רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ג׳

ספר זרעים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ג׳

הלכה א׳

הַבִּכּוּרִים נוֹתְנִין [אוֹתָן] לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְהֵן מְחַלְּקִים אוֹתָן בֵּינֵיהֶן כְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהֵן קְרוּיִין תְּרוּמָה. וּלְפִיכָךְ זָר שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים בְּכָל מָקוֹם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֵם מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם:

הלכה ב׳

הָיוּ מִקְצָתָן בִּפְנִים וּמִקְצָתָן בַּחוּץ. זֶה שֶׁבִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה וַהֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ לְכָל דְּבָרָיו. וְזֶה שֶׁבַּחוּץ הֲרֵי הוּא חֻלִּין לְכָל דְּבָרָיו:

הלכה ג׳

כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לְפָנִים מִן הַחוֹמָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב יז) "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ' (דברים יב יז) "וּתְרוּמַת יָדֶךָ" וְהֵם הַבִּכּוּרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה. וְכֵן אִם אֲכָלָן הַכֹּהֵן בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה כְּמִי שֶׁאֲכָלָן בַּחוּץ לְפִי שֶׁהֵן טְעוּנִין הַנָּחָה בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:

הלכה ד׳

וּמִשֶּׁיָּנִיחֵם הַמְּבִיאָם בָּעֲזָרָה הֻתְּרוּ לַכֹּהֵן וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן שֶׁאֵין הַקְּרִיאָה מְעַכֶּבֶת אֲכִילָתָן. ובִּכּוּרִים שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִמְחִצָּתָן וְחָזְרוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה:

הלכה ה׳

אֲכִילַת בִּכּוּרִים כַּאֲכִילַת תְּרוּמָה לְכָל דְּבָרָיו. יֶתֶר בְּבִכּוּרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לְאוֹנֵן וּטְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם. וְכֹהֵן טָהוֹר שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים טְמֵאִים לוֹקֶה כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה יִשְׂרָאֵל טָהוֹר שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה:

הלכה ו׳

וּמִנַּיִן שֶׁהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִין לְאוֹנֵן שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (דברים כו יא) "וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב" מִכְּלָל שֶׁהוּא חַיָּב לְאָכְלָן בְּשִׂמְחָה לֹא בַּאֲנִינוּת. וְהָאוֹכְלָן בַּאֲנִינוּת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ז׳

הַבִּכּוּרִים טְעוּנִין כְּלִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ב) "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא". וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְהָבִיא כָּל מִין וּמִין בִּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הֱבִיאָם בִּכְלִי אֶחָד יָצָא. וְלֹא יְבִיאֵם בְּעִרְבּוּב אֶלָּא שְׂעוֹרִים מִלְּמַטָּה וְחִטִּים עַל גַּבֵּיהֶן וְזֵיתִים עַל גַּבֵּיהֶן וּתְמָרִים עַל גַּבֵּיהֶן וְרִמּוֹנִים עַל גַּבֵּיהֶן וּתְאֵנִים לְמַעְלָה מִן הַכְּלִי. וְיִהְיֶה דָּבָר אֶחָד מַפְסִיק בֵּין מִין וָמִין כְּגוֹן הוּצִין וְחֵלֶף אוֹ עָלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּמַקִּיף לַתְּאֵנִים אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁל עֲנָבִים מִבַּחוּץ:

הלכה ח׳

הֱבִיאָם בִּכְלֵי מַתָּכוֹת נוֹטֵל הַכֹּהֵן הַבִּכּוּרִים וְחוֹזֵר הַכְּלִי לִבְעָלָיו. וְאִם הֱבִיאָם בִּכְלֵי עֲרָבָה וְחֵלֶף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הַבִּכּוּרִים וְהַסַּלִּים לַכֹּהֲנִים. וְאִם נִטְמְאוּ הַבִּכּוּרִים אֵין הַסַּלִּים לַכֹּהֲנִים:

הלכה ט׳

כְּשֶׁהָיוּ מְבִיאִין אֶת הַבִּכּוּרִים הָיוּ מְבִיאִין בְּיָדָם תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה. וְכֵן הָיוּ תּוֹלִין מִצִּדֵּי הַסַּלִּים תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה כְּדֵי לְעַטֵּר אֶת הַבִּכּוּרִים. אֵלּוּ שֶׁעִם הַסַּלִּים הָיוּ קְרֵבִים עוֹלוֹת וְאֵלּוּ שֶׁבִּידֵיהֶן הָיוּ נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים:

הלכה י׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת בַּמִּקְדָּשׁ עַל הַבִּכּוּרִים בְּשָׁעָה שֶׁמְּבִיאָם. מַתְחִיל וְקוֹרֵא (דברים כו ג) "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ" וְגוֹ' (דברים כו ה) "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה עַד (דברים כו י) "אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'". וְאֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ה) "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ". בַּלָּשׁוֹן הַזֹּאת:

הלכה י״א

בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לִקְרוֹת קוֹרֵא וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת מִלְּהָבִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּלְמוּ. הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:

הלכה י״ב

הַמֵּבִיא אֶת הַבִּכּוּרִים יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לִתְּנֵם לְעַבְדּוֹ וּקְרוֹבוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה מֶלֶךְ גָּדוֹל שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. וְנִכְנָס עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַעֲזָרָה וְקוֹרֵא וְעוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ (דברים כו ג) "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ'. וּמוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בִּשְׂפָתָיו וְהַכֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמֵנִיף וְקוֹרֵא (דברים כו ה) "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" וְגוֹ' עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל קֶרֶן וְיִשְׁתַּחֲוֶה וְיֵצֵא. וּמִנַּיִן שֶׁהֵן טְעוּנִין תְּנוּפָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ד) "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא" מִיָּדֶךָ לְרַבּוֹת אֶת הַבִּכּוּרִים לִתְנוּפָה. וּכְשֵׁם שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה כָּךְ טְעוּנִין קָרְבַּן שְׁלָמִים [וְשִׁיר] שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (דברים כו יא) "וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב" וּבָרְגָלִים אוֹמֵר (דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" מָה שִׂמְחַת הֶחָג בִּשְׁלָמִים אַף כָּאן בִּשְׁלָמִים. וְאֵין הַקָּרְבָּן מְעַכֶּבֶת:

הלכה י״ג

וְאֵימָתַי קוֹרִין בְּשִׁיר עֲלֵיהֶן. מִשֶּׁיַּגִּיעוּ לַעֲזָרָה הַלְוִיִּם הָיוּ מַתְחִילִין וְקוֹרִין (תהילים ל ב) "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי":

הלכה י״ד

הַבִּכּוּרִים טִעוּנִים לִינָה. כֵּיצַד. הֵבִיא בִּכּוּרָיו לַמִּקְדָּשׁ וְקָרָא וְהִקְרִיב שְׁלָמָיו לֹא יֵצֵא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִירוּשָׁלַיִם לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ אֶלָּא יָלִין שָׁם וְיַחֲזֹר לְמָחָר לְעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ז) "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ". כָּל פּוֹנוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה מִן הַמִּקְדָּשׁ לִכְשֶׁתָּבוֹא לוֹ לֹא יִהְיוּ אֶלָּא בַּבֹּקֶר. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַבִּכּוּרִים טְעוּנִין שִׁבְעָה דְּבָרִים. הֲבָאַת מָקוֹם. וּכְלִי. קְרִיאָה. וְקָרְבָּן. וְשִׁיר. וּתְנוּפָה. וְלִינָה:

קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ג׳

א׳

הבכורים נתנים לאנשי משמר מחלקים אותם ביניהם כקדשי מקדש משום דכהן מניף אותם ובמורם מתודה כתיב והניף אותם הכהן תנופה וגו' קדש הוא לכהן למדנו שכהן המניף הוא האוכל אותם והם נקראים תרומה כדכתיב ותרומת ידך וילפינן זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים כתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו והוא שנכנסו כבר לירושלם דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ותרומת ידכם דהיינו בכורים דקדשי בתוך חומת ירושלם. נכנסו מקצתן חייב על מה שנכנס ופטור על מה שבחוץ דכל שלא נכנס לא קרי ליה תרומה אלא הוי חולין לכל דבריו:

ג׳

אזהרת קפד שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלם מאחר שנכנסו לפנים מן החומה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו הטנא מידך. וכן אם אכלן בירושלם קודם הנחה בעזרה לוקה דהנחה מעכבת בהם דשנה בה הכתוב לעכב דכתיב והניחו והנחתו ומשהניחם הותרו אע"פ שלא קרא עליהם דקריאה לא מעכבת כיון שלא שנה בה הכתוב בהנחה. ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין באכילה דהא לא קפיד קרא אלא שלא לאוכלן חוץ לירושלם או בירושלם קודם הנחה.

ה׳

אכילת בכורים כאכילת תרומה כדאמר יתר בבכורים שאסורין לאונן דכתיב במעשר שני לא אכלתי באוני ואיתקשו בכורים למעשר כדכתיב ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם ובבכורים גופייהו נמי כתיב ושמחת בכל הטוב מכלל שחייב לאכלן בשמחה לא באנינות וטעונים הבאת מקום דכתיב בהאי קרא והבאתם שמה וגו'. וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה שאכל מעשר בטומאה דכתיב ביה ולא בערתי ממנו בטמא ואיתקשו ליה בכורים כדכתיב מעשרותיכם ותרומת ידכם מה שאין כן בתרומה דהוא בעשה דאחר יאכל מן הקדשים כדאמר' בדוכתה.

ז׳

הביכורים טעונין כלי דכתיב ושמת בטנא והיו מביאים תורים ובני יונה בידיהם ותלויים לעטר הבכורים אע"ג דלא מיחייבי התלויין היו לעולות ואותם שבידיהם לכהנים:

י׳

מצוה פח לקרות במקדש על הבכורים כשיביאם דכתי' וענית ואמרת לפני ה' וגו' ומתחיל וקורא מהגדתי היום דהוא ריש ענינא ובלשון הקדש דכתיב הכא וענית וכתיב התם וענו הלוים קול רם ואתי קול קול ממשה דכתיב ביה והאלהים יעננו בקול מה להלן במתן תורה בלשון הקדש דבו נתנה אף קול דהכא בלשון קדש.

י״ב

ואפילו היה מלך ישראל נוטל סלו על כתפו כשהגיע להר הבית דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך דמשמע מידך ולא מיד אחר. ועודהו הסל על כתפו קורא הגדתי היום לה' אלהיך דכתיב קודם לקיחת הכהן הטנא ואח"כ מורידו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף דכתיב אח"כ ולקח הכהן הטנא מידך וגו' וקורא ארמי אובד אבי דכתיב בתריה עד שגומר. ומניח בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן דכתיב והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וכתיב והנחתו לפני אלהיך יכול למערב ת"ל לפני מזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומה של קרן דהוי לפני ה' ולפני המזבח. והשתחוה ויצא דכתיב בתר והנחתו והשתחוית לפני ה' אלהיך ומנין שהן טעונין תנופה דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך לרבות הבכורים לתנופה וטעונין קרבן ושיר דכתיב ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה שמחת החג בקרבן שלמים אף כאן בקרבן שלמים ואין הקרבן מעכב דהא הבאת בכורים הוי עיקר המצוה שיר דכתיב הכא טוב וכתיב ביחזקאל טוב ומטיב נגן וגמר מיניה. וטעונין לינה שלא יצא באותו היום מירושלם אלא ילין שם דכתיב ופנית בבקר והלכת לאהלך כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר נמצאת אומר שבכורי שבעה מינין טעונין שבעה דברים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ג׳

א׳

הבכורים נותנין אותן לאנשי משמר והם מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש. במשנה פליג ר' יהודה וסבר דנותנין לחבר בטובה, ובירושלמי פ"ק דאשירה שביטלה עצים למערכה אינו מביא למצוה מביא ובכורים לר' יהודה הוא מביא ולרבנן אינו מביא דהוי כקדשי מקדש, וזה שכתב רבינו לעיל פ"ב הי"ו וכהירושלמי. ונראה לי דר"י לטעמו דסבר במכות פ"ג והנחתו זו תנופה ובהנחה לא תנא ביה קרא רק קריאה מעכב בהיתר אכילתן ולכן סבר דהוי כקדשי הגבול, אבל אנן דקיי"ל דהנחה ע"ג מזבח מעכבא דתנא ביה קרא א"כ הנחתן ע"ג מזבח מתירתן הוי כמו שזכו אותן מעל גבי המזבח ומתחלק לאנשי משמר כמו כל קדשי מזבח שהקרבתן לגבי מזבח מתיר אותן לכהנים ומוקי לקרא דתרומת ידך באוכל בכורים עד שלא הניח אותן ע"ג המזבח, וזה ברור: והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. רבינו גריס בגמרא מאימתי חייבים עליהם משיראו פני החומה, ומוכרח דלר' עקיבא דסתם משנה אליביה דקרייה מתרת אותן באכילה לכהן אמר בגמ' ושאינן ראוין לקרי' מותרין לכהנים משיראו פני הבית א"כ לגירסא דילן דמאימתי חייבין עליהן משיראו פני הבית א"כ אימת חל האיסור בהו לכהנים בהנך שאינן ראוין לקרי' הלא תיכף משיראו פני הבית הותרו, ועל כרחין דאסורין משיכנסו בירושלים ויראו פני החומה ואסורין לכהנים עד שיראו פני העזרה והוא הדין לדידן דבזה להיאסר לאכול לכהן ליכא נפק"מ בין רע"ק לרבנן ופשוט, ומשום זה דקודם שנכנסו לירושלים הרי הן כחולין לכל דבר לכן בטלים ברוב וגדוליהן חולין קודם שנכנסו לירושלים דאינן אסורין עדיין לזרים בחיוב מיתה כמוש"כ רבינו לקמן פ"ד הט"ו ועיין מש"כ בהלכות מא"ס פט"ו ה"י בזה ודוק:

ה׳

וכהן טהור שאכל כו'. נ"ב בפרק הערל ואוכלן בטומאת עצמן לוקה תנא ושייר, ודוקא כהן אבל זר חייב על בכורים טמאים מיתה כש"כ מתרומה:

ו׳

והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות. דייק דלקי משום לאו הבא מכלל עשה לכן אין בו מלקות דבר תורה דכן דייקא לשון משנתינו ואסורין לאונן רק אסורים לא מלקות וכמו דמוקי בירושלמי ואסורים לזרים לחצי שיעור ולא למלקות, וטעמו דההיקש דבכורים למע"ש הוי רק במה דמפורש בהדיא בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך לאוכל חוץ לחומה ולהך דאמר דכתיב בשעריך תאכלנו הטהור והטמא וע"ז אמר לא תוכל לאכול בשעריך, אבל אונן דלוקה במעשר מקרא דלא אכלתי באוני ליכא היקשא למלקות דגם רבנן סמכי על קרא דושמחת ודוק:

י״ב

וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן כו' ואין הקרבן מעכבת. תנופה ודאי אינה מעכבת דיליף משלמים ושם ג"כ אינו מעכב וגם בנזיר דרב יליף עכובא בתנופה זה דוקא לר"א אבל לחכמים תנופה אינה מעכבת בנזיר כמוש"כ רבינו פרק ח' הלכה ה' מהל' נזירות. ורק קרבן דיליף דשמחה בקרבן היא סד"א כיון דשמחה מעכבת דמן החג ואילך מביא ואינו קורא לפי שאינן בשמחה הו"א דבלא קרבן אינו קורא להכי קמ"ל דאין הקרבן מעכב כלל וקורא בלא קרבן ודו"ק. ובמכות י"ח אמר דלר' יהודא דיליף הנחה לתנופה א"כ הנחה אינה מעכבת יעו"ש. ותמהו בתו' אטו משום דלא תנא בי' קרא אינו מעכב והלא קריאה לר"ש מעכבת ע"ש ותי' תמוה מאד אטו בקרא דלא תוכל כו' בשעריך כתוב קריאה יותר מהנחה. והנראה בכונת הגמרא דכיון דר' יהודא מפרש והניחו מלשון נחה העם על תנופה מעלה ומטה כו' א"כ אמאי אפקי' רחמנא בלשון הנחה לומר דהנחה לא תיפוק לי' מכלל תנופה וכמו דתנופות בכל התורה שירי מצוה הן ואינן מעכבות כן הנחה אינה מעכבת בבכורים. וכמו כן מצינו בחגיגה י"א ובזבחים והקריבו זו קבלת הדם ומדאפקי' רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה לענין לשמה וכיו"ב ממש הך דהכא וזה ברור בס"ד. ואין הקרבן מעכבת. עיין כס"מ, וכן מבואר בבלי מנחות (דף מ"ו) ואמר רבא כו' לחם תנופה בכורים לד' מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם בפני עצמן כו' ומפורש יותר (בדף נ"ח) אמר רב עמרם לא ליקרב עמהם א"ה בכורים נמי דתנן הגוזלות כו' הנהו לעטר בכורים הוא דאתא ולאו חובה נינהו וערש"י שם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ג׳

א׳

הבכורים נותנין אותן לאנשי משמר וכו'. משנה סוף בכורים ר' יהודה אומר אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה וחכמים אומרים נותנין אותם לאנשי משמר וכו', וכתב רבינו לחבר בטובה שנותנין אותו לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר"י והלכה כחכמים. ופי' דבריו נ"ל שדעתו לדעת ר"י דאם ירצה ליתנו לת"ח אף שאינו מאנשי משמר של אותו שבוע יתן ואף דאיכא באותו משמר ג"כ ת"ח דכיון דמצוה זאת היא משום צדקה וחסד ת"ח שירצה קודם. אבל הרע"ב לא פי' כן וז"ל אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול ליתן הבכורים אלא לכהן חבר וכו' לאפוקי מת"ק יעו"ש, וכתב התוס' יו"ט ואע"ג דאין נותנין דר"י [מיירי] בכהנים, נותנים דחכמים בבעלים. והרב שושנים לדוד נר"ו כתב דלדעתו גם אין נותנין דר"י אבעלים קאי יעו"ש, ואין זה לדעתו דוקא כי כן כתב רבינו בפירוש וכדכתיבנא ולא כתב התוס' יו"ט כן אלא ליישב מתני' לפי' הרע"ב אבל ודאי פשטא דמתני' כפי' רבינו וכן נראה שהבין הר"ש שם בפי' המשנה יעו"ש. ומהאמור אני אובין ואדון שזו היא כונת רש"י בחומש סדר תבוא, אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, שהכונה לו למ"ש חכמים שנותנין אותן לאנשי משמר יהיו כמו שהם ואף שאינם חברים ומאי דנקט לשון זה אין לך אלא כהן שבימיך נמשך אחר לשון דאמרו רז"ל גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם דסדר (תבוא) [שופטים] ברם הכונה הוא בעד אנשי משמר ובזה סרה מעליו תלונת הרמב"ן יעו"ש הביא דבריו הרא"ם ז"ל, והרא"ם לא דרך בדרך זה בדעת רש"י ז"ל והבין כמו שהבין הרמב"ן בדעתו ואפ"ה תמה על הרמב"ן איך לא הבין דברי רש"י כי אין הפרש בין שופט לכהן ויפה תפשו עליו כי רב המרחק ביניהם כי גבי שופט ליכא מצות עשה להדיין משא"כ בהבאת בכורים כי היא מ"ע. ולענ"ד נראה לפרש דבריו דהדמיון הוא כך דנהי דליכא מצות עשה להתדיין מ"מ התובע שרוצה להדיין להוציא מהנתבע והנתבע אומר שאינו רוצה להתדיין בשופט זה כי אינו כראשונים וכי מניחו התובע בדברים אלו ודאי מכריחו להתדיין בשופט זה ואפ"ה מזהירו הכתוב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך ולא יאמר כדברים אלו ולא יסרב מלילך והדמיון בזה הוא בבכורים שלא יאמר איני רוצה להביא בכורי לפני כהנים כאלו שאינם כראשונים ואף שמוכרח להביאם מכח מצות עשה מזהירו הכתוב שלא יאמר כן כי אין לך אלא כהן שבימיך וזה הוא מ"ש בש"ס על זה אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים דתלי הדבר באמירה ודו"ק זה נראה לפי חומר הנושא. עוד כתב הרא"ם וז"ל אבל בסיפרי שנו וכו' רצה לומר דרשא אחרת אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר. ועל כרחך לומר שהפי' בשניהם אחד וכמו דגבי חכם דעכשיו נתרחק כן גבי כהן דעכשיו נתרחק מאותן השמועות רעות ונמצא הקירוב והריחוק שוה בדמיונם ואף שאין עניינם אחד. וקשיא ליה להרא"ם עצמו בזה דנמצא גבי שופט הקירוב והריחוק הוא כפשטיה והקירוב והריחוק דכהן זה פי' שהוא משמועות רעות ואהא משיב דאין פי' זה זר דר' יוחנן דריש הכי ג"כ גבי שלום שלום לרחוק ולקרוב וזה מדוייק בדבריו שאין הקורבה כאן כמשמעו. ושוב קשיא ליה על הרמב"ן שפי' דאחר זמן נמצא בן גרושה וכו' דאינו משתנה ממה שהיה שכך הבין בדברי הרמב"ן שמפרש בסיפרי אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך היה קרוב ונתרחק וכו', הכי שהוא מוחזק וכשר באותן הימים ונמצא היה קרוב בכשרות ואח"כ נתרחק שנמצא פסול שפיר דמי דאזלינן בתר השתא וז"ש הכתוב אשר יהיה בימים ההם. ויכנס בו עוד שאם היה וכו' כשר, כלומר בתיבות של אשר יהיה בימים ההם יכנס בו עוד פי' אחר שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון ע"פ קרוב, כלומר פי' זה דאמרן בתיבות אלו בענין הזקן שהוא השופט שאינו נדון ע"פ קרוב והיינו מ"ש בסיפרי שם גבי זקן והובא בפ' זה בורר השופט אשר יהיה בימים ההם היה קרוב ונתרחק כשר זה הבין הרא"ם בפי' הרמב"ן וע"פ זה תמה עליו הרא"ם דאינן דומין הדרשות דשופט לכהן, דהדרשה דכהן הוא דאח"כ נתגלה שהיה פסול משא"כ בשופט דתחילה היה פסול ואח"כ נתכשר ברם לפי' הרא"ם שוין הריחוק והקירוב שמתחילה היה קרוב ושוב נתרחק גבי שופט וגבי כהן דמתחילה היה קרוב לעברות ונתרחק אלו הן דברי הרא"ם בקצת ביאור דבריו והוצרכתי לבארם להנצל ממה שהקשה עליו הרב בס' יקרא דשכבי דרוש מ"ד, ראשונה הקשה על מ"ש הרא"ם דמה הפרש יש ביניהם בין כהן לשופט וכו', דרב המרחק ביניהם דבשלמא בשופט צריך שיהיה חכם ומשו"ה אומר שיהיה כראשונים משא"כ בכהן אין צריך שיהיה צדיק וחסיד כראשונים יעו"ש, ולענ"ד לא קשה דהן אמת דאין צריך שיהיו הכהנים צדיקים וחסידים מ"מ אין זה אלא לקושטא דמילתא ומשום דכתיב אשר יהיה בימים ההם אבל אי לאו קרא הו"א הכי שהכהן צריך שיהיה כאהרן ובניו, ועוד היום ר' יהודה אמר במתני' שיתן לחבר בטובה דהיינו ת"ח. עוד כתב עליו וז"ל ומ"ש דצריך שיהיה פי' קרוב ונתרחק דכהן כמו דשופט, מלבד דלדידיה נמי קשה דהא אינן שוין דבשופט הוי דהיה נשוי בתו וגרשה או מתה ודכהן היינו שהיה רשע וחזר בו עכ"ד. וכבר כתיבנא כונתו דלדידיה אף דאין הנדונות שוות מ"מ דומין הנושאין דמה שהיה בתחילה אינו עכשיו דבתחילה היה נשוי בתו ומתה ועכשיו אינו קרוב וכן בכהן דתחילה היה רשע ועכשיו בעל תשובה. עוד כתב עליו וז"ל היכן מצא בהרמב"ן שמפרש קרוב ונתרחק שחשבוהו קרוב שהיה כהן כשר לא אמר פי' זה אלא במ"ש בסיפרי שהוא מוחזק וכשר לך וכו' על זה כתב פי' זה אבל בקרוב ונתרחק לא פי' כן אלא דקאי לזקן ולא לבכורים וכו' אלו דבריו. וכבר כתיבנא כונת הרמב"ן לדעת הרא"ם ומוכרח הוא כמו שהבין הרא"ם דאיך אפשר דידרוש כתוב הנאמר בבכורים לענין השופט דאין לומר באם אינו ענין דהא דרש אותו לאם שנמצא בן גרושה וכו' וכמו שהקשה איהו אח"כ להרמב"ן לפי מה שהבין הוא בדבריו נמצא דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב"ן דבריו אינן מובנים כלל וכלל, אלא ודאי הכונה לו כמו שהבין הרא"ם. הנה זכינו לבאר דברי הרא"ם ושוב ראיתי דגם הרב הנחלת יעקב ז"ל הבין כן בדברי הרמב"ן ותמה עליו ולא הביט דהרא"ם לא הבין כן. וראיתי לו להנחלת יעקב תפש על הרא"ם דהבין בכתוב דאל השופט איירי בהבאת הדין ואינו אלא בהמראתו שאינו רוצה לשמוע לדין כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון וכו' אלו דבריו, ולא ידעתי מה ראה להשתמש מקרא דבתריה טובא והאיש אשר יעשה בזדון ולא מקרא גופיה כי יפלא וכו' דברי ריבות בשעריך וכו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' עוד הקשה על הרא"ם דשאני בכורים שהוא מצוה וכו' יעו"ש, וכבר תריצנא לזה בסמוך. עוד כתב הנחלת יעקב על מ"ש הרא"ם אבל בסיפרי שנו אולי בספר הרמב"ן שהיה להרא"ם כתוב כן וכו', ולא ידעתי את שיחו מה הכוונה. עוד כתב הנח"י וז"ל ועוד קשה לי על הרא"ם הלא הרמב"ן לא פי' דברי הסיפרי מדעתו אלא מביא הפי' בשם הגמ' דקידושין וכו' אלו דבריו, והמה תמוהים דלא ראה הגמ' דקידושין ומשיג על הרא"ם, דהגמ' לא אמרה כן בעד הסיפרי אלא לעצמה והרמב"ן פי' (עפ"י) אותו הסיפרי ע"פ אותה הש"ס, וקשיא ליה להרא"ם דאינו סובל פי' זה בסיפרי ואיני מאריך בכל דבריו כי הרואה יראה דלא עיין יפה בדברי הרא"ם וע"פ זה כתב מ"ש.

ג׳

כהן וכו' שנאמר לא תוכל וכו'. עיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הרב לח"מ בפ"א מהלכות בכורות הל' ט"ז יעו"ש, ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דדברי מרן ברורים דקאמר דמאי דהוצרך רבינו להביא קרא דלא תוכל אף דקאמר ר' שמעון דמק"ו נפקא וקרא אתא ללאו דאם אכלו קודם הנחה או קודם קריאה, מ"מ הוצרך להביאו משום דאין מזהירין מן הדין והיינו כמו שהקשה שם בש"ס לר"ש ותירצו דהכי נמי דקרא ללאו איצטריך אלא דמדהוה מצי למיכתב לא תוכל לאכלם וכתב בפרטות לאתויי מאי דדרש ר"ש וא"כ נמצא דעיקר קרא דלא תוכל ללאו דאוכל חוץ לחומה אתא לחיובי מלקות ולפ"ז אין מקום למ"ש איהו לעצמו בדעת רבינו דמ"ש קרא דלא תוכל וכו' משום שהוא דרשא יותר פשוטה וכו' יעו"ש כאלו הוא פסוק אחר והרי פסוק זה הוא דפשיט הש"ס מיניה אלא דמדהוה מצי למכתב לא תוכל לאכלם ילפינן תרתי וכדכתיבנא וברור.

ו׳

ומנין שהבכורים אסורים לאונן וכו'. הכי איתא בפרק כל שעה ור"ש נהי דהיקש לית ליה שמחה מיהא כתיבה ושמחת וכו' ההוא לזמן שמחה וכו'. ומאי דקשה לרבינו דפסק כאן אסור לאונן מקרא דושמחת דפסק דלא כמאן עיין להר"י קורקוס מה שתירץ בשני פנים ובתירוץ השני כתב דכן דרך רבינו להביא מקרא אחרינא שהוא ראיה פשוטה ולהסמיך הדין על כתוב שלא הוזכר בש"ס להיותו נכון ולענין דינא אין נפקותא יעו"ש. ואין להקשות לפ"ז דהא נפק"מ טובא לדינא דאי ילפינן מושמחת א"כ אין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש מרן אבל אי הוי מהקישא לוקה וכמ"ש הריטב"א הביאו הרב כנסת הגדולה בשיירי או"ח בסוף הספר כללים נפרדים יעו"ש והוא מבואר בש"ס דסנהדרין דף ע"ג, דהא ליתא דעד כאן לא אמרינן הכי אלא דהיקש מופנה אבל בשאינו מופנה לא כמבואר ברש"י שם בסנהדרין ובכאן אינו מופנה כמבואר וא"כ בין הכי ובין הכי אינו לוקה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ג׳

ג׳

כהן שאכל בכורים כו'. כתב מרן ולפי שאין עונשין מן הדין כו' ועיין מ"ש הרב לח"מ בפ"א מה' בכורות ד"ה נתן יע"ש:

ד׳

שאין הקריאה מעכבת אכילתן. יש להסתפק באלם אם הקריאה מעכבת דאפשר דדוקא במי שראוי לקרות אין הקריאה מעכבת אבל במי שאינו ראוי מעכבת וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוגמא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק"ד) דאע"ג דקריאה לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא ומצינו נמי להאי מילתא דר' זירא גבי קונה שני אילנות כדאיתא בפרק הספינה (דף פ"א) ואע"ג דאיכא טובא דמביאים ואינם קורין התם שאני דקרא פטרינהו משום דאין להם קרקע ולא חל עליהם חיוב קריאה אבל באלם שחל עליו חיוב קריאה אלא דפומיה כאיב ליה אפשר דקריאה מעכבת דומיא דקונה שני אילנות (*א"ה עיין מ"ש התוס' פ' ד' אחין הזבא הובא בטח"מ סי' כ"ח ועיין בס' בני יעקב (דף קנ"ג): והרב כנה"ג בכללים שלו כתב בשם מהר"ך מהרד"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכא דאמר דאתמר בגמרא יע"ש) :

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ג׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין כל הרמב״ם