רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק ו׳

בין מום וכו'. עי' תו"כ אמור פרשה ג' יעו"ש היטיב. מן המזבח וכו'. עי' מל"מ שהביא מחלוקת רבינו ורמב"ן בזה אם גם המזבח בכלל או לא יעו"ש היטיב ועי' ברמב"ן בכמה מקומות מספרו בזה. ועי' לעיל פ"א הל' ט"ו ט"ז דמבואר שם דדווקא בין האולם ולמזבח אסורים יעו"ש. וע"ע יומא מ"ד ב'. וצריך לחלק לדעת רבינו בין בע"מ לשתויי יין ופרועי ראש. והטעם ק"ל. (ועי' במש"כ לעיל הל' בית הבחירה פ"ז ה"כ ד"ה וקרועי בגדים בשם הרא"ש) מה שהביא המל"מ בשם תוס' דיומא כ"ג ב' והקשה עליהם להיכן דעתם נוטה אי כרבינו או כרמב"ן יעו"ש היטיב. עי' בסוכה מ"ד א' ד"ה א"ל ר"י וכו' משמע קצת דס"ל כרמב"ן יעו"ש היטיב ועי' בתוס' זבחים נ"ח ב' ד"ה הא מני וכו' שהרוחב שחוץ למזבח לא מיקרי בין האולם ולמזבח יעו"ש היטיב. וחלל עבודה וכו'. זבחים ט"ו ב' יעו"ש ובכורות מ"ג ב' וקדושין ס"ו ב' ופ"ח דתרומות מ"א. וע"ע יומא מ"ט א' זבחים י"ד א' (ועי' רדב"ז ח"ה סי' ק"א).

בע"מ עובר וכו'. עי' ס' המצות לאוין סי' ע"א. וה"ה על הכניסה חייב לדעת רבינו כמש"כ בהלכה א' (ועי' זבחים צ"ח ב'). ואין בע"מ וכו'. סנהדרין פ"ג א' ותוספתא פי"ב דזבחים ופ"א דכריתות ועי' תוס' זבחים ט"ז ב' ד"ה שם טומאה וכו' ועי' תו"כ אמור פ"ג פרשה ג'.

א' שהיו בו וכו'. עי' תו"כ שם פרשה ג' פ"ב וז"ל אשר יהיה בו מום אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדבור כזיבה וכנגעים היה בו מום לפני הדיבור מנין ת"ל אשר יהיה בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע"מ נולד בע"מ ממעי אמו מנין ת"ל אשר יהיה בו מום עכ"ל ועיי"ש בקרבן אהרן ומזה משמע דס"ל דנולד בע"מ ממעי אמו עדיף טפי אולם בזבחים ק"ב א' תניא אידך כל זכר לרבות בע"מ (ר"ל לאכול בקדשים) למאי אי לאכילה כבר אמור אי לחלוקה הרי כבר אמור שיכול אין לי אלא תם ונעשה בע"מ בע"מ מעיקרא מנין ת"ל כל זכר יעו"ש ומכאן משמע איפכא דבע"מ שנעשה אח"כ טפי עדיף. ואולי יש לחלק דלענין עבודה עדיף מי שנולד בע"מ ממעי אמו דברייתו כך היא ולענין אכילה טפי עדיף מי שנעשה בע"מ אח"כ והיה לו שעת הכושר וצ"ע (ודע כי מרן הראה מקום ג"כ לזבחים צ"ח ב' יעו"ש ולא ידעתי כוונתו).

גרב וכו'. וכ"כ רבינו בס' המצות לאוין ע"א ואי"ה יבואר לפנינו פ"ז ה"י. אלא כל וכו'. עיין תו"כ אמור פרשה ג' פ"ג ועיין בכורות ל"ז א' ושם מ"ג א' יעו"ש.

עבודתו וכו'. שם בבכורות מ"ג ב' וכנ"ל הלכה א'. אע"פ שהוא וכו'. עיין מש"כ לעיל פ"א ה"א והט"ו יעו"ש היטיב וכ"מ קצת דקאמר שם דהנפק"מ בין המומין דפוסלין באדם ובבהמה ובין המומין דפוסלים באדם לבד אחולי עבודה איכא בינייהו יעו"ש משמע דלמלקות שניהם שוים והא דקאמר דעשה איכא בינייהו ר"ל דדברים הפוסלים משום מראית העין אין בהם רק עשה אף דהוא מדרבנן בעלמא מ"מ עשה אית ביה עי' הל' ממרים פ"א ה"ב בלח"מ יעו"ש היטב.

שבגלוי וכו'. עיין בכורות ל"ז א' יעו"ש היטיב וע"ע שם ל"ט א' יעו"ש היטיב ובחנם הביא מרן התוספתא במקום שמבואר בש"ס דידן (ועיין רדב"ז ח"ה סי' פ"ט). אע"פ שנעשה וכו'. שם מ"ה ב'.

הכותי וכו'. באמת אין לו ביאור ומהיכי תיתי יוכשר הכותי ואפילו למ"ד כותים גירי אמת הן מ"מ אינם חשובים יותר משאר גרים וגריעי מזרים כדאיתא בשבת ל"א א' אלא ודאי דצ"ל הערל הרי הוא כבן נכר ועיין בפי' רבינו לפ"ב דזבחים במשניות. ועיי"ש כ"ב ב' בתוס' ד"ה ערל וכו' ובחגיגה ד' ב' ד"ה אדרבה יש וכו' ב' דיעות לרש"י מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ולר"ת מיירי במומר לערלות יעו"ש וע"ע ביבמות ע' א' (ועיין לקמן ס"ק י"ז). אבל אינו וכו'. עיי"ש בזבחים כ"ג א' וסנהדרין פ"ג ותוספתא זבחים פי"ב ובכריתות פ"א ומש"כ דלוקה עיין מרן ועיין לקמן ה"י יעו"ש (ועיין רדב"ז ח"ה סי' פ"ו).

שהיה נושא וכו'. עיין בכורות מ"ה ב' ושם וליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה קסבר צריך לפרט את הנדר הניחא למ"ד צריך לפרט את הנדר אלא למ"ד א"צ לפרט את הנדר מאי איכא למימר דמדרינן ליה ברבים הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למ"ד יש לו הפרה מאי איכא למימר דמדרינן ליה על דעת רבים אמר אמימר הלכתא ואפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה וכו' יעו"ש היטיב. והנה מבואר מזה דלמ"ד צריך לפרט את הנדר א"צ לדור על דעת רבים וא"כ יש להקשות על רבינו כיון דהוא פסק כמ"ד דצריך לפרט הנדר עי' בפ"ד דנדרים ה"ה ובהל' שבועות פ"ו ה"ה וא"כ מה צורך לעל דעת רבים. וביותר יש לתמוה על רבינו שכתב בפי' המשניות בבכורות שם וז"ל מפני מה הצריכו בנשיאת נשים נדר והספיקו בטומאה כשיקבל בלבד לפי ששם יצרו מתגבר עליו ולפיכך אינו נמנע אלא בנדר וע"מ שידור על דעת רבים שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה כמו שהתבאר בגמרא ואין אנו חוששים שמא ילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי על דעת רבים אבל דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שהעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר עכ"ל וכן כתב הרע"ב שם ובעיני הדבר תמוה דאם עלה על דעתו לפרש זה לענין דבר מצוה א"כ למה לי כלל על דעת רבים ועוד יקשה דא"כ למ"ד א"צ לפרט את הנדר אין מועיל שום דבר בעולם דיאמר צריך אני לדבר מצוה וא"כ מאי תירץ הש"ס בבכורות שם ובגיטין וע"ע בערכין כ"ג א' תוס' ד"ה מר סבר וכו' יעו"ש היטיב. ועוד יש לדקדק אדברי רבינו בפי' המשניות שכתב שיאמר אבל מצוה בא לידי וכו' איך יהי' מצוה שלא לגרש אשתו הפסולה. ואם ניחוש שירמה את החכם המתיר ויאמר לו נדר נדרתי ויש בזה מצוה להתיר א"כ מאי הועילו במאי שתיקנו דידור על דעת רבים. הא מ"מ ירמה את החכם ולא יאמר לו שנדר על דעת רבים רק יאמר לו סתם נדר נדרתי על דעתי בלבד. והנה גוף הקושיא כתובה במג"א סי' קכ"ח ס"ק נ"ח ובב"ש באהע"ז סי' צ"ו ס"ק ל"ו יעו"ש היטיב והנה כל הדברים יגעים והנה באיכות לשון הנדר ג"כ יש לעיין דמלשון רבינו משמע שלא יוסיף עוד לישא נשים הפסולות ועיין בתוס' ערכין הנ"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו יעו"ש היטיב. והנה עלה בדעתי לחלק עוד דס"ל לרבינו דאף דצריך לפרט הנדר מ"מ בש"ס לא איפסיקא בהדיא דצריך לפרט ולכן ס"ל לרבינו דאם נדר על דעת רבים דאין מתירין אלא לדבר מצוה בזה לכו"ע צריך לפרט הנדר דלידע החכם אם דבר מצוה היא אי לא ובזה כו"ע מודו דצריך לפרט הנדר והדבר נכון בסברא ודוק היטיב ובזה מבוארים דבריו כמין חומר גם בפי' המשניות. שוב מצאתי בתשובות מהרי"ט סי' קמ"ב וע"ע בפמ"ג לאו"ח שם מש"כ בזה. ואם עבר וכו'. עיין מרן ועיין קדושין ע"ז א' וביבמות פ"ה א' יעו"ש בתוס' וע"ע מכות ב' א'. והנה כיון שלא נעשה פסול בזה א"כ ודאי דעדיף מחלל גמור שעבודתו כשר ומ"ה לא חשיב לה במשנה רפ"ב דזבחים בין הנך דמחלי עבודה ומזה ראיה לדברי רבינו וכדאיתא לקמן הלכה י'.

ואם עבד וכו'. נראה לענ"ד דהיינו דוקא אליבא דר"י אמר שמואל דנפקא ליה בקדושין ס"ו ב' מפסוק והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול וכן לאבוה דשמואל דנפקא ליה מפסוק ברך ה' חילו אבל לר' ינאי דנפקא ליה מפסוק ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זה כשר ונתחלל אה"נ דעבודתו שעבד אח"כ פסול כן נראה לכאורה אבל יש לעיין דא"כ הו"ל לחשוב ברפ"ב דזבחים פסול דחללים שעבדו לאחר שנודע שהם חללים אלא ודאי משמע מזה שכשר בדיעבד לכו"ע ועיין בירושלמי רפ"ח דתרומות דמבואר שם דאף שנודע בעדים דהוא חלל מ"מ כל שלא פסלוהו בי"ד אינו פסול יעו"ש ויש לעיין למה לא ביאר רבינו זה החילוק בין עבד קודם שפסלוהו בי"ד לעבד אח"כ וע"ע בשער המלך מה שהאריך בזה יעו"ש היטיב (ומה שהביא בשם התוס' דתענית י"ז ב' בד"ה דבר זה וכו' דאמאי לא ילפינן ערל מבע"מ יעו"ש עיין תוס' זבחים ט"ז א' ד"ה אף אני וכו' שתירץ באופן אחר משום דלא מצינו אזהרה בערל יעו"ש היטיב (ודע דשם כתב עוד בתענית דלכן לא מפקא מבע"מ די"ל שכן עשה קריבים כמקריבים יעו"ש אבל יש לעיין דאכתי איכא למימר טמא יוכיח וכמו דאיתא בזבחים שם וצ"ל על כרחך דס"ל כסברת התוס' דזבחים שם דמה לצד השוה שכן ישנן באזהרה. אבל א"כ לא הו"ל להזכיר הא דכן עשה קריבים כמקריבים ואולי דכוונת התוס' לפי מש"כ בתוס' שבת קל"ב ב' דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא ולכן לק"מ מהא דאתא יחזקאל. אבל א"כ בלא"ה לק"מ קושייתם דהא מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל על כרחך צ"ל דכאן לא שייך זה דא"כ כיון דנימא דלהכי כתב לה קרא בערל משום מילתא דאתיא במה הצד או בק"ו טרח וכתב לה קרא א"כ לא נילף שאר אינך דילפינן לה בזבחים שם כגון זר ואונן דא"כ נמי ניטרח ונכתוב לה קרא עיין זבחים ק"ז ב' יעו"ש ועיי"ש י' א' סוף דבר דברי התוס' צ"ע בעיני) וי"ל דרבינו הוקשה לו ג"כ זאת הקושיא ולכן דעתו דלוקה על ערל ומשום ק"ו לא היה לוקה ע"ז וכמו לעיל פ"ב ה"ח יעו"ש. ודע דדברי רבינו לכאורה אינם מדוקדקין דלמאי נפק"מ כתב דעבודתו כשרה לשעבר וכו'. הא ק"ו הוא דאם אף לאחר שנודע כשר כ"ש דכשר למפרע דהוי דיעבד וכך הו"ל למיכתב כהן שנבדק ונמצא חלל אינו עובד להבא ואם עבד לא חילל. ואולי דמשמיענו דיגמור עבודתו וכדאיתא בירושלמי שם יעו"ש היטיב ואולי עוד נפק"מ שנודע שהוא חלל אז מה שעבד קודם שנודע ה"ז כשר גמור ומותר באכילה משא"כ אם עבד לאחר שנודע אסור באכילה דלא נרצה רק העבודה ולא האכילה והויא דומיא דקרבן צבור הבא בטומאה דאינו נאכל וצ"ע בזה סוף דבר דברי רבינו בכאן צ"ע ועיין פסחים ע"ב ב' לכאורה ראיה לדברי רבינו יעו"ש ועיין לקמן פ"ג מהל' שגגות הי"א.

היו יושבין וכו'. סוף מדות ותוספתא פ"ב דחגיגה ופ"ז דסנהדרין. ועיקר מעשיהם וכו'. אבל וודאי שהיו עסוקים ג"כ בדברים אחרים בכל דבר שצריך בי"ד של ע"א ומשם היה יוצא תורה לכל ישראל כדאיתא בסנהדרין פ"ו ב'.

יושב בלשכת וכו'. עי' מדות פ"ב ויומא נ"ד א' ובירושלמי פ"ו דשקלים ה"א יעו"ש. וחולק בקדשים וכו'. עי' ב"ק ק"י א' ובזבחים רפי"ב ובתו"כ פרשת צו פ"ז ופ"ח יעו"ש היטיב. ועי' קדושין נ"ג א'.

כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר. [משנה] בפרק ז' דבכורות (דף מ"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פסולים באדם ובפרק טבול יום ובת"כ אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת"ל כל אשר בו מום. ומה שכתב לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דכתיב בפרשת אמור גבי בעל מום ואל המזבח לא יגש. ומ"ש ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד. קשיא לי דבפרק י"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אלא א"כ נכנס להיכל. ומ"ש ואם עבד במקדש פסול וחילל עבודה. בקידושין פרק האומר (דף ס"ו:) ובתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ"ג) ופרק שמיני דתרומות. ומ"ש מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה. בתורת כהנים לא יקרב להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות מנין ת"ל שוב לחם מנין לרבות את הדם ת"ל להקריב ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: וא"ת מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ואפשר דה"ק מפי השמועה למדו שאזהרה זו לכל מין קרבן ולדם כדיליף לה מקרא בת"כ שכתבתי בסמוך ועי"ל דקרא כתיב בתר הכי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וה"א דעל קריבה למזבח לבד חייב אע"פ שלא עבד לכך הוצרך ללמוד מפי השמועה שאינו כן:

ומ"ש וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר. בתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו: ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד) ובת״כ פלוגתא דרבי וחכמים ופסק כחכמים:

כל המומין כולם וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובתורת כהנים פרשת אמור פ״ב:

ומה שכתב ולא המומין הכתובים בתורה בלבד וכו' עד ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ"ג):

אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי וכו' אע״פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה. בתוספתא פרק רביעי היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר ובסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ה:) במשנה אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו וטריפה:

הערל הרי הוא כבן נכר וכו'. בפרק ב' דזבחים (דף י"ט). ומ"ש ולוקה כזר שעבד. ברייתא בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג) ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה ופירש"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובגמרא ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופירש רש"י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפרק ב' דזבחים עד דאתא יחזקאל מנא לן ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת כי לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמרא ועם כל זה רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר:

כהן שהיה נושא נשים בעבירה וכו' וכן מי שהיה מטמא למתים וכו'. בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ"ה מ"ו) משנה וגמרא. ומה שכתב רבינו עבודתו פסולה היינו לומר דלכתחילה פסול מלעבוד אבל אם עבד לא חילל כמו שכתב בסמוך ובספר מוגה נמצאת מחוק עבודתו פסולה וכתוב במקומו פסול והוא הגירסא הנכונה. ואמרינן התם בגמרא מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תוקפו. ובקצת ספרי רבינו כתוב גבי מטמא למתים עד שיקבל עליו בנדר והוא טעות סופר וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בב"ד וכך מצאתי בספר מוגה:

כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס"ז) תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה (דכתיב ברך ה' חילו וגו' אפילו חולין שבו תרצה) ואף על פי דבפרק ח' דתרומות פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע ידוע דהלכה כרבי יהושע דאמר הכי ועוד דגמרא תני סתמא כרבי יהושע ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע:

בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית וכו' עד ומשמש עם אחיו הכהנים. משנה בסוף מדות (פ"ה מ"ד). ומ"ש מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה. בפ"ב דמדות (מ"ה). ומ״ש וחולק בקדשים עם אנשי בית אב ואוכל. משנה בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובסוף מנחות (דף ק״ט):

אזהרת ריח שלא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים בעל מום ואפילו מום עובר דכתיב אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יקרב ואלו נאמר אל המזבח לבד הייתי אומר מפני שהיא כשרה לעבודה יהיה אסור לכך צריך פרכת ואלו נאמר פרכת הייתי אומר אל הפרכת שבפנים יהיה אסור אל המזבח שבחוץ לא יהא אסור לכך נאמר שניהם ואם עבר ונכנס לוקה שאין בו אלא אזהרה: אזהרת ריט שלא יעבוד כהן בעל מום דכתיב אשר יהיה בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שלא יקרב לעבודה אין לי אלא תמידין שנקראו לחם דכתיב את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות תלמוד לומר לא יגש להקריב מלשון הקרבה נמי דכתיב בה והקריבו בני אהרן את הדם מנין לרבות אימורי חטאות ואשמות וקדשי קדשים וקדשים קלים תלמוד לומר לא יקריב מנין לרבות קומץ ולבונה וקטורת וכל המנחות תלמוד לומר לא יגש מנין לרבות יציקות ובלילות וכו' תלמוד לומר לא יגש להקריב ואינו חייב אלא על מה שהוא עבודה דכתיב לחם מה לחם מיוחד שהיא עבודה דהיינו הקטרת אימורין כדכתיב לחמי לאשי אף כל שהוא עבודה יצאו יציקות וגו' שאינם עבודה שאם לא יצק ולא בלל כשרה:

אזהרת רכ שלא יעבוד כהן בעל מום עובר דכתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר והכי משמע אשר בו מום השתא והוא עובר וחלול עבודה לבעל מום דכתיב ולא יחלל את מקדשי וחלול עבודה לבעל מום עובר דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום וי"ו דשלום קטוע' ללמד כשהוא שלם יעבוד ולא כשהוא חסר ולא איצטריך אלא לחלול עבודה. ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות דלא ילפינן מיתה מתרומה דכתיב בה בו למעט בעל מום דאינו במיתה ומסתברא דבעל מום הוא דקא ממעט ולא טמא וטבול יום.

כל המומין כלן בין שהיו בו מתחלת ברייתו בין שהיו בו אחר שנולד בין עוברין בין אינם עוברין הרי זה פסול עד שיעבורו דכתיב אשר בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום היה בעל מום ממעי אמו מנין דשמא כיון דתחלת ברייתו כך הוא אין זה מום תלמוד לומר אשר יהיה בו מום שהיה בו מעולם מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד הכתובים בתורה מום עובר כגון גרב או ילפת הכתובין בתורה ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפסולין בכהנים אלא כל המומין הנראים בגוף דכתי' כל אשר בו מום דמשמע כל מום שהוא נראה בגופו והכתובין בתורה דוגמא הן.

כל מי שיש בו מום שפסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה ובמזיד לוקה כדילפינן לעיל חלול עבודה לכל המומין שהן פוסלין באדם ובבהמה דילפינן אהדדי בג"ש דגרב גרב ילפת ילפת כדלקמן וכל מי שיש בו מום מן המומין מיוחדים באדם ועבד אף על פי שהוא לוקה עבודתו כשרה איפשר משום דכתיב גבי ולא יחלל וגו' כי מום בו יתירא לומר דוקא על מי שהוא מום סתם אפילו בבהמה איכא חלול הא לאו הכי לא.

אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי אבל שבחלל הגוף ואף על פי שנעשה טרפה עבודתו כשרה דכתיב שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.

הערל הרי הוא כבן נכר דכתיב כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני וגו' בן נכר יכול בן נכר ממש גוי תלמוד לומר ערל לב אינו נפסל אלא בערלת לבו אלמא בכהן קאמר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אין לי אלא ערל לב ערל בשר והוא צדיק מנין תלמוד לומר וערל בשר וצריכי ומנא לן דמחלי עבודה דכתיב ערלי לב וערלי בשר במקדשי לחלל את ביתי ועד דאתא יחזקאל הלכתא גמירי לה ואתא הוא ואסמכיה אקרא לפיכך לוקה ואינו חייב מיתה דלא גמירי הלכתא אלא בלאו כדכתיב לא יבא אל מקדשי וגו'.

כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חלל דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללין שבו פועל ידיו תרצה [דמשמע כשעבד כבר].

בעלי מומין חולקין בקדשים עם אנשי בית אב ואוכלים דכתיב גבי בעלי מומין לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל דמשמע בין קדשים קלים ובין קדשי קדשים:

לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כו' אבל אינו חייב מיתה. עיין כס"מ שהביא הגמרא דזבחים. והנה התוס' תענית (דף י"ז) ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו, הקשו וא"ת נילף מק"ו ומה בעל מום שמותר באכילת קדשים כו' ואפ"ה אסור לעבוד עבודה ערל שאסור באכילת קדשים אינו דין שאסור לעבודה. ופירוש דבריהם הוא, דהנה בזבחים (דף פ"ב) מייתי זה תנא דבי ר"י מקו"ח ופריך מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בע"מ יוכיח הצד השוה שבהן שהן מוזהרין ואם עבדו חללו, וכאן כוונת התוס' לומר הצד השוה שכן אינן שווין בזרעו של אהרן או באופן אחר. ושם פירשו בתוס' לכך צריך טעמא דאזהרה דלא תימא טמא בקרבן ציבור ואונן כה"ג יוכיח שאינם אוכלים ועובדים רק במוזהר אין להוכיח מהם דהם אינם מוזהרים. אבל כאן אין לומר אונן וטמא בציבור יוכיחו, דהקו"ח מה בעל מום שאוכל בקדשי הקדשים ג"כ, וערל שאסור לאכול בין בקדשי קלים וקדשי קדשים ותרומה ומעשר שני כמפורש יבמות פרק הערל אינו דין שאינו עובד, ואם תאמר כה"ג אינן יוכיחו הלא טמא בקרבנות ציבור אוכל בפסח וכן כה"ג אונן אוכל בתרומה, וכי תאמר מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב אומר טמא יוכיח כו', אבל בזבחים גבי זר שאמר שאינו אוכל הוא בקדשי קדשים אבל בקדשים ומעשר שני אוכל א"כ כה"ג אונן וטמא בקרבן ציבור יוכיחו שגם הן אינם אוכלים בכל מילי כמו זר רק יש שאוכלים, וכי משני בתירוץ שני תאמר בערלה שלא עשה בו קרב כמקריב דמה ערלות שייך בבהמה, כוונתם דלא תוכל לאמר טמא יוכיח דטומאה שייך מיהא בבהמה אחר שחיטה שאם נטמאו האימורים והבשר הלא פסול הקרבן משא"כ ערלות ליכא כלל לא מחיים ולא אחר שחיטה. ושם בזבחים גבי זר כי אמר שכן עשה בו קרב כמקריב הוא רק מחיים דזרות בבהמה הוא שלא נתקבל רק בכלי חול ג"כ פסול אחר שחיטה לכן אמר טמא יוכיח, והבן כי הוא כוונה עמוקה בדברי תוספות: