רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק י׳

ספר זרעים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק י׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן לַכֹּהֵן רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ". וּלְוִיִּם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוָה זוֹ. וְאֵין לְרֵאשִׁית הַגֵּז זוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת כְּרֵאשִׁית הַדָּגָן. וְנוֹהֵג בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:

הלכה ב׳

כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת וּגְזָזָן יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב לִפְדּוֹת וְלִתֵּן לַכֹּהֵן. אוֹ הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה חוּץ מִגִּזָּתָהּ יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יח ד) "צֹאנְךָ". אֵין אֵלּוּ צֹאנוֹ:

הלכה ג׳

כָּל הַקֳדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם קָדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן אוֹ שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז:

הלכה ד׳

אֵין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז אֶלָּא הַכְּבָשִׂים בִּלְבַד. זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת שֶׁהַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן הוּא הָרָאוּי לִבְגָדִים. הָיָה צִמְרָן קָשֶׁה וְאֵינוֹ רָאוּי לִלְבִישָׁה פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. שֶׁאֵין מַתָּנָה זוֹ לַכֹּהֵן אֶלָּא כְּדֵי לִלְבּשׁ מִמֶּנָּה:

הלכה ה׳

כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְרוּמוֹת שֶׁהֵן לַחְמוֹ וְיֵינוֹ. וְזִכָּה לוֹ בְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ. זִכָּה לוֹ בְּרֵאשִׁית הַגֵּז לִלְבוּשׁוֹ. וּבְגֵזֶל הַגֵּר וְהַחֲרָמִים וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה וּפִדְיוֹן בְּכוֹרוֹת לְהוֹצָאוֹתָיו וּשְׁאָר צְרָכָיו. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ חֵלֶק בְּנַחֲלָה וּבַבִּזָּה:

הלכה ו׳

הָיָה הַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן אָדֹם אוֹ שָׁחֹר אוֹ שָׁחוּם חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם גָּזַז הַצֶּמֶר וּצְבָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן נִפְטָר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הִלְבִּינוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַחַר שֶׁלִּבְּנוֹ. הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר רְחֵלִים בְּיָדוֹ וְלֹא גָּזַז חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז:

הלכה ז׳

רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בְּכִלְאַיִם וּבִכְוִי וּבִטְרֵפָה. אֲבָל הַגּוֹזֵז אֶת הַמֵּתָה פָּטוּר:

הלכה ח׳

הַמַּפְרִישׁ רֵאשִׁית הַגֵּז וְאָבַד חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיִּתֵּן לַכֹּהֵן. הָאוֹמֵר כָּל גִּזּוֹתַי רֵאשִׁית דְּבָרָיו קַיָּמִין:

הלכה ט׳

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם אַחַר שֶׁגְּזָזָן הָעַכּוּ"ם פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. לָקַח הַצֹּאן לְגִזָּתָן חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁגָּדְלָה הַגִּזָּה בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם. וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹזְרִין הַצֹּאן לְעַכּוּ"ם אַחַר גְּזִיזָה. הוֹאִיל וְהַגּוֹזֵז יִשְׂרָאֵל וְהַגְּזִיזוֹת שֶׁלּוֹ חַיָּב שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא בִּשְׁעַת הַגִּזָּה:

הלכה י׳

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר מְעַט מִצֹּאנוֹ לְהִגָּזֵז הַמּוֹכֵר חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַמְּשֹׁאָר עַל הַכּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְחִיל הַמּוֹכֵר לִגְזֹז. חֲזָקָה אֵין אָדָם מוֹכֵר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. וְאִם לֹא שִׁיֵּר כְּלוּם הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַפְרִישׁ:

הלכה י״א

הָיוּ שְׁנֵי מִינֵי גִּזָּה כְּגוֹן גִּזָּה לְבָנָה וְגִזָּה שְׁחוּמָה אוֹ גִּזַּת זְכָרִים וְגִזַּת נְקֵבוֹת. וּמָכַר מִין זֶה וְהִנִּיחַ הַמִּין הָאַחֵר. זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ. [זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ] עַל מַה שֶּׁלָּקַח וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר:

הלכה י״ב

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר נִגְזְזוּ אוֹ מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

הלכה י״ג

כַּמָּה צֹאן יִהְיֶה לוֹ וְיִהְיוּ חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֵין פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגִּזָּה שֶׁלָּהֶן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל שִׁשִּׁים סֶלַע. וְתִהְיֶה גִּזַּת כָּל אַחַת מֵחֲמִשְּׁתָּן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל י"ב סֶלַע. הָיְתָה אַחַת מֵהֶם גּוֹזֶזֶת פָּחוֹת מִי"ב סֶלַע אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִשְּׁתָּן גּוֹזְזוֹת שִׁשִּׁים סֶלַע אוֹ יֶתֶר הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז:

הלכה י״ד

הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר. אֲבָל חָמֵשׁ צֹאן בִּלְבַד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין פְּטוּרִין:

הלכה ט״ו

רֵאשִׁית הַגֵּז מִצְוָתָהּ בַּתְּחִלָּה וְאִם הִפְרִישׁ בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף יָצָא. הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ צֹאן וְגָזַז אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד וּמָכַר גִּזָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ גּוֹזֵז שְׁנִיָּה וּמָכַר גִּזָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ גּוֹזֵז שְׁלִישִׁית וּמָכַר גִּזָּתָהּ. הַכּל מִצְטָרְפוֹת לְרֵאשִׁית הַגֵּז. וְחַיָּב אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִזֶּה עַל זֶה. אֲבָל אִם הָיְתָה רָחֵל אַחַת וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ וְאַחַר כָּךְ קָנָה שְׁנִיָּה וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת:

