א׳
מצות פז להביא בכורים למקדש דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ובארץ ישראל בלבד כדכתיב אדמתך.
רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ב׳
ספר זרעים · 21 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק ב׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָבִיא בִּכּוּרִים לַמִּקְדָּשׁ. וְאֵינָם נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ". וּמְבִיאִין בִּכּוּרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מֵעָרֵי סִיחוֹן וְעוֹג וּמִסּוּרְיָא. שֶׁהַקּוֹנֶה בְּסוּרְיָא כַּקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם. [אֲבָל עַמּוֹן וּמוֹאָב וּבָבֶל] אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם אֵין מְבִיאִין מֵהֶן בִּכּוּרִים. וְאִם הֵבִיא בִּכּוּרִים מִחוּץ לָאָרֶץ אֵינָן בִּכּוּרִים:
הלכה ב׳
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִים בְּשֶׁבַח הָאָרֶץ. וְהֵם הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲנָבִים וְהַתְּאֵנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים. וְאִם הֵבִיא חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין לֹא נִתְקַדְּשׁוּ:
הלכה ג׳
אֵין מְבִיאִין לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים. וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים. וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָן מִן הַמֻּבְחָר. אֶלָּא מִתְּמָרִים שֶׁבָּעֲמָקִים וּמִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים לְפִי שֶׁהֵן מִן הַמֻּבְחָר [וְאִם הֵבִיא שֶׁלֹּא מִן הַמֻּבְחָר] כְּגוֹן תְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים וּתְאֵנִים סוּרוֹת וּמְרֻקָּבוֹת וַעֲנָבִים מְאֻבָּקוֹת וּמְעֻשָּׁנוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ:
הלכה ד׳
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקִין חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו ב) (דברים כו י) "פְּרִי הָאֲדָמָה" [וְלֹא מַשְׁקֶה]. וְאִם הֵבִיא מַשְׁקִין אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ:
הלכה ה׳
הַקְּרוֹבִים לִירוּשָׁלַיִם מְבִיאִין תְּאֵנִים וַעֲנָבִים לַחִים. וְהָרְחוֹקִין מְבִיאִין אוֹתָן גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין:
הלכה ו׳
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לַעֲצֶרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טז) "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ". וְאִם הֵבִיא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא יַנִּיחֵם שָׁם עַד שֶׁתָּבוֹא עֲצֶרֶת וְיִקְרָא עֲלֵיהֶן. וְכֵן אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אַחַר חֲנֻכָּה. שֶׁהַבִּכּוּרִים שֶׁבִּכְּרוּ אַחַר חֲנֻכָּה הֵן חֲשׁוּבִין מִשָּׁנָה הַבָּאָה. וְיַנִּיחֵם עַד אַחַר עֲצֶרֶת:
הלכה ז׳
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. כֵּיצַד. לֹא יָבִיא מִפֵּרוֹת שֶׁחָנְטוּ קֹדֶם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט עַל פֵּרוֹת שֶׁחָנְטוּ אַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. אֶחָד הַנָּטוּעַ וְאֶחָד הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יג) "בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם":
הלכה ח׳
הַפֵּרוֹת שֶׁל שֻׁתָּפִין חַיָּבִים בְּבִכּוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יג) "בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ" [אֲשֶׁר יָבִיאוּ]:
הלכה ט׳
הַגָּדֵל בְּעָצִיץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נָקוּב וְהַגָּדֵל בִּסְפִינָה אֵינוֹ מֵבִיא מִמֶּנּוּ כָּל עִקַּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יג) "בְּאַרְצָם". אֲבָל מֵבִיא מִן הַגָּדֵל בַּגַּג אוֹ בַּחֻרְבָּה:
הלכה י׳
הַנּוֹטֵעַ אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְהִבְרִיכוֹ לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁהָיָה נוֹטֵעַ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִבְרִיכוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אוֹ שֶׁהָיָה עִקָּרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְהִבְרִיךְ קְצָתוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְדֶרֶךְ הָרַבִּים אוֹ דֶּרֶךְ הַיָּחִיד מַפְסֶקֶת בָּאֶמְצַע בֵּין הָעִקָּר וְהַצַּד הַמֻּבְרָךְ. אֵינוֹ מֵבִיא בִּכּוּרִים לֹא מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא בִּרְשׁוּת זוֹ וְלֹא מִן הַצַּד שֶׁבִּרְשׁוּת הָאַחֲרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) "בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ:
הלכה י״א
נָתַן לוֹ חֲבֵרוֹ רְשׁוּת לְהַבְרִיךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ לְשָׁעָה הֲרֵי זֶה מֵבִיא בִּכּוּרִים. וְאִם הָיָה הָאִילָן סָמוּךְ לְמֵצַר חֲבֵרוֹ אוֹ נוֹטֶה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב לְהַרְחִיק הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִמֶּנּוּ וְקוֹרֵא שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ:
הלכה י״ב
הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וּבַעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁאוֹנְסִין אֶת הַבְּעָלִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן אַרְצוֹתָם בְּפָחוֹת וְהַגַּזְלָנִין אֵינָן מְבִיאִין בִּכּוּרִים. וַאֲפִלּוּ נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) "בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ":
