הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק ז׳

ספר עבודה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביאת מקדש · פרק ז׳
הלכה א׳
כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה חֲמִשִּׁים וְזֶהוּ פְּרָטָן:
הלכה ב׳
חֲמִשָּׁה בָּאֹזֶן. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּפְגַּם סְחוּס אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר הַצִּפֹּרֶן בַּפְּגָם. אֲבָל הָעוֹר הַמֻּקָּף לִסְחוּס הָאֹזֶן אֵין בּוֹ מוּם בֵּין נִקַּב בֵּין נִסְדַּק:
הלכה ג׳
מִי שֶׁנִּסְדַּק סְחוּס אָזְנוֹ בְּכָל שֶׁהוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסֵר. מִי שֶׁנִּקַּב סְחוּס אָזְנוֹ כְּכַרְשִׁינָה בֵּין נֶקֶב עָגֹל בֵּין נֶקֶב אָרֹךְ אִם מִצְטָרֵף לְכַרְשִׁינָה הֲרֵי זֶה מוּם. מִי שֶׁיָּבְשָׁה אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּקֵב וְלֹא תּוֹצִיא דָּם. מִי שֶׁהָיְתָה אָזְנוֹ כְּפוּלָה לִשְׁתַּיִם. אֲפִלּוּ הַגְּדִי שֶׁדֶּרֶךְ אָזְנָיו לִהְיוֹתָן נוֹטוֹת וּכְפוּלוֹת וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי סְחוּסִין. אֲבָל אִם אֵין לָהּ אֶלָּא סְחוּס אֶחָד וַהֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד שֶׁנִּכְפַּל כָּשֵׁר:
הלכה ד׳
שְׁלֹשָׁה בְּרִיס שֶׁל עַיִן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא. מִי שֶׁנִּסְדַּק רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא. [מִי שֶׁנִּפְגַּם רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא]. וּשְׁלֹשָׁה מוּמִין אֵלּוּ בִּכְלַל (ויקרא כב כב) "חָרוּץ" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:
הלכה ה׳
שְׁמוֹנָה בָּעַיִן וְאֵלּוּ הֵן. הָעִוֵּר בֵּין בְּאֶחָד מֵעֵינָיו בֵּין מִשְּׁתֵּיהֶן. מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינָיו אוֹ בְּאַחַת מֵהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִרְאָה בָּהֶן שִׁנּוּי כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁיָּרְדוּ מַיִם קְבוּעִים כְּנֶגֶד רוֹאוֹתָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בְּעֵינָיו אוֹ בְּאַחַת מֵהֶן רְאִיָּה בְּרוּרָה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בָּהּ סַנְוֵרִים קְבוּעִים. מִי שֶׁבְּעֵינוֹ כְּמוֹ עֵנָב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה. מִי שֶׁיָּצָא בָּשָׂר יָתֵר בְּעֵינוֹ עַד שֶׁחִפָּה מְעַט מִן הַשָּׁחֹר שֶׁל עַיִן. מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ הַלֹּבֶן שֶׁל עַיִן וְנִכְנַס מִמֶּנּוּ מְעַט בַּשָּׁחֹר עַד שֶׁנִּמְצָא הַשָּׁחֹר מְעֹרָב בַּלֹּבֶן וְהוּא (ויקרא כא כ) "תְּבַלֻּל" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֲבָל אִם יָצָא מִן הַשָּׁחֹר לְתוֹךְ הַלָּבָן אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִין בְּלָבָן. מִי שֶׁהָיְתָה נְקֻדָּה לְבָנָה בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר וְזֶהוּ (ויקרא כא כ) "דַּק" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה צָפָה עַל גַּבֵּי הַשָּׁחֹר. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה צָפָה אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בְּשָׁחֹר אֵינוֹ מוּם. וְכֵן אִם הָיְתָה נְקֻדָּה שְׁחֹרָה בְּתוֹךְ הַלֹּבֶן אֲפִלּוּ צָפָה אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִים בְּלָבָן. הָיְתָה נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה שׁוֹקַעַת בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר אַף זֶה נִקְרָא דַּק. אֲבָל אִם הָיְתָה צָפָה הוֹאִיל וְהִיא שְׁחֹרָה בְּשָׁחֹר אֵינוֹ מוּם:
הלכה ו׳
שְׁלֹשָׁה בַּחֹטֶם. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב חָטְמוֹ אֲפִלּוּ מִצַּד אֶחָד. מִי שֶׁנִּסְדַּק חָטְמוֹ. מִי שֶׁנִּפְגַּם חָטְמוֹ:
הלכה ז׳
שִׁשָּׁה בַּפֶּה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב שְׂפָתוֹ אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. מִי שֶׁנִּפְגְּמָה שְׂפָתוֹ. מִי שֶׁנִּסְדְּקָה שְׂפָתוֹ וְהוּא שֶׁנִּסְדַּק מִזֵּר שֶׁלָּהּ עַד שֶׁתֵּחָלֵק לִשְׁנֵי רָאשִׁים. מִי שֶׁעֶצֶם לֶחְיוֹ הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן כָּל שֶׁהוּא. מִי שֶׁפִּיו נִבְלַם מֵחֲמַת גּוּפוֹ וּבְרִיָּתוֹ. אֲבָל אִם נִבְלַם מֵחֲמַת הָרוּחַ אֵינוֹ מוּם. מִי שֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ:
הלכה ח׳
שְׁנֵים עָשָׂר בְּאֵיבְרֵי הַזֶּרַע וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּמְעַךְ הַגִּיד שֶׁלּוֹ. אוֹ נִכְתַּת. אוֹ נִתַּק. אוֹ נִכְרַת. מִי שֶׁנִּמְעֲכוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִכְתְּתוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִתְּקוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִכְרְתוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כִּיסִין. מִי שֶׁשְּׁתֵּי בֵּיצָיו בְּכִיס אֶחָד. הַטֻּמְטוּם. הָאַנְדְּרוֹגִינוּס:
הלכה ט׳
שִׁשָּׁה בַּיָּדַיִם וּבָרַגְלַיִם וְאֵלּוּ הֵן. הַפִּסֵּחַ. וּמִי שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ הוּא (ויקרא כא יח) (ויקרא כב כג) "שָׂרוּעַ" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. מִי שֶׁנִּשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. מִי שֶׁנִּשְׁבַּר עֶצֶם רַגְלוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר כְּשֶׁעוֹמֵד אִם נִכָּר כְּשֶׁיְּהַלֵּךְ הֲרֵי זֶה מוּם. מִי שֶׁרַגְלָיו מְבֻלָּמוֹת מֵחֲמַת עַצְמָן וּבְרִיָּתָן. אֲבָל אִם הָיוּ מְבֻלָּמוֹת מֵחֲמַת הָרוּחַ אֵינוֹ מוּם:
הלכה י׳
אַרְבָּעָה רְאוּיִין לִהְיוֹת בְּכָל הַגּוּף וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גָּרָב יָבֵשׁ כָּל שֶׁהוּא וְזֶהוּ הַ (ויקרא כא כ) (ויקרא כב כב) "גָּרָב" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַבֶּלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְזֶה הוּא (ויקרא כב כב) "יַבֶּלֶת" הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲזָזִית מִצְרִית כָּל שֶׁהִיא וְהִיא חֲזָזִית קָשָׁה וּכְעוּרָה וְזוֹ הוּא (ויקרא כא כ) (ויקרא כב כב) "יַלֶּפֶת" הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:
הלכה י״א
כָּל עֶצֶם שֶׁבְּגָלוּי שֶׁנֶּחְרַץ בּוֹ חָרִיץ הֲרֵי זֶה מוּם וְהוּא בִּכְלַל (ויקרא כב כב) "חָרוּץ" הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְאֵין הַצְּלָעוֹת בִּכְלַל עֲצָמוֹת שֶׁבְּגָלוּי:
הלכה י״ב
וְעוֹד יֵשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּמִין אֲחֵרִים וְאֵלּוּ הֵן. הַזָּקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִהְיוֹת רוֹתֵת וְרוֹעֵד כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד. הַחוֹלֶה כְּשֶׁהוּא רוֹעֵד מִפְּנֵי חָלְיוֹ וְכִשְׁלוֹן כֹּחוֹ. אֲבָל הַטְּרֵפָה כָּשֵׁר בָּאָדָם וּפָסוּל בִּבְהֵמָה. וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן כָּשֵׁר בָּאָדָם וּפָסוּל בִּבְהֵמָה:
הלכה י״ג
הַמְזֹהָם וְכֹהֵן שֶׁהוּא מְזֹהָם בְּזֵעָתוֹ רוֹחֵץ וְשָׁף כָּל גּוּפוֹ בְּבשֶֹׁם וְעוֹבֵד. הָיָה רֵיחַ פִּיו רַע נוֹתֵן בְּפִיו פִּלְפֵּל אוֹ זַנְגְּבִיל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעוֹבֵד. וְאִם עָבַד בְּזִהוּם זֵעָתוֹ אוֹ בְּזִהוּם פִּיו הֲרֵי חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ כִּשְׁאָר אֵלּוּ הַבַּעֲלֵי מוּמִין כֻּלָּם:

הר המוריה · הלכות ביאת מקדש פרק ז׳

א׳
כל המומין וכו'. בדרך צחות נוכל להמליץ דלכן פתח רבינו בלשון כל כי זה מספר המומין הללו.
ב׳
כדי שתחגור וכו'. בכורות ל"ז ב' וחולין י"ז ב'. העור המוקף וכו'. וכן פי' רבינו בפי' המשניות אבל רש"י כתב דהעור הוא האליה יעו"ש ועיי"ש ע"ב. ואולי כל העור נקרא אליה ולדינא לא פליגי וכן משמע קצת ממרן שוב ראיתי בתוס' יו"ט שכתב דרבינו פליג ארש"י (וכ"כ בדברי חמודות שם יעו"ש) ומטור ושו"ע סי' ש"ט (ביו"ד) מבואר דתפס שיטת רש"י.
ג׳
אע"פ וכו'. זה איתא במשנה שם ל"ז א' ומש"כ בכל שהוא כן הוא שם ע"ב והנה מש"כ רש"י דנסדק משמע בלא חסרון יעו"ש לא ידעתי הא משנה מפורשת נסדקה אע"פ שלא חסרה ועיי"ש בטור דבעינן סדק הניכר. ככרשינה וכו'. שם במשנה ועיי"ש ב' דבעינן דווקא שיהא נכנס ויוצא בריוח יעו"ש. בין וכו'. ארוך וכו'. וכ"כ רבינו בפי' המשניות יעו"ש ואולי יצא לו כן מלשון מלא כרשינה שבמשנה ועי' כעין זה ביו"ד סי' ל"ד ובסי' מ"ח לענין נקדר הבשר החופה את רוב הכרס וכעין זה איתא עוד בדוכתי טובי. כדי שתנקב וכו'. כ"ה דעת הת"ק במשנה שם ור"י בן המשולם ס"ל יבשה כדי שתהא נפרכת ופסק רבינו כת"ק אולם הטור פסק שם כר"י בן המשולם יעו"ש ותמה עליו הב"י יעו"ש (ועי' בדברי חמודות מש"כ בזה יעו"ש היטיב). ובלבד שיהיה וכו'. והטור כתב להיפך ותלוי בגירסא שבגמרא דהטור גורס כגירסא דידן אמנם רבינו גורס להיפך יעו"ש היטיב בב"י וכאן בכ"מ. ובתוספתא פ"ד הגירסא כך אזניו מגופפות בחסיסה אחת לא ישחוט בשתי חסיסות ישחט עכ"ל והרי הוא כגי' רבינו דשתי חסיסות ה"ז מום ובחסיסה אחת אין זה מום וה"ז כמש"כ מרן בשם הסמ"ג (ולא ירדתי לסוף דעת המפרש לתוספתא שכתב שגי' התוספתא כגי' הש"ס שלפנינו ולא ידעתי מה היה לו) וי"ל ג"כ שרבינו גורס במשנה כמו שהוא במשנה שבש"ס (שם מ' ב') בזמן שהוא עצם אחד מום בזמן שאין בו עצם אינו מום והבן היטיב.
ד׳
בכל שהוא. מדלא נתן שם (ל"ח א') שיעורא מסתמא בכל שהוא וכן בניקב ונפגם ועי' בתו"כ אמור פ"ו פרשה ז' בקרבן אהרן שכתב דג"כ בעינן פגם כדי חגירת ציפורן יעו"ש ואולי אפ"ל דמש"כ רבינו כל שהוא היינו באורך הפגם אבל בעומק ה"נ דבעינן כדי חגירת ציפורן ויש לעיין בזה. בכלל חרוץ וכו'. וכ"כ רש"י בחומש שם ועי' בכורות מ"א א' פלוגתא דאביי ורבא אם חרוץ במקום עצם יעו"ש היטיב. אמנם דברי רבינו ורש"י נובעים ממקום קדוש מהתו"כ פרשת אמור פ"ו פרשה ז' יעו"ש.
ה׳
העור בין וכו'. שם מ"ד א' והיינו דליתא להעינים כלל כדאיתא שם בש"ס. אע"פ שאין וכו'. שם נפקא מאיש והיינו דלא קא חזי כלל ועי' תו"כ אמור פ"ב פרשה ג'. ראיה ברורה וכו'. שם יליף זה מדוק דהיינו מחסורייתא וכתב מרן וז"ל ומש"כ רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיה בה סנורים קבועים היינו חורוור והמים הקבועים עכ"ל ומשמע דחורוור ומים הקבועים מיקרי שאינו רואה ראיה ברורה והנה זה היפך דברי רבינו שכתב דמים הקבועים מיקרי שאינו רואה כלל ואף אם נדחוק לומר דמים הקבועים מיקרי שאין רואה כלל וחורוור מיקרי שאינו רואה ראיה ברורה ומרן קאי על שתי בבות של רבינו מ"מ לא אתי שפיר דהא בש"ס מבואר שם דחורוור ומים הקבועים תרויהו אינו רואה כלל. עינב. במשנה שם ל"ח א' הגירסא עצב אמנם במשנה שבמשניות הגירסא עינב וכ"ה במרן (ועיי"ש בש"ס בהג"ה שעל הגליון. אך מה שכתב שברא"ש איתא עינב דע שברא"ש לפנינו איתא עצב יעו"ש וכ"ה ברמב"ן) ובתו"כ שם חלזון נחש עיניו מניין והוא ט"ס וצ"ל נחש עינב מניין והקרבן אהרן שגה בזה יעו"ש ועיין ברש"י בחומש שג"כ גורס עינב. בשר יתר וכו'. כן פי' רבינו במשניות שם על חלזון ונחש שבמשנה שם והראב"ד השיג ע"ז וכתב דזהו יבלת וחלזון הוא שורה אדמומית העוברת בשחור יעו"ש ובאמת הרבה חולאים יש ורבינו היה בקי בהן ובשמותיהן ועיין מרן ועיין רדב"ז ח"ה סי' ק"ג. הלובן של וכו'. משנה ל"ח א' וכר' יוסי דברייתא שם ב' דלבן לא מיקרי עין רק תרבא דעינא יעו"ש ועיין ת"כ פרשת אמור פ"ב פרשה ג' ועיין רש"י בחומש משמע שמפרש זה על חלזון יעו"ש והוא תמוה כי במשנתנו מבואר כי חלזון לחוד ותבלול לחוד יעו"ש. בתוך השחור וכו'. כ"ה שם ל"ח ב' לבן משוקע אינו מום דק ה"ז מום וסימניך ברקא עכ"ל עיי"ש ברש"י ונ"ל לפרש ע"ד פשוט ע"ד דאיתא בשבת ע"ח א' דם כדי לכחול עין אחת שכן כוחלין לברקית ומאי ניהו דמא דתרנגולת ברא וכו' וסימניך גוא לגוא ברא לברא יעו"ש היטיב אלמא דברקית היינו בולט לחוץ ופשוט.
ו׳
מי שניקב וכו'. שם ל"ט א' ועיין במרן שתמה למה השמיט רבינו הא דנקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה"ז מום מבפנים אינו מום יעו"ש והנה בזה נחלקו רש"י ורבינו רש"י מפרש דמבחוץ היינו מחיצות החיצונות של החוטם מבפנים היינו הבשר המפסיק בפנים בין החוטמים אמנם לכאורה לא יצדק דאיך שייך לומר נקבו חוטמים זה לתוך זה כיון דמיירי בחוץ אבל רבינו מפרש דמיירי הכל בפנים וה"ק אם לצד הקרקע ה"ז מום ואם היה לצד העליון מן החוטם אינו מום יעו"ש בפי' המשניות לרבינו ולפי"ז י"ל שפיר דבאדם הוא הכל בפנים ואינו שייך לחלק בין חוץ לפנים אבל לקמן הל' איסורי מזבח פ"ב ה"ב שפיר הביאו רבינו והבן.
ז׳
מזר שלה וכו'. הכי מפרש לה רבינו מה דאיתא שם ל"ט א' תורא ברא דשיפתיה ותורא תרגום של שפה יהיה לפיו תורא יהא לפומיה יעו"ש. שעצם לחיו וכו'. שם מ' ב' דבבהמה אינו מום רק שיהא בו עצם אבל המיוחד באדם ולא בבהמה היינו שאין בו עצם וכמש"כ רבינו להלן פ"ח ה"ח יעו"ש. שפיו נבלם וכו'. עיין מרן שהביא לשון שני דרש"י דהיינו שפיו נפוח יעו"ש ועיי"ש ברש"י לישנא קמא דפי' קצר וכן פי' תוס' והרא"ש ועיי"ש בטור שפי' כן רק עיי"ש בב"י שכתב דדברי רבינו הם כפי' השני שברש"י דהיינו נפוח ולכן לא הביא רק פי' שני שברש"י. רוב המדבר וכו'. עיי"ש מ' א' ועיין מרן הטעם שפסק רבינו כאילא ועוד י"ל דבגמרא נחלקו אליביה ת"ק ור' יהודה וכן הוא בקדושין כ"ה א' יעו"ש.
ח׳
או נכתת. כתושים יותר ממעוך רש"י בחומש וזה שכתב בבכורות ל"ט ב' כתות שכתתו באבנים עד שנימוח עכ"ל. ניתק. היינו שניתק לגמרי ולא נשאר מעורה אבל נכרת היינו שנשאר מעורה עדיין רש"י שם בבכורות. או אחת וכו'. עיי"ש ל"ט ב' ומ"ד ב' יעו"ש היטיב ואולי מטעם זה פסק רבינו כר' יהודה וע"ע בקדושין כ"ה א' דרבי פסק ג"כ כר' יהודה יעו"ש. או נתקו וכו'. שם פירש"י דבין נתוק בין כרות כולהו איתנהו בכיס רק דנתוק לגמרי וכרות עדיין מעורין ותלויין בחוטין שלהם יעו"ש וכ"מ בש"ס שם וכן פירש"י בקדושין כ"ה ב' יעו"ש אולם בשבת קי"א א' ומנחות נ"ו ב' ובבכורות ל"ג ב' פירש"י דכרות היינו שכורתן לגמרי ותלויין בכיס ונתוק היינו שמשליך מן הכיס לחוץ יעו"ש והתוס' בכל המקומות הללו השיגו עליו מסוגיא דידן. אלא ביצה וכו'. בזה יש שלש מחלוקות לת"ק שם מ' א' מום הוא ולר' ישמעאל אינו מום כיון שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים ולר' עקיבא צריך למעך אם יצא אינו מום ואם לא יצא ה"ז מום ואע"פ שנשחט ומצאוהו דבוק לכסלים יעו"ש ולת"ק א"צ לבודקו כלל ורבינו פסק לקמן סי' קי"א סעי' ה' כר"ע אולם הרא"ש בשם הרמב"ן פסק כת"ק וכ"ה דעת הטור יעו"ש. ומש"כ רבינו הטומטום והאנדרוגינוס. עי' לקמן הל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג יעו"ש.
ט׳
והוא שרוע וכו'. עי' בכורות מ' א' תנא השרוע וקלוט שרוע שנשתרבב לו ירכו ובת"כ אמור פרשה ז' פ"ז איתא השרוע זה שנשמטה ירכו יעו"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה שנשמטה וכו' יעו"ש. שאחת מירכותיו וכו'. שם כסול שרגלו אחד בתוך הכסל ורגלו אחר ע"ג הכסל. שנשבר עצם וכו'. בש"ס משמע דהא שיהיה ניכר כשהוא הולך קאי אתרוייהו אשבר יד נמי וי"ל לפי ששם מיירי בבהמה ההולכת על ארבע משא"כ הכא דמיירי בידים של אדם ועיין מרן והבן אבל י"ל דמיירי שניכר השבר יד ע"י מלאכה. שרגליו מבולמות וכו'. עיין לעיל הלכה ז'.
י׳
וזהו הגרב וכו'. והנה לפי המסקנא המבואר בבכורות מ"א א' דגרב יבש בין בפנים בין בחוץ הוא גרב האמור במומין והוא חרס דכתיב במשנה תורה בתוכחה יעו"ש ויש גרב שהוא יבש מבפנים ולח מבחוץ והוא נמי מום קבוע והוא גרב דכתיב במשנה תורה שם ודבר שהוא לח בין בפנים ובין בחוץ הוא מום עובר ומבואר מדברי רש"י בפרשת אמור דילפת הנאמר במומין היינו דיבש מבפנים והוא לח מבחוץ דהוא גרב הנאמר במשנה תורה יעו"ש היטיב והשתא דברי רבינו פשוטים וברורים מש"כ וזהו גרב האמור בתורה ר"ל שכתוב אצל מומים והיינו שיבש מבפנים ומבחוץ וכתב לקמן מי שיש בו חזזית מצרית כל שהיא והיא חזזית קשה וכעורה וזו היא ילפת האמורה בתורה והיינו יבש מבפנים ולח מבחוץ ועי' בתו"כ אמור פ"ב פרשה ג' ושם פ"ז יעו"ש ובקרבן אהרן. והנה כתבתי זה לתמוה על מרן שכתב וז"ל דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועין ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע וא"כ צ"ל דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ ומש"כ וזהו גרב האמור בתורה אע"ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתי אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ"מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא עכ"ל והנה מש"כ דמצרית היינו לח מבפנים ויבש מבחוץ ושינה ושילש כמה זימני הוא תמוה דמבואר בש"ס דמצרית היינו לח מבחוץ ויבש מבפנים וכ"ה בב"ק פ' ב' ועיי"ש ברש"י וכאן. ואף אם נימא דגי' בש"ס היתה להיפך א"כ מאי זה שכתב הרי דחזזית המצרית וכו' וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ וכו' הרי לפי דבריו הלח מבפנים והיבש מבחוץ ה"ז חזזית המצרית וא"כ הכל דבר אחר הוא ולמה חלקן לתרתי ועוד למה קשה לו על דברי רבינו במש"כ וזהו הגרב האמור בתורה הלא על כרחך מיירי ביבש מבפנים ומבחוץ דאם היה לח מצד אחד ה"ז חזזית המצרית וכמש"כ למעלה ודבריו לכאורה תמוהים. אמנם לאחר העיון דברי מרן מאירים ומזהירים. דאי נימא דגרב וילפת הוא הכל מין אחד רק כשיבש בפנים ובחוץ מיקרי גרב וכשהוא לח בצד אחד נקרא ילפת הלא ילפת הוא חזזית כמו שתרגם אונקלוס חזזן וכמו שמבואר שם בש"ס וכיון דמתניתין מיירי בגרב לח מבפנים ומבחוץ וא"כ למה נקט עוד במשנה בעל חזזית ועל כרחך ג"כ מיירי בלח מבפנים ומבחוץ א"כ זהו גרב זהו ילפת ולמה חלק המשנה לתרתי אלא ודאי דגרב הוא דבר אחר וילפת שהוא חזזית הוא דבר אחר ובגרב יש שלש מינים יבש מבפנים ומבחוץ יבש מצד אחד ותרוייהו מום קבוע ולח מבפנים ומבחוץ והוא מום עובר. וילפת יש שתי מינים חזזית מין אחד לח בפנים ובחוץ ומין אחד חזזית המצרית לח מצד אחד ויבש מצד אחד. ומתניתין מיירי שהגרב והילפת היו לחין משתי הצדדין ולכן הוי מום עובר וגרב שבתורה מיירי ביבש משתי צדדים וגרב דכתיב במשנה תורה מיירי ביבש מצד אחד וכן ילפת דכתיב במומין מיירי ג"כ ביבש מצד אחד והיינו חזזית המצרית ורבינו לא כתב רק גרב דכתיב גבי מומין והיינו יבש בפנים ובחוץ וילפת דהיא חזזית המצרית אבל גרב דמצרים דיבש מצד אחד לא קתני ולכן שפיר כתב מרן מש"כ. ובזה מיושב שפיר מה שכתב התוס' התם בד"ה אלא וכו' וז"ל ויש לתמוה הא שחין מצרים נכתב ברישיה דקרא דקללות מאן ניהו דגרב וחרס שאין להם רפואה בההוא קרא כתיבי עכ"ל אמנם לפי מש"כ מיושב היטיב דשחין מצרים היינו חזזית המצרית דאינו בכלל גרב היבש מצד אחד ודברי רש"י בחומש תמוהים בעיני (שוב מצאתי ראיתי בלח"מ לקמן פ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ז יעו"ש מש"כ בזה והנראה לענ"ד כתבתי וק"ל). והנה לעיל כתב בפ"ו ה"ד דגרב וילפת הם מומין עוברין יעו"ש וצ"ע הא גרב וילפת דכתיב בקרא ה"ז מום קבוע ואולי אפ"ל כי ס"ל לרבינו דאזלא ע"י רפואה עיין תוס' שם ל"ח ב' ד"ה וסימנך וכו' יעו"ש היטיב ודחוק. ואולי אפ"ל כי קאי על גרב וילפת דכתיב אצל אדם וגם זה דחוק מאד דמאי פסקא דמיירי באינו קבוע ויותר נראה כי קאי על גרב וילפת דעלמא וכמו דאיתא במשנה ועל כרחך צ"ל כן דאם נימא דקאי אקרא א"כ ל"ל יתורא דוכל לרבות מום עובר (שם סעיף ב') ליליף מדכתיב גרב וילפת אלא ודאי גרב או ילפת דקרא מיירי במום קבוע והא דנקט רבינו גרב וילפת לאו דוקא נקט אלא כגון גרב וילפת תפס בלישניה וה"ה לכל המומין שאינם קבועים ועיין ספרי שופטים פיסקא קמ"ז ובפי' המשניות לרבינו בפ"ב דבכורות ועיין לקמן פ"א מהל' איסורי מזבח ה"ה ופ"ב שם ה"ז יעו"ש היטיב וזהו מה שרצינו לבאר בעזר ה'. שיש בה וכו'. והיינו בכל הגוף היא מום קבוע כיון שיש בה עצם וזה לאו היבלת דמשנה שם מ' ב' דבמשנה נקט בעינו דוקא ואילו יבלת דקרא מיירי בכל גופו וזהו מה שמסיק רבינו וכתב וזה הוא יבלת האמורה בתורה ועיי"ש בש"ס והבן.
י״א
והוא בכלל וכו'. עיי"ש מ' ב' ומ"א א'. ואין הצלעים וכו'. עיין תו"כ אמור פרשה ז' פ"ו ובתוספתא פ"ד וכמש"כ מרן ועיין לעיל סי' כ"ד סעיף ז'.
י״ב
שהגיע להיות וכו'. בכורות מ"א א' וחולין כ"ד ב' וכמש"כ מרן וע"ע בספרי פרשת שופטים פיסקא קמ"ז יעו"ש. הטריפה כשר וכו'. עיין לעיל פ"ו ה"ז יעו"ש. כשר באדם וכו'. והא דלא חשיב אותו ואת בנו משום דאשה לאו בת עבודה היא וצ"ל אביו ובנו וכה"ג גם בבהמה כשר ומשנה דהתם אתי כחנניה דס"ל דחוששין לזרע האב כדאיתא שם בגמרא.
י״ג
רוחץ וכו'. כ"ז מבואר בכתובות ע"ה א' יעו"ש. ואם עבד וכו'. פשט ממה שקדם דהוי מום.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות ביאת מקדש פרק ז׳

ג׳
(א-ג) כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'. בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש"י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש"י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ"ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ"ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה:
ד׳
שלשה בריס העין וכו'. שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש״י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) בד״ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין:
ה׳
שמונה בעין וכו'. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (בכורות דף ל״ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש״י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב״ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א״א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג״ה ואינו ענין לטפרא. ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים היינו חורוור והמים הקבועים. ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום. שם בגמרא:
ו׳
שלשה בחוטם וכו'. שם במשנה (דף ל"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה"ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ"ש בפ"ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם:
ז׳
ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'. שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. ומ"ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון. שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. ומ"ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'. שם ת"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה"ז מום ופירש"י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. ומ"ש ושניטל רוב המדבר של לשונו. שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה:
ח׳
שנים עשר באיברי הזרע וכו'. מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'. שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: ומ"ש הטומטום והאנדרוגינוס. ג"ז שם (דף מ"א):
ט׳
ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח. מבואר בתורה. ומ"ש ומי שנשמטה ירכו וכו'. גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. ומ"ש מי שנשבר עצם ידו וכו'. משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע"פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש"י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ"ל. ונראה דביד נמי אע"פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש"י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע"פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. ומ"ש ומי שרגליו מבולמות. שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה:
י׳
ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'. שם (דף מ"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש"י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל"ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה אע"ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ"מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת. שם בגמרא (דף מ':). ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית. שם (דף מ"א) במשנה ובגמרא:
י״א
כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'. במשנה שם (דף מ' ע"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש"י נפגם שניכר המום. ומ"ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי. בתוספ' פ"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי:
י״ב
ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם. שם (דף מ"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ"ק דחולין (דף כ"ד) ת"ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א"ר אלעזר א"ר חנינא עד שירתת ופירש"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. ומ״ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'. משנה בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ו:):
י״ג
המזוהם. כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. ומ״ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד. בס״פ המדיר (כתובות דף ע״ה). ומ"ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו. כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

מעשי למלך · הלכות ביאת מקדש פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות ביאת מקדש פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ביאת מקדש פרק ז׳

א׳
כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים דאף על גב דיבלת וחרוץ לא כתיבי באוריתא באדם ודק ותבלול לא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי בגזרה שוה דגרב גרב ילפת ילפת ליתן את האמור של זה בזה גרב לג"ש וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא ולא הוה צריך למיכתב בתרוייהו כולהו מומין אלא בחד מינייהו ואתי אחרינא וגמר מיניה בג"ש דגרב גרב אלא דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והכא איכא חדוש בפרשה דאדם גבן וחרום דלא שייכי בבהמה ואיכא חדוש בבהמה קלוט וחטין דלא שייכי באדם הילכך הני חמשים דשייכי באדם ובבהמה ילפי מהדדי בג"ש מה דלא כתיב ביה.
ב׳
מומי האוזן חמשה נפגם נסדק ניקב יבש כפול וכולהו ילפי להו מגזרה שוה דגרב גרב מבהמה דכתיב בה וכי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ולא תימא מה פרט בוטל ממלאכתו אף כל וכו' דכל מום רע כתיב רע רבויי הוא ולא דרשינן ליה כעין הפרט ממש ולא תימא כיון דריבוייא הוא אם כן אפילו מומין שבסתר נמי דמום רע בעינן ולא מיקרי מום רע אלא בגלוי שמנוולו ולא תימא מום עובר נמי דא"כ פסח ועור מאי אהני ליה דמשמע קבועין ולא עוברין.
ד׳
שלשה בריסי העין נפגם נסדק ניקב והוו בכלל חרוץ האמור בתורה ויליף אדם בגזרה שוה דגרב כדאמר'.
ה׳
שמנה בעין עור באחד או בשנים אינו רואה באחד או בשנים מחמת מים קבועים סנוירים קבועים עינב יתר מעורב והוא תבלול נקודה לבנה וזהו דק נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור אף זה נקרא דק דכתיב במומי איש עור ועור משמע בין מעין אחד בין משנים ומריבוייא דאיש מרבינן מים קבועים וסנוירים קבועים עינב יתר מבולבל כולהו נפקי מתבלול והנקודות מדק דכתיב ויליף בהמה מאדם בג"ש דגרב.
ו׳
ג' בחוטם נפגם ניקב נסדק.
ז׳
ו' בפה ניקב שפתו נפגם נסדק עודף נבלם נטל כל הני מומין שבחוטם ושבפה אתו בכלל ובפרט וכלל דלעיל דהוו מומין שבגלוי ואינו חוזר והוו נמי בכלל חרוץ האמור בתורה.
ח׳
שנים עשר באיברי הזרע נמעך הגיד נכתת (נתך) [ניתק] נכרת נמעכו הבצים או אחד מהם נכתתו נתקו נכרתו או אחד מהם ביצה אחת כיס אחד טומטום ואנדרוגינוס דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו וגו' בבצים ובגיד הכתוב מדבר ביצה אחת וכיס אחד הוו מום דכל בהמה יש לה ב' ביצים בשני כיסים ואיפשר דאתו בכלל ופרט וכלל דהוו מומין שבגלוי ואינו חוזר דהא ביצה נראית מבחוץ היא וכיס נמי ניכר מבחוץ שורה עמוקה אי נמי דהוי כנתוק וכרות כיון דליתיה כלל ביצה אחד בכיס אחת וילפינן לאדם בג"ש ואנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ואימעיט מדכתיב גבי בכור זכר למעוטי אנדרוגינוס דהוי בריה כדאמר' וילפינן לאדם נמי בגזרה שוה דהא כמום נמי הוי וטומטום לרבנן הוי משום ספיקא.
ט׳
ששה בידים וברגלים פסח ושרוע כתיבי באדם וגבוהה מחברתה נמי הוי בכלל שרוע האמור בתורה נשבר עצם ידו עצם רגלו דכיון שניכר הוי מום דכתיב גבי מומין או שבור וילפינן בג"ש דגרב לאדם. רגליו מבולמות נראה דילפינן בכלל ופרט וכלל דכתיב גבי בהמה וילפינן לאדם בג"ש דגרב גרב כדאמר'.
י׳
ארבעה בכל הגוף גרב יבש והוא האמור בכל התורה או גרב או ילפת והאי גרב הוי יבש מבפנים ומבחוץ כחרס כיון דכתיב גבי ילפת דהוי לח מבחוץ ויבש מבפנים דאי לאו הכי לא הוי מומא ובקללות הוי גרב לח מבחוץ מדכתיב בגרב ובחרס משמע דגרב לאו חרס הוי דהוא יבש מבפנים ומבחוץ אבל הכא דסמכיה לגרב אצל ילפת הוי גרב כחרס וילפת מגרב דקללות שהיא חזזית מצרית לח מבחוץ ויבש מבפנים דאין לה רפואה כדכתיב אשר לא תוכל להרפא.
י״א
כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום והוי בכלל חרוץ האמור בתורה דכתיב חרוץ גבי שבור מה שבור במקום עצם דבבשר לא מיקרי שבור אף חרוץ במקום עצם ודומיא דשבור דניכר הכא נמי חרוץ דניכר ואין הצלעות בכלל זה דאינם בגלוי. יבלת שיש בה עצם והיא האמורה בתורה ואיפשר דמשום דסמכיה קרא לחרוץ ושבור דלא הוו אלא עצם כדאמר' יבלת נמי לא הויא אלא אם כן יש בה עצם.
י״ב
שלשה מומין אחרים זקן וחולה ומזוהם דכתיב מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכי וילפינן להו לאדם כדאמר' אבל טרפה ויוצא דופן פסולה בבהמה ולא באדם דטרפה אסורה באכילה ואינה קרבה לגבי המזבח ויוצא דופן דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן וכהן המקריב לא מיפסיל בהני דלאו מום בגוף דנילף בג"ש אימעיטו נמי דכתיב אשר בו מום כדלקמן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביאת מקדש פרק ז׳

ג׳
מי שניקב סחוס אזנו בכרשינה בין [נקב] עגול בין נקב ארוך אם מצטרף לכרשינה הר"ז מום. כן כתב רבינו בפירוש המשנה מלא כרשינה שיעור גרגר כרשינה ואפילו היה הנקב לאורך או על איזה צורה שיהי' שמצטרף ממנו לכרשינה הר"ז מום. ונראה דבגמרא בעא מינה רב הושעיא מרב הונא רבה, כרשינה הנכנסת והיוצאת או כרשינה [העומדת] א"ל זו כו' כיו"ב שמעתי דתנן השדרה והגולגלת שחסרו כו' כמלא מקדח ובה"א כשינטל מן החי וימות [ויתיב] רב חסדא וקמיבעי ליה כו' ואיתמר רב ספרא א"ל כו' אישתיק וא"ל רב חסדא שמא מקדח וחיסומו שנינו וא"ל רב תחליפא כו' מקדח וחיסומו, ופרש"י כיוצא בו שמעתי מסיפא נפ"ל דקאמר מקדח וחיסומו שנינו דהיינו נכנס ויוצא, וזה כמו שפירש להלן על מקדח וחיסומו דלאחר שנעשה החור מצדדין את המקדח ונוטל מצידי הנקב ומרחיבין הנקב כדי שיכנס ויוצא המקדח בריוח והיינו חיסום שנוטל מה שחיסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנוס המקדח ברוחב. ופרש"י תמוה. והאמת כי הגמרא כוונה להא דתנן במסכת כלים פי"ג משנה ד' המעצד והאיזמל כו' והמקדח שנפגמו כו' ניטל חיסומן טהורין ופירשו הר"מ והר"ש בשם גאון בחודו של מקדח נותנין ברזל טוב וחוסמין פיהן שיהא חד לחתוך יפה והקצה שידביקו בו הוא יותר חד ונקרא חיסום להיותו עפ"י הברזל ומונע את המקדח מהבקיעה יעו"ש, וזה שאמר מקדח וחיסומו לפי שבלא החיסום הוא אינו ראוי למלאכתו ולכן אינו כלי ופליאה עצומה על רש"י איך לא זכר המשנה הזאת, אמנם לפי מה שמורה שטחיות השמועה דכיוצא בו שמעתי דהוא פשיטות לשאלתו אם כרשינה הוי הנכנסת ויוצאת א"כ אם נפרש דחיסומו כמו בכלים שם אין זו דמיון כלל דתמן בלא החיסום הוא אינו כלי גמור עדיין לכן הוי מקדח וחיסומו ומאי ענין לכאן ולכן פירש"י מה שפירש. [אח"כ ראיתי בפירוש רב האי גאון לסדר טהרות שנדפס מחדש וכתב שם בכלים על משנה זו כדאיתא בברכות וט"ס נפל שם שנראה שכוון לבכורות יעו"ש ושמחתי מאוד]: אולם כאשר נתבונן בזה נתפלא מאוד, דלפ"ז קא פשיט רב הונא רבה לר' הושעיא מעובדא דרב חסדא ורב תחליפא בר אבדימי תלמידו דשמואל, ורב חסדא הוי תלמיד שאין רבו צריך לו לרב הונא (סוף פרק ואלו מציאות) ואף רב תחליפא דהוא תלמיד שמואל רב הונא גדול ממנו, וזה פלא. (נ"ב. עיין רש"י ב"מ דף מ' ד"ה וכן אמר רבה יעו"ש.) אמנם רש"י כתב ה"ג ויתיב רב חסדא ואיתמר רב ספרא כו' [ולפ"ז היה מזכיר רב הונא את רב ספרא וגם זה פלא] ומזה מורה דלפני רש"י היה הגירסא יתיב רב חסדא והוא ענין בפני עצמו, והסוגיא מביאה דרך אגב לבאר משנה דאהלות כדרך הגמרא בכמה מקומות, אבל א"כ במה הוי כיוצא בה שמעתי דמורה ע"כ דהוי הבעיא של רב הושעיא מרב הונא כדרך שכתב רבינו אם הוי הכרשינה במקום אחד וזה נכנסת ויוצאת או אפילו ארוך אם מצטרף לכרשינה הוי מום וקא פשיט כיוצא בו שמעתי דתנן השדרה והגולגלת שחסרו כמה כו' כמלא מקדח, והפירוש דשם תנינן בהדיא ומייתי לה בפרק אלו טריפות (דף מ"ה) ובגולגלות שיש בה נקב אחד ארוך אפילו נקבים הרבה מצרפין למלא מקדח כו', וה"נ אעפ"י שכתוב במשנה מלא כרשינה הפירוש אפילו ארוך או על איזה צורה שיהי' ולא שיהי' הכרשינה כמדתו ממש שיהא נכנס בתוך החלל כרשינה. ולפ"ז נראה דרבינו הוי גריס הנכנסה ויוצאה או כרשינה [המרודדת] וכיו"ב בעי בפרק אלו טריפות (דף מ"ו) כזית מרודד מהו, וזהו פירושו המחוור, ואע"ג דלא מייתי הברייתא סמכי עלה דהוי ידוע להון, ומדמו מום לטריפות דבחי הוה חסרון, וזה עומק כוונת רבינו ודוק בכ"ז:
י״ב
הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כו'. נ"ב אבל זקן לבד כשר אף לכה"ג, משנה פ"ג דיומא ולקמן פ"ב מעבודת יוהכ"פ הזכיר רבינו חולה והוא כ"ז שאינו רותת יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביאת מקדש ז׳, מתוך הלכות ביאת מקדש שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ביאת מקדשכל הרמב״ם