הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ביאת מקדש · פרק ד׳

ספר עבודה · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ביאת מקדש · פרק ד׳
הלכה א׳
טָמֵא שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל עֲבוֹדָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ב) "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְעוֹבֵד בְּטֻמְאָה. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כב ט) "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ". מָה חִלּוּל הָאָמוּר [שָׁם] חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אַף כָּאן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכָל לָאו שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם לוֹקִין עָלָיו:
הלכה ב׳
אַף עַל פִּי שֶׁאִם עָבַד בְּטֻמְאָה אֵינוֹ חַיָּב בְּבֵית דִּין אֶלָּא מַלְקוֹת אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לַחוּץ וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ וְאֵין מְמַחִין עֲלֵיהֶן בְּכָךְ:
הלכה ג׳
וְהֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבֹד וְלֹא יִשְׁהֶה עַד שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב כָּרֵת אֶלָּא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד. כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה וְיָצָא בִּקְצָרָה וּבִיצִיאָתוֹ הָיָה צִנּוֹר בְּיָדוֹ וְהָפַךְ בּוֹ אֵיבָר עַל הָאֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְקֵרֵב שְׂרֵפָתוֹ שֶׁכָּל קֵרוּב עֲבוֹדָה הֲרֵי הוּא כַּעֲבוֹדָה:
הלכה ד׳
וְכֵן טָמֵא שֶׁטָּבַל וְעָבַד קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ו) "וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לִטְבוּל יוֹם שֶׁעָבַד שֶׁעֲדַיִן טָמֵא הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ז) "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר" מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהֵר. אֲבָל מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁעָבַד אַף עַל פִּי שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחִלֵּל הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
הלכה ה׳
וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ח) "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה". מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה טָהֳרָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים:
הלכה ו׳
כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה טָמֵא. אִם הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָתוֹ חֻלִּין. וְאִם הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם הַצִּיץ מְרַצֶּה. וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נִרְצוּ. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם וְזָרַק הֻרְצָה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בִּנְזִירוּת:
הלכה ז׳
וְכֵן הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת דְּבָרִים הַקְּרֵבִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח לח) "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳדָשִׁים". אֲבָל אֵינוֹ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַנֶּאֱכָלִין. וְלֹא עַל טֻמְאַת הָאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַטֻּמְאָה הַדְּחוּיָה בַּצִּבּוּר שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עָלֶיהָ:
הלכה ח׳
וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא עַל מִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח לח) "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'":
הלכה ט׳
כָּל קָרְבָּן שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. שֶׁאִם לֹא יַקְרִיב הַיּוֹם יִקָּרֵב לְמָחָר וּלְמָחֳרַת מָחָר. וְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן בֵּין קָרְבַּן צִבּוּר בֵּין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְדוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. וְלֹא כָּל הַטֻּמְאוֹת הוּא דּוֹחֶה אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת לְבַדָּהּ:
הלכה י׳
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קָבוּעַ זְמַנָּם. לְפִיכָךְ כֻּלָּן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת טֻמְאַת הַמֵּת:
הלכה י״א
וְכָל קָרְבָּן מֵהֶן שֶׁקָּרֵב בְּטֻמְאָה אֵינוֹ נֶאֱכָל. אֶלָּא מַקְטִירִין מִמֶּנּוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהַקְטָרָה וְהַשְּׁאָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה נִשְׂרָף כִּשְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ:
הלכה י״ב
כֵּיצַד דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ קָרְבָּן וְהָיוּ רֹב הַקָּהָל שֶׁמַּקְרִיבִין אוֹתוֹ טְמֵאִין לְמֵת. אוֹ שֶׁהָיוּ הַקָּהָל טְהוֹרִים וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִין טְמֵאִים לְמֵת. אוֹ שֶׁהָיוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ טְהוֹרִין וְהָיוּ כְּלֵי הַשָּׁרֵת טְמֵאִים לְמֵת. הֲרֵי זֶה יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה וְיִתְעַסְּקוּ בּוֹ הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים כְּאֶחָד וְיִכָּנְסוּ כֻּלָּן לָעֲזָרָה. אֲבָל הַטְּמֵאִים בְּטֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן זָבִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת [וְיוֹלְדוֹת] וּטְמֵאֵי שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לֹא יִתְעַסְּקוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ לָעֲזָרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּטֻמְאָה. וְאִם עָבְרוּ וְעָשׂוּ אוֹ נִכְנְסוּ לָעֲזָרָה חַיָּבִין כָּרֵת עַל הַבִּיאָה וּמִיתָה עַל הָעֲבוֹדָה. שֶׁלֹּא נִדְחֵית אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד:
הלכה י״ג
וּפֶסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה וְדָחֲקוּ טְמֵאֵי מֵת וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לָעֲזָרָה. הוֹאִיל וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (במדבר ה ג) "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם" הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:
הלכה י״ד
הָיוּ מִקְצָת בֵּית אָב טְמֵאִים וּמִקְצָתָם טְהוֹרִים אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּן טְמֵאֵי מֵת לֹא יַקְרִיבוּ אֶלָּא הַטְּהוֹרִים. הָיָה כָּל בֵּית הָאָב טְמֵאֵי מֵת יָבִיאוּ בֵּית אָב אַחֵר. הָיְתָה כָּל הַמִּשְׁמָרָה טְמֵאֵי מֵת מַחֲזִירִין עַל מִשְׁמָרָה אַחֶרֶת. אִם הָיוּ רֹב הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִין שָׁם בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ טְמֵאִין יַעֲשׂוּ בְּטֻמְאָה:
הלכה ט״ו
וּמִפְּנֵי מָה מַחֲזִירִין עַל הַטָּהוֹר מִבֵּית אָב אַחֵר. מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה לֹא הֻתְּרָה בַּצִּבּוּר אֶלָּא בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת וּדְחוּיָה הִיא עַתָּה מִפְּנֵי הַדְּחָק. וְאֵין דּוֹחִין כָּל דָּבָר הַנִּדְחֶה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וּמִפְּנֵי זֶה צְרִיכָה צִיץ לְרַצּוֹת עָלֶיהָ:
הלכה ט״ז
וּמִנַּיִן שֶׁטֻּמְאַת מֵת דְּחוּיָה בַּצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט ו) "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם". כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאֲנָשִׁים יְחִידִים הֵם שֶׁיִּדָּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי אִם הָיוּ טְמֵאִים. אֲבָל צִבּוּר שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת אֵינָן נִדְחִין אֶלָּא הַטֻּמְאָה תִּדָּחֶה וְיַעֲשׂוּ פֶּסַח בְּטֻמְאָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן כְּפֶסַח שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה:
הלכה י״ז
וַהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (דברי הימים ב ל יז) "כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכל לֹא טָהוֹר" [לְהַקְדִּישׁ לַה'] (דברי הימים ב ל יח) "כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ". וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל יח) "כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב" מִפְּנֵי שֶׁעִבְּרוּ אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל ב) "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלָםִ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (דברי הימים ב ל ג) "כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי". וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה:
הלכה י״ח
וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה. שֶׁעִבֵּר חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּיוֹם זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה נֶאֱמַר (דברי הימים ב ל יח) "כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב". וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל הַחֲכָמִים שֶׁהִסְכִּימוּ עַל מַעֲשָׂיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל יח) "כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד" וְנֶאֱמַר (דברי הימים ב ל כ) "וַיִּשְׁמַע ה' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם" שֶׁנִּרְצָה קָרְבָּנָם:

הר המוריה · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

א׳
טמא שעבד במקדש חילל עבודתו. משנה ריש פ"ב דזבחים (דף י"ז:). ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם. בפרק שני דשבועות (דף ט"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד). ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'. שם:
ב׳
אף ע״פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'. משנה בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פא:):
ג׳
והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'. בפ"ב דשבועות (דף י"ז:):
ד׳
וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה. ברפ"ב דזבחים (דף י"ז). ומ״ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:) טבול יום ששימש מנ״ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ומ"ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו' הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. וכתב הראב״ד על מ״ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א״א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ״ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ״ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י״א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי״ל דיש במיתה בידי שמים משא״כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ״ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) בד״ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא״כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ״ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב״ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. ומ"ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחילל. ברפ"ב דזבחים (דף י"ז). ומ"ש ה"ז פטור. יש לתמוה דהא בס"פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ"ג:) מנ"ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י"ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ"ע וכבר השיגו הראב"ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ"ג כתב בסי' ש"ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ"ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב"ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ"ג:
ו׳
כהן שעבד ואח״כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) ואע״ג דבענין פסח איתניא משמע דה״ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. ומ"ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'. שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. ומ"ש וכבר ביארנו טומאת התהום. בנזירות פ"ו:
ז׳
וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר״א ופירש״י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה. משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. ומ"ש אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. משנה שם (דף ע"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה:
ח׳
ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר"י קורקוס ז"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר"י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן:
ט׳
כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'. משנה רפ"ב דתמורה (דף י"ד). בס"פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ"ב דזבחים (דף כ"ב):
י׳
כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'. ברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר״מ והלא חביתי כהן גדול ופר י״ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש״י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז עכ״ל ומשמע שדברי ר״מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') וכן בפ״ק דיומא עלה ז' וא״כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז אין זמנן קבוע ואפשר דה״ק כל קרבנות הצבור הקבועים:
י״א
ומ״ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר״ח ופירש״י אין לך קרבן ציבור נאכל אלא אלו:
י״ב
כיצד דוחה את הטומאה וכו'. משנה שם (דף ע"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. ומ"ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת. שם בברייתא. ומ"ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה. שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש"י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. ומ״ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע״פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'. בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ״ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור״א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש״י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת״ק:
י״ג
ומ"ש ופסח שבא בטומאה וכו'. שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא:
י״ד
היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ״ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ״ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע״ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א״ר יצחק וסובר רבינו דלמ״ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע״פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. ומ"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:
ט״ז
ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'. סיפרי פרשת בהעלותך:
י״ז
והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה:
י״ח
ועוד אחרת היתה שם וכו'. בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא"כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ"כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע"פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ"ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ"ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר"ש ואף ע"פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע"ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע"פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי"ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר"ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור"ש פליגי עליה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

מעשי למלך · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

א׳
אזהרת ריו שלא לעבוד טמא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וינזרו ויבדלו מלעבוד ואם עבד חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים אף על פי שלא שהה לשם דכתיב וינזרו וגו' ולא יחללו ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה ולא יליף מנותר לכרת דחלול דרבים מחלול דרבים עדיף דחלול תרוייהו בלשון רבים יחללוהו יחללו וכל שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו כחייבי כריתות שאם התרו בהם ישנן בכלל מלקות ואין כאן משום שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת או עם מיתה בידי שמים לפי שיכול לפטור עצמו מן הכרת או ממיתה בידי שמים על ידי תשובה ואף על גב דלא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו לא פסיקא מילתא לכרת או למיתה בידי שמים הואיל והוא תלוי בתשובה אבל חייבי מיתות בית דין שאין בית דין של מטה מוחלין לו את המיתה אי אתה מחייבו שתי פורעניות מלקות ומיתה דמשום מיתה אחד אתה מחייבו כדכתיב כדי רשעתו ולא משום שתי רשעיות.
ב׳
ואף על פי שאינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאים אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דגברא בר קטלא קטלי דהא ילפינן לעיל דהוא במיתה.
ג׳
ומשכחת לה טמא עובד בלא שהיה שיתחייב כרת על הטומאה כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה והפך בצנורא דחייב משום דעובד בטומאה ולא משום נכנס בטומאה דכל קרוב עבודה כעבודה היא שהרי מקרב עיכול האבר שהפך ויש כאן עבודה בלא שהיה כדאמרינן:
ד׳
אזהרת ריז שלא יעבוד טמא שטבל ולא העריב שמשו דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגו' ואם אינו ענין לטמא ששמש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששמש ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואף על פי שטבל אכתי טמא הוא כדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא לא טהר אבל מחוסר כפורים אף על גב שחלל עבודה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא לא נגמרה טהרתה אפילו הכי פטור דלא ילפינן מיתה אלא לטמא ולטבול יום לא למחוסר כפורים.
ו׳
כהן שעבד ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין כדאמרינן מולא יחללו ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה דטומאת התהום דהותרה גמירי לה הלכתא הכי בנזיר ופסח ובזבחים גמירי לה הכי לא שנא בעלים ולא שנא כהן המקריב וילפינן כהן המרצה בתמיד שהותרה לו טומאת התהום מגזרה שוה דמועדו מועדו מפסח ואפילו נודע לו שהוא טמא טומאת התהום קודם זריקת הדם וזרק הרצה שהציץ מרצה ואף על פי שהוא מזיד כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים
ז׳
וכן מרצה על טומאת הדברים הקרבים על גבי המזבח כדכתיב עון הקדשים ולא על הנאכלין דכתיב ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב בה כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין תלמוד לומר ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והא בדם כתיב דכתיב לרצון והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות שאר העולין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם וגו' הרי שלא נתרבו לריצוי הציץ אלא דברים הקרבים ולא הנאכלין ואינו מרצה אפילו על דברים הקרבים אלא בטומאת התהום כדילפינן מפסח דהותרה ביחיד שהוא טמא טומאת התהום ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה טומאה הדחויה בצבור שהיו רוב הקהל או הכהנים או כלי שרת טמאים למת שהציץ מרצה דילפינן נמי מפסח הבא בטומאה דכתיב ביה במועדו ובתמיד כתיב ביה במועדו ובשאר קרבנות הצבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמו תלמוד לומר בשלהי פרשת' דשור או כשב וגו' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכלן דמועד משמע שלא יעבור זמנן אפי' בטומאה וצריכי כולהו קרא כדאיתא התם הילכך כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את הטומאה ולא את השבת דאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כפסח דוחה את השבת דכתיב בתמיד שקבוע לו זמן עולת שבת בשבתו על עולת לבד מעולת התמיד אלמא עולת תמיד נמי דחי שבת כעולת המוספין ופסח גמיר בגזירה שוה דמועדו מועדו ואת הטומאה כדילפינן מפסח והיינו בטומאת מת לחודה כפסח דלא נדחה בה אלא טומאת מת כדכתיב ביה לנפש אדם. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו'.
י׳
כל הקרבנות צבור קבוע זמנם לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת כדילפינן. ואינו נאכל אלא מקטירין דבר הראוי והראוי לאכילה נשרף משום טומאה דלא ילפינן ריצוי הציץ אלא לעולין ולא נאכלין כדאמר' חוץ מן הפסח שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב איש לפי אכלו וכי שרייה רחמנא אדעתא למישרייה באכילה.
י״ב
כיצד דוחה את הטומאה כשהיו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת רוב הקהל דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' יחידים ידחו לפסח שני אם היו טמאים ולא צבור שהם רוב הקהל כהנים או כלי שרת אף על גב דישראל טהורין נמי יעשו בטומאה כיון דלא איפשר בלאו הכי דלא תימא ידחו עד שיטהרו הכהנים או הכלים לפסח שני דאין צבור נידחין אפילו טמאין כל שכן טהורים ויתעסקו טמאים וטהורים כאחד ויכנסו כולן בעזרה שאין קרבן צבור חלוקה וכיון דרובן עבדי בטומאה אף היחיד עושה בטומאה אבל הטמאים בטומא' אחרת לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וחייבין כרת על הביאה והכהנים מיתה על העבודה שלא נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד כדכתיב לנפש אדם ואם דחקו טמאי מת ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה פטורין אף על פי שלא הותרו אלא בעזרה דכיון דאין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום שהרי נכנסים לעזרה שהוא מחנה שכינה פטורים.
י״ד
היו מקצת בית אב טהורין ומקצתם טמאים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריב אלא טהורין היה כל בית אב טמאים יביאו בית אב אחר דמחזירין על הטהורים דלא הותרה הטומאה בצבור אלא דחויה היא ובקושי וכל מה דמצינו לאהדורי מהדרינן שיעשה בטהרה למצוה דאין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי איפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות דאי לאו הכי אלא שהותרה לא הוה צריך ציץ שהתורה התירה ונראה דאפילו היו רוב כהנים טהורים והקריבו הטמאים דאין חייבין מיתה משום טומאה כיון דרוב ישראל טמאים ונדחית טומאה בפניהם ולמצוה הוא דמהדרינן.
ט״ז
ומנין שטומאת מת דחויה בצבור דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הוא שידחו לפסח שני אבל צבור שהיו טמאי מת הטומאה נדחית מפניהם וכן לכל קרבן שקבוע לו זמן כדילפינן מפסח דכתיב ביה מועדו ובכולהו נמי כתיב מועדי ה' כדאמר' והרי הדבר מפורש בכתובים כי רבת הקהל אשר לא התקדשו וגו' ומה שכתוב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב לא על הטומאה נאמר אלא מפני עבור השנה ועבור ניסן בניסן וכתיב וישמע ה' אל חזקיהו וירפא את העם שנרצה קרבנם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ביאת מקדש פרק ד׳

ח׳
ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כו'. בכס"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת כו' עיי"ש. פירוש דהכי דריש והיה על מצח אהרן ונשא את עון הקדשים כשנושא עון הקדשים לא המקדישים כמו דדייק בזבחים (דף כ"ג) אז אינו נושא רק כשהיא על מצח אהרן אבל בדברים דגלי קרא במועדו אפילו בטומאה דחזינא גבי קרבנות צבור מרצה ציץ על טומאת המקדישים דכיון דטומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי כדאמר בפסחים (דף ע"ז) סברוה דלכו"ע טומאה דחויה כו' ובעי ציץ לרצויי, אם כן מרצה ציץ בציבור גם עון המקדישים בזה מרצה גם אף אם אינו על מצח אהרן, וזה נאות בפשט הכתוב רק לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בציבור ולא בעי ציץ לרצויי א"כ מוכרח דעל מצח מורה שרק על מצחו ולדבריו שקיל וטרי מכה"ג ביוהכ"פ דאז כי מרצה על הטומאה אינו על מצחו. ונכון זה לפי שיטת רבינו דבציבור כיון דדחויה היא בעי ציץ לרצות גם על טומאת הגוף כמוש"כ לעיל אלא א"כ היתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עלה, ולקמן בהלכה ט"ו יעו"ש וזה והיה להם לרצון הוא על טומאת הגוף דציבור ג"כ. (נ"ב. ונראה דרבינו פירש כן בפשט הגמרא זבחים ריש פרק שני בני ישראל למעוטי מאי כו' אלא למעט נכרים השתא ציץ לא מרצה כו' בטומאה קרב דכיון דאין הציץ מרצה תו אין קרב בטומאה אף בצבור ובטומאת הגוף ודלא כרש"י שפירש דרך פלפול יעו"ש כי הוסיף דברים שלא נזכרו בגמרא וברור מאד) ומה שפרש"י בסוף פ"ק דשבועות על המזבח שהקטיר בטומאה צ"ל בטומאת זב דטומאת מת הותרה בציבור לר' יהודה שם ודוק:
י׳
כל קרבנות הציבור קבוע זמנם כו'. פירוש דרבינו פסק כר' יהודה דאמר במנחות (דף נ"ב) דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז בתחלה מגבין להם ואינן באין מתרומת הלישכה וא"כ הוי כקרבנות יחיד דכל אחד נותן חלקו ולכן אמר כל קרבנות הציבור הבאין מתרומת הלישכה קבוע זמנם וזה פשוט:
י״ב
כיצד דוחה את הטומאה הגיע כו' והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת כו' ה"ז יעשה בטומאה. פירוש דרבינו לטעמיה דטמא מת אינו משלח קרבנותיו לבד טמא שרץ וכיו"ב כמו שפסק לעיל פ"ב, לכן אם רוב הקהל טמאים והקרבן הוא של ציבור הוי כטמא מת שמשלח קרבנות דאי אפשר אם לא ע"י שבציבור דחויה טומאה א"כ הוי קרבן ציבור הבא בטומאה ולכן מקריבין אותו בטומאה, לכן טמאי שרץ אסורים להכנס אם נעשה בטומאה משום שאצלם אין צורך לטומאה לדחות דהא טמא שרץ משלח קרבנותיו ועל הקרבתו לא נדחית טומאת שרץ. אמנם בהיו הכהנים טמאים לא שנא בין טומאת שרץ לטומאת מת דכל טומאת מגע שריא רחמנא וכמו באכילת פסח ויעוין בכורות (דף ל"ג), וא"כ אם נכנסו ועבדו הכהנים טמאי שרץ פטורים ממיתה, ונמצא זה קצור לשון בדברי רבינו דטבול יום דטמא שרץ מחלל עבודה וחייב מיתה כמו טמא מת ולא שנא כלל בין ט"ש לטמא מת בכהנים העובדים ודוק:
י״ד
אם היו רוב הכהנים הנכנסים כו' טמאים יעשו בטומאה. דברי רבינו מסתברים דלא דמי לפסח דתנן בי' או שהיו הכהנים טמאים ולא תני רובן משום דכאן גבי קרבן ציבור שהכהנים עצמן מתכפרין בהן הוי כמו נטמאו רוב קהל בפסח דכולן עושין בטומאה דכולן שייכים להקרבנות להקריב, ומוכרח כן מהא דבעי ר"ה בזבחים (דף צ"ט) כהן טמא בקרבנות ציבור מהו שיחלקו לו כו' והאי נמי מחטא הוא כו' ופשיט מכ"ג אונן כו' ופירש רבינו פ"י ממעה"ק הכ"ג שהטמאים מקריבין אותו דמחטא הוי [והא דנאכל בשרו הוא שלא טמאו הכהנים הבשר דהמה זרקו הדם והקטירו האמורים ובזה הא הבשר נאכל כמפורש בירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה בא בטומאת הדם כו' ופשוט] והא כיון דאיכא טהורים איך ראוים הטמאים להקריב ולא נזכר כאן בע"מ כמו בב"ק וצ"ל שרוב הנכנסים בירושלים כהנים טמאים ויעשו בטומאה ודוק:
ט״ו
ומפני זה צריכה ציץ כו'. נ"ב פסחים (דף ע"ז) עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ביאת מקדש ד׳, מתוך הלכות ביאת מקדש שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ביאת מקדשכל הרמב״ם