א׳
מצות צב לפדות בכור בן וליתן פדיונו לכהן דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ובכור לאשה ולא לאיש דבפטר רחם תלה רחמנא וישראלית ולא כהנת כדכתיב פטר רחם בישראל.
רמב״ם - הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק י״א
ספר זרעים · 30 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק י״א
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד יט) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי". וְנֶאֱמַר (במדבר יח טו) "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם":
הלכה ב׳
וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ. שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ הוּא שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ. עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָהוּ כְּשֶׁיִּגְדַּל יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ:
הלכה ג׳
הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת יִפְדֶּה עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד יִפְדֶּה עַצְמוֹ:
הלכה ד׳
הָיָה בְּנוֹ לִפְדּוֹת וְהִגִּיעַ עֵת לַעֲלוֹת לָרֶגֶל וְאֵין לוֹ כְּדֵי לָזֶה וְלָזֶה. פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כ) "כּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" וְאַחַר כָּךְ (שמות לד כ) "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם":
הלכה ה׳
הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן. וְאִם פָּדָה עַצְמוֹ מְבָרֵךְ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ:
הלכה ו׳
מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וּבְכַמָּה פּוֹדֵהוּ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טז) "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה". בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בִּשְׁוֵה כֶּסֶף מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן כְּעִנְיַן הַשְּׁקָלִים. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹדִין בְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בַּעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת לְפִי שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְאִם פָּדָהוּ בָּהֶן אֵינוֹ פָּדוּי:
הלכה ז׳
כָּתַב הָאָב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּשּׁוּק חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי. נָתַן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה יָצָא:
הלכה ח׳
רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחְזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן מַחְזִיר. וְלֹא יִתֵּן לוֹ הוּא וְדַעְתּוֹ שֶׁיַּחְזִיר. וְאִם עָשָׂה כֵּן וְהֶחְזִיר לוֹ אֵין בְּנוֹ פָּדוּי עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן אַחַר כָּךְ לְהַחְזִיר יַחְזִיר. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְנָתַן לוֹ עַל מְנָת לְהַחְזִיר הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי:
הלכה ט׳
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן מִקַּל וָחֹמֶר. אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ עַצְמָן:
הלכה י׳
יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַכֹּהֶנֶת וּמִן הַלְּוִיָּה פָּטוּר. שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:
הלכה י״א
לְוִיָּה הַמְעֻבֶּרֶת מֵעַכּוּ"ם בְּנָהּ פָּטוּר. וְכֹהֶנֶת הַמְעֻבֶּרֶת מֵעַכּוּ"ם בְּנָהּ חַיָּב שֶׁהֲרֵי נִפְסְלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הָעַכּוּ"ם:
הלכה י״ב
כֹּהֵן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֶּן חָלָל. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ. מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ חַיָּב הַבֵּן לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שֶׁהֲרֵי זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ:
הלכה י״ג
הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְכוּתִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת וְיָלְדוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה הוֹאִיל וְנוֹלַד בִּקְדֻשָּׁה חַיָּב. שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַהֲרֵי פֶּטֶר וְרֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. אֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה י״ד
הַכּוּתִית וְהַשִּׁפְחָה שֶׁיָּלְדוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ וְנִשְׁתַּחְרְרוּ וְיָלְדוּ וָלָד אַחֵר הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג יב) (במדבר יח טו) "פֶּטֶר רֶחֶם" וְאֵין זֶה פֶּטֶר רֶחֶם. וְכֵן הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים כָּל נֵפֶל שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. וְכָל נֵפֶל שֶׁאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה כְּמוֹ הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים אוֹ הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְחַיָּב לִפְדּוֹת:
הלכה ט״ו
חָתַךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ וְהוֹצִיאוֹ אֵיבָר אֵיבָר הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. בֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהוּא חַי וְהֶחֱזִירוֹ וָמֵת. וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁמֵּת וְיָצָא רֹאשׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יָצָא אָחִיו וְיָלְדָה. זֶה שֶׁיָּלְדָה אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. שֶׁהֲרֵי נִפְטַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו:
הלכה ט״ז
יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָרֶחֶם וְהַשֵּׁנִי מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר:
הלכה י״ז
מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב בְּפִדְיוֹן. מִשֶּׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טז) "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה". מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה טְרֵפָה. אֵינוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים. וְאִם הִקְדִּים וְנָתַן לַכֹּהֵן יַחְזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן. [וְאִם מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב בְּפִדְיוֹן] וְאִם לֹא נָתַן יִתֵּן:
הלכה י״ח
מִי שֶׁפָּדָה בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם אָמַר לוֹ מֵעַכְשָׁו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. וְאִם אָמַר לוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה י״ט
מִי שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּב בְּפִדְיוֹן אוֹ לֹא הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מֵאָבִיו שֶׁפָּדָהוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת. מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת פָּדוּי עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁלֹּא נִפְדָּה:
הלכה כ׳
מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן יָצָא רִאשׁוֹן אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן הַבְּכוֹר נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בֵּין בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. בֵּין שֶׁלֹּא חָלְקוּ הָאַחִים בֵּין שֶׁחָלְקוּ. יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים:
הלכה כ״א
שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן עֲשָׂרָה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן יַחְזִיר לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים. וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא צִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לוֹמַר הַחֲזִיר מֵחֲבֵרִי:
הלכה כ״ב
שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ שֶׁיָּלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָכָר אֶחָד מֵהֶן פֶּטֶר רֶחֶם:
הלכה כ״ג
יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר. אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה נוֹלַד רִאשׁוֹן. אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁאֲנִי אוֹמֵר נְקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר:
הלכה כ״ד
שְׁתֵּי נָשָׁיו אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ. נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים:
הלכה כ״ה
יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר זוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר וְזוֹ שֶׁבִּכְּרָה יָלְדָה זָכָר:
הלכה כ״ו
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ זֶה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְזֶה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים. נָתְנוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן. וְאִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶן לַחֲבֵרוֹ הַרְשָׁאָה וְיֵלֵךְ זֶה בְּהַרְשָׁאָה וְיַחְזִיר מִן הַכֹּהֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים:
הלכה כ״ז
יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה וְנִתְעָרְבוּ הָאָבוֹת פְּטוּרִין וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְיָלְדָה וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ:
הלכה כ״ח
יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וּשְׁנֵי זְכָרִים אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
הלכה כ״ט
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
הלכה ל׳
יָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים. שֶׁלֹּא נִפְטַר אֶלָּא בִּשְׁנֵי סְפֵקוֹת אִם אִשְׁתּוֹ יָלְדָה זָכָר בִּלְבַד חַיָּב וְאִם הִיא יָלְדָה הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר רָחוֹק יִתֵּן פִּדְיוֹנוֹ:
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״א
ב׳
ואין האשה חייבת לפדות את בנה שהחייב לפדות את עצמו חייב לפדות את בנו דכתיב תפדה וקרי תפדה לומר שאם לא פדאו אביו הוא חייב לפדות את עצמו ודרשינן תפד' תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו כשהוא בכור ולא פדאו אביו מצוה לפדות אחרים והאשה שאינה מצווה לפדות עצמה דבניך כתיב ולא בנותיך אינה מצווה לפדות אחרים ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא למפרק נפשה דאע"ג דכתיב בניך ולא בנותיך אימא בניך אב חייב לפדותו אבל בנותיך אין אב חייב לפדותה אלא היא תפדה עצמה לא ס"ד דכתיב פדה תפדה כל שאחרים מצוים לפדותו דהיינו אב מצוה לפדות את עצמו אם לא פדאוהו וכל שאין אחרים מצוים לפדותה דהיינו האם דכתיב בניך ולא בנותיך אין מצוה לפדות את עצמה לא פדהו אביו יפדה עצמו כדילפינן.
ג׳
הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו דמצוה דגופיה עדיף. אין לו כדי לפדות ולעלות לרגל פודה בנו קודם דכתיב כל בכור בניך תפדה ואח"כ ולא יראו פני ריקם.
ו׳
מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן [משום דהויא חובת הגוף] ובכמה פודהו בחמש סלעים כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון דדיינינן להאי קרא בכלל ופרט [וכלל] ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל דאע"ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ"ה דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט דכל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש כסף שהוא דבר המטלטל וגופו ממון אף כל שהוא כך יצאו קרקעות שאינם מטלטל' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופם ממון אלא לראיה בעלמא ואם פדה באחד מאלו אין בנו פדוי כדאמר'.
ז׳
כתב האב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים בנו פדוי מן התורה לכשיתן שהרי נתן פדיונו. נתן לו כלי וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי אעפ"י שאינו שוה דלדידיה שוה כיון שקבלו בכך. נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא אעפ"י שלא הגיע ליד כהן אחד חמשה סלעים כיון שיצאו מידו חמשה סלעים לכהנים לפדיון בנו.
ח׳
רצה הכהן להחזיר לו החמשה סלעים יחזיר דהא מתנה הוא דהדר ויהיב ליה ואם נתן אדעתא שיחזיר לו אין בנו פדוי דהוי כמו שלא נתן כלל ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דלא תלה הכתוב אלא בפדיון והרי נפדה ואע"פ שהחזיר המעות כיון שנתנם במתנה גמורה ע"מ שיחזרם לו [יצא].
ט׳
כהנים ולויים פטורין מפדיון הבן מק"ו אם פטרו פשוטיהן את בכורי ישראל במדבר דין הוא שלוי בכור לויות שלו יפקיע עצמו. וישראל הבא מן [הכהנת] והלויה פטור שאין הדבר תלוי אלא באם דכתיב פטר רחם בישראל והרי ברחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא אבל איעברה ישראלית מכהן או לוי בתר אב אזלינן דמשפחת אב קרויה משפח' ולא משפחת אם כדכתיב למשפחותם לבית אבותם והא ילפינן דכהנים ולויים פטורין מפדיון בכור אפילו מישראלית דהא ילפינן מק"ו שפטרו במדבר והתם היו ג"כ נשויים לישראליות ואפ"ה היו פוטרין של ישראל דהא אהרן לקח לו את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר ואף על גב דאהרן לא היה במנין בניו היו במנין ופטרו של ישראל כדאמר' ולדורות מנ"ל שיפטרו בכורי כהנים ולוים דמהאי קל וחומר לא שמעי' אלא במדבר אמר קרא והיו לי הלוים והיו בהוייתן יהו ולא תימא פחות מבן חדש דלא אפקע קדושת בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמן דכתיב הלוים הוקשו כל הלוים זה לזה להפקיע עצמן.
י״א
לויה המעוברת מגוי בנה פטור דלית ליה יחוס לגבי ישראל ושייך בן בתר אם ישראל טפי מבתר אבוה גוי ואף על גב דאיפסלה מתרומה מדין לויה לא מיפסלה אבל כהנת שנתעברה מן הגוי בנה חייב שהרי נפסלה דכתיב כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ונעשית זרה.
י״ב
כהן שנולד לו בן חלל כישראל דמי וחייב בבכורה אלא שלאחר שלשים האב עצמו זוכה בפדיונו דהא כהן הוא וכיון דזכה הוא מורישו לבנו עם שאר נכסיו אבל מת קודם שלשים יום חייב הבן לפדות עצמו דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר.
י״ג
השפחה שנשתחררה ונכרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו הואיל ונולד בקדושה חייב דכתיב פטר רחם והרי פטרה רחמה בישראל ואם אין ידוע אם קודם שנתגיירה או אחר כך המוציא מחברו עליו הראיה.
י״ד
ילדו ואחר כך נתגיירו וחזרו וילדו הרי זה פטור דאף על גב דזהו פטר רחמה בישראל הא ילדה קודם ופטר רחם קאמר רחמנא. כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם ואם אין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן דלמאן דחשיב לידה ואמו טמאה וולד אחרון פטור דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם אבל כל כמה דאין אמו טמאה לידה לא חשיב פטר רחם אלא הבא אחריו. נחתך העובר ויצא רובו אבר אבר או בן שמנה שהוציא ראשו והוא חי או בן תשעה שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו זה שילדה אינו פטר רחם שהרי פטרה בראשו של ראשון דראשו חשיב לידה משתצא פדחתו דכתיב גבי נחלה יכיר דהיינו הכרת פדחת. יוצא דופן והבא אחריו בדרכו שניהם פטורים הראשון שלא יצא מן הרחם והשני מפני שקדמו אחר.
י״ז
מאימתי יתחייב בפדיון משישלים שלשים יום דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה מת בתוך שלשים אפילו ביום שלשים או שנטרף דכתיב אך פדה תפדה יכול אפילו נטרף תוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק אינו חייב בחמש סלעים דבעינן בן חדש שלם דגמרינן חדש ממדבר דכתיב התם מבן חדש ומעלה דמשמע לאחר שלשים ושיהיה בר קיימא ואפילו הקדים ונתן יחזירו לו מת אחר שלשים חייב בפדיון דכיון שהיה בן חדש איתחייב ותו לא מפקע חיובא.
י״ח
מי שפדה בנו בתוך שלשים יום אין בנו פדוי ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי אפילו אין המעות קיימים דמשום דקדם ונתן לא גרע כיון שאמר שאחר שלשים יחול הפדיון אבל אי אמר מעכשיו אפילו הם קיימים לאחר שלשים אין בנו פדוי דבתוך שלשים לא שייכא פדייה אלא מתנה בעלמא הם.
י״ט
מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון אי לא פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה אפילו בספיקא דאוריתא כדילפינן מקרא דמי בעל דברים יגש אלי'. מת האב קודם שלשים לא הוי ספק אלא חזקה שלא נפדה עד שיביא ראיה מת לאחר שלשים הוי בחזקת פדוי עד שיודיעוהו וחזקה ילפינן לה מדאוריתא.
כ׳
ילדה אשתו ב' זכרים חייב בחמש סלעים דבכור קאמר רחמנא לא שנא ידיע או לא מת אחד מהם תוך שלשים פטור מת אביהם נתחייבו הנכסים ואם לא ירשו כלל מאביהן כל חד הוי ספק ופטור. נתן עשר סלעים בעד שני זכרים ומת אחד מהם תוך שלשים אם לשני כהנים נתן כל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי כיון דלא נודע למי נתן על אותו שמת וזכר שלא נודע אמו חייב כיון דממה נפשך הוי פטר רחם דהא לא בכרו שתי נשיו ואם ילדו שתי נקבות עם זכר או עם שתי זכרים הוי ספיקא. ובנשים שאחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים הוו כדין אשה אחת שילדה זכר ונקבה כדאמר' לעיל ילדו נקבה בהדי זכרים הוי ספק.
כ״ו
ואם נתערבו ב' זכרים של שני אנשים זה נותן חמשה סלעים וזה נותן חמשה סלעים מת אחד מהם תוך שלשים אם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידם ואם לכהן אחד נתנו יחזיר לאחד (לא) בהרשאת חברו.
כ״ז
ילדו זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין דהמוציא מחברו עליו הראיה והבן חייב לפדות עצמו דהא בכור ודאי הוא וכן אשה שאין ידוע ממי נתעברה הבכור חייב לפדות עצמו. ילדו שתי נקבות בהדי זכרים פטורין.
כ״ט
אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן החמש סלעים זכר ונקבה אין לכהן כלום שני זכרים ונקבה נראה דלא מיחייב מי שלא בכרה אשתו כלל כיון דאיפשר דילדה נקבה ואחר כך זכר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״א
א׳
הנה דין אנדרוגינוס לא נזכר במשנה וכן טומטום דספיקא הויא ואין מוציאין מידו, אמנם גבי טומטום נפק"מ אם איתמעיט מהא דכתיב הזכרים למעט טומטום א"כ אם נקרע אחר לידתו ונמצא זכר פטור כיון דבעת לידה היה מין שאינו חייב וכמין אחר הוי, אבל אם נאמר דרק ספק הוי תו אם נקרע ונמצא זכר הרי איתבררו ספיקו וחייב לפדותו אף אם נקרע אחר שלשים יום, ופשוט דמזה יליף רב חסדא דרבנן בתראי בפרק על אלו מומין לא פליגי על טומטום דברי' הוי רק דספיקא הוי ואינו נגזז ונעבד יעו"ש, דסבר דאי ס"ד דפליגי דקרא ממעט ליה א"כ בבכור אדם פליגי רבנן בתראי ור' ישמעאל כשנקרע אחר לידתו ונמצא זכר אם חייב לפדותו ומדוע לא תני ליה במשנה לגבי בכור אדם וע"כ דבטומטום לכו"ע ספק לענין בכור ודוק והא דלא תני במשנה גבי בכור אדם שיצאו שני ראשין כאחד דלריה"ג נותן עשרה סלעים לכהן משום דכתיב הזכרים לד', נראה דבאדם לכו"ע אי אפשר לצמצם דמכסיא בפרוזדור וכדאמר ריש פ' יש בכור יעו"ש, ויעוין סוף הקומץ מי שיש לו שני ראשין חייב עשרה סלעים כו' ודוק:
י״ג
אין ידוע אם קודם. נ"ב חולין (דף קל"ד):
ט״ז
יוצא דופן והבא אחריו כדרכו שניהם פטורים. בגמ' יוצא דופן והבא אחריו כו' ר"ש אומר הראשון כו' והשני לחמש סלעים קסבר בכור לדבר אחד הוי בכור. וזה תימא דא"כ ראשון יהיה בכור לחמש סלעים אע"ג דאינו פוטר רחם מ"מ כיון דהוי בכור לולדות ובכור לדבר אחד הא הוי וכמו דסבר רבי טרפון סוף פ"ב דיוצא דופן והבא אחריו שניהם ירעו כו' דמספקא ליה אי בכור לדבר אחד הוי בכור והראשון בכור אע"ג דאינו פוטר רחם משום דהוי בכור לוולדות עכ"ל תוספות, והנראה דאם נאמר דבכור לדבר אחד הוי בכור אם כן היוצא דופן בכור לדבר אחד לוולדות והבא אחריו ג"כ בכור משום דהוי בכור לרחמים ויהיו שני בכורים וזה אי אפשר דבכור אמר רחמנא ולא בכורים, אך גבי בהמה סבר ריה"ג דכתיב הזכרים לד' שאם יצאו שני ראשים כאחת ששניהן לכהן, א"כ שני בכורים ג"כ קדושים לכן א"ש דיוצא דופן והבא אחריו ג"כ שניהן קדושין, ואפשר דכל עיקר קרא דהזכרים לד' קאי ע"ז, אבל גבי פדיון הבן לא מצאנו לריה"ג לא במשנה ולא בתוספתא שיאמר שאם יצאו שני ראשין כאחד שיתן עשרה סלעים ולכן חד בכור כתיב ומסתברא דעל הבא אחר יוצא דופן קאי משום שהוא פטר רחם ולא על יוצא דופן דאינו פטר רחם וז"ב. ומדוקדק לשון הכתוב והעברת כל פטר רחם לד' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לד' לפי ספיקו דר"ט דהפטר אינו פטר רחם רק נשגר ונשלח מן הבהמה וזה נשגר מן הבהמה ע"י דופן וזה ע"י רחם, (ובדף נ"ז) אמר ביוצא דופן סבר לה כר"ש דאמר כו' ולא כר' יוחנן ולא אמר ס"ל כר' טרפון משום כיון דמספקא ליה א"כ עשירי ודאי ולא עשירי ספק אף בספיקא דדינא כדאמר בהאי דאלולין (בדף נ"ח) עיי"ש ודוק היטב: נסתפקתי אם נתן סלע לכהן ע"מ להחזירו חמש פעמים זה אחר זה אם יצא ידי פדיונו, ולפי דברי ר"א הובא בקצות סימן רמ"ח דע"מ להחזיר הוא מטעם שיור אפשר דלא נפדה באופן זה, רק לשיטת הקדמונים דצריך המקבל להקנות לו מחדש מסתפקנא דיועיל בכה"ג. ובחידושי הארכתי דתלוי בשיטות אם בעי להיות כל החמשה סלעים בבת אחת דוגמא מה שפירשו תוס' בפרק לולב הגזול גבי ד' מינים או דכאן גבי פדיון דהפרשה אינה מצוה בלא הנתינה וכי אינם בב"א לא נפ"מ מידי, ורציתי בזה לפרש עובדא דר' חנינא בפרק יש בכור ואכמ"ל ולפ"ז יהא יכול לפדות בנו בפרוטה אם הכהן ירצה לקבל ע"מ להחזירו עד שיקבל ויחזור ויתן ויחזור ויקבל בזא"ז עד שיגיע לחמשה סלעים וזה לא שמענו ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״א
ז׳
נתן לו כלי וכו'. וקדמאי תמהו עליו דאמאי לא חילק באם דרכו להתייקר או לא כמ"ש בש"ס, ומה שהליץ מרן הוא דוחק גדול. ומהר"י קורקוס תירץ בתירוץ ראשון דשאני גברא רבה כרב כהנא אבל כו"ע אין להם לעשות כן דהוי כמסייע בבית הגרנות יעו"ש. וקשה טובא דא"כ מה צורך לומר בש"ס ומיבעי ליה סודרא ארישיה, דיו שיאמר כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ואין צריך ראיה שהיה גברא רבה מכח הסודר. ועוד קשה לפי"ז איך יתיישב מה שאמרו עוד שם בש"ס כי הא דמר בר רב אשי וכו' זבן סודרא וכו' יעו"ש. ועיין גם להרדב"ז מה שתירץ בזה והוא תימה מהש"ס מהך עובדא דמר בר רב אשי ועיין להרב עצמות יוסף שהביא דברי רבינו ירוחם והקשה עליו ומה שתירץ הוא ומה שהקשה עליו הרב כנסת הגדולה יו"ד סי' ש"ה ומה שתירץ הב"ח ומה שהקשו עליו הש"ך והט"ז ז"ל ומה שתירץ הט"ז וגם דבריו אינם מובנים היטב. גם מ"ש הש"ך ע"פ גירסת הלכות גדולות אין לו שחר דא"כ הו"ל לפרש דדוקא לאדם גדול דידע למחול מועיל מאי דשקיל פחות מחמש סלעים בעד חמש באופן שדברי רבינו צ"ע ויותר תימה על הטור דנמשך אחר רבינו ולא אחר אביו הרא"ש ודוק.
ח׳
וכן אם פירש ונתן וכו'. וכתב מרן ומסיים בה התם ואסור לעשות כן וכו' ואיני יודע למה השמיטו רבינו ע"כ. ובספרי רבינו החדשים כתוב בהגהה לאחד קדוש דהך דמסייע שייך טובא במילי דתרומה וכדתנן בבכורות כהנים המסייעים בבית הגרנות וכו' יעו"ש. וקשה טובא דתניא בבכורות דף כ"ו הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובית הרועים אין נותנין להם ופסקו רבינו בהל' תרומות פי"ב ובהל' בכורות פ"א יעו"ש, ואיך כתב בתרומה דוקא, ואפשר לומר בדוחק בכונתו במ"ש תרומה היינו תרומה ודוגמתיה כגון בהמה טהורה דשכיחי טובא בכל שנה בכל אדם כמו תרומה וכן מתנות שיש בכל יום דשכיחי ובהני דוקא הוא דאמרו בברייתא בית הגרנות ובית הרועים ובית המטבחיים דשכיחי וכדכתיבנא משא"כ בכור אדם דאינו כ"כ שכיח טובא והוי בביתו של אדם לא גזרינן ואף אם לא כיון ההגה בכך אנן בדידן שפיר אפשר לומר כך בדעת רבינו ודוק.
י״ז
מת הבן וכו'. ואפי' ביום שלשים וכו'. מתני' בבכורות דף מ"ט יום שלשים כיום שלפניו. ופי' רש"י ואע"פ שנתן יחזיר לו, וקאמר בש"ס דטעמא דיליף ממדבר מדבר יעו"ש בש"ס. ומן התימה על רבינו בפי' המשנה כתב וז"ל לפי שלמדנו זה משנת ערכין וכו' יעו"ש. ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון ואם לא נתן יתן. משנה בבכורות דף מ"ט וטעמא בש"ס דף נ"א ע"ב.
י״ח
ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי. כתב מרן ומהר"י קורקוס ז"ל דרבינו והרא"ש לא היו גורסים כגירסת הספרים דקאמר ואע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכו' יעו"ש. והראשונים תמהו על הרא"ש דבריש מס' נדה כתב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בבכורות פרק יש בכור יעו"ש, הרי דגריס ליה. ונראה לענ"ד בדוחק דהרא"ש ודאי דראה בקצת ספרים גירסא זאת אלא דברוב ספרים ליתא והתוס' הוו גרסי לה כמו שנראה מדבריהם בנידה דף ט"ז ופ' מרובה בסוגיית הרצאה יעו"ש, ואף דהוא בנה יסודו כהנהו ספרים דלא גרסי לה ומשו"ה פסק כרב מ"מ מהנהו ספרים דגרסי לה מוכח מכל מקום דהלכתא כרב באיסורי דבזה לא פליגי הגירסאות אי הלכתא כרב באיסורי אלא חילוק הגירסאות בדין זה אי הלכתא כרב או כשמואל כן נ"ל על צד הדוחק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״א
י״א
וכהנת המעוברת מכותי כו'. עיין לעיל פ"ט דין ך' ובריש הלכות מעשר ודוק:
כ׳
מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה כו'. דע מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן עשר סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן חמשה סלעים ילדו שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים ילדו זכר ונקבה אין לכהן כלום שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. והנה כל ט"ו חלוקות הללו נשנו במשנה בפרק יש בכור (דף מ"ח) ובגמרא תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ע"כ. ופירש"י דרב הונא קאי גבי ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו להם ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ואע"ג דחד הוי בכור ממ"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה האחת נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור אפ"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי ובאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני לה דכל הנך דתנא כאן שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של ב' אנשים ע"כ. ומדברי הראב"ד בפירקין נראה דס"ל דרב הונא קאי אחלוקה דב' נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה דתנן במתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ועלה הוה תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבאיש א' וב' נשים לא משכחת לה לא מתני לה וטעמא דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה הוא משום דבאיש אחד וב' נשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונקבה אותו שלא בכרה אשתו חייב לתת ה' סלעים משום דאיכא ס"ס לחיובא ספק אם אשתו שלא בכרה ילדה זכר לבדו או ב' זכרים וא"כ חייב ה' סלעים ואת"ל שילדה זכר ונקבה דילמא הזכר יצא תחלה ואע"ג שגם מי שבכרה אשתו אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא אשתו שלא בכרה לא ילדה כי אם נקבה ואת"ל דילדה זכר ונקבה אימא דנקבה יצאה תחלה מ"מ איכא למימר דכיון דבזו שלא בכרה איכא לצדודי בה ה' צדדים או שלא ילדה כי אם זכר לבדו או שלא ילדה כי אם נקבה או שילדה שני זכרים או שילדה זכר ונקבה או שילדה נקבה וזכר ומן הה' צדדים הללו הג' מסייעים לכהן והם דאם ילדה זכר לבדו או ב' זכרים או זכר ונקבה לעולם חייב בפדיון והב' צדדים לבד מסייעין לאב והם דאפשר דילדה נקבה לבדה או שילדה נקבה וזכר וכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאים מיד המוחזק ודמי לההיא דכתב מוהריב"ל דבס"ס מוציאין מיד המוחזק וטעמא דמלתא משום דכל ס"ס איכא ג' צדדים וכיון דמן הג' צדדים הצד הא' לבדו פוטרו למוחזק והב' צדדים מחייבים אותו אזלינן בתר רובא ומוציאין מיד המוחזק הכא נמי דאיכא ה' צדדים כיון דהג' צדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב. ובמה שכתבנו סרה תלונת הטור שהקשה לרבינו שגם מי שבכרה אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אלא אם כן יצא הזכר תחילה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק ע"כ. ובמה שכתבנו ניחא דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מן האב מיהו ס"ל להראב"ד דדוקא בשתי נשים של איש א' הוא דאמרי' דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב אבל בשתי נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה אף דבאותה שלא בכרה איכא לצדודי ה' צדדים והג' מסייעין לכהן אפ"ה האב פטור והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא תני לה ולא ביאר לנו הראב"ד מה טעם יש לחלק בין איש אחד לשני אנשים גם מרן ז"ל כתב שלא ידע טעם לזה. ורבינו סובר בהיפך מדברי הראב"ד וס"ל דבשתי נשים של ב' אנשים א' בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לפי שלא נפטר בב' ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה הנקבה תחילה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו ע"כ. ובשתי נשים של איש א' ס"ל דפטור ולפ"ז צריך לומר דהא דתני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דקאי ארישא אשתי נשים של איש אחד אחת בכרה ואחת לא בכרה ותני רב הונא עלה דאם ילדו שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום וצריך לגרוס כפי שיטה זו ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לא מתני לה. ומתוך מה שכתבנו נתבאר דג' פירושים יש במימרא זו דרב הונא, הא' הוא פי' רש"י דקאי עלה דשתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו, והב' הוא פי' הראב"ד דקאי עלה דשתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה של ב' אנשים, והג' הוא פי' רבינו דקאי עלה דשתי נשים א' בכרה ואחת שלא בכרה של איש אחד. ולפי זה אני תמיה על מרן שאחר שהביא סוגיית ההלכה העתיק דברי רש"י כדמותם בצלמם וכתב וע"פ הדברים האלה כתב הראב"ד טעה בזה כו' והרואה יראה שרחוקים הם הרבה דברי הראב"ד מדברי רש"י וצ"ע. ודע שבטעם הדבר דמה הפרש יש בין שיהיו שתי נשים של איש אחד או של ב' אנשים כפי הנראה הוא דלהראב"ד היכא דשתי נשים הם של איש א' ועכ"פ לזה האיש נולדו לו זכרים והזכרים הם חייבים בפדיון אלא שאין אנו יודעים מי מנשיו ילדה אותם כיון שרוב הצדדים לחיובא חייב ליתן ה' סלעים אבל בשתי נשים של ב' אנשים דאפשר דאותו שלא בכרה אשתו מעולם לא נולד לו זכר אף שרוב הצדדים הם לחיוב פטור ולרבינו הוי בהיפך מטעמא דכתב מרן ומיהו בין להראב"ד בין לרבינו אין בטעמם כדי שביעה והדבר צריך תלמוד:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין י״א, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל