רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ו׳

ספר זרעים · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ו׳

הלכה א׳

הַלוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם חַיָּב בְּחַלָּה. וּמַפְרִישׁ מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה אֲפִלּוּ מִדְּפוּסִין הַרְבֵּה:

הלכה ב׳

אֵין חַיָּבִין בְּחַלָּה אֶלָּא חֲמִשָּׁה מִינֵי תְּבוּאָה בִּלְבַד וְהֵם הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יט) "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ". וְאֵין קָרוּי לֶחֶם אֶלָּא פַּת הַנַּעֲשֵׂית מֵאֵלּוּ אֲבָל הָעוֹשֶׂה פַּת אֹרֶז אוֹ דֹּחַן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַקִּטְנִיּוֹת אֵינָן חַיָּבִין בְּחַלָּה כְּלָל:

הלכה ג׳

הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַהֶפְקֵר וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה חַיָּבִין עָלֶיהָ בְּחַלָּה. וְכֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵלֶק תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וּמוֹתַר הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֶׁיִּפָּדוּ כָּל אוֹתָן הַמּוֹתָרוֹת הַכּל חַיָּבִין בְּחַלָּה:

הלכה ד׳

עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם וְעִסַּת שְׁבִיעִית וּסְפֵק מְדֻמָּע חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הַמְדֻמָּע פָּטוּר מִן הַחַלָּה:

הלכה ה׳

חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן קֹדֶשׁ. לְמָכְרָן בַּשּׁוּק לִנְזִירִים וּלְמַקְרִיבֵי תּוֹדָה חַיָּבִין בְּחַלָּה. לְפִי שֶׁבְּדַעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יֹאכְלֶנָּה:

הלכה ו׳

עִסַּת הַשֻּׁתָּפִין וְהָעוֹשֶׂה עִסָּה לְרַבִּים חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:

הלכה ז׳

הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַטֶּבֶל. בֵּין שֶׁהִקְדִּים חַלָּה לִתְרוּמָה בֵּין שֶׁהִקְדִּים תְּרוּמָה לְחַלָּה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וְאִם הִפְרִישׁ הַחַלָּה תְּחִלָּה לֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם הִפְרִישׁ תְּחִלָּה תְּרוּמָה לֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ חַלָּה:

הלכה ח׳

הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְהַאֲכִיל הַפַּת שֶׁלָּהּ לִבְהֵמָה אוֹ לְחַיָּה פְּטוּרָה. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. עִסַּת הָעַכּוּ"ם פְּטוּרָה:

הלכה ט׳

הָיוּ יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֻׁתָּפִין בָּעִסָּה אִם הָיָה בְּחֵלֶק יִשְׂרָאֵל שִׁעוּר עִסָּה הַחַיֶּבֶת בְּחַלָּה הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:

הלכה י׳

עַכּוּ"ם שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ חַלָּה. אֶלָּא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְתֵאָכֵל לְזָר. וְלָמָּה לֹא חָשַׁשְׁנוּ לָהּ שֶׁמָּא עִסָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא וְתָלָה אוֹתָהּ בְּיַד עַכּוּ"ם וּכְדֵי לְפָטְרָהּ. שֶׁאִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל יִפְטֹר עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל עִסָּתוֹ פָּחוֹת מִשִּׁעוּר חַלָּה:

הלכה י״א

הַמְעָרֵב קֶמַח חִטִּין וְקֶמַח אֹרֶז וְעָשָׂה מֵהֶן עִסָּה אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׂאוֹר חִטִּים לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז. אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה:

הלכה י״ב

עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּיַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ מַיִם רוֹתְחִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ תַּבְלִין אוֹ הִרְתִּיחַ הַמַּיִם וְהִשְׁלִיךְ הַקֶּמַח לְתוֹכוֹ וְלָשׁוֹ. אִם אֲפָאָהּ בֵּין בְּתַנּוּר בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין עַל הַמַּחֲבַת וְהַמַּרְחֶשֶׁת. בֵּין שֶׁהִדְבִּיק אֶת הַבָּצֵק בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחָן בָּאֵשׁ מִלְּמַטָּה עַד שֶׁנֶּאֱפֵית הַפַּת. בֵּין שֶׁהִרְתִּיחָהּ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק הַבָּצֵק. כָּל אֵלּוּ חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה בִּלְבַד אוֹ לְבַשְּׁלָהּ בִּקְדֵרָה הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה חַמָּה לֶחֶם בֵּין שֶׁלָּשָׁהּ בְּמַיִם בֵּין שֶׁלָּשָׁהּ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשִׁין אוֹתוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּדְבַשׁ וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּלֹא אֲפִיָּה פָּטוּר שֶׁאֵין חַיֶּבֶת אֶלָּא עִסָּה שֶׁסּוֹפָהּ לְהֵאָפוֹת לֶחֶם לְמַאֲכַל אָדָם:

הלכה י״ג

עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ תְּחִלָּה לַעֲשׂוֹתָהּ מַעֲשֵׂה חַמָּה וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ פַּת. אוֹ שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לֶאֱפוֹת פַּת וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה חַמָּה. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשׁוֹ לֶאֱפוֹתוֹ פַּת חַיָּבִין בְּחַלָּה:

הלכה י״ד

לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ. עֲשָׂאָהּ כְּעָכִין חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. עֲשָׂאָהּ כְּלִמּוּדִין פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:

הלכה ט״ו

כַּמָּה שִׁעוּר הָעִסָּה שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה. מְלֹא הָעֹמֶר קֶמַח בֵּין מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה מִינִים בֵּין מֵחֲמִשְׁתָּן כֻּלָּם מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הָעֹמֶר שְׁנֵי קַבִּין פָּחוֹת חֹמֶשׁ. וְהַקַּב אַרְבָּעָה לוֹגִין. וְהַלּוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת וְהָרְבִיעִית אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם בְּרוּם אֶצְבָּעַיִם וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת הֵם רֹחַב גוּדָל אֶצְבָּעוֹת שֶׁל יָד. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמִּדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עַל עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת בְּרוּם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּתְשִׁעַ אֶצְבַּע בְּקֵרוּב הוּא הָעֹמֶר. וְכֵן מִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע עַל שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע בְּרוּם שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע הִיא מִדַּת הָעֹמֶר. וּשְׁתֵּי הַמִּדּוֹת כְּאֶחָד הֵם עוֹלִים. וְכַמָּה מְכִילָה מִדָּה זוֹ כְּמוֹ אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה וְהֵם מִשְׁקַל שִׁשָּׁה וּשְׁמוֹנִים סְלָעִים וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי סֶלַע מִקֶּמַח הַחִטִּים שֶׁבְּמִצְרַיִם. שֶׁהֵם מִשְׁקַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים זוּז מִזּוּזֵי מִצְרַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה. וּמִדָּה שֶׁמְּכִילָה כַּמִּשְׁקָל הַזֶּה מִקֶּמַח הַחִטִּים הַזֶּה בָּהּ מוֹדְדִין לְחַלָּה בְּכָל מָקוֹם:

הלכה ט״ז

אָסוּר לְאָדָם לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר כְּדֵי לְפָטְרָהּ מִן הַחַלָּה. וְהַמַּפְרִישׁ חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא חֻלִּין כְּשֶׁהָיְתָה. עָשָׂה עִסָּה פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר וַאֲפָאָהּ וְנָתַן הַפַּת לַסַּל. וְחָזַר וְאָפָה פַּת אַחֶרֶת וְנָתַן לַסַּל אִם נִתְקַבֵּץ בַּסַּל שִׁעוּר חַלָּה הַסַּל מְצָרְפָן לְחַלָּה וּמַפְרֵשׁ הַחַלָּה מִן הַפַּת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יט) "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" מְלַמֵּד שֶׁהוּא מַפְרִישׁ מִן הָאָפוּי. וְאֵין הַתַּנּוּר מְצָרְפָן לְחַלָּה:

הלכה י״ז

הָיוּ הַכִּכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְנִתְקַבֵּץ מִן הַכּל שִׁעוּר חַלָּה חַיָּבִין בְּחַלָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בַּסַּל. אָפָה מְעַט מְעַט וְקִבֵּץ הַכּל עַל לוּחַ שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם חַלָּה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הִיא אֵינוֹ חַיָּב לְהַפְרִישׁ עַד שֶׁיְּצָרֵף אוֹתוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ:

הלכה י״ח

קֶמַח שֶׁלֹּא רִקְּדּוֹ אֶלָּא לָשׁוֹ בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ. הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכָל הַקֶּמַח עֹמֶר חַיָּב בְּחַלָּה. אֲבָל אִם נָטַל הַמֻּרְסָן מִן הַקֶּמַח וְחָזַר וְהִשְׁלִים שִׁעוּר הָעִסָּה בַּמֻּרְסָן שֶׁהֶחֱזִירוֹ לַקֶּמַח אֵינוֹ חַיָּב בְּחַלָּה:

הלכה י״ט

נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָּה לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂאוֹר לְחַלְּקָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יַעֲשֶׂנָּה פַּת. אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְחַלְּקָהּ בָּצֵק פְּטוּרָה:

הלכה כ׳

נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶם שְׂאוֹר. אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָלָן כַּשִּׁעוּר פְּטוּרָה:

קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ו׳

ב׳

אין חייבים בחלה אלא מחמשת מיני תבואה בלבד והם חטים ושעורים וכוסמין שבולת שועל ושיפון דכתיב הכא לחם וכתיב במצה לחם עוני מה התם לחם דחמשת המינין דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ הוא דיוצאין בהם ידי חובת מצה יצאו שאר דברים שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון אף כאן חמשת מינים כדאמר' יצא פת אורז ודוחן וכיוצא בהם.

ג׳

הלקט והשכחה והפאה וההפקר ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ותבואה שלא הביאה שליש אף על גב דפטירי מתרומה כדכתיב ובא הלוי וגו' חייבים בחלה דכתיב בחלה עריסותיכם להביא אלו ויש ללמוד נמי משבע שנים שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. ותבואה שלא הביאה שליש נמי דבר הבא לידי חימוץ הוא כדילפינן. וכן כל המותרות כשיפדו חייבין בחלה. וכן עיסת מעשר שני בירושלם ועיסת שביעית וספק מדומע חייבים בחלה דהא נתחייבו בי"ד שנה שכבשו וחלקו אבל מדומע פטור מן החלה דכתיב חלה תרימו תרומה ולא שכבר נתרמה והיינו ברובה תרומה דאי רובה חולין לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאוריתא.

ה׳

חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לתודתו או לנזירותו פטור מן החלה דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש למכרן בשוק למקריבי תודה ולנזירים חייבת בחלה שאם לא תמכר דעתו לאוכלה והרי אינה הקדש.

ו׳

עיסת השותפים ולרבים חייבת בחלה דכתיב הכא ראשית וכתיב בתרומה ראשית ומקשינן לה לחומרא מה התם חייב דכתיב תרומותיכם דמשמע רבים אף הכא רבים.

ז׳

עיסת טבל מפריש ממנה תרומות ומעשרות וחלה כסדרן כדכתיב מלאתך ודמעך כדילפינן בהלכות תרומות ואם הקדים המאוחר מה שעשה עשוי כדאמר' התם.

ח׳

העושה עיסה להאכיל לחיה ולבהמה פטור מן החלה דכתיב עריסותיכם שלכם חייבת ושל בהמה וחיה אינה חייבת ובזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת דכיון דחזיא לרועים לחם קרינא בה. עיסת הנכרי פטורה דכתיב עריסותיכם קמא שלכם חייבת ולא של גוים ושותפות גוי נמי פטור דהא עריסותיכם משמע כל העיסה שלכם ואם היה בחלק ישראל שיעור חלה הרי זו חייבת דהא כל שיעור עיסה שלו והוי כתרומה דשותפות גוי חייבת בחלקו של ישראל דלא בעינן שיעור להוציא תרומה.

י״א

המערב קמח חטים וקמח אורז ושאור חטים לתוך עיסת אורז אם יש בהם טעם חלה חייבת בחלה דכל מידי דיהיב טעמא הוי חשיב וניכר בעירוב ברוב.

י״ב

עיסה שנילושה במשקין ונאפת על ידי האש חייבת בחלה דלחם מיקרי דכיון דכתיב במצת פסח לחם עוני למעוטי מצה עשירה משמע דלחם מיהא איקרי וכתיב הכא באכלכם מלחם הארץ אי נמי דכתיב הכא חלה וכתיב התם וחלת לחם שמן מה להלן שמן וקרי לה לחם אף הכא שמן ושמן משבעת המשקין הוא אבל עיסה הנאפת בחמה או המבושלת בקדרה או הנאכל בלא אפייה פטורין שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם כדילפינן. ואם התחיל בה לאפות פת והשלימה מעשה חמה נראה דלא מיחייבא מדאורייתא וכן קלי שלשו שאינו צריך אפייה נראה דאם אפאו פת דלא מיחייב מדאוריתא דבעינן עיסה שאינה ראויה להאכל עד שתאפה כדכתיב בקרא עריסותיכם וכתיב לחם. ובענין דכותח נמי נראה דהוו חיוביהו מדרבנן.

ט״ו

כמה שיעור עיסה שחייבת בחלה מלא העומר דכתיב ראשית עריסותיכם כדי עריסות מדבר דכתיב ביה מלא העומר וחמשת המינין מצטרפין לשיעור דכולהו הוו בכלל לחם דקרא כדילפינן מלחם דמצה דבא לידי חימוץ בדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינין בלבד ושאר המינין אינם באים אלא לידי סרחון. וכמה שיעור העומר שני קבין פחות חומש דהאיפה י"ח קבין כל קב כ"ד ביצים דהוו תל"ב ביצים וכתיב והעומר עשירית האיפה ואם כן הוי עומר מ"ג ביצים עישור ת"ל וחומש ביצה עישור שני ביצים ופחות מזה אם הפריש ממנה חלה הרי היא חולין דלא קבע לה קרא שם חלה ותרומה אלא בשיעור עומר שהוא עריסת מדבר ואם נתקבץ בסל שיעור חלה מפריש אותה מן הפת דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי ואם לא הפריש מן העיסה שהיה בה שיעור יפריש מן הלחם אפילו בלא צירוף דכתיב כתרומת גורן ואין התנור מצרפן לחלה דבאכלכם מלחם כתיב דמשמע בשעת אכילה.

י״ז

היו הככרות נושכות כשיעור חלה חייבת בחלה דכיון דנושכות בעודו עיסה שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד הוו כעיסה אחת. לוח שאין לה תוך הויא ספק אי מצרפה אי לאו.

