הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק א׳
הלכה א׳
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת נִתְּנוּ לַכֹּהֲנִים וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. וְעַל כֻּלָּן נִכְרְתָה בְּרִית לְאַהֲרֹן. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכֹּהֲנִים וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה מֵהֶן:
הלכה ב׳
וְכָל הָאוֹכֵל מַתָּנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכל כָּךְ וְכָךְ:
הלכה ג׳
שְׁמוֹנֶה מַתָּנוֹת מֵהֶם אֵין אוֹכְלִים אוֹתָן הַכֹּהֲנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ לְפָנִים מֵחוֹמַת הָעֲזָרָה. וְחָמֵשׁ מַתָּנוֹת אֵין אוֹכְלִין אוֹתָן אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם לְפָנִים מֵחוֹמַת הָעִיר. וְחָמֵשׁ מַתָּנוֹת אֵין זוֹכִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וְחָמֵשׁ מַתָּנוֹת זוֹכִין בָּהֶן בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמַתָּנָה אַחַת זוֹכִין בָּהּ מִן הַמִּקְדָּשׁ:
הלכה ד׳
מַה הֵן הַשְּׁמוֹנֶה שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ. בְּשַׂר הַחַטָּאת אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד חַטַּאת הַבְּהֵמָה. וּבְשַׂר הָאָשָׁם בֵּין תָּלוּי בֵּין וַדַּאי. וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. וּמוֹתָר הָעֹמֶר. וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת יִשְׂרָאֵל. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְלֶחֶם הַפָּנִים. וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. אֵלּוּ אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ:
הלכה ה׳
וּמַה הֵן הֶחָמֵשׁ שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים. וְהַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה. וְהַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר. וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. וְהַבִּכּוּרִים. אֵלּוּ אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם:
הלכה ו׳
וּמַה הֵן הֶחָמֵשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַתְּרוּמָה. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְהַחַלָּה. וּשְׁלָשְׁתָּן קֹדֶשׁ. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּשְׁנֵיהֶן חֻלִּין. אֵלּוּ אֵינָן זוֹכִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין אוֹכְלִין תְּרוּמוֹת וְחַלּוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
הלכה ז׳
וּמַה הֵן הֶחָמֵשׁ שֶׁזּוֹכִין בָּהֶן הַכֹּהֲנִים בְּכָל מָקוֹם. הַמַּתָּנוֹת. וּפִדְיוֹן הַבֵּן. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וְגֵזֶל הַגֵּר. וְהַחֲרָמִים. וַחֲמִשְּׁתָּן חֻלִּין לְכָל דָּבָר:
הלכה ח׳
וְהַמַּתָּנָה שֶׁזּוֹכִין בָּהּ מִן הַמִּקְדָּשׁ הִיא עוֹרוֹת הָעוֹלוֹת. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עוֹרוֹת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים כֻּלָּן לַכֹּהֲנִים:
הלכה ט׳
הַשְּׁמוֹנֶה מַתָּנוֹת שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵן וְאֵינָן נֶאֱכָלִים אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּבָהֶן נֶאֱמַר (ויקרא ו כב) "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתוֹ" וְגוֹ':
הלכה י׳
הֶחָמֵשׁ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵן קָדָשִׁים קַלִּים וְנֶאֱכָלִין לִזְכָרִים וְלִנְקֵבוֹת וּבָהֶן נֶאֱמַר (במדבר יח יא) "לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם". וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין נִתָּנִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁהֲרֵי לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הֵן. וְהַבְּכוֹר מַקְרִיבִין חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְאֵין מַקְרִיבוֹ אֶלָּא אִישׁ. וְכֵן עוֹרוֹת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְהַחֲרָמִים. וְגֵזֶל הַגֵּר. אֵין זוֹכִין בָּהֶן אֶלָּא אַנְשֵׁי מִשְׁמָר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן פִּדְיוֹן הַבֵּן לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בּוֹ (במדבר ג מח) "וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו". וּפֶטֶר חֲמוֹר לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה. שֶׁדִּין הַבְּכוֹרוֹת כֻּלָּן שָׁוֶה לִזְכָרִים וְלֹא לִנְקֵבוֹת:
