הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ט׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן כָּל זוֹבֵחַ בְּהֵמָה טְהוֹרָה לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים". וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים בְּכָל מָקוֹם מַתָּנוֹת. וּמִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת תָּמִיד בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּבְכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:
הלכה ב׳
כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בְּמַתָּנוֹת. וְאִם קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן תְּמִימִים וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת:
הלכה ג׳
סְפֵק בְּכוֹר חַיָּב בְּמַתָּנוֹת מִכָּל צַד. שֶׁאִם בְּכוֹר הוּא כֻּלּוֹ לַכֹּהֵן וְאִם אֵינוֹ בְּכוֹר מַתְּנוֹתָיו לַכֹּהֵן. וְאִם נִסְתַּפֵּק בִּשְׁנַיִם וְלָקַח הַכֹּהֵן הָאֶחָד מִסָּפֵק הֲרֵי הַשֵּׁנִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. עֲשָׂאוּהוּ כְּמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ הַכֹּהֵן וּנְתָנוֹ בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. אֲבָל סְפֵק מַעֲשֵׂר פָּטוּר מִכָּל מָקוֹם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה ד׳
בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלָה בְּמוּמָהּ וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּמַתָּנוֹת שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת אֲפִלּוּ אַחַת בְּמֵאָה בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּהֵמָה מֵהֶן לְאַחֵר כֻּלָּן פְּטוּרִין. שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָיָה אֶחָד הוּא הַשּׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּם פּוֹטֵר מַתְּנוֹת אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד:
הלכה ה׳
אֵין חַיָּב בְּמַתָּנוֹת אֶלָּא בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "אִם שׁוֹר אִם שֶׂה". כִּלְאַיִם הַבָּא מִכֶּבֶשׂ וְעֵז חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. וְהַכְּוִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּתָּנוֹת. צְבִי הַבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אִם שֶׂה אֲפִלּוּ מִקְצָת שֶׂה. תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת:
הלכה ו׳
אֶחָד הַשּׁוֹחֵט לַאֲכִילַת עַכּוּ"ם אוֹ לַאֲכִילַת כְּלָבִים אוֹ לִרְפוּאָה חַיָּב בְּמַתָּנוֹת:
הלכה ז׳
בֶּהֱמַת שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "זֹבְחֵי הַזֶּבַח":
הלכה ח׳
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים פְּטוּרִים מִן הַמַּתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "מֵאֵת הָעָם" וְסָפֵק הֵם הַלְוִיִּים אִם הֵם בִּכְלַל הָעָם אוֹ לֹא. לְפִיכָךְ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם וְאִם נָטַל הַכֹּהֵן לֹא יַחְזִיר:
הלכה ט׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ. אֲבָל כֹּהֵן טַבָּח שֶׁשּׁוֹחֵט וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק מַמְתִּינִין לוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת. מִיכַּן וְאֵילָךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מַתָּנוֹת וְנוֹתְנִין אוֹתָם לְכֹהֲנִים אֲחֵרִים. וְאִם קָבַע בֵּית מִטְבָּחַיִם לִמְכֹּר אֵין מַמְתִּינִין לוֹ אֶלָּא מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִיָּד. וְאִם נִמְנַע מִלִּתֵּן מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן:
הלכה י׳
הַשּׁוֹחֵט לְעַכּוּ"ם וּלְכֹהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַכֹּהֵן צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם חֶלְקוֹ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחַ הַמַּתָּנוֹת בְּחֵלֶק הַכֹּהֵן. שֶׁאִם לֹא צִיֵּן חֶלְקוֹ חַיָּב בְּמַתָּנוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַכּל יוֹדְעִין שֶׁהַכֹּהֵן שֻׁתָּף לוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַכֹּהֵן עוֹמֵד עִמּוֹ בַּמִּטְבָּחַיִם וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם שֶׁסְּתָם עַכּוּ"ם מַרְבֶּה דְּבָרִים וּמוֹדִיעַ לַכּל שֶׁהוּא שֻׁתָּף וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִמּוֹ בִּשְׁעַת מְכִירָה:
הלכה י״א
הִתְנָה הַכֹּהֵן עִמּוֹ שֶׁהוּא שֻׁתָּף חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת לַכֹּהֵן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ הֲרֵי שִׁיֵּר לוֹ הַכֹּהֵן חֵלֶק בַּמַּתָּנוֹת וּלְפִיכָךְ הֵם שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ לֹא נִפְטַר מִן הַמַּתָּנוֹת. שֶׁהָאוֹמֵר עַל מְנָת לֹא שִׁיֵּר לוֹ בְּעַצְמָן שֶׁל מַתָּנוֹת כְּלוּם הוֹאִיל וְלֹא שִׁיֵּר לוֹ בָּהֶן שֻׁתָּפוּת לֹא קְנָאָן בִּתְנַאי זֶה:
הלכה י״ב
הָיָה הַכֹּהֵן שֻׁתָּף בָּרֹאשׁ פָּטוּר מִן הַלְּחִי. שֻׁתָּף בַּיָּד פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ. שֻׁתָּף בִּבְנֵי מֵעַיִם פָּטוּר מִן הַקֵּבָה. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן הֲרֵי הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְהָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ חַיָּב בִּלְחִי. שֶׁהַדָּבָר הַחַיָּב הֲרֵי הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
הלכה י״ג
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה שְׁחוּטָה. אִם נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר פָּטוּר. וְאִם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר חַיָּב. וְאִם סָפֵק פָּטוּר וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה י״ד
בְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ מֻתָּר לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לְטֶבֶל שֶׁהֲרֵי מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֻבְדָּלִין וְהַמַּתָּנוֹת עַצְמָן אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְאָכְלָן אֶלָּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. עָבַר וַאֲכָלָן אוֹ הִזִּיקָן אוֹ מְכָרָן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ יָדוּעַ. וְהַקּוֹנֶה אוֹתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת:
הלכה ט״ו
אָמַר לַטַּבָּח מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָם מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לַטַּבָּח מִן הַדָּמִים:
הלכה ט״ז
הַמְשַׁלֵּחַ בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא עָבַר זֶה וּגְזָלָן. מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֵן מַעֲלֶה הַמַּתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָן מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן וְיִתֵּן הַדָּמִים לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה י״ז
הָרוֹצֶה לִתֵּן הַמַּתָּנוֹת לְכֹהֵן אֶחָד נוֹתֵן. וְאִם רָצָה לַחְלֹק אוֹתָן לֹא יִתֵּן חֲצִי קֵבָה לָאֶחָד אוֹ חֲצִי זְרוֹעַ אֶלָּא זְרוֹעַ לָאֶחָד וְקֵבָה לָאֶחָד וּלְחָיַיִם לִשְׁנַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "תִּתֶּן לּוֹ" שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה. וְאִם הָיוּ שֶׁל שׁוֹר חוֹלֵק אוֹתָן חֲתִיכוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל חֲתִיכָה כְּדֵי מַתָּנָה:
הלכה י״ח
אֵי זֶהוּ הַזְּרוֹעַ. זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָדוֹ שֶׁהֵן שְׁנֵי אֵיבָרִים זֶה מְעֹרֶה בָּזֶה. וְהַלְּחָיַיִם מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת טַבַּעַת גְּדוֹלָה עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶן הַכּל לַכֹּהֵן:
הלכה י״ט
אֵין מוֹלְגִין אוֹתָן וְאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶלָּא יִתְּנוּ לוֹ בְּעוֹרָן וּבְצִמְרָן. וְהַקֵּבָה בַּחֵלֶב שֶׁעָלֶיהָ וּבַחֵלֶב שֶׁבְּתוֹכָהּ. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ חֵלֶב הַקֵּבָה לַבְּעָלִים:
הלכה כ׳
הַכֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת הַמַּתָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא הַבַּעַל אוֹכֵל מַתָּנוֹת בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ. אֲבָל חֲלָלָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. שֶׁאֵין חֲלָלִים בִּכְלַל כֹּהֲנִים. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְכֹּר הַמַּתָּנוֹת אוֹ לִתְּנָן בְּמַתָּנָה אֲפִלּוּ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְהַאֲכִילָם לִכְלָבִים מַאֲכִילָם שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל:
הלכה כ״א
כֹּהֵן שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבֵרִים שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ הַמַּתָּנוֹת אִם רָצָה לְזַכּוֹת בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה מְזַכֶּה לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ. וְיִהְיוּ אוֹתָם הַחֲבֵרִים זוֹבְחִים וְנוֹתְנִין הַמַּתָּנוֹת לְזֶה הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל זֶה בְּדֹחַק וְאֵין לוֹ לִקְנוֹת בָּשָׂר. וְיִהְיֶה הַכֹּהֵן שֶׁזָּכָה לוֹ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה אוֹ שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ אֵינוֹ מְזַכֶּה לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ שֶׁמָּא יְזַכֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ:
הלכה כ״ב
לֹא יַחְטֹף הַכֹּהֵן הַמַּתָּנוֹת וְלֹא יִשְׁאַל בְּפִיו אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתְנִין לוֹ בְּכָבוֹד נוֹטֵל. וּבִזְמַן שֶׁהֵם רַבִּים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים נוֹטְלִין. וְאִם הָיָה כֹּהֵן צָנוּעַ וְאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע לַכּל שֶׁהוּא כֹּהֵן. וְאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין הַמַּתָּנוֹת אֶלָּא צָלִי בְּחַרְדָּל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט כט) "לְמָשְׁחָה" כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִים הַמְּלָכִים:
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ט׳
א׳
מצות צ לתת לכהן הזרוע והלחיים והקבה מכל בהמה טהורה שזובח דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה בכל זמן ובכל מקום דהא מצות הגוף היא בחולין אבל לא במוקדשין דדבר הלמד מענינו הוא במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מיניה דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דהא אסירא בגיזה כדכתיב לא תגוז בכור צאנך ומשום דהוה מייתינן לה בקל וחומר לחייב מוקדשין במתנות כיון דמחייבי בחזה ושוק איצטריך קרא דכתיב בחזה ושוק ואתן אותם לאהרן ולבניו לחק עולם לומר אין לו אלא חזה ושוק האמור בענין ולא דבר אחר במוקדשין אותם מיעוטא הוא.
ב׳
ופדיון על ידי מום קבוע שקדם משוי לה חולין גמורין וחייבה במתנות אבל על יד מום עובר שקדם ואחר כך הקדש נולד בה מום קבוע או שקדם הקדש למום פטורין מן המתנות אפילו אחר פדיון דכתיב בהו כצבי וכאיל ואין המתנות נוהגות בצבי ובאיל דכתיב אם שה.
ג׳
ספק בכור חייב במתנות ממה נפשך ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן הא' השני פטור דעשאוהו כמי שזכה בו כהן ונתנו במומו שנולד לבעליו דהשתא ליכא מה נפשך דאי בכור הוא ליכא לכהן ביה מידי דהא יהבית ליה במתנה או מכרו במומו וספק מעשר נמי ליכא מה נפשך והמוציא מחברו עליו הראיה.
ד׳
בהמה שאין עליה שום חיוב שנתערבה בחייבות במתנות אם כל בהמה מהם לאחר כולן פטורין דמוציא מחברו עליו הראיה ואם הם לאחד פוטר מתנות אחת מהם בלבד.
ה׳
אין חייב אלא בהמה טהורה כדכתיב אם שור אם שה. כלאים הבא מעז וכבש חייב במתנות דכתיב שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים. וכוי אף על פי שהוא ספק מפרישין כל המתנות ולא סגי בחציין דאמרינן בריה בפני עצמה היא ורבייה קרא לשוייה כבהמה דכתיב אם שה לרבות את הכוי ולחלק לא צריך קרא דהא כתיב הזבח דמשמע אפילו זבח אחד. צבי הבא על העז הולד חייב בחצי מתנות דכתיב אם שה ואפילו מקצת שה והאי נמי בכלל ריבויי דכוי איתיה אלא דלא איתיה אלא במקצת. תיש הבא על הצביה הולד פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא והמוציא מחברו עליו הראיה דחיישינן לזרע האב.
ו׳
השוחט אפילו לרפואה חייב כיון דשחט שחיטה ראויה דאשחיטה הוא דקפיד קרא כדכתיב לשון זבח לא אאכילה וראוי לאכילה בעינן אבל אי אינה ראויה לאכילה פטור דכתיב ונתן לכהן לו ולא לכלבו.
