הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין · פרק י״ב
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אדָם מִיִּשְׂרָאֵל פֶּטֶר חֲמוֹר בְּשֶׂה. וְאִם לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה לְעָרְפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגוֹת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וּמִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה:
הלכה ב׳
הַשֶּׂה שֶׁפּוֹדִין בּוֹ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טו) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם" וְגוֹ':
הלכה ג׳
(במדבר יח טו) "וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה" בְּהֵמָה טְמֵאָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא הַחֲמוֹר בִּלְבַד:
הלכה ד׳
פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיִּפָּדֶה. וְאִם מְכָרוֹ קֹדֶם פִּדְיוֹן דָּמָיו אֲסוּרִים. וְאִם מֵת קֹדֶם פִּדְיוֹן אוֹ שֶׁעֲרָפוֹ יִקָּבֵר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף לְאַחַר עֲרִיפָה הוֹאִיל וְלֹא נִפְדָּה. לְפִיכָךְ אִם לֹא פָּדָהוּ וְנָתַן פֶּטֶר הַחֲמוֹר בְּעַצְמוֹ לַכֹּהֵן. אָסוּר לַכֹּהֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיִּפְדֵּהוּ בְּשֶׂה. וְיִקַּח הַשֶּׂה לְעַצְמוֹ אוֹ יַעַרְפֶנּוּ וְיִקָּבֵר. וְהַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִים עַל דָּבָר זֶה לְפִיכָךְ אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן פֶּטֶר חֲמוֹר לַכֹּהֵן אֶלָּא אִם כֵּן פָּדָהוּ הַכֹּהֵן בְּפָנָיו:
הלכה ה׳
הִפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת הַשֶּׂה קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְיִתֵּן הַנְּבֵלָה לַכֹּהֵן לֵהָנוֹת בָּהּ. מֵת פֶּטֶר הַחֲמוֹר אַחַר שֶׁפָּדָהוּ. יִתֵּן הַטָּלֶה לַכֹּהֵן וּמֻתָּר בְּהֲנָיָתוֹ שֶׁכְּבָר נִפְדָּה:
הלכה ו׳
מֵאֵימָתַי חַיָּב לִפְדּוֹתוֹ מִשֶּׁיִּוָּלֵד וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמֵאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם רָצָה לְעָרְפוֹ עוֹרְפוֹ. אִם רָצָה לִפְדּוֹתוֹ פּוֹדֶה וְאֵין כָּאן אֶלָּא מִצְוַת עִכּוּב בִּלְבַד:
הלכה ז׳
לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג יג) (שמות לד כ) "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּמַקֵּל וְלֹא בְּקָנֶה וְלֹא בְּקֹרְדוֹם וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. וְלֹא יַכְנִיסֶנּוּ לְחֶדֶר וְיִנְעל הַדֶּלֶת בְּפָנָיו עַד שֶׁיָּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲרַפְתּוֹ:
הלכה ח׳
אֵין פּוֹדִין לֹא בְּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בְּשֶׂה שָׁחוּט וְלֹא בִּטְרֵפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בִּכְוִי. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג יג) (שמות לד כ) "תִּפְדֶּה בְּשֶׂה" וְאֵין קָרוּי שֶׂה אֶלָּא כְּבָשִׂים וְעִזִּים חַיִּים בִּלְבַד:
הלכה ט׳
אֵין פּוֹדִין בְּשֶׂה הַדּוֹמֶה [לְמִין] לְאַחֵר. וְאִם פָּדָה פָּדוּי. וּפוֹדִין בְּבֶן פְּקוּעָה. אֲבָל לֹא בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (דברים יב טו) (דברים טו כב) "כַּצְּבִי וְכָאַיָּל". מָה צְבִי וְאַיָּל אֵין פּוֹדִין בּוֹ אַף פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אֵין פּוֹדִין בָּהֶם:
הלכה י׳
פּוֹדִין בְּשֶׂה בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת בֵּין תְּמִימִים בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים:
הלכה י״א
שֶׂה שֶׁלְּקָחוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית אֵין פּוֹדִין בּוֹ אֶת הַוַּדַּאי. אֲבָל פּוֹדִין בּוֹ אֶת הַסָּפֵק. אִם אֵין לוֹ שֶׂה לִפְדּוֹתוֹ פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ וְנוֹתֵן דָּמָיו לַכֹּהֵן. לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שֶׂה לְהַחְמִיר עָלָיו אֶלָּא לְהָקֵל עָלָיו. שֶׁאִם הָיָה לוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁשָּׁוֶה עֶשֶׂר סְלָעִים יֵשׁ לוֹ לִפְדּוֹתוֹ בְּשֶׂה שְׁוֵה דִּינָר. וְלֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדֶּה בְּכֶסֶף בְּשָׁוְיוֹ:
הלכה י״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ דְּמֵי פֶּטֶר חֲמוֹר מִשְּׁלֹשָׁה זוּזִים וּלְמַעְלָה. אֲבָל אִם הָיוּ דָּמָיו פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה זוּזִים אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּשֶׂה אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה זוּזִים. וְעַיִן יָפָה לֹא יִפְחֹת מִסֶּלַע. וְעַיִן רָעָה בַּחֲצִי סֶלַע. וּבֵינוֹנִית בִּשְׁלֹשָׁה זוּזִים:
הלכה י״ג
והַפּוֹדֶה פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּדוּי. וְהַחֲמוֹר לִבְעָלָיו:
הלכה י״ד
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִפֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טו) "בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה". כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם יֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְהַפָּטוּר מִבְּכוֹר אָדָם פָּטוּר מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה:
הלכה ט״ו
הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם אוֹ הַמּוֹכֵר עֻבַּר חֲמוֹרוֹ לְעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַל דָּבָר זֶה. הָיָה הָעַכּוּ"ם שֻׁתָּף בָּאֵם אוֹ בַּבְּכוֹר אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵאֶלֶף בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הָיָה לוֹ בּוֹ אוֹ בְּאִמּוֹ אֵיבָר אֶחָד כְּגוֹן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אֲפִלּוּ אָזְנוֹ כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָתֵךְ יִהְיֶה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם כְּשֶׁיֵּחָתֵךְ חֵלֶק הָעַכּוּ"ם לֹא יִהְיֶה בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן הַמְקַבֵּל חֲמוֹר מִן הָעַכּוּ"ם לִהְיוֹת מְטַפֵּל בָּהּ וְהַוָּלָד בֵּינֵיהֶם אוֹ עַכּוּ"ם שֶׁקִּבֵּל מִיִּשְׂרָאֵל הַכּל פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ב) "פֶּטֶר רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" עַד שֶׁיִּהְיֶה הַכּל בְּיִשְׂרָאֵל:
הלכה ט״ז
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר יָלְדָה חֲמוֹרוֹ אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה חַיָּב לַעֲרֹף אוֹ לִפְדּוֹת. וְאִם פָּדָה בְּשֶׂה הַשֶּׂה שֶׁל גֵּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה י״ז
עַכּוּ"ם שֶׁהִפְרִישׁ פֶּטֶר חֲמוֹר מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה:
הלכה י״ח
פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר אוֹ חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" וּפֶטֶר חֲמוֹר שְׁתֵּי פְּעָמִים עַד שֶׁיִּהְיֶה הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי חֲמוֹר חַיָּב בִּבְכוֹרָה:
הלכה י״ט
חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה לַכֹּהֵן. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד כְּדֵי לְהַפְקִיעַ קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. שֶׁמָּא הַזָּכָר נוֹלָד תְּחִלָּה. וְטָלֶה זֶה שֶׁהִפְרִישׁ לַבְּעָלִים וְאֵינוֹ לַכֹּהֵן שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה כ׳
שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָאִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן:
הלכה כ״א
יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ טָלֶה לְעַצְמוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן סְפֵקוֹת הַרְבֵּה שֶׁמָּא הָאַחַת יָלְדָה זָכָר וְהַשְּׁנִיָּה יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת. אוֹ שֶׁמָּא זוֹ יָלְדָה נְקֵבָה וְהָאַחֶרֶת זָכָר וְאַחֲרָיו נְקֵבָה אוֹ נְקֵבָה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר. וְכֵן סְפֵקוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בִּשְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה כ״ב
וְכֵן הַלּוֹקֵחַ חֲמוֹר מִן הָעַכּוּ"ם וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה אוֹ לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדָה זָכָר פּוֹדֶה אוֹתוֹ בְּשֶׂה וְהוּא לַבְּעָלִים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק:
הלכה כ״ג
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה טְלָאִים כָּל אֶחָד מֵהֶן הִפְרִישׁוֹ עַל סְפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר וּמִתְעַשְּׂרִין כִּשְׁאָר הַבְּהֵמָה. וּמַפְרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן מַעֲשֵׂר וְהַשְּׁאָר שֶׁלּוֹ כְּשֶׁהָיוּ:
הלכה כ״ד
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים וַדָּאִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ הַכֹּהֵן נָפְלוֹ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן עֲשָׂרָה שֵׂיִין וְהֵן שֶׁלּוֹ וְחַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת בִּכּוּרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
קרית ספר · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״ב
א׳
מצות צג לפדות פטר חמור וליתן פדיונו לכהן דכתיב ופטר חמור תפדה בשה וכתיב כל פטר רחם וגו' יהיה לך וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור המפורש במקום אחר ופטר חמור תפדה בשה. ומנ"ל דנפטרו כהנים מפטר חמור דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאין בבכור אדם כגון לויים וכהנים הנפטרים מקל וחומר אינו בבכור בהמה טמאה. ואסור בהנאה עד שיפדה דכיון דהקפידה עליו תורה לאפקועיה לאיסוריה בשה ואפילו שלא בשיוויו דשה כתיב בין גדול בין קטן משמע דקודם פדיון אסור ולהכי אסור למוכרו כדי ליהנות מדמיו ואם מכרו דמיו אסורין דהא ילפינן דאסור ליהנות ממנו קודם פדיון ואם מת קודם פדיון או שערפו שהוא אסור בהנאה ואפילו אחר עריפה דכיון דמחיים מיסר אסיר לא פקע איסורו במיתתו ולא תימא דעריפה במקום פדיה מה פדיה מתרת אף עריפה מתרת דנאמר כאן עריפה ונא' בעגלה ערופה מה להלן אסור כדכתיב וערפו שם אף כאן אסור. נתן פטר החמור עצמו לכהן אסור לכהן שיהנה ממנו כיון דילפינן דאסור בהנאה דלא זכה תורה לכהן אלא הפדיון אבל הוא באיסוריה קאי כל כמה דלא נפדה. הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו כפדיון מעשר שני דאם אבד אינו חייב באחריותו דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלם והא אזל ליה ויתן הנבלה לכהן להנות בה מת פטר חמור אחר שפדהו יתן הטלה לכהן דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי. מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום ואחר כך אם רצה לערפו ערפו ואם רצה לפדותו פודהו דכתיב ופטר חמור תפדה דמשמע משעה שפטר תפדה ואם לא תפדהו אח"כ וערפתו: מצות צד לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו דכתיב ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן [משום דהויא חובת הגוף] ומצות פדיה קודמת למצות עריפה דכתיב ואם לא תפדה וערפתו. והעריפה היא בקופיץ מאחוריו כדכתיב וערפתו מן העורף ואין ממיתין אותו בדבר אחר דאין דרך עריפה אלא בקופיץ מאחוריו.
ח׳
אין פודין אלא בשה חי ולא טרפה וכלאים דכתיב הכא שה וכתיב בפסח שה מה להלן פרט לכל השמות הללו דאינו בא עגל וחיה דכתיב שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דאין קרבין לגבי מזבח דכתיב שור וכבש פרט לכלאים וכוי נמי לא הוי כבש ועז וטרפה אינו ראוי לפסח כיון דאסירא באכילה ולא תימא כיון דילפינן מפסח אם כן מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן דכתיב הכא תפדה תפדה ריבה אפילו נקבה ובעל מום ובן שתי שנים דשה נינהו. נדמה אין פודין בו ואם פדה פדוי דהוי ספיקא דאוריתא אי הוי ככלאים דאין פודין בו או דילמא כלאי' הוא דאין פודין בו הא נדמה פודין בו. ואין פודין בבן פקועה דגבי פסח פסול דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן וילפינן שה שה כדאמר' ולא בפסולי המוקדשים דכתיב בהו כצבי וכאיל דכתיב רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשים מדבר מה צבי ואיל אין פודין בו דהא אינו שה כדאמר' אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם פודין בכל שה כדאמר' דתפדה תפדה ריבה.
י״א
שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי דלאוכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה אבל פודין בו את הספק כיון שמפריש טלה והוא לעצמו שאינו נותנו לכהן לאו סחורה היא. אם אין לו שה לפדותו פודהו בשיוויו ונותן דמיו לכהן דלא חמיר מהקדשות ולא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו שפודה בשה שלא בשיוויו כדאמר'. והפודה פטר חמור של חברו הרי זה פדוי והחמור לבעליו דלא מצי כהן לזבוני ליה להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי.
י״ד
כהנים ולויים פטורים מפטר חמור דכתיב בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמ' טמא' והפטור מבכור אדם כדילפי' לעיל פטורין מבכור בהמה טמאה.
ט״ו
הלוקח עובר חמורו של נכרי או מוכרו לו פטור דאינו קדוש הואיל ויש חלק לגוי בו או באמו דכתיב הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים והאי קרא אכולהו בכורות קאי כדכתי' מאדם עד בהמה ושותפות נכרי נמי באם או בבכור אפילו באבר אחד כיון שעושה אותו בעל מום הרי זה פוטר דכתיב כל בכור בישראל וכל משמע למלויי אתא עד דליהוי כוליה דישראל ואמו נמי בעינן כל מקנך תזכר אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישהו כדמתרגמינן דוכרין תקדיש ואף על גב דהאי קרא בפטר שור ושה כתיב אפילו הכי כיון דבעינן ביה כולו לישראל לאפוקי שותפות גוי בין בכור בהמה טהורה בין בטמאה כדילפינן מכל בכור בישראל דקאי אכולהו כדאמר' ה"נ באמו גלי טהורה לטמאה דשותפות באם נמי פטור אפי' באבר אחד כבכור גופיה דאי הוי בעל מום נהי דהוה ראוי לכהן אלא כיון דאין ראוי למזבח מיפטר ואם כשיחתך חלק הגוי לא יהיה בעל מום חייב דלאו שותפות גוי אית ביה כיון דאין השותפות מגיע לעשותו בעל מום וכן המקבל חמור מן הגוי או נכרי שקבל ממנו הכל פטור דכתיב פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה עד שיהיה הכל בישראל. גר שנתגייר ואין ידוע אי קודם ילדה חמורו או אחר כך הויא ספיקא דאוריתא וצריך לערוף או לפדות והשה שלו דמוציא מחברו עליו הראיה.
י״ח
פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור דכתיב ופטר חמור תפדה בשה ופטר חמור שני פעמים אחד בקדש לי כל בכור ואחד בראה אתה עד שיהא הילוד חמור שהיא האם והנולד חמור שהוא דומה לאמו ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה שהרי דומה לאמו ולא מיעט קרא אלא אינו דומה כלל.
י״ט
חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה לכהן דממה נפשך חד פטר את הרחם תחלה והוי בכור דאי איפשר לצמצם ואף על גב דקודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו ובין הרחם וכתיב פטר כל רחם עד שיפטור הרחם אפילו הכי מין במינו הוא ומין במינו אינו חוצץ כדילפי' בעלמא ומהכא נמי איפשר דילפינן לה להא מילתא דמין במינו אינו חוצץ דכיון דבעינן פטירת כל רחם כדכתיב פטר כל רחם וקים להו לרבנן דאי איפשר לצמצם וקודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ משמע דמין במינו אינו חוצץ דאי חוצץ לא הוי פטר כל רחם כדאמר'. ילדה זכר ונקבה הוי ספיקא דאוריתא ומפריש טלה ואינו צריך ליתנו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובשתי חמוריו שלא בכרו אינו נותן אלא על הודאי ואינו צריך אפילו הפרשה כל שיש בו ספק ספקא דחד ספק הוא דאמרי' דהוי דאוריתא לא שתי ספקות. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שתי זכרים והלוקח חמור מן הגוי ואין ידוע אם בכרה ואם לאו הוי ספיקא ומפריש טלה לעצמו כדאמ'.
כ״ג
השה שפודין בו מפקיע קדושת החמור אבל לית ביה שום קדושה וחל קדושת מעשר עליו ואפילו ודאין שנפלו ליד ישראל הוו חולין כדאמר'. ויש במצות הלכות אלו איסורין דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי לעשות סייג לתורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״ב
ד׳
ואם מת קודם פדיון כו' יקבר. נ"ב ירושלמי סוף פרק האיש מקדש דכשמת לכו"ע אין מקדשין בו אשה דאינו ראוי לפדותו יעו"ש, וכן מפורש בספרי קרח שנשאל מר' טרפון והשיב דיקבר יעו"ש:
י״א
לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו כו'. בגמרא לא יהא חמור מן ההקדש לא אמרה תורה להחמיר עליו כו'. ויש להתבונן אמאי שלא בשוויו צריך לפדות בשה אמאי לא נאמר דמדעתו דכהן יכול לפדות אפילו בכל דבר מדין זה דבשוויו מצי פריק להחמור בכל דבר, וא"כ הא אמרו גבי מתנות כהונה פדיון הבן דבעי שוה חמשה סלעים דאם קבל כהן עליה מצי פריק בכל דהו דאמר לדידי חזי חמש סלעים, ואע"ג דהגמ' מסיים לא אמרן אלא כגון רב כהנא דמבעי ליה סודרא ארישיה הלא רבינו לא הביא זה וכבר ישבו דבריו עפ"י גירסת בה"ג, וא"כ מדעתו דכהן הלא סגי אם יקבל מיניה כלי ששוה כל דהו דיאמר לדידי שוה לי כדמי החמור, ויהא לפ"ז כל דין הפדיון האמור במה פודין רק שלא מדעתו של כהן וזה יפלא. הן דהוה א"ש דלא כתב בפרשה של אהרן רק ואת בכור בהמה הטמאה תפדה ולא כתב בשה, משום שכיון שהכהן פודה מדעתו אינו צריך טלה דמצי אמר לדידי שוה כדמי החמור ובכל מידי מצי פריק והוי א"ש טובא אמנם באמת נראה דז"א, דעד כאן לא שמענו רק בפדיון הבן שהוא זכות ממון דיהיב רחמנא לכהן מצי אמר על כלי כל דהו דחשוב ליה כמו חמשה סלעים כסף ומחיל בלב שלם [וכפי הגירסא רב כהנא דידע למחולי] אבל פדיון פטר חמור כיון דמפקיע איסור הנאה דחמור והוא כמו פדיון הקדש בעי באופן שאמרה תורה שה או בשויו כמו פדיון הקדש בעינן באופן שאמרה תורה וע"ז לא יהי' מועיל מה דיאמר הכהן לדידי שוה לי: אולם הטורי אבן הקשה על מה דאמרו דבשווי נפדין בכל דבר דלא יהי' חמור מן ההקדש הלא בהקדש אמרו אם פדה מנה בש"פ מחולל וא"כ אפילו פחות משוויו יהא כהקדש, אמנם באמת לק"מ דלענין שלא להפקיע הזכות רק בדבר מיוחד זה לא שייך להדיוט כי בהדיוט הכל מיטב אפילו סובין וקרקע חשוב ליה טפי, רק הוא ענין המתייחס להקדש וכמו שמצאנו שהקדש אינו מתחלל על הקרקע ועל השטרות, ולכן מצד זה שיהא קפידא שלא לפדותו רק בשה הוא מצד ייחס של הפדיון פ"ח ושוה למעלת ההקדש ולכן אמר הא לא מצית למימר דאפילו בשויו לא מצי לפדות בדבר זולתי שה דלא יהא חמור מהקדש והקדש נפדה בכל דבר המטלטל וגופו ממון, ועל כרחין כי קפיד אשה דוקא שלא בשוויו ובשה כל דהו, [וממילא נפדין בשווי אף בקרקע דלא דמי להקדש וגרע מינה דאין מעילה בפ"ח ומותר בגיזה בלא הנאה] וע"ז כתב רחמנא שה הא בשוויו אפילו בשלקי, אמנם ענין האונאה שאם חיללו על ש"פ מחולל הוא מצד חידוש שלהקדש אין אונאה והדיוט יש בו אונאה. ובירושלמי פ"ק דסנהדרין אמרו לענין מע"ש שאם מע"ש ממון גבוה אם חיללו על ש"פ מחולל ואם ממון הדיוט אינו מחולל לכן לא שייך לאמר שיהא מחולל בפרוטה כמו הקדש דענין השווי הוא מידי דשייך להדיוט ובהדיוט יש בו אונאה ובעי להיות בשוויו והא ודאי דענין פטר חמור דין הדיוט אית לי' נגד הקדש שהוא ופדיונו שניהן מותרין וממון כהן הוא וזה פשוט, וכיון שכן הלא יקשה אם מצד לפדות האיסור הלא לא יהא עדיף מהקדש ואם מצד הדיוט דאיכא ביה הלא לא עדיף מפדיון הבן דבכלי שוה כ"ד מצי אמר לדידי שוה לי, א"כ יהא פדוי בכלי כל דהו מדעתו של כהן וכמו פדיון הבן, מאי תאמר כיון דהוא פדיית איסור לא מועיל, אי מטעם זה לא יהא חמור מהקדש שאם פדאו בפרוטה יהא פדוי וכמו הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ, אמנם בלא זה א"כ יקשה לר' שמעון דלית לי' איסור הנאה בפ"ח אטו מצי פריק מדעתו דכהן בכלי כל דהו דיאמר לדידי שוה לי, וצריך לומר דדין פטר חמור שאני מפדיון הבן אע"ג דבשניהם על ממונא דכהן קפיד לר"ש, מכל מקום כיון דחזינא במשנתינו דאם נתן הפ"ח עצמו לכהן צריך הכהן לפדותו בשה א"כ הפדיון הוא מצוה פרטית גם לכהן אע"ג דמצוה של נתינה לכהן לא יתכן גבי כהן עצמו ולכן לא שייך שיאמר הכהן לדידי שוה לי משא"כ בפדיון הבן דהמצוה הוא רק שיתן לכהן ממון חמשה סלעים מצי אמר לדידי שוה לי כלי זו כחמש סלעים אם אמר זה בלב שלם ודוק: אמנם לרבינו הרא"ש שכתב גבי בן חלל שנולד לכהן ומת האב לאחר ל' דחייב הבן להפריש חמש סלעים אע"ג דירית אותם מאביו, וכפי הנראה מלשונו מוכח דאם האב קיים ג"כ צריך להפריש חמש סלעים ולפדותו לעצמו דאל"כ מאי מייתי מטבלים שירש מאבי אמו כהן התם אם היה אצל הכהן היה צריך להפריש אבל כאן אביו אינו צריך להפריש וצ"ל דגם אבי החלל צריך להפריש חמש סלעים וא"כ בזה דומה לכהן בפ"ח שאם ניתן לו הפ"ח צריך לפדותו ואפ"ה אמרו דמצי אמר לדידי שוה לי חמש סלעים וא"כ לגבי פ"ח יאמר הכהן לדידי שוה הכלי כדמי החמור וצ"ע. אולם הרא"ש לטעמו אזיל דגריס כגון רב כהנא דגברא רבא ומבעי ליה סודרא ארישיה דפירושו דכיון דדרך להתייקר מצי אמר לדידי שוה לי שדרך זה הכהן להתייקר בזה החפץ לפעמים בעבור שצריך לו מאוד, וזה שייך דוקא אצל חפץ גבי חמש סלעים דפעמים שוה אצלו אבל כלי בחמור הלא אם הכלי לפעמים אצל אחד שוה יותר הלא גם החמור פעמים שוה אצל אחד יותר ממחירו בשוק ונמצא דבשוויו של החמור בעי להיות כמחירו בשוק ולכן לא הזכירו רק בשוויו ופשוט: והנה הטורי אבן כתב דדוקא מקדיש יכול לחלל על שוה פרוטה כיון שההקדש חל ע"י, ולכן גבי פ"ח דליכא מקדיש אין שום אדם יכול לפדותו בפרוטה. ולפ"ז אמרתי מכבר לפרש הך דאמר רבא בפרק אין בין המודר היה לפניו ככר של הקדש והקדישה נטלה לאוכלה מעל, דפירש ר"ן דבד' אמותיו זכה להקדש וכמו דמצי זכי בידים כן מצי זכי בד"א ומדין המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו יעו"ש. ובגליון הקשה הא רבא אית לי' דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ובזה א"ש, דהרמב"ן כתב בחדושים לב"ב דדבר המוקדש מתורת חצר אשר אינו מכח איש ליכא בי' דין מעילה, ולכאורה כאן אמאי איכא מעילה כיון דמהפקר קנוי להקדש ע"י חצירו של זה, וכבר ביארתי עפ"י מש"כ רבינו תם לפרש הך דכרגלי הממלא דסבר המגביה מציאה לחבירו קנה והוא מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ולכך הוי כרגלי הממלא כאילו הוי זכי הממלא לנפשו יעו"ש, נמצא דכח המזכה נשאר בו שיחשב כרגליו ולכך כיון דכל עיקר ההקדש הוא מטעם מיגו דזכי לנפשיה הוי כאילו זכי לנפשיה ומקדיש קרינא ביה ולכן איכא בי' דין מעילה. וכיון שכן דהוי כמקדיש תו יכול להפקיע קדושתו ע"י ש"פ אפילו שוה מנה כיון שחלה הקדושה על ידו ונמצא דשום אדם לא יכול לפדותו שלא בשויו רק המקדיש וא"כ איכא זכות לדידי' בזה דמצי לפדות בפרוטה, נמצא דהוי מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ובזה כו"ע מודו ולכן חלה ההקדש, דדוקא מיגו דאי בעי זכי לא סבר רבא אבל מיגו דזכי אמר רבא שם (דף ח') דאמרינן ובודאי זכי לנפשיה דמצי לפדות בפרוטה ואפ"ה כיון דמההפקר קנוי להקדש לא דמי לגזבר ומעיל באם נטלה לאוכל' שמכניס' כולה לרשותו ודוק היטב בכ"ז:
י״ד
כהנים ולוים פטורים כו'. צ"ע בכהני חזקה דילן דגריע איך סמכי שלא לפדות פטרי חמוריהם וסמכי אחזקה באיסור דין תורה לעבוד בפטר חמור האסור בהנאה, ולא שייך לומר דאוקי ליה אחזקת היתר במעי אמו כיון דהספק הוא על הבעלים אם הוא כהן ועיין מעדני מלך פרק א' סימן ג' וצריך עיון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק י״ב
א׳
מצות עשה לפדות וכו'. כתב רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה פ"ב היא שציונו לערוף פטר חמור וכו' לולי מה שמצינו לרבותינו וכו' וכמו שהיבמה וכו' עכ"ל. בדבריו אלו תשובה להשגת הראב"ד כאן דבפירוש השיב רבינו להשגת הראב"ד ומרן ז"ל נדחק כאן מלשון המשנה דקראו מצוה ויותר נראה כמ"ש רבינו ז"ל משאר החלוקות דהוו מצוה וכולן יחד גם מ"ש הרב חזון נחום הוא דוחק גדול.
ד׳
ואם מכרו קודם פדיון וכו'. ועיין השגות ותמה מהר"י קורקוס שדברי ההשגות הוא ש"ס ערוך בכורות דף י' ותירץ לדעתו דמ"ש בש"ס דמיו אסורין רצה לומר שהשכירו וכפי' רש"י בש"ס וסיים ומ"מ אין זה במשמע דברי הראב"ד גם אינן מתישבין בזה ואי קשיא גם בזה קשיא אלו דבריו. ז"ל ולא ידעתי היאך אינו מתיישב בזה כיון דפירש הוא כרש"י בדמיו אסורים היינו בשכירות דוקא א"כ במוכר דמיו מותרים ולא קשה היאך יתנם לכהן דדמיו מותרים ואין דמיו תופסין ומרן שכתב שקושיית הראב"ד היא בש"ס ולא על רבינו תלונתו נראה דלא היה בפי' רש"י של ש"ס שלו כמ"ש בספרינו אלא כנוסחא אחרת שיש ברש"י במקום אם השכירה אם מכרה שכן ראיתי בכת"י בגליון ש"ס ישן וז"ל נוסחא אחרת אם מכרה, וא"כ פשטא דש"ס הוא במכירה ולא בא בדעתו לומר השכירה ומשו"ה כתב כן. וראיתי בגט מקושר שבס' נאות יעקב דף ל"א ע"א דתמה על מרן שכתב שקושיית הראב"ד היא על הש"ס דאינו שבש"ס יש לומר דהיינו לכתחילה וכו' יעו"ש, ואדרבא דבריו תמוהים וכי בלשון אסור בהנאה שייך לומר לכתחילה היכן מצא דוגמתו ולא אמרו בקידושין דהוי בדיעבד אלא משום דתני שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמורה הלשון שהוא בדיעבד אבל כאן באסור בהנאה שהוא לכתחילה לא אמרו אדם מעולם. הדרן לדברי מהרי"ק שסיים עוד וז"ל ומ"מ הרא"ש מפרשה במכר וז"ל והיכי דמי כגון דמזבין למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וכו' אבל למישקל וכו' שפיר דמי ע"כ. אבל נראה דגם רבינו יודה בזה דכיון שהניח ביד הקונה לתת לכהן הרי זה כאילו פדה אותו המוכר וכו' אלו דבריו. הנה מתוך דבריו בין תבין כונת הרא"ש דהא דקאמר דשרי במודיע ללוקח שהוא פטר חמור הוא דוקא במניח כדי שה קטן ביד הלוקח שיתן לכהן ונמצא דהרי הוא פודהו בשה אלא במקום נתינתו לכהן נשאר השה ביד הלוקח כדי שיתנו לכהן והרי הוא שלוחו והנותר הוא שלו כמאמר ה' אבל אי כדי כל שיווי הפטר חמור לקח מהלוקח אף שהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור והלוקח פודהו דמיו אסורים שהבעל החמור לא עשה מצוה ואפי' שאר דמיו שחוץ משה קטן אסורין כיון דלא נפדה והרי הוא כטבל שלא נתרם ממנו תרומה שכל הדגן אסור ולא אמרינן דוקא מה שראוי לתרום יהיה אסור והשאר מותר אף הכא כל שלא נפדה בשה כל דמיו אסורים והוי כטבל והיינו כמו שהביא הדין הטור משם אביו הרא"ש ביו"ד סי' שכ"א ודלא כמרן ב"י שכתב דנראה מדברי הרא"ש שאם מכרו למי שיודע שהוא פטר חמור אפי' נתן לו כל דמי שוויו לגמרי מותר וכו' אלו דבריו. ואחר נשיקת ידי ורגלי קדשו דבריו תמוהים דהיאך נראה כן מדברי הרא"ש חדא דהרא"ש נקט בלשון דוקא בהניח כדי שה קטן ביד הלוקח ואי איתא להא לישמועינן חידוש אפילו לקח דמי כולו. ועוד דהפרש רב ביניהם וכמ"ש דבלקח דמי כולו לא נפדה ובהניח דמי שה ביד הלוקח נפדה ואיך כתב דמתוך דבריו נראה דאפילו לקח כל דמי שוויו שרי בהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור וצ"ע. ויותר תימה על הרב פרישה שלא די שלא הרגיש על דברי מרן עוד זאת שרצה לומר דגם הטור דעתו בדעת הרא"ש כמו שהבין מרן אלא דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו נותן דמי כולו תדע שהרי כתב שאם מכרו בשוויו למי שאינו יודע הדמים אסורים משמע הא ידע ורוצה לפדותו אע"פ שנותן לו הדמים מותרים אלו דבריו, והמה תמוהים דלגבי דברי הטור כתב דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו רגיל ליתן דמי כולו וכשבא לדייק בדברי הרא"ש דייק משום דלא ידע הא ידע אפי' דמי כולו שפיר דמי ואימא דאורחא דמילתא נקט דלא ידע שהוא פטר חמור ונתן דמי כולו דביודע אינו נותן דמי כולו ואה"נ דגם ביודע כל שלוקח דמי כולו דמיו אסורין ומה גם דהרי כתיבנא מילתא בטעמא דיש הפרש רב בין יודע לאינו יודע וברור. ולפי זה אין צריך לרבינו לחלק דהוא פשוט דמ"ש במכר דמיו אסורים היינו במכר סתם למי שאינו יודע ונמצא לוקח כל דמיו ואסורין דלמי שיודע שהוא פטר חמור ומניח כדי שה ביד הלוקח דלא שכיח שיתן כדי שויו והוא צריך שיפריש שה ודאי דמיו מותרים וכמ"ש מהר"י קורקוס בדעת רבינו דלא כמרן ב"י ומעתה כפי מאי דברירנא כוונת הרא"ש בהפרש שיש בין מכר פטר חמור ליודע שהוא פטר חמור ולוקח דמי כולו למניח כדי שה ביד הלוקח מילתא בטעמא דבמניח כדי שה נמצא שהוא פודהו ממש אין מקום למ"ש הרב מרכבת המשנה בדעת הרא"ש וע"פ זה רצה ליישב דעת רבינו מהשגת הראב"ד יעו"ש, וליתא. גם מ"ש עוד שם בלשון זה הכל מגומגם.
ט׳
ופודין בבן פקועה. וכתב מרן דפסק כרב אשי דבתרא הוא ואנכי לא ידעתי איך הוי ר"א בתרא ממר זוטרא והא קאמר ליה מר זוטרא לר"א מאי דעתיך דילפת מפסח וכו' ומדאמר ליה מאי דעתיך ולא א"ל מאי דעתיה דמר מורה דיותר גדול היה מ"ז מרב אשי או לפחות היו שוין. ומ"מ נראה דכך הוא דעת רבינו דלא כספרים דגורסין אין פודין שכן הטור כתב על שם רבינו דס"ל דפודין דלא כהר"י קורקוס והרדב"ז דגורסין בדברי רבינו אין פודין. והרא"ש קשיא דידיה אדידיה כמ"ש הרב מעדני מלך דבחולין פסק כר"א ובבכורות הביא משם ר"ח דפסק כמר זוטרא ולא חלק עליו יעו"ש. ויותר קשה על הטור דנמשך אחר מ"ש בבכורות משם ר"ח ולא אחר מ"ש בחולין בסתם דאדרבא מ"ש בחולין נראה עיקר שהוא סברתו בסתם משא"כ בבכורות שהוא משם ר"ח ואיכא למימר כי היכי דלא תיקשי דברי הרא"ש אהדדי כי מ"ש בשם ר"ח לא ס"ל הכי וסמך אמ"ש בחולין. ונראה דס"ל להטור דמ"ש בבכורות הוא העיקר דהוי דוכתיה ודוק. ועיין לרש"ל בפ' בהמה המקשה סי' ס' ולהרב דמשק אליעזר דף קצ"ז ע"ב שכתבו דבדברי הטור גרסינן הרמב"ן בנו"ן משום דהרמב"ם פסק דאין פודין יעו"ש, והיינו משום שגירסתם היתה כגירסת מהר"י קורקוס והרדב"ז שגורסים אין פודין וכדכתיבנא ותהי עלייהו חכם בני נר"ו דאי אפשר לגרוס בדברי הטור הרמב"ן, והוא דהטור כייל ותני משם הרמב"ם דין בן פקועה ודין נדמה, והוא דתחילה כתב הטור וז"ל ובן פקועה חשוב כשחוט ונדמה מיבעיא ולא איפשיטא וכו' ואם פדה בו הוי ספק וכו' ואח"כ כתב משם הרמב"ם על שני הדינים אלו וז"ל והרמב"ם כתב שפודין בבן פקועה לכתחילה ואם פדה בנדמה פדוי וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל, והשתא אם איתא דגרסינן הרמב"ן בנו"ן איך כייל בהדי בן פקועה דין נדמה שאם פדה בנדמה פדוי הרי הרמב"ן ס"ל דאסור בהנאה מספק וכסברת הרא"ש שהרי עיקר דין זה דהרא"ש דאם מת הפטר חמור קודם נתינה לכהן דלא יתן דהמוציא מחברו עליו הראיה והפטר חמור יקבר שהביאו הטור בתחילה הכל הוא מתורתו של הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל שכתב כל זה כתבו בשמו יעו"ש בסוף פ"ק דבכורות שסיים בסוף דבריו הרמב"ן ז"ל יעו"ש, ולא מצינו סברא זו בנדמה שאם פדה פדוי אלא רבינו בלחוד כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ מוכרח דבטור גרסינן והרמב"ם במ"ם והכי הוא העיקר בדברי רבינו וכגירסת כל הספרים שבידינו ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין י״ב, מתוך הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
