הלכות ביאת מקדש · פרק ח׳
הלכה א׳
כָּל הַמּוּמִין הַמְיֻחָדִין בָּאָדָם תִּשְׁעִים וְזֶהוּ פְּרָטָן. שְׁמוֹנָה בָּרֹאשׁ וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁאֶמְצַע קָדְקֳדוֹ שׁוֹקֵעַ לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁדְּחָקוֹ בְּיָדוֹ. מִי שֶׁאֶמְצַע קָדְקֳדוֹ עוֹלֶה לְמַעְלָה כְּמוֹ בֵּיצָה. מִי שֶׁפְּאַת רֹאשׁוֹ יוֹצֵא כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּמוֹ מַקֶּבֶת. מִי שֶׁרֹאשׁוֹ יוֹצֵא מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד עָרְפּוֹ. מִי שֶׁרֹאשׁוֹ רָחָב וְיוֹצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁתִּמְצָא רֹאשׁוֹ עַל צַוָּארוֹ כְּמוֹ רֹאשׁ הַלֶּפֶת עַל הֶעָלִין שֶׁלּוֹ. הַקֵּרֵחַ שֶׁאֵין בְּכָל רֹאשׁוֹ שֵׂעָר כָּל עִקָּר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ שִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מֻקֶּפֶת מֵאֲחוֹרָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן כָּשֵׁר. מִי שֶׁהָיָה הַשֵּׂעָר מַקִּיף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן מִלְּפָנָיו בִּלְבַד וּשְׁאָר הָרֹאשׁ קֵרֵחַ הוּא הֲרֵי הוּא פָּסוּל. מִי שֶׁהָיָה הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ מַקִּיף אֶת כָּל הָרֹאשׁ סָבִיב מִלְּפָנָיו וּמֵאַחֲרָיו וְאֵין שָׁם שֵׂעָר בְּאֶמְצַע גַּם זֶה קֵרֵחַ וּפָסוּל:
הלכה ב׳
שְׁנַיִם בַּצַּוָּאר וְאֵלּוּ הֵם. מִי שֶׁצַּוָּארוֹ שׁוֹקֵעַ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּמְצָא רֹאשׁוֹ כְּאִלּוּ הוּא מֻנָּח עַל כְּתֵפָיו. מִי שֶׁצַּוָּארוֹ אָרֹךְ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּשָׁמוּט מִבֵּין כְּתֵפָיו:
הלכה ג׳
אַרְבָּעָה בָּאֹזֶן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשְּׁתֵּי אָזְנָיו קְטַנּוֹת הַרְבֵּה. מִי שֶׁשְּׁתֵּי אָזְנָיו נְפוּחוֹת דּוֹמוֹת לִסְפוֹג. מִי שֶׁאָזְנָיו מְדֻלְדָּלוֹת לְמַטָּה. מִי שֶׁאַחַת מֵאָזְנָיו מְשֻׁנָּה מֵחֲבֶרְתָּהּ בְּמַרְאֶהָ:
הלכה ד׳
חֲמִשָּׁה בַּגְּבִינִים וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר בִּגְבִינָיו וְהוּא (ויקרא כא כ) "גִּבֵּן" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִין. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא גָּבִין אֶחָד. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבִינִין יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. מִי שֶׁאֶחָד מִגְּבִינָיו מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל זֶה אָרֹךְ וּשְׂעָרוֹ שֶׁל זֶה קָצָר בֵּין שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אֶחָד שָׁחֹר וּשְׂעָרוֹ הַשֵּׁנִי לָבָן אוֹ אָדֹם הוֹאִיל וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם שִׁנּוּי זֶה הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
הלכה ה׳
אַרְבָּעָה בְּרִיס הָעַיִן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר כְּלָל בְּרִיסֵי עֵינָיו. מִי שֶׁשְּׂעַר רִיסֵי עֵינָיו מְרֻבֶּה מְעֻבֶּה הַרְבֵּה. מִי שֶׁשְּׂעַר אֶחָד מֵרִיסֵי עֵינָיו מְשֻׁנֶּה מִשְּׂעַר רִיס אַחֵר כְּגוֹן שֶׁאֶחָד שָׁחֹר וְאֶחָד לָבָן אוֹ שֶׁאֶחָד נוֹשֵׁר וְהַשֵּׁנִי מְעֻבֶּה. מִי שֶׁעַפְעַפָּיו סְגוּרוֹת מְעַט וְאֵינָן נִפְתָּחוֹת הַרְבֵּה כִּשְׁאָר כָּל הָאָדָם:
הלכה ו׳
אַחַד עָשָׂר בָּעֵינַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶם קְרוֹבוֹת מִפַּדַּחְתּוֹ. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה מִמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶם. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו עֲגוּלוֹת וְאֵינָם נִמְשָׁכוֹת בָּאֹרֶךְ מְעַט מִשְּׁאָר הָעֵינַיִם. מִי שֶׁעֵינָיו מוּזָרוֹת וְהֵן יוֹצְאוֹת כְּעֵינֵי הַנָּמֵר וּכְמִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בְּעֵת שֶׁכּוֹעֵס כַּעַס הַרְבֵּה. מִי שֶׁעֵינָיו גְּדוֹלוֹת הַרְבֵּה כְּשֶׁל עֵגֶל. מִי שֶׁעֵינָיו קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּז. מִי שֶׁדְּמָעָיו זוֹלְפוֹת תָּמִיד. מִי שֶׁלַּחְלוּחִית נִמְשֶׁכֶת מֵרֹאשׁ עֵינוֹ מִכְּנֶגֶד הַחֹטֶם אוֹ מִזְּנַב עֵינוֹ מִצַּד צְדָעָיו. מִי שֶׁמְּקַבֵּץ רִיסֵי עֵינָיו וְעוֹצְמָן מְעַט בְּשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אוֹר אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְדַקְדֵּק בִּרְאִיָּה. מִי שֶׁרְאִיַּת עֵינוֹ מְעֻרְבֶּבֶת עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת. וְיִוָּדַע דָּבָר זֶה בְּעֵת שֶׁיְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּאִישׁ אַחֵר. מִי שֶׁאַחַת מֵעֵינָיו מְשֻׁנָּה מֵחֲבֶרְתָּהּ בֵּין בִּמְקוֹמָהּ בֵּין בְּמַרְאֶהָ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אַחַת שְׁחֹרָה וְאַחַת פְּתוּכָה אוֹ אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה הוֹאִיל וְיֵשׁ בֵּין שְׁתֵּיהֶן שִׁנּוּי מִכָּל מָקוֹם פָּסוּל:
הלכה ז׳
שִׁשָּׁה בַּחֹטֶם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁעִקַּר חָטְמוֹ שׁוֹקֵעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת וְזֶה (ויקרא כא יח) "חָרוּם" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁאֶמְצַע חָטְמוֹ בּוֹלֵט לְמַעְלָה. מִי שֶׁעֹקֶץ חָטְמוֹ נוֹטֵף לְמַטָּה. מִי שֶׁחָטְמוֹ עָקֹם לְצַד אֶחָד. מִי שֶׁחָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו. מִי שֶׁחָטְמוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ. בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁעַל יָדוֹ. אִם הָיָה חָטְמוֹ גָּדוֹל מִמֶּנָּה אוֹ קָטָן מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה מוּם:
הלכה ח׳
שְׁלֹשָׁה בַּשְּׂפָתַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשְּׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה. מִי שֶׁשְּׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה. מִי שֶׁפִּיו רָפוּי וְרִירוֹ יוֹרֵד מִפִּיו:
הלכה ט׳
שְׁלֹשָׁה בַּבֶּטֶן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁכְּרֵסוֹ צָבָה [א.] מִי שֶׁטִּבּוּרוֹ יוֹצֵא וְאֵינוֹ שׁוֹקֵעַ כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם. מִי שֶׁדָּדָיו שׁוֹכְבִין עַל בִּטְנוֹ כְּדָדֵי אִשָּׁה:
הלכה י׳
שְׁלֹשָׁה בַּגַּב וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשִּׁדְרָתוֹ עֲקֻמָּה. מִי שֶׁיָּצָאתָה חֻלְיָא מִשִּׁדְרָתוֹ בֵּין שֶׁבָּלְטָה לַחוּץ אוֹ נִכְנְסָה לִפְנִים אוֹ נָטְתָה לַצְּדָדִין וְזֶהוּ בַּעַל חֲטוֹטֶרֶת. מִי שֶׁתָּפַח בָּשָׂר בְּגַבּוֹ וְנַעֲשָׂה כַּחֲטוֹטֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָזָה חוּלְיָא מִמְּקוֹמָהּ הֲרֵי זֶה מוּם:
הלכה י״א
שִׁשָּׁה בַּיָּדַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה בְּאֶצְבְּעוֹת יָדָיו אֲפִלּוּ הָיוּ שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ. וְאִם חָתַךְ אֶת הַיְתֵרָה כָּשֵׁר. וְאִם הָיָה בָּהּ עֶצֶם אֲפִלּוּ חֲתָכָהּ פָּסוּל. מִי שֶׁחָסֵר אֶצְבַּע מִיָּדוֹ. מִי שֶׁשְּׁתֵּי אֶצְבְּעוֹת יָדָיו קְלוּטוֹת עַד לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק. וְאִם חֲתָכָן וְהִפְרִישָׁן עַד הַפֶּרֶק כָּשֵׁר. בְּאֵיזֶה פֶּרֶק אָמְרוּ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְכַף הַיָּד. מִי שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. מִי שֶׁפִּיקָה יוֹצֵאת מִגּוּדָלוֹ. מִי שֶׁהוּא אִטֵּר יַד יְמִינוֹ. וְאִם הָיָה שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו כָּשֵׁר:
הלכה י״ב
אַרְבָּעָה בְּאֵיבְרֵי הַזָּרַע וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁכִּיס הַבֵּיצִים גָּדוֹל וְאָרֹךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאַרְכֻּבּוֹתָיו. מִי שֶׁהַגִּיד שֶׁלּוֹ אָרֹךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאַרְכּוּבוֹתָיו. מִי שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו וְהֵם הַכִּיס שֶׁל בֵּיצִים. [מִי שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו] וְהוּא (ויקרא כא כ) "מְרוֹחַ אָשֶׁךְ" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:
הלכה י״ג
חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּשּׁוֹקַיִם וּבָרַגְלַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשּׁוֹקָיו עֲקֻמּוֹת עַד שֶׁמְּחַבֵּר רֶגֶל לְרֶגֶל וְאֵין אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ. מִי שֶׁפִּיקָתוֹ יוֹצֵאת וְהַפִּיקָה הִיא הָעֶצֶם הֶעָגל שֶׁלְּמַעְלָה מִן הֶעָקֵב מִצַּד פְּנִים וְהוּא דּוֹמֶה לְפִיקָה שֶׁטּוֹוֹת בָּהּ הַנָּשִׁים. מִי שֶׁעֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו עַד שֶׁנִּמְצָא הַשּׁוֹק כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע רַגְלוֹ עוֹמֵד. מִי שֶׁפַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּז אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן קְלוּטוֹת כְּשֶׁל אַוָּז. מִי שֶׁפִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה אֲפִלּוּ שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ. וְאִם חֲתָכָהּ כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ עֶצֶם. מִי שֶׁחָסֵר אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו. מִי שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. מִי שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו קְלוּטוֹת עַד לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק. וְאִם הָיוּ עַד הַפֶּרֶק אוֹ שֶׁחֲתָכָן וְהִפְרִישָׁן כָּשֵׁר. מִי שֶׁרַגְלוֹ כֻּלָּהּ שָׁוָה שֶׁנִּמְצָא רֹחַב פַּס אֶצְבְּעוֹתָיו כְּרֹחַב עֲקֵבוֹ וּכְאִלּוּ הִיא חֲתִיכָה שָׁוָה. מִי שֶׁרַגְלוֹ עֲקוּמָה דּוֹמָה לְמַגָּל שֶׁנִּמְצָא פַּס רַגְלוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֶצְבָּעוֹת עִם עֲקֵבוֹ כְּאִלּוּ הֵם שְׁנֵי רָאשֵׁי הַקֶּשֶׁת. מִי שֶׁרַגְלוֹ חֲלוּלָה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶמְצָעָהּ גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ וְנִמְצָא כְּשֶׁעוֹמֵד עוֹמֵד עַל עֲקֵבוֹ וְעַל אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו. הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו בְּעֵת שֶׁמְּהַלֵּךְ. מִי שֶׁמַּקִּישׁ בְּאַרְכֻּבּוֹתָיו בְּעֵת שֶׁמְּהַלֵּךְ. מִי שֶׁהוּא אִטֵּר בְּרֶגֶל יְמִינוֹ:
הלכה י״ד
אַרְבָּעָה בְּכָל הַגּוּף וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁגּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו. מִי שֶׁגּוּפוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר. הַנַּנָּס וְהוּא הַקָּצָר בְּיוֹתֵר עַד שֶׁיִּהְיוּ מֻפְלָגִין מִשְּׁאָר הָעָם:
הלכה ט״ו
שְׁמוֹנָה בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְאֵלּוּ הֵן. הַכּוּשִׁי. הַלָּבָן בְּיוֹתֵר כְּמוֹ גְּבִינָה. הָאָדֹם כְּשָׁנִי. בַּעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִים שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הָעוֹר מֵחֲמַת עַצְמוֹ כְּמוֹ הַבֹּהַק. שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הָעוֹר מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן צָרֶבֶת הַמִּכְוָה וְזֶה בִּכְלַל נְגָעִים טְהוֹרִין. מִי שֶׁהָיְתָה בְּעוֹר פָּנָיו שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּאִסָּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. מִי שֶׁהָיְתָה בְּעוֹר פָּנָיו שׁוּמָא כְּאִסָּר אוֹ יוֹתֵר. בַּעֲלֵי הַדִּלְדּוּלִין וְהוּא שֶׁיִּדַּלְדֵּל הָעוֹר וְהַבָּשָׂר אוֹ הַלַּחְלוּחִית שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹר שֶׁנִּדַּלְדֵּל בְּאֵי זֶה מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה מִכָּל הַגּוּף הֲרֵי זֶה מוּם:
הלכה ט״ז
וְעוֹד יֵשׁ שָׁם בָּאָדָם אַרְבָּעָה מוּמִין אֲחֵרִים וְאֵלּוּ הֵן. הַחֵרֵשׁ. הַשּׁוֹטֶה. וְהַנִּכְפֶּה אֲפִלּוּ לְיָמִים רַבִּים. מִי שֶׁרוּחַ רָעָה מְבַעַתְּתוֹ תָּמִיד אוֹ בְּעִתִּים יְדוּעִים:
הלכה י״ז
נִמְצְאוּ כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְזֶהוּ כְּלָלָם. שְׁמוֹנָה בָּרֹאשׁ. וּשְׁנַיִם בַּצַּוָּאר. וְתִשְׁעָה בָּאָזְנַיִם. וַחֲמִשָּׁה בַּגְּבִינִים. וְשִׁבְעָה בְּרִיס הָעַיִן. וְתִשְׁעָה עָשָׂר בָּעֵינַיִם. וְתִשְׁעָה בַּחֹטֶם. וְתִשְׁעָה בַּפֶּה. וּשְׁלֹשָׁה בַּבֶּטֶן. וּשְׁלֹשָׁה בַּגַּב. וְשִׁבְעָה בַּיָּדַיִם. וְשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאֵיבְרֵי הַזֶּרַע. וְעֶשְׂרִים בָּרַגְלַיִם. וּשְׁמוֹנָה בְּכָל הַגּוּף. וּשְׁמוֹנָה בְּעוֹר הַבָּשָׂר. וְשִׁבְעָה בְּכֹחַ הַגּוּף וְרֵיחוֹ. וּכְבָר נִפְרְטוּ כֻּלָּן אֶחָד אֶחָד. וְאֵלּוּ פָּסְלוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר הַשֵּׂעָר בְּעִקָּרָן. וּמִי שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו:
הר המוריה · הלכות ביאת מקדש פרק ח׳
א׳
מי שאמצע וכו'. הוא מפרש כן מאי דאיתא שם מ"ג א' ושראשו שקוט וגירסת רבינו ושראשו שקוע ועיי"ש [עמוד] ב' איתא ושראשו שקוט (ולרבינו שקוע) מלפניו ומפרש רבינו כן יעו"ש בפי' המשניות אולם לרש"י פי' אחר. שאמצע קדקדו וכו'. זהו לרבינו פירוש הכיליון וקאמר שם הש"ס דדמי רישיה לאכלא ורש"י פי' דראשו חד למעלה ורחב למטה ורבינו מפרש כפי' זה שלפנינו. שפאת ראשו וכו'. זהו המגבן אמנם רבינו בפי' המשניות פי' שקדקדו גבוה למעלה ואיני יודע האיך אבל רש"י ז"ל כתב דערפו עגול וקצר ברוחב. והרע"ב כתב שבולט ראשו לכל הצדדין ודומיא שכתב רבינו על הלפתן. שראשו יוצא וכו'. זהו סקיפס ורש"י ז"ל פי' שגובה ראשו חסר מאחוריו ועל דרך זה מפרש הרע"ב בראשו שקוע שאינו בולט כלל לפניו יעו"ש (ועיין בהשגת הראב"ד שמשיג על רבינו בכל אלו ולא גילה דעתו להיכן נוטה אם לדעת רש"י אם לדעת הרע"ב) ועיין מרן. שראשו רחב וכו'. כן מפרש הלפתן אמנם רש"י והרע"ב מפרשים שרחב ראשו הולך וכלה למטה. הקרח וכו'. שם מ"ג א' ויבואר לקמן בס"ק שאח"ז. מקיף את וכו'. כ"ה ללישנא בתרא דרבא שם מ"ג ב' אבל ללישנא קמא כשר אמנם ביש מלפניו ולא מאחוריו לתרתי לישני פסול ופסק רבינו לחומרא כלישנא בתרא דספיקא דאורייתא לחומרא ולענין חילול עבודה בלא"ה לא מחלל וכמש"כ לעיל פ"ו ה"ו יעו"ש ומ"מ נפק"מ לענין מלקות ולכאורה אם נימא דפסק כן מספק א"כ אין לוקין עליו ויש לעיין בזה ועיין לקמן הלכה י"ב. והנה אם היה קרח לגמרי ולא היה בו שום שער לכאורה נראה דלתרתי לישני ה"ז מום אמנם מדסיים הגמרא בלישנא בתרא וכ"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול משמע הא ללישנא קמא כשר אבל אין זה מוכרח די"ל לגמרי ויש לו לפניו ולא לאחוריו חד דינא להו וכשם שזה פסול ללישנא קמא כך זה פסול אבל גם זה אינו מוכרח די"ל דללישנא קמא אינו פסול רק ביש לו מלפניו ואין לו מאחריו הא אם אין לו כלל י"ל דכשר.
ב׳
שצוארו שוקע וכו'. שם מ"ג ב' שקוט דחביא מיחבא. שצוארו ארוך. שם שמוט דארוך ושמוט.
ג׳
ששתי אזניו וכו'. היינו צומע שם מ"ד א'. ששתי אזניו וכו'. שם והצומם שאזניו דומות לספוג ורש"י ז"ל פי' שכווצות וסתומות אמנם רבינו מפרש נפוחות. שאזניו מדולדלות וכו'. שם תנא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו לההוא טייעא דהוי קאמר מאן דבעי צימח ואישתכח גדיא חזיזא ופירש"י אזניו ארוכות מאד עד שתכופות למטה. שאחת מאזניו וכו'. עי' לשון רבינו בפי' המשניות במשנה החרום פסול וכו' יעו"ש והובא במרן הלכה ה' יעו"ש.
ד׳
שאין לו וכו'. מפרש מאי דאיתא במשנה מ"ג ב' אין לו גבינין היינו שאין שערות בגבינין דאי גבינין ממש א"כ היינו הריס של עין שחשב לעיל פ"ז ה"ד יעו"ש היטיב ועוד מה אין לו אלא גבין אחת הוי מום כ"ש שאין לו כלל וע"כ קאי אשער. אבל באמת זה אינו וגבינים היינו השער שלמעלה מריסי העינים והבן. מי שגביניו וכו'. היינו שהיה שער הרבה בגבינים יעו"ש בפי' המשניות לרבינו וע"ד שכתב רש"י בגבינים הרבה יעו"ש. שיש לו וכו'. זהו גבינין הרבה. ועי' שם ברש"י פי' אחר. שאחד מגביניו וכו'. עי' בפ"ה בתוספתא ובגמרא מ"ד א' זגדום אחד שחור ואחד לבן תנא כל זוגא דלא שוי להדדי זגדום קרי ליה ועי' מש"כ לעיל ה"ג יעו"ש היטיב.
ה׳
שאין לו וכו'. היינו התומיין דאיתא שם מ"ד א' שתמו זיפין. ששער ריסי וכו'. שם והלופין דנפישין זיפין. ששער אחד וכו'. הוא בכלל והזגדום כנ"ל ה"ג וה"ד. שעפעפיו סגורות וכו'. עיין מרן בשם הערוך.
ו׳
שהיו שתי וכו'. שם מ"ג ב' במשנה שתי עיניו למעלה וכן מפרש לה הש"ס שם מ"ד א' ועי' תו"כ אמור פ"ב פרשה ג'. למטה ממקום וכו'. שם ושם. עיניו עגולות וכו'. שם מ"ד א' עיניו תרוטות וכמש"כ רש"י ותוס' שם ולעיל בהלכה ה' סתם כהערוך וכבר תמה הבעל מגיה שם בזה שתפס כמר וכמר ועי' שבת ל"א א' ונדרים ס"ו ב' ברש"י ובר"ן שם ועי' היטיב בערוך ערך טרוטות ובמוסף הערוך שם. ואפ"ל כי רבינו מפרש כפי' הערוך ועגולות יצא לו מהא דצירניות וכפירוש רש"י שם אולם מפירושו למשניות אינו נראה כן יעו"ש היטיב. והנה כאן מבואר דעין של אדם אינו עגול כ"כ ועי' לקמן פ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ב דשם משמע דעין של אדם הוא עגול יעו"ש וי"ל דדרכו להיות עגול יותר משל בהמה אבל מ"מ הוא ארוך קצת (ועי' במוסף הערוך שכתב דטרוטות הוא עיגול שיש לו אורך קצת יעו"ש ויש לעיין קצת בזה ואולי דזה דעת רש"י שכתב דצירניות הוא עגול יותר מטרוטות יעו"ש היטיב ויש נפק"מ הרבה בעגולים וכללו של דבר כל שנשתנה מדרכו מיקרי זה מום באדם אע"פ שיש לו עדיין קצת אורך). מוזרות וכו'. שם. זויר דמזור עיניו. וכ"כ מרן. גדולות הרבה וכו'. שם מ"ד א' במשנה. קטנות כשל וכו'. שם ושם ג' ב'. שדמעיו זולפות וכו'. שם מ"ד א' בברייתא דומעות. שלחלוחית נמשכת וכו'. שם דולפות. שמקבץ ריסי וכו'. שם במשנה מ"ג ב' סכי שמש ושם מ"ד א' תני רב יוסף סני שמש ועיי"ש בפי' רבינו. שראיית עינו וכו'. שם מ"ג ב' ומ"ד א' ומשמע קצת מדברי רבינו שגורס שם בברייתא ורואה את החדר ואת העליה כאחת שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי רואה ומוחק תיבת או וכן משמע קצת מפי' המשניות יעו"ש. שאחת מעיניו וכו'. שם במשנה מ"ג ב'. במראה כגון וכו'. הוא הזגדן וכמש"כ למעלה בס"ק כ' יעו"ש.
ז׳
אע"פ וכו'. עיי"ש מ"ג ב' ובת"כ אמור פ"ב פרשה ג' יעו"ש ועי' מרן. שאמצע חוטמו וכו'. אולי גורס במקום חוטמו בולם שם בש"ס ובת"כ חוטמו בולט. אי נמי מפרש חוטמו בולם נפוח כמו שפי' לעיל פ"ז ה"ז וט' פיו ורגליו מבולמות והיינו שהי' בולט כמו נפוח לחוץ ועיי"ש תוס' מ' ב' ד"ה פיו בלום וכו' יעו"ש שמביא ראיה מכאן להוכיח כי בלום פירושו סתום אמנם לרבינו אין משם שום ראיה ואדרבה ראיה לפירושו והבן. שעוקץ חוטמו וכו'. שם בש"ס ות"כ חוטמו נוטף. שחוטמו עקום וכו'. כן מפרש חוטמו סולד ר"ל שסולד ממקומו ונוטה לצד אחר לאחד מן הצדדים ורש"י פי' שם שהוא קצר ולרבינו א"צ לזה. שחוטמו גדול וכו'. שם במשנה מ"ד א'. אם הי' וכו'. כן מפרש רבינו מאי דאיתא התם תנא באצבע קטנה ומפרש ששיעורו באצבע קטנה וכן פי' שם בפי' המשניות אולם לרש"י ז"ל שם פי' אחר מודדין חוטמו כערך שאר בנ"א הדומים לו בגודלו ואם חוטמו ארוך יותר במדת רוחב אצבע קטנה או קצת יותר בשיעור רחב אצבע קטנה ה"ז מום אמנם לרבינו הפי' דמשערין אורך החוטם באורך האצבע קטנה ואם ארוך יותר מזה במשהו או קצר יותר מזה במשהו ה"ז מום.
ח׳
ששפתו העליונה וכו'. שם במשנה מ"ד א' ועיי"ש מ' ב' יעו"ש היטיב. שפיו רפוי וכו'. עי' מרן שפי' כן הא דהזלגבנין שם מ"ג ב'.
ט׳
שכרסו צבה וכו'. שם במשנה מ"ד ב' יעו"ש וכמש"כ מרן.
י׳
ששדרתו עקומה. שם מ"ג ב' ובתו"כ אמור פ"ב פרשה ג'. וזהו בעל וכו'. שם מ"ג א' ב'. שתפח בשר וכו'. שם ב' דפליגי בלית ביה עצם ויעו"ש בפי' המשניות לרבינו שביאר כ"ז היטיב.
י״א
שיש בידו וכו'. כת"ק שם מ"ה א' וכ"ש כשלא היה רק שש וחמש דלכו"ע הוי מום כמבואר שם במשנה ועיי"ש ב' דר' יוסי פסק כת"ק והלכה כמותו לגבי ר' יהודה ועי' תוספתא פ"ה יעו"ש ורבינו כתב בפי' המשניות דר' יהודה מכשיר אפילו כשהיה במקום אחד ששה ובשאר היו חמשה יעו"ש ויש לעיין בזה אמנם לפי מש"כ לקמן בד"ה ואם היה בה דרבה בב"ח קאי אר' יהודה דמכשיר יעו"ש א"כ אתי שפיר ודו"ק. ואם היה בה וכו'. מרש"י משמע קצת דאם לא חתכה כשר ורק דאם חתכה הו"ל כמחוסר אבר אבל באמת לא משמע כן דהא לת"ק פסול אפילו בהיה לו שש ושש ולא חתכה אמנם לרבינו הדבר כמשמעו דאם לא חתכה פסול אפילו באין בה עצם ורק דאם חתכה אז כשר באין בה עצם אבל בלא חתכה בכל ענין פסול ובתוספתא פ"ה איתא וז"ל יתרת אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר עכ"ל והיינו בשחתכה דאם לא חתכה בכל ענין פסול ולרש"י ע"כ ג"כ בשחתכה דאם לא חתכה כשר ביש בה עצם. אבל לדינא נ"ל דמודה רש"י לרבינו ומש"כ הואיל וחתכה י"ל דכוונתו דממנ"פ מיפסל דאם לא חתכה הרי הוא יתר אבר ואם חתכה הרי הוא חסר אבר אבל הלשון דחוק ועי' תוס' יו"ט שם שהרגיש על רש"י ז"ל. ובש"ס שם איתא והוא דנספרת ע"ג היד ורבינו השמיטו וכתב מרן הטעם דהוא מפרש דרבותא קאמר דאפילו בנספרת ע"ג היד הוי מומא. אך הלשון דחוק כיון דבש"ס מפורש והוא שנספרת ע"ג היד אלמא דווקא הוא. והנה לרש"י ז"ל יש לומר דה"ק דהא דחתכה פסולה ובלא חתכה כשרה היינו דווקא בנספרת ע"ג היד אבל בלא נספרת ע"ג היד י"ל דבלא חתכה נמי פסולה ויכול להיות דבחתכה כשרה דאין זה מחוסר אבר אבל לרבינו דבלא חתכה וודאי דפסול ורק קמ"ל דביש בו עצם אף שחתכה לא מהני א"כ למה התנה דמיירי בנספרת ע"ג היד וי"ל לפי"ז דקאי על חתכה לבד דבנספרת ע"ג היד לא מהני חתיכה אבל באין נספרת ע"ג היד שפיר מהני חתיכה ולפי"ז היה לרבינו לכתוב זה. אבל י"ל כי רבינו מפרש הא דקאמר והוא דנספרת ע"ג היד קאי לר' יהודה דמכשיר בהיה בו שש ושש וע"ז קאמר ר"ה והוא דנספרת ע"ג היד אמנם לת"ק דפסל בכל ענין פוסל א"נ י"ל דרבה בב"ח אר"י שאמר בנספרת ע"ג היד אזיל לשיטתיה דס"ל דאינו נספר ע"ג היד במגע ובמשא נמי אינו מטמא כמו שתמה שם ואמר עשו דבריהם כדברי נביאות אמנם לר"פ שם שס"ל דגזרו באינה נספרת אטו נספרת ה"ה לענין מומין דמחשיב אבר גזירה אטו הנספרת. שחסר אצבע וכו'. לפירש"י ה"ז מבואר במשנה דזהו הטעם אם היה עצם בה וחתכו ולרבינו זה פשוט וא"צ לבאר כיון דיתר פסול כ"ש בחסר (ועי' ש"ך יו"ד סי' נ"ד ס"ק ט' יעו"ש היטיב והבן) וע"ע לקמן פ"ב מהל' איסורי מזבח הי"א. ששתי אצבעות וכו'. שם מ"ה א' ובתו"כ אמור פ"ב פ' ג' יעו"ש. באיזה פרק וכו'. וכ"ה דעת רש"י שפי' פרק האמצעי ועי' חולין ק"ו ב' תוס' ד"ה אמר רב וכו' יעו"ש היטיב. שאצבעותיו מורכבות וכו'. שם במשנה ובתו"כ שם. שפיקה יוצאת וכו'. שם במשנה ובתו"כ וה"ה ברגלו עי' לקמן הלכה י"ג יעו"ש. שהוא אטר וכו'. שם. וה"ה אטר רגל כמו דאיתא שם (עמוד) ב' וכתבו רבינו לקמן הלכה י"ג יעו"ש. ואם היו וכו'. כחכמים המכשירים ולית הלכתא כרבי מחבריו.
י״ב
שכיס הביצים וכו'. שם מ"ד ב' ופסק כלישנא קמא להחמיר דעד ארכובותיו פסול (אבל בהיות כן יש לעיין לענין מלקות ועי' לעיל ה"א מש"כ כעין זה) ומדברי רש"י ז"ל משמע דקאי רק אגיד יעו"ש היטיב אמנם מרבינו מבואר דקאי נמי על ביצים וי"ל משום דרש"י מפרש דקאי על הביצים בעצמן ולכן דחוק לו לפרש שיגיעו עד הארכובה אולם לרבינו דמפרש על כיס של ביצים אתי שפיר גם ע"ז. והבן. שהגיד שלו וכו'. שם. שנמרחו אשכיו וכו'. רש"י ז"ל פי' שהביצים גופייהו נמרחו ולא הכיס וכן מוכרח לפרש דהא לת"ק מי שחסרו ביציו אי ביצה אחת ה"ז מרוח אשך אלמא דאשכים היינו ביצים והקשה לו ר' ישמעאל דא"כ חסר אשך מיבעיא ליה ומפרש דנימוחו אשכיו אלמא דבאשכיו לא פליגי וכו"ע ס"ל דהיינו ביצים ועי' בלשון סמ"ג שהובא במרן וי"ל כי כוונת רבינו ג"כ כך ועי' במרן דדווקא בנמרחו שתי אשכיו אבל לא באחד יעו"ש. שרוח באשכיו וכו'. כן הוא דעת ר' עקיבא שם ובתו"כ שם ולדינא לא פליגי רק פליגי בפירוש מרוח אשך שבתורה דומיא שכתב רבינו בהלכה ד' יעו"ש היטיב. ודע דיש עוד דעה שלישית והוא דעת ר' חנינא בן אנטיגנוס דס"ל מראיו חשוכים ופי' שם רבינו במשניות דאפילו אינו שחור בתכלית יעו"ש וכן פי' הרע"ב והנה לכאורה יש לעיין מאי מקשה שם בש"ס היינו כושי הא לאו היינו כושי וי"ל דהם מפרשים כך והא היינו כושי [בתמיה] ואנן כושי דווקא תנן אבל כל שאין שחור ככושי לא ומשני דהוא לא תני כושי ומחמיר אפילו שאינו שחור ככושי ולא מסתברא להו לפרש כפירש"י דא"כ מאי קמקשה. וכי בשביל שנשנה כושי במשנה לכן לא יכול לפרש מרוח אשך דהיינו כושי. אתמהה. וק"ל.
י״ג
ששוקיו עקומות וכו'. שם מ"ה א' העיקל איזהו העיקל כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו ועי' תו"כ שם ועי' תוספתא פ"ה וז"ל ולויקן ועקשן וקלבן והיקשן פסולים באדם וכשרים בבהמה עכ"ל ונ"ל להגיה שכצ"ל והעיקלן והיקשן והקולבן. כמו שהוא בש"ס הנ"ל ובתו"כ שם. שפיקתו יוצאה וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א המשנה אמרה פיקא יוצא מגודלו והוא פי' לבעל (כצ"ל) הפיקין והוא מסבב אותה לענין אחר ובלע"ז קורין אותה גלוטה ובעל הפיקין פי' בגמרא שיש לו כסתות הרבה והם עגבות והשופנר שאין לו כל עיקר והוא אינו מונה אותו ודומה שכל דבר שיש לו עוגל גדול קורא אותו פיקה כמו שאמרו עד פיקה של גרגרת עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב ופיקה משרש פקעיות עכ"ל והנה כוונת דבריו מאחר שהמשנה בעצמה מפרש מהו בעל הפיקין וקמפרש פיקה יוצא מגודלו וא"כ למה סיבב רבינו לדרך אחר. ונ"ל לתרץ בפשיטות דרבינו מפרש דהאי הפיקה יוצא מגודלו אין זה פי' על בעל הפיקין דר' יוחנן מפרש בש"ס וז"ל א"ר חייא בר אבא אר"י בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה אמת מרש"י לכאורה משמע כהראב"ד שכתב שם וז"ל בעל הפיקין והעיקל כדמפרש וקמפרש עיקל ברישא עכ"ל מבואר מזה דפיקה יוצאת מגודלו הוא פי' לבעל הפיקין אבל רבינו אינו מפרש כן וכן הוא בפי' המשניות שלו וז"ל ובעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחד רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי עכ"ל ובאמת לא ידעתי לפרש לדעת רש"י ז"ל הך מימרא דר' יוחנן אם לא דנאמר דהוא גורס בש"ס בעל הקיפין והשופנר כמו דאיתא לפנינו שם והמגיה על הגליון דצ"ל הפיקין לא דק בזה ויש לעיין בזה (וגם מרש"י ז"ל גופי' מבואר דמגיה כן וצע"ק). אמנם מה שהשמיט רבינו הך דהשופנר צ"ע. ודע כי בתוספתא פ"ה אי' בעל הקיפין והשייפצר. והנה זה וודאי ט"ס וצריך להגיה והשופנר כדאיתא בש"ס אמנם הא חזינן כי הנוסחא העיקרית בעל הקיפין וכן היה על כרחך גירסת רש"י וכנ"ל אמנם רבינו גרס בעל הפיקין. ומש"כ מרן בזה אינם אלא דברים תמוהים יעו"ש. שעקבו יוצא וכו'. זהו שם במשנה. ובגמרא מפרש כן ר' אלעזר שזהו פי' של עקבו יצא לאחוריו ועיין תוספתא פ"ה שוקונתון באמצע רגלו. שפרסותיה רחבות וכו'. שם במשנה ומימרא דרב פפא ועי' תו"כ שם. שפיקה יוצאת וכו'. עד הא דהיו רגליו קלוטות וכו' כבר נתבאר זה בהלכה י"א יעו"ש. שרגלו כולה וכו'. עי' במרן שהערה מקורו מהך דתוספתא פ"ה יעו"ש והנה לא השמיענו ביאור התוספתא. ואולי י"ל כי הוא והקילבן שאי' בגמרא ובתו"כ (הובא לעיל ס"ק נ"ח) והנה רש"י פי' שהוא שפיקה יוצא מגודלו יעו"ש אמנם הק"א פי' שם שתי פירושים פי' אחד שרגליו מהופכות והוא הולך על צידי רגליו ופי' אחר שרגליו דקין יעו"ש וא"כ י"ל שרבינו מפרשו כמש"כ כאן ויותר נראה לענ"ד כי הקולבן נגזר מן בקולב הלך אחר ערסיותיו עי' שבת ס' א' יעו"ש היטיב. שרגלו עקומה וכו'. עי' תו"כ שם וז"ל פסח בין חגר בשתי רגליו בין חיגר ברגלו אחת רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין ת"ל או פסח (כצ"ל לדעתי) וכ"ה בתוספתא פ"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל עכ"ל ועי' בערוך ערך כסת ובתוס' ד"ה בעל הפיקן וכו' יעו"ש היטיב. המקיש בקרסוליו וכו'. שם במשנה. שהוא אטר וכו'. לעיל הלכה י"א ד"ה שהוא אטר נתבאר זה. שגופו גדול וכו'. משנה שם מ"ד א'.
י״ד
הארוך ביותר וכו'. שם מ"ה ב' ומסיק שם רב פפא באריכא שמיטה סגיא ופירש"י שם דארוך הוא ודק יעו"ש אמנם י"ל דרבינו מפרש שהוא ארוך הרבה מופלג הרבה משאר העם וזה מכוון למש"כ רבינו בפי' המשניות ומיושב בזה מה שתמה בעל ההג"ה בכ"מ יעו"ש היטיב. הכושי. שם מ"ה ב' ועי' מש"כ לעיל הי"ב ד"ה שרוח באשכיו יעו"ש.
ט״ו
הלבן ביותר וכו'. שם הלבקן. האדום וכו'. שם הגיחור וכן הוא מסקנת הש"ס שם וכן פירש"י ברכות נ"ח ב' ועיי"ש ל"א ב' ברש"י וכבר כתב שם בחי' מזה ועיי"ש נ"ט ב'. בעלי נגעים וכו'. שם במשנה ועי' כ"ז בתו"כ פרשת אמור פרשה ג' פ"ג. שהיתה בעור וכו'. כתובות ע"ה א' ותוספתא פ"ה דבכורות ועיין מל"מ. בעלי הדלדולין וכו'. שם בבכורות מ"ה ב' ר' אליעזר אומר אף בעלי הדלדולין ורבינו גורס שם ר"א בן יעקב כדאיתא שם בפי' המשניות לרבינו וידוע דמשנת ראב"י קב ונקי. והוא נזכר שם מ' ב' יעו"ש היטיב והגאון ר"י ברלין הגיה שם דתניא במקום דתנן יעו"ש ולא דק.
ט״ז
החרש והשוטה. שם מ"ה ב' ובתו"כ שם יעו"ש היטיב. והנכפה אפי' וכו'. שם מ"ד ב'.
י״ז
שרוח רעה וכו'. שם רוח קצרה באה עליו ועיי"ש בש"ס רוח בן נפלים באה עליו ועיי"ש בפי' רבינו יעו"ש היטיב. שמנה בראש. לעיל הלכה א'. ושנים בצואר. לעיל הלכה ב'. ותשעה באזנים. לעיל פ"ז ה"ב חשיב חמשה באזן וכאן בהלכה ג' חשב ארבע באזן הרי תשעה. וחמשה בגבינים. לעיל הלכה ד'. ושבעה בריס וכו'. לעיל פ"ז ה"ד חשב שלשה וכאן בהלכה ה' חשב ארבע הרי שבעה. ותשעה עשר וכו'. לעיל פ"ז ה"ח חשב שמונה וכאן בהלכה ו' חשב י"א והרי הן י"ט. ותשעה בחוטם. לעיל פ"ז ה"ו חשב שלש בחוטם וכאן בהלכה ז' חשב ששה בחוטם הרי תשעה. ותשעה בפה. לעיל פ"ז ה"ז חשב ששה בפה וכאן בהלכה ח' חשב שלשה בשפתים הרי תשעה. ושלשה בבטן. לעיל הלכה ט'. ושלשה בגב. לעיל הלכה י'. ושבעה בידים. אחד חשב לעיל פ"ז הי"א וכאן בהלכה י"א חשב ששה בידים הרי שבעה. וששה עשר וכו'. בפ"ז ה"א חשב י"ב וכאן בהלכה י"ב חשב ארבע הרי ט"ז. ועשרים ברגלים. לעיל פ"ז ה"ט חשיב חמשה ברגלים וכאן בהלכה י"ג חשיב ט"ו הרי עשרים. ושמנה בכל וכו'. לעיל פ"ז ה"י חשיב ארבע וכאן בהלכה י"ד חשיב ארבע הרי שמונה. ושמנה בעור וכו'. כאן בהלכה ט"ו. ושבעה בכח וכו'. פ"ז הי"ב חשיב שלשה וכאן בהלכה ט"ז חשיב ארבע הרי שבעה. מפני מראית וכו'. עי' בכורות מ"ג ב' ומ"ד א' ועי' לעיל הלכה ה'. וקא מסיק שם מ"ג ב' דליכא משום מראית העין רק הנך תרתי ובתוספתא פ"ה איתא וז"ל הזבלגנים והקרחנין ושאין להם שיניים בעלי חטוטרות כשרים אבל פסולין מפני מראית העין עכ"ל כבר אוקמה בש"ס שם מ"ג ב' דיחידאה הוא וכר' יהודה ור' יהודה מכשיר ג"כ בחטוטרות כמו דאיתא שם מ"ג א' יעו"ש היטיב וכן מתיר בקרחנין. ואולי יש להגיה בתוספתא כמו הברייתא דאיתא לפנינו בש"ס שם וז"ל הקרחנין והננסין והזבלגנין (ועי' ירושלמי יומא פ"ב ה"ד יעו"ש). והנה לפי הכלל שנתן רבינו בפ"ו ה"ו דמומין המיוחדין באדם ולא בבהמה דאע"פ שהוא לוקה לא חלל עבודתו יעו"ש ומשמע דכל המומין דאיתנהו בפרק זה דינם כך וזהו תימה גדולה הא בפרשת אמור בתורה אחר אשר חשב המומין שבאדם כתוב ולא יחלל את מקדשי וכו' דמבואר מזה שאם עבד חילל ושם כתיב הרבה מומין שמיוחדים רק באדם ולא בבהמה. ועי' בבכורות מ"ג ב' דמבואר שם דמום גמור גם באדם מחללין עבודה ודווקא דבר הפוסל משום שאינם שוים בזרעו של אהרן אינו מחלל עבודה יעו"ש היטיב ודוחק לומר דרבינו כוונתו שם על המומין דאינו מומין גמורים. שוב ראיתי ומצאתי בשו"ת שבסוף ס' קהלת יעקב חלק אה"ע סי' ב' שהרגיש בזה יעו"ש היטיב (וכבר שמעתי מתרצים דרבינו סמך על הש"ס דזבחים ט"ז א' דאיתא שם מה לבע"מ שכן עשה קרבים כמקריבים יעו"ש ואי איתא הא איכא המיוחדים באדם לבד דבהם לא עשה קרבים כמקריבים ומ"מ מחללי עבודה אלא ודאי דאה"נ דלא מחללי עבודה ולכאורה דבר נכון הוא אבל מ"מ אין לבי ודעתי מתיישב בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
כסף משנה · הלכות ביאת מקדש פרק ח׳
א׳
כל המומין המיוחדים באדם וכו'. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג) בין קבועין בין עוברים פסולים באדם יתר עליהם האדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע וסקיפס ובגמרא כילון דדמי רישיה לאכלא לפתן דדמי [רישיה] לגרגלידא דלפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו. מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו. וסקיפס מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא. וכתב רבינו בפי' המשנה אכלא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מהחבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מלפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה וכו'. המקבן [גזור מן המקבות והוא] שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה. ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו וקורין אותו קובי. וסקיפס הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי עכ״ל. ולפי זה מאי שכתב רבינו מי שאמצע קדקדו שוקע למטה וכו' הוא פירוש שראשו שקוע.
ומ"ש מי שאמצע קדקדו עולה למעלה וכו'. הוא פירוש הכילון.
ומי שראשו יוצא מאחריו כנגד ערפו. הוא פי' סקיפס ולפי זה יהיה פירוש שקיל פיסא שנראה כמי שנטל חתיכה והניחה מאחריו. וכתב הראב"ד מי שאמצע א"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא גורס כגירסת רש"י שראשו שקוע לפניו ופירש דהיינו שראשו משופע לפניו באלכסון. ובסקיפס מאחריו פירש"י שגובה ראשו חסר מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה ונראה להראב"ד שכל החולק על פירוש דברים אלו כחולק על פירוש הגמרא ומפני כך כתב שלא תפס דרך הגמרא וזו אינה השגה שכבר יישבתי פירוש רבינו על לשון הגמרא כפי גירסתו. עוד שנית השיגו ששינה סדר המשנה וכתב שראשו שקוע תחלה ושני לו הכילון ושלישי לו המקבן ורביעי לו סקיפס וחמישי לו הלפתן וזהו שכתב ופרטיו לא באו דרך הגמרא וגם זו אינה השגה שרבינו סידר דבר עם דבר שכנגדו מי שאמצע קדקדו שוקע אצל מי שאמצע קדקדו עולה ומי שפאת ראשו כנגד פניו עם מי שראשו יוצא מאחריו:
הקרח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר וכו'. משנה שם הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ואם יש לו הרי זה כשר ובגמרא איכא תרי לישני ולישנא בתרא אם יש לו הרע זה כשר אמר רבא ל"ש אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול:
ב׳
שנים בצוואר וכו' מי שצוארו ארוך הרבה וכו'. שם:
ג׳
ארבעה באוזן וכו'. שם במשנה (דף מ"ד) הצמם והצומע אי זהו צומע שאזניו קטנות והצמם שאזניו דומות לספוג ופירש"י לספוג שכווצות וסתומות ובגמרא תניא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו רבנן לההוא טייעא דהוה אמר מאן בעי צימח ואשתכח גדיא ומפרש רבינו דהיינו שאזניו מדולדלות למטה כמו של גדי וכן נראה מדברי רש"י ואע"ג דבתר הכי תניא התם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' הצימח והצמם והצומע סובר רבינו דכי היכי דלא קי"ל כההיא ברייתא בצימח וצומע משום דסתם מתני' תני דהוו מומין ה"ה דלא קי"ל כוותה בצימח ועי"ל דההיא ברייתא מיתניא גבי מומי בהמה ומתני' דחשיב להו מומין באדם כדפירש"י דטעמא לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן.
ומה שכתב מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה. איני יודע זו מנין לו דאי מדתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה היינו לומר שנראה לכל שזו גדולה מזו אבל אם אינו ניכר אלא במדה אינו מום וכן פירש ה״ר עובדיה ז״ל ואם נאמר שרבינו אינו מפרש כן אלא אזניו משונות זו מזו במראה הוי מום אבל אם אינם משונות זו מזו אלא במדה אינו מום יקשה מאי אחת גדולה ואחת קטנה ואפשר שהוא מפרש שמצד שמשונות זו מזו במראה נראות אחת גדולה ואחת קטנה וכל זה דוחק אבל הנכון הוא שסובר רבינו שזהו זוגדוס השנוי במשנה וכן פירש הוא ז״ל שם ואכתוב לשונו בסמוך גבי מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר:
ד׳
חמשה בגבינים וכו' משנה בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגביניו שוכבים ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין תלמוד לומר או [גבן] אמר רבא זהו מדרש או גבן וכתב רבינו בפירוש המשנה גבינין גבות העין. גביניו שוכבים הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עיניו וכו' ואין ר' דוסא ות״ק ור' חנינא חולקין אם אלו מומין [או אינן מומין] רק הכל מודים שהם מומין ואינם חולקין אלא אי זהו גבן האמור בתורה עכ״ל.
ומ"ש רבינו מי שאין לו שער בגביניו והוא גבן האמור בתורה יש לתמוה עליו שכפי מה שאמרו בגמרא כך הל"ל והוא מדרש או גבן האמור בתורה: מי שאחד מגביניו משונה מחבירו וכו'. בתוספתא דבכורות פ"ה מונה בכלל המומין גביניו אחד שחור ואחד לבן והוא בכלל זוגדוס שאכתוב בסמוך:
ה׳
ארבעה בריס העין וכו'. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין ובגמרא תנא הזויר והלופין והתמין זויר דמזויר עינים לופין דנפישי זיפי תימין שתמו זיפי ותנא גבי מומין תני להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אשתיור גרדומי ופירש״י אשתיור גרדומי שרשים לא הוי מום אלא מפני מראית העין ומשום דהכא מיירי רבינו לענין מומין ממש כתב מי שאין לו שער כלל. ומה שכתב מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר. שם במשנה זוגדוס ובגמרא זוגדוס מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ופירש"י שיש לו עין אחד דומה לעין אלו היושבים נגדי ועין אחת שלי מיתיבי וכו' זוגדוס אחד שחור ואחר לבן תנא כל זוגא דלא שוי אהדדי זוגדוס קרי ליה וכתב רבינו בפירוש המשנה ידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתם וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באי זה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחד שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשניה קטנה או אחד משני עפעפיו לבן והשני שחור וכן בשאר האברים שהם זוגות הרי הוא בעל מום ויקרא זו גדוס xx. ומ"ש מי שעפעפיו סגורות מעט וכו'. נראה שרבינו היה גורס כגירסת הערוך שכתב בערך טרוטות וזה לשונו בפרק מומין אלו טרוטות דמרמצן עיניה פירוש שעפעפיו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט עכ"ל:
ו׳
אחד עשר בעינים ואלו הן מי שהיו שתי עיניו למעלה מהמקום הראוי להם קרובים מפדחתו מי שהיו שתי עיניו למטה מהמקומות הראוי להם. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה וכן הוא בסמ"ג והיא במשנה בפרק מומין אלו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה ומפרש לה בגמרא הכי.
ומ"ש מי שהיו שתי עיניו עגולות וכו'. שם. עיניו טרוטות ופירש"י עגולות.
ומה שכתב מי שעיניו מוזרות וכו'. נראה דהיינו מה ששנו שם תנא הזויר ומפרש דהיינו דמזיר עיניה.
ומ"ש עיניו גדולות הרבה כשל עגל מי שעיניו קטנות כשל אווז. שם במשנה ובפרק שני מהלכות מזבח אבאר דכל שכן עינו אחת גדולה והשניה קטנה דהוי מום:
ומ"ש מי שדמעיו זולפות תמיד מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו וכו'. שם במשנה הצירן ובגמרא הצירן עיניו [טרוטות] צירניות דומעות דולפות וטורדות וכתב רבינו בפירוש המשנה צירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה דומעות זולפות.
ומ"ש מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן וכו'. שם במשנה סכי שמש ובגמרא תני רב יוסף סני שמש ופירש"י ששונא השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם. וכתב רבינו בפירוש המשנה סני שמש שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותו.
ומ"ש מי שראיית עינו מעורבבת וכו'. שם במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחד.
ומה שכתב מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין במקומה. שם במשנה עינו אחת למעלה ואחת למטה.
ומה שכתב בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה וכו'. זהו זוגדוס שכתבתי למעלה:
ז׳
ששה בחוטם וכו'. שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש"י שקוע למעלה בין עיניו ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני' ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי"ל כההיא סתם מתני'.
ומ"ש מי שאמצע חוטמו בולט למעלה מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה מי שחוטמו עקום לצד אחד. שם חוטמו בולם חוטמו סולד חוטמו נוטף.
ומ"ש מי שחוטמו גדול מאיבריו מי שחוטמו קטן מאיבריו. שם במשנה.
ומ"ש כיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו וכו'. שם בברייתא:
ח׳
שלשה בשפתים וכו'. שם במשנה.
ומ"ש מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו. שם (דף מ"ג:) א"ר יוחנן וכו' הזבלגנין פסולין ופירש רבינו כפירוש שני דערוך:
ט׳
שלשה בבטן וכו'. שם במשנה (דף מ"ד:):
י׳
שלשה בגב ואלו הן מי ששדרתו עקומה. שם במשנה (דף מ"ג:) מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין וכו' בששדרתו עקומה ופירש"י ומיחזי כגבין שדרות הרבה.
ומ"ש מי שיצאה חוליה משדרתו וכו'. שם במשנה (דף מ"ג) בעלי חטוטרת ר"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ודברי רבינו בפירוש המשנה כמו שהם כאן. ובגמרא דאית בה עצם כ"ע לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית בה עצם ורבינו נראה שמפרש דאית בה עצם היינו לומר שיש פגע בעצם כלומר שיצאה חוליא משדרתו וכו':
י״א
ששה בידים ואלו הן מי שיש בידו אצבע יתירה וכו'. שם (דף מ"ה) במשנה יתר בידיו וברגליו.
ומ"ש אפילו היה שש ושש. שם במשנה שש ושש כ"ד ר"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים.
ומה שכתב ואם חתך את היתרת כשר ואם היה בה עצם אפי' חתכה פסול. משנה שם. ודע דבגמרא גרסינן אמר רבי יוחנן ובנספרת על גב היד ופירש"י שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתניתין דחשיב אבר ולפי זה יש לתמוה למה השמיטו רבינו לכן נראה שרבינו מפרש דה"ק אפילו נספרת ע"ג היד הוי מום ולפיכך כתב סתם לפסול.
ומ"ש מי שחסר אצבעו מידו. פשוט הוא.
ומ"ש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מהפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר. משנה שם.
ומ"ש באי זה פרק אמרו וכו'. כן משמע מפשטא דמתני'.
ומ"ש מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו מי שפיקה יוצאת מגודלו. משנה שם ופירש"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאת מגודלו.
ומ"ש מי שהוא אטר יד ימינו וכו'. שם במשנה השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים ובגמרא ת"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול:
י״ב
ארבעה באיברי הזרע וכו'. שם במשנה (מ"ד:) המאושכן ובעל גבר תנא מאושכן בביצים ובעל גבר בגיד וכו' ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא ר"א בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מרכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מרכובה פסול ויש לתמוה על רבינו שפסק כל"ק ואפשר שהוא ז"ל מפרש דאיכא דאמרי לא קאי אדר"א בן יעקב אלא אדר"י ויש הוכחה לדבר מדנקט לישנא דאיכא דאמרי ואי אדראב"י פליג לא הל"ל אלא וי"א והשתא אתי שפיר שפסק כראב"י שמשנתו קב ונקי. ועי"ל שפסק כל"ק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר.
ומ"ש מי שנמרחו אשכיו וכו'. שם במשנה אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו ר"ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים ופירש"י שנמרחו אשכיו שנימוחו ביציו ופירש רבינו בפירוש המשנה שכל אלו התנאים מודין שכל אלו הם מומין לא נחלקו אלא בפי' מרוח אשך האמור בתורה ויש לתמוה על רבינו שכתב ארבעה באיברי הזרע ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה ומצאתי בסמ"ג ג' מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של ביצים שנימוחו הביצים שלו בתוכו ד' מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך עכ"ל ונראה שכך צריך להגיה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה. ועדיין יש לתמוה למה לא כתב שאע"פ שלא נימוחה אלא ביצה אחד הוא בעל מום כדמשמע ממה ששנינו אין לו אלא ביצה אחת ולכן נראה לי שרבינו מפרש אין לו אלא ביצה אחת היינו שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת אבל בנימוחו אשכיו לא מפסיל עד שימוחו שתיהן וכדמשמע מלישנא דרבי ישמעאל שנמרחו אשכיו לשון רבים ולדעת רבי ישמעאל הא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ואין לתמוה למה השמיטו רבינו אין לו אלא ביצה אחת שכבר כתבו בפרק שקודם זה אצל מומין הפוסלים באדם ובבהמה:
י״ג
ט"ו בשוקים וכו'. משנה שם. וכתב הראב"ד המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו וכו'. ונראה שמ"ש רבינו מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העיגול שלמעלה מן העקב וכו' הוא מהא דאמרינן בפרק מומין אלו תנא השופנר ואמר רבי יוחנן דהיינו שאין לו כסתות כל עיקר ומפרש דהיינו שאין לו אותה פיקה שקורין בלע"ז טודיליי"ו.
ומ"ש מי שפיקתו יוצאת היינו שיצאה ואינה ודוחק.
ומה שכתב מי שעקבו יוצא לאחוריו וכו'. משנה וגמרא שם (דף מ"ה):
ומ"ש מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע"פ שאינה קלוטה כשל אווז. משנה שם פרסותיו רחבות כשל אווז ובגמרא אר"פ לא תימא דטרפא ולא סדיקא אלא כיון דטרפא אע"ג דסדיקא ופירש"י טרפא קלושה והערוך פי' טרפא רחבה ומשונה.
ומ"ש מי שפיקה יוצאה מגודלו. משנה שם ופירש"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה.
ומ"ש מי שיש ברגלו אצבע יתירה וכו' עד או שחתכן והפרישן כשר. נתבאר בפרק זה גבי יד:
ומ"ש מי שרגלו כולה שוה וכו'. בתוספתא דבכורות פ"ה רגלו מכיש מלמעלה ומפסיע מלמטה ועוד שם אצבעותיו גדומות.
ומ"ש מי שרגלו עקומה דומה למגל וכו'. בתוספתא דבכורות פ"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל.
ומ"ש מי שרגלו חלולה וכו'. כתבו התוספות וסמ"ג שכן פירש הערוך על מה ששנו בברייתא פרק מומין אלו תנא בעל הפיקין אמר רבי יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה.
ומ"ש המקיש בקרסוליו בעת שמהלך מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך. משנה שם.
ומ"ש מי שהוא אטר ברגל ימינו. נתבאר לעיל גבי יד:
י״ד
ארבעה בכל הגוף וכו'. משנה בפרק הנזכר (דף מ"ד).
ומ"ש הארוך ביותר הננס והוא הקצר ביותר וכו'. משנה (דף מ"ה:) הקפח והננס ובגמרא קפח תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב"ה משתבח בבעלי קומה וכו' אמר רב פפא באריכא שמיטא סגיא ופירש"י דארוך הוא דק שאינו עבה לפי ארכו:
ט״ו
שמונה בעור הבשר ואלו הן הכושי וכו'. משנה שם הכושי והגיחור והלבקן וכו' ובעלי נגעים טהורים ובגמרא גיחור וכו' סומקא גיהיא לבקן חיורא ופי' הערוך סומקא גיהיא אדום ביותר.
ומ״ש מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער וכו' מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה איסר או יותר. הכל סוף פרק המדיר (כתובות דף ע״ה).
ומ"ש בעלי הדלדולין וכו'. משנה בפרק מומין אלו:
ט״ז
ועוד יש באדם ד' מומין ואלו הן החרש והשוטה. שם במשנה.
ומ"ש והנכפה אפילו לימים רבים מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים. משנה שם (דף מ"ד:) נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרית באה עליו ופירש רש"י רוח קצרית רוח שד וסובר רבינו דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה"ה לרוח קצרית דמאי שנא:
י״ז
ואלו פסלו מפני מראית העין מי שנשרו ריסי עיניו. נתבאר בפרק זה.
ומ"ש ומי שניטלו שיניו. שם במשנה (דף מ"ד):
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות ביאת מקדש פרק ח׳
א׳
כל המומין המיוחדים באדם דלא שייכי בבהמה ולהכי לא ילפינן להו בגזרה שוה הם תשעים ועוד שוה בזרעו של אהרן באדם לחוד הוא כדילפינן מאיש אשר בו מום מזרע אהרן ששוה בזרע של אהרן. שמנה בראש שוקע עולה יוצא יוצא לאחוריו רחב קרח שיער מקיף מלפניו לבד שיער מקיף את כל הראש ובאמצע הוא קרח כל הנך פסילי בכהנים משום דאינו שוה לזרעו של אהרן וכתיב איש מזרע אהרן השוה לזרעו של אהרן יעבוד ושאינו שוה לזרעו של אהרן לא יעבוד וכן שנים שבצואר שוקע וארוך.
ג׳
ארבעה שבאוזן קטן נפוח מדולדל משונה פסילי משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
ד׳
חמשה בגבינים אין לו שיער בגביניו הוא גבן האמור בתורה אין לו אלא גבן אחד או גביניו שוכבין או יתר או משונה הרי זה פסול דכתיב או גבן לרבות ואיכא בהו נמי משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
ה׳
ארבעה בריס העין אין לו שיער כלל או מעובה משונה עפעפיו סגורות דאינו שוה לזרעו של אהרן.
ו׳
אחד עשר בעינים עיניו למעלה מפדחתו או למטה עגולות מזורות גדולות כעגל קטנות כאווז זולפות לחלוחית נמשכת מעיניו מקבץ ריסי עיניו כשרואה ראיה מעורבבת עינו אחת משונה מחברתה דכתיב או תבלול בעינו האי בעינו יתירא דה"ל למיכתב דק או תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין כתב בעינו לומר כל מה שבעינו מכאן אמרו שתי עיניו למעלה או למטה אחת למעלה ואחת למטה רואה את החדר ואת העליה כאחת וגדולות וקטנות ומזורות ומעמץ עיניו ולחלוחית וזולפות נראה דמבעיניו נמי נפקי ועינו אחת גדולה נראה דמשום דאינו שוה בזרעו של אהרן הוא דלא ילפינן מבעיניו אלא מה שהוא בשתי עיניו.
ז׳
ששה בחוטם שוקע והוא חרום האמור בתורה בולט נוטף עקום גדול קטן דאינו שוה בזרעו של אהרן.
ט׳
שלשה בבטן עבה יוצא טיבורו דדיו שוכבין דאינו שוה לזרעו של אהרן.
י׳
שלשה בגב עקומה חטוטרת כחטוטרת דאינו שוה בזרעו של אהרן.
י״א
ששה בידים אצבע יתירה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ואם חתכה הרי הוא שוה ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול דהוי מחוסר אבר חסר אצבע או קלוטות ואם הפרישן עד הפרק כשר דהא אינו חסר אבר אצבעותיו מורכבות דכתיב או שבר יד לרבות קלוטות או מורכבות כדאמר' פיקה יוצאה מגודלו נראה דפסיל משום ריבוייא דאו שבר יד אי נמי דאינו שוה בזרעו של אהרן אטר יד ימינו פסול דכתיב וטבל אצבעו כל מקום שנאמר אצבע ובהונה אינו אלא ימין כדילפינן לעיל.
י״ב
ארבעה באיברי הזרע כיס ארוך גיד ארוך נמוחו מבושיו או רוח במבושיו והיינו מרוח אשך האמורה בתורה שהרוח באשכיו כיס ארוך וגיד ארוך דאינו שוה בזרעו של אהרן ונימוחו ביציו לאו היינו מעוך דלעיל אלא דהם נמוחים ונמסים ומה שנשאר מהם הוא שלם ואינו מעוך ונראה דפסול משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
י״ג
ט"ו בשוקים וברגלים שוקיו עקומות פיקה יוצא עקבו יוצא פרסותיו רחבות פיקה יוצאה מגודלו דכתיב או שבר רגל לאיתויי כל הני יתר אצבע או חסר מורכבות קלוטו' נראה דיליף משבר יד דכתיב ביה או יתירא למורכבות וקלוטות כדאמר' אי נמי דמאו שבר רגל גופיה מרבינן כל מומין דשייכי ברגל רגלו שוה או עקומה או חלולה מקיש בקרסוליו מקיש בארכבותיו אטר ברגל הני נמי מריבוייא דאו שבר רגל.
י״ד
ארבעה בכל הגוף גופו גדול מאיבריו קטן מאיבריו ארוך ננס הני נמי משום דאינו שוה בזרעו של אהרן.
ט״ו
שמנה בעור כושי לבן אדום בוהק צרבת שומא בשיער שומא כאיסר דלדול העור והבשר כל הני נמי נראה דפסילי משום דאינם שוים בזרעו של אהרן ובתורת כהנים מפיק להו מדכתיב איש אשר בו מום איש ריבה כל הני אשר בו מום פרט לאותו ואת בנו ויוצא דופן וטרפה.
ט״ז
ועוד יש מיוחדין באדם ארבעה מומין חרש ושוטה דלאו בני דעת נינהו נכפה או רוח רעה מבעתתו וכל הני נמי אינם שוים בזרעו של אהרן.
י״ז
נמצאו כל המומין הפוסלים בכהנים מאה וארבעים החמשים לוקה ומחלל עבודה כבהמה בעלת מום שאינה ראויה כלל לגבי מזבח והתשעים מיוחדים באדם דלא שייכי בבהמה ומשום דבעינן שוה בזרעו של אהרן ולהכי לא מחללי עבודה ויש ג' פסולים מפני מראית העין מדרבנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות ביאת מקדש ח׳, מתוך הלכות ביאת מקדש שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