הלכה י״ג
הַקּוֹנֶה אִילָן בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מֵבִיא לְפִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע. שְׁלֹשָׁה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא אִילָנוֹת בִּלְבַד הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁקָּנָה קַרְקַע. קָנָה אִילָן אֶחָד וְקַרְקָעוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא:
הלכה י״ד
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וְלָקַח הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה מֵבִיא בִּכּוּרִים שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וּפֵרוֹתֶיהָ. מָכַר לוֹ פֵּרוֹת חוּץ מִן הַקַּרְקַע אֲפִלּוּ מְחֻבָּרִים. מוֹכֵר אֵינוֹ מֵבִיא שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ פֵּרוֹת וְלוֹקֵחַ אֵינוֹ מֵבִיא שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ קַרְקַע. חָזַר הַמּוֹכֵר וְלָקַח הַפֵּרוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה מֵבִיא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וּפֵרוֹתֶיהָ:
הלכה ט״ו
הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְעַכּוּ"ם וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִמֶּנָּה בִּכּוּרִים מִן הַתּוֹרָה. שֶׁאֵינָהּ נִפְקַעַת מִן הַמִּצְוָה בְּקִנְיַן הָעַכּוּ"ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט״ז
אֲשֵׁרָה שֶׁבִּטְּלָהּ אֵין מְבִיאִין מִמֶּנָּה בִּכּוּרִים שֶׁהַבִּכּוּרִים כְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ הֵן:
הלכה י״ז
הַבִּכּוּרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים עוֹשֵׂהוּ:
הלכה י״ח
הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְחָזַר וְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אוֹ עִטְּרָן הֲרֵי הַתּוֹסֶפֶת כְּבִכּוּרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵבִיא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הֵבִיא מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אוֹ מִסּוּרְיָא אֵינָהּ כְּבִכּוּרִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּבִכּוּרִים אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא בְּטָהֳרָה. וְאֵין מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים:
הלכה י״ט
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים. יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁבִּכְּרוּ רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר קוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. וְהֵם נַעֲשִׂים בִּכּוּרִים בִּמְחֻבָּר מִשֶּׁקָּרָא לָהֶן שֵׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן. וּמִשֶּׁיִּגָּמְרוּ וְיִתְלְשֵׁם מִן הַקַּרְקַע אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת לָהֶם שֵׁם. לֹא הִפְרִישָׁן בִּמְחֻבָּר וְלֹא קָרָא לָהֶם שֵׁם וּתְלָשָׁם הֲרֵי זֶה מַפְרִישָׁם אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ. וְאִם נִטְמְאוּ הַפֵּרוֹת כֻּלָּן אֵינוֹ מַפְרִישׁ בִּכּוּרִים בְּטֻמְאָה. אֶלָּא מַפְרִישׁ מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵין לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת לְהַפְרִישׁ מֵהֶן יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ בְּטֻמְאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאִבּוּד. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַבִּכּוּרִים שֶׁנִּטְמְאוּ אֵינוֹ מַסִּיק בָּהֶן הַתַּנּוּר כִּתְרוּמָה טְמֵאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ:
הלכה כ׳
הַמַּפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְנָמַקּוּ אוֹ נִבְזְזוּ אוֹ אָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ חַיָּב לְהַפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) "תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" מְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְהַר הַבַּיִת:
הלכה כ״א
הַמַּפְרִישׁ בִּכּוּרָיו לְהַעֲלוֹתָן בְּיָדוֹ לִירוּשָׁלַיִם לֹא יִשְׁלָחֵם בְּיַד שָׁלִיחַ. וְאִם לִקְּטָן מִתְּחִלָּה עַל מְנָת לְשַׁלְּחָם בְּיַד שָׁלִיחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְשַׁלְּחָם:
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ב׳
ב׳
אין מביאים בכורים אלא משבעת המינין חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וזתים ודבש דהיינו תמרים דכתיב ולקחת מראשית כל פרי אלו נאמר ולקחת ראשית כל פרי הייתי אומר כל הפירות חייבים בביכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד ת"ל כל פרי ריבה הכל נאמר כאן ארצך ונאמר כאן ארץ חטה ושעורה מה להלן בשבעת המינין הכתוב מדבר ואם הביא חוץ מאלו לא נתקדשו דהא מיעט מראשית ולא כל ראשית.
ג׳
ואין מביאין אלא מן המובחר ואם הביא שלא מן המובחר לא נתקדשו דכתיב זית שמן שהוא אגורי ששמנו בתוכו וכתיב נמי מארצך ולא כל ארצך למעוטי שלא מן המובחר דשבעת המינים גופיהן.
ד׳
ואין שקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא מ"מ וכיון דבתרומה תירוש ויצהר כתיבי גמרינן לביכורים מינה דהא דרבי רחמנא בהו תביא תירוש ויצהר הוא דרבי ואם הביא ממשקין של שאר פירות אין מקבלין ממנו כדילפינן.
ה׳
הקרובים לירושלם מביאין תאנים וענבים לחים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים דכיון דבכל ארץ ישראל ילפינן דמחייבים בביכורים מדאוריתא הרחוקים שאין בכוריהם יכולין להתקיים כל כך היכי מיחייבי לאיתויי בכורים אי לאו כי האי גוונא גרוגרות צמוקים.
ו׳
אין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך שהוא זמן הבאת בכורי' ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירים החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש דכתיב וביום הבכורים ולכך יניחום עד שיבא עצרת דאי לאו הכי לא הוי עצרת יום בכורים. ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזתים קודם לשתי הלחם נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן באספך את מעשיך מן השדה מה להלן נסכים ופירות אילן דכתיב את מעשיך כל מעשיך ועוד דבאותו הזמן מאספין יין ופירות האילן אף כאן חג הקציר בכורי מעשיך נסכים ופירות האילן במשמע דשתי הלחם קודם להם. אין מביאין בכורים שבכרו אחר חנוכה דאינו אלא פסולת הפירות והתורה אמרה מארצך ולא כל ארצך למעוטי שלא מן המובחר כדאמר' ולרב ז"ל דסבר דיניחם אחר עצרת משום דחשובים משנה הבאה ילפינן לה מדכתיב מארצך כל זמן שהם מצויים על פני ארצך הוא שיביאם ועכשיו בזמן הזה אינם מצויים על פני הארץ ולכך יניחם עד אחר עצרת.
ז׳
אין מביאין בכורים לא מן החדש שחנט אחר ט"ו בשבט על הישן שקודם ט"ו בשבט ולא איפכא דבכורים איקרו תרומה כדכתיב ותרומת ידיך אלו בכורים ותרומה קי"ל דאין תורמין משנה לשנה כדכתיב במעשר שנה שנה וט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות משום דכל החונטים קודם זמן זה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והחונטים אחר כך הם על גשמי שנה זו שאחר תשרי. אחד הנטוע ואחד העולה מאליו חייב בבכורים דכתיב בכורי כל אשר בארצם דמשמע דכל מה שהוא בכורים בארץ ישראל אפילו עלו מאיליהן חייב כיון שהוא בארצם.
ח׳
ופירות שותפים חייבים [דכתיב כל אשר בארצם] דהויא דרבים. והגדל בעציץ שאינו נקוב ובספינה אינו חייב דכתיב בארצכם אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה דכתיב כל אשר בארצם לאיתויי הני.
י׳
וכל שהבריך או נטע ברשותו וברשות אחר אינו מביא בכורים אפילו מן הצד שלו דכתיב בכורי אדמתך עד שיהו כל גידולי הבכורים מאדמתך. וכשהבריכה והנטועה שתיהן לתוך שלו אלא שמפסיק דרך הרבים נמי פטור דמ"מ מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו. ואם נתן לו חברו רשות להבריך בתוך שלו מביא בכורים דהוי כאלו כל הגידולין שלו ואם היה האילן סמוך למצר שהוא יונק ממה שאינו רשותו או נוטה לתוך שדה חברו הרי זה מביא וקורא שע"מ [כן] הנחיל יהושע את הארץ שלא יקפידו על כך וא"כ הוי כאלו כל הגידולין מאדמתו.
י״ב
אריסין וחכירין ובעלי זרוע שלוקחים קרקעות בפחות והגזלנין אף על פי שנתיאשו הבעלים אין מביאים בכורים דאין הקרקע שלהם וכתיב בכורי אדמתך. קנה ג' אילנות בתוך שדה חברו הוי כאלו קנה קרקע ומביא ממנו בכורים.
י״ד
הלוקח פירות תלושים ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה מכר לו פירות אפילו מחוברים ולא קרקע אין מביא מוכר ולא לוקח ואם חזר מוכר ולקחם אפילו תלושים הרי זה מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה.
ט״ו
מוכר שדהו לגוי וחזר ולקחו ממנו הרי זה מביא שאינה נפקעת מן המצות בקנין הגוי דירושה ראשונה ושניה הוא דאיכא כדכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה וגו' משמע דבירושה שניה ליכא הפסק ואפילו מכרה ולענין תרומות ומעשרות דבמירוח תליא מילתא כיון שמרחה ישראל אפילו לא קנה הקרקע חייב דאוריתא ולענין בכורים בעיא שיחזור ישראל ויקח הקרקע משום דבעיא אדמתך כדאמר'.
ט״ז
אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים הם כקדשי מקדש דכתיב בהו כי משחתם בהם מום בם כל שיש בו השחתה דעבירה ברובע ונרבע או דע"ז כמוקצה ונעבד אף ע"ג דמותרים להדיוט אסירי לגבוה.
י״ז
הבכורים אין להם שיעור מן התורה דכתיב בהו ראשית. והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושה [דכתי'] ראשית כל ביכורי כל.
י״ט
כיצד מפרישין הבכורים יורד לתוך שדהו ורואה תאנה או אשכול שבכרו קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים והם נעשים בכורים במחובר לקרקע דכתיב בכורי כל אשר בארצם ומשקרא להם שם אפילו לא בשלו כל צרכן משגמרו ויתלשם אינו צריך לחזור ולקרות להם שם דכתיב ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה הוא דבעיא דליהוי פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר ופגין. לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם הרי זה מפריש אחר שנתלשו דבמחובר הוא דמרבי' דנעשים בכורים מדכתיב בכורי כל אשר בארצם דבתלוש פשיטא ואם נטמאו הפירות כולן מפריש מן הטהור על הטמא אין מפרישין לאיבוד שאין מסיקין בהם דהוו כקדשי מקדש.
כ׳
המפריש בכוריו ונפסדו או נאבדו חייב להפריש אחרים תחתיהם דכתיב תביא בית ה' אלהיך מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית.
כ״א
המפריש בכוריו להעלותם בידו לירושלם לא ישלחם ביד אחר כיון שנראו לקריאה כדכתיב ולקחת מראשית וגו' וענית ואמרת וגו' ואם לקטן מתחלה לכך הרי זה מותר לשלחם דלא נראו לקריאה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ב׳
ד׳
אין מביאין בכורים משקין חוץ מזתים וענבים בלבד כו'. ירושלמי חלה פ"ד, יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו תמן תנינן אין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזתים והענבים כו' והתני דרך בכורי משקה להביאן מנין שיביא ת"ל תביא תיפתר שלקטן משעה הראשונה ע"מ כן וכאן לא לקטן משעה הראשונה ע"מ כן, והנה בחידושי לחולין פירשתי הירושלמי על משקין דעלמא לא בזתים וענבים, אמנם ראיתי להר"ש משאנץ שפירש דמתרץ בזה קושיא מהמשניות דתרווייהו ביין ושמן אם לקטן להביאן משקין יביא ואם לקטן שלא להביאן משקין ונמלך ודרכן לא יביא ובזה מיירי הך דיוסף הכהן וכגירסא שלפנינו בערכין (דף י"א) הביא ענבים ודרכן מנין שיביא ת"ל תביא [ועיין תוס' שם]. ונראה לדעתי פשוט דר' יוסי אמר דפרי ממעט יין דדוקא ענבים מיקרי פרי גבי בכורים לא יין ויין לאו פרי האדמה מיקרי וכי מרבי לה מקרא דמביא אע"ג דלאו פרי האדמה הוי היינו מקרא דאשר תביא מארצך ומקרא הזה דרשינין על פירות שמן החג ועד החנוכה דמביא ואינו קורא שכל זמן שמצויין בארצך וכדמרבה בספרי א"כ כי איתרבי יין ענבים שדרכן לא איתרבי אלא להבאה בלבד, ובפרט דבקריאה כתיב ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה פרי ולא יין ושמן [וכדאמר בספרי] א"כ כי דרך ענבים והוציא מהן יין מביא ואינו קורא. ובירושלמי בכורים פ"א ה"ה וה"ו אמר דמן החג ואילך וכן בשליח ובמכר שדהו דבכולהו אינו קורא, דזה דוקא בהפרישן להביאן אחר החג או ע"י שליח או שנתן דעתו למכור משעה ראשונה, אבל בלקטן להביאן בעצמו או קודם החג שלא ע"י שליח דבכולהו היה ראוי לקריאה שכיון שנראו להיות ניתר בקריאה קריאה מעכבת בהן, ותוס' פרק הספינה (דף פ"א) פירשו סתירת הסוגיות דבבלי עפ"י זה, א"כ א"ש, דכיון שלקטן להביאן בעודן ענבים הרי נראו לקריאה וכיון שדרכן יין הרי אינן ראוין לקריאה דהנה הבאתי פרי האדמה ולא יין ושמן ותו קריאה מעכבת בהן, אבל אם לקטן להביאן יין ושמן אז אין קריאה מעכבת בהן ומביא ואינו קורא, וזה כוונה נכונה בפירוש הירושלמי בס"ד ועיין מש"כ לקמן בפ"ד בזה:
ח׳
ופירות של שותפין חייבים בבכורים כו'. לא זכר רבינו הדין בשותפות עו"ג היאך, דאיך אפשר דכתיב ארצך ותמעט ארץ שישראל ועו"ג שותפין בו כיון דאין קנין לעו"ג בארץ ישראל ואף הארץ שהיא ביד נכרי אם חזר ולקחה חייב כמבואר לקמן הט"ו וארצם מיקרי, וא"כ דמיא לשותפות ישראל, ובחנם תמה היש"ש על רבינו, ולכן לא מוקי הגמרא למעט שותפות עו"ג ובסוריא אינו רק מד"ס וכא"י שוינהו ודוק:
י״ג
הקונה אילן כו' שלשה יש לו קרקע ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד הר"ז כמי שקנה קרקע. בהשגות א"א לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהן קרקע ואם פירש בלא קרקע אינו מביא כו' ואם דמה אותו למבריך ברשות טעה כו' ואם לאו מפני הספק לא היה מביא ולמבריך ברשות א"ד כלל שהמבריך עיקרו ברשות עצמו עומד כו' עיי"ש. ועיין כס"מ בשם הר"י קורקוס. ואני אומר כי שביבי אש הבריק לנו רבינו להאיר על ידם כל הסוגיא העמומה ורבותינו רצו לעוממם, וכי הוא זה, דהנה על מה דאמר הגמ' דמשום דמספקא לן אם קנה קרקע או לא מש"ה מביא בכורים נפלאתי מעודי, סוף סוף השתא דמספקא לן בדינא וקיי"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה הרי הוא ממון של המוכר ואם קדש אשה בקרקע זו הרי מקודשת להמוכר ולא תפסי תו בה קדושי אחר דכיון דממון שלו הוא והוא מתורת ודאי וקם דינא אפילו היכי דאח"כ איתא ממ"נ, וכמו דאמרינן בפרק החולץ בספק ויבם שאם אח"כ מת יבם לא אתי ספק ופליג בנכסי דשביק מיתנא ממנ"פ, דהוי כמו שקנה יבם הנכסים מן הספק כיון שפסקו לו ב"ד ותו לא מפיק מתורת ממ"נ, וה"נ כיון שכבר פסקו דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא דהוא המוכר תו אין ללוקח קרקע ולא קרינא בהו אדמתך כיון שאין לו אדמה, ובפ"ק דב"מ אמר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו ממונו בממון של כהן, אבל אם מוציאין מידו לק"מ דהוי ממונו לגמרי וכבר כתבו הפוסקים דאף אם תקפו אין מוציאין מידו הוי כ"ז שלא תפס ממונו לגמרי ורק משום דהוי לקוח מקשה דפטור ממעשר ואיך נכנס לדיר להתעשר עיין קונטרס הספיקות כלל א' סימן ו', ומצאתי שכבר עמדו ע"ז האחרונים בשו"ת חמדת שלמה ועוד ולא העלו בזה דבר ברור, ולומר דהכא שאני שכל זמן שהאילן קיים יש לו קרקע דלא מצי אמר ליה עקור אילנך וזיל ויש לו קרקע ליניקת האילן רק אם יתיבש האילן אז אין לו קרקע ומצי א"ל עקור אילנך וזיל, נמצא דעדיין לא נפסק הדין דאין ללוקח קרקע עד שיתיבש האילן ואז יופקע מרשותו ויופסק הדין דאין לו קרקע. ודוקא בספיקא דדינא דאז כל זמן שלא פסקו הדין עדיין לא הופקעה הקרקע ממנו דאולי יתברר הדבר להיפך, כ"ז דחוק כיון דעכשיו אם יקדש אשה בקרקע של האילן כיון דהגוף שלו היא מקודשת, וסוף דבר הסוגיא צע"ג: לכן דרך בה רבינו דרך חדש ודרך הקודש יקרא לה, וזה דרבנן קדמאי ומהם תוס' ב"ב (דף כ"ז) הקשו לר' יוחנן דסבר קנין פירות כקה"ג דמי א"כ בקנה אילן אחד בלא קרקעו אמאי אינו מביא בכורים, והמחוור מה שתירצו דשאני התם דהקרקע קנויה לו לכל מילי משא"כ באילן אין לו אלא יניקה לבדה ולא למישטח בה פירי וכיו"ב והיינו משום דקה"ג אלים טפי מהך קנין פירות דקליש טובא דאין לו רק קנין זמני בקרקע ליניקת האילן בלבד, ותו נראה דזה דוקא באילן אחד אבל בשלשה אילנות דחזינן דזה הוה שדה אילנות חשובה דיניקת האילן בשלשה אילנות נטועים בסדר הגידול הראוי חשובה ובטלה קנין הגוף של הקרקע אשר נשארה למוכר בהן, ופוק חזי דשלשה אילנות חשובים וחורשים כל בית סאה בשבילן, וחזינן נמי דהמוכר שלשה אילנות מכר להן הקרקע בסתמא מפני שהן חשובין ויניקת שלשה אילנות הוי קנין אלים, והקרקע בטלה לה וחשובה קנין הפירות שיש בהקרקע להלוקח יותר מקנין הגוף בקרקע שנשאר למוכר ושפיר מביא וקורא בשלשה אילנות אף אם פירש שגוף הקרקע קנוי למוכר ושייר לו הקרקע מקריא בכורי אדמתך דמה שיונקים האילנות הקרקע הוי אדמתך וזו סברא נכונה. אך זה ניחא לרבי יוחנן דאמר דקנין פירות כקה"ג דמי אבל לרשב"ל דקיי"ל כוותיה דקנין פירות לאו כקה"ג דמי א"כ אפילו אם נימא בהא דיניקת קרקע מן השלשה אילנות חשיבא עד שקנין שנשאר למוכר נעשה טפלה לה, מ"מ הוי כקונה שדה ביובל כיון שהקנין זמניי אינו מביא רק מד"ס לשיטת התוס' פרק יש נוחלין ואינו קורא לכו"ע. וע"ז נתבונן דלא דמי, ופוק חזי דקיי"ל בנקצץ האילן או שיבש דמביא ואינו קורא משום דלא מצי לומר האדמה אשר נתת לי ור' יהודה סבר דקורא דעיקר אילן ארעא הוא (פרק כיצד מברכין) אבל רבנן מאי טעמייהו לו יהא דלאו עיקר אילן ארעא אבל בכ"ז האדמה קרינא בהו, וצ"ל דאילן הוא הוא האדמה לדידהו. כש"כ דלא דמי אילן לשאר קנין פירות לגבי בכורים, וכיון דחזינן דיניקת האילנות חשיבא בשלשה אילנות דהקרקע טפילה דכל המוכר שלשה אילנות מכר מסתמא גם הקרקע א"כ שפיר קרינא בהו בכורי אדמתך כו' ועדיפא טפי ממכר לו שדה בזמן שהיובל נוהג דביובל ראשון מביא הלוקח וקורא משום דלא סמכא דעתיה דמוכר כש"כ הכא שהאילנות מכר לו לגמרי וכל הקרקע בטלה לגבי שלשה אילנות דשפיר מביא וקורא. ולפ"ז פשיטא לן דהכי קאמר, דמספקא לן אם סתם מוכר אילן לר"מ או שני אילנות לרבנן אם דעת המוכר להקנות עמהן הקרקע שלהן דמספקא אם הקרקע טפלה גם לגבי שני אילנות אצל דעת בני אדם וכמו דבג' פסיקא לן דעת האדם כן בשנים מספקא להו ולכך אם דעת האדם להקנות גם הקרקע דאצלן טפילה הקרקע בשתי אילנות תו מביא וקורא דעדיפא יותר מאם מכר המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ביובל ראשון שהמוכר לא סמכה דעתו שתחזור לו דמביא וקורא ובפרט למ"ד דסבר קנין פירות כקה"ג [והוא ר' מאיר דמספ"ל באילן אחד] אם נימא דהקרקע בטילה אצל דעת ב"א אל האילן עד שאם מכר אילן בסתם רוצה להקנות לו הקרקע ג"כ ודאי דמביא וקורא דקנין הקרקע ליניקה חשיבא טובא. ואע"ג דבמבריך ברשות איכא למ"ד בירושלמי דאינו קורא היינו תמן שכל האילן ג"כ אינו שלו אבל הכא שכל האילן הוא שלו מביא וקורא לכו"ע וכמו שפרשתי, ומש"ה מכר שדה ואילנות בזמן שהיובל נוהג ביובל שני אינו קורא דהיא חוזרת ביובל עם האילנות והאילנות ג"כ אינם שלו לעולם משא"כ במכר אילנות בלבד שאינם חוזרים ביובל ודוק. ולא תותבן מפרק לא יחפור מעולא דסבר דבקנה אף הקרקע כ"ז שאין כל השש עשרה אמה לחלוטין שלו אינו קורא, דלרבינו חננאל דמטעם גזלן והיכי דסמיך שלא ברשות קאמר עולא א"ש כמובן, אלא אף לשיטת רשב"ם ותוספות ל"ק דודאי הך דעולא פריכא הוא לפי מה דקיי"ל אף במבריך בשדה חבירו ברשות מביא וקורא דודאי אין כל הגידולים מאדמתך, ואפילו למ"ד דוקא במבריך ברשות לעולם ג"כ קשה לעולא דבאילן שקנה הוא ברשות לעולם כ"ז שהאילן קיים ובכה"ג מביא וקורא לכו"ע. עיין ירושלמי דבכורים דמייתי תוספתא אם הבריך ברשות מביא וקורא ועולא אולי לא שמיע ליה או דלא סבר לה, ועיין רש"י בפירוש המשנה מה שהניח בקושיא כזה על עולא ממשנה יעו"ש היטב. ור' יוחנן דאמר מביא וקורא שע"מ כן התנה יהושע והנחיל את הארץ, פיק חזי בלשון רבינו ז"ל ואם היה האילן סמוך למיצר חבירו או נוטה כו' אעפ"י שחייב להרחיק וא"ש דר' יוחנן אמר בירושלמי בכורים דהמבריך לשעה מביא וקורא, ועיין תוס' ב"ב (דף כ"ז) סד"ה גזלן הוא שיהא מותר לסמוך דבלא"ה שרי יעו"ש, ועיין משל"מ פ"י מהלכות שכנים ה"ח דלשיטת רבינו חייב להרחיק וכמו שפסק שם ואכמ"ל: ויש להתבונן עוד בהא דפריך בסוף השולח מהקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ה"נ בזמן שאין היובל נוהג, ולפי מה שפרשנו אף בפירש שלא מכר לו הקרקע שלהן ג"כ קורא ובאילנות לחוד ודאי לא הדרי ביובל ומאי מקשה, אמנם ע"ז יש כמה תשובות, חדא דאולי הך פירכא אזלא לעולא דבעי שיהיו כל הגדולים מאדמתך וע"כ דקנה קרקע שש עשרה אמה וכמו דאמר בב"ב שם ובסתם וא"כ הדרא ביובל, ועוד דבכולהו גווני קא מיירי אף בסתם שקנה עמהן הקרקע, ועוד דלמאי דלא ידע הך דרב חסדא דמחלק בין יובל ראשון ליובל שני והוי ס"ד דכל היכי דהקנין אינו לעולם והוא זמניי אע"ג דלא סמכא דעתו דמוכר שתחזור ג"כ אינו קורא ה"ה בשלשה אילנות בלא קרקע אע"ג שהקרקע בטלה להן מיהו זה דוקא כ"ז שהן קיימין אבל אם ימותו ויעקרו תו לא יטע אחר במקומם וא"כ אין בקרקע רק קנין פירות ואמאי קורא אבל לפי מה שפרשתי דר"ח מחלק בין יובל ראשון כש"כ באילנות דהן עיקר לגבי פירות ולא יחזרו להמוכר לעולם כש"כ דבטלה ארעא לגבי קנין של הקרקע ליניקת האילנות דהוא ביד הלוקח ומביא וקורא כמו שפרשתי בס"ד: עוד ראיה לשיטה החדשה הנ"ל מהא דלא אישתמיט חד תנא למיתני דמכר שני אילנות חוזרין ביובל, ואין לומר דמספיקא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה דהא קיי"ל אין ברירה בדאורייתא ופירשו הקדמונים דמספ"ל ואפ"ה האחין שחלקו חוזרין ביובל, ואין לומר שאני תמן דקרקע בחזקת מ"ק קיימא ואמרינן דספק שמא לוקח הוי ותו קיימא בחזקת המוכר בעלים הראשונים משא"כ כאן גבי אילנות, זה בדותא דאם קנה קרקע תו הקרקע עם האילנות קיימי בחזקת מ"ק דהוא המוכר וא"כ הוי לר"מ ורבנן לחלוק, זה בשני אילנות וזה באילן אחד דלמר חוזרין בכה"ג ולמר בכה"ג, וע"כ כיון דעכשיו פסקינן דאין לו קרקע א"כ אין לו אלא אילנות בלבד ולאו אחוזתו קרינא [אע"ג דמקריא אדמתו] וכמוש"כ רבינו פי"א הי"ד מהלכות שמיטה ויובל ודוק. ונתבאר עתה דמש"כ רבינו ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד פירושו אעפ"י שפירש המוכר שאינו מוכר לו הקרקע, אבל באופנים שאם מכר סתם הוא מכור גם הקרקע אבל לא באופנים שאפילו בסתם לא קנה הקרקע דבכה"ג לא בטלה הקרקע ליניקת האילנות [ודלא כהכס"מ], ומ"ש רבינו לקמן פ"ד ה"ד הקונה שני אילנות כו' אם יש לו קרקע כו' פירוש לענין בכורים אם מקרי יש לו קרקע, פוק ועיין היטב בלשון רבינו:
י״ד
הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע ה"ז מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה. הוא מבואר בירושלמי מכר לו שדה בקמתה הלוקח מהו שיביא ממנו בכורים א"ל למה לאו כו' אפילו קצורה כו'. ולפ"ז נראה דמביא וקורא כיון שיש לו השדה והפירות, אמנם רבנן בתוספות סוף פרק השולח גט (דף מ"ז) ד"ה מתה כתבו ועוד דהו"ל כקונה פירות מן השוק ואח"כ קנה השדה דאינו קורא כדאמרינן במסכת בכורים פ"א, הרי שכתבו דאינו קורא רק כשעוד אשתו היתה בחיים הפרישה בכורים יעו"ש, ואם כי ציינו למסכת בכורים ואין שם מבוא לזה, אבל דא פסיקא להו דבשביל שקנה את השדה אחרי זה לא בא חיוב חדש עליו, וצ"ל דפירשו כוונת ירושלמי בתמיה ואינו מביא בכורים בשביל שלקח השדה אחרי זה, ודוקא במוכר פירות ושייר הקרקע וחזר ולקח הפירות אז מביא בכורים מפני שהקרקע לא יצא לעולם מרשותו. ובאמת הלוקח פירות והשדה מן העו"ג למ"ד יש קנין לעו"ג אינו מביא בכורים מה"ת וכמו שפירש רבינו הך משנה דהשולח המוכר שדהו לעו"ג לוקח מביא ממנו בכורים כשחזר ולקח השדה עם הפירות ודוקא למ"ד אין קנין חייב מן הדין הא למ"ד יש קנין פטור הואיל וגדלו ברשות העו"ג וגדלו בפטור, ודוקא הלוקח פירות תלושין מן ישראל וחזר ולקח הקרקע שמעיקרא כשהיה קודם שלקח הפירות הלא היו הקרקע והפירות אצל ישראל לכן גם עכשיו חייב הלוקח, ומשו"ה נראה דאם היה המוכר אשה דקיי"ל דאשה מביאה ואינה קורא כמו שמפורש במשנה פ"א דבכורים, לכן לא עדיף חיובא של ישראל הלוקח יותר ממי שברשות שלו גדלו וגם הוא אינו קורא לכן א"ש דאם לא זיכתה פירותיה לבעל א"כ כשמתה הלא הוי כקונה פירות בשוק ואח"כ השדה א"כ הלא הדין דחייב כמו אילו היו שניהם הפירות והשדה ברשות מי שגדלו והיא האשה דמביאה ואינה קוראה [ולכן לס"ד דלוקח פירות מביא וקורא לר' מאיר, בלוקח מגר אינו קורא כרשב"ם ב"ב פ"א] וזה ברור בכוונת התוס' ולא פליגי התוס' עם רבינו כלל. אמנם מדברי רבינו נראה דלמ"ד יש קנין לעו"ג מיפטר הלוקח שדה מן העו"ג מבכורים ומתרומ"ע אף הפירות שיזרע אחרי זה בשעה שהיא ברשות ישראל כיון שכבר נפטרה תו הוי ככיבוש יחיד ולא שמיה כיבוש, יעוין פ"א מהלכות תרומות ה"י והוי כסוריא דפטורה מה"ת ודוק. [ודע דלמאי דמפיק בירושלמי טעמא דמ"ד דאין קנין הוא משום דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכ' לרשת אחוזה הוקשו עבדים לאחוזה מה עבדים אין הם קונים מכם אף אחוזה אין הם קונים מכם, א"כ יש לחלק דבדינא דכיבוש מלחמה דקני עו"ג לישראל יעוין ביו"ד סימן רס"ז סעיף י"ד בשם רמ"ה דקני ליה אף בע"כ דישראל, יתכן דקונה את הקרקע ג"כ. ולפ"ז א"ש מה דלא פריך בגמ' מברייתא דאייתי בב"מ המקבל שדה אבותיו ממציק עו"ג דיש קנין, דשם יתכן ע"י כבוש מלחמה ודוק]:
ט״ז
אשירה שביטלה כו'. נ"ב ירושלמי מפורש פ"ק ה"ב:
י״ט
שאין מפרישין לאיבוד (וכן יראה לי) שהבכורים שנטמאו אינו מסיק כו'. נ"ב תיבות אלו המוקפים נ"ל דט"ס הוא וחדא מלתא אמר ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ב׳
א׳
מ"ע וכו' ומביאין של דבריהם מערי סיחון ועוג וכו'. וכתב מרן וז"ל ומשמע לרבינו דלא פליג ת"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכו'. ואינם מובנים דבריו דכיון דהלכה כת"ק היאך קאמר דת"ק מדאורייתא קאמר דחייב דא"כ הו"ל לפסוק דמביא דאורייתא. ונראה ודאי דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל דמאי דפליגי הוא בדרבנן ות"ק מחייב אבל מדאורייתא לכו"ע פטור ופסק כת"ק כמ"ש רבינו עצמו בפי' המשנה וכ"כ הר"י קורקוס והרדב"ז בחידושיו יעו"ש, וזה מוכרח דהוא טעות סופר וכדכתיבנא ממה שסיים מרן וכבר כתב מהרי"ק בסי' קנ"ב להוכיח מהיכא משמע ליה הכי וכו', דהיינו כמ"ש דמאי דפליגי במתני' הוא מדרבנן אבל לכו"ע מדאורייתא פטור יעו"ש בדברי מהרי"ק בתשובה הנזכרת מבואר כן וזה פשוט. ואחר זמן רב נדפס ספר רוח אליהו ז"ל וראיתי שם דנתלבט בפי' דברי מרן אלו והאמת ניכר דטעות סופר נפל וכדכתיבנא וא"כ מ"ש רבינו בפי' המשנה דלת"ק הרי יכול לומר אשר נתת לי ואין הלכה כר' יוסי הגלילי מדרבנן קאמר דמדאורייתא צריך בדוקא ארץ זבת חלב ודבש.
ט״ז
אשרה שביטלה וכו'. והחונים עליו לא הראו מקום מוצאו והרדב"ז כתב משום דמאיס דומיא דקרבן דכתיב מן הצאן להוציא הנעבד, ועיין בירושלמי בפ"ק דבכורים, ועיין לרבינו בפ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ז ובמ"ש שם הרב מל"מ ז"ל, ועיין עוד שם בדברי רבינו בהלכה ח'. ועיין להרב קרבן חגיגה דף מ"א שהתיר לעשות סוכה מעצי אשרה כיון דיוצא ידי חובה בשאולה יעו"ש ודבריו תמוהים דמבואר להדיא בפ' כל הצלמים דף מ"ז דבעיית ריש לקיש גבי אשרה שביטלה לולבו מהו למצוה דהספק הוא אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות או לא וא"כ גבי סוכה ה"נ דמצות כי הדדי נינהו וא"כ רבינו דפסק לחומרא בפ"ח מהל' לולב ככל תיקו דאיסורא ה"נ בסוכה אסור. ועיין בירושלמי שהזכרנו למעלה דנראה דמיפשט פשיטא להו דאין דיחוי אצל מצות ומותר דלא הוי כגבוה זולת בבכורים דאפליגו אי חשיב כקדשי מקדש והוי כלגבוה או כקדשי הגבול ופסק רבינו כרבנן דכקדשי מקדש נינהו ועיין עוד מ"ש על דברי הרב קרבן חגיגה הללו בספרי אגורה באהלך דף כ"ה ע"ד ודוק.
י״ז
עיין בספרי תועפות ראם דף ק"י ע"ג.
י״ח
הפריש וכו'. ומרן סגר עלינו את הדלת ולכאורה לא משמע הכי מהמשנה דפ"ג דבכורים יעו"ש, וכן נתקשה מהר"י קורקוס יעו"ש וניחא ליה וז"ל ונראה שהוא מפרש דאימתי אמרו היינו להיות כבכורים לגמרי וזהו שפי' ואמרו אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן וכו' דוק מינה מה שמביאין מסוריא כבכורים הוא דלא הוי אבל נאכלת היא בטהרה כיון שהביאה לבכורים וכו' אלו דבריו ז"ל. ויש להקשות דאי מדיוקא מהיכא יצא לו דהא מיהא נאכל בטהרה ולא לדבר אחר ממעלת הבכורים. ועוד דמנא ליה האי דיוקא ואדרבא נימא כפשטא דכל שאינה באה מן הארץ אינה כבכורים כלל כיון דמעיקרא הבכורים עצמן הן דרבנן נמצא דהכל דרך נביאות והרדב"ז ז"ל נשמר מזה ומייתי לה מדתנן תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ולא איירי בשל ארץ ישראל דהא תני תוספת הבכורים כבכורים אלא ודאי איירי באותן שבחו"ל דמ"מ צריך לאוכלן בטהרה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ב׳
משנה למלך על הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ב׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 24,533 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ב׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל