"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ"ג דתמורה ד"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע"ש ובהכי נתיישבו ג"כ דברי מרן ז"ל דמ"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס"ג ע"ב תניא כוותיה דר"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל"ק כאן בי"ד כאן בחש"מ ואידי ואידי ר"ש היא ופרש"י קמייתא דפטר בי"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע"ש והשתא קשה טובא דמ"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ"ע ס"ל דדם אמר רחמנא מ"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי"ד ותנא עוף וה"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז"ל דס"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה אלא טומטום שהקשה וז"ל ויש להק' ליתי ע"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי"ל דמבטל לי' מסמיכה אע"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע"ש וכ"כ בפ"ק דחולין דכ"ב ופ' ר"א דמילה דף קל"ה והשתא לדעת רבינו ז"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א"ד ז"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז"ל לא ק"ל הכי אלא משום דס"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז"ל דס"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר"ח ז"ל בכללי ס"ס סעיף א' שכתב דממ"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס"ל כדעת הרשב"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע"ש ודוק: הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש דבלשון המשנה כי קתני זבחים י"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע"ש ברש"י וצ"ע ועיין תוס' מנחות ס"ב ע"ב ד"ה וכן ועיין זבחים דף פ"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע"ב ועוף אין לו זבח ודוק:

ח׳

אע"פ שאין קרבין נדרים ונדבות בי"ט כו'. הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי"ט האמנם התוספות פ"ק דביצה די"ב ד"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע"ש ומ"כ למוהר"א לאסאפה ז"ל בשיטה כ"י שהקשה וז"ל וצ"ע דלקמן בפ' י"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ"ד נו"נ אין קרבין בי"ט עכ"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי"ט למ"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י"ט ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים סומך עליהם בי"ט ושוחטן אבל נו"נ ד"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו"נ קרבין בי"ט ה"ד לב"ה אבל ב"ש ס"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ"ש התוספות דנו"נ אין קריבין ביו"ט מקרא דלכם ה"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד"כ ע"ב אמר ר"ה לדברי האומר נו"נ אין קרבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט הרי משמע דאע"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר"ה ה"ק לדברי האומר נו"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו"ה שתי הלחם אע"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ"ו ע"א ד"ה ועל החלה ובפ' א"ע דמ"ו ד"ה לא תקרא לה שם מבואר דס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ"ש פ"ק דפסחים ד"ה ד"ה ואומר וז"ל אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח"כ אסור כמו נו"נ דאין קרבין בי"ט למ"ד אע"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ"ל הרי מבואר דס"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ"ש התוספות ריש חגיגה ד"ה איזהו קטן וז"ל ול"ל דלמ"ד נו"נ אינן קריבין ביו"ט מדרבנן הוא דהא בפ"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י"ט עכ"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס"ל דהוה מדרבנן מיהו מ"ש דפ"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב"ש היא משמע דלב"ה שרו משום דנו"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט"ס נפל בדבריהם וצ"ל פ"ב דביצה והנראה אצלי דס"ל להתוספות ז"ל דאע"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי"ט מקרא דלכם מ"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או"נ לב"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ"ק דחגיגה ד"ה ד"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ובמ"ש התוספות ז"ל דלב"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ"ל מוחגותם אותו הו"ל לאו הבא מכלל עשה ומש"ה אינו לוקה שהרי כתב בס"ד דלב"ה דס"ל דאמרינן מתוך כיון דאו"נ הותר בהדיא ה"ה נו"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא"כ הכי נמי לב"ש כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ"ו וזה פשוט: האמנם ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע שהקשה משם הראב"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב"ד ז"ל לההוא דגוזז פהמ"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא"כ ה"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז"ל דהא לב"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס"ל להראב"ד ז"ל דבעולת ראיה אפילו לב"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה"ט משום דבפ"ב דביצה דף כ' ע"ב אמרינן א"ל ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א"ל ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע"ש וא"כ כיון דמק"ו הוה נפ"ל דעולת ראיה קריבה בי"ט הו"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע"ג דב"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי"ט כו' מ"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו"נ דליכא ק"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה"נ גבי י"ט ומש"ה אמרינן דלב"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ"ל דס"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב"ה דס"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי"ט אמנם ב"ש גופייהו ה"נ דס"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ"ד נו"נ אין קריבין בי"ט אפי"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל שם בפ"ב ד"ך אההיא דר"ה דאמר לדברי האומר נו"נ אין קרבי' כו' וז"ל יראה דר"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת"ק דאבא שאול לפי' רש"י ע"כ ודאי ס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא דאל"כ איך קאמרי ב"ש נו"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ מאי קא מייתי ר"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י"ט אימא דת"ק דרשב"ג דס"ל דלא דחי י"ט ס"ל כת"ק דאבא שאול דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה"נ דשתי הלחם דוחה י"ט כדס"ל לרשב"ג התם ותו דכיון דלת"ק דאבא שאול עכ"ל דס"ל נו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ"ש יש ליישב דר"ה לא קאי אלא אנו"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב"ש נו"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג"כ ממ"ש רש"י שם ד"ה שמא ישהה וז"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס"ל לרש"י ז"ל דר"ה קאי אעולת נדבה ג"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר"ה דמדאורייתא אסור ור"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד"ז ע"ב דנו"נ באו' במועד ואפי' למ"ד בי"ט א"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ"ל דמדאורייתא הוא עכ"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי"ט אינן באות ס"ל דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט מדקתני עולות גרידא וכ"כ התוספות שם בד"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה"ק עולות נו"נ במועד באות בי"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ"ד דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ואם כן כיון דס"ל דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט ע"כ דלא ס"ל גזירה שמא ישהה ומש"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה"נ דלמ"ד נו"נ דשלמים אין קרבין בי"ט משום גזירה שמא ישהה ה"נ דבמועד ג"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי"ט לא משום דקסבר נו"נ אין קרבין בי"ט הרי דאע"ג דס"ל להך ברייתא דנו"נ דשלמים אין קרבין בי"ט אפי"ה ס"ל דבח"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה"מ נמי ניגזור וי"ל דמש"ה לא מייתי ר"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י"ט ועוד י"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ"ל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות חגיגה פרק א׳

ד׳

שורש שלמי חגיגה ועולת ראיה אי יש תשלומין כל ז'מי שלא הקריב בי"ט הראשון כו' הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל כו'. הכי איתא בפ"ב דחגיגה מי שלא חג בי"ט ראשון חוגג והולך כו' והובאה משנה זו בפ"ב דביצה ד"ך ע"ב אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' הנה מתוך הסוגיא מבואר יפה דשלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומים כל ז' ודלא כאותה תוספתא שהביאו התוס' בפ"ק דחגיגה ד"ז ע"ב ד"ה יש בשמחה דקתני שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בחגיגה ועולת ראיה ועיין בדברי הלח"מ בפרקין יע"ש ועיין בס' אורח מישור בליקוטיו שהאריך בזה יע"ש. והנה לפום מאי דמשמע מסוגיא דפ"ב דביצה דאף ב"ש אזלי ומודו לב"ה דשלמי חגיגה קרבין בי"ט מקרא דוחגותם ולא פליגי אלא בעול' ראיה וכן מבואר מדקאמר עולא בריש שמעתין הכל מודים כו' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב וכל הסוגיא דלעיל מבואר כן ודלא כדמשמע להו לרש"י ותוספות בפרק אין דורשין די"ז עלה דמתני' עצרת שחל להיות בשבת יום טבוח לאחר השבת יע"ש וכבר עמד על דברי' שם הרב ח"ה יע"ש א"כ יש לדקדק לב"ש דס"ל דעולת ראיה לא מקרי זמנה קבוע כיון דחוגג והולך כל החג תיקשי להו מ"ש משלמי חגיגה דדחי י"ט טפי משלמי נדרים ונדבות שהרי מבואר מדברי רש"י דכי אמרינן נדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט היינו אפי' שלמים וכ"ש עולות וכמש"ל עלה דקאמר עולא אבל נדרים ונדבו' דברי הכל אינן קרבין בי"ט וז"ל ואפי' לשלמים וכ"ש עולות וכן מבואר שם בגמרא ואפי' לאותה ברייתא דמותבינן עליה דעולא דאמר דלב"ה שלמים של נדרים ונדבות קרבין בי"ט קאמר דלב"ש אין קרבין ולפי' הר"ר שמואל שהביאו התוס' בשמעתין דס"ל להאי תנא דשלמים של נדרים ונדבות קרבין בי"ט ניחא אך לשי' רש"י ק'. והנלע"ד דודאי לב"ש שאני להו בין ש"ח לשאר שלמים דנו"ן דש"ח קבוע להם זמן מיהא לז' ימי החג דוקא משא"כ בשאר שלמי נ"ון דזמנן כל השנה אלא דס"ל דחי' זה אהני לן לשלא נלמוד שלמי נ"ון מש"ח דאית לן למימר דשלמי חגיגה דוקא גלי קרא דדחי י"ט כיון דזמנן קבוע לימי החג דוקא ואית לן למיחש שמא יפשע או יאנס כמ"ש רש"י משא"כ בשאר שלמי נ"ון דזמנים טובא אית להו וכיון שכן ודאי דאית לן למעוטינהו מקרא דלכם כיון דלא דמו לשלמי חגיגה מיהו לא מפני זה נאמר דשלמי חגיגה מקרי קבוע זמן כתמידין ומוספין דלית להו זמן קבוע כי אם יום א' לבד דש"ח לגבי ת"ומ מקרי ודאי אין זמנן קבוע כנדרים ונדבות לגבי שלמי חגיגה כיון דאית להו זמן טובא טפי מתמידין ומוספין והשתא כי אתו ב"ה למילף דעולת ראיה דדחי י"ט מק"ו דמקום האסור להדיוט דהיינו שבת דשרי לגבוה ת"ומ ק"ו לגבי י"ט קאמרי ב"ש שפיר נו"ן יוכיחו דכי אמרו להם ב"ה דשאני נ"ון דלא קביע להו זמן כת"ומ ולהכי לא אתו מק"ו דחו ב"ש שפיר דאף עולת ראיה נמי לא דמי לת"ומ דזה מקרי נמי אין קבוע לו זמן לגבי תמידין כיון דחוגג והולך כל הרגל ולא אתי מק"ו וב"ה משמע להו דכל דקבוע לו זמן ואיכא למיחש שמא יאנס ויפשע אע"ג דיש לו זמן ב' או ג' ימים הו"ל כיום אחד ולהכי מדמי להו לת"ומ כנלע"ד ועיין בחי' מרן מלכא כמהרי"ך שעמד ע"ז בתוס' ד"ה נ"ון וכתב דב"ש אית להו דעול' ראיה לא דחי י"ט מק"ו דנ"ון דאפי' בשלמי נדבה דיש בהם צורך הדיוט אסור כ"ש עולת ראיה יע"ש ולא הבנתי כונתו דהיא גופה תיקשי דמנ"ל לב"ש דשלמי נ"ון אסורים עד דנילף עולת ראיה מק"ו ואם מקרא דלכם הא מצינן למדרש למעוטי עולות דוקא כיון דש"ח לדידהו דמי לשאר שלמי נ"ון ודוק. וראיתי להרב לח"מ בפרקין ה"ז שהוקשה לו ז"ל דמשמעתין מוכח דקרבן חגיגה לב"ה מקרי קבוע לו זמן ואלו ביומא פרק הוציאו לו ד"ן ע"א אמרי' א"ל ר' יעקב וקרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז וחגיגה דק"ץ הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' יע"ש הרי דקרי ליה לקרבן חגיגה אין זמנו קבוע עוד הוקשה לו מאותה סוגייא מ"ש התוס' בפסחים פרק כ"צ דנ"ו ע"ב ד"ה ה"ג שכתבו דל"ג כיון דאית לן תשלומים כל ז' לא דחי שבת שאין הטעם תלוי בכך דבפרק אלו דברים ילפינן דלא דחי שבת מקרא דוחגותם ע"כ. ותמה על דבריהם שהרי באותה סוגיא דפרק הוציאו לו תלו טעמא בהכי יע"ש וליישב סוגיא דביצה עם אותה סוגיא דפ' הוציאו לו נדחק בישובה כיע"ש. ולע"ד ל"ק מאותה סוגיא דפרק הוציאו לו לא לסוגיין ולא לדברי התוס' דפרק א"ד דודאי עיקר טעמא דקרבנות הדוחין את השבת לאו משו' דזמנן קבוע הוא שהרי בפרק (אלו דברים (דע"א) [כ"צ דע"ז] מצרכינן קראי לכל הקרבנות שיש להם זמן קבוע כפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ועומר ושתי הלחם שידחו את השבת כדאיתא התם וכל דלא גלי להו רחמנא דדחי שבת ודאי דלא דחי אלא כלפי מאי דקאמר ת"ק דכל קרבנות הצבור אינן דוחין את השבת קאמר ר' יעקב דליתא להאי סימנא ולהאי כללא שהרי מצינו קרבנות צבור שאינן דוחין את השבת אלא נקוט האי כללא בידך כו' כלומר ולסימנ' בעלמא קאמר דקרבנות שזמנן דוחין את השבת ומשום דגלי בהו קרא הוא שדוחין ולא עיקר טעמא הוא וכ"כ התוספות בפרק אלו דברים ד"ע ד"ה הא ודאי כו' יע"ש מעתה ל"ק מידי מההיא דפרק הוציאו לו דקרי לה לחגיגה אין זמנו קבוע דהתם ה"ק כל שזמנו קבוע ליום א' דחי שבת וכל שאין זמנו קבוע ליום א' אפי' שזמנו קבוע ברגל לא דחי שבת ולאו עיקר טעמא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא כדילפינן לה מקרא דוחגותם ולסימנא בעלמא נקט האי כללא ומה שעלה ליישב הלח"מ לשתי הסוגיאות דלא ליפליגו אהדדי לא זכיתי להבין דכיון דלגבי שאר קרבנות שדוחין את השבת אית לן קראי בהדייא כדאיתא בפרק אלו דברים למה לן טעמא לגבי חגיגה משום שאין זמנו קבוע לומר שאינו דוחה את השבת הא בקרא לחוד סגי ומ"ש דבקרא לחוד לא סגי דא"כ תיקשי לשאר קרבנות שזמנן קבוע אמאי דוחין הא לא קשיא כלל דשאני הנהו דגלי רחמנא בהו ואנן לר"ש קיימינן דדריש טעמא דקרא וכן מ"ש דבהכי ניחא מ"ש התוס' מפסח דאית ליה תשלומין בשני דהתם שאני דליכא קרא והכא איכא קרא דוחגותם לא ידעתי אמאי לא כתב דהתם אדרבא איכא קרא לומר דדחי שבת כדאיתא בפרק אלו דברים דף ע"א. והנה רבינו בדין זה כתב דעולת ראיה וש"ח אינן דוחין את השבת ואת הטומאה לפי שאין זמנן קבוע כנראה דמשמע ליה דכללא דרי"ע עיקר טעמא הוא ושלא כדברי התוספות בפרק א"ד שכתבנו ולפי דעתו ההיא דפרק א"ד ד"ע דילפינן לחגיגה שאינו דוחה את השבת מקרא דוחגותם לא אצטריך אלא לת"ק דר' יעקב דתלו טעמא דקרבנות הדוחין את השבת דוקא בקרבנות הצבור וכדאיתא התם בפרק הוציאו לו ד"ן דלפום האי טעמא חגיגה נמי הו"ל למידחי דק"צ הוא והכי דייק לשון הש"ס בפרק א"ד דקאמר ורבנן מ"ט לא דחי חגיגה שבת הא ודאי ק"ץ הוא ומשני אמר ר"א אמר קרא וחגותם כו' אבל לרי"ע דתלי טעמא דקבוע להם זמן ודאי דלא אצטרי' קרא דוחגותם להכי דבלא"ה זיל בתר טעמא ועיקר קרא לגופיה איצטריך ללמוד עיקר החגיגה שיש לה תשלומין כל ז' ועיין בדברי התוס' בפ"ק דחגיגה ד"ט ע"א ד"ה נאמר עצרת בפסח שכתבו דבירוש' מייתי הא דר"א דיליף שאין חגיגה דוחה שבת מהאי קרא דוחגותם וקאמר עלה ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו והלא ממקום אחר הוא יע"ש ועיין בדברי התוי"ט ז"ל בפ"ב דחגיגה מ"ד ד"ה ומודים מ"ש לדע' רבינו ומ"מ קשה לפי דרכינו סוגייא דשמעתין דשמעי' להו לב"ה דקרו לקרבן חגיגה זמנו קבוע וילפי דדחי י"ט מק"ו דת"ומ דדחי שבת אלמא כי הדדי נינהו ואלו גבי שבת לא דחי מטעמא דחשבינן לה אין זמנו קבוע לדעת רבינו ואפשר לומר דהאי תנא דיליף מק"ו דחגיגה דחי י"ט וס"ל דחגיגה מיקרי קבוע לה זמן ס"ל כת"ק דרי"ע דחגיגה לא דחי שבת מקרא דוחגותם אבל לרי"ע דקאמר התם דחגיגה מקרי אין קבוע לה זמן ה"נ ודאי דס"ל דב"ה לא ילפי מק"ו דשבת דחגיגה דחי י"ט אלא ס"ל דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה בקרא דלה' ולכם הוא וכדמסיים הכא תנא דברייתא. אך קשה מה יענה רבינו לאותה סוגייא דפרק אלו דברים דף ע"א דמצרכינן קראי טובא למילף שקרבנות צבור דוחין את השבת ולא יהבינן טעמא דזמנן קבוע וכעת צ"ע ועיין למופת הדור מהרי"א נר"ו בספר חיים שאל ח"א סימן ע"ח ובדברי הלח"מ והר"ב בש"מ הק' בשמעתין לב"ה דיליף מק"ו אמאי לא אמרינן דייו לבא מ"ה להיות כנדון מה שבת אינו דוחה אלא קרבנות צבור דוקא אף י"ט כן וא"ת מפריך ק"ו הניחא למ"ד היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דייו אבל למ"ד אמרינן דייו מאי איכא למימר ותירץ דהכי דיינינן ק"ו אם בשבת החמור מצינו שהגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שבי"ט יהיה הגבוה שוה להדיוט וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו אף לגבוה יהא מותר כל צרכיו עכ"ל ולזה נראה שכיוין רש"י בד"ה מקום שמותר ובד"ה אינו דין שדקדק בלשונו תירוץ הנז' ולע"ד איכא למימר דהאי תנא דיליף לה מק"ו דשבת ס"ל דהיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דייו דפלוגתא דתנאי היא בפ' כיצד הרגל ואידך ס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה בקראי דלה' ולכם הוא ועיין בפרק קמא דקדושין ד"ה ע"ב ד"ה חופה שגומרת יע"ש. ולדידי ק"ל לב"ש אמאי לא ילפינן מק"ו דעולת ראייה דלידחי י"ט האחרון דשוב אין לו תשלומים והו"ל זמנו קבוע דבשאר הימים דוקא אית להו פירכא שכן אין זמנו קבוע אבל לי"ט האחרון מאי איכא למימר ואין לומר דאה"ן דהא ודאי ליתא דמתני' סתמא תנן ומה ששנינו בחגיגה מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג והולך ואפי' בי"ט האחרון אין ספק דלב"ש דוקא חגיגה הוא דקתני במתני' שדוחה י"ט האחרון אבל לא עולת ראייה ועוד דהא דקאמר א"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה ואין ספק דכי דרשינן לכם ולא לגבוה אף י"ט נמי ממעטינן מיניה והנלע"ד דב"ש וב"ה עיקר פלוגתייהו בקרא דלכם הוא אי ממעטי' מיניה לגבו' כי היכי דממעטי' לגויים ולכלבים אלא משום דאין הכרח מעיקר קרא לא כדדריש מר ולא כדדריש מר קאמרי ב"ה דכיון דאיכא ק"ו מיהא לי"ט האחרון דשוב אין לו תשלומין א"כ עכ"ל דקרא דלכם אי אפשר למעט מיניה לגבוה וא"כ ממעטי' מיניה אף י"ט האחרון ואין סברא למעט י"ט האחרון כיון דאיכא ק"ו וכיון דעכ"ל דקרא דלכם לא אתא למעט לגבוה מעתה אית לן למימר דעולת ראיה דחי י"ט ואפי' י"ט ראשון כיון דאיכא למיחש לשמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד כמ"ש רש"י ז"ל וב"ש ס"ל דאע"ג דלי"ט האחרון איכא ק"ו אתא קרא דלכם ואפקיה כיון דלשאר ימי' איכא למידרש קרא דלכם דהא לשאר ימים ליכא ק"ו מיניה ממעטינן נמי י"ט האחרון דסתמא כתיב לכם והדר קאמר תנא דברייתא דא"ל ב"ש לב"ה והכתיב לכם כלומר וכיון דלשאר הימים אית לן למדרש קרא דלכם דל"ל ק"ו ממילא אמעיט י"ט האחרון וא"ל ב"ה דקרא דלה' משמע כל דלה' ומשו' דקר' דלה' אינו מכריע כ"כ דאפשר למדרשיה כדדרשי ליה ב"ש הוצרכו ב"ה למילף מק"ו דלכם למי' לגבו' וכדאמרן ועיקר הילפותא דידהו מהק"ו הוא ועפ"ז יתיישב לך מ"ש רש"י לעיל בריש סוגיין עלה דקאמר עולא אבל נו"ן ד"ה אינן קרבין בי"ט וז"ל ואע"ג דחגיגה וראיה יש להם תשלו' כל ז' שרו ביה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום ה"ט שרו לה עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דאדרבא בהך ברייתא מסקי' דטעמייהו דב"ה דס"ל דעולת ראיה דחי י"ט אינו אלא מקרא דלה' ולא מטעמא דשמא יאנס מיהו ע"פ מ"ש דבריו נכונים דודאי קרא דלה' אינו מכריע דאפשר למדרש כדדריש ב"ש ולא אתא למילף על עולת ראיה דלידחי י"ט אלא לסיוע בעלמא הביאו ב"ה וכדאמרן וקושטא קאי דב"ה מק"ו דשבת ילפי לה אלא דהק"ו לא אהני אלא ליום האחרון וכיון דגלי ק"ו דלכם לא ממעט עולת ראיה מעתה שרו רבנן לשאר ימי המועד כדי שלא יאנס ותפשע וע"פ האמור בין תבין דברי רש"י בשמעתין ד"ה אף זו קבוע לה זמן שכתב וז"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע"כ ולכאורה אין לו מובן דחששא זו מדרבנן בעלמא והיכי ילפי ב"ה מק"ו דשבת דלידחי י"ט כיון דלא דמו לחו"מ דהנך קבע להו זמן יום א' דוקא משא"כ בעולת ראיה וע"פ מ"ש כונת רש"י מבוארת דודאי לא שמעינן לב"ה דלידחי י"ט אלא י"ט האחרון דוקא דקביע להו זמן כתו"מ והיינו דקאמרי ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' עבר הרגל ולא חג כו' כלומ' ובי"ט האחרון הא איכא ק"ו וכיון שכן קרא דלכם לא ממעט עולת ראיה ומעתה כיון דלית לן קרא למעט עולת ראיה מדרבנן אית לן למשרי בשאר ימי המועד ולא אסרו אלא בשאר נו"ן דהכא יש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא כנלע"ד.

י׳

שורש נדרים ונדבות מותרים להקריב בחול המועד מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקריבין ברגל. עכ"ל. וראיתי למרן מלכא מוהרח"א בס' ע"הח בלשונות על רבינו ד"ח ע"ד שתמה על דבריו דלפי שיטתו בפ"א מה' י"ט דהעושה מלאכה בחש"מ איסורו מד"ס וכתב ה"ה ז"ל דמן התורה מותר בכל מלאכה א"כ למה לי קרא דאלה תעשו לה' ללמד דנו"ן מותרי' בחש"מ כיון דליכא איסור מלאכה בחש"מ מן התורה וכתב ע"ז והיינו יכולים לומר דעיקר קרא לאסור להקריב בי"ט איצטריך עכ"ל ולע"ד אחר המחי' הא ודאי ליתא דקרא דתעשו לה' במועדיכם אפי' בי"ט מיירי שהרי אמרו בתמו' די"ד ע"ב אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל ופי' רש"י כגון חגיגה ומוספין כו' והנהו דחי י"ט אלא דר"י הוא דאמר דמלבד נדריכם ונדבותיכם קאי אחש"מ דאי בי"ט הא קי"ל דנדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט אבל עיקר קרא לאו בחש"מ דוקא מיירי דאי בחש"מ דוקא אם כן אמאי לא יליף ר"ה למ"ד דנו"ן אינן קרבין בי"ט דמדאורייתא קאמר מהך ברייתא אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי ועיקר קו' הרב לא על שיטת רבינו לחוד קשה שהרי מצינו בגמ' בפ"ב דביצה די"ט ע"ב עלה דהוה בעינן מימר דלר"ש נו"ן אינן קרבין בח"המ דפריך תלמו' השתא סלותי מסלתינן נו"ן מבעייא יע"ש הרי דתלמו' מדמי נדרים ונדבות לאחד מהמלאכות הצריכות לאדם בח"המ והשתא תיקשי ליה קרא דאלה תעשו לה' למה לי אלא ודאי דמעיקר קרא לא קשיא דאיצטריך למצות עשה שיקריב הנדרים והנדבות ברגל שפגע בו תחילה כמ"ש רבינו בפ"ד מה' מע"הק הל' י"ג והשתא דאית לן קרא למ"ע יליף לה מינה רבינו אע"ג דאתי מסברא ועיין בס' לשון למודים חא"ח. והנה בהך מילתא דנו"ן אי קרבין בי"ט או לא אמרינן בפ"ב דביצה ד"ך ע"ב אמר ר"ה לדברי האומר אין נו"ן קרבין בי"ט לא תימא דרבנן גזרו שמא ישהא עד המועד שיהא לו בשר מצוי ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס עכ"ל והק' בס' קול בן לוי ד"ד ע"ב דבהדיא תנן בפ"ק דחגיגה ד"ז ע"ב דנו"ן באות במועד אפי' למ"ד דבי"ט אינן באות במועד באות ואי מטעמא משום הא הואיל ובמועד באות שפיר ישהא אלא עכ"ל דמדאו' וי"ל כו' עכ"ל וכונתו לחלק ולומ' דביו"ט דוקא דאדם פנוי מעסקיו ואיכא למיחש להכי משא"כ בחש"מ דמותר במלאכו' של דבר האבד וכיוצא מיהו לדידי ק"ל בי"ט נמי הא מצי להקריב נו"ן כדי לצאת בהם ידי שמחה כדאיתא התם בד"ח מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות וכן שנינו שם בד"ז ע"ב וכמ"ש שם רש"י ותוס' ד"ה עולות א"כ אכתי איכא למיחש שמא ישהא אותם עד המוע' לצאת בהם ידי שמחה ומאי אהנו רבנן בתקנתן תו ק"ק אמאי לא פי' רש"י דשמא ישהא עד י"ט שהוא פנוי ולא מפני שיהא לו בשר מצוי וכמו שפי' שם לעיל מזה בדח"י ע"א גבי איסו' טבילת כלי' בי"ט דקאמר רב ביבי גזירה שמא ישהא ופי' רש"י שמא ישהא עד י"ט שהוא פנוי יע"ש ועיין בספר לשון למודים ה' שבת סימן קס"ב ובמקום אחר הארכתי בס"ד בזה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חגיגה א׳, מתוך הלכות חגיגה שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חגיגה כל הרמב״ם