הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק ה׳

ספר עבודה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביאת מקדש · פרק ה׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לְקַדֵּשׁ כֹּהֵן הָעוֹבֵד יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ יַעֲבֹד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל יט) "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם". וְכֹהֵן שֶׁעָבַד וְלֹא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל כ) "יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ". וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט:
הלכה ב׳
וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח מג) "חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ". וּבְבִגְדֵי כְּהֻנָּה הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם. מָה מְחֻסַּר בְּגָדִים מְחַלֵּל עֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אַף מִי שֶׁלֹּא רָחַץ יָדָיו וְרַגְלָיו מְחַלֵּל עֲבוֹדָה:
הלכה ג׳
אֵין הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בֵּין כָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. אֶלָּא פַּעַם אַחַת מְקַדֵּשׁ בַּבֹּקֶר וְעוֹבֵד וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְכָל הַלַּיְלָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יִישַׁן וְלֹא יָטִיל מַיִם וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. וְאִם עָשָׂה אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ:
הלכה ד׳
יָצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ וְחָזַר וְעָבַד וְלֹא קִדֵּשׁ אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְזֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר עַד שֶׁהוּא טוֹבֵל:
הלכה ה׳
וְכָל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה. וְכָל הַמֵּטִיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. יָצָא חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה אִם לִשְׁהוֹת בַּחוּץ יָצָא כְּשֶׁחוֹזֵר טָעוּן טְבִילָה וְאִם לַחְזֹר מִיָּד יָצָא] כְּשֶׁחוֹזֵר טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּלְבַד. וְאִם לֹא טָבַל וְלֹא קִדֵּשׁ וְעָבַד הוֹאִיל וְלֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ וְלֹא הִסִּיךְ רַגְלָיו וְלֹא הֵטִיל מַיִם עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹצִיא יָדָיו חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ:
הלכה ו׳
נִטְמְאוּ יָדָיו מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרוֹת. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ. נִטְמָא גּוּפוֹ בַּאֲכִילַת אֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ שְׁתִיַּת מַשְׁקִין טְמֵאִין וְטָבַל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ אַחַר טְבִילָה. שֶׁכָּל טוֹבֵל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ עוֹבֵד. וְאִם לֹא קִדֵּשׁ הוֹאִיל וְלֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ לֹא חִלֵּל:
הלכה ז׳
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל וְלֹא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בֵּין בְּגָדִים לִבְגָדִים וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹאִיל וְאוֹתָן הַטְּבִילוֹת וְהַקִּדּוּשִׁין אֵינָן שָׁוִים בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו וְנֶאֱמַר (שמות ל יט) "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ" דָּבָר הַשָּׁוֶה בְּכָל הַכֹּהֲנִים מְעַכֵּב שֶׁהוּא קִדּוּשׁ רִאשׁוֹן:
הלכה ח׳
קִדֵּשׁ יָדָיו הַיּוֹם צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ לְמָחָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָשַׁן כָּל הַלַּיְלָה. שֶׁהַיָּדַיִם נִפְסָלוֹת בְּלִינָה. קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה וְהִקְטִיר הַחֲלָבִים כָּל הַלַּיְלָה צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם:
הלכה ט׳
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם שֶׁהֲרֵי בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָה קִדֵּשׁ:
הלכה י׳
מִצְוָה לְקַדֵּשׁ מִמֵּי הַכִּיּוֹר וְאִם קִדֵּשׁ מֵאֶחָד מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל כְּלֵי הַחל אֵינָם מְקַדְּשִׁין. קִדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּחוּץ אוֹ בִּכְלִי חֹל בִּפְנִים וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בְּתוֹךְ הַכִּיּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֶלָּא מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל יט) "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ" וְלֹא בְּתוֹכוֹ. וְאִם קִדֵּשׁ בְּתוֹכוֹ וְעָבַד לֹא חִלֵּל:
הלכה י״א
הִטְבִּיל יָדָיו וְרַגְלָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֲפִלּוּ בְּמַעְיָן אֵין זֶה קִדּוּשׁ כְּלָל עַד שֶׁיִּרְחַץ בִּכְלִי. וּבְכָל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ מְקַדְּשִׁין בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְבִיעִית בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן רְבִיעִית:
הלכה י״ב
כָּל הַמֵּימוֹת כְּשֵׁרִים לְקִדּוּשׁ בֵּין מַיִם חַיִּים בֵּין מֵי מִקְוֶה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה מַרְאֵיהֶן. אֶלָּא יִהְיוּ כַּמַּיִם הַכְּשֵׁרִים לִטְבִילָה. טִיט הַנָּרוֹק שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ מַשְׁלִים לְמֵי כִּיּוֹר. זֶה הַכְּלָל כָּל הַמַּשְׁלִים לְמֵי מִקְוֶה מַשְׁלִים לְמֵי כִּיּוֹר:
הלכה י״ג
כַּמָּה מַיִם צְרִיכִין לִהְיוֹת בַּכִּיּוֹר אֵין פָּחוֹת מִכְּדֵי לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל יט) "אַהֲרֹן וּבָנָיו" וְהָיוּ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר וּפִינְחָס עִמָּהֶם הֲרֵי אַרְבָּעָה:
הלכה י״ד
מֵי כִּיּוֹר נִפְסָלִין בְּלִינָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְשַׁקְּעִים אוֹתוֹ בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ בְּמַעְיָן וּלְמָחָר מַעֲלִין אוֹתוֹ אוֹ מְמַלְּאִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר:
הלכה ט״ו
הַיָּם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה כְּמִקְוֶה הָיָה. מִפְּנֵי שֶׁאַמָּה שֶׁל מַיִם הָיְתָה עוֹבֶרֶת בְּתוֹכוֹ מֵעֵין עֵיטָם. לְפִיכָךְ לֹא הָיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה כְּמֵי הַכִּיּוֹר וּמִמֶּנּוּ הָיוּ מְמַלְּאִין הַכִּיּוֹר:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד מִצְוַת קִדּוּשׁ. מַנִּיחַ יָדוֹ הַיְמָנִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַיְמָנִית וְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית וְשׁוֹחֶה וּמְקַדֵּשׁ. וְכָל הַחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם. וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּעֲבוֹדָה. וְאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא מְעֻמָּד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ה) "לַעֲמֹד לְשָׁרֵת":
הלכה י״ז
וְכָל הָעוֹבֵד וְהוּא יוֹשֵׁב חִלֵּל וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מִפְּנֵי שֶׁאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלָל עֲשֵׂה הִיא. וְכֵן כָּל הָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד עַל הָרִצְפָּה. וְאִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקַּרְקַע כְּגוֹן שֶׁעָמַד עַל גַּבֵּי כֵּלִים אוֹ בְּהֵמָה אוֹ עַל רַגְלֵי חֲבֵרוֹ פָּסַל. וְכֵן אִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדוֹ וּבֵין הַכְּלִי שֶׁעוֹבֵד בּוֹ פָּסַל:
הלכה י״ח
וְאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא בְּיָמִין. וְאִם עָבַד בִּשְׂמֹאל פְּסוּלָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. רַגְלוֹ אַחַת עַל הַכֶּלִי וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה [רַגְלוֹ אַחַת עַל הָאֶבֶן וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה] רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַכְּלִי אוֹ הָאֶבֶן יָכוֹל לַעֲמֹד עַל רַגְלוֹ אַחַת עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם לָאו עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. קִבֵּל בְּיָמִין וּשְׂמֹאל מְסַיַּעְתּוֹ עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁהַמְסַיֵּעַ אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו:
הלכה י״ט
נִתְנַדְּדָה אֶבֶן מֵאַבְנֵי הָעֲזָרָה לֹא יַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה עַד שֶׁתְּחֻבַּר בָּאָרֶץ. וְאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וּבִמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת:

הר המוריה · הלכות ביאת מקדש פרק ה׳

א׳
חייב מיתה וכו'. סנהדרין פ"ג א' ותוספתא פי"ב דזבחים ופ"א דכריתות ופ"א דמנחות ופ"א דיומא. ועבודתו פסולה וכו'. עי' זבחים ט"ו ב' י"ט ב' ל' ב' ועי' תוספתא פ"א דיומא ופ"א דמנחות.
ב׳
שנאמר חוקת וכו'. זבחים י"ח א' ועי' בתו"כ שמיני אחר מכילתא דמלואים פרשה א' יעו"ש. כמו שבארנו. לעיל הל' כלי המקדש פ"י ה"ד יעו"ש.
ג׳
אלא פעם וכו'. שם בזבחים ובתוספתא שם ושם בירושלמי יומא פ"ב ה"א יעו"ש היטיב. והוא שלא יצא וכו'. עי' הלכה ד'. ולא יישן. דשינה הוי היסח הדעת וכמש"כ מרן ועי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ב וז"ל תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים עכ"ל וע"ע תוס' זבחים כ' א' ד"ה מיתיבי וכו'. ולא יטיל וכו'. עי' הלכה ה' יעו"ש. ולא יסיח וכו'. זה פשוט שם בכל הסוגיא דהיסח הדעת פוסל יעו"ש כ' ב'.
ד׳
ולא קדש וכו'. עי' בזבחים שם כ' ב' דאיבעיא ליה אם יציאה פוסלת בקדוש ידים יעו"ש דלא איפשיטא ועיי"ש בתוס' ד"ה כל המטיל וכו' דבשעת עבודה שיצא ואין שוהא אלא מעט לא פסלא יעו"ש היטיב ומה שהקשה מרן לוכח מהא דיצאו ידיו דמשמע הא כל גופו פסלא יעו"ש י"ל משום דזה לא פסיקא ליה ולכן נקט מילתא דפסיקא ליה והבן. אין אדם וכו'. עי' יומא ל' א' ועיי"ש ברש"י ותוס' ובירושלמי ה"ג וע"ע בר"ש בפ"ק דכלים מ"ח שם. ומרבינו כאן משמע דס"ל דוקא לעבודה ומפרש שם דקאי כל הסוגיא דוקא לעבודה ועי' לקמן הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג יעו"ש היטיב ובמש"כ שם.
ה׳
המיסך וכו'. יומא כ"ח א' וזבחים כ' ב'. אם לשהות וכו'. זבחים שם וירושלמי יומא שם ה"ב יעו"ש. עבודתו כשרה. דהיא איבעיא ולא איפשיטא וכמש"כ מרן. א"צ לחזור וכו'. שם בזבחים יעו"ש היטיב והובא במרן הלכה ד' יעו"ש.
ו׳
באכילת אוכלין וכו'. וה"ה אם נטמא בטומאה דאורייתא סמוך לשקיעת החמה כדאיתא בש"ס והובא במרן. שא"צ וכו'. עי' זבחים צ"ח ב' בתוס' ד"ה טבול יום וכו' ובחגיגה כ"א א' ד"ה האונן וכו' יעו"ש היטיב.
ז׳
שלא טבל וכו'. יומא ל' ב' וזבחים י"ט ב' ותוספתא פ"א דיומא ופ"א דמנחות. ורחצו אהרן וכו'. זהו דעת ר' יונתן בזבחים שם אבל דעת חזקיה שם מדכתיב והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו וקאמר שם דר"י לא יליף מטעמיה דחזקיה דס"ל דההוא לדורות הוא דכתיב וחזקיה לא קאמר כר"י משום דמיבעיא ליה לכדר' יוסי בר' חנינא דכל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו יעו"ש היטיב. ויש לעיין דהא רבינו פסק להא דריב"ח לקמן הלכה י"ג יעו"ש היטיב וא"כ אין מוכח מזה דדבר המעכב בזרעו מעכב בו. והנה שם בש"ס מביא פסוק דורחצו ממנו משה אהרן ובניו וכתב שם הצאן קדשים דמשום דס"ל דלא כיהן משה רק שבעת ימי המילואים (עיי"ש ק"ב א' ותענית י"א ב' וע"ז ל"ד א') וא"כ איך צירפם יחד אלא ודאי להורות דבעינן שיהיו בו לקדש ארבעה כהנים יחד יעו"ש היטיב והנה לכאורה הייתי אומר דהא דילפינן דבר המעכב בזרעו מעכב בו הוא מפסוק דורחצו אהרן ובניו דפרשת תשא. אך לפי"ז יקשה א"כ איך קאמר חזקיה דמיבעיא ליה להך דבעינן ארבעה כהנים הא תרי קראי כתיבי ועוד הא מרבינו לקמן הלכה י"ג משמע דהוא יליף מפסוק דורחצו ממנו אהרן ובניו ולא קא מפרש כפירש"י עיי"ש במרן ונמצא דרבינו ל"ג כלל להך קרא דורחצו ממנו משה אהרן ובניו וכן מבואר בפי' המשניות לרבינו בפ"ב דזבחים דמייתי הא דבעי ארבעה כהנים מפסוק דורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' ופסוק דורחצו ממנו משה אהרן ובניו וגו' לא מייתי כלל. סוף דבר נבוך אני מאד בזה וה' יאיר עיני בזה להבין דברי רבינו.
ח׳
צריך לחזור וכו'. פסק כרבי לגבי ראב"ש דהלכה כרבי מחבירו ועיין הל' בית הבחירה פ"ג הי"ח ובהל' כלי המקדש פ"ח ה"א יעו"ש היטיב ובמש"כ שם (ועיין בס' הכריתות חלק ימות עולם שער ג') וצ"ע קצת הא מדאיבעיא להו שם אי יציאה מועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל לינה לא פסלה דלא פריש וכו' ומדאיבעיא ליה אליבא דמ"ד זה משמע אבל למ"ד לינה פסלה פשיטא דפסלה יציאה והנה האיבעיא לא נפשטה וא"כ לינה ודאי לא פסלה ועוד הא כל את"ל פשיטותא היא. והנה זה יש להקשות ג"כ אהא דקאמר הש"ס טומאה מהו שתועיל וכו' את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי אסח דעתיה או דילמא כיון דהדר חזי דק ליה ולא מסח דעתיה וכו' והנה משמע דהכי הלכתא דיציאה לא פסלה כיון דפשיט הש"ס ע"י את"ל ורבינו ס"ל דלא איפשט הבעיא ביציאה כמש"כ בהל' ד'. והנה עלה בלבי כי טעם רבינו דפסק כרבי מהא דקאמר שם כ' א' כר' יוחנן ס"ל דקידש ידיו לתרומת הדשן א"צ לקדש לעבודה שכבר קידש ידיו מתחלת עבודה ופליגי שם אביי ורבא. אביי ס"ל דר"י כרבי ס"ל ומקרות הגבר עד צפרא לא פסלא לינה ורבא ס"ל דר"י פוסק כר' אלעזר בר' שמעון ולא בסוף עבודה יעו"ש היטיב יהיה איך שיהיה דבסוף עבודה לא פסקינן כראב"ש ובתחלת עבודה כבר איפסיקא כר' יוחנן עיין הלכה ט'. ולענין קושייתינו י"ל דה"ק הש"ס את"ל לינה לא פסלה הכא גרע טפי משום דפריש אסוחי אסח דעתיה או דילמא להיפך אפי' את"ל לינה פסלה היינו טעמא משום דהתם אין בידו לעשות תחלת עבודה דאין זמן תחלת עבודה אלא ביום משא"כ הכא כיון דבידו לחזור ולעבוד עבודה לא מסח דעתיה ור"ל דכל עיקר הטעם דלינה אין הדבר תלוי בידו ולכן פסול לינה משא"כ ביציאה והבן. וכן י"ל באידך בעיא את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל בטומאה דגברא לא חזי לכו"ע פסלה או דילמא להיפך אפי' את"ל דיציאה פסלה אבל הכא בטומאה דהדר חזי דק לה ולא מסח דעתיה זהו הנראה לענ"ד בזה. אע"פ שלא וכו'. דאם ישן הרי בלא"ה הסיח דעתו כמש"כ בהלכה ג' והא דקאמר שם ראב"ש אפי' מכאן ועד עשרה ימים א"צ לקדש וכו' שם י"ט ב' והא בעשרה ימים א"א שלא לישן ובישן אפי' ראב"ש מודה כמסקנת הש"ס שם כ' ב' הב"ע בכהני חדתי יעו"ש בתוס' כ' א' ד"ה מיתיבי וכו' דע כי בירושלמי יומא פ"ב ה"א איתא מכאן ועד שלשה ימים יעו"ש והיינו כל זמן שלא יישן ובזה י"ל כי בזה טעה המקשן דהוי ס"ל דמאן דלא פסל לינה גם היסח הדעת לא פסל וכמש"כ התוס' ד"ה מיתיבי וכו' והטעם כי היה סבור דעשרה ימים דוקא ותירץ התרצן בכהני חדתי ושינה פסלה לכו"ע ועשרה ימים לאו דוקא והבן. ועיין תוספתא פ"א דמנחות אולם בתוספתא פ"א דיומא איתא שבעת ימים ואולי הטעם שתפס כל זמן עבודת המשמר והעיקר שצ"ל שלשה ימים.
ט׳
שהרי בתחלת וכו'. כן הוא הלשון בזבחים שם ושם כ"א ב' ואף דביומא כ"ב א' הגיה הש"ס דצ"ל תחלה לעבודה מ"מ הא התם כ"ז ב' כ"ח א' מסיק דתחלת עבודה דיממא היא וצ"ל דהעיקר כתירוץ השני שם כ"ב א' דהא דלא רצו לתקן פייס לתרומת הדשן משום דאיכא אונס שינה והא דהוה פייס לאיברים ופדרים משום דשאני מיגנא ממיקם יעו"ש היטיב.
י׳
ואם קדש וכו'. עיין זבחים כ"א ב' כל הכלים מקדשים וכו' ומשמע לכאורה אפי' לכתחלה אבל י"ל מדלא תני מכל הכלים מקדשים ונקט כל הכלים מקדשים י"ל דמיירי בדיעבד וה"ק אם קדשו מהם מקודשין ועיין רמב"ן בפרשת תשא שכתב וז"ל והרחיצה היא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ולא מצוה כי ביוה"כ כה"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי עכ"ל ועיין רש"י יומא ל"א ב' וקידש ידיו וכו' שפי' שקדש מן הכיור יעו"ש וכ"ה בירושלמי שם פ"ד ה"ה דקדוש הראשון היה בכיור א"כ מסולק ראיית הרמב"ן מהא דקיתון של זהב וע"ע בר"ש מ"ב פ"ק דידים יעו"ש. קדש בכלי שרת וכו'. זבחים כ' ב' ותוספתא דמנחות פ"א. ואין מקדשין וכו'. זבחים כ"א א' בעיא דלא איפשיטא יעו"ש וכמש"כ מרן ולכן פסק דאם עבד לא חילל כדרכו באיבעיות דלא נפשטות.
י״א
במי מקוה וכו'. עיין מרן שהביא זה בשם רש"י והוא נמצא לפנינו בזבחים כ' ב' ד"ה או שטבל וכו' ובחנם תמה המגיה ואולי לפניו לא היה כן. בין שאין וכו'. וכתב הראב"ד וז"ל א"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ארבעה כהנים עכ"ל והנה גם רבינו מודה לזה ונראה לענ"ד דפלוגתת רש"י ותוס' שהובא במרן תלוי בחילוק הגירסאות דרש"י גורס קודח בתוכו ותוס' גרסי קודח מתוכו והבן.
י״ב
המימות כשרים וכו'. עי' זבחים כ"ב א' ב' ובסוטה ט"ו ב'. שלא ישתנה וכו'. עיין סוטה שם מה מים שלא נשתנו יעו"ש ובתוס' דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן. אבל י"ל שכוונת רבינו שנשתנה ע"י מי פירות ובכה"ג גם במקוה פסול וזה שכתב אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה ועיין בפ"ז מהל' מקואות יעו"ש היטיב ולפי"ז י"ל דגם כוונת הש"ס בסוטה שם כן ואזדא קושיית התוס' וצ"ע בזה ועיין מל"מ שרמז ולא ביאר כוונתו. טיט הנדוק וכו'. עיין כ"ז בזבחים כ"ב א' ומה שהקשו תוס' בד"ה אפי' וכו' מנלן שיעור זה עיין בסוכה י"ט ב' ד"ה טיט וכו' שישבו זה יעו"ש ועיין בר"ש פ"ב דמקואות מ"י שתירץ כן יעו"ש היטיב. זה הכלל וכו'. כ"ה מימרא דר"ל שם כ"ב א' ומסקנא שם דאתי למעוטי נתן סאה ונטל סאה דמשלים למי כיור ומקוה ולא לרביעית ומבואר מזה דמי פירות אינן כשרים לנטילת ידים דמה אם שאין משלימין כ"ש בעינייהו דלא וזה תימה לכאורה על שיטת רש"י ותוס' בברכות נ' ב' יעו"ש היטיב והנה כבר כתב מזה בחי' ברכות שם יעו"ש והנה כעת מצאתי בצאן קדשים שם שהרגיש בזה וחילק דמי פירות בתערובת מים גרע ממי פירות בעינייהו יעו"ש היטיב.
י״ג
ד' כהנים. זבחים י"ט ב' כ"א ב' ועיין מש"כ מזה בהלכה ז'. ופנחס וכו'. ס"ל כר"י ור"ש שם ק"א א' יעו"ש ועיין במרן שתמה ע"ז.
י״ד
כמו שבארנו. הל' בית הבחירה פ"ג הי"ח ובמש"כ שם ד"ה ומוכני עשו יעו"ש היטיב.
ט״ו
במקוה הי' וכו'. עי' ירושלמי פ"ג דיומא ה"ח ובתוס' פסחים ק"ט ב' יעו"ש. מניח ידו וכו'. וכת"ק דזבחים י"ט ב' וכמש"כ מרן. וכל החוצץ וכו'. מרן לא הערה מקורו ובאמת היא גמרא ערוכה בחולין ק"ו ב' וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנט"י לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש יעו"ש היטיב. ואינו מקדש וכו'. עיין זבחים י"ט ב' וכמש"כ מרן יעו"ש.
י״ז
חלל וכו'. זבחים ט"ו ב' וכ"ג ב'. ואינו לוקה וכו'. עיין זבחים שם כ"ג ב' ברש"י ותוס' דפי' על הך דמקשה הש"ס אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה יעו"ש ופי' משום דגם יושב איקרי זר יעו"ש היטיב וכן פי' התוס' שם י"ח א' יעו"ש וא"כ אף דיליף משלשה כתובים הבאין כאחד דאין חייב מיתה מ"מ מידי זר לא נפקא וא"כ יתחייב מלקות ע"ז ובשלמא באונן כתב שפיר רבינו לעיל פ"ב ה"ח דאינו לוקה דזה לא מיקרי זר משא"כ הכא וראיתי להצאן קדשים שם בש"ס שהרגיש בזה ותירץ דרבינו ס"ל כרב משרשיא דיליף זר ק"ו מיושב שם ט"ז א' יעו"ש ויש להקשות הו"ל לרב משרשיא ליליף מה יושב שאינו במיתה ואינו לוקה מחלל עבודה ק"ו זר שבמיתה ומלקות דמחלל עבודה ועי' מש"כ שם פ"ב ה"ח אבל כאן לא שייך זה ויש לעיין בזה (ודע עוד דמלשון הש"ס זבחים כ"ג ב' ובסנהדרין פ"ג א' משמע קצת דחייב מלקות וה"ה באונן וערל ועיין רמב"ן לאוין ע"ג יעו"ש) ודע עוד דמש"כ רש"י שם ט"ז א' בד"ה ומחד מהנך וכו' אונן או טמא וכו' יש לעיין קצת בזה דהא באונן ג"כ יליף כן וקאמר התם דיליף מיושב וחד מהנך וא"כ אין ללמוד זר מאונן ולא אונן מזר אלא חד מהנך היינו על כרחך או טמא או בעל מום והבן. צריך שיהיה וכו'. זה נלמד מהא דהלכה ט"ז מדכתיב לעמוד לשרת ומקורו מזבחים י"ט ב'. שעמד ע"ג וכו'. עיי"ש כ"ד א' צריכותא בזה ועיין מש"כ הל' כלי המקדש פ"י ה"ז יעו"ש היטיב. וכן אם היה וכו'. עיי"ש בתוס' ד"ה הואיל ורצפה וכו' שכתבו וז"ל וא"ת מדחשיב ליה הכא חציצה ולעיל נמי (י"ט א') דפריך ותיפוק ליה משום חציצה וגבי ההוא דכרך ידיו בשיראי (פסחים נ"ז א') אלמא לקיחה ע"י ד"א לא שמיה לקיחה ובפ' לולב הגזול (ל"ז א') קאמר רבה דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וי"ל דהתם לא מיירי כגון דכרך ידיו בסודר ונוטל לולב דהא וודאי לא הוי לקיחה אלא דכרך ליה לולב בסודרא ונוטלו ובאותו ענין מייתי רבא ראיה מאזוב וכן צ"ל מתוך שמעתא דהתם דקאמר רבא גופיה מין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו וודאי חוצץ ואמאי והא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ושמא חד מינייהו רבה עכ"ל וכ"כ התוס' בפסחים נ"ז א' וביומא נ"ח א'. רק מש"כ כאן ושמא חד מינייהו רבה לא כתב זה בשום דוכתא רק הכא. ובאמת תמוה טובא מה יועילנו זה אם נגרוס בחד מינייהו רבה דהא שם בסוכה ל"ז א' איתא וז"ל ואמר רבה לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ושם ב' איתא ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דדילמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוז איניש לולבא בהושענא דמשתיירי הוצא והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ עכ"ל הגמ' ואם נימא דגרסינן רבה בחד יקשה טפי אם נגרוס במקום אחד רבה כגון בלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה א"כ יקשה טפי דהוא ס"ל דאפילו מין במינו חוצץ וכ"ש שלא במינו ואם נגרוס בהא דמין במינו אינו חוצץ רבה ורבא יסבור דמין במינו חוצץ אם כן כ"ש דיקשה טפי דהא לעיל ס"ל לרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואף מין בשאינו מינו אינו חוצץ וכאן יסבור דאף מין במינו חוצץ. ובדוחק י"ל דה"ק התוס' דנגרוס שם רבה ואמורא אחר והיינו האחר דס"ל דמין במינו חוצץ ורבה ס"ל דמין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו חוצץ ורבא ס"ל בהאי דסודרא דאפילו באינו מינו אינו חוצץ ודוחק. וצ"ע. ושוב ראיתי בצאן קדשים שהרגיש בזה אבל דבריו יותר תמוהים למעיין שם יעו"ש היטיב ודו"ק. (דז"ל שם ודברים אלו קשה להולמן דהא התם בהנך שמעתא מפורש בהדיא דרבה בעל פלוגתא של רבא וס"ל דלא הוה לקיחה ואם כוונת התוס' להפך הגי' דרבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א לא שמיה לקיחה ורבה ס"ל דשמה לקיחה אבל הלשון אינו משמע הכי ולענ"ד טעות דמוכח הוא וצריך למוחקו וגם ביומא ובסוכה ובפסחים אינו עיי"ש עכ"ל דמבואר דדעתו דאם נגרוס דרבה ס"ל דשמה לקיחה הוי אתי שפיר וזה אינו דאדרבה קשה טפי וכנ"ל וגם דברי הראשונים לא יתכנו במש"כ דרבה ס"ל דלא הוה לקיחה דמשמע דאי הוה ס"ל דשמה לקיחה הוי אתי שפיר ודו"ק היטיב).
י״ח
פסולה ואינו וכו'. עי' זבחים ט"ו ב' וכ"ד א' שם כל הסוגייא ומנחות ט' ב' שם כל הסוגייא. רגלו אחת על האבן וכו'. דאבן על הרצפה אע"ג דמין במינו הוא מ"מ הוי חציצה כיון דלא מבטל ליה משום דנתקל בה כמש"כ תוס' דשבת צ"ג ב' יעו"ש ועי' תוספתא פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות יעו"ש. יכול לעמוד וכו'. כ"ה בזבחים כ"ד ב' ובשבת צ"ג ב' והטעם מפרש שם בשבת דמסייע אין בו ממש יעו"ש ולהכי סמכו רבינו לדין דקבל בימין ושמאל מסייעתו וכו' דחד טעמא לתרווייהו. קבל בימין וכו'. עי' תוספתא פ"ק דזבחים (ומפורש שם בתוספתא דאם קבל בשתי ידיו פסולה יעו"ש) ועי' טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ג סעי' ד'.
י״ט
נתנדדה אבן וכו'. עי' מש"כ הלכות בית הבחירה פ"א ה"י יעו"ש בס"ק כ"ד יעו"ש היטיב. וי"ל עוד כי לרבינו מספקא ליה די"ל כיון דרבה בר זוטי בעי משמיה דר' אמי בנעקרה אבן וכו' משמע דבנתנדדה לא מספקא ליה ובכל ענין כשר ואף דאין דעתו לחברה ולכן סתם בכל ענין דכשר בדיעבד ולכתחלה יש לתקן בכל ענין. אך יש לעיין דהו"ל למיכתב דבנעקרה נמי כשר בדיעבד דהא לא איפשיטא בעיין. וכמו שתמה מרן לעיל בפ"א בהל' בית הבחירה יעו"ש. ואולי גירסא אחרת היתה להם בזה. והראיה דדעת הראב"ד שם גם כן דבדיעבד פסול ועדיין יש לעיין בזה וה' יאיר עיני.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות ביאת מקדש פרק ה׳

א׳
מצות עשה לקדש הכהן העובד ידיו ורגליו וכו'. פשוט הוא בפסוק. ומה שכתב ועבודתו פסולה. משנה בפרק שני דזבחים (דף ט"ו ע"ב). ומה שכתב בין כהן גדול בין כהן הדיוט דכתיב והיתה לו ולזרעו חק עולם:
ב׳
ומה שכתב ומנין שעבודתו פסולה וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י"ט):
ג׳
אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה וכו'. שם תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו צריך לקדש ופירש"י אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו. צריך לקדש ביום כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה עכ"ל. ופסק רבינו כרבי משום דקי"ל הלכה כרבי מחבירו. ומ"ש והוא שלא יצא מן המקדש. מתבאר שם: ומ"ש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. היסח דעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ומטיל מים משנה פרק הממונה (דף כ"ח). ומ"ש ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. כלומר ואם לא קידש ועבד עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מהמקדש כדבסמוך:
ה׳
(ד-ה) יצא מהמקדש וחזר ועבד וכו'. בפ"ב דזבחים (דף כ':) בעיא דלא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה. ודע דבגמרא בעינן למפשטה מדתניא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וקשיא לי נפשטה מאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא יצא גופו לא דא"ל נשמעינן יצא כל גופו וכל שכן ליצאו ידיו וי"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי: וזה הכלל היה במקדש וכו' וכל המיסך את רגליו וכו'. משנה בפ' הממונה (דף כ"ח): יצא חוץ לחומת העזרה וכו'. ברייתא בפרק שני דזבחים (דף כ':) יצא חוץ למחיצת חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים ובגמרא בעי למיפשט מיניה בעיין דבסמוך ודחי הב"ע כגון שיצא להסך את רגליו ופירש"י דקתני אם לשהות טעון טבילה שיצא להסך רגליו לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים והדבר מבואר שיש חסרון בלשון רבינו וכך צריך להגיה יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד וכן מצאתי בספר מוגה. ומ"ש ואם לא טבל ולא קידש ועבד וכו' עבודתו כשירה. היינו מדלא איפשיטא בעיין דבסמוך מספקא לן אי האי ברייתא ביצא להסך רגליו או להטיל מים וכדדחי אי לא הילכך מספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור כו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך:
ו׳
נטמאו ידיו מטבילן והן טהורים וכו'. שם בברייתא: נטמא גופו באכילת אוכלים טמאים וכו'. שם (דף כ':) איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ומשום דהאי מילתא לא שכיחא נקט רבינו במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה אכל אוכלים טמאים וכו' שאינו צריך הערב שמש ובעיין לא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד:
ז׳
כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו וכו'. ברייתא וגמרא שם (דף י"ט):
ח׳
קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר וכו' שהידים נפסלות בלינה. היינו כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: קידש בלילה וכו'. גם זה כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה:
ט׳
קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן וכו' אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום וכו'. שם (דף כ') אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה למאן אי לרבי הא אמר פסלא לינה אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אמר אין צריך לקדש אפילו מכאן עד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא ומודה דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה רבה אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון דתחלת עבודה ולא בסוף עבודה ופירש"י מתחילת עבודה שזו תחילת עבודת יום הבא. לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר נכונים במקדש בתחילת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול:
י׳
מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה"ז כשר. ברייתא בפרק שני דזבחים. ומפרש טעמא משום דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. ומ"ש אבל בכלי החול אין מקדשין. שם (דף כ"ב) ומפרש טעמא משום דכתיב ממנו למעט כלי חול. ומ"ש קידש בכלי שרת בחוץ וכו'. ברייתא שם (דף כ':). ומ"ש ואין מקדשין בתוך הכיור וכו'. שם (דף כ"א) בעיא דלא איפשיטא הילכך לכתחילה לא יקדש אלא ממנו אבל אם קידש בתוכו ועבד מספיקא לא מחללינן עבודה:
י״א
הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפי' במעיין אין זה קידוש כלל וכו'. ברייתא שם (דף כ:) טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה ופירש"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה"ה למים חיים: ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהם רביעית וכו'. שם (דף כ"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו מיתיבי בכל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו ופירש"י בקודח בתוכו קודח דפנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק ממי הכיור ומוציא אבל באפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים ולפי זה יש קיצור בדברי רבינו שה"ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח בתוכו והתוספות פי' בקודח מתוכו היינו שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשר לקדש כיון שבאין מכלי גדול ורבי' אפשר שהיה מפרש כפי' התוספות. ולפיכך לא חש לפרש שמאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור היא דאל"כ הוה עדיף שאר כלי שרת מכיור ונראה שגם הראב"ד היה מפרש כדברי התוספות ולפיכך לא כתב על רבינו בדרך השגה אלא כמבאר תוספת ביאור שכתב וז"ל בין שאין בהם (כדי) רביעית א"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים:
י״ב
כל המימות כשרים וכו'. שם (דף כ"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים. ומ"ש ובלבד שלא ישתנה מראיהן וכו'. טיט הנרוק וכו' מימרא דר"ל שם:
י״ג
כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'. מימרא שם כתבתיה בסמוך וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד' ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא"כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה ורש"י גריס ורחצו ממנו משה ואהרן תרין ובניו תרין והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי והשתא ניחא דה"ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו דמיעוט רבים שנים דאם לא כן הול"ל וכל בניו:
י״ד
מי כיור נפסלין בלינה כמו שביארנו. בספ"ג מהלכות בית הבחירה: וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה כו'. בפרק הממונה (דף ל"ז) תנן אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמרא דמוכני היינו גלגלא לשקועי ליה. וביארתי זה בספ"ג מהלכות בית הבחירה:
ט״ו
הים שעשה שלמה כמקוה היה וכו'. ירושלמי פרק ג' דיומא:
ט״ז
כיצד מצות קידוש וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא פרק שני דזבחים (דף י"ט:) ופסק כת"ק. ומ"ש וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים. ומ"ש ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהיא כעבודה וכו'. שם וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ופירש"י אמר קרא לשרת או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות:
י״ז
ומ"ש וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה. שם (דף כ"ג.). ומ"ש ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא. פשוט הוא: וכן כל העוסק בעבודה וכו' עד או על רגלי חבירו פסל. משנה שם (דף ט"ז:). ומ"ש וכן אם היה דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעבד בו פסל. שם (דף כ"ד) ופירש"י לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי [שרת] בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. ומ"ש ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול. שם במשנה. ומ"ש ואינו לוקה. היינו מדגמרינן לה מדכתיב באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין וכיון דאתיא מלאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו:
י״ח
רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה. יש בלשון רבינו חסרון וצריך להוסיף רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא שנויה בברייתא שם. וכן מבואר בסוף לשון רבינו שכתב רואין כל שינטל הכלי או האבן: קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה וכו'. תוספתא פרק קמא דזבחים:
י״ט
נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה וכו'. בפ' ב' דזבחים בעי רבי אמי וכו' נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה. רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו וכו' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו ורבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב ואם נעקרה אבן אע"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ ויש לתמוה עליו למה השמיט יתר הדברים ולא כתבם לא כאן ולא שם. והראב"ד כתב שם עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד אין דרך שירות בכך עכ"ל. ויש לתמוה למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך דמשמע דעבודתו פסולה והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק ועוד קשיא לי למה לא השיגו על שהשמיט לחלק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה דבהא עבודתו פסולה ובהא אין לנו כח לפסלה בדיעבד ולדעת רבינו יש לומר שהוא ז"ל סובר דכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצא לא לפסול העבודה קאמר אלא לומר דצריך ליזהר לכתחילה ומיבעיא ליה היכא דדעתו לחברה אי שרי לכתחילה לעמוד עליה וכיון דלא איפשטא נקטינן לחומרא דלכתחילה לא יעמוד עליה בין שדעתו לחברה בין שאין דעתו לחברה ואם עמד עליה בין כך ובין כך עבודתו כשירה ולא חשש לכתוב דין נעקרה האבן ועמד במקומה משום דמשמע דרבה זוטי הוא דבעי לה הכי אבל סתם גמרא לא אסתפקא ליה הא ומשמע דמיפשט פשיטא ליה דדרך שירות בכך:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

מעשי למלך · הלכות ביאת מקדש פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ביאת מקדש פרק ה׳

א׳
מצות קיד שיקדש הכהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וכהן שעבד ולא קדש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו.
ב׳
ומנין שעבודתו פסולה דכתיב חקת עולם לו ולזרעו לדורותיו וכתיב בבגדי כהונה חקת עולם ילפינן חקה חקה מה להלן מחלל עבודה כשהוא מחוסר בגדים דילפינן משתויי יין ששמש חלל אף שלא רחוץ ידים ורגלים אם עבד חלל.
ג׳
ובפעם אחד שמקדש בבקר עובד והולך כל היום כלו וכל הלילה דכתיב בגשתם אל המזבח ולא תימא על כל גישה וגישה דהא כתיב בבאם אל אהל מועד וגו' ואם כן בגשתם היינו בגישה דשחרית דהויא גישה אחריתי שהרי יש כאן מערכה חדשה והיינו דכתיב בבאם והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו ואם עשה אחת מהם צריך לחזור לקדש ונראה דלא הוו אלא מדרבנן דמדאוריתא לא מיחייב בקידוש אלא בגישה דשחרית והיינו בבאם דכתב רחמנא.
ז׳
כהן גדול שלא רחץ ידיו ורגליו בין בגדים לבגדים בין עבודה לעבודה ביום הכיפורים עבודתו כשרה דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דבר השוה בבניו שהוא קדוש שחרית מעכב בו.
ח׳
קדש ידיו היום או בלילה צריך לקדש ביום לעבודת היום דהויא גישה אחריתי גישה דשחרית כדאמ' קדש לתרומת הדשן אינו צריך לחזור ולקדש שהרי בתחלת עבודה קדש והויא כגישה דשחרית.
י׳
מצוה לקדש ממי הכיור כדכתיב ורחצו ממנו וגו' ואם קדש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר דכתיב ירחצו מים יתירא לרבות כלי שרת דהא כתיב לעיל ורחצו וגו' בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ולא ליכתוב ירחצו דהא אורחצו דרישיה דקרא קאי אבל כלי החול אינם מקדשים דלא מצית אמרית דירחצו מרבי אפילו כלי חול דאינו טעון משיחה כמו הכיור וירחצו מרבה כלי שרת שטעונין משיחה כמותו וכנו אף על פי שנמשח עמו אינו מקדש דכתיב כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשיתיו ולא לדבר אחר דמדאיצטריך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי שמע מיניה למאי דדמי לכיור פריש בהדיא ולמאי דלא פריש לא דמייה. קדש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה דכלי שרת דאיתרבו דומיא דידיה איתרבו והרי הוקבע לו מקום בעזרה כדכתיב ונתת אותו בין אהל מועד דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו דמשמע ממנו ולא בתוכו שיכניס ידיו ורגליו בתוכו וכן כלי שרת דאיתרבו דומיא דידיה ואף על גב דהאי ממנו אמרינן דאתא למעוטי כלי חול אפילו הכי נראה דממילא משמע ממנו ולא בתוכו דלמעוטי כלי חול לחוד הוה מצי למיכתב בו כתב ממנו למעוטי נמי ולא בתוכו ואם קדש בתוכו ועבד לא חלל נראה דטעמא דהאי ממנו גופיה לא אתא אלא למעט כלי שרת ומדשני ממעטינן נמי תוכו ולהכי לא הוי האי מיעוטא אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא דממנו למעוטי כלי חול אתא כדאמ'.
י״א
הטביל ידיו במי מקוה ואפילו במי מעין אין זה קדוש עד שיקדש בכלי כדילפינן כלי שרת ולא כלי חול כל שכן מה שאינו כלי כלל. וכל כלי הקדש מקדשי' בין שיש בהם רביעית בין שאין בהם רביעית דמדכתיב ירחצו הוא דמרבינן לכלי שרת ולא כתיב אהרן ובניו וגו' אלא בכיור גופיה.
י״ב
כל המימות כשרים לקדוש ידים ורגלים בין מים חיים בין מי מקוה דמים סתמא כתיב כל מימות במשמע וכל שנשתנו מראיהן לא הוו מים סתמא וכשהפרה שוחה ושותה ממנו משלים למי כיור וכן כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור דהתם נמי כתיב מים.
י״ג
וכמה מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים דכתיב אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופנחס הרי ארבעה ואף על גב דהאי קרא דרשינן מיניה לעיל דבר המעכב בבניו מעכב בו וכו' אפילו הכי ממילא משמע דאית ביה לקדש הוא ובניו הכהנים דקרא דורחצו משה אהרן ובניו וגו' לא מידריש הכי כיון דלא כהנו כלם בבת אחת ולדעת הרב ז"ל לא מייתי בגמרא קרא דמשה אלא דאהרן כדאמרינן.
י״ד
מי כיור נפסלין בלינה נראה דפיסול מי כיור בלינה לא הוי אלא מדרבנן כלינת ידים דפשיטא דלא הוי אלא מדרבנן.
ט״ז
כיצד מצות קדוש מניח ידיו על רגליו ושוחה ומקדש דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב בקרא. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים ורגלים דבעינן קידוש ידים ורגלים כדכתיב בקרא בלא חציצה ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה דכתיב ירחצו מים לשרת ושירות מעומד דכתיב לעמוד לשרת וגו'.
י״ז
וכל העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה שאזהרתו בכלל עשה היא דכתיב לעמוד לשרת כדאמרינן. וכשהוא אומר העומדים שנה הכתוב לעכב וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה ואם היה דבר חוצץ פסל וכל כל דבר החוצץ בין ידו ובין הרגל פסל דכתיב בקבלת הדם ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ומה כלי שרת ילפינן שלא תהא חציצה בינו לכלים אף רצפה שקדשה דוד בשתי תודות ושיר לא יהא דבר חוצץ בינה לכהן כדתני' הואיל ורצפה מקודשת דכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכלי אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.
י״ח
ואין עבודה אלא בימין דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה ולקח היינו קבלה ונתן היינו זריקה דרשינן ליה לפניו ולאחריו באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין דכתיב אצבעו הימנית וכל שינטל רגלו שעל הכלי ויכול לעמוד על רגלו שברצפה עבודתו כשרה ואם לאו פסולה משום חציצה מסייע בשמאל אין בו ממש כיון שקבל בימין.
י״ט
נתנדנדה אבן מן העזרה ועמד עליה ועבד עבודתו כשרה דכי קדיש דוד בשתי תודות ושיר עד ארעית תהומא קדיש וכיון דעומד על הרצפה ממש דרך שירות בכך דכיון דדעתו לחברה כמאן דמחברא דמיא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ביאת מקדש פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביאת מקדש פרק ה׳

ג׳
ולא יישן כו'. נ"ב בירושלמי יומא פ"ג ה"ג וצ"ע דמשמע דטעון טבילה בישן וכמיסך רגליו עיי"ש:
ד׳
יצא מן המקדש כו' עבודתו כשרה. נ"ב פסק כאת"ל דיציאה לא פסלה וכן דרך הפוסקים בכ"מ לפסוק כאת"ל, ולכן לא כתב לא חלל כמו בהלכה ו' גבי טומאה, ושם היא בעיא דלא איפשטא לכן פסק כדרכו בכל הספיקות שלא חלל:
ה׳
ואם לא טבל כו' עבודתו כשרה. נ"ב מגמרא פ"ג דיומא לר"י לא מחלל עבודה ולבן זומא מי מחיל עיי"ש:
י״ח
בכס"מ, תוספתא: נ"ב והובאה בפרק המצניע (דף צ"ג):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביאת מקדש ה׳, מתוך הלכות ביאת מקדש שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ביאת מקדשכל הרמב״ם