י״ח

קמח שלא רקדו חייב בחלה שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אבל נטל המורסן וחזר לתוכו פטור' דכתיב עריסותיכם דרך עיסה ומכיון שנטל המורסן וחזר אין זו דרך עיסה.

י״ט

נחתום שעשה עיסה לחלקה לשאור חייבת בחלה שאם לא תמכר יאפנה פת כלה כאחד אבל עיסה לחלקה בצק פטורה כיון דאינה מוכרה אלא מחלקה לעולם ימצא למי יחלק והרי אינה עיסה שלימה אלא כנשים שנתנו קמח לנחתום לעשות שאור דאם אין בשל אחד שיעור אף על פי שיש בכללן שיעור פטורה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ו׳

א׳

הלוקח מן הנחתום חייב בחלה. פירוש אע"ג דהנחתום עשאן לחלקן לכמה בני אדם פחות מכשיעור בכ"ז הואיל דאין מחלקן בבצק רק לאחר אפייה חייבת בחלה יעוין לקמן הלכה י"ט בזה, ועמי הארץ לא נחשדו על החלה כמו דלא נחשדו על ת"ג ועיין תוי"ט פ"ד דחלה ומאי קמ"ל ר"ש דמתיר בחלה היינו דלא חייש שמא מפריש מן החדש על הישן דפת זה מחדש ופת זה מישן, דמחדש על הישן גם בחלה אינה תרומה יעוין לקמן פ"ז ה"ד כדי שלא יאמרו כו', וחשש זה פירש רבינו בפירוש המשנה בדמאי שם, וסברת ר"ש דלא שכיח שיקח הנחתום מתבואה ישינה לאפותה ורק במעשר דחשש זה דחדש וישן איכא גם בקונה תבואות או פירות מב"א הרבה תו גזור גם בנחתום אפילו בדפוס אחד שמא זו ישינה וזו חדשה, אבל חלה דליכא חש רק בנחתום לא חייש דנחתום כי אפי אפי לה תיכף שישיגה ופשוט:

ג׳

הלקט והשכחה וכו' וכן מע"ר שהקדימו בשבלים כו' ומעשר שני והקדש שנפדו כו' הכל חייבין בחלה. ירושלמי חלה פ"א ה"ג בינתיים מהו. ופירושו זה האופן שלא נתבאר במשנה, שהמשנה חשבה דברים שפטורים ממעשר וחייבין בחלה וסיפא תני דברים שחייבין במעשר ופטורים מחלה ונשאר דבר דלא תני ולא ידענא במאי נכלל אי ברישא או בסיפא, וכיו"ב איתא בירושלמי בכ"מ ומהם בנזיר פרק כ"ג, וכאן נשתייר דתני רישא ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ואם לא נטלה תרומתו לא ידענא אם חייב בחלה והוא מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר והוא הדין חולין הטבולים לתרומה, וזה שאמר איזה בינתיים העושה עיסה מן הטבל ובזה פליגי דר"ל סבר שחייבת בחלה ור' יוסי בשמו סבר דפטורה מן החלה, כנ"ל ברור בס"ד. ולבי אומר לי עוד שאולי צ"ל כאן הוי פליגי מ"ד חייב אפילו תרומה שבו חייבת פירוש שאף אם אין בצירוף חמש רבעין רק עם התרומה חייב בחלה משום שעדיין לא הורם התרומת מעשר והוא טבול לתרומ"ע לא הוי כתרומה שנדמעה, מ"ד פטור עושה אותן תרומע"ש על מקום אחר שהוא כולו טבול לתרומ"ע הקודם בחיובו לחלה, מ"ד פטור אפילו חולין שבו פטורים [בלשון בעיא] מה את עביד לה כגדיש שנדמע שהדמע אינו פטורה מן התרומה כן הכא התרומ"ע אינו פוטרה לחולין מן החלה [או] כעיסה שנדמע [דפטורה מהחלה] כן נראה ואף שגרסינן לה לעיל שייכא אהך דכאן ודוק:

י״א

אם יש בה טעם דגן חייבת כו'. ירושלמי פ"ג ה"ה מתניתא דלא כרשב"ג כו'. דמשנתינו סוברת אם יש בנותן טעם מהדגן חייבת בחלה ורשב"ג סובר דבעי שיהא שיעור חלה בהחטים כו' רב הונא אמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן כו' מתני' פליגא על ר' הילא [דסובר דבעי שיהא רובה דגן וטעמה דגן דרוב העיסה תהא מדגן הא טעם דגן לבד אינו מחייב להעיסה בתורת חלה] הנוטל שאור מעיסת חטים כו' אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה, הרי דבטעם לחוד סגי, בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר כ"ש מין במינו כו' בנו"ט. וברור דמשני דלהתחייב בחלה בעי שיהא רובה דגן אבל בטעם לחוד אינו מתחייב בחלה וסיפא מיירי שהשאור היה מעיסה שכבר הוטבלה לחלה והוי ככל טבל, ורק קמ"ל דבאורז הוי בשאינו מינו והוי בנו"ט, ולא דמי לנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה כו' דשם מין במינו ואוסר בכל שהוא וכמו דתני סיפא, ופשוט, וכפי הנראה מהשגות ראב"ד שפירש כן יעו"ש בדבריו ודוק:

י״ב

עיסה שנלושה ביין או שמן או דבש כו'. הנה הזכיר רבינו אך הני תלתא יין ושמן ודבש, ושאר מי פירות לא הזכיר בהם הדין אם נילושה עיסה בשאר מי פירות דאינן מכשירין לטומאה רק הני שבע משקין שמנו חכמים. ודבר זה תלוי באשלי רברבי, דבמשנה חלה פ"ב תנן עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות, ובירושלמי שקיל וטרי אם הא דפליגי חכמים בטבול יום פ"ג אם מי פירות מחברין עיסה לטומאה דרע"ק משמיה דר' יהושע סבר דלא פסל טבו"י אלא מקום מגעו בלבד כן הכא לא מחברין לחלה, וכבר פלפלו בזה הרא"ש עם הרשב"א בתשובותיהם, וכפי הנראה לא היה ספר אור זרוע לעיני הרא"ש דשם פלפל בזה עם גדולי דורו ופסק דפטורין מן החלה, והנה הא דלא הזכיר רבינו רק יין ושמן ודבש, משום דאיהו פוסק לקמן בהלכות טומאת אוכלין דשאר מי פירות אינן מחברין להכשר יעו"ש פ"ח הט"ז דלא פסל אלא מקום מגעו בלבד, וא"כ לריב"ל ולר' יונה דירושלמי אינם מחברין לחלה ג"כ, אמנם מה דלא זכר בהדיא לפטור בשאר מי פירות לבד הני שבעה משקין נתבונן קצת. והנה ראיתי באו"ז דלרשב"ל דלכו"ע אין מי פירות מחברין להכשיר א"כ משנתינו דלא כמאן אם נאמר דתליא חלה בהכשר יעו"ש דדחק הרבה דלרשב"ל הי' גירסא אחרת במשנתינו, ואדרבא לפי פירושו היה לו לומר דסבר כר' יוחנן דלא תליא חד בחבריה דכו"ע מודו דלחלה מחברין או דמוקי לה דמדרבנן חייבת בחלה ולזה כוון רבו ר' יחיאל דמוכרח ממשנתינו לרשב"ל יעו"ש שכתב דמאי קשיא ליה דיאמר הכי, ובמחכ"ת הלא קושייתו לרשב"ל היא דחקתו לפרש דמדבריהם כו"ע מודו דחייב בחלה: אמנם הפירוש האמיתי הוא כך, דאם הוכשר קודם ואח"כ נילושה במי פירות דאינו צריך החיבור רק לטומאה אע"ג דמי פירות לאו בר קבולי טומאה נינהו לשיטת רבינו בפ"א יעו"ש [ודלא כראב"ד] ובכ"ז פליגי אם מחברין לטומאה, אבל אם לא הוכשרה ונילושה במי פירות ואחר זה תוכשר שצריך להתחבר לענין הכשר לזה אינו מתחבר כלל ע"י מי פירות לבד השבע משקין, ואולי טעמא משום דשאני טומאה מהכשר דלענין טומאה אינו צריך שיעור לקבל טומאה ואפילו פחות מכזית לכן החיבור רק להביא הטומאה מחדא על חבירו לכן סברי חכמים דמי פירות ג"כ מצרף, אבל לענין הכשר דצריך שיעור כמו דפירשו תוס' פרק כל שעה באורך בשם ר' פורת דמכל אוכל אשר יאכל כתיב א"כ כיון דצריך שיעור ובלא הצירוף אין כאן שיעור לקבל הכשר כלל לכן לזה אין מצרף. אולם זה לא נהירא לן, דהא רואים אנו בירושלמי דמדמה חיוב חלה לענין חיבור לטומאה וכמו שאינן מחברין לטומאה כן אינן מחברין לחלה, והא דאינו מחבר לחלה פירושו דנשאר כמו קמח, דאין מקום לאמר דהוי עריסה רק שאין כאן שיעור חמשה לוגין דלא מסתברא דלא יצרף דאפילו כלי מצרף ותנור מצרף ועל כרחין דהוי כמו קמח וא"כ הוי כמו שלא מתחיל החיוב כלל ודמי טפי להכשר ואיך יוקים ר"ל משנתינו, ויש לדחות זה וליישב אך לא נהירא: ונראה טפי לפרש טעמו דרשב"ל דסבר דאף דאין דין הכשר ודין טומאה להני מי פירות דאינן משקין כלל בכ"ז מצרפין דיהי' חבור חד עיסה לענין טומאה לר"א איש ברתותא, משום דאשכחן דגלי קרא דיש יד לטומאה אע"ג דאיהו גופיה לא מתטמא כלל ה"נ מביא טומאה ומחברו לטומאה, אבל כי נילושה במי פירות ואחרי זה להתכשר זה אין סברא לומר כלל, דכיון דאיהו לאו בר קבולי טומאה הוי איך יחבר האוכלין להיות חדא עיסא להכשר ויסבור כמאן דאמר בפרק העור והרוטב יש יד לטומאה ואין יד להכשר דהכשר לאו תחלת טומאה הוי ולפ"ז יש להאריך במשנתינו, דתליא רק אם מחבר לטומאה מקרי לחם ועיסה וחייבת בחלה כמים ושאר משקין המחברין לחלה ע"י לישה, אבל בזה דלענין הכשר לא מחבר דהמחבר צריך שיהא עליו דין הכשר זה לא דמי לענין חלה, והכי אמר אע"ג דר"ע אמר תמן כו' לטומאה כו' לחלה, הרי דרק חלה מדמה לטומאה דבחלה ג"כ מים ושאר משקין לאו בני זיקת תרומה המה ומצטרפת למיקרי עיסה ולענין טומאה דמיא ודוק היטב : הערה ונראה דאיכא עוד ברייתא דפליגא על משנתינו וסברה דעיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה, והוא בב"מ (דף פ"ט) דמיעט מדיש דבר שנגמר מלאכתו לחלה יצא הלש והמקטף והאופה כו', דתמהו בתוס' דכיון דלש אינו אוכל כ"ש במקטף ואטו איכא קיטוף בלא לישה, ולפ"ז א"ש דאיכא ואיכא דאם הוא לש עיסה במי פירות ומקטף בשמן ושאר מז' משקים החשובים להכשר ולחלה דנמצא דהקיטוף גורם להביא חיוב לידי חלה ובזה בלישה לא נגמרה מלאכתו לחלה ואם לש ודעתו לקטף אותה בשמן אז אוכל בשעת לישה דעדיין לא נגמרה מלאכתו לחלה דע"ז לא שייך פירכת הגמ' מידי מעשר קא גרים דכיון דדעתו לקוטפה בשמן הוי בשעת לישה לא נגמרה מלאכתה לחלה. ולפ"ז למדנו חדש, דעיסות הנילושות במי בצים ונקטפין בשמן חייבות בחלה לכו"ע [ובפרק כ"ש (דף ל"ו) פליגי אם קיטוף במי פירות ממהרין את העיסה להחמיץ וזה נידון אחר] וכן הביא רבינו הברייתא בהלכות שכירות: והנה באמת בחוץ לארץ ראוי לפסוק כמאן דפוטר, דקיי"ל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ומצאתי להאו"ז שם שהרגיש בזה. ואולי משום דחלה חיוב מיתה בארץ אין הלכה כמיקל בחו"ל וגבי כלאים אינו רק איסור לאו, ובמעשר בפרק כיצד מברכין (דף ל"ו) הלא אמרו דמעשר אילן בארץ גופא דרבנן יעו"ש, וזה דחוק דנכנס בהא דאמרו מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת, ובפרט דקו"ח מערלה דבחו"ל הוי ודאה הלכה למשה מסיני אמרו דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, חלה דלגמרי מדרבנן לא כש"כ, ועוד היה נ"ל דדוקא גבי פלוגתא דתנאים אמרו כן והכא הלא לר"י כו"ע מודו דעיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה רק לר' יהושע בן לוי הוי פלוגתא דתנאי, ובאמוראי לא אמרו הלכה כמותו בחו"ל, וגם זה דחוק. ע"כ נראה דמשום דעיסת חו"ל שנכנסה לארץ חייבת דבר תורה כמו דתנן בחלה וא"כ ראוי ספק זה להיות ספק דבר תורה, ואף דאם לאחר לישה יכנסו לארץ יפטרו כיון שכבר נפטרו מחלה הלא אמר בירושלמי תמן פ"ב דהכל מודים שהכל הולך אחר הקרימה בתנור בהכנסתן לארץ דכן כתיב בקרא והיה בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה באכלכם מלחם הארץ דלחם כתיב ואם הוי לחם בארץ ישראל חייב בחלה, וא"כ עיסה שנילושה במי פירות הלא אם יכנסו טרם שיקרמו בתנור לארץ ישראל יתחייבו בחלה לכן לא שייך בזה הלכה כמותו בחו"ל וצ"ע עוד: והנה הש"ך כתב דלאחר שנילושה במי פירות אסור לערב בה שאר משקין, וטעמו משום דמטמא את החולין הטבולין לחלה דאנו טמאי מתים וכיון דמכשירין הרי נטמא. ולא ידענא אם שייך חומרא זו בחלת חו"ל כיון דבנדה (דף ז') אמרו דאסור לטמא חולין הטבולין לחלה משום דפתיכא בה תרומה יעו"ש, והכא כיון דאוכל ואח"כ מפריש הלא אין זה רק חיוב אקרקפתא דגברא ולא פתיכא בה תרומה ומותר לטמא חולין הטבולין לחלה דילה, ואולי שם הוא כמו שפירשו קצת מהקדמונים דמשום ברירה בדבריהם אתינן לה דהוברר דהיא תרומה למפרע ומקרי פתיכא בה תרומה ודוק. אולם בל"ז לא ידענא אם בחלת חו"ל דהקילו בה טובא אם חומרא זו נוהגת בה. שוב ראיתי בביאורי הגר"א סימן של"א אות נ"א בשם ספר התרומה שנסתפק בזה עי"ש: והנה בהלכות טומאת אוכלין פט"ז פסק רבינו דמי פירות שנתערבו במים אף מים כל שהוא ה"ז מוכשר ומתטמא טו"א דנעשה הכל כמשקה, וזה כר"מ בתוספתא הביאה הר"ש סוף פ"ק דמכשירין, וטעמא דמשנת ר' אליעזר ב"י דקב ונקי אתיא כוותיה דאמר ציר טהור שנפל לתוכן מים כ"ש טמא דטעמו בפשיטות דמים כ"ש עושה מי פירות וציר למשקה וכדאמר בירושלמי פי"א דתרומות דציר ומי פירות דין אחד יש להם יעו"ש ולכן הלכה כר"מ, ומה דאמר בגמ' הטעם משום דע"ה נחשדו כו' זה לר' נתן דאמר דנחלקו ר"א ור"י במי פירות שנפל לתוכן מים [כן הגירסא בתוספתא ודלא כמו דאיתא בירושלמי משקה] ור"י סבר דאינן חשובין כמשקה וא"כ ציר ג"כ אינו משקה במים כל שהוא דאין לאוקמי ראב"י כר' אליעזר לכך מוקי בציר ע"ה שהשיקו כו' ומטעם דנחשדו ע"ה כו' ועיין היטב בירושלמי ותבין, ומה דהביא רבינו דינא דהלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור כו' ואם היה רובו מלח של דגים אינה מקבלת טומאה, נפ"מ שלהוציא ליחות הדגים מוציאין במה שכובשין אותן במים והמים מוציאין את הציר וזה נעשה ציר תערובות המים עם הליחות, אבל כשנתהווה ציר אז מעט מים שנפל אחרי שנתהווה ציר עושין אותן משקין, ולפ"ז במי פירות אם נשפך מעט מים על פירות כדרך שעושין על אגסים אינו נעשה הכל כמים במיעוט מים רק הלך אחר הרוב ודוק, ובהלכות חמץ ומצה פ"ה כתב רבינו לענין מי פירות והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם ואם נתערב בהן מים כ"ש הרי אלו מחמיצין, אפשר דיצא לו כן מהא דחשיבי משקה ומתטמאין בתערובות מים כ"ש לדידיה, ולפ"ז יצא קולא בנתן מים על הפירות להוציא יינן אפשר דאינן מחמיצין אם הרוב מי פירות וצ"ע היטב בכ"ז, ויעוין פירוש המשנה לרבינו במכשירין, ולפ"ז גבי חלה אם נתערב מעט מים במי פירות והעיסה נילושה בהן חייבת בחלה ואם נתן מים על הפירות להוציאן את יינן אז ברובא תליא כדפרישית, ועיין ביו"ד סימן ע' בש"ך לענין מעט מים פחות מרוב מבטלין כח הציר וזה נידון אחר. ובתוס' חולין (דף פ"ז ע"ב) משמע דיין או דם שנפלו תוך מי פירות מכשירין דהלך אחרי המראה יעו"ש ודוק בכ"ז:

י״ז

היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה כו'. ירושלמי פ"ב ה"ב ר' אימי בשם ר' יוחנן והן שנשכו, ונראה לי שיטת הירושלמי דזה קאי על התנא קמא דאמר דנגעו פטורים עד שישוכו, משמע הלשון דאפילו אם ישוכו לאחר זמן מהעשיה ג"כ חייבים בחלה דהנשיכה בעיסות מועיל אף לאחר הגלגול הרבה. ובאמת סבר ר' יוחנן דבעי שהנשיכה תהיה בגמר העשיה היינו בשעת הגלגול שאז נגמרה מלאכתו לחיוב חלה, ולכן מגיה הלשון שלא תימא במשנתינו עד שישוכו לאחר זמן רק שנשכו היינו בעת הנשיכה היה העשיה שנגמר הגלגול וכיו"ב איתא במקומות בבבלי [יקלקלו קלקלו] ועיין ב"מ (דף פ"ח) משיפקסו עד שיפקסו כו' ובתוס' שבת (דף ל"ו) ד"ה וב"ה כו' עד שיגרוף יעו"ש, ובזה א"ש תמיהת תוס' בפרק אלו עוברין על ר' אליעזר דבצירוף סל סבר דבעי נשיכה א"כ מאי אף הרודה, ולפ"ז מיושב דאם הנשיכה גם בסל ג"כ מועיל כמו נשיכה בעת גמר עשיה בעת הגלגול וכן אמר לקמן לר"א דנשכו כו', וראיתי בספר אור זרוע מביא דברדייה מן התנור תיכף נותן להסל אבל לאח"ז לא וקרוב למה שפרשתי בת"ק, ועיין בביאורי הגר"א סימן שכ"ה מש"כ שם ובדברי הר"ש בפה"מ ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ו׳

א׳

הלוקח מן הנחתום וכו'. עיין מ"ש מרן דרמי הירושלמי מתני' אהדדי ותירץ. ועיין להרדב"ז מ"ש בזה והוא תימה מדברי הירושלמי הזה.

ב׳

ואין קרוי לחם וכו'. ואין דבריו אלו בשום תנא דירושלמי דלמר נפקא ליה מלחם ולא כל ואימא חטים ושעורים דוקא ראשית עריסותכם ריבה וכו' ומר נפקא ליה מגזרה שוה דלחם לחם בפסח וכן בפ' ר' ישמעאל.

ט׳

היו ישראל וגוים שותפין וכו'. הכי איתא בפרק ג' דחלה משנה ה' העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור חלה פטורה מן החלה ע"כ. ודין זה איתא ג"כ בתרומה שפסק רבינו פ"א מהלכות תרומות ה"כ שותפות הנכרי חייבת בתרומות וכו' ולדעת מרן שם שסובר רבינו כפי' רש"י דמוציא מטבל אחר עליו על חלקו של ישראל או שמוציא כפליים מכלל השותפות יעו"ש, הכא נמי ג"כ כל דאיכא בשל ישראל שיעור דחיוב חלה או מוציא מטבל אחר על חלקו של ישראל או מוציא מיניה וביה כפליים. ועיין להרא"ש הל' חלה על מתני' הלזו וגם לפי' מהר"י קורקוס אינו מנגד דרבינו סובר כרש"י דצריך להפריש מטבל אחר חלק הישראל או מיניה וביה כפליים אלא דבתרומה ליכא שיעור לחיובא אלא כל שהוא די ובחלה איכא שיעורא לחיובא וזה לא יליף לה מקרא. וראיתי להרדב"ז ז"ל כתב וז"ל יש להסתפק אם נוטל חלה מכל העיסה או מחלקו של ישראל ונראה לומר מכל העיסה כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרי ביה עריסותיכם וכו' אלו דבריו. ודבריו אינם מובנים ואדרבא נהפוך הוא דאינו חייב אלא עיסת הישראל כמו תרומה דאינו חייב אלא חלק הישראל ומפריש מטבל אחר על חלקו או מיניה וביה כפליים ולא מתורת חיוב שיש בחלק הנכרי אלא למצוא תיקון שיפריש כתיקונו ולא יהא מן הפטור על החיוב והוי כתרומה, וכן נראה מלשון רבינו אם יש וכו' הרי זו חייבת. כלומר זו החלק של ישראל. ונראה דכונת ספיקו הוא דנסתפק אי צריך לחלק חלק הנכרי מחלק הישראל ואח"כ להפריש החלה או בהיותה כל העיסה מחובר יפריש וליכא למיחש שיפריש מן הפטור על החיוב ולעולם דאינו חייב להפריש אלא מחלק הישראל ופשיט לה מר כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרי ביה עריסותיכם כלומר ואפי' אם מעורב בה חלק הנכרי לא הוי מן הפטור על החיוב, וכן משמע ממ"ש עוד בסוף דבריו וז"ל ומדכתב רבינו משמע דס"ל שיכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן שמא מחלק הנכרי עלה בידו ונמצא מן הפיטור על החיוב דהא קי"ל דיש בילה בלח ואי אפשר שלא תעלה מחלק הישראל ומן התורה אין לה שיעור ע"כ. הרי דכונתו שאין צריך להפריש אלא מחלק הישראל ומ"מ לשונו מגומגם שכתב בתוך לשונו משמע שעיסת שותפות הנכרי אם יש לישראל כשיעור חלה כולה חייבת דלשון כולה חייבת מורה דגם עיסת נכרי חייבת להפריש ממנה ולפי מה שביארנו כונתו ליתא להאי חיובא כלל. ומ"מ עדיין יש לגמגם עליו דלא ימנע אי חלק הנכרי פטורה מן התורה כשמפריש מעורב עם חלק הנכרי היאך לא הוי מן הפטור על החיוב ולמה יקרא עריסותיכם ואי הוי חייבת חלק הנכרי אין צריך לומר מטעם שישראל עושה אותה והוי עריסותיכם תיפוק ליה דהכל חייב, ובשלמא מ"ש בסוף דבריו הוא טעם נכון דכיון דמן התורה אין לה שיעור כשהפריש החלה כיון שהוא בלול היטב לו יהי דאיכא מעורב מעיסת הנכרי מה שיש מעיסת ישראל די והשאר הוי חולין והיינו כתיקון דכתב רש"י בתרומה דמפריש כפליים כמ"ש בסמוך. ברם מ"ש בתחילת דבריו אינו מובן והוא ז"ל כלל הכל מ"ש מתחילת דבריו עם מ"ש בסוף דבריו באופן שדבריו מגומגמים.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ו׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין כל הרמב״ם