ז׳
בהמת שותפין חייבת דכתיב זובחי לשון רבים. הלוקח בהמה מדמי שביעית חייבת במתנות דלא ממעטינן מתנות אלא במוקדשין אבל שביעית אף על גב דבעי למיכליה בקדושת שביעית לאו מוקדשין הוי. כהנים פטורים דכתיב מאת העם ונתן לכהן ולויים הוו ספק אי איקרו עם והוו בכלל עם הקהל דכיפורים או לא והכא נמי כתיב מאת העם והמוציא מחברו עליו הראיה. כהן שהוחזק בטבחות חייב ליתן מתנות לכהנים אחרים דהוי כשוחט בהמות לישראל ואי לא הוחזק פטור דמימר אי זבני מנאי מוטב ואי לאו תהוי דידי ואית דסברי דאפילו הוחזק לא מיחייב דאוריתא הואיל ושלו הוא מוכר.
י׳
השוחט למי שהוא פטור פטור דשלוחו כמותו וכיון דמדכתיב זובחי הזבח אמרינן דמשמע אפילו כהן טבח ושוחט לישראל חייב הכא נמי ישראל לכהן פטור דאזלינן בתר בעליה והמשתתף עם כהן או נכרי נראה דמדאוריתא פטור דלא מרבינן מזובחי אלא שותפין ששניהם חייבין אבל כששותף אחד פטור האחר נמי פטור דכיון דלא מיחייב כל שיות שבו פטור לגמרי ואם היה הכהן שותף בראש או בזרוע או בקבה איפשר דחייב מדאוריתא במה שאין לכהן שותפות בו דכל חדא חשיבא מתנה באנפי נפשה והראש שלך וכולה שלי נמי אזלינן בתר חיוב' מדאוריתא וגר שנתגייר אזלינן בפרתו בתר שחיטה דאם נשחטה עד שלא נתגייר פטור ואי בתר הכי חייב דכתיב זובחי ונתן משעת זביחה איחייב וספק פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה דאף על גב דהוי ספיקא דאוריתא כיון דלא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא אזלינן לקולא דמתנות לא טבלי דהא מובדלות הן.
י״ד
ואסור לישראל לאוכלן אלא מרשות כהן כיון דכתיב ונתן לכהן עבר ואכלן או הוציאם מרשותו אינו חייב לשלם דכתיב זה דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב תשלומין ומשום דהוו נמי ממון שאין לו תובעים דנהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי והקונה אותן מותר לאוכלן שהראשון הוא שגזלן ואין לכהן דין עם השני. מכר בני מעיה שהיו בה מתנות נותנן לכהן שהרי היה יודע הלוקח ששם המתנות וזה לא מכרן לקחו במשקל נותן המתנות לכהן ומנכה לטבח מן הדמים שהרי מכר לו דבר שאינו שלו ולעיל דאמרן דמותר לאוכלן הקונה היינו כשמכרן הם בעצמם בלא דבר אחר שהרי גזלן אבל כשמכרן עם בני מעים אפילו במשקל לא גזלן ולכך מנכה לו מן הדמים. ומשלח בשר לחברו שהיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן דדילמא נתן מעות לכהן ומקום שאין בו כהן מעלין בדמים דנתינה כתיב בהו ועליו ליתן לכהן.
י״ז
הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד יתן כדכתיב ונתן לכהן ואם רצה לחלק יתנם לארבעה דאם הוא מחלק האבר לשנים לא הויא נתינה מעלייתא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה מעליא ואם היה שור מחלק לכל אחד כדי נתינה יפה.
י״ח
הזרוע זה של ימין דכתיב הזרוע הידוע המיומן ומן הפרק של הארכובה עד כף של יד נקרא זרוע לחיים איקרו התחתונות עם הלשון דאלו של מעלה הוו מן הראש ויתנו לו בעורן ובצמרן דכתיב הלחיים ה' יתרא להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים וקבה בחלב שעליה כדכתיב הקבה להביא חלב שעל גבה.
כ׳
כהנת אפילו נשואה נותנין לה מתנות דכתיב כהן ומשמע אפי' כהנת כיון דלא כתיב בני אהרן למעוטי בנות אי נמי דכתיב ברישא הכהנים דמשמע ולא כהנות וכתיב נמי בסיפיה לכהן דמשמע מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונותנין לבעל בגלל אשתו דהיא כגופו. ואין חללים בכלל כהנים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים ואין במתנות קדושה כלל כדאמר'.
כ״א
כהן יכול לזכות מתנותיו לאחר ואף על גב דלא אתו לידיה ומקבלם הישראל מישראל בשביל הכהן ואוכלן.
כ״ב
לא יחטוף הכהן המתנות דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ואין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי בחרדל דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ט׳
ד׳
הי' אחד השוחט [הוא] את כולם כו' אחת מהן בלבד. הנה אם נתערב עם מאה ומכרו כולן לאחד ושחט חייבין כולן במתנות לבד אחד מהן, וטעמו דלא שייך כאן לאמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתועי דינא בהדיה משום דהוי קודם החיוב שהחיוב אינו רק בשעת שחיטה, והוי כמו כהן שמת תוך ל' יום והניח בן חלל דחייב הבן לפדות עצמו כמו שפסק רבינו פי"א הי"ב יעו"ש. ולא זכה הראשון שמכר אליו במידי ובפרק ו' מהלכות מעשר הכ"א דפטור היורש משום שכמי שהורמו דמיין דוקא, ולכן תני במשנה בזמן שמאה שוחטין את כולם דרק בשעת שחיטה תלוי. וא"ש דלא תני במשנתינו מעשר אע"ג דנראה דבזמן התנאים היה נוהג מעשר בהמה כמוש"כ תוס' שם, משום דנחית להשמיענו במכרו לאחד ומעשר אינו נמכר לא חי בין תם בין בע"מ ופשוט. ועיין ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד נתנום לאדם אחד כבר נראה להיות ודאי, ומהירושלמי הזה מוכח דאם אחד מכר למאה צריכים ליתן לכהן, וז"א דדוקא תמן דכבר נתחייב אבל כאן החיוב בעת השחיטה דוקא ודוק. ועיין יבמות (דף ל"ז):
י״ד
עבר ואכלן או כו' מכרן אינו חייב לשלם וכו' והקונה אותם וכו' ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות. הנה פירש רבינו כאן דשניהם פטורים המוכר והלוקח וחזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה שהכהן מוציא הדמים מהטבח היינו הגזלן והלוקח פטור מלשלם אם אכלו וז"ל, ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות בעצמן מכל מקום הוא גזל ואיני רואה שום צד היתר לכתחילה, וכאן פסיקא ליה דמותר לאוכלן, ובהא דכתב דהמוכר אינו צריך לשלם גם בזה פליגי רבנן בתוס' וסברי דכל היכי דמשתרשי ליה מחוייב לשלם רק באוכל שהי' יכול להתענות עיי"ש. אך בזה כבר פירש רבינו נסים טעמו של רבינו דדוקא באנסוהו מבית המלך שהוא לא כוון להפקיע מצותו בזה חייב לשלם כל היכי דמשתרשי ליה לא כן באוכל ומוכר שמתכוין להפקיע מצותו ועיין מש"כ בד"א שם. אך מה שהלוקח מותר באכילה תמוה לכאורה, דבאמת לגזלן דעלמא לא דמי שאם גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה דכאן פטור הלוקח משום שהוי ממון שאין לו תובעין ולא גרע מאם אכלן המוכר דפטור, אבל כל היכי דאיתנהו בעינא איך רשאי הלוקח לאוכלן הלא מחוייב ליתנן לכהן, ולזה כוון רבינו בפירוש המשנה ועיין בפרק הגוזל ומאכיל אימא אף הדין עם הטבח מה"ד אין מתנות כהונה נגזלות קמ"ל מוכח דעם הלוקח ודאי הדין היינו דמחוייב ליתנם לכהן אולם רבינו דייק שמעתתא, דשמועה דאמר דפליגי בדרב חסדא ולכן סבר רב דהדין עם הטבח צ"ע, דאם מיירי כשהמתנות בעין הלא אטו בזה פליגי רב חסדא ורמי ב"ח, אטו כשהגזילה בעין טרם יאוש יסבור חד דלא מהדרינן הלא כולא פירקא דריש הגוזל ומאכיל מוכח דבגזילה קיימת ליכא מאן דפליג דחייב למיהדר כל היכי דלא קנאה ביאוש ושינוי רשות והבנים חייבים לשלם. וכן צ"ע הך דהגוזל ומאכיל דפליגי בהך דגנב ומכר והוכר הגנב ג"כ היכי דאיתא בעינא ואיך אמר דפליגי ר"י וריו"ח בדרב חסדא, וכבר נתעוררו רבנן בתוס' חולין, והעיקר כפי מה שפירש הרב במחנ"א, דכיון דיהיב דמי אפילו כי איתא לגזילה בעינא הוי כאילו אכלה ואי לא ס"ל כרב חסדא דזה השני חשיב גזלן כאילו הוא גזלה מבית הבעלים ממש אלא דאם אכלה השני קודם יאוש פטור דמצי אמר לבעלים לאו בעל דברים דידי את להוציא ממנו ממון אף דהשני הזיק אותם ואכל ונהנה מאתן בכ"ז פטור דמצי אמר החפץ הזה כבר יצא מרשותך ואיך תוציא ממנו ממון עבורו, אילו היה מונח עדיין היה שלך שלא קנהו אחר אבל להוציא ממון לא מצית, א"כ הכא דנתן השני דמים עבורו ובדרך מכירה בא לידו ניהו דצריך להחזיר הגזילה מ"מ אין לזה להפסיד ממון עבורו והנגזל צריך לשלם לשני הדמים שנתן עבורו והדמים ילך ויתבע מיד הגזלן, אבל לרב חסדא צריך לשלם השני הדמים כי אכלן דהוי כאוכל מבית הבעלים, לכן מה איכפת לבעלים במה שנתן מעות עבור הגזילה הלא אם הפסדתם לגמרי ג"כ היית צריך לשלם וא"כ הפסדת החפץ שלי שנתת דמים עבורו וההיזק שלך לך ותבע מיד המוכר. זה קוטב פירוש הנכון בתוספות משלי, וא"כ חזינן בכולי שמועה דאם נתן הדמים אין לו להפסידן דהוי כאילו אכלן, וכאן במתנות כהונה דאמרת דנגזלות אעפ"י שהגזלן אינו מחוייב לשלם ממון לגבי לוקח שנתן ממון מצד דאיתנהו בעינא אינו מחוייב למיהדר בלא דמיהן שנתן עבורן להמוכר רק מתורת דאיהו הוי גזלן ומחוייב לשלם וא"כ זה לא שייך בממון שאין לו תובעין דגזלן פטור דהא איהו נתן דמים ואין לו להפסיד דמים עבור המתנות מצד דאיתנהו בעינא, נמצא דמצד הגזילה אין עליו חיוב שהוא ממון שאין לו תובעין, ומצד דאיתנהו בעינא הלא אין לו להפסיד הדמים שנתן עבורן וא"כ לא נוכל לחייבו כלל וכמו שפרשנו לרמב"ח, והא דאמר בהגוזל ומאכיל אימא אף הדין עם הטבח היינו אם ליתא דר"ח במזיק מתנות כהונה ואין זה מעיקר הסוגיא שם רק אגב גררא ולא דייקי כולי האי דבאמת אין ללוקח לשלם, והא דאמר הדין אף עם הטבח היינו למיפטר שניהם דהטבח פטור והלוקח פטור ואם נימא דלא כר"ח במזיק מת"כ א"ש לישנא טפי, וזה ברור בטעם רבינו ז"ל, ודברי היש"ש אינם מוכרחים עיי"ש:
י״ט
אין מולגין כו' אלא יתנו לו בעורן ובצמרן. הנה לגירסת רש"י מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע דמה"ת ניתן הזרוע בלא העור לכהן והעור מפשיט הבעלים רק במקום שנהגו בעגלים למלוג ולאכול בעורו אהני מנהגא ליתן גם העור לכהן עיין במאור בזה. ונראה סעד לזה מהא דאמר רב חוטין שבלחי אסורים וכל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנה כו' ולמה לא אמר זה בחוטין שביד ע"כ משום דהזרוע מפשיט הבעלים ויכול הוא ליטול החוטים משא"כ בלחי שצריך ליתן עם העור ואינו רשאי להפשיט ודוק:
כ׳
אבל חללה אינה אוכלת כו'. פירוש שנתחללה ע"י ביאת איסור וכדאמרו בפרק הערל (דף ע"ד) חללה לאו זרעא דאהרן הוא, ואע"ג דלענין תשלומי חומש לא משלמא דלאו זרה מעיקרא כדאמרו כריתות (דף ז') אבל כהנת לא הויא וכאן כתוב משפט הכהנים, ופשוט: ואם רצה הכהן למכור כו'. נ"ב תוספתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ט׳
ג׳
ספק וכו' עשו למי שאינו זוכה כזוכה וכו'. ועיין מ"ש מרן וז"ל ועוד י"ל דיש לחלק וכו' עד סוף דבריו יעו"ש. והנה דבריו אלה משוללי ההבנה למעיין ושוב ראיתי למהר"י קורקוס ז"ל פ"ז מהל' מעשר ה"ה וז"ל אלא סובר רבינו דהכי פירושו כיחידאה לא מוקמינן דס"ל דבכה"ג לא אמר ר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה דכיון דלאו מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מקיימא מצות נתינה בכך וכוותייהו נקטינן וכך פי' הרשב"א עכ"ל. וממילא נתבארו דברי מרן אלא שדברי הרשב"א ז"ל לא נתבארו אצלי וכמ"ש בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ג דלדבריו איך אמר כיחידאה לא מוקמינן והא לא הוי אפי' כיחידאה, וצ"ל דהכי פירושו לדברי הרשב"א כיחידאה שהוא ר' יוסי כלומר כר"י לא מוקמינן דאף הוא לא אמר ר"י גופיה עשו שאינו זוכה כזוכה כיון דלאו מכר הוא וכו' ומתוך דברי מהר"י קורקוס שם בין תבין דאין מקום למ"ש שם בספרי אגורה באהלך ליישב דברי מרן למה שהקשה עליו הרב קול יעקב דרוש כ"ח יעו"ש דאינו דומה מ"ש התוס' בעד הש"ס למ"ש רבינו ודו"ק, ואיך שיהיה אתה הראת לדעת דפסק רבינו כאן כר"י בפירוש ועיין להרב לח"מ פ"ה מהל' בכורות ה"ג תמה על מרן ב"י ביו"ד סי' שי"ח שכתב שמדברי רבינו פ"ה מהל' בכורות נראה שפסק כר"י אבל הו"ל לכתוב דבפ"ט מהל' בכורים פסק להדיא כר"י וכן תמה עליו התוס' יו"ט פ"ב מבכורות מ"ו וכתב דטעות סופר הוא וצ"ל פ"ט מהל' בכורים אלא דלא הוה ליה לכתוב שנראה אלו דבריו יעו"ש, ולענ"ד נראה כן אמת וכצ"ל בדבריו והטעם נראה שפסק כר"י וכו' ונכון, ועיין להחבי"ב ז"ל שציין בדברי מרן אלו גם להב"ח ופרישה ולא דיברו כלום ולא ציין להרב לח"מ יעו"ש.
ח׳
ולוים פטורים וכו'. עיין מ"ש הרב מל"מ וז"ל כתב הב"ח וכו' וליתא וכו' יעו"ש, וזה ימים רבים לא באתי לכונתו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר שופטים יעו"ש. ולעת כזאת זכיתי לכונתו וחיסור לשון יש בדבריו מהשמטת המדפיס והוא דכתב הב"ח בסוף ס"ק י"ז דאי תפס הלוי מתנות מישראל לא מפקינן מיניה משום דיכול לומר קים לי אלא דאין נותנין לו לכתחילה, אהא כתב עליו דליתא דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דהיינו שיתנו מתנות אלו לכהנים ולא ללוים דעד כאן לא נסתפקו בש"ס אלא אי לוים מיקרו עם או לא אבל אי לוים מיקרו כהנים לא נסתפקו ולכן כל הספק הוא אי לוים פטירי או חייבים ולא הוי הספק אם הם לוקחים דהם לא מיקרו כהנים ולפ"ז תיבת אלא הוא יתר ובמקום תיבת פירושא צ"ל במקומה דינא והענין יוכיח דזה אמת בכונתו וכן השיגו להב"ח, הש"ך יו"ד סי' ס"א וכן הפר"ח שם ס"ק ל"ג ועיי"ש מה שנתלבט לדברי התוס' דמציעא דף ו' ובצד השני כתב דבמקום בן לוי צ"ל כהן יעו"ש והוא אמת אין בו מן הספק דהא העתיקו ז"ל דחטף מתנתא זלזולי מזלזל דלשון פריצותא ממש ליכא אלא זה והיינו הך.
כ״א
עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"א וכ"ג.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
