הלכות ברכות · פרק י׳
הלכה א׳
בְרָכוֹת אֲחֵרוֹת וּדְבָרים אֲחֵרִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין בָּהֶן פְּתִיחָה וְלֹא חֲתִימָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה שֶׁכְּבָר כְּתַבְנוּם. וְאֵלּוּ הֵן. הַבּוֹנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְהַקּוֹנֶה כֵּלִים חֳדָשִׁים בֵּין יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אֵין לוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:
הלכה ב׳
וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם רָאָהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים. הָרוֹאֶה פְּרִי הַמִּתְחַדֵּשׁ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה בִּתְחִלַּת רְאִיָּתוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:
הלכה ג׳
שָׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. וְחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּטוּב נֶפֶשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳ (דברים ו ה) ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. וּבִכְלַל אַהֲבָה הַיְתֵרָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּהּ שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁיָּצֵר לוֹ יוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ בְּשִׂמְחָה:
הלכה ד׳
הִגִּיעָה אֵלָיו טוֹבָה אוֹ שֶׁשָּׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁטּוֹבָה זוֹ תִּגְרֹם לוֹ רָעָה מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְכֵן אִם נָגְעָה אֵלָיו רָעָה אוֹ שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁרָעָה זוֹ גּוֹרֶמֶת לוֹ טוֹבָה מְבָרֵךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הֶעָתִיד לִהְיוֹת אֶלָּא עַל מַה שֶּׁאֵרַע עַתָּה:
הלכה ה׳
יָרְדוּ גְּשָׁמִים רַבִּים. אִם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְאִם אֵין לוֹ שָׂדֶה מְבָרֵךְ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא כוּ׳ עַד הֵן הֵם יוֹדוּ וִישַׁבְּחוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֵל רֹב הַהוֹדָאוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת:
הלכה ו׳
מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים מִשֶּׁיִּרְבֶּה הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ וְיַעֲלוּ אֲבַעְבּוּעוֹת מִן הַמָּטָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְיֵלְכוּ הָאֲבַעְבּוּעוֹת זֶה לִקְרַאת זֶה:
הלכה ז׳
אָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו וִירָשָׁהוּ. אִם יֵשׁ עִמּוֹ אַחִין מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה דַּיַּן הָאֱמֶת וְאַחַר כָּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְאִם אֵין עִמּוֹ אַחִים מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. קְצָרוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁהִיא לוֹ וְלַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְטוֹבָה שֶׁהִיא לוֹ לְבַדּוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:
הלכה ח׳
אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. חוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא. וְחָבוּשׁ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. וְיוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ. וְהוֹלְכֵי דְּרָכִים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב. וּצְרִיכִין לְהוֹדוֹת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה וּשְׁנַיִם מֵהֶם חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קז לב) ״וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״. וְכֵיצַד מוֹדֶה וְכֵיצַד מְבָרֵךְ. עוֹמֵד בֵּינֵיהֶן וּמְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב. וְכָל הַשּׁוֹמְעִין אוֹמְרִים שֶׁגְּמָלְךָ טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ סֶלָה:
הלכה ט׳
הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל כְּגוֹן יַם סוּף וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לָרַבִּים. אֲבָל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ נֵס לַיָּחִיד אוֹתוֹ הַיָּחִיד וּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה אוֹ שֶׁעָשָׂה נֵס לַאֲבוֹתַי בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הָרוֹאֶה גֹּב אֲרָיוֹת וְכִבְשַׁן הָאֵשׁ שֶׁהֻשְׁלַךְ בּוֹ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נֵס לַצַּדִּיקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁעוֹבְדִין בּוֹ עַכּוּ״ם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עַכּוּ״ם אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא מְבָרֵךְ שֶׁעָקַר עַכּוּ״ם מֵאַרְצֵנוּ. וְאִם בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא מְבָרֵךְ שֶׁעָקַר עַכּוּ״ם מִמָּקוֹם הַזֶּה. וְאוֹמֵר בִּשְׁתֵּיהֶן כְּשֵׁם שֶׁעָקַרְתָּ מִמָּקוֹם זֶה כָּךְ תַּעֲקֹר מִכָּל מְקוֹמוֹת וְתָשִׁיב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעָבְדְךָ:
הלכה י׳
הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּיִשּׁוּבָן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה. בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְדָן אֶתְכֶם בַּדִּין וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בְּדִין וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין וְהוּא עָתִיד לְהָקִים אֶתְכֶם בַּדִּין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:
הלכה י״א
הָרוֹאֶה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אָדָם כְּאֶחָד. אִם עַכּוּ״ם הֵם אוֹמֵר (ירמיה נ יב) ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה״. וְאִם יִשְׂרָאֵל הֵם וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים. הָרוֹאֶה מֵחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם. חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו. מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ וּמִגְּבוּרָתוֹ לִירֵאָיו. מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם:
הלכה י״ב
הָרוֹאֶה אֶת הַכּוּשִׁי וְאֶת הַמְשֻׁנִּין בְּצוּרַת פְּנֵיהֶן אוֹ בְּאֵיבְרֵיהֶם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת. הָרוֹאֶה סוּמָא אוֹ קִטֵּעַ וּמֻכֶּה שְׁחִין וּבוֹהֲקָנִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת. וְאִם נוֹלְדוּ כֵּן מִמְּעֵי אִמָּן מְבָרֵךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת. הָרוֹאֶה אֶת הַפִּיל וְאֶת הַקּוֹף וְאֶת הַקִּיפוֹף אוֹמֵר בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת:
הלכה י״ג
הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת נָאוֹת וּמְתֻקָּנוֹת בְּיוֹתֵר וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת מְבָרֵךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ. הַיּוֹצֵא לַשָּׂדוֹת אוֹ לַגִּנּוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וְרָאָה אִילָנוֹת פּוֹרְחוֹת וְנִצָּנִים עוֹלִים מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם:
הלכה י״ד
עַל הָרוּחוֹת שֶׁנָּשְׁבוּ בְּזַעַף וְעַל הַבְּרָקִים וְעַל הָרְעָמִים וְעַל קוֹל הַהֲבָרָה שֶׁתִּשָּׁמַע בָּאָרֶץ כְּמוֹ רֵיחַיִם גְּדוֹלִים וְעַל הָאוּר שֶׁבַּאֲוִיר שֶׁיֵּרָאוּ כְּאִלּוּ הֵם כּוֹכָבִים נוֹפְלִים וְרָצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אוֹ כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם זָנָב עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. וְאִם רָצָה מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית:
הלכה ט״ו
עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת עַל הַיַּמִּים וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת וְעַל הַנְּהָרוֹת אִם רָאָה אַחַת מֵהֶן מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית. הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יוֹתֵר מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל:
הלכה ט״ז
הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ. הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם פּוֹעֲלֵי אֱמֶת וּפְעֻלָּתָם צֶדֶק וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטָרָה תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְעַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מְחַדֵּשׁ הֶחֳדָשִׁים:
הלכה י״ז
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ מְעֻמָּד. שֶׁכָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִלּוּ הִקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. אִם לֹא בֵּרֵךְ עָלֶיהָ בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלֶיהָ עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּמָּלֵא פְּגִימָתָהּ:
הלכה י״ח
הָרוֹאֶה אֶת הַחַמָּה בְּיוֹם תְּקוּפַת נִיסָן שֶׁל תְּחִלַּת הַמַּחֲזוֹר שֶׁל שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁהַתְּקוּפָה בִּתְחִלַּת לֵיל רְבִיעִי כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ בְּיוֹם רְבִיעִי בַּבֹּקֶר מְבָרֵךְ בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וְכֵן כְּשֶׁתַּחֲזֹר הַלְּבָנָה לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ וְלֹא תִּהְיֶה נוֹטָה לֹא לְצָפוֹן וְלֹא לְדָרוֹם. וְכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר כָּל כּוֹכָב וְכוֹכָב מֵחֲמֵשֶׁת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁאָרִים לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה וְלֹא יִהְיֶה נוֹטֶה לֹא לְצָפוֹן וְלֹא לְדָרוֹם. וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְאֶה מַזַּל טָלֶה עוֹלֶה מִקְּצֵה הַמִּזְרָח עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית:
הלכה י״ט
הָרוֹאֶה בָּתֵּי עַכּוּ״ם בְּיִשּׁוּבָן אוֹמֵר (משלי טו כה) ״בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ׳״. בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר (תהילים צד א) ״אֵל נְקָמוֹת יְיָ׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ״. רָאָה קִבְרֵי עַכּוּ״ם אוֹמֵר (ירמיה נ יב) ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד״ וְגוֹ׳:
הלכה כ׳
הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לְשָׁלוֹם וְתוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִזֶּה וּמִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר וְכוּ׳:
הלכה כ״א
הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה. וּכְשֶׁיֵּצֵא אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ רוֹפֵא חוֹלִים:
הלכה כ״ב
הַהוֹלֵךְ לָמֹד גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בִּכְרִי זֶה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. וְכָל הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:
הלכה כ״ג
הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָהוֹר טָמֵא וְעַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי וְאַל יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי וְאֶשְׂמַח בָּהֶם:
הלכה כ״ד
וּבִיצִיאָתוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִין אֲנִי עָמֵל לְדִבְרֵי תּוֹרָה וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִין וְאֵין מְקַבְּלִין שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת:
הלכה כ״ה
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם נִכְנַס בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתַּנִי לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ לָצֵאת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם יָצָא בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ:
הלכה כ״ו
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
כסף משנה · הלכות ברכות פרק י׳
א׳
ברכות אחרות וכו'. ביאור לשון רבינו כך הוא ברכות אחרות מלבד ברכות ההנאה שכתבנו תיקנו חכמים וכן תיקנו דברים אחרים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה כמו שתיקנו בכניסתו לעיר או למרחץ או להקיז דם וביציאתו מהם דברים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה והברכות האלו והדברים האלו אע"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך כדי שיצטרך לברך תיקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב"ה כמו ברכות התפלה שאע"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפלה לא תחת סוג ברכות ההנאה:
ואלו הן הבונה בית חדש וכו'. משנה פרק הרואה (ברכות נ"ד) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו ואפליגו בה אמוראי בגמרא (דף נ"ט ס') וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וקי"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם בין שיש לו כיוצא בהם בין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך. ומדברי רבינו
שכתב בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהם ולא כתב בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם נראה שהוא פוסק כלישנא קמא דר' יוחנן וכבר תמה עליו הרמ"ך. וטעמא דמילתא נ"ל לדעת רבינו שהוא משום דבגמרא אותביה לר' יוחנן ללישנא בתרא ואע"ג דשני שינויא דחיקא הוא דקא משני כחא דהיתרא עדיף ליה כלומר שאין צריך לברך לישנא דהיתרא לא שייך שפיר באין צריך לברך ולישנא קמא דלא איתותב עדיף טפי כנ"ל:
ב׳
וכן הרואה את חבירו וכו' עד מחיה המתים. שם (נ"ח:) מימרא דריב"ל. וכתבו התוספות אומר שהחיינו אור"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא:
הרואה פרי וכו'. בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ':) אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן. ופירש"י כשאני רואה דלעת חדש משנה לשנה אמינא זמן ואמרינן התם בגמרא דהאי זמן רשות הוא ולא חובה:
ג׳
שמע שמועה טובה וכו' עד דיין האמת. משנה פרק הרואה (ברכות נ"ד):
חייב אדם לברך וכו'. ג"ז משנה שם:
ד׳
הגיעה אליו טובה וכו'. ג"ז משנה שם מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה ובגמרא (דף ס') על הרעה מעין הטובה ה"ד כגון דשקל בדקא בארעיה אע"ג דטבא הוא לדידיה דמסקא ארעא שרטון ושבחא השתא מיהא רעה היא ועל הטובה מעין הרעה ה"ד כגון דאשכח מציאה אע"ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בי מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא. ופרש"י דמסקא ארעא שרטון מחמת המים וה"ל לזבל השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה ומברך דיין האמת:
ה׳
ירדו גשמים רבים וכו'. גם זה שם (נ"ד) משנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ובגמרא (דף נ"ט:) ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והאמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד תשתחוה בא"י רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ואלא קשיא ל"ק הא דאתא פורתא הא דאתא טובא ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא כלומר דכי לית ליה ארעא מברך מודים אנו לך וכו' ופסק רבינו כתירוצא בתרא ואקשינן אית ליה הטוב והמטיב מברך והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב ל"ק הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות והתניא קצרו של דבר על שלו אומר ברוך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב:
וכתב הרי"ף כלומר הא דתנן על הגשמים מברך שהחיינו בדלית ליה שותף בארעיה אבל אי אית ליה שותף בארעיה מברך הטוב והמטיב כי הא דתניא שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב והיינו בדאית ליה ארעא אבל אי לית ליה ארעא אינו מברך לא הטוב והמטיב ולא שהחיינו אלא כדאמר ר' אבהו מודים אנו לך וכו' וזה דעת רבינו. אבל הרא"ש כתב ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו הילכך נראה כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ול"ק הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית אחריני בהדיה שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים וכו' עכ"ל:
ו׳
פי' משיצא חתן לקראת כלה הוא מ"ש משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות וכו': וכתב הר"ן פ"ק דתעניות בשם הרמב"ן דרבי יוחנן הוה מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וברוב גאונך ואקשינן דהא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולם כדכתיב ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תירץ רבא אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר אל ההודאות ורוב ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה. ובמקצת הנוסחאות כתב ברוך רוב ההודאות והוא לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל ועוז פניו ישונה מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עד כאן לשונו:
ז׳
אמרו לו מת אביו וכו'. ברייתא שם (ברכות נ"ט) מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר הטוב והמטיב ואוקמה בגמרא בדאיכא אחי דקא ירתי בהדיה אבל אי ליכא אחי בהדיה מברך שהחיינו:
ומה שכתב קצרו של דבר וכו'. כבר כתבתיו בסמוך:
ח׳
ארבעה צריכין להודות וכו'. שם בר"פ (נ"ד:) אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף ליה רב אשי ואימר כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימר בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא. ואע"ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא.
וכתב רבינו וכיצד מודה וכיצד מברך ונראה שהוא לשון מיותר וי"ל שכיצד מודה עניינו בפני כמה אנשים מודה ואם יהיה עומד או יושב וכיצד מברך עניינו מה יהיה נוסח הברכה:
ומ"ש עומד ביניהם. צ"ע מנא ליה ומה שכתב היא גירסת רבינו והרי"ף והרא"ש ודלא ככתוב בגמרות שלנו מאי מברך הגומל חסדים טובות:
ט׳
הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'. ברכות בריש פרק הרואה (ברכות דף נ״ד) מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ואסיקנא בגמרא דאניסא דרבים כ״ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ״ע לא צריכי לברוכי כך גריס הרי״ף והיא גירסת רבינו:
וכתב רבינו יונה הוא מברך שעשה לי נס ובריה ובר בריה מברכין שעשה נס לאבותי. וכתב עוד שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד ואין מברך עליו אלא הם ובניהם ובני בניהם לבד. ודע דאיתא בגמרא דמר בריה דרבינא אתרחיש ליה ניסא בפתקא דערבות ותו אתרחיש ליה ניסא דאישתזיב בריסתקא דמחוזא מגמלא פריצא כי מטא לערבות אמר ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. ולמד מכאן הרא"ש שיחיד שנעשו לו נסים בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה ורבינו לא כתב כן משום דמשמע ליה שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום ההוא לבד ומר בריה דרבינא לפנים משורת הדין הוא דעבד וגם הרי"ף ז"ל לא כתב ההוא עובדא דמר בריה דרבינא:
ומה שכתב רבינו כגון ים סוף ומעברות הירדן. שם בברייתא הרואה מעברות הים מקום שעברו ישראל ים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע ומני טובא התם בברייתא ורבינו נקט הני תרי לדוגמא:
הרואה גוב האריות. שם (נ"ז:) דרשא דרב המנונא:
הרואה מקום שעובדים וכו'. שם בדרשא דרב המנונא ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וסובר רבינו דה"ה לכל עכו"ם ובירושלמי נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר מקום שניתנה בו אומר ברוך שנתן ארך אפים ובכל עכו"ם מיירי:
מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים ומזלות וכו'. שם ת"ר הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו"ם אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ומזלות מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה וכו' ובחוצה לארץ א"צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובם גוים. רשב"א אומר אף בחוצה לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר כי אז אהפוך על עמים וכו':
כתב הטור אורח חיים וז"ל כתב הרמב"ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כך תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב"א הוא דאמר הכי אבל לתנא קמא אין צריך לומר כן אלא בארץ ישראל שרובם ישראל אבל לא בח"ל עד כאן לשונו. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהן והשב לב עובדיהם לעבדך. ולענין מה שתמה למה פסק כיחיד יש לומר דמשום דמסתבר טעמיה. ועוד דת"ק לא קאמר אלא שאינו צריך לומר כן אבל אם רצה אומר ואין בכך כלום ורשב"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב"א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא. ועוד דמשמע בירושלמי דרבי יוחנן סבר כרשב"א דדרש כל זמן שאדם חי יש לו תקוה:
י׳
הרואה בתי ישראל וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם (דף נ"ח:) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמרא בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רב חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי"ף הרואה בתי כנסיות ישראל וכתב ה"ר מנוח דוקא בא"י:
הרואה קברי ישראל וכו'. שם ברייתא וסיומא דמר בריה דרבינא בגמרא דאמר דצ"ל ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם. וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל ורבינו נראה שגירסא אחרת היתה לו:
י״א
הרואה ת"ר אלף וכו'. שם (דף נ"ח) אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי עכו"ם אומר בושה אמכם וכו' תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא:
ומה שכתב רבינו ובארץ ישראל. כתב ה"ר מנוח שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל עד כאן ולא נהירא דאם כן נימא דוקא בהר הבית אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה והוא הדין בחוץ לארץ. ואפשר שטעם רבינו מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל כלומר שאף על פי שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם. וקשה מדאיתא בגמרא בפרק הנזכר דרב חנינא בריה דרב איקא בריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים משום דהוו חשיבי עליה כששים רבוא אע"ג דבבבל הוו, ואפשר דסבר רבינו דההיא פליגא אדעולא ופסק כעולא דמיקל בברכות הוא:
הרואה מחכמי וכו' עד מכבודו לב"ו. ברייתא שם [אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל ברוך שנתן מחכמתו ליראיו ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו]:
י״ב
הרואה את הכושי וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם ואותביה מינה לריב"ל דאמר הרואה את הבוהקנין אומר משנה הבריות ופרקינן ל"ק הא ממעי אמו הא בתר דאתיליד ובוהקנין עניינו לינטיל"יושו כעדשים:
הרואה את הפיל וכו' עד בעולמו. ברייתא שם וקפוף פירש"י עוף שקורין וולטו"ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם:
י״ג
היוצא בשדות וכו'. פרק כיצד מברכין ברכות (מ"ג:):
י״ד
על הרוחות וכו'. משנה שם (ברכות נ"ד) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי בזמן שרואה אותו לפרקים וזיקים מפרש רבינו אור שבאויר כאילו הם כוכבים וכו' וזועות היינו קול ההברה וכו' ובגמרא על ההרים וכו' אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו והא כתיב ברקים למטר עשה אמר אביי כרוך ותני כלומר לכולהו בחד בבא ועל כולם שתי ברכות הללו רבא אמר התם מברך תרתי שכחו מלא עולם ומעשה בראשית הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא. ופירש"י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו:
וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל מברך תרתי כלומר הי מינייהו דבעי מצי אמר וכך הם דברי רבינו ולאפוקי מהראב"ד שכתב בגמרא יש מברך תרתי עכ"ל שהוא סובר דתרתי צריך לברך. ופסק רבינו כר' יהודה ותמה עליו הרמ"ך וי"ל שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה. ועוד י"ל שלא לחלוק בא אלא לפרש כאילו אמר אימתי הוא אומר על הימים מעשה בראשית כשאינו ים הגדול אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול וכן כתב הרא"ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקינוס והוא הים שעוברים לארץ ישראל ולמצרים. וכתב רבינו גם בהרים וכו' דדוקא משלשים לשלשים יום בעי ברוכי דומיא דים הגדול והכי משמע בירושלמי אבל בזיקין וזועות וכו' אמרי' התם שאם הם מופסקים מברך על כל פעם ופעם:
ט״ז
הרואה את הקשת וכו'. שם (דף נ"ט) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו:
הרואה לבנה בחדושה וכו'. נוסח הברכה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) מימרא דרב יהודה:
י״ז
ומ"ש וצריך לברך ברכה זו מעומד. שם מימרא דאביי:
ומ"ש שכל המברך על החדש בזמנו וכו'. שם מימרא דרב אחא בר חנינא:
אם לא בירך עליה כו'. שם (מ"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה וכמה א"ר יעקב בר אידי א"ר יהודה עד ז' נהרדעי אמרי עד י"ו ופסק רבינו כנהרדעי דרבים נינהו וכן פסק הרא"ש כלומר דבתר הכי לא שייך לומר מחדש החדשים שהרי כבר נושנת היא:
וכתב ה"ר מנוח עד ט"ז ולא ט"ז בכלל שהרי אחר שעברו ט"ו יום נתמלא פגימתה והולכת הלוך וחסור דהא קי"ל אין חדשה של לבנה פחות מכ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקים:
י״ח
הרואה את החמה וכו'. פרק הרואה (ברכות נ"ט:) ת"ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימתי הוי אמר אביי כל כ"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא ע"כ בגמרא ושאר הברייתא פירשה רבינו ע"ד זו דלבנה בגבורתה היינו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה וכו' וכוכבים במסילותם היינו וכן כשיחזרו כל כוכב וכו' ומזלות כסדרן היינו וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה וכו':
י״ט
הרואה בתי עכו"ם וכו'. ברייתא שם (נ"ח:) ומשמע לי מדברי רבינו שהוא מפרש בתי עכו"ם בתי גדולי עכו"ם ועשיריהם דאי בתי עבודת כוכבים קאמר ברכה הוא דבעי ברוכי כמ"ש רבינו לעיל הרואה מקום שעובדים בו עכו"ם וכו' ואפשר לפרש ולומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתי תפלת העכו"ם בלא עכו"ם:
ראה קברי עכו"ם וכו'. ברייתא שם:
כ״א
הנכנס וכו' עד רופא חולים. ברייתות ומימרי דאמוראי שם (ברכות דף ס'):
כ״ב
ההולך למוד גורנו וכו'. פרק קמא דתענית ופרק המפקיד (מציעא מ"ב):
וכתב הריטב"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר והביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ"ל:
וכל הצועק לשעבר וכו'. משנה סוף פרק הרואה (ברכות נ"ד):
כ״ד
(כג-כד) הנכנס לבית המדרש וכו' עד לבאר שחת. משנה וברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח:):
כ״ה
הנכנס לכרך וכו' עד סוף הפרק. משנה ובריתא פרק הרואה (ברכות דף נ״ד):
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק י׳
א׳
ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה תיקנו חכמים דרך שבח והודייה להקב"ה כמו ברכות התפילה שכבר כתבנום ואלו הן הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים בין שיש לו כיו"ב בין אין לו מברך בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ועיין בכ"מ ובפי' לר' דוד ערמא"ה ז"ל וז"ל שאין בהם פתיחה ולא חתימה הלשון כמדומה לי שמשובש. ושמעתי מי שתירץ הב' פתיחה וחתימה והלשון מצורף וההכרח ממה שכתב הרב בפ' הבא ואלו הברכות שאמרנו וכו' והלשון דחוק ונראה לדחוק שחוזר לדברים אחרים ואלו הן פי' הברכות והדברים אחרים פירשם בסוף הפרק וזה נראה האמתי עכ"ל. וכן חשבתי כמו"כ טרם רואי דבריו כי ברכות אחרות דבר בפ"ע ודברים אחרים וכו' בפ"ע ועל אלה שניהם ידבר ומפרש ראשונה ברכות אחרות ואמר ואלו הן וכו' ואח"ז יפרש ודברים אחרים וכו': ובכ"מ שם ואע"ג וכו' דקא משני כחא דהתירא וכו' כלומר שא"צ לברך לישנא דהתירא לא שייך שפיר באין צריך לברך וכו' עיי"ש. ונראה דלענין ברכה דשייך ל"ת לא הוי להתירא שא"צ לברך כמ"ש מה"ט לומר בספיקו שלא יברך. וכמ"ש בצל"ח ריש ברכות בדרבנן כחא דאיסורא עדיף לא שייך בכה"ג כחא דהתירא:
ב׳
וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו וכו' ואם ראהו לאחר י"ב חודש מברך בא"י מחיה המתים הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו מברך שהחיינו. עיין בשו"ע או"ח בסי' רכ"ה סעיף ב' מי שלא ראה את חבירו מעולם וכו' אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך שהחיינו וכו' ועיין במג"א דכיון שלא ראהו אינו אוהבו כ"כ עיי"ש: ועיין בטור או"ח בסי' תל"ב בבדיקת חמץ שכתב ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי. ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זמנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפי' מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות היא ומאן דבעי מברך וא"א הרא"ש כתב שאין מברך שהבדיקה היא צורך הרגל ואסמכינן אזמן דרגל עיי"ש. ובב"י שם הקשה דמספק לא לברך וכתב דיש להקשות ממאי דאיתא במסכת עירובין על קרא חדתא רשות ותירץ דקים להו שהיה מתחילה התקנה לברך באם ירצה עיי"ש: והנה בטעם מחלוקת הנ"ל י"ל דהנה בקרא חדתא וכיו"ב דמברכין על הבא מזמן לזמן נראה דאין הברכה על הדבר רק על הזמן שכן ענין הברכה שהחיינו וכו' לזמן הזה. ובכל חילוק הזמן הניכר ונפרד ע"י הדברים יחדשם הזמן קבעו ברכה על הזמן וכן קראו רז"ל ברכה זו אומרים זמן דנראה דעיקר הברכה על הזמן ולא על הדבר רק ע"י הדבר ניכר ונראה הבדל חלקי הזמן ועל כל הבא מזמן לזמן קבעו ברכה על חיותינו עד הנה. ולפ"ז י"ל כמ"ש ז"ל בבדיקת חמץ דשייך לפעמים בר"ה וא"כ אינו דבר הנקבע בכל פעם בזמן ולא הוי מזמן לזמן תמיד. אבל כל דבר דלא שייך לומר דמשום שמחה על הגעת הדבר בלבד תיקנו ברכה זאת דלא מסתבר לומר שיהיה עיקר הברכה על שזכה לאכל ולראות קרא חדתא רק על הזמן חיותינו מברך כמ"ש. אבל במצוה שמצינו מי שהקריב מנחות בפעם הראשון מברך שהחיינו במסכת ברכות דף ל"ז ע"ב או בלא הביאו ימים רבים זה המברך על שזכה לקיים המצוה נ"ל דלא על הזמן בלבד מברך רק על המעשה המצוה בעצמה בעשות אותה ונפק"מ דאם מברך רק על הזמן בלבד צריך שיהיה מזמן לזמן כמו במברך על חבירו בלא ראהו והכירו מעולם וא"כ בפעם הראשון לא הוי הבדל בין זמן לזמן דהפרד מזמן לזמן צריך התחלה והפסק ואח"כ התחלה וזה לא שייך בפעם הראשון אבל במצוה די"ל דמברך שהגיע לעשות הדבר מצ"ע וע"ז מברך שהחיינו י"ל כן למ"ש אפי' בפעם הראשון וזה י"ל טעם הסוברים שיברך בביעור חמץ שהחיינו אף דלא הוי כ"כ מזמן לזמן דימצא דאפי' מר"ה יברך מ"מ יברך שהחיינו דהוי על הדבר מצ"ע דבכה"ג שייך לברך בכל עת ועת וי"ל דה"ט דמחלוקת הנ"ל וטעמא דמברך על רעהו צריך שיכירו מתחילה ואף דלראות אדם גדול דהוי בגדר מצוה וי"ב דשייך הברכה על הדבר לא חילקו בזה. והנה רבינו לא כתב דצריך שיכירו מתחילה וראהו מזמן לזמן כי סתם לשונו. ועיין במג"א בסי' כ"ב ס"ק א' שכתב בבגד ציצית שאינו מברך על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן והקשה מכסוי הדם ומילה ופדיון הבן דמברך שהחיינו עיי"ש. ולמ"ש בכל הני דמברך על הדבר ואפילו בפעם הראשון מברך שהחיינו ול"צ שיהיה מזמן לזמן. אבל בטלית דנוהג תמיד בו המצוה בכל עת ועת לא שייך שהחיינו רק על הבגד בלבד כן נראה לענ"ד. ובמסכת ברכות הנ"ל נראה כמ"ש דאפי' בפעם הראשון מברך אף דלא הוי מזמן לזמן. ועיין בהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ח שפי' בכהן שמקריב חדש וא"כ אין משם ראיה. ועיין בתוס' שם בד"ה היה בשם רש"י בכהן שלא הקריב מנחה מעולם עיי"ש. וזה כדברינו: והאי דמברכין בקנה כלים חדשים ובנה בית חדש הנה כיון דהיה לו כלים מעיקרא ודירה כמו כן הוי כדבר הנולד מזמן לזמן ושייך ברכה על הזמן ומ"ש שיהיה דבר חשוב כי בלא זה לא הוי היכר המבדיל בין זמן לזמן הניכר ויש ליישב קושית הבה"ג בכלים ובונה בית דלא הוי מזמן לזמן עי' תוס' סוכה מ"ו ע"א ועיין בב"ח או"ח סי' כ"ט שכתב לחלק בספק ברכה אקב"ו לשהחינו דברכת שהחינו מברך על שמחת לבו אין עובר על ל"ת אם שמח על שהחיהו וקימהו ה' עד הזמן הזה משא"כ לומר אקב"ו על ספק עיי"ש. וכיו"ב כתב בסי' תל"ב ולהלכה כתב שאין להכנס לזה עיי"ש וצ"ע בכל זה. ועיין בתוספות סוכה דף מ"ו ע"א בד"ה העושה ומנחות ל"ב ע"ב בד"ה ואלו עיי"ש שדבריהם נוגעים במ"ש ובברכת שהחינו וקימנו נראה שהיה כוללת קיום האומה הנרדפה בכל דור ודור ומנפלאות ה' קיומה וע"ז מברכין בכל הבדל וחילוק הזמן שהחינו וקימנו. ועיין בסימן רכ"ג סעיף א' ובמג"א ס"ק ג' דהוי שהחינו ברכת רשות ועיין בסי' רכ"ה ובמג"א שם: שלאחר י"ב חודש מברך בא"י מחיה המתים. לא נאמר מלכות בברכה זאת. ובבאר היטב בשם שו"ת פנים מאירות סי' ס"ו משום דבתפילה הוי בלי מלכות עיי"ש. ולמ"ש לעיל בפ"א ה"ה בטעם למה ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דמלכות מורה על כי הית"ש ויתעלה לא בלבד הסיבה הראשונה גם פועל ברצון והכל מאתו יצא עיי"ש. וא"כ במחיה המתים אשר בו נאמר כי המיתה והחיים הרע והטוב הכל ממקור אחד יצא וטוב מאוד זה מות כי מה' לא תצא רע וא"כ ברכה זאת מפורש האמונה הרמה ונשגבה בלעדי שנזכר בה מלכות: והנה זה כי משונה ברכה זאת דהוי רשות בקרא חדתא כדאי' במסכת עירובין דף מ' כנראה דתליא בשמחת לב האדם וגם שלא יברך ולבו בל עמו זה המתאונן על ימי חבלו וי"ב אבל לברך על המצוה יברך כל איש שהחיינו כל ישראלי אשר ברכת ה' בפי' כן בלבבו לשמוח במצות וכמה חכמה עמוקה בזה כי נתנו ברכה זאת בלבד ברשות וחילקו גם בזה לענין וענין דבר ודבר כן נראה לענ"ד. והנה רבינו לא כתב דהוי בפרי המתחדש רשות ועיין בכנה"ג ובמג"א הביאו בסי' רכ"ה סק"ו וחולק עליו עיי"ש:
ג׳
שמע שמועה טובה וכו' וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת וכו' ובכל מאודך ובכלל אהבה היתירה שנצטווינו בה שאפילו בעת שיצר לו יודה וישבח בשמחה. הנה אמר על הרעה בטוב נפש. ולא אמר בשמחה כמו שאמר על הטובה בשמחה ומסיים בעת שיצר לו יודה וישבח בשמחה וא"כ הו"ל לברך על הרעה כדרך שמברך על הטובה בשמחה: אבל לא אמרה התורה דבר ולא פקדה נגד הטבע של בני האדם וביותר הנאמר לכל איש ואיש לא בלבד להמורם מבני האדם גדולי המעלה כנחום איש גם זו ור' עקיבא וחביריו ולא תצוה התורה לכל אדם שישמח בעת צרת נפשו בצרתו ולהיפוך אמרו רז"ל ג' לבכי וכו' אף שמצווה לומר ברוך דיין האמת ואמרינן ע"ז וצריך לממרינהו בשמחה ובחר רבינו לומר ולפרש כי בטובת נפש שלא ירע בנפשו להתרעם על מדותיו יתעלה ונפשו תהיה בטוב ולא ברע חלילה להרהר אחרי מעשי ה'. ואמר כי על הרעה יברך בטוב נפש כדרך על הטובה בשמחה כמו ששם יאמרו בשמחה כן בזה בטוב נפש. אבל זה בלבד ההבדל כי בהטובה ישמח בהטובה אבל ברעה אין מצווה לשמוח בהרעה רק בטוב נפש יהיה נפשו לא תגרע באמונה ואהבה להית"ש ויתעלה ואשר מצווה גם בעת הרעה כאשר סיים רבינו כי אף בעת שיצר לו יודה וישבח בשמחה השבח והודייה יאמר בשמחה בעת הטובה ישמח בהטובה ג"כ ובעת הרעה אף כי אין מצווה לשמוח בהצרה אבל ישמח בעת כי יודה וישבח אשר תהיה בשמחה השבח וההודאה לה' וכבר העירו גדולי המפרשים ז"ל בהבדל הצווי לכה"ג מלכהני הדיוט באבל כי ימות להם קרובים שאר בשרם כי לא תצוה התורה גדולות ונפלאות רק לאנשי מעלה יתירה. ולכן אשר אמר בעת שיצר לו אינו סותר מאמרו בשמחה: שנאמר ואהבת וכו' בכל מאודך. במשנה במסכת ברכות שם בכל מדה שהוא מודד לך [הוי] מודה לו עיי"ש. ובשורש ישע שורש מאד וז"ל או יאמר מאד לשון מדה כמו מדד כי גם אות הכפל יתחלף באות הנשימה עיי"ש ואחרי שנכלל בלשון לא הביא רבינו האי בכל מדה וכו':
ה׳
ירדו גשמים אם יש לו שדה מברך שהחיינו ואם היה שלו ושל אחרים מברך הטוב והמטיב וכו'. עי' בכ"מ דדעת הרא"ש אפי' בלית ליה שותפות בקרקע עבור כי הטובה לאחרים עיי"ש ולדעת רבינו והרי"ף דסבר כותיה דמפרשים כפשוטו שותפות ממש ועיין ברש"י שם דמפרש כהרא"ש ונראה דעיין בטור ושו"ע בסי' קע"ה דאיתא הטוב לדידיה ומטיב לאחריני עיי"ש. ולדעת רבינו נאמר שלא לחלק הטוב והמטיב וכי על שניהם ביחד נאמר כי לא נתקנו רק על הטובה הבאה גם להאחרים: וזה כי מענין הברכה כי יברך האדם חסדי ה' וטובו לא בלבד אשר הטיב עמו גם מה שמטיב עם אחרים וכל באי העולם. בלעדי זאת כי בזה יתרבה השבח והלול כבוד ה' גם הטוב הנראה באחרים וברבוי בכל באי העולם ימלא מכבוד ה' לבבינו בכל הנראה בהבחן מאתנו כאשר אנחנו רואים חסדי ה' כי לא יעזוב את העני וחלוש כח מדוכה ביסורים ליתן לו די מחסורו והנחה לצערו כי יאריך ימים ובכלות כוחו ה' לא יעזבנו ובזה אנו רואים כי טוב ה' לכל והעני לחמו לחם עצבים לו ומתאונן על רוע גורלו כי התאוה על יותר נטוע בלב האדם יש לו מנה וכו' ומזה אשר לא שפרה נחלתו. ולכן ברכת הטוב והמטיב למען תהיה בנפש מרגשת יוכלל בה כמו כן מחסדי ה' על הכל כל באי העולם כי אז תמלא נפש כל בוחן חסדי ה' המרובים בכל הטבע כולה כמ"ש המליץ "מארז הלבנון עד אזוב השדה כולמו יעידון ויגידון כי טוב ה' לעולם חסדו" וכי גם על אלה אשר פגעה בהם הדין נמתק ברחמים גדולים. וקבעו ברכה כזאת אשר בכל עת ועת לברך כזאת ובעת כי ישתוק יראה כמעלים עיניו מחסדי ה' ועבור כי אין ביד האדם ככה בחרו בעת כי יגיע הטוב לו ולאחרים אז הברכה בזמנה אז נאה לברך על טובת ה' לכל באי העולם ולכן ביש לו שדה בשותפות הזמן המסוגל ולא בעת כי הגשם לו ולאחרים אשר נוגעים בנחלה עמו הן ככה יברך תמיד מחסדי ה' לכל ולא תיקנו רק בעת כי הטובה הבאה לו גם לשותפו או לרעהו השותף עמו בסעודתו וכמ"ש כי תיקנו בכל פעם הברכה בעת הנכון ע"י מקרה ופעולה מצרנית ומענינה לה. וגם מענין ברכת הטוב והמטיב בצירוף טובת האחרים להתעורר אהבת האדם בטובת והצלחת אחרים ועבור זה תיקנו ברכה מיוחדת:
ח׳
ארבעה צריכין להודות וכו' והולכי דרכים כשיגיעו לישוב וכו'. טור בסי' רי"ט דייק מדברי רבינו דלאו דוקא מדבר והביא הירושלמי דכל הדרכים בחזקת סכנה וביד המלך כתב דלשון כשיגיעו לישוב נראה דבמדבר נאמר עיי"ש: וכיצד מודה וכיצד מברך עומד ביניהן ומברך ברוך וכו'. ובכ"מ צ"ע מנ"ל עיי"ש ובחי' מהרמב"ם כת"י הנדפסים בתחילת ספר מעשה רוקח שם וז"ל בענין ברכת הגומל ואומר בשם אבא מארי ז"ל שראוי שיהיו השומעין יושבין והמברך עומד לפי שאמר הכתוב ובמושב זקנים וכו' והלכה למעשה נושיב התלמידים כשנברך זאת הברכה כמו שהיה הוא ז"ל סובר ועושה עכ"ל: והנה ארז"ל ותרי מנייהו רבנן כי ברכת הטוב והמטיב אשר היא ברכה על חסדי ה' בעולם אשר רק חכמי לב ידעו לבחון כזאת ולכן יהיה במושב חכמים כי השכלה לרוב בישיבה אשר מסוגלת ביותר לעיון ולכן נאמר במושב זקנים ובערך הזה ובסדר הזאת לעשותו כנודע כי הסדר מעורר על תכלית הנעשה והנאמר להעיר כי יש לנו להתבונן למען להבחין חסדי ה' המרובים ולכן נבחר מושב חכמים לזה ועי' בהל' ת"ת בפ"ד בראשונה הרב יושב ותלמידיו עומדין עיי"ש:
י׳
הרואה בתי ישראל וכו' הרואה קברי ישראל מברך וכו' אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם בדין לחיי עוה"ב וכו'. יש להבין למה נאמר כל הברכה על הדין ולא על הרחמים והנה בעוה"ב שם מקום המשפט והדין ואין רחמים בדין אבל אשר יצר וכו' זן וכלכל למה לא נאמר ברחמים ונראה כי הדין הוא האמת ומשפט צדק ורחמי ה' המה ג"כ בדין להיות אמצעי' להביא את האדם לקו היושר לכן יחוס על יציר עפר שוכן בתי החומר וגם דרך רשעים צלחה הכל בדין ובצדק משפטו ואף ברחמים גדולים כמ"ש רז"ל שיתף הרחמים לדין על שא"א להתקיים בלעדי שניהם ביחד אבל בלתי סותרים זא"ז והרחמים כמ"ש אמצעים להדין טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך. הטוב יעיר ויורה הדרך וכן הדין היסורין מטיבין לבו של אדם והכל בדין ובצדק ובעוה"ב מקום המשפט והדין וחלילה העונשין שם כמו"כ אינן לנקמה כמ"ש בס' עשרה מאמרות בפי' הגיהנם כלה וכו' כמ"ש לעיל בהל' תשובה עיי"ש. הדין שם לרחמים גדולים לזכך הנפשות ולא לעולם יטור ולכן בראות קברי ישראל הברכה לאלה אשר בעלמא דקושטא בעולם האמת והדין הוא האמת הברכה על הדין והאמת ולכן נאמר בברכה דיין האמת כי הדין והאמת הנגלה והרחמים האמצעים לדין אמת הנסתר ובראות מקום ישיני עפר הברכה המעוררת לב האדם על הדין להודות ולשבח לשופט צדק ועושה הכל בדין ובירושלמי מכות פ"ב ה"ו למה הוא טוב שהוא ישר למה הוא ישר שהוא טוב עיי"ש ומובן עם מ"ש לעיל:
י״א
הרואה ת"ר אלף וכו' ואם ישראל הם ובארץ ישראל אומר וכו' חכם הרזים וכו'. עיין בכ"מ למה נקיט רבינו בא"י וכתב דכעולא דאמר נקטינן דאין אוכלסא בבבל והקשה מר' חנינא דבריך וכו' על רב פפא וכו' חכם הרזים דהוי בחו"ל וכתב דס"ל כעולא דפליג עיי"ש: ועיין בצל"ח שכתב דחכם הרזים כדאיתא שם שאין דעותיהן שוות וה' יודע דעת כולם. מנין ת"ר אלף כולל כל החכמה בבני אדם לרבויים ודוקא בא"י דאוירא מחכים ולא בבבל ור' חנינא אשר ראה חכמת לב רב פפא וכו' גדולה שכוללת הכל בירך גם בבבל עיי"ש ועי' בעין יעקב שמפרש שאין אוכלסא בבבל שלא זכו לזה עיי"ש נראה ששם בלתי מצוי רבוי כ"כ ביחד ולזה לא שייך נקטינן וכו' וכמ"ש בצל"ח מובן ונראה כי בא"י משם תצא תורה ולה היתרון בסמיכה ועבור השנים וכיו"ב גם בברכה זאת ידה עליונה על שאר הארצות: מלכי ישראל אומר שנתן מכבודו וגבורתו ליראיו מלכי או"ה מברך שנתן מכבודו לבו"ד. בגמ' שלפנינו איתא מלכי ישראל שחלק מכבודו וכו' מלכי או"ה שנתן מכבודו וכו' לא נאמר וגבורתו והחילוק בישראל נאמר שחלק ובאו"ה שנתן וכמו"כ בחכמי ישראל נאמר שחלק ובחכמי או"ה שנתן עיי"ש בגמ' נ"ח ע"א ובשו"ע בסי' רכ"ד כמו שלפנינו בגמ': והבדל בין נתן ושחלק מובן כי החלק מורה ביותר בערך להדבר שנחלק ממנו אף כי חלילה לומר שווי וערך לכבודו יתעלה עם כל זה מדרך הלשון כן כמ"ש ז"ל דברה התורה כלשון בני אדם ולשון רבינו וגבורתו במלכי ישראל אשר להם הגבורה מה' אשר עושה חיל והוא הנותן עוז כנאמר החל רוח ה' לפעמו וכיו"ב הרבה אשר רוח ה' החליף איש לא נודע לגבור בארץ לאיש חיל:
ט״ו
על ההרים וכו' הרואה את הים הגדול וכו'. עי' בכ"מ ובמג"א בסי' רכ"ח ס"ק א':
ט״ז
ששים וכו' פועלי אמת ופעולתם צדק וכו'. ולפנינו סנהדרין מ"ב ע"א פועלי אמת שפעולתן אמת ובתוס' שם דאית דגרסי פועל אמת ואהקב"ה קאי דלגירסא הראשונה (על) עליהם קאי כמ"ש ברש"י פועלי אמת שאין משנים את סידורם עיי"ש ובתוס' שם דהמשך הלשון וללבנה אמר וכו' מסכים להנוסחא פועל אמת ובמעשה רוקח מביא נוסחא גם ברבינו פועל אמת ופעולתו צדק ועיין בב"י או"ח סי' תכ"ו בשם הר"י שם וברי"ף ס"פ תפילת השחר הגירסא כמו כן פועל אמת שפעולתו אמת עיי"ש גם בסוף כל מה שברא ליתא שם:
י״ז
וצריך לברך ברכה זו מעומד שכל המברך על החודש בזמנו כאלו הקביל פני שכינה וכו'. ועי' נכבדות בזה ברבינו יונה במס' ברכות ס"פ תפילת השחר עיי"ש:
י״ח
הרואה חמה ביום תקופת ניסן של תחילת המחזור וכו'. ועיין בתוספתא ברכות פ"י דאי' את החמה ואת הלבנה ואת המזלות כסדרן אומר ברוך עושה בראשית ר' יהודה אומר המברך על החמה זו דרך אחרים ועי' במפרש שם שכונתו כשמברך תמיד להחמה בכל יום שנראה כעובד להשמש ומתפלל ומודה לה ומפרש גם המשך לשון התוספתא שם שמסייע לפי' הזה עיי"ש:
כ״ג
הנכנס לבהמ"ד וכו' ואל אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי וכו'. ועיין במעשה רוקח שאהבת הנצחון הביא ככה עיי"ש. ובמהרש"א בעין יעקב בח"א כתב וישמחו בי חבירי על כי לא אכשל בדבר הלכה שזו אחת ממ"ח מדות שבו נקנת התורה משמח את הבריות עיי"ש:
כ״ו
כללו של דבר וכו'. כי העבר נקבל באהבה ונודה לה' ולעתיד התפילה ובקשה ולבטוח בה':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות ברכות פרק י׳
א׳
[השמטה מש"כ שם דבעי רק ציבור גבי נס. ועיין בירושלמי רפ"ט דברכות אם צריך לברך על ניסי שבטים ע"ש ובזה יובן לשון הגמ' בסנהדרין דף צ"ד ע"א גבי חזקיהו ע"ש ברש"י שנסתם פיו ר"ל כך דבימי חזקיה כבר גלו עשרת השבטים ולכך לא אמר הלל דלא הוי ציבור אך ע' ברש"י מגילה דף ל"א דאז היה ז' של פסח וע' סנהדרין דף צ"ה ע"ב דאותו הזמן היה בישול פירות וע' בכורות דף כ"ו ע"ב ברש"י ד"ה מלאתך דהוי שם מחלוקת דרש"י ותוס' אי חשבינן מיום א' של פסח או מיום שני וע' בירושלמי פ"א דר"ה דבעי שם תבואה שלקתה בע"פ ע"ש משמע דמנינן מיום א' דפסח וע' ר"ה דף י"א וכ"מ. וע' מש"כ הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן בפ"ב דשבת דימים אחרונים של פסח מן הדין צ"ל הלל בדילוג ע"ש והנה מבואר בתענית דף כ"ח דאם היחיד התחיל צריך לגמור ההלל וכיון דע"כ היה צריך להתחיל מחמת יו"ט שוב לא היה לו להפסיק וזהו ר"ל נסתם שהפסיק באמצע: ע"כ השמטה]
ב׳
הרואה פרי כו'. כן מבואר בירושלמי פ"י דפסחים הל' ו' דמשעת ראיה מברך דאמר שם ראה תאנה בכורה ע"ש:
ה׳
ואם היתה שלו ושל אחרים כו'. משום דס"ל דבעי הנאה משותפת בב"א עיין ירושלמי פ"י דשביעית הל' ו' כל קלח וקלח של שותפות ועיין גיטין דף ל"ד ע"א ועי' סנהדרין ד' מ"ב ע"א דר"ל שם דמברך על אור הלבנה הטוב והמטיב וצ"ל דגשמים שאני דכל טפה וטפה הוא בפ"ע כמבואר ב"ב ד' ט"ז וירושלמי פ"ט דברכות הל' ג' שאת ממניעם זו מזו ע"ש ועיין תענית ד' ט' מטר בשביל יחיד כו' ושם גבי חזיז ע"ש ועיין בר"ה ד' ט"ז ע"א גבי ובחג נידונין על המים דאמר שם נידונין ר"ל כל או"א בפ"ע ועיין ביצה דף ל"ט:
ח׳
ארבעה צריכין להודות כו'. עיין רש"י זבחים דף ז' ע"א ועיין מנחות ד' ס"ד ע"ב גבי ג' נשים ועיין בירושלמי שקלים פ"ו דבא זאב ליטול בנה ע"ש. ונ"ל דכיון דעיקר ההודאה על קרבן תודה הוא בשעת סמיכה כמש"כ רבינו ז"ל בסוף פ"ג מהל' מעשה קרבנות וגבי נשים ליכא סמיכה שוב לא שייך לגבייהו הך הודאה ולכך הביאו קנים: עומד ביניהן ומברך כו'. עיין ברכות ד' ל' ע"א גבי תפלת הדרך וסנהדרין ד' מ"ב ע"א ובירושלמי ברכות פ"ט הל' ו' גבי תפלת המרחץ ע"ש ועיין בירושלמי מגילה ריש פ"ד:
ט׳
ותשיב לב עובדיהם לעבדך כו'. עיין בכסף משנה. והנה באמת הך מחלוקת דרשב"א ורבנן אם מתפללין על עכו"ם שיתגייר דהנה עיין בירושלמי דתענית פ"ג אין מתפללין על מעשה נסים ועיין ברכות ד' נ' ע"א מאן עביד ניסא קוב"ה ועי' מגילה ד' כ"ז ע"א ואלישע ברחמי הוא דעביד ר"ל משום דשם כבר חלה עליו ברכת אליהו שיחיה מתים כמבואר חולין ד' ז' ע"ב והוא ביקש שיקויים כאן כעין הך דנדרים ד' ל"ט ע"ב אם מקרב פומא ע"ש וגר קיי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אך מפני שעתידין להתגייר לא הוה מעשה נסים ועיין ע"ז ד' כ"ד ע"א ותוס' שם דף ג' ע"ב ותוס' שם ד' כ"ב ע"ב גבי ישראל שעמדו על הר סיני וגם זה תליא בהך דכיון דאנו מבקשין שיהיה ישראל שוב מותר לבקש עליו והוה כעין הך דקדושין ד' כ"ג גבי גיטו וידו באין כאחד ואף דרשב"א שם לא ס"ל זה ועיין בתוס' כתובות ד' י"א ע"א גבי גר קטן מטבילין אותו כו' ועיין ביבמות ד' כ"ד ע"ב ובירושלמי ריש פ"ד דקדושין:
י״א
ובארץ ישראל אומר כו'. עיין בכסף משנה ועיין בהוריות ד' ג' ע"א דקהל לא הוה רק בא"י עיין שם בירושלמי ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ד דמס' בכורות ועיין בירושלמי תענית פ"ב דלכך אין ת"צ בבבל ולכך אמרינן במגילה דף י"ד דאין אומרים הלל על נס שבחו"ל משום דלא הוה ציבור ועיין בסוכה ד' מ"ד ע"ב ע"ש בתוס' ועיין בירושלמי פסחים פרק י':
י״ז
אם לא בירך עליה בליל ראשון כו'. ולכך מברכין משום דנהנה וא"כ במקום שיש נר אין צריך זה ועיין בהך דברכות ד' נ"ג ע"א דירח הוה כמו נר ע"ש וע"ש ד' מ"ג ע"ב ולכך בשבת דצריך דוקא נר אין צריך לברך ועמ"ש הר"י בעירובין פ"ג על ד' ל"ח. ובאמת נ"ל דכל לילה ולילה צריך לברך על אור הנתוסף וכן מבואר בירושלמי פ"ט דברכות ה"ג ועיין תוס' פסחים ד' נ"ג בד"ה אין מברכין ע"ש. וגם י"ל דיוצא בברכת יוצר המאורות עיין ברכות ד' י"ב ע"א אך הא האור הזה נסתלק והוה כהך דסוטה ד' מ"ג ע"א גבי בונה בית על מכונו וע"ש בתוספתא דיש פלוגתא ועיין ב"ק ד' צ"ו ע"ב וסוכה ד' כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה שאם נפלה ונדרים ד' מ"ז וכ"מ אך אם הוסיף עליו איזה דבר לכו"ע הוה כמו חדש כמבואר בסוטה שם ועיין תוס' סוכה ד' ט' ע"א מחלוקת בשם הירושלמי א"צ להיות החידוש על פני כולה או לא ע"ש ובזה י"ל הך פלוגתא דנהרדעי ור"י בסנהדרין דף מ"א שם והנה בירושלמי שם אמר רק י"ד יום וכשיטת רש"י שם ד' י"ג ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה שמור ועיין ר"ה ד' כ"א ע"א דבאמת נגמר בי"ד אך אנו אין אנו רואין רק בט"ו וזה תליא אם מברכין על החידוש או על הראיה כהך דברכות ד' ס' בדר"ה ור"י ע"ש. ובזה י"ל דלכן אמרינן במס' סופרים במ"ש דצריך לברך משום דבירושלמי וכן בבבלי אמר דאותו הלילה נתמעטה הלבנה וא"ש ולכך צריך לברך על האור הניתוסף ומה שאין מברכין על החמה בכל שנה זה משום דישראל מונין ללבנה עיין ר"ה ד' ט"ו וד' כ"ה וסוכה ד' כ"ט ועיין ב"ב ד' כ"ה ע"א לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח ועיין בירושלמי פ"ד דברכות הל' ה' ועיין בסוכה ד' נ"ג ובע"ז ד' ד' ע"ש ועיין ביומא ד' ס"ב ע"ב ובתמיד ד' ל"א ע"ב משום דמחזי כחוקי עכו"ם ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"א מהל' תמידין ומוספין הל' י' ע"ש ובאמת הטעם משום דמבואר בברכות ד' נ"ח ע"ב דמזל טלה הוא כן ע"ש ולכך ס"ל לר"י בתוספתא דברכות פ"ה ותרומות פ"י דהמברך על החמה הרי זה מדרך אחרת ע"ש ועיין בסנהדרין ד' נ"ב ע"ב בהך דר"י ורבנן ולכך נהגו לברך ברכת החמה ברבים משום דברבים ליכא חשדא כמבואר בע"ז ד' מ"ג ע"ב וכ"מ ועיין חולין ד' ס' ע"ב:
י״ח
וכן כשתחזור הלבנה כו'. עיין בירושלמי דנקט לבנה בתקופתה והא דליכא חשבון זמן בלבנה משום הך דר"ה ד' כ"ה ע"א דפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק י׳
א׳
בין יש לו כיצב"ה. עיין כ"מ דל"ק דלא איתותב עדיף טפי נראה דרבינו לטעמיה אזיל דסובר בפ"א הלכה ט"ו המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת ומשמע מדבריו שם דהוי מה"ת וא"כ שפיר כתב הכ"מ ותירץ הגמרא כחא דהיתרא עדיף הוא דוחק ונהפוך הוא דהו"ל לאשמעינן החיוב לברך שהוא חידוש שלא עבר על ל"ת וכמו שהקשה הא"ר א"ח סי' כ"ב והב"ר שם לדברי הב"ח דחידש לנו דגבי ברכת שהחיינו גם על הסדר מברכין ע"ש וסברא של הב"ח ע"כ ליתא לשיטת רבינו דאיך ס"ד דבברכת שהחיינו יברך על הספק ועובר על ל"ת משא"כ לשיטת החולקים על רבינו וסוברים דאין כאן חשש איסור תורה אם מברך ברכה שא"צ אז יש מקום לסברת הב"ח דגבי ברכת השמחה התירו חכמים לברך על הספק ולפי"ז שיטת התוס' והרא"ש שסוברים דהלכה כל"ב ס"ל סברת הב"ח וא"כ תירוץ הגמרא עולה יפה כחא דהיתרא עדיף וכמ"ש הא"ר ודו"ק ועיין עוד בחידושי רשב"א כתב טעם אחר לשיטת רבינו: ומלשון רבינו פה שכתב הבונה בית חדש משמע קצת דאם נפל או נשרף הבית וחזר ובנה אותו על מכונו אינו מברך אבל מצאתי בכ"י הרב המובהק חסידא ופרישא מוהר"ר ליפמאן ווייל ז"ל ששאל לאביו בעל קרבן נתנאל בשנת קי"ד שנשרפה רחוב היהודים בק"ק פראג ונשרף גם ביתו וזכה לבנותו כמקדם אם מחוייב לברך שהחיינו והורה שצריך לברך והביא ראיה מהא דתנן במסכת סוטה מ"ג ר"י אומר בונה בית על מכונו לא היה חוזר והר"מ בפי' המשנה שם פסק כת"ק דחוזר ושהחיינו תלויה בזה מי שחוזר מעורכי המלחמה עיין רשב"א בחידושיו עכ"ל. וא"כ רבינו פה דנקט בית חדש לאו דוקא דגם זה מקרי חדש:
ט׳
נסים לישראל בא"י כו'. כ"ה דעת התוספות דבעי שם ומלכות כמ"ש בשם הירושלמי דלא כדעת הראב"ד דס"ל דברכות אלו לא בעי שם ומלכות ודמי לברכת זימון דלית בה שו"מ לפי שאינה קבועה והב"ר מהא דר"ה בגמרא דבריך על ר"י ב"ר דיהבך לן ומוכח דתלמודא דידן פליג על הירושלמי ועיין בחידושי רשב"א שמדחה ראיותיו וזה טעם רבינו שפסק להך דירושלמי. וגרסינן בירושלמי על הנס של שבטים מאי שיברך למ"ד כל שבט ושבט אקרי קהל מברך למ"ד כל השבטים מקרו קהל אינו מברך והטור בסס"י רי"ח מביאו להירושלמי הנ"ל וסיים ופלוגתא היא במסכת הוריות. נראה דרצה להורות לנו כיון דפלוגתא היא לענין ברכות אלו דרשות היא ודעת הראב"ד דלא בעי שו"מ כלל ודאי דיש לנו לומר דאין לברך בשו"מ על נס של שבט ועיין במג"א שם וב"ח ולי נראה עיקר כמ"ש:
י״ג
ביומי ניסן. לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. בספר ברכי יוסף כתב דלפי חכמי האמת דוקא הוא:
ט״ו
מל' יום לל' יום. עיין בא"ר סימן רי"ח דמוכח מהירושלמי דלא בעי ל' יום שלמים ביניהם דגרסינן שם א' לל' יום וכתב ליישב שזה קושית המהרש"א על תוספות במתניתין בפ' הרואה דהוכיחו הך דינא מירושלמי דוקא ל' יום היינו לפרקים ואמאי לא מוכח כן מהגמ' א"ו דבעי לאורויי לנו דבעי' ל' יום ביניהם ע"ש וכ"נ עוד בירושלמי שם מדגרסינן אם בתוך ל' אי אתה צריך לקרוע משמע ג"כ הכי והנה רבינו בפי' המשנה בהא דתנן רי"א הרואה את הים הגדול כתב ואין הלכה כר"י ובחבורו פה פסק כר"י ובהגהות ש"ס דפוס וויען כתב בשם גדול א' דר"י חולק את"ק וס"ל דלפרקים מברך ברכה חדשה אבל עושה מעשה בראשית מברך בכל עת שרואה ובזה לית הלכתא כותי' וצדקו דברי רבינו שלא סתרו אהדדי ונראה ראיה לזה מדלא הזכיר במשנה בזמן שרואהו לפרקים משמע דר"י הוא דקאמר לה הואיל וברכה חשיבא היא אינו מברך כ"א לפרקים ובאמת רבנן ג"כ ס"ל וכל הברכות אינו אלא לפרקים וכ"מ מירושלמי שהבאתי לעיל ובזה מיושב קושי' המהרש"א משום דבגמ' יש מקום לטעות דדוקא לר"י קאמר הכי ומהירושלמי מוכח אכולא ברכות דמתניתין קאי ודו"ק היטב ועיין בכנה"ג סימן רכ"ח שהאריך מה הוא ים הגדול:
ט״ז
הרואה לבנה כו'. דעת מהריק"ש דסומא לא יברך אמנם מהרי"ל בתשובה סימן ע"ז מסיק דסומא מברך וכן הסכים פר"ח וכן עיקר:
י״ז
מעומד כו'. עי' א"ח סימן ח' ובס' ברכי יוסף שם: אם לא בירך עליה בלילה א'. שיטת רבינו דגם בלילה א' רשאי לברך עיין פר"ח משום דפשטא דברייתא משמע כן ומש"ה לא חש להך דירושלמי ומס' סופרים דקאמר אין מברכין עד שיתבסם. ומ"ש רבינו עד כו' כתב הכ"מ בשם הר"ר מנוח ולא עד בכלל ובשיורי כנה"ג כתב ואני מצאתי בשיטת סנהדרין לא' מהגדולים דאפילו ט"ז בכלל ע"כ. ועיין א"ר ועיין ב"ח ובספרי האלפסי במס' ברכות יש ט"ס במ"ש עד שבעה עשר וצ"ל עד שבעה והוא דעת ר"י בגמ' ועיין ב"ח ובספר באר יעקב:
י״ח
הרואה את החמה כו'. עיין בליקוטי מהרי"ל שבסוף דרשותיו עשה מעשה בזה מביאו בשיורי כנה"ג סימן רכ"ט אלא שכתב שם שי"מ כמ"ש בהגה"מ בשם הערוך פי' אחר ברואה חמה בתקופתה והוי קצת ס' ברכה. ובא"ר כתב דהך פירושא דהג"מ הוא ירושלמי ואנן בדידן דקמ"ל כתלמודא דבבלי וגם הערוך הביא הך ירושלמי ובשנת תקע"ג שהיה אז זמן קידוש חמה היה לי ויכוח בזה עם הרב הגאון מ"ו זלה"ה והשיב שמדברי הירושלמי אין ראיה שהוא חולק עם הבבלי אלא דשם קאי לפרש הא דתניא הרואה רקיע בטהרתה דהיינו אחר שלשה ימים כמו שכתב הערוך אבל ברואה חמה בתקופתה אין כאן מחלוקת. וראיתי שוב בירושלמי בפי' הגאון מוה' אלי' שגם הוא מפרש כן רק דהך דירושלמי בא לפרושי רקיע בטהרתו מאי היא ולית ביה שום ספק ברכה וצ"ע על הכה"ג. וה' יזכנו לקדש החמה פעמים רבות: וכן כשתחזור הלבנה כו'. פירוש דברים אלו עיין בספר עטרת שלמה בפרק הרואה גרסינן בפרק הרואה דף נ"ט ע"ב אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב והשמיטו רבינו פה ובכה"ג א"ח סימן רכ"ג כתב ולא ידעתי למה אולי ס"ל כיש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו ע"ש. ועיין עוד בשיורי כנסת הגדולה שם אפשר לומר דדעת רבינו דהברייתא מיירי אם כלו לו חדשיו בודאי ולא הוי ספק נפל כלל אבל בסתם ולדות ובפרט דאין אנו בקיאים ומש"ה לא הוי שמחה בשעת שמועה ואינו מברך שוב גם אח"כ וכמ"ש בהג"מ פ"ג מהלכות מילה בשם הרוקח טעם למנהגנו שאין אנו מברכין שהחיינו בשעת המילה לפי שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל כל זמן שלא שהה שלשים יום ע"כ ואע"ג דשיטת רבינו דמברכין שהחיינו בשעת המילה כמבואר בפרק י"א הלכה ט' ובפרק ג' מהלכות מילה היינו משום דסבירא ליה לרבינו דמברך שהחיינו עכ"פ על עשיית המצוה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
