רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ז׳

ספר זרעים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ז׳

הלכה א׳

שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן שִׁעוּר הַחַיָּב בְּחַלָּה וְאֵין בְּאַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר וְנָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ וְנָשְׁכוּ זוֹ אֶת זוֹ אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנַיִם אֲפִלּוּ הֵן מִמִּין אֶחָד פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. שֶׁסְּתָם שְׁנַיִם מַקְפִּידִין. וְאִם יָדוּעַ שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין עַל עֵרוּב הָעִסּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

הלכה ב׳

הָיוּ שְׁתֵּיהֶן שֶׁל אִישׁ אֶחָד אִם הָיוּ מִמִּין אֶחָד מִצְטָרְפִין וְחַיָּבוֹת בְּחַלָּה וְאִם מִשְּׁנֵי מִינִין הָיוּ אֵין מִצְטָרְפִין. שֶׁסְּתָם אֶחָד אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם הָיָה מַקְפִּיד שֶׁלֹּא תִּגַּע עִסָּה זוֹ בְּזוֹ וְלֹא תִּתְעָרֵב עִמָּהּ אֲפִלּוּ הָיוּ מִמִּין אֶחָד אֵין מִצְטָרְפוֹת:

הלכה ג׳

וְכֵיצַד מִצְטָרְפוֹת. אִם הָיוּ שֶׁל אֶחָד מִמִּין אֶחָד עִסַּת הַחִטִּים שֶׁנָּגְעָה בְּעִסַּת הַכֻּסְּמִין מִצְטָרְפוֹת. נָגְעָה בִּשְׁאָר הַמִּינִין אֵין מִצְטָרְפוֹת. וְכֵן עִסַּת שְׂעוֹרִין שֶׁנָּגְעָה בְּעִסַּת הַכֻּסְּמִין אוֹ שִׁבּלֶת שׁוּעָל אוֹ שִׁיפוֹן וְכֵן עִסַּת כֻּסְמִין וְשֶׁל שִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשֶׁל שִׁיפוֹן שֶׁנָּגְעָה כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן בַּחֲבֶרְתָּהּ הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

הלכה ד׳

עִסַּת חָדָשׁ אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת לְשֶׁל יָשָׁן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תּוֹרְמִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. וְלֹא יִתְרֹם מֵאֶמְצַע שְׁתֵּיהֶן אֶלָּא יָבִיא עִסָּה אַחֶרֶת חָדָשׁ אוֹ יָשָׁן וְיִצְטָרֵף לָהֶם לְהַשְׁלִים הַשִּׁעוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֵמוּרִים בְּעִסָּה שֶׁנָּגְעָה בְּעִסָּה אַחֶרֶת. אֲבָל הַבּוֹלֵל קֶמַח חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עִסָּה אַחַת הֲרֵי חֲמִשְּׁתָּן מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר עִסַּת חַלָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ה׳

עִסָּה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר מִכָּאן. וְעִסָּה פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר מִכָּאן. וְעִסָּה שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה בְּאֶמְצַע כְּגוֹן עִסַּת אֹרֶז אוֹ עִסַּת תְּרוּמָה אוֹ מְדֻמָּע אוֹ עִסַּת עַכּוּ"ם. אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת שֶׁהֲרֵי דָּבָר הַפָּטוּר מִן הַחַלָּה מַבְדִּיל בָּאֶמְצַע:

הלכה ו׳

הָיָה בָּאֶמְצַע עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ מִצְטָרְפוֹת שֶׁהָעִסָּה שֶׁבֵּינֵיהֶן כְּבָר הָיְתָה מְחֻיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְכֵן אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן עִסַּת הֶקְדֵּשׁ מִצְטָרְפוֹת מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לִפְדּוֹתָהּ וְתִתְחַיֵּב בְּחַלָּה. וְכֵן אִם הָיְתָה בֵּינֵיהֶן עִסַּת מִין אַחֵר אוֹ עִסַּת אִישׁ אַחֵר אוֹ עִסַּת חָדָשׁ הֲרֵי שְׁתֵּי הָעִסּוֹת שֶׁבַּצְּדָדִין מִצְטָרְפוֹת לְחַלָּה:

הלכה ז׳

שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה מִזּוֹ וְחַלָּה מִזּוֹ וְחָזְרוּ וְנָגְעוּ זוֹ בָּזוֹ וַהֲרֵי בִּשְׁתֵּיהֶם כַּשִּׁעוּר חַיָּבִין לְהַפְרִישׁ מֵהֶן חַלָּה שֶׁהַחַלּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֵינָן כְּלוּם:

הלכה ח׳

שְׁנֵי עַכּוּ"ם שֶׁעָשׂוּ עִסָּה כַּשִּׁעוּר וְחִלְּקוּהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ. וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ לַשִּׁעוּר הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת. שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת חוֹבָה כְּשֶׁהָיוּ עַכּוּ"ם שֶׁהֲרֵי פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר הָיָה בְּיַד כָּל אֶחָד מֵהֶן:

הלכה ט׳

אֲבָל שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים שֶׁעָשׂוּ כָּךְ וְחָזַר כָּל אֶחָד אַחַר שֶׁחִלְּקוּ וְהוֹסִיף עַל חֶלְקוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לַשִּׁעוּר הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שֶׁכְּבָר הָיְתָה לָהּ שְׁעַת חוֹבָה וְהֵן הָיוּ פְּטוּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ לְחַלֵּק:

הלכה י׳

הָיְתָה הָעִסָּה בְּיַד הָעַכּוּ"ם וְהַיִּשְׂרָאֵל בְּשֻׁתָּפוּת וְחִלְּקוּ. וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר הָעַכּוּ"ם וְהוֹסִיף הַגֵּר עַל שֶׁלּוֹ [וְיִשְׂרָאֵל עַל שֶׁלּוֹ] עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֶחָד עִסָּתוֹ לַשִּׁעוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיֶּבֶת וְשֶׁל עַכּוּ"ם פְּטוּרָה:

הלכה י״א

הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֵבִיא עִסָּה שְׁנִיָּה שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ עִם שְׂאוֹר זֶה שִׁעוּר עִסָּה שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְנוֹתְנָהּ בְּתוֹךְ הָעִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ. וּמַפְרֵשׁ מִן הָעִסָּה הַשְּׁנִיָּה שִׁעוּר חַלָּה עָלֶיהָ וְעַל הַשְּׂאוֹר כְּדֵי שֶׁיִּטּל מִן הַמֻּקָּף. וְאִם אֵין לוֹ עִסָּה שְׁנִיָּה נַעֲשֵׂית זוֹ כֻּלָּהּ טֶבֶל וּמַפְרִישׁ חַלָּה עַל הַכּל שֶׁהַטֶּבֶל בְּמִינוֹ אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא:

הלכה י״ב

עִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה אֵינָהּ כְּחַלָּה. וַהֲרֵי הִיא כְּחֻלִּין לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה. שֶּׁאֵין הַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּמֻתָּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ שְׁתֵּי עִסּוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה נוֹטֵל כְּדֵי חַלַּת שְׁתֵּיהֶם מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וְנוֹתְנוֹ בָּאֶמְצַע סָמוּךְ לָעִסָּה הַטְּהוֹרָה וּמוֹשֵׁךְ מִן הַטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה כְּדֵי בֵּיצָה כְּדֵי לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף:

הלכה י״ג

עוֹשֶׂה אָדָם עִסָּה טְהוֹרָה וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ וּמַנִּיחָהּ אוֹ מַנִּיחַ מִקְּצָתָהּ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלּוֹת שֶׁל עִסּוֹת אֲחֵרוֹת. וַאֲפִילוּ נִטְמְאוּ הָעִסּוֹת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה הָעִסָּה שֶׁהִנִּיחַ כֻּלָּהּ חַלָּה וְיִתְּנֶנָּה לַכֹּהֵן. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל מֵאֹכֶל אָדָם. אֲבָל מִשֶּׁתִּסְרַח אֵינוֹ מַפְרִישׁ עָלֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ אוֹתָם הָעִסּוֹת שֶׁמַּפְרִישׁ עֲלֵיהֶן סָפֵק אִם הוּרְמָה חַלָּה מֵהֶן אוֹ לֹא הוּרְמָה שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ז׳

א׳

שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור ואין באחת מהם שיעור ונשכו זו בזו אם יש קפיד' בעירובן פטורים מן החלה ואפילו אדם אחד ומין אחד אין מצטרפות ואם אין קפידא מצטרפות דהא ראויות להעשות עיסה אחת וכולל קמח חמשת המינין ועושה להם עיסה מצטרפות כדאמרינן לעיל.

ה׳

שתי עיסות שאין בכל אחד מהם כשיעור ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע נושכת בזו ובזו אינם מצטרפות שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל ביניהם ואם היתה עיסה שבאמצע מחוייבת בחלה אלא שכבר הורמה או היתה ראויה להתחייב בחלה או שהיה קפידא בעירובה עם האחרות הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה דכיון דעיסה שבאמצע הויא ממין החיוב לא מפסקה בינייהו ואף על גב שהפרישו מהם קודם צירוף אם נצטרפו אחר כך חייבים להפריש והראשונות דפחות מכשיעור אינם כלום כדילפי'.

ח׳

עיסה שלא היתה לה שעת חובה כשהיו בעליה גוי ונתגייר והוסיף עד כשיעור חייבת שלא נדחית מעולם אבל פחותה מכשיעור של ישראל שהוסיף עליה עד כשיעור פטורה שהרי נדחית וגרע מעושה עיסתו קבין והשיבם או צירפם בסל דמיחייבי משום דראויות להעשות עיסה אחת אבל הכא דמעיקרא עשאה לחלק תו לא מיחייבא כשהשלימה לשיעור דהא היתה לה שעת חובה אלו לא עשאוה לחלק.

י׳

עיסת השותפין חייבת בחלה אבל שותפות גוי וחלקו והוסיף עד שהשלימה כשיעור של ישראל חייבת דלא היתה לה שעת חובה אפילו לא היה עושה לחלק ושל גוי פטורה דהוי כשעת חובה כיון שעשאה עם ישראל.

י״א

נתן שאור שלא הורם חלתה לתוך עיסה שהורמה מפריש מעיסה אחרת עליה ועל השאור ואם אין לו נעשה כולה טבל ונראה דהיינו מדרבנן דמדאוריתא בטלה ברובא ואין צריך להפריש עליה הואיל ואין בה כשיעור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ז׳

ה׳

עיסה שהיא פחותה כו' אינן מצטרפות כו'. ירושלמי פ"ד ה"ב, קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין באמצע, ועיין פירוש הרא"פ לפי גירסא שלנו, והך ירושלמי שייך למלתא דפליגי אביי ורבא במנחות פרק הקומץ רבה (דף כ"ד) גבי קמץ מן האבוד יעו"ש, וכזה במנחות (דף פ') גבי חילופי תודה דלאביי יכול להפריש גם מן החטים על השעורים המצטרפים ע"י הכוסמים ויעוין ירושלמי פאה פ"ב ה"ג מפריש מן הראשים על האמצעים כו' יעו"ש:

י״א

הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה כו'. ירושלמי פ"ג ה"ה, תני ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך, פירוש דנושך את הד' רובעין להשאור שלא הורמה חלתה ובצירוף איכא שיעור חלה ומפריש מהארבע רובעין לפי חשבון. ר' יונה בשם ר"ז זאת אומרת רובע שאור שנטבל במקומו טובל ד' רובעים במקום אחר, פירוש שזה שהשיעור להתחייב בחלה הוי חמש רבעין והוי אמינא דאם רובע אחד הוא מעיסה שכבר טבולה לחלה תו איננה יכולה להצטרף לארבע רבעין שלא נטבלו כדי לחייבן בחלה שכיון שהרובע כבר נטבל הלא הצירוף אינו פועל בה ותו לא חל עליה חיוב על חיוב והויא כמאן דקיימא לחודה ותו ליכא שיעור להתחייב בחלה בהנשאר, וכזה פי' גבי שבע לה טומאה שאינו מועיל צירוף יעויין תוס' שבת (דף צ"א) ד"ה פחות, לזה שמעינן מהכא דלא כן דאע"ג דהרובע שאור כבר נטבל מצטרף לטבול הד' רבעים לחיוב חלה ופשוט, ויעוין תוס' זבחים (דף ע"ז) וי"ל דאין מצטרף הך פורתא עם האחר שכבר נתקדש יעו"ש היטב: ונבאר בזה כל הסוגיא האמורה שם בהלכה, הדא אמרה שהנשוך תורה, פירוש דמפריש מהד' רבעין על השאור שכבר נטבל מן התורה אלמא דהנשיכה מצטרף מן התורה דאל"ה הוי כמפריש מן הפטור על החיוב כו' אלא נפרש מילהון דרבנן מן מיליהון דתמן תנינן גבי טבול יום [שפוסל תרומה] דב"ה אומרים אינו חיבור ע"י נשיכה ומסיים שם ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות ובין חמורות דהוי חיבור וקאי גם על רישא דחלות שנשכו וכפסק רבינו, וע"ז פליגי ר"ל ור"י דר"ל סבר דמה"ת אינו חיבור ולכן מה דבשאר הטומאות הוי חיבור הוא חומרא דרבנן לכן שמע מינה שאין חייבים עליו אם נגע טמא גמור בחלה אחת על החלה הנשוכה שאם יאכל ממנה טהור אינו חייב דמה"ת אינה טמאה ואין זה תרומה טמאה וצ"ל "שאין חייבים עליו משום טהור שאכל טמא" כצ"ל, [ובפרט דלא משכחת רק בטמא שרץ שהוא ראשון שנגע בחלה והוי שני, והנשוכה כיון דאינו חיבור מן התורה הוי שלישי וכתב רבינו פ"י משאה"ט דהוי דדבריהם ואינו חייב עליו וברור] ור' יוחנן סבר דכל הנך הוין חבור רק רבנן הקילו בטבול יום דקלישא טומאתיה ורחמנא קרייא טהור לחולין [ופוק חזי דשלישי עושה רביעי בקודש ואילו אוכל שנגע בטבו"י אינו פוסל קודש ויעויין פרק כשם ואכמ"ל] הוי דר' יוחנן סבר דהנשוך חיבור תורה ורשב"ל סבר אינו חיבור תורה, ובעי ר' זירא דלא דמיא דמה דפליגי בטבול יום היינו שדעתו להפריש ונשכו זה בזה בלא דעת האדם, אבל כאן שמשיך הארבע רובעין בכוונה כו"ע סברי שהנשוך תורה, [ולא צריך לאוקמי דהשאור באה מעיסה שנטבלה ע"י צירוף נשיכה דהוי ג"כ טבולה מדבריהם ולכן מפריש ע"י נשיכה וכדמשני רב הושעיא] ואמר אם נימא שאפילו כשהשיכו בידים פליגי בטבו"י אם הוי חבור רשב"ל כדעתיה דטבל בטל ברוב מן התורה ומה שמפריש הוי כמו שמעלה מדומע במאה ואחד שאינו אוסר תערובתו רק לפי חשבון, וא"כ הך שאור כבר נתבטל בעיסה דהוי מין במינו ואינו חייב רק מדבריהם לכן מועיל להפריש מהארבע רובעין שנתחייבו ע"י נשיכה דהוי כמפריש מדבריהם על של דבריהם ויעויין מנחות (דף ל"א) ודוק. והא דפריך מזיתי מסק שעדיין לא נגמרה מלאכתן והוי רק טבל דדבריהם וכן מוכח בשילהי מעשרות ועיין ירושלמי שם וכהפני משה, ודלא כהמפרש דתרומות זתים הוי דדבריהם וז"א ודוק: עוד שם בסוגיא מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והתנינין נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה כו' להיות מפריש עליה והולך, פירוש לקמן במשנה תנן דבדבר שאינו נוטל מן המוקף מניח חלה שתהא היא על עיסות שיגלגל לשם חלה, והלא אם הולך ומפריש ואחר זה כשכבר תהא רוב מהך עיסה קדוש בשם חלה תו מיעוט הטבל הנשאר בעיסה נבטלת תוך רוב העיסה שקדוש לחלה, ותו הוי מיעוט הטבל בהך עיסה בטילה ומותרת באכילה לכהן כמו רוב העיסה שהיא חלה, ואחרי זה כי מפריש על עיסות טבל אחרות הוי כמפריש מן הפטור על החיוב שהמיעוט פקע שם טבל מינה, א"ל ברושם שניכר מה שלא הפריש עדיין מהעיסה כו'. לקט דלעת מ"ד ע"כ תרומה טבל בטל ברוב וא"כ אם לא ירשום הרי המיעוט דלעת יתבטל בתוך הדלעת שנתקדש בשם תרומה ותו כי יפריש ממנו על אחרים הוי כמפריש מפטור על החיוב לכן צריך לרשום שיהא ניכר מה שלא הופרש עדיין ולא יתבטל כו', מ"ד מעלה הראשונה ע"פ הבור ואינו מעלה החמש חביות משום שעד שלא יפריש החמישית תתבטל בהנך ארבעה שנתקדשו בשם תרומה והוי כמפריש מפטור על החיוב הטבל שבבור, כן נ"ל לפרש שטחיות הסוגיא ודוק היטב:

י״ג

ספק אם הורמה חלה מהן או לא הורמה כו'. פירוש כגון תרומת מעשר של דמאי שאפאה הכהן ונטמאה דחייבת בחלה והחלה הוי חלת דמאי דאימור עישר הע"ה שלקחה מאתו והוי תרומת מעשר ואימור לא עישר והוי טבל וחייב להפריש ממנה חלה והוי חלת דמאי ואף שנטמאה ואסורה באכילה לכהן כל העיסה דהוי תרומע"ש שנטמא אבל להסיק בה תבשילו מותר כמבואר פי"ב מהלכות תרומות הי"ב וצריך להפריש חלה עליה דאימור לא עישר הע"ה תבואתו והוי טבל לחלה ואין מדליקין בטבל טמא כמפורש פ"ו ממעשר ה"ב לכן ניטלת מן טהור על הטמא בכה"ג בחלת דמאי אבל עמי הארץ לא נחשדו על החלה והוה"ד לכל חלת ספק ניטל מהטהור על הטמא, וזה מפורש בלשון רבינו ספק כו' שחלת דמאי כו' דמדמאי נלמד על כל ספק, ולדעת רמב"ן דתרומ"ע של דמאי מאכילין לעניים ודאי צריך להפריש מהן חלה וניטלת מהטהור על הטמא, וזה ברור. ואולי צ"ל כאן בירושלמי כמה דתימר מדמאי על דמאי תרומה ויחזור ויתרום ואמר כה כן, פירוש דכמו דבדמאי על דמאי חיישינן שמא אותו דמאי שהפריש ממנו הי' כבר מעושר והוי כמפריש מן הפטור על החיוב אמור כן כאן דמפריש חלת דמאי מן הטהור על הטמא ומשמע אפילו זבין מתרי גברי, ואימור הכא נמי שמא התרומע"ש של דמאי שאפאה והפריש ממנה חלה על שאר עיסות של תרומת מעשר של דמאי המחוייבין בחלה היא תרומע"ש גמורה ופטורה מן החלה והוי כמפריש מן הפטור על החיוב, ומשני כאן ברוצה לאכלה שם בדמאי אבל כאן שניטלת מן הטהור על הטמא ותרומת מעשר טמאה אינה ראויה רק לשריפה לכן ניטלת גם מן התרומת מעשר של דמאי ולא חיישינן לשמא הך פטור והך חיוב וכמו דהקילו כמה קולות בשמן שריפה כן הקילו בהדלקת ספק טבל טמא שטבולה לחלה ודוק. ולפי שהגהתי יש לפרש גם על תרומה של דמאי שניטלת מן הטהור על הטמא וכפי מה שפירשתי ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ז׳

ז׳

עיין בחידושיי הלכות ברכות פ"ג ה"א בכתב בא אלי.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ז׳

י״ב

ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י וכו'. עיין במה שכתב מרן לקמן רפ"י מהלכות משכב ומושב ועיין במה שכתב רבינו פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמה שכתב מרן שם:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ז׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין כל הרמב״ם