כשם שאסור ליהנות וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח:
וכיצד מברך וכו'. כך מתבאר מתוך מה שחילקו שם בגמרא באם הוא מין עץ או מין עשב:
ומ"ש ואם לא היה מן העץ וכו'. ג"ז מימרא דרב חסדא שעל המוס"ק מברכין עליו בורא מיני בשמים:
ואם היה פרי וכו'. ג"ז שם מימרא דמר זוטרא:
ומ"ש ועל הכל וכו'. זה פשוט שבורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים כמו שהכל בכל מיני מזון:
ב׳
אין מברכין על המוגמר וכו'. (שם) א"ר זירא אמר רבה בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. כלומר ואע"פ שעדיין לא הריח:
וכיצד מברכין עליו. פרק כיצד מברכין (שם) א"ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דשמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. ופירש"י מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואף ע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה. מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית רבי ושל קיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום והוא הדין לכל הדומים להם שהעץ עצמו מריח בלא שריפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהוה בכ"מ. והרי"ף והרא"ש כתבו להאי מימרא דרב חסדא ונ"ל שלא היו גורסין תיובתא אלא תנא הדס וכל דדמי ליה וכן היה גורס רבינו וכמו שכתבו התוספות שגורס בה"ג כלומר כל דדמי שעיקרו להריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרם להריח אלא לאכול. והא פשיטא שמה שאמרו שעל כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים אינו אלא כשהוא מין עץ וממילא נשמע שאם הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים:
ג׳
שמן של אפרסמון וכו'. (שם) מימרא דרבי יוחנן:
אבל שמן זית וכו'. (שם) אמר רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עילויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסק הרי"ף כנהרדעי וכתבו התוספות בשם ר"ח דמשחא כבישא היינו שכובשין שומשומין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשומין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנין אותו ויש בו ריח בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח. וכשרתא כתב בעל הערוך עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשרין אותו מעשה רוקח מפוטם ורבינו שכתב שמן שבשמו וכו' דהיינו כשרתא נראה שהיה גורס בגמרא האי כשרתא מברך עליה במ"ב וגם ה"ר מנוח כתב שאפשר שגירסת רבינו היתה כן והכי מסתבר לפי שיש בו ריח מהרבה מיני בשמים. ומה שפירש ר"ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו שהרי כתב בסוף הפרק שהמריח בבגדים מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר ולכן נראה שרבינו מפרש דמשחא כבישא ומשחא טחינא היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף:
הביאו לפניו שמן וכו'. שם (מ"ג:) ת"ר הביאו לפניו שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן כך היא גירסת הרי"ף אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא ס"ל מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בנוסחאות. ופסק הרי"ף כב"ה. וכתבו התוספות דמשמע שלא היה בספרו ולא היא ונ"ל שאע"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר"ג משום דלא מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב"ש ומ"ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב"ה אלא שרבא לא אמר כן.
ומה שכתב רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן אינו טעם למה מברך על ההדס אבל הוא טעם למה פוטר את השמן:
ד׳
היו לפניו בושם שהוא עץ וכו'. זה פשוט:
וכתב הטור וז"ל יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד וכן יראה דעת הרמב"ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל ר"ע כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו עכ"ל. ואני אומר שדברי ר"ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והשתא י"ל שרבינו ור"ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דה"ה אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו וכדברי ר"ע:
הביאו לפניו יין ושמן וכו'. כבר נתבאר זה סוף פ"ז מהלכות אלו ושנאו רבינו כאן לפי שהוא עסוק בדיני הריח:
ה׳
דבר שהוא ספק וכו'. כ"כ התוספות בפ' כיצד מברכין (ברכות מ"ג) בשם הר"מ מקוצי:
בושם שעירבו הרוכל וכו'. פשוט הוא:
נכנס לחנותו של בושם. ברייתא בברכות פ' אלו דברים (ברכות דף נ״ג) ואיתא נמי בירושלמי פ' הרואה היה יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מברך אלא אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם:
ו׳
השושנה וחלפי המים מברכים וכו'. שושנה אינו ורד שהרי כתב בסמוך הורד וא״כ צ״ע מהו שושנה, ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ״ג:) א״ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עליה בע״ב ופירש״י שהוא שבולת נרד וקורין לו אישפי״ג. ורבינו יונה כתב שהוא רוזמרי״ן:
נרגיס של גנה וכו'. שם מימרא דרב משרשיא ופירש"י דהיינו חבצלת השרון. ורבינו יונה כתב שי"א שהוא לירי"או בלעז ויש בכל אחד ואחד עלים לבנים:
הורד ומי הורד והלבונה וכו'. כתב רבינו יונה שאף על פי שאין מי הורד באים מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו מברכין עליו בע"ב כיון שנברא מדבר הנברא בתוכו וכן כתב הרא"ש זכרונו לברכה:
וכתב ה"ר יונה שהראב"ד חלוק בדבר דס"ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא במ"ב:
ז׳
שלשה מיני ריח טוב וכו'. בברכות ס״פ אלו דברים (ברכות דף נ״א:) תנן אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של כותים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ועל הבשמים של עכו״ם ובגמרא (דף נ״ג) מאי טעמא בשמים לעבורי ריחא עבידי כלומר להעביר סרחון המת הם עשויין ולא להריח. אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ואמרינן התם דמוגמר לאו לריח עבידא כלומר אין עושין המוגמר להריח בו ואינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ואמרינן תו התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בע״ש בטבריה ובמו״ש בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים ומכל שכן שאין מברכין על ריח הבגדים עצמן:
ח׳
כתב הטור על מ"ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך. לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא"כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ"ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ"כ כיון שאין לו עיקר אע"פ שנהנה אינו מברך עליו:
ומה שכתב או של ערוה מן העריות. כתב הרשב"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א"נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה"ר עכ"ל. וה"ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ"ל:
ט׳
בשמים של מסיבת עכו"ם וכו'. נלמד ממה שבא בסמוך:
היה מהלך חוץ לכרך וכו'. ברייתא בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ג):
נתערב ריח שמברכין עליו וכו':
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק ט׳
א׳
כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה וכו'. במס' ברכות מ"ג ע"ב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: והנה בפי' ואין הגוף נהנה ממנו צריכין לומר שאינו ניזון ממנו כמו מאכילה ושתיה ושם מ"ז ובמס' נדה נ"א ע"ב יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אמרו לאפוקי ריחני וברש"י משום דהנאתו מועטת עיי"ש. ובמג"א בסי' רט"ז ס"ק א' בשם הכל בו לפרש משום כשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברכין ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה בתוך מעיו ומביא עוד שם בשם מטה משה הואיל ואין בו ממש אין מברכין על הקול עיי"ש ועיין בתוס' פסחים דף נ"ג ע"ב בד"ה אין מברכין שאין מברכין על האור רק במוצאי שבת ולא כל שעה שאין מברכין רק כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא עיי"ש ובמג"א מביאו בשם המרדכי עיי"ש וצ"ע שהרי ריח ג"כ אין גוף נהנה כדאיתא בגמ' ואפ"ה מברכין וצ"ל דריח נהנה גופו רק כמ"ש ברש"י הנאה מועטת אבל באור וקול ערב הוי כאלו אינו נוגע בגופו כלל ויקשה מאוד לומר שאין הגוף נהנה והרי בריח הגוף נהנה ונוגע בחוטם אף כי אינו ניזון הגוף ולמה נאמר ע"ז שהנשמה נהנה ועי' מ"ש ע"ז והנראה דהנאה ענין נפשי כאשר מצינו נפשינו קצה בלחם הקלוקל כי הנפש המרגיש ההנאה ולהיפוך להיות קץ בדבר וזה ההבדל במאכל ומשתה שמזין גם הגוף נהנה שקיומו ע"י ובריח רק הנפש נהנה ובמס' יומא ע"ד ע"ב אינו דומה הרואה ואוכל למי שאינו רואה את האוכל עיי"ש כי הראיה משמח הנפש ביותר והגוף המרגיש ע"י רוח החיים אשר בו והוא הנהנה ולכן הנאה לצמחים אף כי נזונים מהארץ וממשקה מים עליהם אבל מחסרון רוח החיים בלתי מרגישים וההרגשה ענין נפשי אף כי הזנה ג"כ מהחיותו כמו כן בצמחים חיות כזה אבל הרגשת הנאה רק לבעלי רוח חיים בקרבם ולמה לא חייבו בהנאה בקול ערב ובאור כמ"ש בתוספות ובד"מ ובמג"א הנ"ל כמ"ש לעיל דלא תיקנו ברכה על הנאות התמידים דא"כ יברך בכל עת ונראה כמקצר בהכרת טובת ה' וכאלו נתן קצבה להם כמ"ש רז"ל מרגניתא וכו' רק בהחשובות ואינו תמידים תיקנו כן ולאחריהם בריח לא תיקנו כמו במזון לאחר העיכול שאין מברכין לאחריה: ואם לא היה מן העץ ולא מן האדמה כגון המור שהוא מן החיה מברך בורא מיני בשמים וכו'. ובענין המור עיין ברא"ש ורבינו יונה ובטור ושו"ע בסי' רט"ז ובמגן אברהם שם ס"ק ג' אם מותר לאכל המור הנקרא מוסק כדאיתא בגמרא. ועיין ברמב"ם כלי מקדש פ"א ה"ב המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום ובראב"ד שם א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כ"ש דם חיה טמאה אבל המור הוא זה האמור בשיה"ש באתי וכו' מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף עכ"ל ובכ"מ שם כתב די"ל משום שנשתנה ונעשה כעפר עיי"ש והיא כמ"ש רבינו יונה כאן והביא הרמב"ן בתורה שדעתו כהראב"ד עיי"ש: והנה כתבו לענין התר אכילה אבל בשלטי גבורים במסכת ע"ז בסוגיא דריחא מלתא אחרי שהביא ג"כ דברי רבינו בפ"א מכלי מקדש הנ"ל תמה לענין ברכה לדברי הרא"ש ורמ"ה דאסורו באכילה האיך מותר להריח בו ולברך עליו דכמ"ש בתוספות במסכת ע"ז דכל מידי דעומד להריח אף למאן דס"ל ריחא לאו מלתא הוא אסור להריח בו ואף להחולקים על רבינו וס"ל דבאוכל מאכלי איסור לברך מ"מ לכתחילה אסור עיי"ש. והנה לכאורה זה ראיה לדעת הסוברים דהוי כפירשה בעלמא ורבינו שכתב בכלי מקדש כנ"ל והוא מהסוברים שאין מברכין על אסורי אכילה וגם לראב"ד יקשה כנ"ל דהרי מפורש בגמרא חוץ מן המוסק שהוא מין חיה. ואולי י"ל לדעת הרא"ש והראב"ד וסייעתם דהנה ריחא מלתא הוי בבא הריח במאכל ונהנה דרך אכילה ובבת תיהא עיין בתוספות במסכת ע"ז ס"ו ע"ב בד"ה אביי שכתבו דהוי כשותה עיי"ש שהוכיחו כן ושאני בע"ז במסכת ע"ז דף י"ב ע"ב דכל הנאה אסורין ובכה"ג כתבו בתוס' שם בד"ה אלא בעומדים לריח לא תליא בריחא מלתא וכתבו ג"כ בע"ז שלכה"נ ג"כ אסור לא בעינן עומדים לריח עיי"ש אבל לריח בשאר איסורים אף למאן דס"ל שלא כדרך הנאתן אסור כה"ג דלא הוי דרך אכילה רק ריח בלבד באיסורי אכילה ולא נאסר בהנאה י"ל דגרע מריחא מלתא דהוי דריח בא בהמאכל והאיך מצינו לאסור ריח באיסורי אכילה וצ"ע ועי' במים חיים לפר"ח בשו"ת סי' י' מ"ש שם לדעת רבינו יונה להתירו באכילה עיי"ש:
ו׳
השושנה וכו' בורא עצי בשמים וכו' הוורד ומי הוורד וכו' בורא מיני בשמים. בכ"מ שושנה אינו וורד וא"כ צ"ע מהו שושנה עיי"ש: ועיין בתרגום שיר השירים כשושנה בין החוחים לורדא דמלבלב ביני וכו' וכמו כן כשושנת העמקים כורדא וכו' וכיו"ב בערוך ערך ורד עיי"ש. ונראה דורד שם כולל אף לשושנה ושושנה מין ורד מיוחד ובכ"מ כתב מהו שושנה הנה שושנה מפורש בשיר השירים מצוין כשושנה בין החוחים ונדע מהו שושנה רק מהו ורד לא נדע ועיין ברשב"א דף מ"ג דאף מאי דלא הוי פרי לאכילה מקרי פרי לריח עיי"ש וצ"ע:
ח׳
כיצד בשמים וכו' וכן המריח בבגדים שהן מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר. ועי' בכ"מ בשם הטור דהקשה דמ"מ נהנה ועמ"ש ע"ז. ונראה דכה"ג הוי ריח חלש וכמ"ש לעיל דלאו על כל הנאה מברכין וכמ"ש בתוס' הנ"ל רק על הנאה חשובה וכיו"ב באור בעינן הנאתו לאורו ובירושלמי מצריך שיראה השלהבת ומשמש לאורה הכל כמ"ש:
ט׳
בשמים וכו' היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב העיר גוים אינו מברך וכו'. עי' בסי' רצ"ח במג"א ס"ק י"ג שהקשה דהוי קבוע ושם אי' במחצה על מחצה מותר ובסי' רט"ז לא נזכר מחצה על מחצה ועיין במחצית השקל שם: נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכין אחרי הרוב. בס' מעשה רוקח מביא להקשות דהרי בע"ז לא מצינו ביטול והביא לפרש דלא קאי נתערב על של ע"ז דלעיל כתב ג' מיני ריח. וכאן נאמר מריח שאין מברכין דלא נכלל בזה של ע"ז עיי"ש ובספר יד המלך האריך בזה עיי"ש כתב להתיר אף בשל ע"ז עיי"ש ובתוס' ע"ז י"ב ע"ב בד"ה אלא עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ברכות פרק ט׳
ג׳
הביאו לפניו שמן והדס וכו'. וכתב מרן ופסק הרי"ף כבית הלל וכו' יעו"ש וכתבו התוס' דמשמע דלא היה בספרו ולא היא ונ"ל דאע"פ דישנו בספרו לא רצה לפסוק כרבן גמליאל משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי וכו' יעו"ש. והן הן דבריו אלו דברי הרא"ש ממש שם בברכות ונראה דט"ס יש וצ"ל וכתב הרא"ש וכו' ולפי דברי הרא"ש והוא האמת דזה לא הוי מכריע מאי דאמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע הוא לשון מושאל והאי מכריע הוא מכריע לדינו דהיינו שנתן טעם לדברי ב"ש ובב"י סי' רי"ו כתב מרן וז"ל ואע"ג דר' יוחנן פוסק הלכה כר"ג וכו' דעת הפוסקים לפסוק כבית הלל עכ"ל ודבריו עניים שם ור"ל דעת הפוסקים לפסוק כב"ה מטעמא דכתב בכ"מ.
ד׳
היו לפניו בושם וכו'. וכתב מרן על שם הטור וז"ל יראה לי שאם היו לפניו עצי עצמו ועשבי עצמו ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים וכו' אבל רב עמרם כתב היו לפניו שלשה מינים מברך על כל אחד בפני בשמים עכ"ל. וכתב מרן בב"י כלומר שלכתחילה יברך מיני בשמים ויפטרו השאר אבל ר"ע כתב דלכתחילה יברך על כל אחד ואם בדיעבד בירך על מיני בשמים וכיון לפטור את השאר יצא. והב"ח ז"ל חלק עליו וכתב דדעת הטור הוא דלכתחילה מיהא צריך לברך על כל המינין אלא דאי ברך על מיני בשמים יצא וכן דעת הרמב"ם אלא דדעת ר"ע אפילו בדיעבד אם כיון לא יצא אלא צריך על כולן כאחד בפני עצמן. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה עולה על הדעת דאי כיון לפטור לכולן היכא דבירך מיני בשמים דלא יצא, דלמה לא יצא ויברך שנית ברכה לבטלה אשר מזה הוכרח מרן לפרש כמו שפירש והוא פשוט. עוד כתב בכ"מ וכן בב"י שם וז"ל והשתא י"ל דרבינו ורב עמרם לא פליגי דלא נקט בדוקא עץ ועשב דה"ה אם היה ביניהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה אין אחד פוטר את חברו עכ"ל. ולענ"ד אין צריך לומר דלאו דוקא מ"ש רבינו אלא בדוקא ויושוו רבינו עם ר"ע והכי פירושו היו לפניו עץ ועשב אין אחד פוטר את חברו אפילו בדיעבד אלא צריך לברך על כל אחד לעצמו הא אם יש לפניו גם מיני בשמים ובירך עליו וכיון לפטור את השאר בדיעבד יצא והיינו כרב עמרם.
ו׳
הורד ומי הורד וכו' בורא עצי בשמים. וכתב מרן ע"ש הראב"ד דעל מי הורד מברך בורא מיני בשמים נראה דעל הורד עצמו ס"ל כרבינו דמברך בורא עצי בשמים ברם הרשב"א בשיטת ברכות דף מ"ד הביא על שם הראב"ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות וכן הסכים הוא והוסיף מכחו דגם על מי הורד מברך הנותן ריח טוב בפירות וכ"כ הרשב"א בתשובה על שם הראב"ד והסכים עמו הביאה מרן הל' ברכות סי' רט"ז והיא בסי' שצ"ז וכן דעת גאון הביאו הטור סי' הנזכר, נמצא דעת הרשב"א כהראב"ד דהורד חשוב פרי ונראה שזה שכתבו הראב"ד והרשב"א היא משנה ראשונה ברם למשנה אחרונה ס"ל דיברכו בורא עצי בשמים שכתוב בתשובה הביאה מרן בבדק הבית ביו"ד סי' רצ"ד וכן החבי"ב שם על שנשאל על הורדים משום איסור ערלה והשיב שזה נשאל ממנו והשיב שערלה נוהגת בהם אלא שהראב"ד מתיר ובשם שיטת למסכת נידה הביא על שם הראב"ד דערלה נוהג בהם אלא שכתב דלא ראה מי שנוהג בהם ערלה ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין הוו שומא לפרי ואע"ג דמספקא לן אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא או לא, לא החמירו. וכן בתשובה אחרת הביאה החבי"ב שם בתשובה שהשיב דערלה נוהג בו ושוב כתב מאשר חסתי להתירו כי הוא צריך לבריות וחקרתי ומצאתי להראב"ד שנסתפק ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמי שאינן וכו' הנה שהרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה וכו' לו שומעין שהוא רב מובהק וכו', כן אמרתי לכאורה ברם אחרי קצת התבוננות הכל הוא משנה אחת והוא דלעולם ס"ל דהוא פרי וחייב בערלה אלא דהוורדים הנאכלין הן העלין דוקא שהן הפרחים ולזה כתב דאף דמספיקא אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא לא החמירו ופטירי מערלה אבל לגבי ברכת הריח דמריח בכולה כמות שהיא והריח בא משניהם דגם בפרי עצמו אית ביה ריחא וכן במימיהן שמברך בברכה אחת [גם על] המים יוצאים [ידי חובה], ודאי דמברכין הנותן ריח טוב בפירות. ולפי"ז נפקא מינה דאי מריח בעלין לחודייהו אינו מברך הנותן ריח טוב בפירות אלא בורא עצי בשמים ואי מברך בגוף הפרי מברך הנותן ריח טוב בפירות וכן במימיהן לפי הענין ובאכילת העלין המרוקחות מברך בורא פרי האדמה כמ"ש הטור סי' ר"ד דמברך בורא פרי האדמה כיון שאינן עיקר הפרי כמ"ש סי' רט"ז על שם הרא"ש, וטעם דבריו כתב מרן שם יעו"ש, וה"ה לדעת הרשב"א והראב"ד דס"ל דלאו פרי נינהו. ועוד נ"ל טעם שיברכו לדעתם בורא פרי האדמה יען מידי ספיקא לא נפקא אי חייבין בערלה דאינהו גופייהו חשיבי פרי הא מיהא לברך בורא פרי האדמה. ומן הכתוב אין מובן אחר נשיקת ידיו ורגליו למ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה סי' ר"ד על דברי הטור שכתב דעל הורדים מברך בורא פרי האדמה דלא כתב כן אלא על ורדים שגזעם מחליף אבל על הרו"זה מברך עליהם בורא פרי העץ מדנוהג בהם דין ערלה כמ"ש הרשב"א וכו' יעו"ש, דעד כאן לא כתב הרשב"א דנוהג דין ערלה אלא בגרעין אבל לא בעלין דהוא התירו על שם הראב"ד דאינן פרי וכמ"ש משמו ודוק. ברם מה שראיתי במכתב לחכם בני הי"ו שהקשה לדברי החבי"ב אלו וז"ל ודבריו תמוהים דאיך הכריח לדברי הטור מדעת הרשב"א הא עד כאן לא כתב הרשב"א אלא משום דס"ל שהוא פרי כמ"ש גבי ריח שמברך הנותן ריח טוב בפירות א"כ מינה שמברך באכילתו בורא פרי העץ אבל הטור דס"ל שמברך בריח בורא עצי בשמים כאביו הרא"ש כמ"ש בסי' רט"ז מברך בורא פרי האדמה אלו דבריו, לק"מ דלא כתב החבי"ב דהרשב"א כתב דיברך בורא פרי העץ ומינה למד לדעת הטור כדי שנקשה לו דאין ללמוד מדעת הרשב"א לדעת הטור, אלא דהרשב"א כתב דחייב בערלה ומדחייב בערלה ודאי פרי עץ דודאי הטור לא יחלוק בזה דחייב בערלה אך קשה עליו כמו שהקשה דעד כאן לא כתב הרשב"א אלא בגרעין ולא בעלין, וכן קשה עוד עליו מה שהקשה חכם בני הי"ו וז"ל ועוד תימה מאד דהטור כתב שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב קמן והוא מ"ש סי' רט"ז על שם אביו יעו"ש וצ"ע. ומתוך תשובות הרשב"א אלו שהזכרנו תברא למ"ש הרדב"ז בחדשות סי' מ"ד דאין בוורדים אלו דין ערלה כיון שאינו מאכל בריאים ואין אוכלין אותו למזון וכו' דהא כמה חתרו הרשב"א והראב"ד למצוא היתר מערלה עד שאמרו בדוחק דהעלין לאו פרי נינהו וכן הקשה לו חכם בני הי"ו במכתב. ונמצא לפי דברינו דגם הרשב"א והראב"ד מודו דיברכו באכילתן בורא פרי האדמה וכדעת הרא"ש לדעת הטור והכלבו לי"א בתרא ומרן בשו"ע סי' ר"ד כיון דהעלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו הוי הפרי וכן הריטב"א בחי' סוכה פ' לולב הגזול דף ל"ה החליט המאמר דהוורדים הללו העלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו יע"ש שכ"כ בפשיטות ונמצא לכו"ע ברכת אכילת הוורדים בורא פרי האדמה ואין מכאן סתירה למה שהסכמתי בס' אגורה באהלך רי"ז על הפ'לור מנאראנג'אש שמרקחין בדבש שיברכו באכילתן שהכל נהיה בדברו כיון דלאו פרי הוי דלפי הכתוב יברכו בורא פרי האדמה דומיא דוורדים דלאו פרי נינהו וברכתו היא בורא פרי האדמה דשאני הוורדים דנהי דלאו פרי נינהו מ"מ כיון דהפרי אינו נאכל והעלין נאכלין חשיב כפרי האדמה וכמ"ש מרן וגם כמ"ש בעניותי דאיכא ספיקא אי הוי גם זה פרי דאפשר בהיותו סמדר אי יסירו העלין לקי הפרי ונמצא חשיב פרי לזה נחתינן דרגא וחשבינן ליה פרי האדמה משא"כ בפ'לור מנאראנג'אש שהוא ידוע שהפרי הוא בתוכו והפ'לור אינו פרי והפרי שבתוכו נאכל אז ודאי לא חשבינן העלין שבחוץ פרי כלל לא של עץ ולא שלא אדמה ולכן ברכתו שהכל.
ט׳
היה מהלך חוץ לכרך וכו'. הכי איתא פ' אלו דברים דף נ"ג יעו"ש. ובמחצה על מחצה נראה דמברך דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא ועיין במ"ש פרק כ"ט מהלכות שבת.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות ברכות פרק ט׳
ב׳
עד שתעלה כו' אם היה כו'. הנה רבינו ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל בהך דהל' מעילה פ"ה הל' י"ו דרק לאחר שתעלה תימרתה אין בה ממש אבל בשעת תימרתה מעל דאז יש בה ממש דלא כשיטת רש"י דפסחים דף כ"ו ע"א ע"ש ועיין בתוס"י יומא דף נ"ט ע"ב וזה תליא בהך דפסחים דף כ"ז ע"א אימת הוה שלהבת לכי קליה ובזה ר"ל הירושלמי סוף פ"ג דע"ז על הך דר"א ורבנן גבי פדיון אמר רב חסדא מה פליגין אם לעשן ד"ה אסור אם להסיק ד"ה מותר ר"ל כך דעיין בתוס' זבחים דף ע"ב ע"ב דלעצם האיסור לא מהני פדיון ולעשן היינו כשהעצים בעין אז מעשנים וא"כ יש שבח עצים בפת ולא מהני פדיון ולהסיק ד"ה מותר דהוה לאחר שכלה האיסור ואין האיסור בעין ולריח ס"ל לרבינו דהוה כלעשן עיין ביצה ד' כ"ב ע"ב ועיין בירושלמי פ"ב דמעש"ש ה"א עצים אין בהם ממש ור"ח לשיטתיה ובירושלמי סוף פ"ה דביצה והך דביצה דף ל"ט ע"א גבי שלהבת של ע"ז מותרת שם י"ל דמשתחוה להשלהבת ואכמ"ל:
ג׳
שמן של אפרסמון כו' אבל כו'. ר"ל כך דהנה קיי"ל דאין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים כו' לכך בשאר דברים אין שם עץ על המשקה חוץ מן זית ועיין בירושלמי סוף פ"א דדמאי גבי פלייטון ועיין שבת דף כ"ו ע"א גבי צרי דהוא משחא דאפרסמא ועיין ר"ה ד' כ"ג ע"א וב"ב ד' פ' ע"ב גבי ארזים ועיין מנחות ד' פ"ו ע"א דהוה מחלוקת גבי שמן המור אם הוא שמן פסול או רק שרף ע"ש ברש"י ותוס' ועיין בסוף פ"א דדמאי גבי שמן המור פלוגתא דב"ש וב"ה. עיין במה שכ' רבינו ז"ל בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב ע"ש:
ו׳
השושנה כו'. עיין בכסף משנה ועיין בירושלמי פ"ז דשביעית ה"א דיש מחלוקת גבי וורד אם הוא אוכל אדם ובירושלמי סוף פ"א דדמאי ועיין בר"ש סוף פ"ה דכלאים ע"ש ועי' רש"י ב"ק ד' פ"ב ע"ב דכיפת הירדן הוא וורד ע"ש ואם נקרא פרי הא אסור בקטרת כמבואר בשבועות ד' י"ב ע"ב ובמנחות דף נ"א ע"א ורשב"ם ב"ב ד' ע"ט ע"א וכ"מ בזה ועיין במה דפליגי הראב"ד והרשב"א גבי ערלה אם שייך בורדים ע"ש: והמסטיכא. עיין בירושלמי כאן בר מן ההין מוסכין וכשיטת הראב"ד ז"ל כאן ועיין ביצה ד' ל"ג ע"ב ועיין בכלים סוף פ"ג גבי זפת דהוה מחלוקת אם הוה סתימה משום דהוא מין עץ ועיין שבת ד' כ"ו ע"א ע"ש ועיין נדה ד' ח' גבי קטף וזבחים דף כ"ב ע"א גבי מטבילין בעינו של דג ע"ש:
ח׳
לפי שאסור להריח בהן כו'. עיין בירושלמי פ"ח דכאן שחזקתם אינו אלא לדבר אחר ע"ש בהל' ז' ור"ל זה: אלא ריח בלא עיקר כו'. עיין שבת ד' ס"ב ע"ב דזה הוה מחלוקת דאמוראי אם בריח לחוד יש בו איזה ממשות ועיין תוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב גבי ריח דיש בו משהו ועיין ביצה ד' כ"ג ועיין עירובין ד' ס"ה ע"א דריח כשתיה ע"ש ברש"י ועיין ביצה דף ל"ט ע"א גבי שלהבת ע"ש ועיין רש"י ריש כריתות ועיין בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בעדיות פ"ה ה"ג גבי קצח אם חייב במעשר וע' ברכות ד' מ' ע"א ועיין שם ד' ל"ט גבי שבת אם עקרו לטעם ועיין בנדה ד' נ"א ע"ב ע"ש ועיין ע"ז ד' ס"ו ע"ב גבי כמון לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון ועיין בראב"ד בעדיות שם דכמון וקצח הוא חדא ע"ש:
ט׳
הולכין אחר הרוב כו'. ואף דגבי אור גם מחצה על מחצה מברך כמבואר ברכות ד' נ"ג ע"א התם כל או"א בפ"ע ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעש"ש פ"ו הל' י"א דבלא תערובות גם מחצה על מחצה להקל ועיין במכשירין פ"ג ועיין שבת ד' קכ"ב ע"א וגם י"ל דריח כיון שהוא הנאה מועטת כמבואר ברכות ד' מ"ד ע"ב ע"ש צריך רוב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות ברכות פרק ט׳
ד׳
הביאו לפניו שמן ויין וכו'. ברייתא היא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג:) הביאו לפניהם שמן ויין וכו'. וקשה דמכאן נראה דמפרש רבינו שלא בזמן הסעודה וכדפירש הראב״ד ז״ל בהשגות לעיל סוף פרק ז' ושם נראה שרבינו מפרשה על היין של ברכה וא״כ קשה מנין לו מה שכתב שם כיון שהוא מפרש כאן על יין של רשות ומאין למד שמביאין זה בתוך הסעודה וכו'. ואולי דהוא מפרש לענין של ברכה כדכתב לעיל ומ״מ כתבה כאן דלמד לענין יין של רשות דה״א כיון דהוי יין של רשות יברך על השמן תחלה קא משמע לן:
נחלת הכלל · ToratEmet
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ט׳
א׳
בריח טוב קודם ברכה. משמע מדברי רבינו דלאחר שהריח שוב אינו מברך ודלא כמ"ש במהר"י פינטא שכתב דגבי ריח רשאי לברך גם מיד אחר שהריח ועיין בא"ר סי' רט"ז שחולק עליו ועיין ב"ח שם:
ג׳
מברך על ההדס כו'. דטעמא כיון דשמן זכינו לריחו ולסיכתו וא"כ אם משתמש בו לסיכה אינו מברך על הריח והוי ברכתו אינו תדירא והדס דלא זכינו לסיכתו וא"כ בכ"ע שמריח ריחו צריך לברך וברכת הריח בו נקרא תדיר נגד ברכת השמן ומש"ה צריכין לברך על ההדס תחילה ור"ג מצד טעם זה הכריע כב"ש כיון דב"ש ס"ל כיון דזכינו גם לסיכתו זה היא חשיבות ושפיר קאמר אני אכריע ודו"ק:
ט׳
ואם רוב ישראל. עיין הה"מ פכ"ט מהלכות שבת הלכה כ"ה ועיין מש"ש בס"ד: הולכין אחר הרוב. ובספר מעשה רוקח כתב הקשה בבה"מ על דברי רבינו הא עכו"ם אין לה ביטול עולמית ועיין בטו"ז סימן רצ"ח ס"ק ו' ובספר שושנים לדוד פ"ח דברכות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ברכות פרק ט׳
ג׳
הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן. בגמרא א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דקא עביד והנה תמוה. וכפי הנראה דרבינו לא גריס לה ונראה לפרש משום שיש להבין במאי פליגי, ונראה דשמן הלא אינו עומד להריח כמו הדס, רק משום הכי יש בו סיכה, והנה על סיכה אינו מברך כמו שאמרו שמן העשוי להעביר הזוהמא אינו מברך עליו כלל כמו שפירש רבינו ובתוספות, אולם על ריחא מברך, אם כן על ההדס מצוי לברך יותר, דהיו מביאין הדס במוצ"ש ולבית המשתה ולבית האבל ובערבי שבתות גבי עובדא דרשב"י, ועומד להריח והברכה מצויה בו יותר, אמנם השמן התשמיש ומה שבני אדם נהנין ממנו יותר מצוי מפני שזכינו לסיכתו ולריחו אבל הברכה אינה מצויה בו שאילו השותה אותו אוזקי מזיק ליה ופטור לברך כמו שכתב הרי"ף, ואף למה שפסקו דמברך שהכל, הא אין דרך לשתות שמן לחודיה. וכיוצא בזה מצאנו דפליגי אליבא דר' יהודא בית שמאי ובית הלל, שב"ש אומרים על המאור ואח"כ על הבשמים וב"ה סברו בשמים ואח"כ מאור ובמאי פליגי ונראה דפליגי בזה, דמאור ההנאה של בני אדם ממנו מצוי, ותדיר, שאי אפשר להשתמש בלא אור, אבל הברכה אינו מצויה בו, דאינו מברך על הנר רק במוצאי שבתות ומוצאי יוהכ"פ לבד, ובשמים אין ההנאה מצויה ותדירא ומוכרחת לבני אדם כהנר, אבל הברכה מצויה בו בכל שעה שמריח בו, ולכן בית הלל מקדימים את הבשמים לנר משום דהברכה מצויה בו, אף ע"ג שתשמישו של נר תדיר טפי, כן הכא ההדס קודם מפני שהברכה מצויה בו יותר משמן, אף ע"ג דשמן התשמיש בו תדיר טפי, וזכינו לסיכתו כיון דעל סיכה אינו מברך, ורבא פוסק שם דבשמים ברישא בפסחים דף ק"ג ע"א בעובדא דר"ה בר יודא יעוי"ש ולכן אמר רב פפא הכי אמר רבא הלכה כבית הלל דבשמים בראש והדר מברך על הנר, לכן גם כאן ההדס קודם דחדא טעמא נינהו, וע"ז קאמר הגמרא ולא היא כו' דתמן טעמא משום דברכת ההנאה שהיא על ההדס להריח, קודם לנר שאינו על ההנאה רק לזכר שהאור נברא במו"ש, כמוש"כ הרא"ש, אבל כאן ששניהן על ההנאה מברך על השמן ואח"כ על הבשמים, וזה ביאור נכון בס"ד ודו"ק.
ט׳
בשמים של מסיבה כו' אם רוב העיר עו"ג אינו מברך. הנה בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ו' ר"א בשם ר' יוחנן מבוי שכולו גוים וישראל אחד דר ביניהן ויצא משם האור מברכין עליו בשביל אותו ישראל ששם. ובגמרא דילן ת"ר דמחצה על מחצה מברך, ורוב עו"ג אינו מברך, והנראה לכאורה דתליא אם מין במינו בטל אז דוקא מחצה על מחצה מברך עליו דאיכא כאן מחצה האור של ישראל דלא בטל אבל רוב עו"ג אז מיבטל בטיל האור של ישראל, וירושלמי אזיל אליבא דמ"ד דמין במינו לא בטיל ולכך אף ישראל אחד מברך עליו וראיתי להפר"ח ביור"ד סימן קי"ד שנדחק בזה ובמחכ"ת הוא פשוט, דכאן איכא מחצה של ישראל דלא בטיל ומברך שפיר על אור של ישראל, משא"כ לענין איסור דבמחצה ע"מ אסור וזה פשוט מאוד אולם ר' יוחנן סבר דמין במינו בטל בע"ז - ולכן נראה לאמר דסברתו דאימתי אמרינן דבטל דוקא שהעצם הנושא בטל, כמו חרם שבין שני תחומין (בירושלמי עירובין) דהמים גופיה בטלי, וכן דם השעיר בתוך דם הפר, אבל כאן השלהבת של ישראל עומד בפני עצמו בבית ישראל ורק על המקרא הדבוק היינו האור ע"ז נידון שבטל, וכיון שהנושא לא בטיל גם הנשוא הבא מאתו לא בטיל ודו"ק. וראיתי להרב חוות דעת בסימן ס"ג השיג על התבואות שור שהוכיח דברוב טבחי ישראל ומיעוט טריפות סמוך מיעוט טריפות למיעוט עו"ג מסוגיא דגמרא דילן דקאמר בדף נ"ג היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח עו"ג, והשיג עליו דהא אדרבא גמרא קאמר דסמוך מעוט לכשפים, ומיעוט לגמר ולא קאמר למיעוט עו"ג עיי"ש ובמחכ"ת לא דק בזה, דהכא דמיא להך דקאמר לעיל גבי ראה אור דרמי הגמרא אהדדי רישא לסיפא ומסיק דמחצה על מחצה מברך כיון דלא בטיל של ישראל מברך על של ישראל, וה"נ גבי ריח מברך במחצה על מחצה [והכא ודאי במחצה על מחצה אינו מברך דמחצה של ישראל ומיעוטא דלגמר את הכלים איכא רובא דאין מברכין עליו] רק משום תרי מיעוטים, היינו מיעוט דגוים ומיעוט דלגמר את הכלים אכתי הוי מחצה ריח דמברכין עליו, ולכך קאמר מיעוטא דכשפים דשלשה מיעוטים הוי רובא דלאו לריחא עביד ולכך אין מברכין עליו, ולפ"ז פשוט דכולו של ישראל מברכין לר' יוסי, דאיכא תרי מיעוטי דלגמר ולכשפים והוי מחצה לריחא ומברך עליו [וברור, דאם מחצה של ישראל ומחצה עו"ג דמצטרף גם מיעוט דלגמר ואיכא רובא דלאו לריחא, והא דנקיט רוב עו"ג לאו דוקא, ולאמר דבעו"ג איכא מיעוט דלריחא עביד זה לא נהירא דסתמייהו לע"ז, ואף לזה טעה החוות דעת דמוכרחין לצרף שלשה מיעוטים, דבעו"ג איכא מיעוט לריחא ודו"ק] ואף לפי מה שכתב המעדני יו"ט דריח חצי של העו"ג אוסר הריח לברך אם לא דהוא מיעוט ומיבטל בטיל, בכ"ז הכא משום מיעוט דטבחי גוים ומיעוט דלגמר, הוי כמחצה דלריח, ולע"ז ליכא אלא מיעוטא. וזה ברור. אולם ראיית התבואות שור לא נכונה דכאן דבר שהריח בא ממנו עומד במקומו וליכא למימר דהמיעוט בטל, דהנושא הריח לא נבטל רק המקרה הדבוק היינו הריח, ולכך שפיר מצטרף, ובפרט דהכא מיירי מדין ביטול, וכיון דאיכא שני מיעוטים, איך שייך דבטל, משא"כ תמן דאנו דנין דבא מן רוב בהמות הכשירות של ישראל ולא צריכים אנו לדון דבא מן המיעוט ודו"ק בכ"ז.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ברכות ט׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