הלכה י״א
הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁנִּתָּנִין לִנְקֵבוֹת כִּזְכָרִים חָמֵשׁ מַתָּנוֹת. תְּרוּמָה. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְחַלָּה. וּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרֵאשִׁית הַגֵּז נִתֶּנֶת לַכֹּהֲנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ". מָה רֵאשִׁית דָּגָן נִתֶּנֶת לִנְקֵבוֹת כִּזְכָרִים אַף רֵאשִׁית הַגֵּז:
הלכה י״ב
מָנוּ חֲכָמִים מַתָּנוֹת אֵלּוּ עַל דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְאָמְרוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִתְּנוּ לְאַהֲרֹן וְאֵלּוּ הֵן. עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ. אַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם. וְעֶשֶׂר בַּגְּבוּלִין:
הלכה י״ג
עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ. חַטַּאת בְּהֵמָה. וְחַטַּאת הָעוֹף. אָשָׁם. וְאָשָׁם תָּלוּי. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְלֶחֶם הַפָּנִים. שְׁיָרֵי מְנָחוֹת. וּמוֹתַר הָעֹמֶר:
הלכה י״ד
אַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם. הַבְּכוֹר. וְהַבִּכּוּרִים. וּמוּרָם מִתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר. וְעוֹרוֹת קָדָשִׁים:
הלכה ט״ו
עֶשֶׂר בַּגְּבוּלִין. תְּרוּמָה. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְחַלָּה. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וְהַמַּתָּנוֹת. וּפִדְיוֹן הַבֵּן. וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר. שְׂדֵה חֲרָמִים. וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְגֵזֶל הַגֵּר. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה חַשֵּׁב כָּל הַמּוּרָם מִקָּדָשִׁים קַלִּים מַתָּנָה אַחַת. וְהֵן חָזֶה וְשׁוֹק הַמּוּרָם מִכָּל זֶבַח שְׁלָמִים עִם הַלֶּחֶם הַמּוּרָם עִמָּהֶם [אִם הָיָה תּוֹדָה. עִם הַזְּרוֹעַ הַמּוּרֶמֶת מֵאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם הַמּוּרָם עִמָּהּ] עִם חָזֶה וְשׁוֹק. הוֹאִיל וּשְׁלָשְׁתָּן שְׁלָמִים הֵן חֲשֹׁב הַמּוּרָם מֵהֶם מַתָּנָה אַחַת:
הלכה ט״ז
כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בַּקָּרְבָּנוֹת תִּתְבָּאֵר כָּל אַחַת וְאַחַת בִּמְקוֹמָהּ בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת. וְכֵן גֵּזֶל הַגֵּר יִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דִּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְדִין הַחֲרָמִים בְּהִלְכוֹת עֶרְכִין. וְדִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת. וּבַהֲלָכוֹת אֵלּוּ אֲבָאֵר מִשְׁפְּטֵי הַמַּתָּנוֹת שֶׁאֵין תְּלוּיִין בְּקָרְבָּנוֹת. וְהֵן: הַבִּכּוּרִים. וְהַחַלָּה. וְהַמַּתָּנוֹת. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וּפִדְיוֹן הַבֵּן. וּפֶטֶר חֲמוֹר:
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק א׳
א׳
ארבעה ועשרים מתנות כהונה הם וכולם מפורשים בתורה ועל כולן נכרתה ברית לאהרן כדכתיב ברית מלח עולם וקאי אכולהו כ"ד מתנות כשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות. וכל כהן שאינו מודה אין לו חלק בכהנים דכיון שאומר בלבו דבר הבל הן ולא צוה המקום להקריב קרבנות אלא משה בדה מלבו אין לו חלק בקדשים דכתיב המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה דמשמע דמי שמקריב ומודה בה לו תהיה שוק הימין למנה אין לי אלא זו שהיא הולכה מנין לרבות חמש עשרה עבודות כגון היציקות ת"ל בהאי קרא מבני אהרן כל עבודה המסורה לבני אהרן אם אינו מודה אין לו חלק בה.
ג׳
שמנה מתנות אין אוכלים אותם הכהנים אלא לפנים מחומת העזרה בשר חטאת עוף ובהמה ובשר אשם תלוי וודאי וזבחי שלמי צבור ומותר העומר ושירי מנחות ישראל ושתי הלחם ולחם הפנים ולוג שמן של מצורע חטאות ואשמות הוו קדשי קדשים וכתיב בהו לכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו לימד על קדשי קדשים שאינה נאכלין אלא בעזרה וזבחי שלמי צבור שהם כבשי עצרת הוי בכלל קרא דכל קרבנם דכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו ומותר העומר ושיירי מנחות של יחידים דכתיב לכל מנחתם וכתיב בקדש הקדשים וגו' ומשום דעומר הוי מנחת צבור הנקמצת ונאכלת ואין לך עוד בצבור לא חשיב ליה בהדי שיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים הוו בכלל מנחתם דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה וכתיב בשתי הלחם והיתה לאהרן ולבניו וגו' המנחה הזאת תהיה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה היא ולוג שמן של מצורע דהוי בכלל כל קרבנם דכתיב ביה והקריב אותם לאשם ואת לוג השמן.
ה׳
וחמש מתנות אין אוכלין אותם אלא בירושלם לפנים מחומת העיר חזה ושוק של שלמים ומורם מתודה ומורם מאיל נזיר דכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכי קרבנות שנאמרו תחלה בענין כגון שעירים בטומאה אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא דמדלא כתיב קדש ש"מ טהור במקצת קאמר ולא מן הכל הא כיצד במחנה הטהור מטומאת מצורע שאין מצורע נכנס לו שמשולח חוץ לשלש מחנות וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין למחנה ישראל ולא תימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואי זה זה מחנה לויה דמותר בטומאת מת כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו דהא כתיב בההוא ענינא אותה במקום קדוש במנחה ולא אחרת במקום קדוש דהיינו לחמי תודה אפקה למנחה ממחנה שכינה שקרבה בתוכה למחנה לויה והדר כתיב במקום טהור להקל ולומר טהורה כל דהו דאי לא איצטריך להא פשיטא דבטומאה ממש לא אכלי להו וכיון דלחמי תודה וחזה ושוק ילפינן ממקום טהור דהוי מחנה ישראל מורם מתודה נמי דהוי חזה ושוק כשאר שלמים הוי במחנה ישראל ומורם מאיל נזיר זרוע בשלה וחזה ושוק הוו כחזה ושוק דשלמים כדילפינן להו וכתיב בזרוע בשלה והניף אותם על חזה התנופה וגו' דמשמע דהוי כחזה התנופה וכשוק הימין ובכור בהמה טהורה דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם והבכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידיך אלו הבכורים.
ו׳
וחמש מתנות אין זוכין בהם מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד תרומה ותרומת מעשר וחלה ושלשתן קדש ואינם אלא בארץ ישראל כדילפינן לעיל בה' תרומות ומעשרות וחלה נמי כתיב בה בבאכם אל הארץ וראשית הגז נמי לא הוי אלא בארץ דכתיב ביה נתינה ראשית גז צאנך תתן לו וכתיב נתינה בתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. ושדה אחוזה שהקדיש ולא גאלה ומכרה גזבר לאחר והרי היא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שפגע בו יובל דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו ושניהם חולין.
ז׳
וחמש מתנות זוכין בהם בין בארץ בין בחוצה לארץ המתנות שהם זרוע לחיים וקבה דכתיב אם שור אם שה בין בארץ בין בחוצה לארץ ופדיון הבן ופטר חמור אף על גב דכתיב בהו ביאה נוהגין בכל מקום דבפטר רחם תלה רחמנא והוו מצות הגוף וילפינן לכל חובת הגוף מדכתיב אלה החוקים והמשפטים וגו' וסמיך ליה אבד תאבדון דהיינו ע"ז דהויא חובת הגוף ועליה נתרבו כל המושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים על האדמה מה ע"ז חובת הגוף והיא בכל מושבות אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בכל מושבות וגזל הגר וחרמים נמי מהאי טעמא נוהגים בכל מקום דהוו מצות חובת הגוף. וחמש מתנות אלו הן חולין לכל דבר משום דזכה לו הש"י הני מתנות להוצאותיו ושאר צרכיו שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה ובחרמים נמי כתיב כל חרם בישראל לך יהיה לומר דאם כבר נתנם לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם.