הלכה ט״ז

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת רַבּוֹת שֶׁל רֵאשִׁית הַגֵּז וְרוֹצֶה לְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים. לֹא יִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים מְלֻבָּן כְּדֵי בֶּגֶד קָטָן. לֹא שֶׁיְּלַבְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ אֶלָּא יִתֵּן לוֹ מִצֶּמֶר הַגִּזָּה כְּשֶׁהוּא צוֹאִי. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַחַר הַלִּבּוּן חָמֵשׁ סְלָעִים אוֹ יֶתֶר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "תִּתֵּן לוֹ" שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה הַמּוֹעֶלֶת:

הלכה י״ז

רֵאשִׁית הַגֵּז חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ לְכֹהֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין שְׁנֵיהֶן אֶחָד הוּא:

קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י׳

א׳

מצות צא ליתן לכהן הראשית הגז דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו ולויים בכלל ישראל במצוה זו דמשום דכתיב עם הוא דמספקי' במתנות אבל הכא לא כתיב עם וכתיב תתן לו והיינו לכהן. ואין לראשית הגז שיעור מן התורה דכתיב ראשית גז וגו' ולא יהיב ביה קרא שיעור. ואינה נוהגת אלא בארץ בכל זמן דיליף נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא דהויא חובת קרקע אף ראשית הגז בחוצה לארץ לא ולא ילפינן הכי במתנות משום דמובדלות ועומדות אבל ראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה בחולין אבל לא במוקדשין דהא אסירי בגיזה ואי משום מקדיש גיזה עצמה דליגזוז וליפרוק וליתיב ליה לא ס"ד דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה כדכתיב גז צאנך תתן יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה ואם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה הא כתיב צאנך ואין זו צאנך אלא דהקדש. וכל שקבע מום קבוע להקדש ונפדו הוו כחולין גמורין וחייבין וכל שקדם הקדש או מום עובר להקדש ונפדו על ידי מום קבוע שנולד אחר כך פטור מראשית הגז דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלבים.

ד׳

ואין חייבים בראשית הגז אלא כבשים בלבד זכרים ונקבות דכתיב לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות לתכלת דבגדי שרד והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים כדכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד גו'. היה צמר קשה שאינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז דכתיב ומגז כבשי יתחמם לא מיקרי גז אלא בר חימום ואף על גב דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גילוייא בעלמא הוא דגז כבשים מחמם כדכתיב ומגז כבשי יתחמם שאין זו מתנה אלא כדי ללבוש דשאר מתנות לשאר צרכיו.

ו׳

היה הצמר שלהם אדום או שחור או שחום חייבים בראשית הגז דהני נמי מיקרי גז (וצמר) אבל גזז הצמר וצבעו קודם פטור מראשית הגז דקנייה בשינוי והוי כמזיק מתנות כהונה דפטור לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיובא דממונא גביה דהוי ממון שאין לו תובעים אבל הלבינו לא הוי שינוי דאכתי בעיניה הוא. התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב דאע"ג דדייקינן לישנא דקרא דכתיב גז איפשר דכיון דאיצטרכינן להאי גז לגלויא דגז כבשי יתחמם כדאמר' לעיל לא דייקינן ליה לומר גז ולא תולש.

ז׳

ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה דהוו בכלל צאן וממילא ידעינן להו דכיון דליכא קרא למעוטי דאף על גב דבמתנות איצטריך קרא דאם אם לאיתויי כלאים וכוי היינו משום דכתיב שור ושה אבל הכא דלא כתיב אלא צאן כל כמה דלא מיעטינהו הוו בכלל צאן אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואיפשר נמי דמתה לאו דרכה בגזיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב ואף על גב דתולש צמר רחלים אמרינן דחייב היינו משום דראוייה לגזוז דהוי דרכן אבל הכא [לא].

ח׳

והמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן כדכתיב גז צאנך תתן לו עד שתתנהו הוא באחריותך. האומר כל גזותי ראשית דבריו קיימים דראשית כתיב ומשמע אפי' כל ראשית דבתרומה דבעינן שייריה ניכרין היינו משום דילפינן מחלה דכתיב בת מראשית דדרשינן ולא כל ראשית אבל הכא דלא ילפינן לא.

ט׳

הלוקח מן הגוי אחר שגזז פטור דגז צאנך כתיב והאי לאו צאן דידיה הוא אבל לקח צאן לגיזתן חייב דהואיל והגוזז ישראל והגיזות שלו קרינא ביה שפיר צאנך שאין החיוב אלא בשעת הגיזה. הלוקח גז צאן חברו אם שייר המוכר הוא חייב ואם לא שייר כלל הלוקח חייב דאמר ליה מוכר מתנה לכהן לא יהבי לך אבל אי שייר הא הויא גביה מתנה דכהן ואפילו שייר אצלו מין אחר נמי חיובא דגז הויא גביה מדאוריתא דכולהו מיני הוו בכלל צאן דקרא. גר שנתגייר ואין ידוע אם משנתגייר נגזזו צאן שהיו לו או קודם פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה.

י״ג

פחות מחמש צאן אין חייבות בראשית הגז דצאנך מרובה משמע דאלו בכורה כתיב בכור שור אפילו חד וכן מתנות אם שור אם שה וכמה מרובה מדאוריתא חמש דכתיב וחמש צאן עשויות שמעשות את בעליהם ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היה עליו בפחות מכן והיינו ראשית הגז דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה ועליה גלי האי קרא דהאי מרובה הוו חמש כדאמרן ואי גיזת אחד מחמשתן פחות מי"ב סלע פטורות דכל פחות מכן לא גז מיקרי והרי אינן חמש.

י״ד

השותפין חייבין בראשית הגז כשיש בחלק כל א' כשיעור אבל ליכא שיעור פטורין מראשית הגז דכתיב צאנך המיוחד לך דשותפות גוי אפי' לא כתב רחמנא צאנך ממעטינן ליה כיון דכתיב בריש קרא דגנך ולא של שותפות אפילו לא כתב אלא וראשית גז בלחוד משמע דקאי אלעיל דהיינו שלך ולא של שותפות.

ט״ו

ראשית הגז מצותה בתחלה כדכתיב ראשית ואם הפריש אפילו בסוף יצא דקרא דראשית לאו להכי אתא. התחיל לגזוז כשהיו אלו חמש צאן ומכר גיזתה אף על פי שכשגזז האחרונה כבר מכר גיזות הראשונות חייב דגז צאנך אמר רחמנא ובשעת גיזה כל אחד היתה שלו וכבר התחיל בחיוב וחייב לאחר כמה שנים כיון שהתחיל לגזוז בשעת חיובא אפילו שמכר הגיזות קודם גזיזת האחרונה כדאמרינן. ויש לו להפריש מן החדש על הישן כיון דמצטרפות לכמה שנים כדאמר' וממין גיזה על מין א' נמי דכולה בכלל איתנהו כדאמר'. היתה לו רחל וגזזה והניח גיזתה וקנה אחרת וגזזה והניח וכן עד חמש אין מצטרפות דברחל ראשונה לאו בר חיובא הוה.

ט״ז

מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז יתן לכהן משקל חמש סלעים שהוא כדי מתנה המועלת דכתיב תתן לו דמשמע כדי מתנה ואף על גב דמדאוריתא בכל שהוא מיפטר דלא יהיב ביה קרא שיעור אפילו הכי כשיש לו הרבה ומחלק יתן לכל אחד מתנה ראויה.

י״ז

ראשית הגז חולין לכל דבר דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו אין לי בו אלא מראשיתו ואילך משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו אבל מעיקרא אין לו אלא שם אחד דהאי ראשית קרא יתירא הוא ואראשית דלעיל סמיך דה"ל למיכתב וגז צאנך ולפיכך נותנין אותו לכהנת אפילו נשואה כיון דלא כתיב מיעוט לבנות כדאמר' במתנות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י׳

א׳

ואינה נוהגת אלא בארץ כו'. לעיל במתנות כהונה פסק דנוהגים בכל מקום יעו"ש, וכן אזלא סתמא דגמרא דכולהו אמוראי טובא דבבבל יהבי מתנתא וקנסי אטמא וגלימא ומשמתי לטבחי דלא יהבי, ועיין רבינו נסים. והנראה דסבר בטעמא דמנהגא דנהוג כר"א ולא מטעמו דאיהו יליף נתינה נתינה ואנן נתינה נתינה לא ילפי רק ראשית ראשית מחלה גמרי (נ"ב. וכמו דאמר בגמ' דסד"א דילפין ראשית חלה מרה"ג כו' ועיי' מנחות דף ס"ז יעו"ש) וטעמא דראשית מיותר דכתיב ראשית דגנך כו' וראשית גז צאנך כו' לא נכתוב רק חד ראשית, וע"כ דראשית מראשית עריסותיכם יליף, ועיין בתוס' ריש ראשית הגז בד"ה ורבנן לא ליכתוב לא ו' ולא ראשית וא"ת לרבנן נמי תקשה לא לכתוב צאנך ולא ראשית כו' וי"ל דלדבריו דר' אלעאי אמרי ולדידן א"ש דראשית ראשית מחלה ילפינן, ואין להקשות נילף ראשית ראשית מתרומה דא"כ לא ניכתוב ראשית כלל ואיתקוש תרומה ורה"ג בחד קרא ול"ל למיכתב ראשית ולהפסיק הענין וע"כ דראשית מחלה ילפינן. ובזה א"ש כולי הלכתא, דלכן צאנו לגזוז חייב אע"ג דגדל בפטור ובתרומה בכה"ג פטור לחכמים, היינו משום דמחלה ילפינן ובחלה הא אמרינן דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מן התורה, עיין לעיל פ"א מתרומות הכ"ב אע"ג דהמה גדלי בפטור ובתרומע"ש לא הוי רק מדבריהם יעו"ש. וכן לענין להפריש ממין על שאינו מינו או מן החדש על הישן אם מצטרפות בגז צאן דהצירוף מחמש צאן והוי בכללם גז צאנך דמיא לבולל ולעושה עיסה אחת מחמש מינים דחייבת בחלה וז"פ, (נ"ב. ולכן באומר כל גיזותי' ראשית דבריו קיימין משום דמראשית לא שייך למילף דהא גבי בכורים דכתיב ראשית עושה את פירותיו כול' בכורים כדתנן שם ויעוי' טעמו בירושלמי ודו"ק.) ולכן מתנות נוהגים בחו"ל דבהו לא כתיב גז"ש ונתינה נתינה לא ילפינן ואיתנהו לכל הני כללי דרבא לענין שותפות, וא"כ צאנך לשון יחיד מורה למעט שותפות דאם למעט שותפות עו"ג הלא ידענא בגז"ש דראשית ראשית מחלה וע"כ דלמעט שותפות ישראל אתי ובחלה חייבת עיסת השותפות דכתיב עריסותיכם, וכמו דאיתמעיט עיסת שותפות עו"ג בחלה דוקא כי אין בחלק ישראל שיעור להתחייב בחלה כמבואר פ"ו ה"ט כן כי איתמעיט בראשית הגז שותפות דישראל דוקא כי אין שיעור חיוב לכל אחד, וזה שכתב רבינו הי"ד, ובתרומה חייב אף של שותפות עו"ג משום דאיכא שיעור חיוב לחלק ישראל ודמיא לחלה וא"כ שפיר איתקוש ראשית לתרומה דבכה"ג חייב גם בראשית הגז ודוק:

ז׳

ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטריפה. ראה בכס"מ מה שהביא דברי רבינו נסים שפקפק מדוע לא פסק רבינו כר"ש דטריפה פטור מראשית הגז דרבינא מוקי למשנתינו כוותיה דאמר הא מני ר"ש היא, ופירש לדעת רבינו דלא מוקי משנתינו כר"ש רק התנא לא נחית למתני דינים דתלי בפלוגתא, ומיהו רבינא מוקי כר"ש דמוקי הך דכל שחייב ברה"ג חייב במתנות כר"ש ולרבנן הלא אינו דטריפה פטור ממתנות וחייב ברה"ג ואנן סברי דכל מין אמר ודבריו נעימים. אמנם יש לאמר עוד בזה, דנתבונן דהגמרא לא מדכיר הך גז"ש רק לענין טריפה אבל לא לענין מילי אוחרי כמו בחו"ל ובשל שותפים דאינו חייב במעשר בהמה וכיו"ב, וכמו דמפלפל הגמ' ריש פירקא בגז"ש דנתינה נתינה והיינו דגז"ש דר"ש יליף צאן צאן הוא לענין איכות הצאן מה הוא אם הוא טריפה וגם קושיית התוס' לענין יתום לק"מ דאינו לענין איכות צאן שאין זה שינוי גופיה במהות הצאן רק ענין מקרי, אבל דא קשיא דאיך תני בתוספתא ראשית הגז נוהג בכלאים לילף זה גז"ש ממעשר דאינו נוהג בכלאים דזה באיכות הצאן יותר מטריפה שזה שינוי בתולדה, ואין לומר דאין ה"נ דלר"ש פטור כלאים מראשית הגז, דא"כ ליתני במשנתינו דחומר בזרוע והלחיים והקבה מראשית הגז שנוהג בכלאים משא"כ ברה"ג. אך יש לומר דלא יליף גז"ש דצאן צאן רק לענין טריפה שכתיבא בגופיה כל אשר יעבור כו' משא"כ בכלאים דילפינן בגז"ש מקדשים א"כ הוי למד מן הלמד ואין למידין בקדשים, אך ז"א דגז"ש מלמד בגז"ש כדפשיט בפרק איזהו מקומן (דף נ"א) עיי"ש. אולם רבוותא כתבו בתוס' דצאן צאן אינו גז"ש דמוכרח הוא לכתוב ואינו מופנה רק הוא כמו גילוי מילתא ולא ידענא אם שייך בזה למד מן הלמד ועיין תוס' שם, ואפילו אם תימא דהוי כמו בנין אב דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב א"כ תלוי בפלוגתא דאם בתר למד אזלינן והכא הלמד חול או בתר מלמד אזלינן והמלמד קודש, ולפ"ז דרבינא סובר בזבחים שם גבי הא דפשיט ר"פ על דבר הלמד בגז"ש מהו שילמד בהיקש דבתר למד אזלינן עיי"ש וכאן הלא הלמד חול ולמה לא ילפינן דאינו נוהג רה"ג בכלאים, וע"כ דלאו דמשנתינו אתיא כר"ש, דא"כ הו"ל למיתני חומר במתנות שנוהגים בכלאים משא"כ ברה"ג רק דלא נחית התנא עצמו בפלוגתא וז"ב:

י׳

הלוקח חייב להפריש. הרמ"א כתב אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו כו' הלוקח חייב ליתן ואם פירש לו אני מוכר לך הכל שניהם פטורים. ותמה הר"מ רבקש, דאם בתלוש שמכר לו לאחר הגיזה הלא כבר נתחייב המוכר ואיך יפטר, והרב בש"ך הוסיף על דברי הרמ"א ז"ל אם אחר הגיזה מכרה המוכר חייב דהא משעת גזיזה חייב ליתן כו' והלוקח פטור דלאו גז צאנך הוא ואם בעודו מחובר מכרה לו ופירש הכל אני מוכר לך שניהם פטורים המוכר פטור דבעודו מחובר לא חל עליו רה"ג ובשעת גזיזה לאו גז צאנך הוא דגיזה לאו שלו וכן הלוקח פטור דלאו גז צאנך דצאן אינו שלו כו' עכ"ל, [וראיתי שכל זה לקח מדברי הלבוש יעו"ש] ונתבונן נא דאיך נוכל לאמר דהמוכר גז צאנו במחובר פטור המוכר דגיזה אינו שלו דא"כ מה נעשה בהך דלעיל ריש פירקא דמשני רבא במקדיש גיזה עצמה סד"א ליגזוז וליפרוק וליתב ליה הלא במוכר כה"ג הגיזה במחובר שניהם פטורים וקרא למה לן וצ"ע. ושוב התבוננתי דאפשר ליישב דבריו עפ"י מה שמצאנו גבי בכורים דאם מכר פירות שדהו אינו מביא הלוקח בכורים דליכא אדמתך והמוכר אינו מביא ובכ"ז כי חזר המוכר ולקח הפירות מביא כמבואר בירושלמי דבכורים וברבינו, א"כ אפשר דה"ה הכא להש"ך אם יחזור המוכר ויקנה הגיזה מיד הלוקח חייב בראשית הגז וע"ז שפיר ממעט אם גזז ופדה מיד הקדש דפטור, וה"ה אפשר דאם לקח ג"כ פטור דמחוסר לקיחה ודוק, כ"ז טרחתי לחיבת פה קדוש הש"ך וככהנא מסייע לכהנא, אבל לא דמי לבכורים דתמן פסק רבינו פ"ב הי"ד דהלוקח פירות תלושין עם הקרקע חייב בבכורים, וכגוונא דא בראשית הגז אם לקח הגז והצאן ודאי פטור לשיטת רש"י דלוקח גז במחובר פטור ודוק: ודעת רש"י ז"ל נראה דמיירי משנתינו במוכר במחובר והלוקח פטור דלאו צאנו הוא רק המוכר אינו רשאי למכור הגיזה לפטור אותם, ופירש שאינו יכול למוכרן מצידו כיון דשל כהן הוא כשיגוזו דהוא חייב ליתן ראשית הגז ואם פירש הכל אני מוכר לך [ולא שייר המוכר מידי] א"כ החיוב של המצוה רמי על בעל הצאן הוא המוכר ליתן ראשית הגז רק מדמכרן הוה כמזיק מת"כ כיון דלא שייר מידי ובזה הואיל ומשתרשי ליה חייב לשלם לכהן, אבל הלוקח פטור דאין כאן דבר מצויין דנאמר דנטל של כהן ולא הוה כמו זרוע ולחיים כו' דהמה דבר המצויין ומופרש לעצמו ועליהם המצוה ליטול והתם ג"כ החיוב מצד המוכר [ששחט ובשעת שחיטה בא החיוב הזה] דנוטלן מיד הלוקח והלוקח מנכה לו הדמים, אבל הכא אין כאן דבר מצויין לכן הלוקח פטור לגמרי, והמוכר תליא בפלוגתא דהפוסקים המה התוס' דסברי דמוכר מתנות כהונה חייב דקא משתרשי ליה ה"נ חייב לשלם, ולרבינו ור"ן פטור לשלם דהם מדמי מוכר מתנות כהונה למזיק, ודוקא זרוע כו' דאיתנהו בעינייהו, אבל ראשית הגז כיון דלוקח פטור מצידו והכל נמכר לו מצד המוכר ליתנהו בעין דאינם מצויינים, כן נראה ברור כוונתו, א"כ תבין ותשכיל דגם בתלוש אם לא שייר מידי הוה כמזיק מת"כ ופטור לשלם ודלא כהש"ך והר"מ רבקש שחלקו בין תלוש למחובר ובשניהן החיוב רמי על המוכר והלוקח פטור, רק בלא שייר חייב דמסתמא המוכר לא מכר מתנות כהן והדמים שנטל נטל עבור הצמר שנשאר לבד הניתן לכהן, והדין כמו בזרוע כו' דאינו מנכה לו מן הדמים עיין ותשכח. והנה הסברא שכתבנו דהוה כמזיק מת"כ במוכר בפירוש הכל ומיקרי ליתנהו בעינא נראה נכון ומצאתי שכוון לזה המעדני יו"ט אות מ', אולם מדברי רבינו אשר נראה שהבין בפירוש רש"י דאם מכר בתלוש אין בידו למכור חלקו של כהן וא"כ הוה כמו דאיתנהו בעינייהו דנוטל הכהן מן הלוקח והלוקח מנכה למוכר מן הדמים, אבל במחובר הלא מכר בשעה שעדיין לא זכה הכהן ואף דבשעת הגיזה מתחייב המוכר מ"מ כיון דהמה נמכרים ללוקח הוה כמזיק מת"כ ופטור ואינו נוטל מן הלוקח כלום דלא חשיב כאיתנייהו בעינייהו וזה ממש כדברי הר"מ רבקש, אבל מה שהבין הש"ך דליכא חיוב מצוה על המוכר אינו וכמוש"כ בס"ד: והנה שיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר חייב, א"כ ה"נ בלקח הלא הלוקח חייב להפריש ובכ"ז כי שייר חייב המוכר דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה אע"ג דאיהו אינו חייב [וכמו דאמר בירושלמי גבי פאה אעפ"י שלא התחיל לקצור] ואם לא שייר הרי הלוקח חייב להפריש כדינו, ולפי פירושו הך דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך אכ"מ כלל והוא סותר הכוונה, ובודאי שלא היה בגירסת רבינו, והדמיון קשה לפ"ז, דתמן שפיר לא מזבין מתנות כהן דכיון דכבר נתחייב א"כ מסתמא מכר לו לבד המתנות [היכי שלא שקלו במשקל] אבל הכא שלא נתחייב עדיין מנא לן [וה"ה לרש"י לשיטת הש"ך דאין על המוכר חיוב כלום ג"כ לא דמי דתמן כבר נתחייב בנתינתן ומש"ה לא מכר לו מסתמא] ואולי מיירי במוכר בתלוש רק ששייר במחובר ומ"מ הדין אמת ג"כ במחובר ולפי דבריו אם מכר במחובר ופירש אני מוכר הכל מ"מ חייב הלוקח ופשוט מאוד: והנה לשיטתו צ"ע הך קושיא שהקשיתי לעיל מהך דרבא דאין לומר דמשום דהקדש מחייבי כמו כל לוקח דעלמא צריך קרא לפטור, דזה ליתא דהא אמר הגמ' לעיל דאם הוה צאן וגיזה של הקדש [למ"ד דבקדשי בה"ב א"צ העמדה והערכה] פטור ג"כ מקרא דצאנך דרשות גבוה פטור ממת"כ וא"כ דחוק טובא דרבא יסבור דרשות הקדש בר חיובא וככל לוקח דעלמא וצ"ע. ונראה דהגמ' בב"ק (דף ע"ו) קאמר ודקא אמרת מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה התם כו' הכא אכתי תורא דראובן מקרי ותניא בברייתא (בדף ע"ט) גנב והקדיש חייב בד' וה', והנה התוס' חלקו דהקדש בה"ב הוה כמכירה עיי"ש אולם רבינו לא חילק ודעתו דהברייתא דחויה מן המשנה דתמן, ועיין מלחמות להרמב"ן שהביא מירושלמי דתמן ז"ל ר' יוסטא בר ר' מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבל למעשר [פירוש דמקח קובע] מתיב ר"ל והתנינין גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר [פירוש דאינו חייב ד' וה' על הקדש עצמו] ודכוותיה הפודה אינו כלוקח ומסיק מילתיה דר"ל אמרה מכירה כפדיון, [פירוש הא לא דמי מכירה לפדיון ודלא כריש לקיש] וטעמא דאינו חייב על ההקדש משום דראוי הוא לפדותו ולאכלו, ופירושו ע"ד דאמרו בפ"ק דמעשרות הפקר יצא מידי בעלים הקדש לא יצא מידי בעלים שמאחר שאומרים לו פדה ראשון [פירוש דהוא מוסיף חומש] ולכך הוה עדיין ברשותו, וא"כ מוכח כרבינו דאפילו מקדיש לבדק הבית אינו חייב בד' וה' ועיין גהש"ס שם והבן. וא"כ השתא ניחא שפיר דסד"א דהמקדיש חייב למיפרק ולמיתן ראשית הגז דלא דמי למוכר ובפרט דהכא עומד ליפדות ולא קאי למיהוי ברשות הקדש והמקדיש אומרין לו פדה ראשון ולכך ברשות המקדיש קאי וזה נכון, אבל שיטת הש"ך א"א לפרש כן דהוא כתב אליבא דהרא"ש והוא סובר דהמקדיש חייב דו"ה וכמכר דמי ודוק: אולם עדיין אינו מובן לי איך סובר רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג חייב איך יפרש הך ברייתא בחולין (דף קל"ג) עו"ג וכהן שמסרו צאנן לישראל לגזוז פטור [וה"ה בזרוע ולחיים אם נתנו לשחוט] הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע ולחיים כו' יותר מראשית הגז כו' וערש"י שם, דמפורש דאפילו לוקח במחובר פטור דומיא דלוקח בזרוע כו' דמיירי קודם שחיטה דבכה"ג חייב ליתן אותם לכהן. וראיתי להמפרש תנא תוספאה על תוספתא זו דאיתא בתוספתא דילן רק נלקה בחסר ויתר וכן לשונה, כהן ועו"ג שנתנו בהמתן לישראל פטור מראשית הגז כו' ופירוש דאתיא כר' אלעאי דסובר דאם גדלו בפטור פטור וכמו בתרומה דאם גדל יותר משליש בפטור תו פטור ה"נ פטור וכמו דמסיק בתלמודין קל"ו עיי"ש, ומיירי שנתנו או מכרו הבהמה וגיזה שעליה כולה לישראל, אבל מה אעשה דנעלם ממנו סוגיא דלעיל דקא פשיט הך דראש שלך וכו' גבי מתנות. ואם נאמר דגרסינן בגמרא וכהתוספתא דילן ובכ"ז משמע לגמרא דמיירי בלא מכרו הבהמה עם הגיזה רק הגיזה לבדה מכרו ומ"מ פטור הישראל כיון דגדל בפטור וכר' אלעאי, ומ"מ פשוט דבזרוע ולחיים אם לוקח הראש קודם שחיטה חייב וצ"ע: והנה זה פשוט לשיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר חייב ואמאי גבי הקדש כי שייר לעצמו גיזה פטור, דלא דמי כלל, דתנן מכר לו העו"ג שיגוז הצאן מבהמתו ושעבד לו הבהמה שיגזוז אותה ישראל ומש"ה חייב הלוקח, אבל הכא הוא שייר לעצמו ולא שעבדו הקדש את הצאן שיגוז אותם דהקדש לא שייך ששעבד ומש"ה פטור שאין הצאן שלו ופשוט. ובזה ניחא מה דמייתי הגמ' מזה ראיה למכר אחת [דמפרש שמכר הגיזה] דהכא כשגזז האחת שוב אותה אינה משועבדת לו כלל וכי גזז השנית הראשונה אינה שלו, וכן מדוקדק בלשונו, דז"ל לקח הצאן לגיזתן חייב כו' ואעפ"י שחוזרין הצאן לעו"ג אחר גזיזה כו', ודוק בכ"ז:

י״א

או גיזת זכרים כו'. כבר תמהו על דבריו דזה נגד הסוגיא דזכרים ונקבות חד מינא הוי ורק עצה טובה קמ"ל. אמנם סברת רבינו ברורה \דלפום מה דמסקינן בסוף פירקא בטעמא דמשנתינו דמש"ה המוכר חייב להפריש מן המשוייר על הכל הוא משום דחזקה דאין אדם מוכר מתנות כהונה ומסתמא שיירן אצלו אבל בלא זה הלוקח חייב להפריש מן הדין ולשיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר הלוקח חייב ליתן לכהן א"כ א"ש בפשיטות דאם מכר הנקיבות והלבנות א"כ אמרי דלא שייך חזקה אין אדם מוכר מת"כ דאדרבא בזה מכר המתנות כי היכי דלפרוש הלוקח מן הגיזה דרכיך וטוב יותר וא"כ הלוקח חייב להפריש מן הדין וזה נותן לעצמו וזה לעצמו ואם מכר הזכרים אמרי מהיכי תיתי יפסיד את עצמו לשייר לעצמו ליתן הלבנות והרככים והטובים על השחופות והקשים ולכן בכל גווני חייב הלוקח להפריש כדינו, אבל בשייר המוכר נאמר ודאי לא מכר המת"כ ורוצה לקיים המצוה בכל צאנו ולא שייך דמפסיד דהא נוטל דמים עבור הצמר ומסתמא נטל המחיר של הצמר באופן שיפטור הלוקח מליתן לכהן, ומה דשקיל וטרי הגמרא הוא אליבא דרב חסדא דמשנתינו ר' יהודה הוא דאם שייר המוכר חייב מן הדין גבי פאה להפריש ממה ששייר אצלו ואם לא שייר זה נותן לעצמו כו', ולכך תליא שפיר אם חד מינא הוי או תרי מיני דחדא מינא מצטרפות ושני מינים אינן מצטרפין [ובירושלמי פאה אמר ג"כ תמן אפילו לא התחיל לקצור דעדיין לא נתחייב בעל השדה בכ"ז אין אדם מוכר חובתו ומסתמא שייר אצלו שיפריש מחלקו על כולו] זה סברת רבינו ומתוקה מאוד: אמנם דע דחלוקת המינים לר' אלעאי בצמר לא דומה לחלוקת המינים \בתרומה דשם קפיד על מיני כלאים וכל החיטים מין אחד דלאכילת כהן קיימי, אבל כאן צמר דללבישה חלוקת מינים תליא במראה כמו שחופות ולבנות, ודוגמא להא דאמר בפ' התערובות אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן בחזותא דכל דבר לפי יחס שלו, ורק דתלמודין רוצה להביא דר' אלעאי בעצמו סובר דאין מפרישין בתרומה מין על שאינו מינו, ומביא תוספתא דתני ר' אלעאי בעצמו פלוגתא דב"ש וב"ה לענין שחורות ולבנות דב"ה סברו תורמין אבל שני מינין סבר דאין תורמין כמו חיטים על שעורים וכן כאן בצמר שחופות ולבנות, ופשוט אך משום שבלא התבוננות מתעה ההשקפות כתבתי זה, ויעויין פנים מאירות ח"א סימן ו' בזה. (נ"ב. והעיקר כגירסת תוספתא בהת"ק תורמין זע"ז יעו"ש ודלא כרש"י ועי' חי' ר"ן והאמת כמו שביארתי ומקום הניחו לי בס"ד.):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י׳

ד׳

אין חייבין בראשית הגז וכו' אלא כדי ללבוש. משנה בחולין ריש פי"א, ומן התימה על הטור ביו"ד שלא פי' דדוקא מן הכבשים יעו"ש, ובש"ס קא פשיט לה מקרא דלעמוד לשרת דבר הראוי לשירות ואהא קשיא ליה לש"ס אלא גיזה גיזה למאי אתא ותירצו למעט לצמר קשה, ומן התימה על רבינו שסיים שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה שנראה כונתו לרמוז למ"ש בש"ס מקודם תתן לו ולא לשקו והא למסקנא דגיזה גיזה ממעט לצמר קשה אין אנו צריכין ללו ולא לשקו. ויותר תימה על הרדב"ז שכתב על דברי רבינו הא דגיזה גיזה למעט צמר קשה וסיים ז"ל ואמר תתן לו ולא לשקו כדי לפרש דברי רבינו והא למסקנא אין צריך לזה, ועיין לרבינו בפי' המשנה מ"ש, שלא באתי לכונתו. וא"ת נחזי אנן למסקנא דדרשינן גיזה גיזה למעט צמר קשה למאי אצטריך תתן לו ולא לשקו, כבר הקשה כן הרב גופי הלכות דף כ"ד ולא תירץ, והרב שער המלך הל' יו"ט פ"ג ה"ב תירץ דכיון דבדף קל"ז דריש מלעמוד לשרת שיעור הנתינה אי לאו לו ולא לשקו לא הוה דרשינן אלא ההיא דרשא לחודא והגזרה שוה הוה אתי למילף גיזה מבכור וכו' אלו דבריו, וליתא דהאי דרשא דלעמוד לשרת דר' יהושע בן לוי אינה אלא חדא דבר הראוי לשירות אלא דמכח תפשת מועט תפסת מוקמינן לקטן שבבגדים, ועוד לפי דבריו הו"ל לש"ס לדחות דנילף מלעמוד לשרת לההיא דרשא דדף קל"ח והגזרה שוה דגיזה גיזה למילף מבכור והיה יוצא הדין להיפך. ולענ"ד נראה במאי דדריש במתני' שם דף קל"ה תתן לו שיהיה בו כדי מתנה וכן ראיתי לרש"י בפי' החומש ע"ש ר' עקיבא דדריש מתתן לו שיהיה חמשה יעו"ש נמצא דלאלו הדרשות אצטריך לו בעד תיבת תתן, דבלאו לו לא שייך תתן ולמסקנא לא דרשינן לו ולא לשקו אלא דלס"ד היה דורש גם תבת לו או למאן דלא דריש כר' עקיבא דמסיק לחמש צאן מקרא אחרינא אשר בזה מתורץ קושיא אחרת שהקשה הרב גופי הלכות שם דכיון דדרשינן לו ולא לשקו למאי איצטריך דלא תגוז ולא תעבוד לחייב על גיזת השור מדאיצטריך הכא לו ולא לשקו מכלל דגיזת שור חשיב גיזה דיש לומר דהוה דרשינן האי לו לחמש דתתן או לכדי מתנה ואגב כתב קרא לו משו"ה איצטריך ההיקש. ועוד י"ל דכיון דקרא כתיב צאנך איך אפשר לומר מדאיצטריך לרבות גיזת שור. ועוד י"ל דאף דדרשינן לו ולא לשקו לא אמרינן מדאצטריך דבכלל גיזה איתיה גיזת שור אלא לעולם דגיזת שור לא שמיה גיזה ומיעט שקו דהינו גיזת צאן מהקשה שבו דמצאן יוצא דק לבגדים נאים וקשה לשקים ולהכי איצטריך לו ולא לשקו ושוב ראיתי להתוס' פ"ג דמעילה דף י"ג ע"א ד"ה אתיא שהקשו כקושיא זאת וז"ל וא"ת וכו' תיפוק ליה וכו' בשר ולא חלב וכו' ועיין מה שתירץ משם מורי וה"ה הכא וק"ל.

ו׳

אבל אם גזז וכו'. עיין להמל"מ שכתב משם הטור יו"ד דבבא לצאת ידי שמים חייב יעו"ש, וכן מבואר בדברי רבינו לעיל בפ"ט הי"ד וכמ"ש מרן שם ושזו היא דעת התוס' והרא"ש יעו"ש ודו"ק.

ח׳

המפריש וכו' חייב באחריותו. עיי' מ"ש המל"מ ומ"ש מהר"ח אלגאזי בספר בני חיי חלק או"ח סי' תרצ"ד הגהת הטור אות ג' ומשאת משה בשניות סי' ד' ומ"ש בחידושיי להל' תרומות פי"ב הי"ז הלא הוא בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב וע"ג לעיקר קושייתו, ברם בפי' דבריו כך צ"ל דמה שכתב וכמ"ש הר"ן שם היינו מ"ש שדעת התוס' שצריך לצאת ידי שמים ומשו"ה נקט הזיק או אכל דבאיתנהו בעין אפי' בידי אדם חייב דאילו הר"ן גופיה כתב להיפך דמטעם ממון שאין לו תובעים מה לי איתנהו בעינייהו מה לי ליתנהו ולפי חומר הנושא כתבתי כן גם כי ספר הר"ן כעת אינו מצוי אצלי כי אם ע"פ מה שהעתיק מרן פ"ט הי"ד לעיל יעו"ש, ומ"מ תירוץ הרב נכון דרבינו פסק כהתוס' וכמ"ש מרן שם ועיין שם בספרי אגורה באהלך.

ט׳

הלוקח וכו'. עיין במ"ש מרן ז"ל ועיין במ"ש רבינו בהל' ט"ו דלא כפי' רש"י והר"ן, ואנכי הדיוט לא ידעתי לפי' רבינו זה בש"ס דגזז ומכר ראשונה רצה לומר הגיזה היאך אתי לישנא דש"ס רבי נתן אמר פטור וכו' בעינן צאנך וליכא וכו' והא הצאן לא מכר אלא הגיזה.

י״ד

השותפין וכו' והוא שיהיה וכו'. וכתב מרן נראה שהוא מדין חלה בנשים וכו' יעו"ש, ואחר נשיקת ידיו ורגלי קדשו דבריו תמוהים במאד מאד דהא דנשים שנתנו לנחתום היינו טעמא משום שלש הנחתום הכל בבת אחת שלא מדעת הנשים יעו"ש במתני' פ"א דחלה, וראיה לזה דסתם רבינו לעיל פ"ו ה"ו עיסת השותפין חייבת בחלה דנראה דאף דליכא בכל אחד מהן כשיעור חייבת וודאי טעמו דשותפין נעשה כמי שהיא הכל מאחד משא"כ בנשים דשלא מדעתן נתערב, וכן בהל' ט' כתב בהיו שותפין ישראל עם נכרי אם יש בשל ישראל כשיעור עיסה החייבת חייב ואם לאו פטור מכלל דבשני ישראלים אין צריך שיעור עיסה החייבת בכל אחד אלא די בשניהם שיעור עיסה החייבת וזה ברור וצ"ע.

י״ז

ראשית וכו' יראה לי וכו'. עיין להרדב"ז שכתב שהוצרך רבינו לזה לפי שכתוב ראשית גז צאנך תתן לו סד"א לו ולא לכהנת לזה כתב דיש ללמוד ממתנות דשקולים הם וכו' יעו"ש. ונ"ל בכונתו דקשיא ליה בדברי רבינו שכתב יראה לי וכו' שהרי כתב רבינו בפ"א הל' י"א דראשית הגז ניתן לכהנות דאיתקש לתרומה דכתיב ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך וא"כ איך הוצרך כאן ללמוד מסברתו דשקולים הם עם מתנות ולזה כתב לפי שכתוב ראשית וכו' כלומר דנהי דיש לנו היקש אבל מי אמר לנו דלזה איתקש נימא דאיתקש לחומרא כי היכי דתרומה אינו נאכל אלא לכהנות בהיותן ברשות אביהן אבל לא כשנישאו לישראל ה"נ ראשית הגז אינו ניתן לכהנת אשת ישראל לזה הוצרך רבינו בכאן לומר יראה לי דכיון שהן חולין ולא הוי כתרומה א"כ ההיקש הוא דניתן לכהנות כמו מתנות ודו"ק. ועיין למהר"י קורקוס ז"ל שכתב דאף שבש"ס פ' בא סימן מבואר דראשית הגז איתקש למתנות וא"כ למה הוצרך רבינו לומר יראה לי וכו' משום דכתיב ראשית דגנך וראשית גז צאנך וכו' דמשמע דלמי שאתה נותן תרומה אתה נותן ראשית הגז לכך כתב כיון שהן חולין וכו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דהרי הוא האמת דתרומה ניתנת לכהנות ולהכי איתקש לומר דניתנת לכהנות וכמ"ש רבינו בפ"א וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י׳

ו׳

אבל אם גזז הצמר וצבעו כו'. ומ"מ בבא לצאת ידי שמים חייב ליתן הדמים וכ"כ הטי"ד סי' ס"א גבי מתנות כהונה יע"ש:

ח׳

המפריש ראשית הגז ואבד חייב. הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעין וכמ"ש הר"ן שם דבאיתנהו בעין לא שייך טעמא דממון שאין לו תובעין ולפי זה נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא אי אפשר לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר כו' נפטר משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגיזה ואע"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן לו הדמים מ"מ הכא אין כאן חיוב דמים דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם. ודע שדין זה השמיטו הטור ולא ידעתי למה:

י״ג

כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות כו'. כתב מרן ב"י י"ד סי' של"ו ופסקו הרא"ש והרמב"ם כב"ה ולא ראיתי בדברי הרא"ש הכרח שיפסוק כב"ה. ומ"ש על דברי בה"ג ומר חפץ וכן מסתבר לא קאי אלא במה שפסקו כר' ינאי וכן מבואר בדבריו. עוד כתב מרן שם אבל הרמב"ם פסק כר"י ואין ספק שט"ס נפל בספרים בזה וכן במ"ש אבל הרמב"ם לא הצריך שיהיו מחומשות ובפ"י פסק דבעינן שיהיו מחומשות ועיין בל"ח ובמקום אחר הארכתי (א"ה חבל על דאבדין) :

י״ז

לפיכך אני אומר כו'. עיין לעיל פ"א:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין י׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין כל הרמב״ם