רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק ט׳

עבודתו פסולה. זבחים ט"ו ב' ושם י"ד ב' ויומא מ"ט א' מנחות ו'. וחייב מיתה וכו'. סנהדרין פ"ג א' ב' ותוספתא פ"א דכריתות ופ"ב דזבחים וע"ע סנהדרין פ"א ב' ופ"ד א' וע"ע בספרי קרח פיסקא קט"ז. שאין חיוב וכו'. שם בספרי והזר הקרב יומת לעבודה אתה אומר לעבודה או לעבודה ושלא לעבודה אמרת מה בע"מ שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא לעבודה זר שענש בו מיתה דין הוא שיענוש בה לעבודה ושלא לעבודה הא מה ת"ל והזר הקרב יומת לעבודה עכ"ל והנה מהספרי הזה מביא רמב"ן בהשגותיו לס' המצות לאוין ס"ט להשיג על רבינו שפסק לעיל פ"ו ה"א דבע"מ לוקה על ביאה ריקנית למזבח יעו"ש והמגלת אסתר כתב שם וז"ל והראיה האחרת שהביא מהספרי שאומר ומה בע"מ שלא ענש בו מיתה לא ענוש בו אלא לעבודה נ"ל שהוא הפך כוונתו שהרי לא אמר לא הזהיר בו אלא עבודה דהוי משמע שאין אסור רק בעבודה אבל אמר לא ענש בו דמשמע דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר עכ"ל ולא ידעתי מהו סח הא לרבנן דפליגי עליה דרבי בסנהדרין פ"ד א' ליכא מיתה בבע"מ בעבודה וכן פסק רבינו לעיל פ"ו ה"ב יעו"ש ופשטא דהספרי כוותייהו אתיא ודוחק לומר דהספרי אתי כרבי דהא אמר בהדיא דבע"מ לא ענש בו מיתה וצע"ג על דבריו (שוב מצאתי במל"מ סוף הפרק בהלכה ט"ו בסופו שתמה עליו בזה יעו"ש). וזר לא וכו'. עי' זבחים ט"ז א' וספרי שם. הזכרים וכו'. עי' זבחים רפ"ג ועיין קדושין ל"ו א' יעו"ש.

על עבודה וכו'. עיין יומא כ"ד א' זבחים י"ח א' קי"ב ב' ד' א'. אלא על ארבע וכו'. פסק כרב שם ולא כלוי ועי' במל"מ שתמה הא בירושלמי שם ה"א הובא דר' יוחנן ס"ל כלוי ור"ש בן לקיש פסק כרב וא"כ הלכה כר' יוחנן יעו"ש ואולי אפ"ל דרבינו ל"ג כן בירושלמי ומפרש מאי דאיתא ביומא כ"ז ב' והרי תרומת הדשן וכו' משום דאין זר חייב עליה מיתה וכמו שפי' כן התוס' בד"ה למימרא וכו' מתחלה יעו"ש היטיב ומה שהשיבו התוס' ע"ז מהירושלמי דר' יוחנן ס"ל דזר חייב עליה מיתה י"ל דרבינו ל"ג ליה או דלא ס"ל כהירושלמי בזה ויש עוד לעיין בזה ועי' לקמן הלכה ח'.

כיצד על וכו'. כאן התחלת הלכה ג'. בין שזרק וכו'. שם ביומא כ"ד ב' זריקת דם בין לפנים בין לפני ולפנים. ונ"ל דמש"כ רבינו שזרק בפנים היינו על מזבח הזהב ובין שזרק בחוץ היינו על מזבח העולה. ומש"כ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם היינו שהזה על הפרכת ולפני ולפנים כן נראה לענ"ד בזה ודלא כמש"כ מרן. ומש"כ דחייב על אחת מכל ההזיות נ"ל דיצא לו זה מהא דזבחים ל"ח ב' יעו"ש היטיב דחייב על שלש מתנות שבחטאת יעו"ש וע"ע זבחים ק"י א' יעו"ש היטיב דחייב על זריקה אחת אם זרק בחוץ ועי' ירושלמי יומא פ"ב ה"א שתלה חיוב דזר בהא דחיוב דשחוטי חוץ וכן משמע בזבחים קי"ב ב' והבן היטיב. ועוד י"ל דהא דהזה הזאה אחת וכו' קאי על חטאת העוף והא דלא קחשיב הממצה בעולת העוף י"ל משום דבגי' לא היה זה בברייתא וכמו שמבואר מדברי התוס' שם בד"ה והמקטיר וכו' יעו"ש והטעם דהוא בכלל המזה דהוא בכלל הזאה שבחטאת. וק"ל ופשוט ובזה מיושב מה שהקשה מרן על רבינו למה לא קחשיב הממצה יעו"ש והתימה שלא שת לבו לדברי התוס'. בין שהזה וכו'. עיי"ש כ"ד א' דזה חייב בין לרב בין ללוי. ומש"כ מכל הזיות הקרבנות המצורע. היינו שבא להוסיף מתן הדם והשמן על התנוך והבהונות ומתן השמן נכח קדשי הקדשים (ועי' רש"י שם ביומא שכתב שם בד"ה שבע הזאות וכו' ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב והזה מן השמן באצבעו וכו' ועי' לקמן פ"ד מהל' מחוסרי כפרה ה"ב ובר"ש פי"ד דנגעים מ"י ובקרבן אהרן בתו"כ פרשת מצורע פ"ג פרשה ג' שכתב דההזאה לא היו בהיכל רק בעזרה בשער נקנור נוכח בית קה"ק יעו"ש היטיב וכ"כ רש"י במנחות כ"ז ב' וע"ע פסחים פ"ה ב' זבחים ל"ב ב' וש"נ). ודע דאין להקשות בהזה לפני ולפנים תיפוק לי דחייב מיתה אביאה בפנים כמש"כ לעיל פ"ב ה"ג די"ל דמיירי דשגג בביאה והזיד בעבודה וכמש"כ התוס' ישנים שם ביומא או דמיירי דנכנס דרך משופש וכה"ג בענין דפטור על הביאה יעו"ש בפ"ב.

הקטיר איברים וכו'. למד כן מהא דאיתא בזבחים קי"ב ב' דהמעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ומותר העומר ושני הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות וכו' אין בהם משום זרות מבואר מזה דדווקא הני משום שאין דרכן להקטיר אבל בדבר שדרכו להקטיר חייב משום זרות ועי' תוס' יומא כ"ד ב' ד"ה והמקטיר וכו' יעו"ש היטיב. הפך איברים וכו'. עי' יומא י"ב א' ושבועות י"ז ב' ועי' לעיל פ"ד ה"ג יעו"ש. שהקטיר כזית וכו'. זה נלמד מהסוגיא שאביא בסמוך ד"ה קטרת על. קטרת על וכו'. מקורו מהא דאיתא בזבחים ק"ט ב' פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בהקריב בחוץ כזית מקומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים דר"א פוטר עד שיקריב כולן ורבנן מחייבי בכזית ושם בש"ס מייתי ברייתא דהמקטיר כזית קטרת בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור קס"ד מאי פטור זר אמאי הקטרה היא ומסיק אמר רבה בהקטרה דהיכל כו"ע לא פליגי (דחייב בכזית) כי פליגי בהקטרה דפנים דר"א ס"ל מלא חפניו דווקא ורבנן ס"ל לאו דווקא ומקשה אביי והא כי כתיבא חוקה בהקטרה דפנים הוא דכתיבא וע"כ מסיק אביי דבהקטרת פנים כו"ע לא פליגי כי פליגי בהקטרה בחוץ (ר"ל שהקטיר כזית מקטרת דלפני ולפנים בחוץ) ורבנן ס"ל ילפינן פנים מחוץ (ר"ל ילפינן קטרת דלפני ולפנים מקטרת דהיכל) ור"א ס"ל לא ילפינן פנים מחוץ ורבא מתרץ דפליגי בקבעינהו במנא יעו"ש היטיב. נמצינו למדין מזה דהקטרת קטרת בכזית חייב לרבנן בחוץ וכן זר בפנים מדמקשה אמאי פטור זר הא הקטרה היא מבואר מזה דכל שהיא הקטרה זר חייב עליו ולכן בהקטרה דהיכל דהלכה כרבנן דחייב בכזית בחוץ זר נמי מחייב עלה בכזית אבל קטרת דלפני ולפנים בעינן מלא חפניו דווקא דאי לאו הכי לא הוי הקטרה וזה ברור בכוונת רבינו והנה מרן העיר בזה וכתב וצ"ע ולא ידעתי מאי קשה ליה בזה. שוב ראיתי במל"מ לקמן פי"ט מהל' מעשה הקרבנות ה"י בד"ה ומש"כ רבינו כל דבר וכו' שביאר כוונת מרן יעו"ש היטיב ובמש"כ שם. ועיין מל"מ שתמה למה לא הביא רבינו הא דהקטיר דבר פסול יעו"ש וי"ל דא"כ תיקשי ליה ברייתא דרב דאמאי לא חשיב זה אלא ודאי דבכלל המקטיר הוא וה"נ י"ל לרבינו וק"ל ופשוט.

שני גזרי וכו'. עיי"ש ביומא כ"ד ב' וכ"ז ב' וכ"ח א' ועי' תוס' ישנים שם דרב ולוי פליגי עליה דר' יוחנן בזה ועי' בירושלמי יומא שם פ"ב ה"א דהתם איתא דהכל מודים דחייב זר מיתה יעו"ש היטיב ובש"ק שם מש"כ בזה. היוצק והבולל וכו'. כל זה מבואר בזבחים קי"ב ב' במשנה לבד מהמסדר הבזיכין והמצית אש במזבח דליתא שם והנה סידור בזיכין מבואר ביומא שם כ"ד ב' אבל המצית אש במזבח לא נזכר שם ואדרבה שם איתא דהמדליק את המנורה פטור דהדלקה לאו עבודה היא ופריך והתניא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר וכלי שרת ומשני הצתת אליתא עבודה היא הדלקה לאו עבודה היא יעו"ש ומשמע מזה שהיא עבודה גמורה וחייב עליה זר. אבל י"ל דבאמת עבודה היא אבל לאו עבודה תמה וכמש"כ מרן דיש אחריה עבודה דשני גזרי עצים ולא דמי להדלקת הנרות דאילו הוה עבודה היתה עבודה תמה משא"כ בזה וי"ל דזה כוונת הש"ס דקאמר התם אלא מעתה זר שסידר את המערכה ליחייב ומשני איכא סידור שני גזרי עצים ופשוט. ועיין בתו"כ אחרי פ"י פרשה ז' דאיתא שם יכול היוצא והיוצק והבולל וכו' והאי היוצא אין לו ביאור ונ"ל כי צ"ל היוצת ור"ל המצית אש במזבח (ועיין תוס' ישנים ביומא שם בד"ה הצתת וכו'). והא דלא מייתי רבינו המדליק את הנרות י"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל דהמטיב היינו המדליק כמש"כ לקמן פ"ג מהל' תמידין ומוספין הי"ב יעו"ש. ועיין לקמן הלכה ז'.

כשרה בזרים וכו'. עיין ברכות ל"א ב' פסחים ס"ד ב' יומא כ"ז א' זבחים ל"א ב' מנחות י"ט א' ת"כ ויקרא פ"ד פרשה ד'. בין קדשי וכו'. עי' יומא כ"ה ב' יעו"ש היטיב ושם מ"ב א' וזבחים י"ד ב' וס"ח ב' ומנחות ו' ב' לענין פרה ודו"ק ובתו"כ צו פ"ח פרשה ד' יעו"ש. וכן ההפשט וכו'. יומא כ"ו ב' כ"ז א' יעו"ש היטיב ועי' תוס' ישנים ביומא מ"ט ב'. עצים למזבח וכו'. שם יעו"ש היטיב.

כשרה בזרים וכו'. שם ביומא כ"ד ב' ועיין מרן בשם ריטב"א מש"כ להקשות מדכתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות יעו"ש מש"כ בזה ובאמת לק"מ דזר אסור ליכנס למקדש וא"כ היה צריך כהן להדלקה אבל אם אירע שהוציאו לחוץ והדליקו באמת כשר אף בזר כיון דלאו עבודה היא ועל תירוץ הריטב"א שכתב שלא מצינו בלשון חיוב לכאורה יש לעיין דהא כתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (בפרשת תצוה) ואולי שם הכוונה על ההטבה ולא על ההדלקה. אבל זה אינו דהא כתיב מערב עד בקר והיינו ההדלקה ואולי יפרש דה"ק שיערוך אותו שידלק מערב עד בקר (ולפי"ז י"ל דשפיר השמיט רבינו לעיל בהלכה ה' הדלקת הנרות דבהטבה פסול זר ורק אין חיוב מיתה עליו משא"כ בהדלקה דכשר ומותר בזר וק"ל) ודע דקושיית הריטב"א מוזכרת בתוס' ישנים ביומא שם יעו"ש היטיב. והוציאן לחוץ מותר וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות עכ"ל הא דפשיטא ליה דזר שהדליקן כשרות היינו מדהקשה הש"ס שם ביומא אהא דאמר דהדלקה לאו עבודה היא מהא דכתיב ונתנו בני אהרן הכהן וכו' שצריכה הצתת אליתא כהן כשר וכלי שרת מבואר מזה דהא הדלקת נרות לא בעי כהן כשר וכלי שרת דלענין זה לאו עבודה היא (ועוד מוכח כן מדתירצו בזבחים י"ד ב' מידי דהוי אמראות נגעים וכו' ולא אמר מידי דהוי אהדלקת הנרות וק"ל) וא"כ לא ידעתי מאן מפיס דלא כשר לכתחלה בזר והכי משמע קצת מדברי הריטב"א שהובא במרן שהקשה מבהעלותך את הנרות וק"ל.

צריכה כהן וכו'. עיין ביומא כ"ג ב' פלוגתא דר"י ור"ל בבע"מ אם כשר בהרמה ור"י ס"ל דד"ה דפסול בהרמה ובירושלמי איתא שם הוא זר הוא בע"מ יעו"ש ועד כאן לא פליגי ריש לקיש רק לר' אליעזר דמכשיר בע"מ בהוצאה אבל לרבנן דפסלי בהוצאה כ"ש בהרמה ועיי"ש בתוס' ד"ה יש עבודה וכו' שמשמע מדבריהם דבאמת בע"מ עדיף מזר יעו"ש וזהו היפך הירושלמי ויש לדחוק ועי' לקמן פ"ב מהל' תמידין ומוספין הט"ו דרבינו ס"ל דגם בהוצאה פסולין בע"מ א"כ גם ר"ל מודה דהרמה צריכה כהן ופשוט. ואינו חייב וכו'. עי' לעיל ה"ב יעו"ש. וכן אם וכו'. בזה כו"ע מודו ואפילו לוי דהיכל דומה לקדשי הקדשים בזה דבעינן דווקא עבודת מתנה ולא עבודת סילוק כדפשיט רבא שם כ"ד ב' ועיי"ש בתוס' ישנים שהקשו מאי איבעיא ליה לרבא יעו"ש.

פורקה וחוזר וכו'. אף דאתקיף עלה ר' זירא וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר עיי"ש בתוס' ישנים שכתבו וז"ל מיהא זר וודאי מוזהר עליהן דכתיב צו את אהרן וגו' היא העולה על מוקדה וגו' ולעיל נמי אמרינן דסידור גזירין בעי כהונה (הן אמת שלא הבנתי מאי ראיה מייתי משני גזרין דהתם חיובא נמי איכא כדלעיל סעי' ה' וכמסקנת הש"ס שמה) אבל הכא אמרינן בפסול (צ"ל בחיוב) מיתה וא"ת מנין שאין כאן פסול מיתה לפי שהיא כשרה בלילה הא גבי זר הקרב יומת לא כתיב יום ולא ממעטינן לילה י"ל דפשיטא ליה שאין עבודה חשובה אלא של יום וביום צוותו כתיב לחייב עליה מיתה עכ"ל וזהו דעת רבינו ועי' מש"כ מרן.

אין חייבין אלא וכו'. הטמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מבואר בזבחים קי"ב ב' ובע"מ ליתא שם רק י"ל דלמד זה דבתו"כ אותו הלשון שנאמר גבי שחוטי חוץ באחרי מות פ"י פרשה ז' אותו לשון נאמר באמור פ"ב פרשה ג' ושחוטי חוץ כבר איתא במשנה בזבחים שם דבעינן עבודה תמה. (שוב ראיתי להמל"מ שכ"כ יעו"ש) ועי' עוד לקמן פ"ג מהל' תמידין ומוספין ה"י במל"מ קצת אריכות דברים בזה יעו"ש היטיב ואי"ה במקו"א יבואר עוד מזה ויש להביא ראיה קצת מהא דזבחים ט"ו ב' שיליף דזר ששימש שחילל ק"ו מבע"מ יעו"ש וא"כ איכא למיפרך מה לבע"מ שכן לא חילק בין עבודה תמה לשאינה תמה משא"כ בזר אלא ודאי דאין לחלק ויש לדחות דמ"מ לאו איכא בזר בכל עבודות וא"כ לא גרע מבע"מ אמנם לרבי דס"ל דבע"מ במיתה א"כ שפיר יש להוכיח משם. (ודע דהא דמשיג הרמב"ן על רבינו בס' המצות על מאי דמחייב רבינו בבע"מ אביאה ריקנית וכמש"כ לעיל ה"א מההוא דספרי י"ל דה"ק הספרי דחייב על עבודה תמה וכמו אותו לשון דת"כ דכוונתו על עבודה תמה ואף דחייב אביאה ריקנית מ"מ בעינן שעיקר ביאתו היתה לעבודה תמה י"ל דדווקא בבואו למזבח חייב אביאה ריקנית אבל כל שלא בא למזבח ואינו חייב רק מחמת עבודה בעינן עבודה תמה דווקא. ויש לעיין בזה). והא דלא כתב רבינו מחוסר בגדים המבואר במשנה י"ל משום דהוי כמו זר והוי כמו רחוץ ידים ורגלים. וכן שתויי יין עיין זבחים י"ח א' ועיין במל"מ. ועיין זבחים כ"ד א' יעו"ש ברש"י ותוס' דהוי הכל מטעם זר יעו"ש היטיב. ועיין בחי' פנים מאירות לזבחים שהעלה דשתוי יין חייב מיתה אף בעבודה שאינה תמה וראייתו מהך דתוס' זבחים ט"ו ב' ד"ה אתיא וכו' שכתב וז"ל וצ"ע אמאי לא יליף מק"ו דיושב דאינו במיתה וגם זר דאינו במיתה בקבלה לפי שאינה עבודה תמה ומחללי כ"ש פרועי ראש דבמיתה דמחללי עכ"ל ומינה מבואר דפרועי ראש חייבין מיתה אף בעבודה שאינה תמה וה"ה לשתויי יין יעו"ש היטיב אבל באמת אין זה מוכרח כ"כ דנימא דהתוס' מחייבי מיתה בפרועי ראש אף שלא בעבודה תמה די"ל דה"ק אמאי לא יליף דפרועי ראש מחללי עבודה בעבודה תמה דחייבים עליהם מיתה ונילף ק"ו מזר דמחלל עבודה אף בשאינה תמה וכ"ש דפרועי ראש מחללי עבודה בעבודה תמה והבן. ועי' תו"כ שמיני פרשה א' (אחר מכילתא דמלואים) וז"ל חקת עולם לדורותיכם לרבות יציקות ובלילות ותנופות והגשות וקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות והזאות עכ"ל ומזה מבואר דשתויי יין חייב אף על עבודה שאינה תמה. ואולי אפשר דהתם לענין איסורא מיירי ולא לענין חיוב מיתה. אף דלרבינו אף בביאה ריקנית יש איסור י"ל דהיינו דווקא מן המזבח ולפנים וכמש"כ בפ"א הט"ו יעו"ש ויש לעיין בזה לדינא. (ולכאורה מוכרח לומר דהתו"כ מיירי לענין איסור ועיי"ש בקרבן אהרן אות ח' ודו"ק היטיב).

טבול יום ומחוסר כפורים וכו'. עיין בראב"ד ובמרן (ויש לעיין אמאי לא כתב נמי שתויי יין וצ"ע) ומבואר מזה דיש לחייב שתים במחוייבי מיתה בידי שמים ועי' לעיל במל"מ בפ"ב ה"ב יעו"ש היטיב ודו"ק. ואם היה זר וכו'. עיין מרן ועיין תוס' יבמות ל"ב ב' בד"ה בע"מ וכו' יעו"ש היטיב. ועי' ספרי קרח פיסקא קט"ז לכאורה לא משמע כן ויש ליישב.

חייב משום וכו'. עיין כל הסוגיא ביבמות ל"ב ב' (ובירושלמי פ"ב דשבת ה"ה) דר"ח ס"ל דחייב שתיים ובר קפרא ס"ל דחייב אחת ומסיק התם דפליגי אליבא דר' שמעון ובבת אחת אבל לר' יוסי לכו"ע חייב שתים יעו"ש דמסיק בתיובתא על בר קפרא וס"ל דבבת אחת כו"ע לא פליגי דחייב תרתי ולא פליגי ר' יוסי ור"ש רק באיסור כולל ולר"י באיסור כולל חייב ג"כ שתים. ורבינו דס"ל דבאיסור כולל חייב שתים א"כ שפיר פסק כאן דבכל ענין חייב שתים. ובאמת דברי הראב"ד תמוהים שכתב דמיירי כאן בבת אחת כגון שהביא שתי שערות בשבת ובע"מ שחתך אצבעו בסכין טמאה. וכבר תמה עליו מרן בזה (ועוד יש לתמוה קצת למה כתב דבע"מ מיירי שחתך אצבעו בסכין טמאה ולמה לא כתב כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי כמו שמבואר שם בש"ס ובזה י"ל דה"ק דבזר ששימש בטומאה ליכא לאוקמי רק באייתי שתי שערות בשבת אבל בבע"מ יש לאוקמי בתרי גווני באייתי שתי שערות ואיטמי א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה) והיותר נ"ל כי גם הראב"ד לא פליג אדינא רק משום דמסיק בהשגה הקודמת ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת והנה רוצה לאשכוחי גם כאן איסור בת אחת וזה פשוט לו באיסור כולל לכן משכח נמי דיכול להיות בבת אחת. ועיין מל"מ שכתב דבע"מ שתוי ששימש פטור הכי איתא בת"כ פרשת שמיני יעו"ש וכבר נכלל זה בדברי רבינו פ"א ה"א יעו"ש.

שעבד ע"ז וכו'. זה דעת רב ששת במנחות ק"ט א' דהלכה כוותיה לגבי דרב נחמן באיסורי כמש"כ התוס' בעירובין ל"ב א' ועי' מש"כ לעיל פ"ד הט"ו ועי' מרן. או המשתחוה וכו'. שם ע"ב וכרב ששת. אבל השוחט וכו'. שם א' וכרב ששת דדווקא בשוגג ולא במזיד. ואעפ"כ וכו'. דלשון הש"ס משמע שם דלכתחלה בכל ענין אסור ורק בדיעבד שרי ועי' במרן.

חוץ למקדש וכו'. שם במשנה ק"ט א' וע"ב שם ובע"ז נ"ב ב'. כלים שנשתמשו וכו'. בע"ז שם. שאם עבד וכו'. עי' מרן הטעם שאינו אלא קנסא בעלמא כדאיתא בע"ז שם.

העובד ע"ז. כאן הלכה י"ג. הזר. כאן הלכה א': בע"מ. פ"ו הלכה א' ב': הערל. שם הלכה ח': הטמא. פ"ד הלכה א': טבו"י. שם הלכה ד': מחו"כ. שם הל' ד' ה': האונן. פ"ב הלכה ז': השכור. פ"א הלכה א': מחוסר בגדים. פ"י מהל' בית הבחירה הלכה ד': היתר בגדים. שם הלכה ה': פרום בגדים. פ"א הלכה י"ד: פרוע ראש. שם הלכה ח': שלא רחוץ וכו'. פ"ה ה"א: היושב. שם הלכה י"ז: מי שיש בידו וכו'. שם: מי שיש בין וכו'. שם: מי שעבד וכו'. שם הלכה י"ח. כל הדברים הללו הנזהר בהם עליהם ח"י ח"י. מפרוע ראש וכו'. כבר נתבארו היטיב במקומם. ועי' בבכורות מ"ה ב' דחשיב פסולים בבהמה וכשרים באדם מי שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם מבואר מזה דבהמית אדם כשר לעבודה וכ"כ תוס' ביבמות ז' א' ד"ה שנאמר וכו' ותוס' סנהדרין ל"ה ב' ד"ה שנאמר וכו' (ומדלא הביאו ראיה מכאן מבואר שלא היה זה בגירסתם) ועי' כאן במל"מ. והנה מצאתי כאן את שאהבה נפשי במל"מ שחקר אם זר חייב על ביאה ריקנית יעו"ש היטיב והנה כבר עמדתי על חקירה זו בסי' י"א ס"ק ל' יעו"ש היטיב. והנה כל דבריו פשוטים המה והנה בכמה דברים כוונתי לדעתו בעזר ה' יעו"ש היטיב. והנה אף שלדעתו דלרבינו חייב זר אכניסה ריקנית למזבח ולפנים אבל מ"מ אנגיעה לא מצינו שיתחייב ודברינו שם אינם מופרכים בעזר"ה. והנה מהתוס' דסנהדרין פ"ג א' ד"ה ולא משום וכו' משמע לכאורה דזר אינו חייב אביאה ריקנית דהקשו בטמא הא בלא"ה חייב משום כניסה שכתב וז"ל ואפילו איכא מינייהו דלא אפשר בלא שהייה חשיב כולהו משום זרות ומשום מחוסר בגדים עכ"ל מבואר מזה דזרות ומחוסר בגדים אין חייבין משום ביאה ריקנית אבל י"ל דאין חייבים מיתה על ביאה ריקנית אבל לעולם לאו איכא. ודע דלכאורה משמע מהמל"מ שבמחילת כת"ר אישתמיט מיניה דברי התוס' לשעתו. שהקשה אסברת המגילת אסתר שהוכיח מדלא חשיב שם בע"מ מבואר מזה דבע"מ בלא"ה לוקה. וכתב ע"ז המל"מ וז"ל ועוד כפי סברתו אמאי תני ולא משום טומאה הא בלא"ה חייב כרת משום כניסתו בטומאה וחיוב זה דכניסה בטומאה שייך בכל החלוקות השנויות שם והחלוקה שכתב רבינו בפ"ד מהל' אלו שיתחייב מיתה משום עבודה ולא יתחייב כרת משום הכניסה לא שייך בכל הני שנשנו כמבואר ועל כורחין אית לן למימר דהוצרך התנא לומר דבהני עבודות ליכא משום טומאה כדי ללמדנו דלא נימא שיתחייב שתים אחת משום כניסה ואחת משום עבודה א"נ כגון אם שגג בכניסה והזיד בעבודה דאיצטריך התנא לומר דבעבודות אלו אינו חייב כלל וכההיא דאיתא ביומא נ"ג א' עלה דאמרינן שאם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה שהקשו ותיפוק ליה משום דמעייל ביאה ריקנית ותירץ רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה ומכל הני טעמי הוה יכול למיתני בע"מ עכ"ל והנה הלא תוס' הקשו קושיא זו בסנהדרין שם וז"ל וא"ת תיפוק ליה משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכה"ג פריך ומשני בשבועות י"ז א' וכו' ועבודות דהכא נמי איפשר למיעבד בלא שהייה ואפילו איכא מינייהו דלא אפשר בלא שהייה וכו' יעו"ש היטיב וא"כ אפ"ל כי המגילת אסתר קאי בשיטתייהו ובבע"מ לא שייך כן. הן אמת דבר"ן שם בחי' תירץ נמי תירוץ המל"מ יעו"ש ובאמת דאיכא עוד תירוץ כגון שנכנס דרך גגות דפטור על הכניסה ולא שהה וע"ע אריכות דברים בזה להמל"מ פ"ג הי"ט יעו"ש היטיב. והנה יש עוד נפק"מ לחייבו שתים וכמש"כ לעיל סעיף י"א. אך מה שאני תמה על בעל המגילת אסתר והוא הא דעתו דבע"מ ששימש במיתה וכמש"כ לעיל ס"ק ג' יעו"ש היטיב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ליתני נמי בע"מ ואי משום דבלא"ה חייב על כניסה להיכל הא בכניסה ריקנית אינו חייב מיתה משא"כ בעבודה תמה חייב מיתה והרי הוא ממש דומה לזר (הן אמת כי דבריו תמוהים שמה וכמש"כ שם) אך י"ל כי באמת ס"ל להמגילת אסתר דבזר אין שום לאו בכניסה ריקנית לכן חשב אותו המשנה משא"כ בבע"מ ודלא כסברת המל"מ דבזר נמי יש לאו אביאה ריקנית.

זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'. ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ז:). ומ"ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת. סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. ומ"ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'. בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל וזר לא יקרב אליכם: איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן. כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר:

אע"פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'. בזבחים (דף קט"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ"ד). ומ"ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'. מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ"ד) ואע"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש"י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג:

כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ. לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש"י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה"כ. ומ"ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע. שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש"י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה"כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא:

כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא. בפרק שני דשבועות (דף י"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה"ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'. כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון:

והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'. בפרק שני דיומא (דף כ"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'. אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים:

שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה. בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'. בסוף פרק שני דיומא (דף כ"ו כ"ז):

ומ"ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים. שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש"י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב"א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ"ל. ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן כתב הראב"ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ"ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים:

הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'. כבר כתבתי דבפ"ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה. כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן:

סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'. בספ"ב דיומא (דף כ"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש"י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ"ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע"כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף:

הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'. בסוף זבחים (דף קי"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר"י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ"ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ"ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה:

כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת. כתב הראב"ד א"א בתוספתא פרק י"ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר"י קורקוס ז"ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ"ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. ומ"ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות. בתוספתא דבזבחים פרק י"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה:

זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'. בס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב״ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ״ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ״ש בפ״ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה:

כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה"ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע"ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'. גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. ומ"ש אבל השוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח. שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע"ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע"ז א"ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו (בעון ע"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע"ז ואע"ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע"י עצמו בדיעבד קאמר:

מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. ומ"ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו. בפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נ"ב) בעיא דאיפשיטא. ומ"ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם:

נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'. ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים. מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י"ז:) ופרק כ"ג. ומ"ש והשוחט לע"ז בשוגג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: סליקו הלכות ביאת המקדש

זר שעבד במקדש כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דזבחים ושם למדו שעבודתו פסולה מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. דדרשינן בני ישראל גם הם ינזרו ולא יחללו דאי לאו בני ישראל קרא יתירא הוא כאשר נתבאר שם. גם למדו אותו עוד שם מק"ו מבעל מום שאוכל ומחלל עבודה. ופרק הנשרפין אמרו שהוא במיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ואזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם ונתבאר גם פ"ב דזבחים. ובספרי פ' קרח אמרו והזר הקרב לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום וכו' עונש שמענו אזהרה מנין כו': איזהו זר כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ביאור דברי רבינו שכתב כל שאינו מזרע אהרן הזכרים כלומר שאינו מן הזכרים של זרע אהרן. לאפוקי נקבות שאפי' שהם בנות כהן נקראים זרים לענין עבודה וזהו שלמד מקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן ואי למיעוטא כל שהוא מן הנקבות דהיינו בן כהנית. הא מלבית אבותם הוא דאיכא למילף הכי ואפשר ששניהם בכלל דברי רבינו ושנאמר אחדא מינייהו קאי. וא"נ דמבני אהרן אפשר למעט שניהם דבני אהרן ולא בני נקבה כהנת: בני אהרן ולא בנות אהרן כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל צריך טעם למה הוצרכו כמה מיעוטים למעט בנות אהרן דחד סגי. וי"ל לפי שאינם כזרים לגמרי לאכילת תרומה והמורם מן הקדשים כאשר נתבאר במקומו לכך צריך למעט אותם מכל עבודה ועבודה מארבע עבודות ועדיין צ"ע:

אעפ"י שהזרים מוזהרים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל יומא פ"ב אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין. ולוי תני אף תרומת הדשן. מ"ט דכתיב עבודת מתנה אתן וגו' והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. פירוש עבודה שאתה נותן על המזבח ולא עבודה שאתה מסלק מעל המזבח. ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח. ורב לרבות שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. פירוש הזאות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר של ציבור ופר משיח ושל יום הכפורים. ושבמצורע פירוש שמזה מלוג שמן בהיכל. וסד"א דהני לאו דבר המזבח מיקרי להכי אתא לכל לרבויינהו, והקשו בתוס' ניסוך המים וניסוך היין מנה אותם בשתים והזאות דם והזאת שמן לא מנה אותם אלא כללם במלת זריקה. ותרצו דניסוך מים וניסוך יין חשיבי ומשכחת להו שבאים בפני עצמם ולהכי חשיב להו תרתי אבל הזאות שמן באות בגלל זבח שיש בזבח מיני דמים והכל בכלל זריקה. ובברייתא אמרו שם זריקת דם אחד זריקת דם בפנים ואחד לפני לפנים. וכתב רש"י ז"ל אחד זריקת דם בחוץ על המזבח ובין לפנים הזאה שעל הפרוכת ובין לפני לפנים שעל הבדים דיוה"כ, נראה מלשון זה שהוא גורס אחד זריקת דם בחוץ ואחד לפנים וכו' או אפשר דלשון זריקה הוא דמפרש דבלפנים ל"ש לשון זריקה אלא לשון הזאה וקרי לה זריקה אגב זריקה שעל מזבח בחוץ שהי' נזרק הדם והויא בכלל. דכל מין דמים בכלל כאשר נתבאר:

כיצד על הזריקה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל היינו זריקת בין הבדים וזריקת לפני הכפורת דהכל נקרא לפנים שהוא בפנים בהיכל. בין זריקת חוץ היינו על המזבח החיצון והוא כולל כל הדמים הניתנים על המזבח החיצון, והכי אמרי' תניא כוותיה דרב עבודות שהזר חייב עליהם מיתה זריקת הדם בין לפנים בין לפני לפנים והמזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף והמנסך ג' לוגין מים וג' לוגין יין ע"כ. והמזה והממצה מדם העוף הכל הוא בכלל זריקת דם על המזבח החיצון ואגב דאיירי בעולת העוף נקט והמקטיר בעולת העוף אבל ה"ה בכל שאר ההקטרות וזהו שכתב ז"ל כיצד על הקטרה הקטרת אברים או קומץ ולבונה וכו':

כיצד על ההקטרה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' פרת חטאת אמרו במשנה המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתהל"ח ולחם הפנים. ושיירי מנחות והיוצק והפותת והבולל והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין לא משום זרות כו' וכתב רש"י ז"ל דכל הנך הקטרות בדבר שדרכו לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהם עבודה לאו עבודה נינהו כדאמרי' ביומא כו', גם שם נתבאר בברייתא הטעם ומינה דהקטורת שכתב רבינו שאינם דבר שנאכל שחייב וכ"כ רש"י ז"ל שהכל בכלל הקטרה שהזכיר רב ביומא. ובפרק השוחט והמעלה אמרו במשנה דקומץ והלבונה והקטורת שהקריב מאחת מהם כזית בחוץ חייב. והקטרה בחוץ וזר בפנים שוים הם. ופ"ב דשבועות אמר ר"ה זר שהפך בצינורא חייב מיתה וכאשר נתבאר בפ"ב בדין הטמא ששימש. ובפ' השוחט והמעלה מסקינן דלכ"ע בפנים מלא חפניו דוקא כשיעור המפורש בתורה והוא דעת אביי ורב אשי שם. ופרס של כל יום אינו מפורש ובכזית הויא הקטרה אבל מלא חפניו הויא עכובא וצריך להקטיר בבת אחת דחוקה כתיבה וכאשר יתבאר במקומו ופ' כל המנחות באות מצה. גם פ' השוחט ופ' הקומץ אמרו אין הקטרה פחותה מכזית. ועוד יתבאר זה בע"ה: וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל תנן בזבחים פ' השוחט הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהקריב מהם כזית בחוץ חייב ור' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. וקי"ל כרבנן וה"ה לזר העובד. וא"ת והא אמרי' התם על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר והרי חסר הוא דפרס בשחרית ופרס בערבית בעינן. ופרס היינו חצי מנה. תדע שהרי ביוה"כ לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כאשר כתב הרב ז"ל בסמוך. וי"ל דהיינו דאמרי' בגמ' אמר רבא בהקטרה בהיכל כ"ע לא פליגי דמודה ר"א דבכזית הויא הקטרה לחייב עלי' שבכל יום לא נאמר בתורה שיעור מפורש. והא דאמרי' פרס בשחרית ופרס בין הערבים שיעורא דרבנן הוא וכפרש"י ז"ל וזהו שכתב הרב ז"ל בסמוך מלא חפניו המפורש בתורה. משמע דפרס אינו מפורש בתורה אלא מדרבנן ולפיכך כזית הוי שיעור שלם ולא חסר דפחות מכזית לאו כלום הוא. וא"ת אי כרבא מתרצת לה הא איהו דאמר כ"פ בהקטרה דבפנים דמ"ס מלא חפניו דוקא. ומ"ס מלא חפניו לאו דוקא. הא ל"ק דבהא פסקינן כאוקימתא דאביי דאמר בהקטרה בפנים כ"ע לא פליגי דמלא חפניו דוקא. כ"פ בהקטרה דהיכל. מ"ס ילפינן פנים מחוץ. ומ"ס לא ילפי' פנים מחוץ. פי' דכ"ע בפנים מלא חפניו בעינן ובהיכל כ"ע מודו דבכזית מתחייב. כ"פ כגון שהקטיר כזית מן הקטורת של חפינת פנים בחוץ וכו' הא למדת כי לכל האוקמתות מתחייב בהיכל בכזית שזהו שיערו מן התורה שאם הקטיר כזית בבקר וכזית בערב יצא מן התורה. אלא שאמרו רבנן פרס בבקר ופרס בין הערבים. ובפנים לכ"ע לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כדכתיב בקרא כאשר כתב הרב ז"ל. וא"ת והא מתני' וכל השקלא וטריא דידי' לא איירי אלא במקטיר בחוץ. ל"ק דהא אמרינן התם בהדיא עלה דברייתא דת"ר המקטיר קטורת בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור קס"ד מאי פטור. פטור זר ואמאי הקטרה היא. דהא האי תנא מחייב עלה בחוץ וכפרש"י ז"ל. ומשמע דבכל מקום דחייב עלה בחוץ זר מחייב עלה דשוין הם:

והמסדר שני גזירי עצים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גם בפ"ב דיומא אמר ר"א אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב לפי שעבודה תמה היא. פי' שהרי הוא סוף עבודת סידור העצים וכל עבודה שאח"כ עבודה בפני עצמה היא ואינה גמר עבודת הסידור. ושם למדו מדכתיב וערכו עצים כו' דסדור עצים בעי כהונה. ורב פליג התם אר' יוחנן והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ"ש הכא דמר זוטרא מסייע לי' ממתני' שם בסו"פ: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ודע כי סידור המערכה אינה עבודה תמה. דהא איכא אחרי' שני גזירי עצים. והכי אמרי' התם בהדיא. ומשמע נמי שהעצים קרבן הם. דאי לאו הכי לא הוי אמרי' זר שסידר את המערכה ליחייב ואמרי' איכא סידור שני גזירי עצים לא עבודה תמה היא דהא איכא סידר אברים לא קי"ל כוותי' אלא כר' יוחנן דפליג עלי' וכדכתיבנא לעיל: אבל היוצק כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל כבר הוזכר ופ"ב דיומא על מימרא דרב כתב רש"י ז"ל ארבע עבודות אעפ"י שכולן מוזהר עליהם אין חייב מיתה אלא על ארבע אלה. גם הריטב"א ז"ל כתב ודוקא לענין מיתה. אבל אזהרה בכל עבודה איכא. ואפי' עבודת סילוק ושיש אחרי' עבודה וקרא דנקט לדרש. מיתה כתיב בי' וכ"כ רש"י ז"ל עכ"ל גם בפ' פרת חטאת כ"כ והרי אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר כו'. והדברים מבוארים פ' הנשרפין ופ"ב דזבחים ועוד אזכיר אותו בע"ה: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משמע מסוגיא דפ' פרת חטאת דכלל גדול הוא דלא מקריא עבודה אלא א"כ היא עבודה תמה שאין אחרי' עבודה ואינה עבודת סילוק והאי פטור. פטור ממיתה הוא אבל מלקות חייב משום וזר לא יקרב אליכם:

שחיטת קדשים כשרה בזרים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ק דחולין ופ"ג דזבחים. וברכות פ' אין עומדין ודוכתי טובא: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' אפי' לכתחילה דהכי אסיקנא ריש פ' כל הפסולין והכי אמר' התם בהדיא דמקבלה ואילך מצות כהונה: וכן ההפשט כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דיומא מסיק וערכו ונתנו בני אהרן אש למ"ל למיעוטא הפשט וניתוח. פי' דלא תימא דלבעי כהן. והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש. הולכת אברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה. גם שם אמרו הדליק לחייב. הדלקה לאו עבודה היא. וסובר רבינו שכיון שאמרו לאו עבודה היא משמע שאין בה שום עבודה. ולכך התיר לזר להדליקן לכתחילה. והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א הפליג בשאמר כו'. וכ"כ הריטב"א ז"ל הדלקה לאו עבודה הוא תמיה מילתא טובא דהא כתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות. וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות וגו' וי"ל דלא אפקיה בלשון חיוב. לד) ואמר בהעלות או בהעלותך כלומר דלאו עבודה היא לחייב עלה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה. ובשם הר' מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה כדאמרי' אין בגדיהם עליהם הוי להו כזרים וקרא דדרשי' אתה ובניך תשמרו את כהונתכם. ה"ק שישמרו לעבוד בכיהונתם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת. והיינו דאמרי' הדלקה לאו עבודה היא. כלומר לחייב עלי' לכהן העובד שלא בבגדי כהונה. ונראים הדברים שלא אמר רבינו אלא דסוגיין אף לכהן העובד כו' וה"ה זר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כדמוכח בסנהדרין עכ"ל. מוכח שדעתו כדעת הר"א ז"ל ומ"מ למדנו דקרא ל"ק לרבינו דלאו חיובא כתיב. אלא דאורחא דמלתא משתעי קרא:

וכן הדלקת הנרות כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א הפליג בשאמר וכו' ולא ידעתי מ"ש משחיטה דאמרי' בהדיא בפ' כל הפסולין דאפי' לכתחילה נמי והכי אמרי' בפ"ב דיומא לו) הדלקה לאו עבודה היא. וכיון שאינה עבודה למה לא יהא מותר לזר להדליקה לכתחילה דומיא דשחיטה:19לה) זבחים ל"ב ע"א.

הרמת הדשן צריכה כהן כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל ואם הרים ישראל לוקה מוזר לא יקרב אליכם והכי אמרי' בפ"ב דיומא דכ"ע עבודה היא. אבל אין הזר חייב עלי' מיתה כדרב ולא כלוי. וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה: לח)19לז) כ"ג ע"ב.

סדר המערכה פורקה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש סוף הפ' מימרא דר' אסי אמר ר' יוחנן. כדברי רבינו, אעפ"י שהקשו עלי' ואסיקו עלה אלא אי איתמר הכי איתמר היינו מפני שאמרו בה חייב. ופריך דחיובא ליכא. אבל ודאי שפורקה. דסדור זר פסול הוא. דהולכת עצים הוא דלא בעי כהונה. אבל סדור בעי כהונה. אלא שאינו חייב כיון שיש אחרי' עבודה. ואעפ"י כן סדור שני גזירים חייב דסוף עבודת סדור הוא: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב סדר המערכה פורקה כו' מפני שסדורה פסולה לפי שהיא עבודה ופסולה בזר אלא שאין חייבין עלי' מיתה לפי שאינה עבודה תמה. אבל הדלקת נרות אינה עבודה כלל ולפיכך מותר בזר ואפילו לכתחילה:

וטמא ובעל מום כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל משנה סו"פ פרת חטאת. והובאה פ' הנשרפין ופרש"י ז"ל טמא. דטמא וזר מחד קרא נפקי ומחוסר בגדים נמי דזרים הם כדדרשינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו זרים. ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי הוי כמחוסר בגדים דחוקה חוקה ילפי מהדדי. ושם נתבאר דיוצק ובולל וכו' בטמאה הם באזהרה מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו. וביארו שם דהיינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ספ"ב דזבחים נתבאר דבכל עבודה מחללין. והנה מחוסר בגדים הוזכר במשנה. ורבינו לא הזכירו. אפשר שכיון שכתב דמחוסר בגדים הוא כזר כו' כאשר כתב הלשון הרב בעל כסף משנה:

כהן טבול יום כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א ובתוספ' דזבחים כו'. והתוספ' פ' י"ב מזבחים בספרים שלנו כך היא שנויה כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר כפורים מחוסר בגדים שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אינו חייב אלא אחד. זר שעבד טמא טבול יום וכו' אינו חייב אלא אחת ע"כ. ואי לא דמסתפינא ה"א דע"כ גרסינן ברישא חייב על כל אחת ואחת. והיא גרסת רבינו שהרי בסיפא דמיירי בזר קתני שאינו חייב אלא אחת. והתם דוקא הוא. שאינו חייב על כל אחת ואחת לפי שהזרים לא הוזהרו על הטומאה כי לא באה אזהרה אלא לכהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וכו' וכאשר יתבאר בסמוך שצריך לומר כן. וה"ה לחסור בגדים דבכלל זרות הוא. אבל ברישא דמיירי בכהן נראה דגרסינן חייב על כל אחת ואחת. ואם לא כן מ"ש זר דנקיט בסיפא. ותו דלערבינהו וליתנינהו זר או כהן שעבדו כו' ויקדם זר דלהוי לא זו אף זו דבתר דהכי כהן שעבד. ומאי תני תו זר שעבד אלא נראה שהדברים מוכיחים דגרסינן גבי כהן חייב על כל אחת ואחת. ומן הטעם שכתב הר"א ז"ל דהא קי"ל איסור חל על איסור בכולל או במוסיף או בבת אחת. וטבו"י ומחו"כ בבת אחת הם. וביאורו שיש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואינו מחוסר כפורים. והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבו"י ומחו"כ וכשנטמא בטומאה אחרת ניתוסיף עליו איסור שעד עתה הי' מותר ליכנס בחיל וגם בעזרת נשים כאשר נתבאר פ"ג. ועתה אסור לכנס להר הבית. ומגו דאיתוסיף איסור בכניסה איתוסיף איסור בעבודה. שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפי' לכהן הטהור ומגו דאיתוסיף חיוב לטהור איתוסיף לטמא זה. ומחוסר בגדים אפי' למי שקדש ידיו ורגליו יש בו חיוב. וגם בלא קדוש חייב גם באינו מחוסר בגדים, ולכך חייב על כל אחת ואחת. והקדים רבינו טבו"י ומחו"כ לטמא. היפך מהתוספתא. שאם היה טמא קודם. ל"ש תו טבול יום ומחו"כ שהכל בכלל הטמא הוא. וגם התוספ' צריך לפרש כן כהן טמא שהי' מקודם טבו"י ומחו"כ. ומ"מ כבר נתבאר שדעת רבינו שאין חיוב במחו"כ. וא"כ מחו"כ דנקיט הכא אינו מוסיף חיוב בשבילו ובכדי נקטיה. ואפשר דלהוסיף בו שם איסור. ולפיכך אבאר מ"ש רבינו בהלכות סנהדרין פי"ט כשמנה שם י"ח שיש בהם מיתה בידי שמים ולוקה עליהם ומנה בכללם מחוסר כפורים. ואי אפשר להלום כן שהרי נתבאר פעמים ושלש שאין חיוב במחוסר כפורים לדעת רבינו שאין נקרא טמא אלא טבול יום וכאשר ביאר בפירוש פ"ד מהלכות אלו. לכך נראה דע"כ ט"ס יש שם וצריך למנות במקומה יתר בגדים ולשנותה אצל מחוסר בגדים והרי בסוף פ' זה מונה רבינו שמונה עשר פסולים לעבודה ומונה מחוסר בגדים ויתר בגדים בשנים. והתם נמי למה ימנה אותם באחת. אלא ע"כ כאשר כתבתי. ומיתה אית בתרוייהו כאשר נתבאר במקומו דשוים הם וכך לי יתר כמו מחוסר וכמו זר נחשבו. ודע שגם בלא רחוץ ידים ורגלים אין בו מלקות דמיתה שלו מכלל עשה הוא. ומ"מ נ"מ במה שחייב גם עליו. שאם לקה משום טומאה ונפטר מן המיתה וגם לקה משום מחוסר בגדים ונפטר, עדיין חיוב מיתה משום משמש בלא קדוש ידים ורגלים ובזר אינו לוקה אלא משום זרות כי כל הציווים ואזהרות לכהנים הם לא לזרים: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' איכא למידק למה נקיט הכא מחו"כ אי לאשמעינן דטומאה חיילא עלי' פשיטא דאטבול יום חיילא שאינו טהור. כ"ש אמחוסר כפורים שכבר הערב שמשו ואינו מחוסר אלא הבאת קרבנות. ואי לאשמעינן דחייב משום מחו"כ שעבד. אין זה דעת רבינו שהרי כתב בפ"ד שהוא פטור. וי"ל דפטור אותו ממיתה ביד"ש אבל עדיין חייב מלקות. בהשגות א"א ובתוספ' דזבחים כו' ורבינו פסק הלכה בכמה מקומות דאיסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף ובת אחת. ואותה תוספ' אינה הלכה דאתיא כמ"ד אין איסור חל על איסור. אלא דקשיא לי בשלמא טומאה חיילא שפיר על טבול יום ומחו"כ. אלא מחוסר כפורים היכי חייל אטבול יום. וי"ל דה"ק טבול יום או מחוסר כפורים שנטמא ומחוסר בגדים חייל שפיר על הטומאה מגו דכולל שאר הכהנים הטהורים חייל נמי אטמאים ושלא רחוץ ידים ורגלים מגו דכולל אפי' מי שהוא לבוש בגדי כהונה חייל נמי אמחוסר בגדים ואטומאה ולפיכך חייב על כל אחת ואחת: ואם הי' זר כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל וא"ת אמאי לא מחייב נמי משום שנכנס טמא למקדש שהרי חייב כרת וכל חייבי כריתות לוקין. כבר תירץ הרב ז"ל קושיא זו בפ"ד כגון שניטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הי' צנור בידי' והפך בו אבר על האש במזבח וקרב שריפתו שכל קירב עבודה הרי הוא כעבודה עכ"ל. ואין הכי נמי שאם נכנס בטומאה ועבד חייב שתים אחת משום זר שעבד ואחת משום טמא שנכנס למקדש:

זר ששימש בשבת חייב משום זרות ומשום שבת כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ביבמות פ' ד' אחין נחלקו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה. וזר שאכל מליקה דר"ח סבר חייב שתים ובר קפרא סבר שאינו חייב אלא אחת. ובתחלה העמידו מחלוקתם באיסור כולל אליבא דר' יוסי. וביארו מאי איסור כולל איכא בשלמא זר כו' בע"מ כו' אלא מליקה בת אחת משכחת לה בכולל לא משכחת לה. ומכח קושיא זו העמידו דבאיסור בת אחת הוא דפליגי ואליבא דר' יוסי וביארו מאי איסור בת אחת איכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא לי' זרות ושבת בהדי הדדי. בע"מ כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, וזהו שכתב בהשגות א"א שתיהם שבאו עליו בבת אחת כו'. ומ"מ לק"מ על רבינו דהא כיון דקי"ל איסור חל על איסור בין בכולל בין במוסיף בין בבת אחת אין אנו צריכים לפרש אותם בב"א. ותו שהרי עד כאן לא אדחי ההוא אוקמתא אלא משום זר שאכל מליקה אבל בזר ששימש בשבת. ובע"מ בטומאה שפיר מתוקמא בלא בת אחת ומשכחת כולל כאשר נתבאר. וא"כ הדבר ברור דבכל גונא חייב שתיים. ובר מכל דין והרי בגמ' הקשו לבר קפרא דעריב מליקה בהדייהו ואסקוה בתיובתא למימרא דבאיסור כולל הוא דפליגי ותרתי לחוד אתנייה רבי ואיהו מדעתיה עריב מליקה בהדייהו. וא"כ כר' חייא קי"ל בשני אלו ומשום כולל ואין צריך בהם לבת אחת. ומעתה איני מבין כוונת הר"א ז"ל שהצריך בהם בת אחת, והקשו בתוספ' כו' למה נקט זר בשבת. ובע"מ בטומאה. והוי מצי למינקט זר בשבת וזר בטומאה ותירצו דלא הוזהרו על הטומאה אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' וכאשר נתבאר למעלה: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' בהשגות א"א שתיהם שבאו עליו כו'. ונראה שרצה הרב ז"ל להעמידה אפי' אליבא דהנך תנאי דפליגי דאין איסור חל על איסור אלא בבת אחת. אבל להנך תנאי משכחת לה דזר קודם לשבת הי' מותר לעשות מלאכה ואסור לעבוד עבודה כשנכנס השבת. מגו דאיתוסיף עליו איסור כל מלאכה איתסר נמי משום עבודה דמקדש: וכן בעל מום ששימש בטומאה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל חייב משום טומאה ומשום בע"מ שהרי כשהי' בע"מ טהור הי' מותר ליכנס בעזרת הכהנים ולאכל בקדשים. נטמא מגו דאיתוסיף עליו שאסור ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוסף עליו נמי משום טמא שעבד. ואם נטמא ואח"כ נעשה בע"מ בכה"ג איצטרכינן למה שכתב הראב"ד ז"ל כגון שבאו בבת אחת:

כל כהן שעבד עבודה זרה בין בשוגג בין במזיד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' בתרא דמנחות אמר רב יהודה כהן ששחט לע"ז קרבנו לריח ניחוח. אמר רב יצחק מאי קראה יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם והי' לבית ישראל למכשול עון על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עונם. וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי. אי עבד שירות אין. שחיטה לאו שירות הוא. ונחלקו עוד שם בשגג בזריקה ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח. ר"ש אמר אין קרבנו ריח ניחוח כו'. נעשה כומר לע"ז אר"נ מנא אמינא לה דתניא כהן שעבד ע"ז ושב קרבנו ריח ניחוח. במאי אלימא בשוגג שב ועומד הוא. אלא פשיטא במזיד ואי בזריקה כי שב מאי הוי הא עבד לה שירות. אלא בשחיטה. ור"ש אמר לעולם בשוגג. וה"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח. עוד נחלקו בהשתחוה לע"ז ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור"ש אמר אין קרבנו כו' עוד נחלקו בהודה לע"ז כו' ושם נתנו צריכות לכלם. והלכה כר"ש באיסורי לגבי ר"נ. הילכך הזיד בשחיטה או שגג בזריקה או השתחוה או הודה אפי' בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח. ומה שהקלו בשחיטה לפי שאינה עבודה שהרי כשרה היא בזרים: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' תנן בשלהי מנחות הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר. כלומר אין צ"ל אם שימשו לע"ז שלא ישמשו במקדש ומייתי לה מהך שכתב רבינו. וכתב לעיל מינה יען אשר ישרתו אותם לפי גילוליהם והיו לבית ישראל וגו' וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי: אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל דאמר התם הזיד בשחיטה ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור"ש אמר כו' דנעשה כומר לע"ז. וכן נחלקו במשתחוה לע"ז וכן במודה לע"ז ופסק ההלכה כר"ש. והתם בגמ' מצריכינן להו: עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי אמרי' התם ור"ש אמר לך לעולם בשוגג והכי קאמר אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח כו' דמודה ר"ש שאם הי' שוגג בשחיטה לע"ז קרבנו ריח ניחוח דאית בי' תרתי לטיבותא חדא שהוא שוגג ותו דשחיטה לאו עבודה הוא. אבל אם הי' מזיד אפי' בשחיטה או השתחוה או הודה לע"ז או אחת משאר עבודות או שנעשה כומר לע"ז בשאר שירות חוץ משחיטה. אפי' הי' שוגג אין קרבנו ריח ניחוח. דדוקא שוגג בשחיטה והקריב בדיעבד הוי קרבנו ריח ניחוח:

מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקרב כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לדבר אחר. פי' ואין צריך לומר אם שמשו לע"ז. ודקדקו שם מדקתני ואין צ"ל לדבר אחר מכלל דחוניו לאו ע"ז. ואעפ"כ אסור לכהנים שעבדו שם לעבוד במקדש כמו שלמדו שם מדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיכם. ודין הכלים בעיא בע"ז פ' רבי ישמעאל ואיפשיטא שאסורין כדברי רבינו. ולמד רבינו דדוקא לכתחילה אסור. אבל עבודה לא חלל. דאי לא לימא דעדיפא מינה. אלא ודאי אין לנו אלא מה שפירשו דהא לאו ע"ז גמורה היא. ואיסור תורה אין כאן לחלל עבודה. ולמאי דלא איתמר לא איתמר: והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משנה שם הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואיפלגי ר"מ ור"י. אם הי' מקרב לשם ע"ז. או לשם שמים, וקרא מסייע לי' לר"י דכתיב והי' ביום ההוא יהי' מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ולפיכך פסק כר"י דלאו בית ע"ז הוי. ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. מדאיפלוגי בהך סוגיא בכל הנך דלעיל אי הוי קרבנו לריח ניחוח. ובהך דכהנים ששימשו בבית חוניו לא פליגי. משמע דלכ"ע קרבנו ריח ניחוח בדיעבד:

נמצא כל הפסולים כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל כ"ז מבואר ממה שקדם וכן דרכו של הרב ז"ל לקבוע מנין ולכלול בו כללים לסייע אל הזכירה שהוא ז"ל חבר חיבור זה כדי שילמדו אותו על פה: ומהר"י קורקוס ז"ל כתב סימן להם וח"י בהם כי בהשמר מהם יזכה האדם לחיי העולם הזה וחיי העולם הבא:

אזהרת רכא שלא יעבוד זר במקדש דכתי' וזר לא יקרב אליכם וחייב מיתה בידי שמים דכתיב והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה דאלו שלא לעבודה לא מצית אמרת דק"ו ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש אלא לעבודה זר שחייב בו מיתה אינו דין שלא יענש אלא לעבודה ואפילו בטהרה דאלו בטומאה אפילו נכנס שלא לעבוד חייב ומיתה זו היינו בידי שמים שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ובמקדש. וזר הוא כל שאינו מזרע אהרן הזכרים דכתיב בני אהרן ולא מי שאינו מבניו ולא בנות אהרן ופוסל עבודה.

אין חייבים מיתה אלא על עבודה תמה והם זריקה והקטרה וניסוך המים בחג וניסוך היין תמיד דכתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק מעל המזבח כגון תרומת הדשן ועבדתם עבודה תמה ולא עבודת שיש אחריה עבודה תמה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה עבודת זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם היא וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וניסוך המים בחג לכל דבר המזבח מרבה שבע הזאות שבפנים שמזה בפנים על הפרכת מפר העלם דבר של צבור ופר משיח ושל י"ה ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב והזה מן השמן באצבעו דס"ד לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכולהו.

ובין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ דלא תימא אל מבית לפרכת ועבדתם אל מבית לפרכת הוא הויא עבודה תמה הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה דכתיב ועבדתם הדר ערביה לענין עבודה תמה דוי"ו מוסיף על ענין ראשון.

והקטרה אפי' הפך באיברים וקרב שריפתן חייב מיתה דהוי הקטרה ושיעור הקטרה לחיוב בכזית דבבציר מהכי לאו עבודה היא אבל מקטיר קטרת ביום הכיפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עד שיקטיר מלא חפניו הכתוב בתורה דבלאו הכי לאו עבודה היא.

ומסדר שני גזרי עצים הוי כמקטיר וחייב דעבודה תמה היא שסדור מערכת עצים סתמה וגומרת היא בה אבל שאר עבודות אע"פ שנפסלו ולוקה אינו חייב מיתה שאין אחריה עבודה ולא כתיב והזר הקרב יומת אלא אעבודות שאין אחריה עבודה כדאמר' ומ"מ הוו בלאו ומלקות שאר עבודות דכתיב וזר לא יקרב אליכם לעבודה כדילפינן.

שחיטת הקדשים כשרה בזרים ואפילו בקדשי קדשים דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה דמדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב מכלל דושחט אבעלים קאי והקריבו הוי קבלה דהויא אחר שחיטה והדר כתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה דלא הוה צריך למיכתב כהן אלא למעוטי הפשט וניתוח דלא הויא בעיא כהונה את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש הולכת איברים הוא דבעיא כהונה הא הולכת עצים [לא] בעיא כהונה. וכן הדלקת נרות כשרה בזרים דלאו עבודה מיקרייא.

הרמת הדשן צריכה כהן דכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן ואם הרים ישראל לוקה משום וזר לא יקרב אליכם ואינו חייב מיתה דהויא עבודת סילוק כדילפינן לעיל.

סידר זר את המערכה פורקין אותה וחוזר כהן וסודרה מפני שסדורה פסולה אע"ג דלא הויא עבודה תמה דאיכא בתרה שני גזרי עצים.

הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים אינם חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה דכיון דגלי קרא גבי זר דבעיא עבודה תמה לחייב מיתה ה"נ בטמא ושלא רחוץ ידים דמחייבי משום עבודה לא מיחייבי מיתה אלא אעבודה תמה ועל שאר עבודות באזהרה ובעל מום נמי לא לקי אלא על עבודות שהזר חייב מיתה או מלקות דמה שאינו חייב זר לא הויא עבודה.

כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחת ואחת דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דאיתא איסור מוסיף או כולל או בת אחת חייל כדילפינן בדוכתיה ואם היה זר אינו חייב אלא משום זרות דאיסורי אחריני לא חיילי עליה דלא שייכי אלא בכהן הראוי לעבודה. וכן בעל מום ששמש בטומאה שבאו לו בבת א' חייב על טומאה ובעל מום.

מי שעבד ע"ז אפילו שוגג לא ישמש בכהונה דכתיב אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו' למכשול עון כלומר או שוגג או מזיד וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ונראה דלא פסיל מדאוריתא אלא היכא דעבד במזיד עבודה זרה דבשוגג הא גלי קרא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דמשמע אפילו נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו ולכפר על עצמו דההיא פרשתא בע"ז מישתעי כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' דהיינו ע"ז ששקולה כנגד כל המצות. וכהן ששמש בבית חוניו לא ישמש במקדש נראה דלא פסילי אלא מדרבנן.

כל הפסולין לעבודה חללו חוץ מפרוע ראש וקרוע בגדים דדוקא למיתה איתקשו לשתויי יין ולא לחלול עבודה כדאמר' לעיל ושוחט לע"ז נמי עבודתו כשרה כדאמר':

משל"מ. ר"י מחייב כו'. נ"ב וכן רבא בעי לדידיה:

שנאמר באיברים [והקריב] הכהן הכל המזבחה. נ"ב כצ"ל, וט"ס נפל בד"ק שכתוב והקטיר:

וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים כו' מותר לזר להדליקן. עיין השגות, ובכס"מ וטעמו של רבינו כיון דלאו עבודה היא כו' כמו שחיטה שהיא כשרה בזרים עכ"ל. ונראה מהא הוי סעד להראב"ד דכמו דאמרו בפרק טרף בקלפי דשחיטת פרו של כ"ג ביוהכ"פ כשירה בזר דשחיטה לאו עבודה, ופירושו ע"כ דאין זר חייב עליה ולא נפסלת אם שחט זר אבל ודאי מצוה בכהן דכתיב בקרא ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו, ובמשנה תנן שחט ובגמ' ר"פ השוחט פריך על מירק כו' א"כ הוי עבודה באחר כו' חזינן דפר מצותו להשחט בכ"ג, כן כי אמרו גבי הדלקה לאו עבודה אבל מכל מקום מצוה לכ"ג להדליק, וברור, ובזה א"ש מה שדחקו אמוראי קמאי (בדף י"ב) לומר דכי נטמא כה"ג במה מחנכין אותו ולא אמרו דעבודתו מקדשתו וכמו כלי שרת דאמר בירושלמי קדושין ומתקדשין כאחד וכמו דמשני ר"פ. ולפ"ז א"ש דכי נטמא כ"ג קודם שחיטת פר במה מחנכין לכ"ג דלא שייך לומר שהשחיטה מחנכתו כיון דאינה נפסלת בזר ליכא למימר דיתקדש מהך עבודה גופא דאינה מוכחת עליו שהוא כ"ג, ולא דמיא לכלי שרת דכלי חול פוסל עבודה, ולפ"ז איך יקויים המצוה דכה"ג ישחוט כיון דאינו נעשה עדיין כה"ג בהך שחיטה, וע"כ אמרו באבנט או דמהפך בצינורא ודוק. ויתכן דלמ"ד דכשירה בזר יסבור דמן התורה אין מצוה לשחוט בכ"ג, והא דכתבה רחמנא שאהרן ישחוט הוא או כמו שכתבו האחרונים דבמדבר הואיל ונחירה היה בחולין שחיטה עבודה הוא ומצוה בכהן, או כמו דפירש הגר"א בשיטת המדרש דאהרן בעצמו היה נכנס בכל יום בעבודות אלו ואז היה מצוה שישחוט הפר אבל לדורות כשירה בזרים ואכמ"ל, ובחידושי תורה הארכתי ליישב מה דכתיב גבי אהרן הדלקה, ומה שכתב רבינו לחוץ פירוש חוץ להיכל בעזרת ישראל ופשוט, ומה דאיתא בתו"כ שלא יתקן מבחוץ הוא על ההטבה ונתינת שמן ופתילה דבעי כהונה ואינה כשירה רק בפנים ודוק:

טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא. פירוש דמחוסר כפורים לשיטת רבינו אינו חייב על כניסה בעזרה והוי טמא איסור מוסיף לענין כניסה שאם יכנוס בעזרה יתחייב כרת וקרבן, וטבול יום שנטמא לשיטת רבינו אינו חייב טבו"י על אכילת קדשים כרת כמוש"כ סוף פרק י"ח מפסולי המוקדשין, ועכשיו שנטמא חייב כרת וקרבן והוי איסור מוסיף, אבל איסור כניסה להר הבית לא שייך בנטמא טומאת מת דמותר במחנה לויה, ואם טבול יום נעשה מחוסר כפורים לא ידענא מאי איתוסף ביה, רק אם נאמר דהוי טבול יום מטומאות מגע ונעשה מחוסר כפורים למאן דאמר מחו"כ דזב כזב דמי ולא הותר בצבור א"ש קצת דהוי איסור מוסיף שלא יהא מותר בצבור. אמנם שימוש דטמא ושימוש דטבול יום נפקא להו מתרי קראי טמא מקרא וינזרו מקדשי ב"י ולא יחללו, וטבול יום מקרא דקדושים יהיו כו' ולא יחללו כו' אבל מחוסר כפרה ששמש נפ"ל מקרא דוכפר עליה וטהרה מכלל דקודם דין טמא יש לו וא"כ הוי מקרא חד ואיך שייך לחייבו שתים, לכן דייק רבינו טבו"י או מחו"כ שנטמא, ואולי דטבול יום שנעשה מחו"כ הוי מוסיף דאף כי יערב שמשו מכל מקום כל שלא יביא כפרתו יהא אסור, והוי כמו שכתב בהשגות הלכות שבועות פ"ד בנשבע שלא יאכלנה היום וחזר ונשבע שלא יאכל דכיון דהוי מוסיף בזמן הוי מוסיף יעו"ש, אמנם לדעת רבינו מוסיף בזמן לא הוי מוסיף, ואולי יש לחלק דאם יעבור על השבועה הראשונה תו לא מצי לחול שניה דכבר אכל מקצתה אבל כאן איסור כניסה בכל זמן איתא ודוק היטב:

לא ישמש במקדש לעולם. בתוספתא בשעת היתר הבמות מותר פירוש ששמשו בבמת יחיד והקריבו חטאות ואשמות או פסחים דברים שאין מקריבין בבמה קטנה מ"מ כיון דהותר לנדרים ונדבות ואין חיוב כרת על ההקרבה לא קנסינהו רבנן ומותרין לשמש במקדש ויעוי' זבחים (דף קי"ד) ופשוט:

מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב קרבנות לשם וכו' לא ישמש במקדש לעולם וכו' ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. הכ"מ כתב דכיון שהוא קנסא דרבנן ודאי אם עבד לא חילל, ולכאורה מ"ט תלי ביראה לי, מהיכי תיתי נימא דחולל הלא לא מצינו בכל מי שיחלל העבודה רק פסולי דאורייתא, וכדחשב שם הט"ו שאח"ז [וביותר כתב רבינו ז"ל פ"ג מאיסורי מזבח דכל הפסולים במוקרבים שאינם מפורשים בהדיא בתורה דינם שאני מהמפורשים וכ"ש הכא] ואין לומר דיש לנו לפוסלו מעבודתו גם דיעבד בהא דאמר רבא בזבחים ע"ג א', הואיל ואמר רבא לא לירצו אי עביד לא מרצי, דזה אינו רק בעבודה שאינו בעלי חיים, אבל בע"ח הרי קיי"ל בעלי חיים אינן נדחין כלל וכמש"ש וכ"ש אדם, וא"כ מן התורה יחלל עבודתו. ומיהו נראה ודאי, ממשכ"ש באותה ההלכה וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישמשו בהם במקדש אלא יגנוזו, די"ל בזה דאם נשתמש בהם פסול העבודה דאינו מרצה כדרבא, אך מסופקני אם נמצא כהאי גוונא שתפסל העבודה בשביל הכלים אף בדיעבד.