כל פירות האילן וכו'. ר"פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה"ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ"ג ופ"ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה"א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב"ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב"פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ"ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ"ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז"ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ"ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז"ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה:
ב׳
הסוחט פירות וכו'. דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה"ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב"ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו:
ומ"ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל. תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש"י וכן כתב הרי"ף ז"ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר"כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]:
ג׳
פירות או ירקות וכו'. גם זה שם (דף ל"ח) ועל הירקות אומר בפה"א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה"א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה"א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה"א שלקו שנ"ב וכל שתחלתו שהנ"ב שלקו בפה"א. ופירש"י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא"ש ז"ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי"ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה"א:
ד׳
ירקות שדרכן להשלק וכו'. גם זה שם (דף ל"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה"א. וכתב הרא"ש ז"ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ"ש
רבינו והוא ששלקן וכו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא:
דבש תמרים וכו'. גם זה שם (ברכות דף ל"ח) מימרא דמר בר רב אשי.
ומ"ש אבל תמרים וכו'. גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא"ה:
ה׳
הקנים המתוקים וכו'. נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה"ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר"כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב"פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות:
ו׳
הקור והוא ראש הדקל וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ״ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא:
קפרס של צלף וכו'. הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב"פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי"ף והרשב"א:
ז׳
הפלפלין והזנגביל וכו'. גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה"א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא:
וכתב הרמ"ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב"פ העץ עכ"ל וי"ל שאע"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב"א שכ"כ בתשובה:
ח׳
הפת שעיפשה וכו'. עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') במשנה ובברייתא:
וכל המברכין לפניו שהכל וכו'. כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא.
ומ"ש וכל הטעון ברכה וכו'. משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ"א):
ט׳
שמרים שנתן עליהם מים וכו'. ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ"ו):
י׳
בירך על פירות האילן וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא״ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע״ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב:
י״א
לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'. כבר נתבאר בארוכה פ"א מהלכות קריאת שמע:
י״ב
כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'. כבר כתב רבינו פ"ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ"ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ"ג:
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'. (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש"י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא"ש כתב פירש ר"ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע"י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ"ל. ורבינו
שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב"ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו"ל גמר עכ"ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא"ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי"ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ"כ ה"ר מנוח שהוא דעת רבינו:
י״ג
היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ״א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא״ש לדעת בה״ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא:
ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים. היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף.
ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה אתי ככ"ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה"ר יונה והרא"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו:
כתב הרמ"ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ"ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו:
י״ד
ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד) א"ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א"ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה:
וכתב רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי"ף ורבינו איתיה. וראיית ה"ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה"ר יונה ואע"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה:
ועל מ"ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב הראב"ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ"ל. וה"ר יונה והרא"ש כתבו כהראב"ד וסמ"ג בשם ר"י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע"פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב"ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי:
הסוחט פירות כו'. עיין רא"ש נדרים ד' נ"ג ע"א וע' במש"כ הראב"ד ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"א ה"ד דמחלק בין אם יצאו מאליהן בין אם סחטן ועיין בה"ג כאן פ"ו דברכות אך זה תליא אם הטעם משום דאין שם פרי עליהם או הטעם כמש"כ התוס' כאן דף ל"ח ע"א ד"ה האי משום דבשתיה רק שהכל ועיין תוס' ב"ב ד' צ"ו ע"ב ותוס' ע"ז ד' ל"א ע"ב ותוס' עירובין ד' כ"ט ע"ב ד"ה הכא שני התירוצים והך דפסחים דף כ"ד ע"ב דאמר זיעה בעלמא הוא שם ר"ל לא עצם הפרי וזה תליא בשני התירוצים דמבואר בירושלמי פ"י דתרומות גבי מי כבשים ומי שלקות אם הם של תרומה אם הם אסורים רק משום טעם שיש בהם טעם התרומה או שהם כעצם התרומה ועיין בר"ש פ"ז דמקוואות דמפרש להך דרבי מני דאמר שם כאן בקשים כאן ברכים ר"ל אם נתעבה שקרש אז הוה אוכל עיין ברש"י ברכות דף נ"ב ע"א ובטהרות פ"ג מ"א ובחולין דף ק"כ ע"א חלא דקריש אך באמת אין הפירוש כן בירושלמי רק הך קשים ר"ל שהם קשים ואינם ראויים לאכילה וקטפו זהו פריו כמבואר בנדה ד' ח' ע"ש ועי' מש"כ התוס' ב"ק ד' ק"א ע"א דמשקים של קליפים אסורים ע"ש וזהו כוונת הירושלמי שביעית פ"ז ה"ו אמר ר' אבין כו' ע"ש למה שרף פרי פגין פרי ר"ל כך דאם נימא דפגין אינו פרי ומה שאסור גבי ערלה הוא משום שכתב התוס' ב"ק דגבי דבר שאינו פרי אסור השרף וא"כ זה רק גבי ערלה דגם הטפל לפרי אסור משא"כ גבי תרומה אבל אם נימא דפגין פרי ומ"מ סבירא ליה לרבי יהושע דאסור אף דס"ל דדבש תמרים הוה רק זיעה בעלמא ע"כ צ"ל דשרף הוה עצם הפרי וא"כ גם בתרומה אסור ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נדרים פ"ט ה"י גבי נודר מן הכרוב ע"ש ומש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ח הל' י"ב גבי רוטבו של פסח ועי' שם בפירוש המשניות. והנה באמת לפי המבואר בגמ' דברכות ד' ל"ז ע"ב דהיכא שבא מלחם גדול אז אף אם אין שמו עליו כיון שניכר מהיכן בא צריך לברך עליו הברכה כמו הדבר וזהו באמת כוונת התוספתא הובא בראב"ד ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"א בזמן שנמחה ונשתייר ממנו כפול וא"ש מה שהקשה הר"ש ז"ל בפ"ג דטהרות הל' א' מהך דפסחים ד' ל"ג ע"ב וכי טומאה שבהם להיכן הלכו דשאני התם משום דנשאר הדבר שממנו בא ועי' בתוספתא טהרות פ"ג גבי הך דגפת וזגין מה שאמרו לו אינו דומה משקה היוצא ברצון ועי' בכלים פ"ט מ"ו ע"ש ועי' במה דפליגי לקמן בהל' ה' ובמה שכתבו התוס' ברכות ד' ל"ט ע"א ד"ה מיא דשיבתא ועי' שבת ד' קמ"ד ע"ב גבי תרדין שסחטן ע"ש:
ה׳
הקנים המתוקים כו'. עי' בתוספתא דכלאים פ"ג מה דפליגי שם ר"י וחכמים אם חצב הוה כאילן ע"ש ועי' תוס' ע"ז ד' י"ד ע"ב דחצב היינו אלו הקנים וא"כ פליגי תנאים אם הוה מין אילן אם לא וכן פירש רבינו ז"ל בפירוש המשניות בע"ז ע"ש אך באמת לשיטת רבינו דזרעים לא הוה כלאים בכרם י"ל דפליגי בזה ואכמ"ל ומה שהקשה רבינו ז"ל מדבש תמרים לא דמי דכאן כיון דאינו עושה פירות אחרות רק זה הוה כהך דנדה דף הנ"ל ועי' ב"מ ד' פ"ז ע"ב ואכלת ולא מוצץ ע"ש:
ו׳
קפרס כו' מפני שאינו פרי כו'. הנה כן פסק רבינו ז"ל בפ"ב מהל' תרומות ה"ד ובהל' מעשר שני פרק י' ה"ג ועי' בפירוש המשניות לרבינו ז"ל סוף פ"ד ממס' מעשרות דנראה דס"ל דרכים חזי לאכילה וכשנתקשו לא חזו ולכך ס"ל לרבינו ז"ל בהל' תרומות דכשזרען לירק חייב בתרומה אך ערלה לא שייך בזה ועי' מש"כ רבינו ז"ל פ"א מהל' מעש"ש ה"ז ובהשגות הראב"ד ע"ש ועי' בירושלמי פ"ד דמעשרות דגם גבי אבינות יש עליו חומרי אילן וחומרי זרעים ור"ל אם זרען לירק אך באמת גבי קפריסין תליא בהך דעירובין ד' כ"ח ע"ב גבי שקדים המרים ולפיכך למאי דקיי"ל דזה וזה לפטור ה"נ כן ובאמת הנה הקשו כבר גבי קור וגבי פלפלין למה אין מברכין בפה"ע ועי' בירוש' כאן דבאמת יש סברא דעל קור מברך בפה"ע אך באמת עי' תוס' עירובין ד' כ"ו ע"ב גבי ערקבלין מה שהקשו על רש"י מהך דפסחים ד' ל"ט דהוה מין זרעים ותוס' פסחים ד' ל"ט ד"ה אצוותא ותוס' סוכה ד' י"ג ע"א וד' ל"ו ע"ב ד"ה דסיב ע"ש אך כך דהנה מבואר בעירובין ד' ל"ד ע"ב דיש מינים דכשהוא לח הוה ירק וכשהוא יבש הוה אילן ונ"ל דהני ג"כ כן ולכך יש שיטה בירושלמי דמברכין על קור בורא מיני דשאים וכן מבואר בירושלמי סוף פ"ה דכלאים דאתרוג ג"כ כן ע"ש. ועי' בירושלמי פ"ד דשביעית דיש מחלוקת אם יש גבי קור קדושת שביעית ע"ש ועי' בפ"ז דשביעית מ"ד מבואר דערקבלין יש להם שביעית:
ח׳
והיין שהקרים כו'. והנה יין שקרש כיצד מברכין עיין בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ה ה"ב מבואר שם דאם אכל כזית מיין קרוש חייב ועי' בתוס' יומא ד' ע"ז ע"ב דאין דרך לאכול יין קרוש ועי' טהרות פ"ג בהך פלוגתא דרש"ז ורבנן ובתוספתא שם אך י"ל דשאני נזיר דחייב בו אכילת צער דהיינו חרצן כמבואר בספרי פ' נשא פסקא כ"ד ועי' שבועות ד' כ"ב ע"ב ע"ש ועי' זבחים בתוס' ד' ק"ט ע"א ד"ה עולה ע"ש ועי' בפסחים ד' מ"ה ע"א ונזיר ד' ל"ז ע"ב גבי איסורי נזיר שמצטרפין, ואף דאין שיעוריהן שוה אך הא בסוכה ד' י"ז ע"ב מבואר דהיכא דפעם אחת רואין שוה מצטרפין לעולם ע"ש וגבי נזיר יש פעמים דגם היין די בכזית כגון יין קרוש כמבואר בדברי רבינו שם ועי' שבת דף ע"ז ע"א וכ"מ: והנובלות שהם פגי כו'. הנה בגמ' מבואר פגי תמרה ורבינו כתב סתם נובלות ועי' עירובין ד' כ"ח ע"ב גבי פגי בתינא ועי' בירושלמי פ"ד דשביעית דהא דאמרינן בעוקצין פ"ג דפגים מטמאין טומאת אוכלים זה רק פגי תאנה ע"ש ועי' בירושלמי ערלה פ"א ה"ו גבי פגי תמרה:
י׳
בירך על כו'. עי' בירושלמי פ"ו דמסכת דמאי גבי המקבל זיתים לשמן ועי' בדברי רבינו שם בהל' מעשר ומה שכתבתי בזה בפ"ב מהל' טומאת אוכלים:
י״א
לקח וכו'. עי' בהשגות ורבינו ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל פ"א ה"ז דבברכות סגי בהרהור ועי' תוס' ערכין ד' ה' ע"א ושבועות ד' כ"ו ע"ב דכי אמרינן הרהור כדבור זה רק בשלא רצה להוציא בשפתיו ועי' בירושלמי פ"ג דתרומות ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספתא דמעש"ש פ"ד הפריש תרומה ומעשר ראשון כו' ועי' בתוספתא ברכות פ"ד ובתוספתא תרומות פ"ג הפרישן אם עתיד לקרוא להם שם כו' ועי' בירושלמי פ"א דתרומות סוף הל' ח' הדא אמרה שהוא צריך לקרות שם למעשרותיו ע"ש ועי' מש"כ בזה בפ"ד מהל' תרומות הל' י"ו:
י״ב
אם היה משקין בולע כו'. עי' בירושלמי פ"ו ה"א דמבואר להיפך אך באמת זה תליא אם משקין לאחר בליעה יש שם משקה עליהם עי' בירושלמי פ' י"א דתרומות בהך דר"א ורבנן ועי' במקוואות פ"י מ"ח גבי שתה מים טמאים טבל והקיאן כו' ועי' מש"כ התוס' מנחות ד' כ"ב ע"ב ע"ש ויהיה נ"מ בין מים לשאר משקים ועי' במה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"ב ופ"י הל"ח ע"ש ועי' בבלי כאן ד' מ"ח ע"ב אימתי קרוי לחם קודם אכילה ועי' בירושלמי שם דגם מים כן ע"ש. ועי' חולין ד' ע"א ע"ב ועירובין ד' כ' ע"א וכתובות ד' ל' ע"ב ותוס' ישנים יומא ד' פ' ע"ב ומנחות ד' ס"ט ע"א:
י״ג
מברך על אחת מהם ופוטר את השאר כו'. עי' בירושלמי דס"ל דאם מברך על אחד שאינו מז' המינים ופוטר את מין ז' המינים דהוה כטפל וא"צ לברך ברכה אחת מעין שלש ע"ש, ויש שם שיטה דלכך ס"ל לר"י דמין ז' עדיף ונ"מ אם אכלם בתוך הסעודה דאין צריך לברך אחריו או אם אכל כוסמין וחיטין דאף בכוסמין צריך לברך אחריו ברכה אחת מעין שלש אם צריך להקדים ועי' בירושלמי סוף ה"ב ובתוספתא וזה ר"ל בגמ' דידן ד' ל"ז ע"ב מין דגן ולא עשה פת דהיינו כוסמין ושיפון וכה"ג:
י״ד
ויש מי שמוסיף כו'. עי' בירושלמי כאן דזה הוה כברכת פועלים:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות ברכות פרק ח׳
ב׳
במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו וכו'. וסובר רבינו ז"ל דמה שאמרו בגמ' (ברכות ל"ו) הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו קאי על תירוצא דלעיל דקאמר דקא שתי ליה ע"י אניגרון ולכך תרתי בעינן חושש בגרונו ושתי ליה ע"י אניגרון והכריחו לומר כן מדלא קאמרו בגמרא אלא בחושש בגרונו משמע דלא הדר משינויא קמא ועוד דאקמר בגמרא קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה כלומר לבד הרפואה ואי קא שתי לבדו אין לו הנאה אלא רפואה לבדה אלא אדרבא אזוקי מזיק ליה אלא ודאי דקא שתי ע"י אניגרון:
י״א
לקח כוס של שכר בידו. דברי רבינו ז״ל נראים לכאורה תמוהים דבסוף פרק קמא דברכות (דף י"ב) אמר פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשכרא הוא וכו' אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא וכו' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן והך בעיא לא איפשיטא בגמרא. ונראה דודאי דדעת רבינו לפרש כפירוש רש״י ז״ל שר״ל תחלת הברכה אמר על מנת לומר בורא פרי הגפן וכיון שהגיע למלך העולם אמר שהכל וא״כ למה פסק רבינו ז״ל דבתר עיקר ברכה אזלינן כיון דבעיין לא איפשיטא ואם דעתו לפסוק לקולא כדעת האלפסי ז״ל היה לו לומר דבתר חתימה נמי אזלינן לקולא כשפתח אדעתא דחמרא וסיים בשכרא דיצא ולמה פשט לקולא בצד זה יותר מזה. ועוד קשה דאיך פסק דבתר עיקר אזלינן הא אמרו שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא ואמאי לא יצא כיון דעיקר הברכה נתכוון לברכה הראויה וכי תימא לדידך נמי תיקשי איך שאלו בגמרא אי בתר עיקר אזלינן או לא הא בברייתא אמרו בשחרית פתח וכו' לא יצא זה אינו כלום דמה ששאלו בגמרא אינו אלא דבתר עיקר אזלינן כלומר שצריך החתימה והעיקר תהיה לשם ברכה הראויה וי״ל בתר עיקר ברכה נמי אזלינן אבל אינו רוצה לומר ברכה עיקר לחוד ועוד שזה הוא קצת דוחק דמ״ש אחר כך או בתר חתימה אינו ר״ל כן אלא פירושו בתר חתימה אזלינן לחודא ולא בתר עיקר ברכה ולא ראי זה כראי זה מ״מ פירוש זה נראה מוכרח אבל לדברי רבינו ז״ל שאינו מפרש כן קשה. ועוד יש להקשות דאיך כתב כאן רבינו ז״ל דאזלינן בתר עיקר הברכה הא בהלכות קריאת שמע פרק ראשון כתב רבינו ז״ל שכל הברכות הולכות אחר חתימתן. ועוד קשה לחכמי לוניל שכתבו לרבינו ז״ל שעל דרך זה הולך הרי״ף ז״ל דאינו כן אלא הרי״ף ז״ל הולך לקולא כדכתיבנא. ונראה לומר דרבינו ז״ל מפרש בגמרא בתר עיקר אזלינן לחודא כלומר דאם העיקר הוא טוב יצא ואם לאו לא יצא והוכרח לפרש כן דומיא דבתר חתימה דבתר הכי כדכתיבנא ומפני שהוקשה לו דהיכי אזלינן בתר עיקר הא אמרו בברייתא שחרית פותח ביוצר וכו' לא יצא הוצרך לחלק דשאני התם דהסיום הוא שקר שהרי הוא ביום ואומר מעריב ערבים אבל הכא בשכר אע״פ שאין זו היא הברכה הראויה לו שהרי הברכה הראויה לו היא שהכל והוא אומר בורא פרי הגפן מ״מ אין זה שקר ששכר זה יוצא מן הגפן הוא דבהך איירי כדכתב רבינו ז״ל בתשובה דאין סברא שיטעה האדם בשכר שעורים וכן בפירות האדמה שאמר בורא פרי העץ אע״פ שאין זו הברכה הראויה לו אין זו שקר שהרי פירות האדמה פרי עץ מקרו דהא אמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') דלרבי יהודה חטה מין אילן הוא ואיצטריך מתניתין לומר דבירך על פרי הארץ בורא פרי העץ לא יצא משום דס״ד אמינא כיון דמין אילן הוא לבריך עליה בורא פרי העץ קמ״ל וכו' היכא דשקלא ליה לפרי איתא לגווזא [והדר מפיק מברכינן בורא פרי העץ] אבל היכא דאי שקלת ליה לפרי וכו' ואם כן הרי ודאי יש מקום לומר דפרי העץ מיקרי אע״ג דמן הדין לא יצא וכן בחלוקה האחרת בתבשיל של דגן שאמר המוציא לחם מן הארץ אין זה שקר שהרי דגן לחם מיקרי וא״כ כל הני אף ע״פ שמן הדין כך לא הוי שקר אבל מעריב ערבים דהוי שקר דהוא ביום ואומר שהוא חשך או איפכא לא יצא. ומה שהוצרך רבינו ז״ל לומר אלו השלש חלוקות הוא משום דהוי זו אף זו דבפרי הגפן גבי שכר ודאי דאינו מוציא שקר אבל בפירות האדמה כשאומר בורא פרי העץ אימא דהוי שקר ולא יצא קמ״ל ומ״מ בפרי האדמה ואמר בורא פרי הגפן לא הוי כל כך שקר אבל על דגן שאמר המוציא לחם והוא תבשיל הוה אמינא דהוי שקר ולא יצא קמ״ל דאינו שקר ולכך יצא בכל הני מה שאין כן במעריב ערבים ונאמר דרבינו פסק בהך בעיא לקולא כדברי הרי״ף ז״ל ובודאי דאזלינן כאן לקולא בתר חתימה או בתר עיקר ורבינו מאחר שכתב גבי קריאת שמע שכל הברכות אחר חתימתן סמך כאן דודאי גם כאן הולך אחר החתימה ויצא שהרי כתב שם כל הברכות וכו' אבל בא לחדש לנו כאן חידוש אחר דהכא אזלינן נמי בתר עיקר הברכה לקולא משום דאינו מוציא שקר מפיו מה שאין כן במעריב ערבים וכיוצא בו דהתם לא אזלינן בתר העיקר לקולא כדכתיבנא. וכן הוא דעת הרב אלפסי ז״ל שכתב דאזלינן לקולא ומפני כן סתם וכתב דבעיין לקולא ואף ע״פ שאינו מבואר כל כך בדבריו דאפשר שרוצה לומר דאזלינן בתר החתימה לקולא מ״מ פשט דבריו משמע או בתר פתיחה או בתר חתימה לקולא. וכל מה שכתבתי הבינו חכמי לוניל בדברי רבינו ז״ל אבל הוקשה בעיניהם שכתב רבינו שכר סתם דמשמע דהוי שכר של שעורים וזה ודאי מוציא שקר מפיו ודמי למעריב ערבים ולכך תפסו עליו והוא השיב להם כדכתיבנא וכתבו דעל זה הדרך הולך הרב אלפסי ז״ל כלומר דפושט לקולא כדכתיבנא ומפני שלא כתבו בפירוש אמרו ועל זה הדרך והבינו בפירוש דברי הרב אלפסי שאמר פתח בדשכרא וכו' כפירוש רבינו ז״ל ורש״י ז״ל שר״ל אדעתא דשכרא זה נראה לי ישוב נכון לדברי רבינו ז״ל וחכמי לוניל ז״ל:
י״ג
היו לפניו מינין הרבה וכו'. אע"פ שנאמר שרבינו ז"ל מפרש כפירש"י ז"ל שאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות וכו' מברך על זה וכו' כלומר שמברך על החביב אתי שפיר דמה שאמר כאן רבינו ז"ל היו לפניו מינין הרבה וכו' אין זה פירוש דברי מי שאמר בגמרא (דף מ"א) מחלוקת כשברכותיהן שוות וכו' דפירוש אותן הדברים הם כפירוש רש"י ז"ל ורבינו פסק כחכמים ולכך כתב דלעולם מברך על החביב אבל זה הדין דהאחד פוטר טעמא דנפשיה הוא:
ט״ז
אבל אם אכל בשר ושתה יין וכו'. כתב הרב בית יוסף בסימן ר"ח דיש לדקדק דרבינו סובר כהרא"ש ז"ל דהיכא דאכל תפוחים ושתה יין אף על פי שכולם פרי העץ הם מכל מקום מברך על כל אחד בפני עצמו וטעמו משום דרבינו כתב כאן בסוף דבריו מפני שכולן פירות העץ וכי קאמר על העץ ועל פרי העץ שפיר קאמר אבל אם קאמר על הגפן ועל פרי הגפן והוא אכל תפוחים לאו שפיר קאמר דאין זה פרי הגפן. ומ"מ מרישא דלישניה דרבינו ז"ל איכא למידק איפכא דמדכתב אבל אם אכל בשר ושתה יין משמע בתפוח דנפטר בברכת היין כדכתבו ההגהות דאי לא לאשמועינן רבותא דאכל תפוחים ושתה יין דהוי רבותא טפי כדכתב הרא"ש ז"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ח׳
א׳
ולא לאחריו. עיין בתוס' ד"ה דחנקתיה שהסכימו לשיטת רבינו ודלא כר"ע שפי' דוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב והרא"ש הוכיח דעת רבינו דאם כדברי ר"ע מאי הוצרך לאשמועי' לצמאו למעוטי חנקתיה פשיטא אנוס הוא אלא דעל ברכה אחרונה קאי עיין שם. ור"ע סבר דא"ל דס"ד דעכ"פ יברך בורא מיני רפואות כדאמרינן בירושלמי ע"ש קמ"ל דלא וכסברת התוס' דוקא היכא דאי"ל הנאת גוף בהדי רפואה הא לא"ה לא בעי ברוכי ואין לה"ר מהא דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו הא איכא חנקתו אומצא וי"ל דמין קתני כדמשני התם בנדה פרק בא סימן:
ב׳
אבל אם שתה שמן לבדו כו' מברך. עיין כ"מ ועיין פ"י דתרומות הלכה ז' ומה שאכתוב שם בס"ד:
ג׳
פירות כו'. עיין כ"מ ודלא כהרי"ף שפי' דאפי' תומי וכרתי כו' וחיליה דהרי"ף מהירושלמי דמשמע שם דאם נאכל כמות שהוא חי ומברכין עליו בפה"א לא נשתנה ברכתו ע"י הבישול ואם בחי אינו נאכל אז הבישול מבטל הפרי ופנים חדשות בא לכאן:
ה׳
ואני אומר כו'. עיין כ"מ שאילו היה הקנים נמצאים בארצות הטור כו', ובב"י סימן ר"ב קילס דברי הטור ודבריו נראין כסותרין עיין טו"ז שם ס"ק י"ג ונראה במוצץ הקנים שיברך בזה דברי הרמב"ם נכונים שיברך שהכל כיון שמוצצין אותם אבל על הסוק"ר שדעת רבינו שמברכין שהכל יפה השיג הטור דודאי נטעי אינשי ג"כ אדעתא דהכי לעשות מהם סוק"ר ויש מהם נוטעים למצוץ וגם לעשות מהם סוק"ר ובזה קילס הב"י דברי הטור ואעפ"כ בש"ע פסק בשניהם לברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל יצא:
ו׳
קפרס של צלף. עיין כ"מ דגרסינן בגמרא מדגבי ערלה לאו פרי נינהו כו'. עיין בתוספות מסכת ברכות ל"ו ע"ב ד"ה קליפי מכאן שיש לברך על הגרעינין בפה"ע והרשב"א חולק ע"ז דהא דחייב בערלה הוא מרבוי דאת פריו ובדברי רבינו לא נתבאר דין זה ובש"ע סי' ר"ב פסק כשיטת התוס' ובספר אבן העוזר מתמיה מאוד על התוס' הנמשכים אחריהם דמבואר בסיפא הך מתניתין פ"ק דערלה דהגרעינין מותרין ברבעי ואי כדבריהם דהוי גרעין פרי אמאי מותרין הרי מבואר דלאו פרי הוא וסיים וכ"כ הטו"ז וש"ך ביו"ד סי' רצ"ד החילוק שבין ערלה לרבעי דבערלה כתיב את ובאמת היא פליאה נשגבה וראיתי שגם בצל"ח הרגיש ועיין שם תירוצו. ולענ"ד נראה לקיים שיטת התוספות וראיה לדבריהם מהך מתניתין נגד סברת הרשב"א דגרסי' בירושלמי ספ"ק דערלה הורה ר"ז באילין פגי תמרא שיקברו (ופירש המפרש שם הפגין היינו פירות שלא נתבשלו עדיין כ"צ והן פרי כדתנן במתניתין בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי ואין להם פדייה דברבעי כתיב קודש וגמרי' קודש קודש ממעשר מ"ה פרי אתה פודה ואין אתה פודה את הפגין והחילוק ביניהם הוא דברבעי כתיב כל פריו כו' משמע אפי' פגין ולענין פדייה גמרי' לה ממעשר שני והתם לא כתיב כל ואינו בפדיון רק פרי גמור ולא בוסר ופגין ולפיכך הורה ר"ז שאין להם תקנה) ר"י בעי עבר ופדיו שמא אין פדוי ותימר טעון קבורה. פי' המפרש ובעי ר"י והלא אם עבר ופדאה שמא אינו פדוי דהפגין אף שאינו פרי גמור מ"מ דומה לפרי גמור דאל"כ לא מרבינן להו מכל פריו וכיון שכן הא ברייתא ע"כ לכתחלה אמרה שאינו בפדיון אבל בדיעבד נפדין הם כו' עיין שם. הנה חזינן דגבי רבעי כתיב כל פריו ומרבינן מיניה הכל וקודש ממעשר מגרע ליה דאסור לכתחילה ואין להם תקנה אפילו בפדיון א"כ קשה על משנתנו דתנן ומותרין ברבעי אמאי מותרין וכ"ת דלא מקרי פרי הא כתיב כל פריו ומרבינן מיניה דבר הדומה לפרי ודוחק לחלק דמאת מרבינן אבל מכל לא מרבינן דמ"ש זה מזה, ומזה נראה דהתוספות פירשו המתניתין הא דתנן ומותרין ברבעי היינו ע"י פדיון וקמ"ל המתניתין דגרעיני פרי גמור הוא וכיון דפרי גמור הוא יש לו תקנה ע"י פדיון גם אם גמרינן קודש ממעשר והיינו משום דמקרי פירי בכ"מ גם לענין מעשר וא"כ אדרבה שפיר כתבו התוספות מכאן דגרעינין פירי הן והיינו מדקתני חייבין בערלה כ"ה גירס' התוספות ומוכח דפרי הוא דאי מריבוי דאת לא הוי אמר חייבין אלא אסורים ומסיפא דמתניתין דמותרין ברבעי ראיה לדבריהם. ולפ"ד משמע בתוספות דגרעינין לאו דוקא אלא גם בקליפיהן הדין כן וכמ"ש המג"א שם דעל קליפת מרנצ"ן מברך בפה"ע דלא כטו"ז דדייק מדנקטו התוס' בדבריהם גרעינין ושבק הקליפין ש"מ בקליפין מברך בפה"א וליתא כמ"ש אלא נקטו גרעינין לרבותא וה"ה לקליפין. ומ"ש באבן העוזר עוד שם ראיה מהא דתנן פ"ב דעוקצין כל הגרעינין אין מצטרפין לט"א אין ראיה דודאי יש הרבה גרעינין שאינן ראוים לאכילה כלל ומ"ש ראיה מהא דתנן פ"ב דתרומות גרעיני תרומה מותרין לזרים ואוקמה ר"י בירושלמי בגרעינין הראוים לאכילה י"ל לענין תרומה דרבנן הקילו ועוד י"ל דהתורם אין דעתו על הגרעינין ועיין במתניתין עוקצין פ"ג מ"ז דאין לדמות ט"א לכ"מ ובעירובין דף כ"ח ע"ב ע"ש ומ"ש שם ראיה מדברי רבינו בפי' המתני' דעוקצין משמע קצת דרבינו אזיל בשיטת הרשב"א. ובש"ע יו"ד סימן רצ"ד שכתב הש"ע ופטורין ברבעי ומלשון זה משמע דהיה מפרש הירושלמי דלא כמ"ש ואעפ"כ פסק בש"ע כשיטת התוספות צע"ג ויש מקום ליישב ואין להאריך פה:
ח׳
והנובלות שהן פגין. בספר ש"ל כתב דרבינו פי' כמ"ש הערוך בערך כמר וזהו פי' ב"כ דש"ס ועיין בט"ז סימן ר"ד מה שתמה על הב"י שלא העיר פה על רבינו מה שהעיר על הטור ועיין הלכות מעשר פי"ג הלכה א':
י׳
בפה"א יצא. עיין כ"מ מ"ש בישוב דברי רבינו ועיין מ"ש בס"ד לפקפק על תירוצו בפ"ד מהלכות בכורים. ולענ"ד ליישב דעת רבינו די"ל דמודים רבנן דבדיעבד משום חששא דלא תשא את שם ה' כו' לפ"ד רבינו בפ"א הלכה ט"ו הוא איסור תורה גם רבנן מודים דיוצא והא דמוקי לה תלמודא כר"י י"ל דהיה סובר כמ"ד בברכות כ' דק"ו גמור גבי שבעת המינין דמה"ת חייב לברך לפניה כמו חטה ושעורה ושפיר מוקי לה דוקא כר"י ואנן מסקינן לעיל בתיובתא דברכה לפניה אינו אלא מדרבנן ושפיר פסק רבינו כר"י ולענין ברכה אפשר גם רבנן מודים ואם חלקינן לה בזה כדאי ר"י לסמוך עליו שלא לברך שוב שנית:
י״א
לקח כוס של שכר. יש בזה הרבה שיטות בפוסקים ראשונים ואחרונים וכבר נתבאר בארוכה בספר עטרת ראש בקונטרס מיוחד מן דף כ"ו עד דף מ"ד ע"ש ותרוה צמאונך עם כל זה לא מצאתי בדבריו שהעתיק לשון הבה"ג וז"ל אחר שהביא הך ברייתא שחרית פתח כו' סיים ש"מ הכל הולך אחר החיתום ש"מ מוכח מדבריו או שהיה כתוב בגירסתו כן והא בעיא נפשט או דס"ל אע"ג דדחי לה הגמרא מ"מ פשטא דלישנא משמע הכי ועיין מ"ש בספר ביאור מרדכי ואפשר שזה דעת הרמ"א גבי ס"ע א"ח סי' תפ"ט ומיושב מה שהקשה הפר"ח שם דהא רמ"א פסק ס"ע מה"ת היה לו לפסוק לחומרא ולפמ"ש הנה נכון דפסק כשיטת הבה"ג דכל דבריו דברי קבלה:
י״ב
כל הברכות האלו כו'. דייק רבינו כל ברכות אלו אבל ברכה שלאחר המזון היא מה"ת כו'. עיין ב"י סי' קס"ז גבי ברכת המוציא ועיין עוד בספר ברכי יוסף מה שתמה על גירס' הטור רמב"ם דגבי ברכת המוציא חוזר ומברך מספק ואמאי הא מסיק הגמרא בפ"ק בתיובתא ממתני' דב"ק מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ע"ש שהאריך. ובאמת יש מקום לומר דאם דעתו לאכול כדי שביעה אז יש מקום לומר דהוי מה"ת משום ק"ו אבל אם רוצה לאכול כזית הוא מדרבנן וב"ק אינו מברך לפניו ויאכל פחות מכדי שובעו אבל ברכה שלאחריו משכחת לה באכל כבר כדי שובעו ובחידושי הארכתי:
י״ג
ואיזה מהם שירצה כו'. בשו"ת הלקט ח"ב מסיק הא דחביב קודם היינו היכא דאין קפידא לאכול זה קודם זה אבל אם הוא דרך אכילה ע"פ הרפואה או מתנהג להקדים זה לזה מקדים אפילו אינו חביב. ועי' בספר ש"ל ועיין בתוס' ד"ה מיתיבי כו' במ"ש לכן צריך להנהיג כו' ודברי התוס' תמוהים מאוד וגם ע"פ הגהות מהרא"ו עדיין לא יתיישב קושיית המהרש"א במ"ש לפטור את התפוחים: ולחומר הנושא נלענ"ד לפרש הסוגיא לשיטת התוס' אבל באין ברכותיהן שוות אין קדימה אלא החביב קודם ואם חביב לו פה"א מברך עליו תחילה ושוב לא יברך בפה"ע דהוי כדיעבד ואם ירצה מברך בפה"ע קודם הגם אם דבר פה"א הוא מין שבע כמ"ש בח"ר וקושיית הגמרא מהא דתנא מברך על הצנון ופוטר משמע מדלא קתני על איזה שירצה דמחוייב לברך על הצנון לפטור הזית כמ"ש בח"ר ומשני דהתם מיירי כשהצנון עיקר כו' וחסורי מחסרא כו' אבל אין הצנון עיקר אין חשיבות גם בחביב ורשאי לברך בפה"ע אע"ג דצריך תו לברך בפה"א אבל בזה מודה דאם כבר בירך בפה"א על הצנון אינו חוזר ומברך בפה"ע דיוצא בדיעבד וא"כ מינה נשמע לדידן דקיימ"ל כר"י גם באין ברכותיהן שוות מין שבע קודם אם יש לפניו קליות ממין שבע ותפוחים צריך לברך תחילה על הקליות לפטור את התפוחים ועיין בח"ר ד"ה מיתיבי כו' וד"ה רי"א כו' וכן משמע דהא לפי דעת ר"י וכ"פ בש"ע סי' ר"ו אם היה דעתו בברכת בפה"א לפטור פרי העץ פוטר אפילו בשני מינים וקשה מאי מקשה תלמודא דלמא מיירי בהיה דעתו על פרי העץ וצריך לומר כדפרישית ועיין בט"ז ובחידושי אנשי שם ואין להאריך ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות ברכות פרק ח׳
ד׳
אבל תמרים שמעכן ביד כו' כמו עיסה מברך עליהן תחלה בפה"ע כו'. משמע מלשון רבינו אפילו נתמעכו לגמרי מברך בורא פרי העץ ויעוין בתרומת הדשן סימן כ"ט שדייק מרש"י דבנתמעך לגמרי לאו במלתייהו קיימי ויעוי' סימן ר"ך סעי' ז' ועיי' סי' ר"ח סעיף ח' ברמ"א העושה תבשיל משאר מיני קטניות שנתמעכו לגמרי כו' ובאחרונים ויעוי' בירושלמי ראשי לפתן ששלקן ושחקן כיון דאינן בעינן פליגי אמוראי ור' יוסי דייק דמברך עליהן בפה"א, ונראה לנו להביא ראיה דאפילו דברים שאינן מחמשת המינין והן כתושים מברך עליהן בפה"א מהא דאמר שתיתא שמואל אמר מברך בורא מיני מזונות ורב אמר שהכל נהי' בדברו אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה כו' ומפלפל תמן ואמאי לא מוקי כדאמרינן בעו"ג דף ל"ח ע"ב תרי מיני שתיתאה שדר ברזילי הגלעדי לדוד דכתיב חטים ושעורים קמח וקלי כו' ועדשים וקלי והכא נמי לימא דמיירי שמואל בשתיתא דחיטי ושערי דמברך בורא מיני מזונות ורב מיירי בשתיתא מטלופחי זה עדשים וקלי דמברך עלייהו שהכל וזה הי' נכון ואז נפל כל הפלפול מכל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת ועל כרחין דכל מיני קטניות כמו פול ועדשים מברך על השתיתא שלהן בורא פרי האדמה, אפילו נתמעכו לגמרי וזה ראיה עצומה ולפ"ז על גרויפין העשוי מרעצקי אפילו דק לגמרי כמו מלך גרויפין מברך עליהן בורא פרי האדמה. והנני לפרש דברי הגמ' דף ל"ח ע"א דאמר וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי ותיבת ושמואל מחקו דלפרש"י על רב והמשנה דשבת קאי והפירוש דחוק, דמאי ענין זה דהיתר אכילה לענין שבת ולא מיחזי כרפואה וגזור משום כתישת סממנים לענין ברכה דמצריך רב. ולכן נראה לי דהצריכותא הוא למה הוצרכו להביא בבית המדרש הך מלתא דתרי אמוראי וכזה אמרו במקומות רבים אם כן לימא וכן אמר (ב"ק דף ט' וכיו"ב הרבה בש"ס) חדא הא דאמר רב דאמר כאן שתיתא מברכין עליו שהכל והך דשמואל דאמר לעיל ל"ו דשמן זית מברך עליו בפה"ע דאי מהאי ה"א לאכילה קא מכוון (דבעבה קא מכוון לאכילה) אבל [התם] כצ"ל כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוון לא לבריך עליו שהכל כו' ועיין שם וכאן ותראה כי כן האמת אך מלת הכא הכתוב בשבוש הטעה בפשט, ולרש"י גרסא אחרת, דלא ניחא לאצרוכי תרי מלתא דאמוראים שונים אכן מצאנו כיו"ב ודו"ק.
י״ד
ואם הי' בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותי'. לפי שעיקר הברכה נתקן על הפרי שלא נשתנה וניכרת גידולו אבל מזון ומחי' דאשתנו דכוסס חיטה מברך בפה"א לא אמרי ועל מחייתה או על מזונותיה אפילו אוכל בארץ ישראל. ופשוט. ועיין פאת השולחן. המה דבית ר' ינאי דעבדין לה כמטבע ברכה בירושלמי פרק כיצד מברכין סוף הלכה א' ופירושו דהיו מזכירין כמו בברכת המזון כו' ויש מי שאומר כו' הוא ג"כ שם דאמר נעשית כברכת פועלין, והרי"ף כתב כי טוב ומטיב אתה, ומצאנו שזכר רבינו בלשון כזה מחלוקת בירושלמי בהלכות שקלים פ"ג ה"ט יעוי"ש.
אם שתה השמן לבדו מברך שהכל. עיי' בכ"מ שתמה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פרש"י והרי"ף וכו'. ואין זה תמיה שהרי גם הראב"ד בעל מריבו מודה לו בזה. וכמו שמבואר ממ"ש בהשגות בפ"י מהלכות תרומות גבי כוסס חטה דמברך עליה בורא פרי האדמה אף אי נימא דגבי תרומה פטור משום דאזוקי מזיק גבי ברכה לא מפטר לגמרי וכן דעת כמה פוסקים גבי כוסס שעורין דמברך וכן פסק בהג"ה באו"ח סי' ר"ח אע"ג דודאי פטור גבי תרומה וכ"כ הפר"ח להצריך ברכה גבי שמן. וכן מאי דפטרינן גבי אכילת ושתיית יוה"כ כגון בשתיית חומץ ואכילת פלפלין רטובין מ"מ בברכה מחייב וכמ"ש בסי' תרי"ב דכיון שנהנה הגרון מעט מחייב לברוכי עליה אע"ג דאזוקי מזיק ליה ואינו אוכל הראוי לאכילה לא מפטר רק מברכת פרי העץ וכדאיירי בסוגיא דברכות (דף ל"ה סוף ע"ב) אבל מברכה כללית אפשר דלא מפטר.
ז׳
הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה. וכתב הכ"מ שתמה הרמ"ך כיון דפלפלין מקרי עץ וחייבים בערלה למה אין מברכין ברטיבי בורא פרי העץ. ועיי' מה שתירץ בזה הכ"מ ז"ל. ומיהו על רבינו מעיקרא לק"מ דאיהו אזיל לטעמיה שלא זכר כלל דין הפלפלין שחייבים בערלה והשמיט בדיני ערלה הך ברייתא דמייתי הגמ' בברכות ובכמה דוכתי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וכתב הפר"ח דסובר רבינו דרק ר' מאיר הוא דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה דר"מ וס"ל דפלפלין לא מקרי עץ מאכל לגבי ערלה ורק בברכת הנהנין חייב כיון שנהנה קצת. ולפ"ז על כרחך לרבנן אין לברך עליו בורא פרי העץ כיון דלא מקרי עץ מאכל ופסק רבינו כרבנן. ונראה דטעמא דרבנן דלא דרשי קרא דעץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה וכו'. דס"ל כדרבי יוסי דאמר בריש פ"ק דערלה גבי הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה דאפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. וטעמא דר' יוסי מפרש בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות פטור. וא"כ דאיצטריך להו קרא לכדר' יוסי משו"ה לא דרשי מיניה להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ומיהו כיון דחשיב אוכל ופרי לעניין ברכה נראה דהוא הדין דחשיב פרי לעניין חיוב מעשר עכ"פ מדרבנן ויתבאר בהלכות ערובין.
ח׳
והנובלות שהן פגין מברך תחילה שהכל. ובפירוש המשנה פ"ו דברכות כתב רבינו דנובלות הן הפירות שנפלו מן האילנות פגים קודם שנתבשלו. ומשמע דבכל הפירות קאמר ואף בענבים שכבר הגיעו לכפול הלבן שנקראים בוסר אין מברכין עליהן ברכת פרי העץ וכן משמע מדברי הש"ך שכתב ביו"ד סי' רצ"ד דאף דנובלות דענבים אע"ג דהוו פרי לעניין ערלה ורבעי אפ"ה לעניין ברכה לא הוי פרי ומברכים עליהן שהכל. ומשמע דאף שהגיעו לשיעור בוסר דאז הוא דנאסרו משום ערלה ורבעי וכדמוכח במתניתין דפ"ק דערלה ודברי רבינו בסוף פ"ט מהלכות מעשר שני ונטע רבעי. ואפ"ה אינו מברך עליהן אלא שהכל [ונראה דטעמא משום דלא מצינו דאיקרי פרי כלל אלא בשהגיע לעונת המעשרות דבו נאמר מפרי העץ אבל הבוסר שאינו חייב במעשר לא נקרא פרי כמו שנראה מדברי רבינו בפ"ב מהל' מעשר וכיון דלא מצינו שנקרא פרי כלל לכך לא תקנו בברכתו לשון פרי כלל רק שהכל. ואינו מוכרח דמכל מקום נקרא פרי גבי נזיר וכן כפניות פרי לכל דבר חוץ ממעשר כדאיתא בערובין (דף כ"ח) אלא משום דאמר התם גבי חזיז דאין מברכין אלא שהכל משום דלאו גמר פרי] וזה דלא כמ"ש הכ"מ בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק הנזכר בפשיטות דעל בוסר דענבים מברך בורא פרי העץ ומחמת כן הוקשה אצלו דברי רבינו דשם ולפי מ"ש אתי שפיר דברי רבינו ויתבאר התם בס"ד. [ושם יתבאר ג"כ הטעם דסמדר אסור בערלה וברבעי אף שאינו נקרא פרי. ומיהו כשהגיע לעונת המעשרות נראה שגם רבינו מודה דמברכין עליה בורא פרי העץ כיון שאז נקרא פרי העץ כדמוכח בפ"ב מהל' מעשר וכן בפ"ה מהל' שמיטה מוכח שאז הוא פרי גמור שהרי נתבטל מהאילן דין שביעית וכן דעת הגאון בביאורי או"ח דברכה הוי כמעשר. ובערובין (דף כ"ח ע"ב) פרש"י דאם הוא גמר פרי לעניין מעשר כ"ש לשאר מילי. ועיי' בס' א"צ מה שתמה על דברי הט"ז באו"ח].
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות ברכות פרק ח׳
א׳
השותה מים שלא לרוות צמאונו כו' אינו טעון ברכה כו'. בס"פ כיצד מברכין עלה דאמרי' במתני' השותה מים לצמאו מברך שהכל דייקינן בגמ' לצמאו לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' בד"ה חנקתיה וז"ל ורב עמרם פי' דדוק' לפניו לא בעי ברכה אבל לאחריו חייב ור"מ פי' דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ"ל ועיין בדברי הרא"ש. וראיתי להרב מוהראנ"ח ז"ל בדרשותיו פ' וישב דכ"א ע"א שהכריח כשיטת הר"מ שאפילו לאחריו לא בעי ברוכי מדברי המכילתא וכבר היו רבי טרפון והזקנים מסובים וכו' ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך וא"ל בורא נפשות רבות ומדהשיב בורא נפשות רבות ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו ואעפ"כ דייקו לומר לצמאו ומשמע לצמאו אין חנקתיה אומצא לא כמו שדייקו בגמרא. ואני בעוניי אחר שאלת אלף מחילות לא מצאתי מקום לדבריו דהא ר"ט סובר דעל ברכה ראשונה מברך בנ"ר כמו ששנינו במתני' וא"כ מאי ראיה איכא מהמכילתא לו' דמדהשיב בנ"ר ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ברכות ח׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
