א׳
המפריש חלתו קמח אינה חלה דכתיב ראשית עריסותיכם וגזל ביד כהן שעל מנת שתהא עיסתו פטורה נתנה לו והרי היא חייבת והקמח עצמו אם יש בה כשיעור חייבת כשיעשנה עיסה דכיון שלא פטרה היא עצמה אינה חלה.
רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ח׳
ספר זרעים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ח׳
הלכה א׳
הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח אֵינָהּ חַלָּה וְגֵזֶל בְּיַד כֹּהֵן. וּשְׁאָר הָעִסָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּמַח שֶׁהִפְרִישׁ לְשֵׁם חַלָּה אִם יֵשׁ בּוֹ עֹמֶר וְעוֹשֵׂהוּ עִסָּה הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ חַלָּה כִּשְׁאָר כָּל קֶמַח חֻלִּין:
הלכה ב׳
אֵימָתַי מַפְרִישִׁין חַלָּה. כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת הַמַּיִם וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם מַפְרִישׁ הַחַלָּה מִתְּחִלַּת דָּבָר שֶׁנִּלּוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כ) "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". וְהוּא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם בָּעֲרֵבָה קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בַּמַּיִם שִׁעוּר עֹמֶר. וְאִם אָמַר הֲרֵי זֶה חַלָּה עַל הָעִסָּה וְעַל הַשְּׂאוֹר וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר וְלִכְשֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ עִסָּה אַחַת תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדוֹ לְשֵׁם חַלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ג׳
הִנִּיחַ הָעִסָּה עַד שֶׁלָּשׁ הַכּל וְעֵרְבָהּ וְאַחַר כָּךְ הִפְרִישׁ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם לֹא הִפְרִישׁ הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא אָפָה הַכּל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַפַּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ד׳
מֵאֵימָתַי תִּתְחַיֵּב הָעִסָּה בְּחַלָּה מִשֶּׁתִּגַּלְגֵּל בְּחִטִּים וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם. אוֹ שֶׁתִּטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִים וְתֵעָשֶׂה כֻּלָּהּ גּוּף אֶחָד. וְאוֹכְלִין עַרְאַי מִן הָעִסָּה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בְּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִים. וְהַכֻּסְּמִין כְּחִטִּים וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן כִּשְׂעוֹרִים:
הלכה ה׳
נִתְגַּלְגְּלָה בְּחִטִּים וְנִטַּמְטְמָה בִּשְׂעוֹרִים הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם הַפְרָשַׁת חַלָּה חַיָּב מִיתָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא טֶבֶל. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הָעִסָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה לוֹקֶה כְּכָל אוֹכֵל טֶבֶל. וְאִם הָיְתָה חַיֶּבֶת מִדִּבְרֵיהֶם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ו׳
עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל פְּטוּרָה. מִשֶּׁתִּגַּלְגֵּל חַיֶּבֶת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ עִסָּתוֹ אוֹ הַמַּפְקִיר אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה וּפְדָאָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ גִּלְגְּלָהּ אוֹ הִקְדִּישָׁהּ אוֹ הִפְקִיר אוֹתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה וּפְדָאָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:
הלכה ז׳
הִקְדִּישָׁהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְנִתְגַּלְגְּלָה בְּיַד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָהּ פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה:
הלכה ח׳
וְכֵן עַכּוּ"ם שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִסָּה וּנְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ חַיֶּבֶת וּמְשֶּׁגִּלְגְּלָהּ פְּטוּרָה:
הלכה ט׳
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ עִסָּה. נִתְגַּלְגְּלָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר פְּטוּרָה. וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר חַיֶּבֶת. וְאִם סָפֵק חַיֶּבֶת בְּחַלָּה לְפִי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתָה. וְזָר שֶׁאָכַל חַלַּת סָפֵק זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין חַיָּב עָלֶיהָ חֹמֶשׁ:
הלכה י׳
עִסָּה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה קֹדֶם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה לְפִי שֶׁמֻּתָּר לְטַמֵּא חֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְתִשָּׂרֵף חַלָּתָהּ. נוֹלַד לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה סְפֵק טֻמְאָה שֶׁוַּדָּאָהּ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה יִגְמְרֶנָּה בְּטָהֳרָה. שֶׁכָּל שֶׁוַּדָּאָהּ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ בְּחֻלִּין הַטְּבוּלִים לְחַלָּה שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אוֹתָן הוֹאִיל וְנִטְבְּלוּ לְחַלָּה. וְתִהְיֶה הַחַלָּה תְּלוּיָה לֹא נֶאֱכֶלֶת וְלֹא נִשְׂרֶפֶת:
הלכה י״א
לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם עִסָּתוֹ בְּטֻמְאָה לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא יִזָּהֵר וְיִשְׁתַּדֵּל וְיִטְהַר הוּא וְכֵלָיו כְּדֵי לְהַפְרִישׁ חַלָּה טְהוֹרָה. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה מִילִין יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה וְיַפְרִישׁ חַלָּה טְמֵאָה:
הלכה י״ב
אֵין עוֹשִׂים חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטָהֳרָה. אֲבָל עוֹשִׂים עִסַּת חֻלִּין בְּטָהֳרָה. כֵּיצַד. מְגַבֵּל הָעִסָּה זֶה הֶחָבֵר וּמַפְרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּדֵי חַלָּתָהּ וּמַנִּיחָהּ בִּכְלֵי גְּלָלִים אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים אוֹ בִּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְשֶׁיָּבוֹא עַם הָאָרֶץ נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶת הָעִסָּה וְאֶת הַחַלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּגַּע בַּחַלָּה שֶׁמָּא תַּחְזֹר לְטִבְלָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ לוֹ זֶה מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל גַּבָּל:
הלכה י״ג
אֵשֶׁת חָבֵר מְרַקֶּדֶת וּבוֹרֶרֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל מַיִם בָּעִסָּה לֹא תְּסַיֵּעַ אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עוֹשָׂה עִסָּתָהּ בְּטֻמְאָה. וְכֵן הַנַּחְתּוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה אֶלָּא מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לְפַלְטֵר:
הלכה י״ד
הַלּוֹקֵחַ מִנַּחְתּוֹם עַם הָאָרֶץ בְּסוּרְיָא וְאָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק. כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה כָּךְ לֹא נֶחְשְׁדוּ בְּסוּרְיָא עַל הַחַלָּה:
הלכה ט״ו
הַלּוֹקֵחַ בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִן הַנַּחְתּוֹם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק:
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ח׳
ב׳
ומפרישין חלה כשיתערב הקמח במים דמנתינת מים קרינא עריסותיכם ומפרישה מתחלת דבר הנילוש כדכתיב ראשית עריסותיכם ואם הפרישה על הקמח הנשאר ג"כ אפילו היא חמשת רבעי קמח מותר ונראה דמדאוריתא אפילו הפריש עיסת חלה על הקמח ולכשתעשה עיסה תתקדש מהניא אי אנשכה אחר כך בעיסה דדוקא קמח על קמח הוא דממעטינן מעריסותיכם אבל עיסה על קמח כיון שעשאה אחר כך ונשכה בה להשלימה לשיעור שפיר קרינא בה עריסה.
ג׳
לא הפריש החלה מראשיתה אלא הניחה עד שלש וערב הכל אין בכך כלום דאפילו אחר אפיה מפריש מן הפת כדילפינן לעיל.
ד׳
ומשתתגלגל בחטין וכוסמין ותטמטם בשעורים ומיניו תתחייב העיסה בחלה והאוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב כאוכל טבל ולוקה עליה דדין חלה כדין תרומה שהרי היא קרויה תרומה וכתיב ולא יחללו וגו' אשר ירימו ויליף חלול חלול מתרומה דאית בה מיתה דימוע והקדש דאמרן לעיל דפטירי היינו בשעת חובתה דהיא שעת גלגולה אבל קודם או אחר כך חייבת כיון שבשעת חיובא לא היתה מדומעת או הקדש וכן הפקר ושל גוי דפטירי היינו כשהיו של הפקר או של גוי בשעת חיוב חלה דהיינו גלגולה אבל קודם או אחר כך חייבת כדאמר' וכן גר שנתגייר אזלינן בתר גלגול לענין חיובא דמשעת גלגול הוא דאיחייבא לה חלה ואף על גב דאף בתר אפיה ילפינן דחייבת היינו כדאתחיל חיובא משעת גלגול אבל אי לאו הכי לא כדאמרינן ואם ספק אם נתגלגלה קודם גירות אי לאו חייבת מספק דהוי ספיקא דאוריתא לחומרא אבל אין חייבין עליה חומש דהמוציא מחברו עליו הראייה.
י׳
עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם גלגול יגמרה בטומאה דכתיב משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שינתנו לכהן בכהונו וכאן הואיל ואי אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ח׳
ו׳
או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה כו' או זכה בה. השוה רבינו דין ההפקר להקדש, ובתרומה אשכחן דאע"ג דאם הקדיש בעודה בשיבלין קודם מירוח ופדאה ומירחה דחייבת בתרומה, בכ"ז בהפקר אם הפקירה קודם מירוח וזכה בה פטורה מתרומה כמו שהאריך הטורי אבן ברה"ש (דף ט"ו) בזה וקדמוהו בזה תוס' ב"מ (דף כ"א) ד"ה ופטורות ממעשר ועיין לעיל פ"ב מתרומות הי"ב אבל אם הפקיר שבלין וזכה כו', א"כ גבי חלה דמנתינת המים בקמח הוי כמו שבלין דמצי להפריש וכמו שפירש בחידושי רמב"ן לקדושין (דף מ"ו) והגלגול הוי כמירוח יתכן להיות דאם הי' הפקר בעת נתינת המים וקודם גלגול זכה בה דתהא פטורה אף שבהקדש חייבת, ונראה דסברת רבינו דלא דמי חלה לתרומה דאשכחן דפירות חו"ל שנכנסו לארץ אף דבתרומה פטורין מה"ת ואינן חייבין רק מדבריהם כמו שפסק רבינו לעיל פ"א מתרומות הכ"ב מכל מקום בחלה חייבת מן התורה אף שנתערבה במים בחו"ל כיון שלא נתגלגלה רק משנכנסה לארץ חייבת וכמו דחו"ל אינו פוטר בה מן התורה כן הוה"ד להפקר שאף שהיתה הפקר קודם הגלגול כיון שזכה ונתגלגלה אצלו חייבת בחלה ולכן חשב במשנתינו הפקר והקדש שנפדו כחדא ודוק:
ח׳
וכן נכרי שנתן לישראל כו' עד שלא גלגלה חייבת. ירושלמי פ"ב ה"א אין אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצא קמחים וסלתות [ובציקות] שהן חייבין בחלה כו' כצ"ל וכן גירסת הר"ש משאנץ. ע"ד דרע"ק היא ספינה היא עיסת נכרי היא הכנסתן לארץ שהכל הולך אחרי קרימה בתנור, מודים חכמים לרע"ק בהכנסן לארץ שהכל הולך אחרי קרימה בתנור, פירוש דאע"ג דפליגי חכמים ורע"ק דהם סוברים בעיסת נכרי שנתגייר שתלוי אם נתגייר קודם הגלגול חייב ולאחר הגלגול אעפ"י שהוא קודם שנקרם בתנור פטור, אבל כשנכנסו ישראל לארץ מודים שמה שהוקרם פניה לאחר שנכנסו ישראל לארץ ישראל חייב בחלה מן מה דרע"ק מותיב מינה וחשיב בצק ור"א שתיק ליה ומקבל מיניה וטעמו דמלחם הארץ קרינא ביה כל שבשעה שהוא לחם נכנסו בארץ ונמצא דפליגי אם תלוי בקרימת פנים או רק בגלגול בעיסת נכרי ונתגייר ובספינה ובפירות שנכנסו לארץ ובהקדש מודה רע"ק לחכמים שגלגולה פטורה שאין זה עריסותיכם אף שנפדית קודם קרימה בתנור וכדאמר לקמן פ"ג ה"ד, ובהכנסן לארץ מודים חכמים לרע"ק שתלוי בקרימה בתנור ודוק:
י״א
לא יעשה אדם עיסתו בטומאה כו' הי' בינו ובין המים כו' יעשנה בטומאה כו'. פסק כרע"ק דאמר כן בפ"ב משנה ג' ולא כת"ק דאמר יעשנה קבין. ובירושלמי מייתי ר' אחא דהורה בעיסה גדולה ללוש בטומאה ופריך אטו כר"ע הורה ומשני דעיסה גדולה היתה וטורח להיעשות קבין קבין ולכך אף ת"ק מודה דיעשנה בטומאה והרמב"ן פסק כת"ק דאין הלכה כר"ע מחביריו. ונראה משום דחזינן בריש בכורות דאמר דכלו חיותא דרב מרי בר רחל משום דהוה מקנה לאודנייהו לעו"ג ופריך והא א"ר יהודה מותר לאדם להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם ומשני התם מקדושת מזבח מפקע ולא מקדושת כהן הכא קא מפקע לגמרי יעו"ש. וחזינן (בדף ל"ג) לענין בכור שאחזו דם דמדמה הגמ' מטיל מום בבכור למטמא תרומה באזלי לאיבוד יעו"ש, א"כ כמו דעדיף להטיל מום ולהיות קדשים במום מלהפקיע קדושתו ע"י מכירה לנכרי, כן עדיף לעשות בטומאה ושלא להפקיע מקדושת כהן מלעשותה קבין ותהי' פטורה מקדושת חלה לגמרי ומוכרח דהלכה כרע"ק. אמנם בפרק כיצד מערימין מפרש דבזמן הזה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם דלא ליתו לידי תקלה ובזה עדיף מלהקנותה לעו"ג דכבר אמרו בעו"ג (דף י"ג) דמטיל מום בבכור בזמן הזה כיון דלאו לגופיה חזי ולא לדמי לא אסור מטיל מום מן התורה ולכן עדיף טפי להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם מלהפקיע קדושת בכור לגמרי כיון דכל איסור דהטלת מום בקדשים הוי דרבנן בזה"ז לא כן במשנתינו דמטמא תרומה עובר על משמרת תרומתי מה"ת עדיף טפי לעשותה קבין. אולם רבינו לטעמו אזיל דסובר דמטיל מום בבכור בזה"ז עובר בל"ת אם כי אינו לוקה ולדידיה דמיא שפיר [יעוין פ"א מאיסורי מזבח] אבל למאן דסובר דמה"ת מותר להטיל מום ליכא ראיה כלל, דאין לומר דא"כ חלה בזמן בית שני דליכא ביאת כולכם הוי דרבנן, ז"א כיון דכל החיוב הוי דרבנן תו גם הפקעתו לעשותה קבין הלא אינו מפקיע רק מחיוב חלה דדברי סופרים, אבל תמן הלא קדושת בכור דבר תורה ומטיל מום בו הוי דרבנן לכן עדיף טפי שיהיו קדשים במום מלהפקיע קדושתו לגמרי ודוק: אמנם הרשב"א כתב דבזה"ז דטהרה ליכא מוטב טפי לעשותה בטומאה שלא לישתכח תורת חלה יעו"ש שהוכיח כן מהך דפרק אלו עוברין דרב יוסף נשי דידן כו' קפיזא כו' חומרא כו' דקא מפקע מחלה, והנה מתמן אין ראיה, דחלת חו"ל דנאכלת לטמאים עדיף טפי לעשות בטומאה אמנם בארץ ישראל מנא לן, ומסתברא כהרשב"א. ובזה נראה לפרש טעם רבי ור"י בר"י פ"ג דמעשרות בירושלמי שהיו מעבירין פירותיהן אחורי הגגין לפוטרן ממעשרות שלא היה להם אפר פרה ולא היו רוצים לטמא התרומ"ע ופטרו דרך אחורי הגגות, ור"ע דמייתי תמן אזיל לטעמו דסבר דיעשה בטומאה ואל יעשה קבין ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ח׳
ב׳
אימתי מפרישין חלה וכו'. (*א"ה עיין בתוספות נזיר ובמה שכתב הרב המחבר פ"ט מהלכות אישות דין ז'):
ט׳
ואם ספק חייבת כו'. בירושלמי אמרינן דנוטל דמיו מן הכהן. ועיין במה שכתב רבינו בפ"ט מהל' מעשר דין ה' ובמה שרמזתי שם ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ח׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל