רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ד׳

ספר זרעים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ד׳

הלכה א׳

כָּל הַמֵּבִיא בִּכּוּרִים טָעוּן קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה. אֲבָל הַוִּדּוּי אֵינוֹ שָׁוֶה בַּכּל. לְפִי שֶׁיֵּשׁ שֶׁחַיָּבִין לְהָבִיא בִּכּוּרִים וְאֵינָן קוֹרִין עֲלֵיהֶם:

הלכה ב׳

וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין. הָאִשָּׁה וְהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס לְפִי שֶׁהֵן סְפֵק אִשָּׁה וְאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'. וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפִּין וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ לְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר (דברים כו י) "אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'":

הלכה ג׳

הַגֵּר מֵבִיא וְקוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם (בראשית יז ה) "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" הֲרֵי הוּא אַב כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנִּכְנָסִין תַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָה. וּלְאַבְרָהָם הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה תְּחִלָּה שֶׁיִּירְשׁוּ בָּנָיו אֶת הָאָרֶץ. וְכֵן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מְבִיאִין וְקוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עָרֵי מִגְרָשׁ:

הלכה ד׳

הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ [שָׂדֶה] שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא לְפִי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יֵשׁ לוֹ קַרְקַע אוֹ אֵין לוֹ. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. מַקְדִּישׁ אוֹתָם תְּחִלָּה לְבֶדֶק הַבַּיִת מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין וְאֵין מַכְנִיסִין חֻלִּין לַעֲזָרָה וְהַכֹּהֵן פּוֹדֶה אוֹתָן מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלָן. וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין וְנוֹתֵן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן לַכֹּהֲנִים שֶׁמָּא בִּכּוּרִים הֵם וַאֲסוּרִין לְזָרִים. וְאֵינוֹ מֵבִיא אוֹתָן בְּעַצְמוֹ אֶלָּא מְשַׁלְּחָן בְּיַד שָׁלִיחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּעַכֵּב אוֹתָן הַקְּרִיאָה מִלְּאָכְלָן. שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקְרִיאָה מִפְּנֵי הַסָּפֵק הַקְּרִיאָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:

הלכה ה׳

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר (דברים כו י) "אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'" שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ. וְהַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ חַיָּב לְהַפְרִישׁ בִּכּוּרִים אֲחֵרִים מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁכְּבָר הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ הַמּוֹכֵר. וְאִם הִפְרִישׁ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. אֲבָל מִמִּין אַחֵר מַפְרִישׁ וּמֵבִיא וְקוֹרֵא:

הלכה ו׳

הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְפֵרוֹת הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁקִּנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף. אֲבָל מֵבִיא אָדָם מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּכּוּרִים וְקוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יא) "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ וְהוּא בַּדֶּרֶךְ מֵבִיא וְקוֹרֵא:

הלכה ז׳

הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁמָּכַר אִילָנוֹת וְקַרְקָעָן בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹרֵא בְּיוֹבֵל רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁעֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מוֹכֵר שֶׁתַּחֲזֹר לוֹ הַקַּרְקַע. אֲבָל אִם חָזַר וּמְכָרָהּ בְּיוֹבֵל שֵׁנִי הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא הַפֵּרוֹת וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף:

הלכה ח׳

הִפְרִישׁ בִּכּוּרִים וְחַלָּה וַהֲרֵי הוּא מְסֻכָּן. זֶה שֶׁרָאוּי לְיָרְשׁוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְשִׁלְּחָן בְּיַד אַחֵר וּמֵת הַשָּׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הוּא וֶהֱבִיאָן אֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ב) "וְלָקַחְתָּ" (דברים כו ג) "וּבָאתָ" עַד שֶׁתִּהְיֶה לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאַחַת:

הלכה ט׳

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן מֵבִיא הַשְּׁנִיִּים וְאֵינוֹ קוֹרֵא. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֶת (דברים כו ב) "רֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה" לְפִי שֶׁאֵינָן רֵאשִׁית. וְאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּים אֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶן חֹמֶשׁ כְּבִכּוּרִים:

הלכה י׳

הֵבִיא בִּכּוּרָיו וְנִטְמְאוּ בַּעֲזָרָה נוֹפְצָם שָׁם וְאֵינוֹ קוֹרֵא:

הלכה י״א

הֵבִיא בִּכּוּרָיו מֵאֶחָד מִן הַמִּינִים וְקָרָא וְחָזַר וְהֵבִיא בִּכּוּרִים מִמִּין אַחֵר אֵינוֹ קוֹרֵא עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ג) "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם" פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה הוּא מַגִּיד וְלֹא שְׁתַּיִם:

הלכה י״ב

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְיָבַשׁ הַמַּעְיָן אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא לְפִי שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע שֶׁהֲרֵי אָבְדָה:

הלכה י״ג

הַמֵּבִיא בִּכּוּרִים מֵאַחַר חַג הַסֻּכּוֹת וְעַד חֲנֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִישָׁן קֹדֶם הֶחָג מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יא) "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" וְאֵין קְרִיאָה אֶלָּא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה מֵחַג הַשָּׁבוּעוֹת עַד סוֹף הֶחָג. וּשְׁאָר הַמְּבִיאִין חוּץ מֵאֵלּוּ מְבִיאִין וְקוֹרִין:

הלכה י״ד

הַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמוֹת וְהַחַלָּה וְהַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ וּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה הֵם נִכְסֵי כֹּהֵן. יֵשׁ לוֹ לִקְנוֹת מֵהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. וְקוֹנֶה בָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה:

הלכה ט״ו

אַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמוֹת אָסוּר לְהֵאָכֵל לְזָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה כִּתְרוּמָה אִם נִתְעָרְבוּ בְּחֻלִּין בִּירוּשָׁלַיִם אֲסוּרִין בְּכָל שֶׁהֵן בְּמִינָם כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹם אֲכִילָתָן עֲשָׂאוּם כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִים לְזָרִים אַף בִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ זָרַע הַבִּכּוּרִים אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם הֲרֵי הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּכּוּרִים קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם הַגִּדּוּלִין חֻלִּין:

הלכה ט״ז

כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יְחִידִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". וּבָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְלֹא יִכָּנְסוּ לַבָּתִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וּבַשַּׁחַר הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא ה) "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ". וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְקַרְנָיו מְצֻפִּין זָהָב וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ לְהוֹדִיעַ שֶׁהַבִּכּוּרִים מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם וְהֵם הוֹלְכִין בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְקוֹרִין (תהילים קכב א) "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ". וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִין בַּיּוֹם אֶלָּא שְׁתֵּי יָדוֹת בִּלְבַד. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם שְׁלוּחִין לְהוֹדִיעַ לְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם וּפִרְכְּסוּ אוֹתָן. וְאִם הָיָה לָהֶם לַח וְיָבֵשׁ מַרְאִין אֶת הַלַּח מִלְּמַעְלָה. וְהַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִין לִקְרָאתָן מִירוּשָׁלַיִם. לְפִי הַבָּאִים הֵם יוֹצְאִין אִם בָּאוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה יוֹצְאִין לִקְרָאתָן רַבִּים. וְאִם מְעַט מְעַט. וּמִשֶּׁיִּכָּנְסוּ כֻּלָּן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם יַתְחִילוּ לִקְרוֹת (תהילים קכב ב) "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם":

הלכה י״ז

כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִין מִפְּנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן. אֲחֵינוּ אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם בְּשָׁלוֹם. וְהֵם מְהַלְּכִין בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִים לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת נוֹטֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד סַלּוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְאוֹמְרִין (תהילים קנ א) "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ" וְכוּ' עַד (תהילים קנ ו) "כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ". וְהֵם מְהַלְּכִים בְּהַר הַבַּיִת וְקוֹרְאִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַעֲזָרָה. הִגִּיעוּ לַעֲזָרָה דִּבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר (תהילים ל ב) "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" וְגוֹ':

קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ד׳

א׳

כל המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה אבל הוידוי אינו שוה בכל שיש שחייבים להביא ואין קורין עליהם האשה וטומטום ואנדרוגינוס שהם ספק אשה ואינם יכולין לומר אשר נתת לי ה' דלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לזכרים דכתיב לשמות מטות אבותיו ינחלו וכתיב איש לפי פקדיו עד שיהא ודאי בלי ספק. וכן אפטרופוס ועבד ושליח שאינם יכולין לומר אשר נתת לי.

ג׳

הגר מביא וקורא דכתיב לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם כולו שנכנסים תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שינחלו בניו את הארץ וכן כהנים ולויים מביאים וקורים מפני שיש להם ערי מגרש ויכולים לומר אשר נתת לי ה'.

ד׳

הקונה שתי אילנות בתוך שדה חברו הוו ספק אי קנה קרקע אי לא ולהכי מביא לחומרא דספקא דאוריתא היא ואינו קורא משום דמחזי כשקרא שהרי בשביל הבאת בכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקא משקר וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית שהם ספק חולין ואין מכניסין חולין בעזרה דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח שלך ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך וה"ה לכל חולין בעזרה שאסור בכל מקום שיש כעין הקרבה כי הכא שיש הגשה ותנופה ומשום דבכורים נאכלין לכהנים פריק להו אחר שהניחם לפני המזבח והניף ואח"כ אוכלן ומפריש מהם תרומות ומעשרות דהוו ספק חולין ונותנם לכהנים דשמא בכורים הם ואסירי לזרים ומעשר ראשון נמי לכהן דלוים דקרא אף כהנים במשמע דבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים ואינו מביאן הוא אלא משלחן ביד השליח דאע"ג דקריאה לא מעכבא היינו כשראוי לקריאה דכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וגבי בכורים נמי דחזו לקריאה בעיא ואע"ג דאיכא מביאי בכורים שמביאין ואינם קורין ה"מ כגון מחג ועד חנוכה דמביא ואינו קורא דנפקא לן מקראי אבל הנך בכורים דמייתי להו מספקא שמא טעונין קריאה מן התורה דשמא קני קרקע והילכך חזו לקריאה בעיא.

ה׳

הפריש בכוריו ומכר שדהו אינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתתי לי דהא אינה שלו והלוקח מביא ממין אחר וקורא דאע"ג דכתיב הגדתי היום לה' וגו' פעם אחד אתה מגיד ואי אתה מגיד שתי פעמים אפילו בשני מינין היינו באדם אחד אבל בשני בני אדם ובשני מינין מגיד וחוזר ומגיד אבל במין אחד אינו חוזר ומגיד דהרי הגידו עליו פעם אחד.

ו׳

מביא אדם בכורים מנכסי אשתו וקורא דכתיב ושמחת בכל הטוב וגו' ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו שגדלו בקרקע שלה שהכניסה לו אשתו לפירות דאע"ג דנכסי מלוג תקנתא דרבנן בעלמא הוא אפ"ה דרך נשים שנותנות פירות לבעליהם וכי האי גונא איירי קרא באורחא דמילתא ואע"פ שמתה אשתו מביא וקורא כיון שהפריש כבר והוא בדרך.

ז׳

המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג נראה דאפילו ביובל ראשון לא מיחייבי להביא מדאוריתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מדאיצטריך קרא לרבויי ולביתך דמביא וקורא משדה אשתו.

ח׳

הפריש בכורים וחלה זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא. הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח אף על פי שהביאן הוא אינו קורא כיון שהיתה ההפרשה באדם א' וההבאת בדרך באדם אחר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך האי ולקחת קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והבאת מארצך ודרשינן ביה מי שלוקח דהיינו בוצר ומפריש הוא מביא דבעינן הבצירה וההבאה כולה עד לירושלם באדם אחד והשליח שהביאן לא הוי' לקיחה והבאה באחד אלא בשנים וכן היכא דמית בדרך לא הויא לקיחה וגמר הבאה בא'.

ט׳

הפריש בכורים ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהם אינו קורא עליהם שאינו יכול לומר ראשית פרי האדמה דאינם ראשית והשניים כיון שחייב להביאם מדאוריתא דכתיב בית ה' אלהיך מלמד שחייב באחריותן נראה דחייבים עליהם חומש מן התורה כבכורים.

י׳

הביא בכורים ונטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא דכיון שנטמאו ליכא שמחה והסל לכהנים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך פעמים שאין לו כי אם הטנא.

י״א

הביא בכורים מאחד מן המינים וקרא והביא מין אחר אינו חוזר וקורא דכתיב הגדתי היום פעם אחת ולא שתים בשנה.

י״ב

הפריש בכוריו ויבש המעין או נקצץ האילן מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נתת לי שהרי נפסד הקרקע.

י״ג

המביא בכורים מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא דכתיב ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מעצרת ועד החג דאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית ושאר המביאים חוץ מאלו קורים דלא אימעיטו בקרא.

י״ד

הבכורים והתרומות והחלה והקרן והחומש ומתנות בהמה הם נכסי כהן לקנות מהם מה שירצה אף על גב דבכורים ותרומות וחלה אסירי לזרים.

ט״ז

כיצד מעלין הבכורים לירושלם וכו' הכל הידור למצוה מדברי סופרים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ד׳

א׳

כל המביא בכורים טעון כו' ותנופה. שגם האשה והטומטום ואנדרוגינוס קרבנן וכן בכורים שלהן טעון תנופה רק בכהן לבד לא בבעלים דאין האשה מניפה וכמו שמפורש במשנתינו פרק כל המנחות באות מצה והבכורים כדברי ראב"י אחד אנשים ואחד נשים בישראל לא באחרים ומפרש הגמ' דקרבנן טעון תנופה אבל אין הן מניפות יעוין בפהמ"ש, ולהלן במעשה"ק פ"ט הט"ז ולעולם אין אשה מניפה פירוש אף בבכורים ולא מיבעי לראב"י דיליף מולקח הטנא מידיך דיליף משלמים ודאי דאין מניפות כמו בשלמים אלא אף לר"י דיליף מוהנחתו סובר ג"כ דאין נשים מניפות דלזה יליף ג"כ משלמים כמו דמוכח מהא דפריך הגמ' דלימא כדברי ר"י והא במשנתינו תני דאין האשה מניפה וזה לאו לר' יודא ומוכח דגם ר"י מודה בזה, והא דפריך ולימא נמי כדברי ר"י פירוש משום דבפרק אלו הלוקין תני במשנתינו עד שלא קרא עליהן לוקה ומפרש בגמ' דלראב"י דיליף מולקח הטנא מידיך הנחה מעכבת דתנא ביה קרא וכן פסק רבינו דעד שלא הניח אותן לוקה ודלא כמשנה התם א"כ תנא דמשנה סבר כר' יהודא דיליף תנופה מוהנחתו ולא תנא ביה קרא הו"ל למימר כדברי ר"י ודוק, ויעוין ירושלמי בכורים בזה:

ד׳

והכהן (פודן) [פודה אותן]. נ"ב דאם הבעלים היו פודן היה מספק צריך להפריש חומש כדין מקדיש ועיין פ"ו מהלכות ערכין הט"ז:

י״ג

המביא בכורים מאחר חג הסוכות כו' אעפ"י שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא. ראה בכסף משנה והיטב אשר דיבר בטעם רבינו, וכבר עמדו רבנן בתוס' על סתירת הסוגיות והביאו דברי ירושלמי שמחלק בין בצרן ע"מ לשלחן ביד שליח ובין בצרן ונמלך וכתבו דכן בהפרישן קודם לחג ע"מ שיביאן אחר החג מביא ואינו קורא ובאמת כן הוא מפורש בירושלמי בכורים ה"ו יעו"ש. ואשר נראה לי בטעם הדבר, כי לשיטת גמרא דילן דבהביאן אחר החג ירקבו מטעם כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו א"כ איך שייך לחלק דאם הפרישן מתחלה להביאן אחר החג דאינו קורא ואפ"ה מביא, הלא חזינא גבי חליצה דאלם ואלמת שחלצו פסולה משום דאינן ראוין לקריאה ושם גם בשעת מיתה דאז הוטלה לחליצה לא היו ראוים לקריאה, ומדוע בכל הנך דנקצץ האילן וע"י שליח ולאחר החג מביא אעפ"י שאינו קורא, ואם נימא דילפינן מאשר תביא מארצך כל זמן שמצויין על פני ארצך היינו אחר החג מביא אעפ"י שאינו קורא ומזה ילפינן לכל הנך דבדעתו בשעת הפרשה באופן שיביאן אף שלא יהיו ראוים לקריאה זה דחוק, ועוד לריב"ב דסבר אחר החג מביא וקורא אטו פליג על כל הני, והיה נ"ל משום דכתיב בפרשת משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' אלקיך ולא נזכר שם קריאה כלל [ועיין מכילתא דמפיק מהך קרא לנשים וגרים דמביאין אעפ"י שאינן קורין ולהראב"ד בשיטה מקובצת אישתמיט המכילתא הנ"ל יעו"ש] ולכן היכי שמתחלה אינן ראוין לקריאה כלל מביא אותן אעפ"י שאינו קורא וכמו הני אנשים שמביאין פירותיהן אעפ"י שאינן בני קריאה כמו גרים ונשים וכמו דדריש במכילתא, רק היכי שמתחלה היו ראוים לקריאה ע"ז אמר דהוי אינו ראוי לבילה, אך כ"ז לא מחוור לדעתי. והנראה לי דהירושלמי לא מזכיר כלל משום שאינו ראוי לבילה רק כיון שנראו לקריאה ונדחו ובכל מילי דדחיה אמרינן דהיכי דנראה ונדחה גרע מלא נראה כלל יעוין סוכה פרק לולב הגזול, אבל לשיטת הבבלי משום שאינו ראוי לבילה טעם אחר איכא בהו, דשליח דלא קרינא הבאתי ואשה וכהן דל"ק אשר נתת לי וכיו"ב א"כ אין כאן מה לקרות והוי כאילו קראו, אבל הפרישן קודם לחג והביאן אחר החג הלא כל הקריאה איכא רק דכתיב ושמחת כו' ואמרו דקורא דוקא בזמן שמחה א"כ המיעוט הוא מצד אחר והוי כמו אלם גבי חליצה לכן ירקבו, וזה סברא נכונה בס"ד ופוק חזי בכ"מ הא דמייתי הגמ' מאין ראוי לבילה הכל באופן זה דחסר הכסוי או האמירה מצד אחר ודוק: אך עדיין צריך להבין מדוע אמר גבי שני אילנות דמספקא לן ואינן ראוים לקריאה דג"כ הוי החסרון מצד אחר לפי צד הספק דקנה עמהן קרקע ואינן ראוין, לבילה היינו לקריאה מצד הספק דהא איכא מה לקרות דשייך בהו כל הפרשה אמר בהו דמשלחן ע"י שליח דתו ליכא מה לקרות דלא קרינא ביה הבאתי, א"כ בהפרישן קודם החג ועבר עליהן החג ישלח אותן ע"י שליח ואמאי ירקבו. אמנם דע דזה תלוי אם הבכורים לא היו ראוים לקריאה מצד סיבה אחרת שאין מחמת העדר הקריאה רק באופן דבעי זמן שמחה, [והא דאחר החג מביא ואינו קורא התם רבינהו קרא אשר תביא מארצך כמוש"כ לעיל] אף שישלח אותן אחר כך ע"י שליח כיון דכבר נדחו מהבאה בשביל שאינן ראוין לקריאה לאו בני הבאה נינהו ונדחו ממצות הבאתן, אולם אם טרם בוא הסיבה שלחן ע"י שליח ואיתמעטו מקריאה מטעם שאין בהם מה לקרות דליכא הבאתי תו אף כי נתמעטו אחר כך מקריאה משום סיבה אחרת ג"כ מביאן וזה פשוט בטעמו, וכיו"ב מצאנו בזבחים (דף ל"ב) טמאים ונעשו זבים כו' זבים ונעשו טמאים כו' יעו"ש דתליא בהובא וחלה מקודם, וכן בירושלמי פסחים פרק כ"ש ה"א חלות תודה שנעשו נותר אם כד שלח נעשה נותר כו' דתליא אם נעשה חמץ קודם השבתתו בכ"ד יעו"ש, ועיין פרק כל המנחות בעי ר"פ חימצה ויצאת וחימצה כו' או"ד כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בה כו', ועיין ריש פרק טבו"י בזבחים בעי ר"ל בע"מ והוא טמא כו' לא שנא, מכ"ז אתה רואה כי סברא דילן נכונה. ותו נתבונן גבי קנה שני אילנות דמספקא לן אם קנה קרקע בכ"ז מילי דספיקא לא תוכל לכנות ההתחלה שאינם ראוים לקריאה משום הספק דאולי יתברר הספק לבסוף ויהיו ראוים לקריאה, ולכן אמר בפסחים (דף פ"ח) גבי שכח מה א"ל רבו דהוי חזי לאכילה למאן דמתני אברייתא, א"כ אם לא נתחייבו להביא ונימא ירקבו משום דאינם ראוים לקריאה הוא רק על סוף שלא רגיל להתברר או שחזינן שלא נתברר ואז אמרינן דחזינן דאינן ראוין לקריאה ומשו"ה ירקבו, ולכן כי מסרן ליד שליח דלא מצי לקרות דהא ליכא הבאתי וליכא כאן קריאה תו אף אם אח"כ אינן ראוים לקריאה מצד סיבת הספק ג"כ מביא דסוף סוף לא היה בהו קריאה מצד שליח, אבל בהפרישן קודם החג ועבר עליהן החג דחזינא דאינן ראוין לקריאה ולא יראו לעולם לקריאה תו כיון שאינן ראוין לקריאה קריאה מעכבת בהן, מאי אמרת שישלח אותן ע"י שליח זה לא הוי תועלת כיון דנתמעטו מקריאה מסיבה חוציית ונדחו מפני זה מהבאה מה מהני אחר זה שליח ודוק: וכיון שזכינו לזה א"ש קושיא שנדחקו בה קמאי דקמאי מאי אמר הגמ' דעביד להו כר' יוסי ב"ח דאמר בצרן ושגרן ביד שליח כו' מביא ואינו קורא כו' אמאי לא אמר דמשגרן ע"י שליח וכמתניתין דשליח אינו קורא, ולפ"ז נכון דאם אמרנו דאפילו כל הדרך הביא השליח רק שלעזרה הביא הבעה"ב קורא, א"כ תו גם בעזרה באים העדר הקריאה מצד השליח והעדר מצד הספק בבת אחת, לכן קאמר הגמ' כדריב"ח דכיון דשלח אותן ע"י שליח להביאן לירושלים תו אף אם באמצע הדרך חזר והביאן לא קרינא ביה והבאתי דכיון דכל ההבאה אינה על ידו, א"כ תיכף מכי משלחן ביד שליח איתמעטו מקריאה תו אף כי חלה עליהם סיבה חוצית ג"כ מביאן אעפ"י שלסוף מצד הספק אינן ראוין לקריאה והא דיליף ריב"ח הוא דהלקיחה תחלת ההבאה וכיון שלקח אחר תו ליכא הבאתי ודוק: ודע דנראה לדעתי דדוקא כי שלח ע"י שליח להביאן לעזרה ומת השליח או סיבה אחרת וחזר והביאן אז אינו קורא, אבל אם שלח שליח מעירו עד ירושלים אפילו כיון שלא מסר לו להביאן לעזרה א"כ כי חזר והביאן חייב בקריאה דמקריא לקיחה וכמו איש ירושלים שמביא בכורים אעפ"י שלוקח מירושלים ששם שדהו וכרמו ואם מסר לו להביאן לעזרה אז זה היה הלקיחה ותו לא מצי לומר הבאתי ומה"ט נקט מת שליח [והרמב"ן לא כתב כן] וכן משמע מדברי רבינו. ועיין מה שפירשו הקדמונים בהך דשליח שלא ניתן לגירושין דכיון דכן הוי כנוטל מע"ג קרקע ואין עליו שם שליח כלל, וה"נ הוי כאילו נטל קוף הבכורים והביאן עד ירושלים האם נימא דאם חזר הבעה"ב והביאן לעזרה אינו קורא ודוק בכ"ז: מביא ואינו קורא שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה כו'. ירושלמי בכורים פ"א ה"ז, א"ר יונתן תני רשב"י כן ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה. והנה המעיין שם יראה דמאמר זה קאי על משנה הסמוכה ואלו מביאין וקורין מן העצרת עד החג ופירש רשב"י טעמו שנאמר ושמחת הוי אומר על השמחה, ופירושו שיהא לאחר זמן דכתיב ביה שמחה וקודם זמן דכתיב ביה שמחה והוא עצרת וחג דכתיב בהו שמחה כמפורש בקרא, וכן מפורש בגמרא דילן אליבא דר"ש בפסחים (דף ל"ו) ור"ש כו' ההוא לזמן שמחה הוא דאתא דתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא, וכן בספרי אשר תביא מארצך כ"ז שהם מצויים על פני ארצך יכול שאתה קורא כ"ז שאתה מביא ת"ל ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה והוא פשוט, ורש"י פירש שם באופן אחר קצת, ובגמ' ירושלמית מצוי הרבה באופן זה ולפלא על הר"ש שפירש באופן אחר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ד׳

ג׳

ולאברהם היתה השבועה תחילה וכו'. פי' דבריו נ"ל פשוט שהוא סיום למ"ש דהגר מביא וקורא משום דאברהם נקרא אב המון דזה ניחא אם היתה השבועה דנתינת הארץ לאברהם לבד ואינו כן דהשבועה היתה גם ליצחק וליעקב והם לא נקראו אב המון וא"כ איך קורא הגר לאבותינו ולזה כתב ולאברהם היתה השבועה תחילה כלומר כיון דלו היתה השבועה תחילה הוא העיקר ושפיר קורא הגר. ומרן ז"ל פי' בדברי רבינו ענין אחר ולא ידעתי למה לא ביאר כמ"ש שהוא פשט דברי רבינו, וז"ל מרן כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים וכו' ע"כ. ולא באתי לכונתו דמה תירץ במה שהשבועה היתה מקודם שנאמר לו אב המון גוים ונמצא שלא זכו כי אם בניו ממש דא"כ דלא זכו הגרים עדיין קשה מה מועיל מה שהיה אברהם אב לכל העולם איך אומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו והא הוא אומר לנו ולו אין לו חלק, ועיין בהרדב"ז החדשות ח"ב סימן ר"כ שגם עליו התמיהה קיימת. ועוד קשה כמ"ש המל"מ דמ"ש מנשים דמשום דלא נטלו חלק בארץ אף דיכולות לומר לאבותינו אינן קוראות. ועיין להרב המגיה בספר מל"מ מה שתירץ משם מהר"ם בן חביב ז"ל והיה בהניח שהגרים יש להם נחלה לעתיד והביא מקראי דיחזקאל ומרבה [מדרש רבה] דקהלת על פסוק כל הנחלים הולכים אל הים יעו"ש, וכה הראני החכם המושלם אברהם בנבנשת נין ונכד להחבי"ב ז"ל מ"ש בספרי סדר בהעלותך על קרא נוסעים אנחנו וכו' וז"ל אשר אמר ה' אותו אתן לכם ואין לגרים חלק בו מה אני מקיים והיה השבט אשר גר הגר אתו וכו' (הוא קרא דיחזקאל) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לכפרה וכו' דבר אחר אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל ע"כ. הרי בפירוש דס"ל להספרי דלא ניתן לגרים חלק בארץ אף לעתיד ומה גם דברבה ליכא למשמע מיניה היפך הספרי וז"ל הרבה אר"י ולא עוד אלא במקום שהוא מתגייר משם הוא נוטל חלקו שנאמר והיה בשבט אשר גר הגר וכו' ע"כ. ויש לפרשו על הקבורה ואף דמיסתם סתומי כי היכי דלא ליפלוג על הסיפרי ועוד לו יהי דפליג הרבה עם הסיפרי דרך רבינו על הרוב לפסוק כהסיפרי ואפי' היכא דפליג עם תלמוד דידן וכמ"ש הרב תומת ישרים הביאו הכנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות כ"ח וכ"ש עם הרבה דהרי כתב הרמ"ע מפאנו סי' ל"ג דאין ללמוד הלכה ממדרש הרבות יעו"ש. ועוד מטעם זה יקראו הכהנים ולוים ואין צריך לטעם דערי מגרש דלאו מתורת נחלה אתו אלא טעמא דלעתיד יטלו חלק בארץ וכמ"ש הסמ"ג ורשב"ם דף קכ"ב יעו"ש. ושוב אחר זמן רב נגלה אלי מ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת לב"ב שם דקשיא ליה לסברא הלזו דלעתיד יטלו הלוים חלק בארץ מקראי גופייהו דיחזקאל יעו"ש ולפי זה אין מקום למה שהקשינו דרבינו הכי ס"ל כהר"ן דלעתיד לא יטלו הלוים ודו"ק. ועיין להרב שער אפרים סי' י"ד מה שחילק בין בכורים למעשר ומה שלא הונח להרב בנו שם בהגה"ה והוא חילק דשאני בכורים דכתיב כי באתי אל הארץ ואומר הנתינה לבסוף ונוכל לפרש שהשבועה לא קאי אלא על נתינת הארץ לישראל ולתת לנו דקאמר לא קאי לא על השבועה ולא על נתינת הארץ ולא על דברים אחרים וכמ"ש בפ' הספינה והכתיב אשר נתת לי ומשני דיהבת לן זוזי וזבני בהו קרקע אלו דבריו ז"ל ולא באתי לכונתו חדא דאינו מובן לפי זה פי' דקרא דקאמר אל הארץ אשר נשבע ה' ומה הוא מה שנשבע ה' כיון דלא קאי למ"ש אח"כ לתת לנו, ועוד לתת לנו באמצע מה הכוונה וכי זה דומה למ"ש בש"ס בכתוב אשר נתת לי דרצה לומר דיהבת לי זוזי דהוא פי' נאה ומתקבל משא"כ הכא דלפי דבריו היכא קאי לתת לנו ואם תשאל דלמה לא הקשה בש"ס לשמואל על דברי ר"מ מקרא דלתת לנו משום דלתת לנו קאי לכל ישראל ואינו צריך שיהיה לו קרקע וכמ"ש רשב"ם ז"ל בדף ק"נ ע"א יעו"ש משא"כ אשר נתת לי דליכא לפרש לכל ישראל ודחי ליה דיהבת לי זוזי. והרב שי למורא סי' נ"ד תירץ לקושיא הלזו יעו"ש ובתוך דבריו כתב וז"ל ומ"מ קשה שהרי כתיב ויתן לנו את הארץ ואפשר דכיון דלא אמר בתר הכי כאשר נשבעת לאבותינו לא משמע שנטלו חלק אלא שנתנה לו במעות שקנאה משא"כ גבי וידוי מעשר דכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו דמשמע שנתנה לו ולא במעות אלו דבריו, וגם זה לענ"ד אינו תירוץ דאיך אפשר לומר בויתן לנו שהוא לשון רבים שהוא במעות ועד כאן לא אמרו בש"ס כן אלא גבי אשר נתת לי שהוא לשון יחיד שייך לומר דיהבת לי במעות משא"כ בלשון רבים. ולעת כזאת ראיתי להרב אור יקרות ז"ל שתירץ בזה דגבי וידוי מעשר שאני דכתיב כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש וזה לא קאי לאברהם דלאברהם לא נאמר לו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ורש"י בחומש תיקן דהכי קאמר כאשר נשבעת לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש והשתא מחמת זה ס"ל לרבינו דלאבותינו קאי איוצאי מצרים יעו"ש. ודבריו תמוהים דאיך אפשר דקאי ליוצאי מצרים דהא קרא כתיב כאשר נשבעת וליוצאי מצרים לא נשבע אלא דאמר להם להוציאם משם ולהוליכם אל ארץ ישראל כאשר נשבע להאבות כמבואר בכל המקראות וא"כ בהכרח צריך לומר דלאבותינו קאי לאברהם וארץ זבת חלב ודבש היינו כמ"ש רש"י, וכן צ"ל במקרא שכתוב בסדר עקב ולמען תאריכו וכו' אשר נשבע לאבותיכם ארץ זבת וכו' דלא קאי ארץ זבת לשבועת האבות אלא השבועה קאי למתנת הארץ לבד ושוב אומר קרא שהיא הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודו"ק.

ו׳

המוכר שדהו לפירות וכו'. פסק כריש לקיש יעו"ש בגיטין דף מ"ז ע"ב, וכן פסק ברייתא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו והיינו משום דגלי קרא ולביתך יעו"ש, אך קשה במה שפסק אברייתא אחרת ששמע שמתה אשתו מביא וקורא דה"ה דלא מתה ומתה איצטריכא ליה סד"א ליגזור וכו', דזה איתמר בש"ס לר' יוחנן ולא לר"ל, וי"ל דס"ל דבתר דשני ליה ר"י מתה איצטריכא ליה סד"א וכו' קבלה ר"ל וגם הוא מפרש לה הכי דהא הוא לא אותביה לר"י ולא שמע בהא כלל אלא הש"ס הוא דשקיל וטרי אליבייהו ואנן מפרשינן לה הכי גם אליבא דר"ל דאי לאו הכי קשה בפשט השמועה דמאי מותיב איתיביה וכו' ולדידיה מי ניחא דהא איהו ג"כ מודה בבכורי אשתו מדכתיב ולביתך כדאמר לעיל אלא ודאי דמאן דהקשה האי איתביה לא ידע מאי דאיתמר לעיל שאני התם דכתיב ולביתך ועיין בהרשב"א שם בחידושיו לגיטין. אמנם הר"ש פ"ק דבכורים משנה ה' נייד משיטת רבינו זאת וכתב על ברייתא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לר"ל אלא לאחר מיתה וכו' עכ"ל. ומבואר כן מדברי הירושלמי שהביא שם בסוף משנה זאת יעו"ש וכ"כ התוס' שם בגיטין בד"ה מתה יעו"ש.

י״ג

המביא וכו'. עיין מ"ש מרן דלא ס"ל לרבינו כחילוק הירושלמי יעו"ש, והוא תימה דהרי רבינו כתב האי חילוקא דהירושלמי לעיל בסוף פ"ב והמפריש וכו' לא ישלחם ביד שליח וכו' וכתב מרן שהוא מהאי ירושלמי, ואף שיש להליץ דמ"ש רבינו לעיל אין כונתו דאי ליקטן להעלותן בידו ואי לא מצי להעלותן בידו דירקבו אלא דלכתחילה לא ישלחם ביד שליח ואי לא מצי ע"י עצמו משלחן ביד שליח ואינו קורא, מ"מ הו"ל למרן להרגיש בזה וליישב, גם לעיל דציין בירושלמי אין זה דינא דירושלמי לפי פירוש הזה דהירושלמי חילק כן כדי ליישב השני מימרי ומינה נשמע דאי אינו יכול להעלותן בידו ירקבו ולא בלכתחילה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ד׳

ב׳

והעבד והשליח כו'. כתב רשב"ם בפרק הספינה (דף פ"א) דאם בצרן השליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו וכבר חלקו עליו התוספות והרשב"א יע"ש:

ג׳

הגר מביא וקורא כו'. תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים מפני שאין להם חלק בארץ. ועוד אני תמיה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ"ג דמכות (דף י"ט) קאמר רב אסי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ"ע ועיין בשי למורא סי' נ"ד ועיין במ"ש התוס' פרק הספינה (דף פ"א) ד"ה למעוטי דפליגי על פסק רבינו ועיין בחידושי הריטב"א והרשב"א שם. (*א"ה עיין בס' שער אפרים. ומהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע"ג דלא נטלו חלק בארץ מ"מ לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס"ס מ"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז"ל שמצאתי בכ"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע"ש (דף ל"ד)) :

י״ב

הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'. עיין מ"ש הראב"ד פ"ב מה' טומאת אוכלין דין ד' ונראה שגירסתו היה יבש המעיין או שנקצץ. ועיין במ"ש מרן בפ"ח מה' ברכות דין י' ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ד׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין כל הרמב״ם