ח׳
והמתנה שזוכין בה במקדש היא עורות העולות ושאר קדשי הקדשים דכולם לכהנים עולה דכתיב בהדיא בקרא הכהן המקריב את עולת איש עור העולה וגו' לו יהיה אין לי אלא עור העולה שאר קדשי קדשי מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב כל הקרבנות שהן קדשי קדשים כעולה במשמע.
ט׳
השמונה מתנות שאינם נאכלין אלא במקדש כולם קדשי קדשים כדאמר' ואינם נאכלין אלא לזכרי כהונה דכתיב בהו כל זכר בכהנים יאכל וגו'.
י׳
החמש שבירושלם הם קדשים קלים ונאכלין לזכרים ולנקבות דכתיב בהו לך נתתים לבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ואף על פי כן אין ניתנין אלא לזכרי כהונה. וכן עורות ושדה אחוזה וחרמים וגזל הגר הם לאנשי משמר כמו שיתבאר ופדיון הבן לזכרי כהונה כדכתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו ופטר חמור נמי שדין כל הבכורות שוים לזכרים ולא לנקבות. ותרומות וחלה ומתנות כהונה וראשית הגז הם לנקבות כזכרים דראשית הגז כתיב גבי תרומה ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כזכרים אף ראשית הגז.
י״ב
ומנו חכמים מתנות כהונה בדרך אחרת ואמרו עשרים וארבעה מתנות כהונה ניתנו לאהרן עשרה במקדש ארבע בירושלם עשר בגבולין וכולן יתבארו במקומם בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק א׳
י׳
וכן פדיון הבן לזכרי כהונה שכן נאמר בו ונתת הכסף לאהרן ולבניו. הנה רבוותא בתוס' סוף פרק אלו עוברין כתבו דרב כהנא לא היה כהן רק מה דשקל סודרא בפדיון הבן היה לוקח בשביל אשתו, ולכאורה ראיה מפורשת לדברי רבינו מהא דבריש יש בכור שקיל וטרי אם פטור פטר רחם של לויה שילדה מישראל. ופריך איך מפרשת מתניתין וילדה היא וכהנת היא ולויה כו' אילימא דאיעבר מכהן ולוי אי הכי מאי אריא כהנת כו' אפילו בת ישראל נמי כו' ומוקי לה בדאיעבר מישראל, ומאי מקשה דילמא בכהנת הניסת לישראל וכיון דמאחריני שקיל עבור אשתו כש"כ הולד הנולד לו ממנה זוכה בהפדיון עבור אשתו, ורק אם מתה אשתו טרם שנעשה בן שלשים חייב בפדיון דאכתי לא זכתה בהפדיון דלא הגיע החיוב, וכבר עמד ע"ז בשו"ת רעק"א סימן ר"ג, אמנם ז"א ראיה כלל, דנתבונן מאי קמ"ל המשנה דהוא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה פשיטא דהוא בכור לכהן דבכל מקום שהוא הלא ילדה אשתו בכור פטר רחם ואמאי יפטר, וצ"ל דסד"א כקושיית תוס' על הא דדרשינן בקדושין פ"ק תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו הוא מצווה לפדות עצמו וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אינו מצווה לפדות עצמו, והקשו בתוס' מכהן שמת תוך ל' והניח בן חלל שחייב לפדות עצמו, אבל על המשנה לא הקשו דנאמר להיפך הואיל ואינו מצווה לפדות את עצמו אין אחרים מחוייבים לפדותו דהך היקשא לא נזכר בקדושין אולם מסתברא דאין היקש למחצה ועיין פרק שני נזירים גבי הקפה כזה. ואולם יש לאמר הואיל ואינו פטור לפדות עצמו רק מספק, אך ג"ז אינו דאשכחן בכמה דוכתי גם על הספק היקשא כזו ועיין ב"ב (דף פ"א) לענין הבאה דבכורים גבי אינו ראוי לבילה מצד דאינו ראוי לקריאה מספק ובכ"ד. אמנם באמת גם קושיית תוס' ל"ק דהפירוש בגמ' דמצד שהיא נקיבה תו לא רמי רחמנא עליה דאב לפדותו תו גם היא פטורה מלפדות את עצמה, אבל היכי שהאב אינו מחוייב לפדות בנו מצד שהאב כהן ומסיבת קדושתו פטריה רחמנא למיתב לכהנים דאיהו בעצמו זכי בדנפשיה מאי שייך זה לפטור להבן לפדות את עצמו ופשוט. כש"כ בגוונא דמשנתינו דהבן אינו פטור לפדות את עצמו מסיבת קדושתו רק שנתערב עם אחרים ודאי דאביו מצווה לפדותו, ומצאנו בירושלמי יבמות פי"א דהגר שהורתו שלא בקדושה פטור על קללת אמו משום שאינו חייב על אביו ומודה רע"ק בשתוקי כיון דרק מצד ספק פטור על אביו יעו"ש, יהי' איך שיהי' זה ברור רבותא דהמשנה, וא"כ זה ניחא באופנים דחוקים דאיעבר מנכרי בלויה או דאיעבר מישראל למאן דפטר ליה, אבל אם נאמר דאביו מחוייב לפדות פטר רחם מכהנת ולויה רק אם אשתו חיה והיא שלו אז עד אחר שלשים יום זוכה בפדיון עבור אשתו, א"כ הבן אף בן הכהנת מצווה לפדות את עצמו היכי דמתה האם או נתגרשה תוך שלשים יום, וא"כ איך סד"א למיפטר אביו לפדותו הואיל והוא בעצמו אינו מצווה לפדות עצמו מצד הספק כיון דאף ולד שנסתפק לנו בו ג"כ מצווה לפדות עצמו היכי דלא זכה האב בפדיון, וזה פשוט. ובירושלמי פ"ג דסוטה אמר דמשו"ה גבי מנחת כהן ממעט כהנת משום דכתיב המשיח תחתיו מבניו וא"כ אין ראיה לפדיון הבן, והא שכתב הרא"ש דאיתקוש בכור אדם לבכור בהמה כן הוא לענין הנתינה לכהן איתקוש בקרא דבאדם ובבהמה בספרי יעו"ש דיכול ליתן לכהן בכל מקום שירצה ודוק, ועיין מש"כ בהלכות איסורי ביאה פי"ח ה"א:
ט״ו
ולפי חשבון זה חשב כו'. נ"ב, פרק הזרוע (דף קל"ג):
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק א׳
א׳
כ"ד מתנות כהונה ניתנו לכהנים וכו'. ועיין מ"ש מרן וז"ל ואיני יודע למה שינה וכו'. ועיין גם למהר"י קורקוס שכתב דמשם למד רבינו לכל כ"ד מתנות כהונה שכל שאינו מודה בהן אין נותנין להם וכו' יעו"ש. ולא ידעתי למה להו ליכנס בדוחק והא הש"ס בפירוש משוה להו דהא מותיב מהאי ברייתא לרב חסדא דאמר כל כהן שאינו בקי בכ"ד מתנות אין נותנין לו מתנה ודחי לדר"ח יעו"ש, ואם איתא דאינן שוין נימא דבעבודה צריך שיהיה מודה אבל במתנות כהונה צריך גם שיהיה בקי (ו)היאך יאכל ואי אינו בקי אין נותנין אלא ודאי דס"ל להש"ס דשוין נינהו ועיין להתוס' שם בד"ה ולאו וכו' שכתבו הוה מצי למימר וכו' יעו"ש וקשה א"כ נחזי אנן הנך תרתי ההיא דריש פרקין דנראה דוקא אם הוא תלמיד חכם נותנין לו ואם הוא עם הארץ אין נותנין לו והכא תלי ליה במודה דאי מודה נותנין לו אפי' שאינו ת"ח וע"פ דבריהם דלעיל ד"ה מנין שאין נותנין מתנות שכתבו דהיינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא עם הארץ יתנו לו יעו"ש לא קשה מידי דהתם איירי בקדימה ולכן צריך ת"ח והכא איירי אף בדליכא אלא ע"ה לבד ואפ"ה אי מודה נותנין לו ואי אינו מודה אין נותנין לו. אך קשה דא"כ אין מקום לדבריהם דהכא דכתבו הוה מצי למימר וכו' וליתא דאינו סותר לדרב חסדא דמ"ש ר"ח דצריך שיהיה בקי איירי אפי' בדליכא ת"ח דאי אינו בקי אין נותנין וההיא דתלי טעמא בת"ח היינו לאקדומי וא"כ משו"ה הש"ס לא דחי לר"ח מכח ההיא דמחזיקין בתורת ה' אלא מהך ברייתא דמודה. ורבינו שהשמיט ההיא דמחזיקין בתורת ה' יש לו מנת ס"ל שהוא על דרך ועשית הישר והטוב בעיני ה' כמ"ש בפי' המשנה דחלה משנה ט' פ"ד והיינו טעמא דאי הוי לפום דינא למה לא דחו בש"ס לדר"ח מהך כדעת התוס' דשפיר דומין זה לזה ומ"מ אין זה הכרח ואדרבא כדברי התוס' יש לדקדק דאינו סותר לדר"ח דמי שהוא ת"ח ודאי הוא בקי בדיניו וק"ל.
ב׳
וכל האוכל וכו'. כתב הרדב"ז ז"ל שהיא מצות עשה של תורה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וכתיב והנותר מן המנחה יאכלו אהרן ובניו יעו"ש. מבואר מדבריו שהבין בדברי רבינו דהאי מברך הוא לקדשים דוקא דהיא מ"ע משא"כ בתרומה דליכא מ"ע דאי אינו רוצה לאכול תרומה כל ימיו אינו אוכל, ואתמהא דבפירוש כתב רבינו סוף תרומות דמברך הכהן באכילת תרומה אשר קדשנו וכו' ומה מאד יגדל התימה דאיהו גופיה הרגיש שם על רבינו איך מברך באכילת תרומה כיון דאין אכילת תרומה מצות עשה ותירץ דפי' וציונו שיאכלו הכהנים תרומה ולא זרים דהיינו שמותרת להם יעו"ש. וא"כ איך הבין כאן בדעת רבינו דלא יברך על התרומה. ומהר"י קורקוס כתב כיון דכל המצות צריך לברך עליהן ואכילת תרומה מצוה צריך לברך עליה וכו'. ודבריו תמוהים דהיכן מצא שאכילת תרומה מצוה ונראה דבמ"ש רבינו ריש פ"ח דהל' מעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' וסיים וה"ה לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה, נכנס גם אכילת תרומה ומ"מ נראה כונת רבינו דאף דהיא מצוה לאו מצות עשה היא שכן נראה דבחטאת ואשם כתב מצות עשה וכן באכילת שיירי מנחות כתב מ"ע ובאכילת שאר קדשים כתב שאכילתן מצוה ולא כתב מ"ע, ומצוה רצה לומר שדוקא כהן אוכלה ולא זר וכמ"ש הרדב"ז גבי ברכת התרומה שכתב רבינו וזה כתבתי בהניח דבאכילת תרומה ליכא מ"ע וכמו שנראה מהכתובים. ברם אחרי ראות מ"ש רבינו בפי' המשנה פי"ז דאהלות מ"ד שכתב וז"ל אבל אכילת תרומה אין בה זולת מצות עשה שכל אכילת קדשים מ"ע וכו' ע"כ. מובן היטב טעמו של רבינו שכתב לברך אשר קדשנו וכו', וכן הרע"ב שם באהלות נמשך אחר רבינו וכתב דאכילת תרומה איכא מ"ע. אמנם צ"ע היכן מצאו מ"ע זאת ושוב ראיתי דרבינו בספר היד לא ס"ל הכי דבאכילת תרומה איכא מ"ע שכן בריש הל' תרומות שמנה רבינו מצות עשה ולא תעשה דאיכא בתרומה לא מנה מ"ע לאכול תרומה משא"כ בריש הל' מעשה הקרבנות מנה שם מ"ע לאכול חטאת ואשם וכן מצות עשה אחרת לאכול שיירי מנחה מורה בפירוש דבאכילת תרומה ליכא מ"ע וחזר הדין דמ"ש לברך באכילת תרומה כמ"ש הרדב"ז דרצה לומר דרשאי לאכול משא"כ זר דאינו רשאי ועדיין צריך להתיישב בזה.
י׳
החמש שבירושלים הן קדשים קלים וכו' והבכור וכו' ואין מקריבו אלא איש. מדנשתמש מטעם דאין מקריבו אלא איש ולא מטעם שהוא לאנשי משמר וכמ"ש גבי חמש שבירושלים שהן לאנשי משמר מורה בפירוש דס"ל דהבכור אינו ניתן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה וע"פ ראות דבריו אלו נאמנו דברי הרב פר"ח במים חיים בנימוקיו על רבינו פ"י מהל' בכורות הט"ו שכתב רבינו יראה לי שהבכורות נותן לכל כהן שירצה, וכתב מרן דהיינו טובת הנאה לבעלים, ובספרי תועפות ראם הקשיתי דא"כ למה כתב יראה לי דבין למ"ש מרן בב"י סי' של"א בעד רבינו במ"ש פי"ב מהל' תרומות בין למ"ש הפר"ח יו"ד סי' ס"א שהוא ירושלמי איך כתב יראה לי, וכן לא נראה להפר"ח פירוש זה ופי' לעצמו וז"ל פי' אפי' בכור תמים ואף לכהן שאינו מאנשי בית אב וראיה מש"ס ערכין דף כ"ח החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה החרים שדות נותנן לכהן שבאותו משמר עכ"ל. וכן פירשנו אנחנו קודם ראות דברי הפר"ח ברם לא הונח לנו שעמד לפנינו ככותל דברי רבינו בפי' המשנה פ"ד דחלה מ"ט וז"ל אמרו בגמ' הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן וכו' והוא גמ' ירושלמי על האי מתני' וז"ל יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן כיצד החרמים והבכורות וקדשי המקדש והבכורים לאנשי משמר ושאר כולהון לכל כהן. ונמצא סותר זה לפי פי' זה לדברי רבינו ואף דלא מצינו לרבינו שכתב בפירוש בספר היד דהבכורות הן לאנשי משמר כמ"ש בחרמים וקדשי מקדש וביכורים מצות עשה, אפשר שסמך על איזה דיבור באיזה מקום ואנחנו לא נדע אבל שנפרש דבריו ע"פ שנאמר שאינן לאנשי משמר היפך דבריו והירושלמי לא נראה בעינינו ודחינוהו. אמנם אחר שראינו דבריו אלה דאתן עלה נראה בפירוש כונתו בהל' ביכורים כמ"ש הפר"ח ואנחנו קודם ראות דבריו. ומ"מ הפר"ח שלא זכר דברי רבינו דאנן קיימין איך פי' כן, דאילו זכר שר היה מביאן לסייעתו וכן בס' בירך יצחק בסדר תבוא הבין כן בפשיטות שלא ירד בויכוח הזה דאנן קיימין. אך קשה על רבינו דהוי היפך הירושלמי מוסכם בלא חולק וכן מדבריו בפי' המשנה וצ"ע. וכן פדיון הבן לזכרי כהונה וכו'. כונתו דאף דמקרא זה הוא בספר במדבר גבי בכורות העודפים על הלוים דהצריכם הכתוב ליתן חמש סלעים והיא מצוה בפני עצמה מ"מ הכל הוא פדיון בכורות ודינם שוין מה אותן חמש שקלים לאהרן ובניו דוקא אף פדיון בכור זה לזכרים דוקא וכ"כ הרא"ש ג"כ בסוף בכורות וכן דעת התוס' בחולין דף קל"ב ד"ה רב כהנא, שכתבו ואחר יש שהיה כהן בקידושין דף ח' רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן עכ"ל. ואי פדיון הבן ניתן לנקבות מה הכרח הוא דאיכא שנים, אימא דלא היה אלא אחד ובשביל אשתו הוה שקיל סודרא אלא ודאי ס"ל דפדיון הבן אינו אלא לזכרי כהונה. אמנם בפסחים דף מ"ט כתבו לקושיא זו דשקל סודרא בשביל אשתו היפך הא דכתבו הכא ובקידושין כתבו שניהם יעו"ש נראה דלא גמרו בדעתם אי מדמינן חמשה שקלים דבמדבר סיני לה' סלעים דפדיון הבן או לא. וראיתי להר"א בן עזרא בפי' על החומש גבי כתובים שחייבם לבכורות העודפים חמשת שקלים כתב וז"ל יש מכחישים אומרים מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמש שקלים ואינה ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה עכ"ל. ולא זכיתי לדבריו כי מקרא מלא דבר הכתוב בסדר קרח ופדויו וכו' כסף חמשת שקלים וכו' וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין א׳, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
