הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ה׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה מִן הָעִסָּה לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כ) "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". וְרֵאשִׁית זוֹ אֵין לָהּ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ הִפְרִישׁ כִּשְׂעוֹרָה פָּטַר אֶת הָעִסָּה. וְהָעוֹשֶׂה כָּל עִסָּתוֹ חַלָּה לֹא עָשָׂה כְּלוּם עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָתוֹ:
הלכה ב׳
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁמַּפְרִישִׁין אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִן הָעִסָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "תִּתֶּן לּוֹ "תֵּן לוֹ דָּבָר הָרָאוּי לִתְּנוֹ מַתָּנָה. וְהַנַּחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק מַפְרִישׁ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים. לְפִי שֶׁעִסָּתוֹ מְרֻבָּה יֵשׁ בְּשִׁעוּר זֶה כְּדֵי מַתָּנָה:
הלכה ג׳
הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְרֻבֶּה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בְּעִסַּת בַּעַל הַבַּיִת. וְהַנַּחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָּה קְטַנָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בְּעִסַּת הַנַּחְתּוֹם:
הלכה ד׳
נִטְמֵאת הָעִסָּה בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְאִם טִמְּאָהּ בְּזָדוֹן מַפְרִישׁ אֶחָד מִכ"ד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְחַלָּה טְמֵאָה [מֻתֶּרֶת] (לַכֹּהֵן) לְהַסָּקָה כִּתְרוּמָה טְמֵאָה:
הלכה ה׳
אֵין חַיָּבִין בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יט) "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" וְגוֹ'. וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יח) "בְּבֹאֲכֶם" בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם. לְפִיכָךְ חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמָה:
הלכה ו׳
פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּחַלָּה. וּפֵרוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יח) "אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה" שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בֵּין עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בֵּין עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ז׳
מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאֵין מְבִיאִין חַלּוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים מִשָּׁם. וְאִם הֵבִיא מַנִּיחָהּ עַד עֶרֶב הַפֶּסַח וְתִשָּׂרֵף כִּתְרוּמָה:
הלכה ח׳
שְׁלֹשָׁה דִּינִין לְחַלָּה בְּשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת. כָּל הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אַחַת כַּשִּׁעוּר וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים. וּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהִיא מִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת הָאַחַת נִשְׂרֶפֶת וְהָאַחַת נֶאֱכֶלֶת. וּמִפְּנֵי מָה מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדְּשָׁה אוֹתָהּ הָאָרֶץ בִּימֵי עֶזְרָא. וּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה בָּטְלָה מִשֶּׁגָּלוּ. וְהוֹאִיל וְהִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ. וּמַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַכֹּהֵן לְאָכְלָהּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תְּרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת שֶׁהֲרֵי נִשְׂרְפָה הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטְמְאָה טֻמְאָה יְדוּעָה לַכּל. וְזוֹ שְׁנִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֶלָּא כָּל שֶׁרוֹצֶה מַפְרִישׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם. וְכָל הָאָרֶץ מֵאֲמָנָה וְלַחוּץ בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת. אַחַת לִשְׂרֵפָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְּרוּמָה טְמֵאָה נֶאֱכֶלֶת. וְאַחַת לַאֲכִילָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהוֹאִיל וְזוֹ וְזוֹ מִדִּבְרֵיהֶם מוּטָב לְרַבּוֹת בַּנֶּאֱכֶלֶת לְפִיכָךְ שֶׁל שְׂרֵפָה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. וְשֶׁל אֲכִילָה אֶחָד מִמ"ח. וּמֻתֶּרֶת לְזָבִים וּלְזָבוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִשְׁאָר טְמֵאִים:
הלכה ט׳
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם עִסָּה טְהוֹרָה מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶחָד מִמ"ח וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה וְיֵשׁ לָהּ שֵׁם מִן הַתּוֹרָה. וּמִכְּזִיב עַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין שְׁנִיָּה לַכֹּהֵן לַאֲכִילָה וְאֵין לָהּ שִׁעוּר, כְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם:
הלכה י׳
חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהֵם בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִים וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִין. אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִים בְּמַגַּע שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת אֲפִלּוּ טְמֵאֵי מֵת מֻתָּרִים לְאָכְלָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת וְרָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ"ח. וְנֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי אוֹ לִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה:
הלכה י״א
וְכֵן אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זַרְעוֹ אוֹ מִזִּיבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. כָּל הַמַּפְרִישׁ חַלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטְּהוֹרָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַטְּמֵאָה. לְפִיכָךְ אֵין הָאִישׁ עֵרוֹם מַפְרִישׁ חַלָּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ. אֲבָל הָאִשָּׁה הָעֲרוּמָה שֶׁיָּשְׁבָה וְכָל פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע מְבָרֶכֶת וּמַפְרֶשֶׁת חַלָּה:
הלכה י״ב
הַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְבָרֶכֶת וּמַפְרֶשֶׁת חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת עַל מַגָּעָהּ אֶלָּא עַל אֲכִילָתָהּ. וְאִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן אוֹ כֹּהֵן שֶׁטָּבַל שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָהּ עִם הַזָּר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת. וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בַּאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים [וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כֹּהֵן הַמְּסַיֵּעַ בְּמַתְּנוֹתָיו שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם רָצָה לֶאֱכל תְּחִלָּה] וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה בְּחוּץ לָאָרֶץ מֻתָּר שֶׁאֵין עִקָּרָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה י״ג
הַחַלָּה נִקְרֵאת תְּרוּמָה לְפִיכָךְ אֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף כִּתְרוּמָה. וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה:
הלכה י״ד
וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל תְּרוּמָה אֵינוֹ אוֹכֵל חַלָּה. וְכָל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה אוֹכֵל חַלָּה:
הלכה ט״ו
הַסּוּמָא וְהַשִּׁכּוֹר מַפְרִישִׁין חַלָּה לְכַתְּחִלָּה שֶׁאֵין בְּעִסָּה רַע וְיָפֶה כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ וְיַפְרִישׁוּ מִן הַיָּפֶה:
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ה׳
א׳
מצות פט להפריש תרומה מן העיסה לכהן דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפי' כשעורה פטר דכתיב בה ראשית כל דהו כתרומה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצתה דכתיב בה מראשית ששייריה ניכרים ולא כל ראשית ואם הפריש חלה חלק אחד מעשרה או פחות נראה דהויא לכולה דין חלה מן התורה כיון דשייריה ניכרין.
ה׳
אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל ישראל שם דכתיב הכא בבאכם ולא כתיב כי תבאו או כי יביאך ללמדך שמשנכנסו לארץ קודם ירושה וישיבה נתחייבו יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם.
ו׳
פירות חוצה לארץ שהם בארץ חייבים ופירות ארץ ישראל שהם בחוצה לארץ פטורין דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבין בין מארץ בין מחוצה לארץ דבלאו הכי שמה לא הוה צריך ואין לה שיעור מן התורה דכתיב כתרומת גורן דאין לה שיעור.
י״ג
החלה נקראת תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה דכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו דמשמע מן המוקף שהוא סמוך לו ולתרומת מעשר גופיה לא אתי דהא כתיב ביה מכל מעשרותיכם שלא מן המוקף אלא לתרומה אתא וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אין תרומתו תרומה כך בחלה דהא אקריה תרומה לכל דיני תרומה.
ט״ו
ואין (ה)[ב]עיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ה׳
ח׳
שהרי נשרפה הראשונה אעפ"י כו' טומאה ידועה לכל. נ"ב פירוש שאינה טמאה רק בטומאת ארץ העממים דהוי דרבנן:
ט׳
ומכזיב עד אמנה כו' כשהי' הדבר מקודם. נ"ב פירוש אעפ"י שעכשיו טמאים טומאת מת והוי טומאה ידועה בכ"ז מפרישין שני' כמו שהיה ודוק:
י׳
חלת חו"ל כו' לפיכך אם היה שם כהן קטן כו' ונאכלת לקטן כו'. ושם בגמרא, ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא בתנורא. ונראה דאסור להנות הנאה של כלוי מחלה טמאה לזרים וכן כתב הרמ"א סוף סימן שכ"ב וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפ"ע דישראל אסור להנות ממנה עכ"ל. נמצא כאן דשדיא בתנורא ומרבה בגחלים ואיכא לה הנייה מועטת לכן שקלא לה בריש מסיא דמיחרכא, ומה דנהנית ממה שמתרבין הגחלים מהחלה מפסדת במה דמיחרך ריש מסיא ונשרף המרדא, וכמו שכיוצא בזה אמרו בפרק כל הצלמים (דף מח) מה שמשביח בנבייה פוגם בצל כן ה"נ מה שמשבחת בגחלים פוגמת במרדא ופשוט. והנה בספר חדש הורה בחלה שנדבקה בכלי חרס רותחת דלא מהני הגעלה אע"ג דפסק בש"ך סימן שכ"ג סק"ד דמועיל הגעלה בכ"ח כיון שאין לו עיקר מה"ת עפ"י דברי הירושלמי, אבל כאן גם בכלי שטף הא בעי ליבון דאפייה צריך ליבון וכלים הצריכים ליבון לא מהני הגעלה. ולא דק בזה דהתוספות פ"ק דחולין (דף ח') ד"ה שליבנה באור כתבו בשם ר"ת דאם אינו סופו להשתמש רק ברותחין סגי בהגעלה דכל מה שסופו לפלוט ברותחין שוב פולט בהגעלה ראשונה, ומדחו דדילמא כיון שנשתמש בו ע"י האור אינו יוצא מידי דופיו לעולם בהגעלה ופולט תמיד מידי דהוה אכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם יעו"ש וכיון שכאן מהני בכלי חרס הגעלה תו מועיל גם במה שצריך ליבון אם סופו להשתמש ברותחין ואימתי כתבו האחרונים גם בחלה להצריך ליבון, בסופו להשתמש ע"י האור דמה שסופו לצאת ע"י האור לא התחיל לצאת כלל ופשוט:
י״ב
שאינה מדמעת. רבים חולקים ע"ז וכן פסק רמ"א. והנה בשאלות יעב"ץ ח"ב סימן צ"ט הביא עובדא שנתערבה החלה לעיסה והורה המורה מתחלה שיעשה עיסה אחרת כשיעור חלה ויצרפנה לזו המעורבת כו' ויפריש ממנה חלה אח"כ, אך כאשר זה הי' אי אפשר הורה כפסק השו"ע שישאל עלי', וע"ז צוח המחבר דעל מדומע איך שייך שיפריש מעיסה אחרת יעו"ש. ונראה ברור טעמו דחש לקושיית הט"ז מכמה משניות דנתערב תרומה טמאה ירקבו ועוד ולזה פירש דאין זה פתח גמור שלא ניחא לי' בהפרשת חלה זו דהא אם ישאל על הפרשתו הדרא לטבלה וצריך לחזור ולהפריש ואימור יחזור ויפריש הראשונה כיון דנתערבו ואינו ניכר לכן זה לא הוי פתח, לכן הורה שיאפה עוד עיסה ואחר זה ישאל על העיסה שהפריש ויפריש מעיסה אחרת וזה חרטה גמורה שאינו רוצה שיוקדש לחלה עיסה זו רק עיסה אחרת ודוק. וזו היתה כוונתו של המורה הגאון בעל כנסת יחזקאל מהמבורג. אמנם לדעתי יתכן דבכל תרומה שנתערבה כשכבר אכלו מהשיריים הנתרם מהן תו לא מצי להישאל על נדרו היינו הפרשת תרומה דאישתכח דאכל טבל שבעון מיתה ובודאי משום הפסד ממון לא ניחא ליה לאכול איסור חמור כזה, ועל כרחין דיתערב קודם שיאכל מהשיריים זה לא שכיח והוי הך תערובות כנולד ואין פותחין בו, אבל בחלת חו"ל דאוכל ואח"כ מפריש א"כ גם כי אכל מהשיריים מצי להישאל ולחזור ולהפריש, דדבר זה דיתערב אף אחר שאכל השיריים מצוי ולכן פותחין בו. ונכון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ה׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
