מנהגות רבות וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ו) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצורכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי להו במחוג. ופירש"י ז"ל בזמן שהם שתי מטות רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחילה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול ובזמן שהם שלשה גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה ממנו לצד מרגלותיו א"ל רב ששת לריש גלותא וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה ממנו וישמע דבריו כשהוא מוטה. במחוג מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה. מים ראשונים מהיכן מתחילין א"ל מן הגדול כלומר רב ששת א"ל לר"ג מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים אמר ליה מן הגדול. ישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. ופירש רש"י לאלתר מייתו תכא קמיה שלחן שלו מביאים מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש שני לו למטה ממנו בזמן שהם שלש מטות גדול מיסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ופירש"י מתחילים מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה עכ"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם שהגדול נוטל ידיו תחלה ולא חילק בין היכא דמייתו תכא קמיה לאלתר להיכא דלא מייתו תכא קמיה לאלתר. ואפשר לומר שסובר רבינו דמאחר דהדר רב ששת למתניתין מים ראשונים מתחילים מן הגדול היינו לומר דלעולם מתחילים מן הגדול ואפילו לא מייתו תכא לאלתר קמיה ואע"ג דאיהו אקשי לר"ג ישב גדול וישמור עד שנוטלים כולם מבדק הוה בדיק לר"ג אבל לפום קושטא כי ישמור ידיו עד שנוטלים כולם לית לן בה והיינו דמתניתין קתני סתם מתחילין מן הגדול ולא מפלגא. ואמאי דתניא שני לו למטה הימנו פירש"י שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן שלשה שני לו למעלה ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו. ופסק רבינו כרב ששת:
ב׳
בעל הבית וכו'. ג"ז שם (דף מ"ו) רבי זירא חלש וכי אתפח עבד ר' אבהו סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרא א"ל ר' זירא לשרי לן מר א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ב"ה בוצע שרא להו כי מטא לברוכי א"ל נבריך לן מר א"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס"ל כי הא דא"ר יוחנן משום רשב"י בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבע"ה.
ומ"ש רבינו ואם היו כולם בע"ה וכו' נ"ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר"י משום רשב"י כשיש שם אורח ואידך לישנא דבוצע מברך כשכולן בעלי בית ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע והתוספות גם כן כתבו ליישבם.
ומ״ש ומשלים הברכה היינו מדאסיקנא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) והלכתא כרבה דאמר מברך ואח״כ בוצע ופירש״י גומר כל הברכה ואח״כ מפריס הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם:
ג׳
אין הבוצע וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ') אמר רבא בר שמואל א״ר חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר לית דין צריך בשש. ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמא דלא מתאכיל בשש מדלית מלחא ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין עד שיביאו ליפתן:
ואינו בוצע וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בפ"ג שאכלו (שם דף מ"ו) בע"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה.
ומ״ש ולא פרוסה גדולה הוא מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) ובפרק כל כתבי (שבת קי״ז) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א״ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבנותא א״ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ושנינו במסכת דרך ארץ זוטא פ״ד לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה״ז רעבתן:
ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה וכו'. פרק חלק (סנהדרין דף ק"ב):
ד׳
מצוה מן המובחר וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות ל"ט) איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורים ד"ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורים ואסיקנא דירא שמים יצא ידי שניהם מניח שלימה בתוך הפרוסה ובוצע ופסק רבינו כר' יוחנן לגבי רב הונא דהא הלכה כר"י לגבי רב וכ"ש לגבי רב הונא תלמידו וכן פסקו התוספות. ומפרש רבינו ובוצע משתיהן ומדכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה משמע דבאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלמים קטנים מצוה מן המובחר בשלמים וכדברי המפרשים שכתבו דרב הונא ור"י בפתיתין גדולים ושלמים קטנים פליגי והלכה כר"י:
בשבתות ובי"ט וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת קי"ז:) אמר רבי אבא ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מ"ט לחם משנה כתיב אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב כלומר דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה וכיון דטעמא משום לקטו לחם משנה ודאי דה"ה לימים טובים דהא מן לא היה יורד בימים טובים כן כתב הרי"ף בפרק ע"פ:
ה׳
הבוצע נותן פרוסה וכו' אלא א"כ היה אבל. באיכה רבתי:
וכתב ה"ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת:
והבוצע הוא פושט ידיו וכו'. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ז) הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו:
ואין המסובין רשאים לטעום וכו'. שם מימרא דרב יהודה בריה דרב שילת משמיה דרב:
ואין הבוצע וכו'. שם מימרא דרבה בר בר חנה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין רב חסדא אמר מפי רוב העונין כך הגירסא בספרים אך הרי"ף ז"ל גורס אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וכו' והיא גירסת רבינו ודא ודא אחת היא:
ואם רצה הבוצע וכו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך ואם תאמר כיון דקתני רבינו שאין המסובין רשאים לטעום וכו' מה צורך לכתוב שהבוצע פושט ידו תחילה שכיון שאינן יכולין לטעום עד שיטעום הוא פשיטא שהוא פושט ידו תחלה לטבל בליפתן. ונ"ל דה"ק שאחר שטעמו כל המסובין ברכת המוציא אחר כך כשיתחילו לאכול הבוצע פושט ידו ומכניס ידו בקערה תחילה וכן כתבו בתוס' ופירשו עוד דה"ק אין המסובין רשאים לטעום היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ועדיין צ"ע למה איחר רבינו דין זה דאם רצה הבוצע ולא סמכו להבוצע פושט ידו תחילה. לכך נ"ל שמה שאמרו בברייתא הבוצע פושט ידו תחלה הוא מ"ש רב יהודה משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום ופירוש דברי רבינו הבוצע הוא פושט ידו קודם המסובין ואין המסובין רשאים לטעום קודם לו וחדא קתני וכיון שהזכיר שהמסובין תלויים בבוצע כתב ג"כ שהבוצע תלוי במסובין שיכלה אמן מפיהם ואח"כ חזר והשלים דין הראשון שהבוצע פושט ידיו וכתב ואם רצה הבוצע וכו':
ו׳
שנים ממתינים זה לזה וכו'. ברייתא שם ופירש רבינו יהונתן ז"ל שנים ממתינין זה לזה כששותה האחד אבל אם הם שלשה אין ממתינין לו דתרי עדיפי:
גמרו מהם וכו'. שם (מ"ה:) בראש הפרק מימרא דרבא ור' זירא שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ואמרינן התם דרב פפא דפסק לאבא מארי בריה לפנים משורת הדין הוא דעבד ופירש רש"י אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצים השנים לזמן דרך ארץ הוא שהיחיד יהא מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו וימתין עד ברכת הזן וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו ואפשר שזה דעת רבינו. ואפשר שרבינו ז"ל מפרש לענין אם היו שלשה אוכלים בקערה אחת ופסק אחד מהם מלאכול אין השנים מפסיקין אלא אוכלים והולכים אבל אם פסקו השנים מלאכול אינו דרך ארץ שיהא האחד אוכל והולך אלא יפסיק והא דרב פפא פסק לאבא מרי בריה היינו שהיו שלשה אוכלים וכיון שפסק אבא מרי מלאכול משך רב פפא את ידו אע"פ שלא היה חייב עשה כן לפנים משורת הדין כדי להחשיבו:
אין משיחין בסעודה וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות מ״ב) בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך ובגמרא (דף מ״ג) שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ומפרש רבינו דכיון דאין בית הבליעה פנוי אם יענה אמן אולי יקדים קנה לושט ויחנק:
ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו וכו':
ז׳
והשמש שעומד לפני המסובים וכו'. בפרק אע"פ (כתובות דף ס"א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ופירש"י חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד ספי ליה ממין אחד בתחלת הסעודה לשובע ומשאר המינין משהו עד שיגמור סעודתו עכ"ל. וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובים:
ואם נתנו לו יין וכו'. פרק כל הבשר (חולין ק"ז:) אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב כלומר דאי איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל עם פת לאכול אבל יין אולי לא יתנו לו וכל פעם שנותנין לו הוה לי' נמלך. ותימה שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב ואפילו תימא דהא דקאמר דלא פליגי רב ור' יוחנן לא קאמר ליה אלא בדרך בשלמא אבל לפי האמת מפלג פליגי מכל מקום כיון דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן לגבי רב היה לו לפסוק דמברך על כל פרוסה. ואפשר לפי שכבר כתב בסמוך שדרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל א"כ מסתמא בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל ולכך אינו צריך לברך דלאו נמלך הוא ודוחק. ואפשר שמכיון שכתב דמברך על כל כוס וכוס מסתמא משמע דהוא הדין ממילא דמברך על כל פרוסה ופרוסה מאחר דלא סיים בה דאינו מברך על כל פרוסה ופרוסה:
ח׳
יצא אחד מן המסובין וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. פירש"י נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. נוטל שתי ידיו דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. ומחזיר הטפיח על האורחים פך שיוצקים ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובים והשמש מחזיר עליהם ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן אלא לשתות פירש"י וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא חשדי ליה. ורבינו נראה שהיה גורס ומחזיר פניו לאורחים וה"פ נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל מחזיר אחוריו לאורחים כדי שיטול שאין דרך ארץ לרחוץ על השלחן ואחר כך מחזיר פניו לאורחים ודרך ארץ זה שלא ירחוץ על השלחן השמיענו במה ששנה ומחזיר פניו לאורחים. ורבינו יהונתן כתב בסוף פרק אלו דברים וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו אלא נוטל ידיו לפניהם ואין די לו בזה שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו ולפיכך צריך כשירחוץ שיחזיר פניו לאורחים:
ט׳
אין מניחין בשר חי וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ':) ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת. כלומר אין מניחין בשר חי על הפת משום דממאיס ואין מעבירין כוס מלא על הפת שמא ישפך מהיין על הפת וימאס ואין סומכין את הקערה בפת שמא ישפך המרק על הפת וימאס ואותביה התם ברייתות אהדדי דבחדא תניא כשם שאין מזרקים את הפת כך אין מזרקים את האוכלים ובאידך תניא אע"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלים ותירצו לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס. ופירש"י מידי דממאיס שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבישלו כל צורכם ותותים:
ומותר למשוך את היין וכו'. גם זה שם ת"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. ופירש"י ממשיכין יין משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי בימות החמה שאין טיט בדרכים. ודע דמסיים בברייתא אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כלומר שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן והשמיטה רבינו משום דמילתא דפשיטא הוא:
ואין נוטלין ידיהם וכו'. שם בסוף פרק שלשה שאכלו.
ומה שכתב וכן אין מפסידין וכו':
י׳
אסור לאורחים וכו'. ברייתא פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ד) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם נטלו רשות מבעל הבית ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורות ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת. וביאור דברי רבינו שאולי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ובחשבם שיש לו להביא עוד יתנו מה שלפניהם לבנו של בעל הבית ונמצא בעל הבית מתבייש:
לא ישלח אדם לחבירו וכו'. גם זה ברייתא שם לא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ופירש"י ושמן צף על פיה כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצורכן וחנק את עצמו שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:
י״א
גמרו מלאכול וכו'. משנה ברכות (דף נ"א) פרק אלו דברים ב"ש אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב"ה אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ובגמרא (דף נ"ב) מאי טעמא משום פירורין וב"ה אומרים אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא בכולי פירקין הלכה כב"ה בר מהא דהלכה כב"ש ורבי אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב"ה ופירש"י מתני איפכא מפיך בהאי סיפא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל:
וכתב ה"ר מנוח בדוכתא אחרינא אמרינן נשוורי בביתא עניותא בביתא. ופירוש נשוורי פירורין שאין בהם כזית:
י״ב
הביאו לפניהם מים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ״ב) תנן והוא כלומר המברך ברכת המזון מברך על המוגמר ובגמרא (דף מ״ג) מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל ונטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וכבר קדם לרבינו בראש הפרק שאם כולם בעלי בית גדול שבהם מברך וסובר רבינו שמה שאמרו שהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו מטעם שגדול מברך ואין ראוי לגדול שישב וידיו מזוהמות עד שיטלו וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ו:) שאמר רב ששת לריש גלותא יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן בתמיהא וכיון דמדינא גדול מברך אפילו כשנתן רשות לקטן ממנו לברך המברך נוטל ידיו תחלה דבמקום גדול קאי וכדאיתא פרק שלשה שאכלו רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דר' אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה [ר״ח] בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ומשמע דרב משא ידיה קודם רבי ומפני שהיה המברך:
וכתב הראב"ד איני יודע מהו זה וכו' בין תבין עכ"ל. כלומר דבפרק שלשה שאכלו אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא כיצד סדר הסיבה וכו' מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת. ופירש"י בזמן שהם מאה לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרים ומתחילין מן הגדול ונוטלין שולחן מלפניו. למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה וזה דעת הראב"ד וסובר לפסוק כהא מתניתא והוא משיג על רבינו למה לא כתב הא דמתחילין מן הקטן עד שהוא מגיע אצל חמשה וכו'. וי"ל לדעת רבינו דההיא מתניתא איתניא בימיהם כיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו כדפירש"י אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות:
ואין מכבדין בדבר זה וכו'. (שם דף מ"ז) תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות.
ומ"ש אלא בפתח הראוי למזוזה. (שם מ"ז) מימרא דרבי יוחנן:
ומ"ש ובשעת כניסה. [בדא"ז] אין מכבדין ביציאה:
י״ג
מי שבירך ברכת המזון וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד) היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלומר לאחר ברכת המזון שאינו מצורכי סעודה אפילו הכי כיון שמברך ברכת המזון מברך גם את זו:
וכתב הראב"ד אע"פ שלא בירך וכו' כדאיתא בירושלמי עכ"ל. כלומר דס"ל ז"ל דמיירי שהביאוהו באמצע הסעודה וכבר נתן הגדול רשות לברך והוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין מביאין אותו כלומר שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ואז היה אחד מברך וכבר עברה מעלתו של זה עכשיו שהביאוהו בתוך הסעודה אותו שנתנו לו רשות לברך ועדיין לא עברה מעלתו מברך על המוגמר. ופשט הירושלמי מסייע להראב"ד דמשמע דמיירי שבא בתוך הסעודה וכמו שפירש ה"ר יונה ז"ל אך רבינו אינו פוסק כירושלמי משום דפשטא דמתניתין ודגמרא דידן משמע דבבא לאחר הסעודה עסקינן ועוד שאין דרך לתת רשות לברך קודם גמר סעודה ולכך לא קי"ל כירושלמי ועוד שהירושלמי יש לפרשו דלא קאי אמתני' דמתני' פשיטא דבמוגמר דאחר הסעודה מיירי אלא לפי שהזכירו במשנה מוגמר שאחד מברך לכולן ולא חילק בין בא בתוך הסעודה לבא אחר הסעודה דהכי ה"ל למיתני הביאו להם מוגמר בתוך הסעודה כל אחד וא' מברך לעצמו לאחר הסעודה אחד מברך לכלן ומדלא תני הכי אלמא דאפילו בא בתוך הסעודה אחד מברך לכולן ומשני מוגמר כולן מריחין וכיון שכולם נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בשמיעתן בלא עניית אמן אבל ביין כיון שאין כולם נהנין כל אחד ואחד מברך לעצמו ולכן סובר רבינו דמתניתין כפשטא בלאחר הסעודה:
י״ד
אם היה שם יין וכו'. (שם דף מ"ג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא והראב"ד מפרש כרש"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה ולכך כתב אני תמיה וכו' ואמרו שהיין הוא החשוב עכ"ל. ואף על פי שרש"י פירש כדברי הראב"ד אין דבריהם מוכרחים. ומ"ש ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב. וכתב רבינו אם היה שם יין משום דסבירא ליה דברכת המזון אינה טעונה כוס כמו שיתבאר בסמוך. ופירש"י שמן בימינו לפי שעליו מברך תחלה מברך על השמן בורא שמן ערב. וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם:
ט״ו
אף על פי שאין ברכת המזון טעונה כוס וכו'. בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ״א) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה אמר רבי יוחנן ואנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא וכתב הרי״ף חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים:
ומ"ש רבינו שאין ברכת המזון טעונה כוס. בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ז:) תנן מזגו לו כוס שלישי אומר עליו ברכת המזון ובגמ' שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה רב אסי ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה וכתבו הרי"ף וכתב עליו הר"ן וכיון שהביא זה הרי"ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס:
אין משיחין וכו'. סוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ"א:) אמר רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. ומפרש רבינו שלא ידברו בעוד שמברך המברך ברכת המזון ורש"י כתב אין משיחין משאחזו עד שיברך:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק ז׳
א׳
מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה וכולן דרך ארץ וכו'. רז"ל אשר זרזו על דרך ארץ הנכלל בו מכבוד אחרים כבוד חביריו ולא בלבד בכבוד רבו ואבותיו אשר הרבה הלכות נאמר בזה גם בד"א קבעו מסכתא בפ"ע ועי' בפ"ג ממס' ברכות כמה החשיבו הלכות דרך ארץ ולא בלבד בכבוד האחרים גם כבוד עצמו אשר לבעל נפש יקרה להרגישו כי רוחו בקרבו רוח אלוקים הוא ובחרו וצוו רז"ל ביותר בסעודה כל מקום יתענגו יחד לא כרעבי לחם כחית הארץ בעת כי יטרפו טרף גם כי יאכלו וישתו לא יבזו צלמם במעשי זולל וסובא והשמירה מזה פקדו בשמירת דרך ארץ וכבוד אחרים כי יבואו לתת מתג ורסן בהתאותו לאכילה ושתיה והחשיבו רז"ל הדרך ארץ כי הוא מכבוד אחרים אשר אמרו רז"ל יהיה כבוד חבירך וכו' ומכבוד נפשו ומחדד ההרגשת הבושה המחיצה של ברזל לחטאי ופשעי אנוש כנאמר בתורה אחרי החטא ויתבוששו והשולחן לפני ה' בנט"י וברכה יהיה כמו"כ בד"א וכבוד אחרים:
ג׳
אין הבוצע וכו' ואין בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה יפה. הנה מי לא יודע תוקף ראות עין וממשלתו על הלב וכלי המעשה כמ"ש רז"ל עינא ולבא סרסורי דעבירה אינון אשר חכמים גדולים נפלו על ידן והערו כמה גדול כוחו של היופי וההדר לפתות האדם אף אם יהיה הנאת ההסתכלות על רגע אחת עד אם יקח איש מאפה לחם לאכל אותו בעודו בכפו יבלענו יבחר היפה במראה ובמלאכה אף כי טעמו שוה לאחרים ונותן לפעמים הכפל בעבורו למען התענג בראות עיניו ברגע יבלענו וההרגשות יתאחדו ולכן בברכת המוציא יברך על החביב והנאה ביותר אשר יתענג בו ויתפעל בהודאה לה' הנותן לו מאוי נפשו ובנפש מרגשת יעשה זאת כי יברך על המביא הנאה לו טרם כי יבולע בו במראה עיניו ולכן ארז"ל במקום דקדים ויפה בשולו אשר יעיר כמה לבקר טובת ה' בכל רגע ובכל הנאה אשר גם לרגעים יפקדנו ובעת הברכה למען יהיה ברכה שלימה עם הרגשת הלב:
ה׳
הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחד נוטל בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל וכו'. במגדל עוז ובב"י בב"ה בסס"י רס"ד כתבו מקורו מאיכה רבה מדכתיב פרשה ציון בידיה והביא כי הרשב"א כתב שאינו זוכר מקורו עיי"ש ואני חפשתי שם ולא מצאתי וכן בספר מעשה רוקח כתב ואני הצעיר חפשתי שם ולא מצאתיה עיי"ש והנה ההבדל כי הנתינה לפני כל אחד ואחד דרך כבוד כמצינו והוא עומד עליהם ודרך שמוש מבעה"ב דרך כבוד האורחים הוא אבל לתת בידו כנתינה לעני ואולי כמו דשאלת שלום וכיו"ב דרך כבוד אסרו לאבל המתגולל בעפר על כי נוטל ממנו כבודו לכן גם בזה אסרו רק לידו דמותר על שאינו דרך כבוד ואם נאמר שיתן או רק דרשאי ליתן יש לספק ואינו מוכרע: ואם רצה הבוצע לחלק כבוד לרבו או למי שהוא גדול בחכמה ויניחנו לפשוט ידו קודם לו הרשות בידו. ולכאורה יש להבין למה נאמר בכבוד רבו הרשות בידו והלא יהיה בחוב עליו להקדים רבו בכל דבר כבוד ואם נדחק לפרש הרשות בידו קאי על רבו או לגדול ממנו לשון ואם רצה ובגמ' אי' ואם בא לחלוק כבוד וכו' וצריך לומר כיון שאין המסובין רשאין וכו' ועי' בתוספות במסכת ברכות דף מ"ז ע"א בד"ה אין שהקשו על ואם רצה הא אין מסובין רשאין לטעום עד שיטעם הבוצע עיי"ש מ"ש ע"ז ועי' ברא"ש ובתוספות ערבי פסחים שכתבו לחלק בין שתיה לאכילה דבאכילה אמרינן ר"ה כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ אוכל עמהם הילכך יש לו לטעום קודם עיי"ש והנה שם הטעם משום שמברך להוציא אותם וכמ"ש בכ"מ לפרש כפי' התוספות שקאי על שאר המאכלים לא שייך לומר כן וגם למה יוכל ליתן לרבו כיון דמשום הברכה עליו לאכול שיהיה מחויב בדבר להוציא אותם ונראה כיון שאין מסובין רשאין משום כבוד הבעה"ב הבוצע וא"כ הוי כבזיון לו אם יאכלו קודם ואף דיוכל למחול על כבודו נגד רבו מ"מ אין מחויב בכה"ג דמקל בעצמו ואם עושה הרשות בידו ונראה לכאורה כשאין גדול ורבו אין רשות בידו ולמה יוכל למחול על כבודו ונראה דרז"ל סידרו הדרך ארץ ואל ימנע אדם מזה וכמ"ש לעיל כמה היה יקר הד"א בעיניהם ונדע שלא אמרו הרשות למחול בזה רק לרבו ולגדול ממנו למען לא יצאו מדרכי המוסר וכבוד אחרים בשום פעם רק לכבוד התורה רשאין ואין מחויב עבור דמבטל סידור הד"א וגם כמ"ש לעיל ועי' במג"א בסי' קס"ז ס"ק ל"ד שהקשה למה בצע הוא ותירץ שהיה בעה"ב או שהגדול נתן לו רשות עיי"ש ונראה בעה"ב לעולם לבצוע ושיתן בעין יפה כדאיתא בגמרא ונתן לו רשות כשלא היה בעה"ב:
י׳
אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו או בתו של בעה"ב שמא יתבייש בעל הסעודה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ונמצאו הקטנים נוטלין אותם והולכין וכו'. בגמרא במסכת חולין איתא ואין האורחין רשאין וכו' ורבינו כתב אסור וכו' ובשו"ע בסי' ק"ע איתא ג"כ אין רשאין וכו' ונראה דלדעת רבינו הוי ספק גזל די"ל דעל דעת ליתן לאחרים ויתבייש לא נתן לפניהם ועיין בשו"ע אהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ז בהג"ה שם אורח שישב אצל בעה"ב ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת ועיין (בכ"מ) [בבית שמואל] שם ס"ק מ"ו בשם הטו"ז דהוי מה"ט דאיתא כאן דאין רשאי וכו' ספק מקודשת ובהגהת הטו"ז מחלק בין אם האשה ג"כ מהאורחים להסעודה עיי"ש ובמג"א בסי' ק"ע מחלק בסעודה גדולה לא שייך שיתבייש אם האוכל מרובה עיי"ש. ועיין שו"ת מהרימ"ט ח"א סי' ק"נ ושו"ת מהרח"ש סי' י"ג ול"א עיי"ש:
י״ב
הביאו להם מים לנטילה וכו'. עי' בראב"ד ובמג"א בסי' רס"ז ס"ק ג' ובחכם צבי סי' קכ"ח ובספר מרכבת המשנה ובפנ"י במסכת ברכות דף מ"ב ובמס' ביצה דף כ' בישוב קושית המג"א וח"צ עיי"ש:
ט״ו
אעפ"י שאין ברכת המזון צריכה יין וכו'. עי' בהגהות מיימוני אמנם וכו' כי אין ראיה בשום מקום לפסול שכר מכוס של בהמ"ז וכו' שהקביעות מחשבו לברך עליו ואין נקרא קביעות אלא שרגילין תמיד בכך כגון מקומות שאין מצוין יין וכה"ג גרסי' בפ' כיצד מברכין אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא היכי מברכין עליה עד קבע סעודתיה עלויה מברך המוציא ושלשה וכו' כל שאחרים קובעין וכו' וכן לגבי שכר וכו' עכ"ל ומזה נראה דדעתו בפי' הקביעות משום חשיבות ולא משום השיעור ועיין מ"ש בזה ועיין מה שכתבתי בפ"ג ה"ט עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות ברכות פרק ז׳
ב׳
בעה"ב מברך וכו'. הכי איתא התם דף מ"ו ר' זירא חלש וכו', וכתבו התוס' ד"ה לא סבר וכו' מיהו י"ל הני תרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו"ש. והרב חידושי הלכות [מהרש"א] האריך בזה וז"ל אך קשה מי הכריחו לכך ליישבם וכו' דלכאורה משמע דפליגי וכו' וכתב דקשיא להו וכו' אלא דאיכא לפלוגי בין איכא גדול לליכא ולכך מתוך הענוה היה משוה לר"ז גדול ואמר לו שיבצע ור"ז אמר אדרבא אתה גדול ובעה"ב ולך נאה לבצוע וה"ה בכולם גדולים וכו' וא"ל ר"ז לר' אבהו נמי לברך ברהמ"ז כדרב הונא וכו' ומסיים תלמודא איהו כמאן ס"ל שרצה ליתן לברך לר"ז וכו' יעו"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא זכיתי להבינו דהא איהו רוצה להשוות גם לפירוש הגמ' הני תרי לישני דר' יוחנן ורב הונא דלא פליגי וכדכתבו התוס' וכתב דמאי דאמר הבעל הבית לאורח שיברך היינו משום דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בעה"ב בוצע אלא כשאינו גדול אבל אי האורח גדול האורח בוצע ומשום ענוה עשה לר"ז גדול והשיב לו דאדרבא הוא גדול ונחזור לדר' יוחנן בעה"ב בוצע ונמצא דשניהם יודעים המימרא דר' יוחנן אלא דמר תולה הגדולה בחבירו ומר בחבירו ולעולם מחלקים כחילוק התוס' ז"ל ואם כן כשאומר רבי אבהו לר"ז שהוא האורח לברך הנה אמת נכון הדבר דלעולם מוכרח לברך אפילו שלא יהיה גדול יותר ר"ז דהא אמר ר' יוחנן אורח מברך ואוקימנא ליה להאי מימרא כשאינו גדול בשביל רישא שאמר בעה"ב בוצע ואיירי בדליכא גדול ברם בדאיכא גדול אורח בוצע דמהאי טעמא היו מחלקים כבוד זה לזה וא"כ מוכרח שיברך ר"ז שהוא האורח ומ"ש רב הונא בוצע מברך הא אוקימנא כשאורח הוא גדול דבוצע ולכך מברך וא"כ איך אומר ר"ז לא סבר לה מר לדרב הונא הא סובר וסובר ומחלק כחילוק התוס' וכדכתיבנא, גם הש"ס מאי אמר ואיהו כמאן ס"ל והא טעמו ונימוקו עמו כר' יוחנן דמ"מ אורח מברך דהא ידעי כולהו מימרא דר' יוחנן אלא שהיו מחלקין כבוד זה לזה ונמצא עדיין הקושיא עומדת לעד. גם מ"ש בסוף דבריו לקיים פשט התוס' דקאי לתרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו"ש, דבריו תמוהים דמאי קשיא אין ה"נ דלעולם אורח מברך אלא דגדול שבאורחים מברך ואי איכא כהן בהדייהו אם הוא עם הארץ תלמיד חכם קודם ואם הוא ת"ח מצוה לאקדומי. ועוד מאי הני תרי לישני כאלו מורה באצבע וא"כ חזרה קושיית הרב דכיון דש"ס מוקי להו בפלוגתא מהיכן בא להם לאשווינהו וכן הקשה הרב יד אהרן נר"ו בכת"י מהירושלמי ג"כ דהביא האי עובדא פרק אלו דברים וקאמר שם מתני' פליגא על רב הונא וכפי חילוק התוס' לא פליגי יעו"ש. ואני הדיוט תמהני עליהם דמה כל החרדה הזאת בדברי התוס' וכוונתם רצויה לתמוה על רבי אבהו ור' זירא ששמו מחלוקת בין רבי יוחנן לרב הונא מאחר דיש ליישב דלא פליגי וז"ש מיהו י"ל ר"ל דהגם דבגמ' לא משוינהו מ"מ י"ל ואמאי מוקים להו בפלוגתא ולעולם אין דעתם לקיים דבריהם בגמ', ותיבת ר' יוחנן קאי למטה ולא למעלה וכמו שמצא הרב חידושי הלכות [מהרש"א] סיוע מהמרדכי ודוק. ואם היו כולם בעלי הבית וכו'. כתב מרן נ"ל שכ"כ כדי ליישב וכו'. פי' דקשיא ליה בדברי רבינו דמאי קמ"ל פשיטא ואהא קאמר דלא בא אלא לתרץ הקושיא דהני תרי לישני וכו' וק"ל.
ג׳
ואינו בוצע לא פרוסה קטנה וכו'. וכתב [מרן] ולא גדולה [וכו'] מדאמרינן ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא כלומר הוה בצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה וכו' עכ"ל. כפירוש רש"י, והקשה עליו הרשב"א וז"ל ואינו מחוור דלא הו"ל למימר אכולא שירותא אלא בצע כולה שירותא ועוד דא"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו בעל הבית בוצע וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו מה שהקשה ראשונה לא קשיא דהכי פירושו דהוה בצע פרוסה גדולה שיעור כל האכילה והוא לשון מתקבל, גם את השני לק"מ דאיתא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ"ה וז"ל ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו ואם עושה כן הרי זה רעבתן וגרגרן עכ"ל, וא"כ מ"ש בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה היינו פחות מכביצה ומסתמא אכולא שירותא ודאי דהיה גדול ולכן הקשה עליו דמחזי כרעבתנותא. אך קשה לרבינו דכתב יותר מכביצה ובמסכת דרך ארץ אומר אפי' כביצה ומרן שהביאו לא ידענו למה.
ד׳
מצוה מן המובחר וכו'. עיי"ש כל הסוגיא, וכתבו התוס' ד"ה כתנאי פירש"י וכו' ולא נראה דהא לכאורה משמע וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש"א] אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר מר סבר חשוב עדיף ולא קאמר גדול עכ"ל. ואחר המחילה אין זו הכרח דנקט חשוב דקאי על פרוסה דחיטין ושלימה דשעורין ונקט לשון השוה לשניהם, ולי יראה דודאי התורם תרומה שהוא הבעה"ב מסתמא שהוא רוצה ליתן [בשוה] אלא דזה שלם וזה חסר והכל אחד וק"ל. וחכם בני תירץ דמשמע להו הכי מדנקט חצי בצל גדול ואמאי נקט חצי ולא נקט דבר והיפוכו תורמין בצל קטן שלם ולא בצל גדול חסר ואז הוי הבצל גדול יותר מקטן שלם דחסר כל דהו משמע וזה הוא דכתבו דלהכי נקט חצי בצל וכו' וק"ל. ובד"ה מר סבר שלם עדיף וכו' והדין עם רש"י עד ולפירוש ר"ת וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל ולפי דרכם של תוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בו יותר מן הקטן אלא דחשוב וכו' לא הוו צריכי לכל זה וכו' יעו"ש. פירוש לפירושו דכיון דאיירי רב הונא בפתיתין גדולים ושלמים קטנים ושניהם חד מינא ואין זה חשוב מזה בהא קאמר ר"ה דבאיזה שירצה יברך ברם מודה בבצל דחשוב קודם דשניהם שוים במידה וודאי דהחשוב קודם או שלם קודם כיון דשניהם שוים במידה וא"כ יכול להיות ככו"ע ולא הוי כתנאי זה נראה פירוש דבריו, ולק"מ דר"ת לא מצינו לו שפירש כפי' התוס' בבצל ולא כפי' רש"י ולא מצינו אלא שחלק בפי' אחר של רש"י ברם בפי' דבצל אפשר דיפרש כרש"י ואיך יכתבו כן כמ"ש הרב ולכן כתבו כן אפילו לא יסבור כפירושו. ובד"ה מניח פרוסה וכו' עד דקאי ללחמים עכ"ל. ופי' ששמתם שלום בין התלמידים עיין לתלמידי הרבינו יונה על הרי"ף ועיין לרבינו בפי' המשנה דמסכת תרומות משנה ה' ולהרב תוס' יו"ט ותנוח דעתך, ועפ"ז מתפרש שפיר מ"ש מרן פ"ה דהל' תרומות ה"ב יעו"ש.
ה׳
הבוצע וכו'. וכתב מרן דכך גורס הרי"ף עד ודא ודא אחת היא עכ"ל. ואי קאי דברי מרן אלו לשינוי דטעים לבציעה איך כתב דדא ודא אחת היא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא בדף ל"ט אמר בש"ס מברך ואח"כ בוצע ואי הוי טעימה מהיכא תיתי דטועם קודם ברכה אלא ודאי דפי' בוצע הוא מפריש הפרוס מן הפת וכמ"ש רש"י והתוס' ז"ל, ואי קאי לשינוי דעונים למסובין וכי צריכא למימר ומ"מ ודאי דאהא קאי וק"ל. וכתבו התוס' דף מ"ז ד"ה אין המסובין וכו' עד אך לפי מ"ש ניחא. פירוש דעכשיו שפירש דיש חילוק בין הבוצע נותן הפרוסה לפני כל אחד ואחד לנוטלים המסובים ניחא דהיתר דאם רצה לחלוק כבוד היינו הכבוד שנותן לפניהם, ומ"ש אין המסובין רשאין איירי בלא נתן לפניהם. ואף שחלקו עלי בזה דא"כ מאי האי דאמר לרבו או למי שגדול ממנו דאפילו לכל אדם, זה ודאי אינו כלום דלאו דוקא דאה"נ דהוא הדין, ולא השגחתי בהם ושוב ראיתי להרב ראשון לציון כדברי.
ט׳
אין מניחין בשר חי על הפת וכו'. וכתב מרן דטעמא דכולהו משום דנמאס וכן הביא מפירוש רש"י יעו"ש, הרי דתלה הדבר במיאוס יעו"ש בב"י סי' קע"א וכ"כ על שם הרשב"א על שם רב האי ושכן נראה מדברי הרי"ף ולפי"ז מאי דתני בברייתא אע"פ שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין ואוקמה בש"ס באינו נמאס מכלל דבפת אפילו אם אינו נמאס אסור והא ודאי הוי היפך דבריהם דכתבו דבפת אם אינו נמאס מותר דהם ז"ל אינם מפרשים הכי אלא ה"פ דלעולם אפילו בפת נמי אם אינו נמאס שרי אלא דבפת מסתמא לעולם נמאס כיון דליכא קליפה ומשו"ה תני סתמא אע"פ שאין זורקין את הפת ומתיר באוכלין בשאינן נמאסין דשכיח בהו בקליפין טובא ברם אה"נ דבפת אי ברור דאינו נמאס שרי כך צריך לידחק בדבריהם. עוד כתב מרן וז"ל ודע וכו' עד דפשיטא הוא עכ"ל. ודבריו תמוהים דהרי כתב רבינו ואין זורקין את הפת וכיון שהעתיק אותה ברייתא מה צורך להעתיק סיפא דהאי ברייתא והנראה דס"ל דגלוסקאות ופת תרי מילי נינהו ואינן אלא חד. ואין נוטלין לידים. שם פלוגתא דתנאי. וכתב הרשב"א בחידושיו כך הגירסא וכו' וכן גריס רש"י ומיהו קשה על גירסא זאת מדאמר כמאן אזלא וכו' כר' אליעזר ואי איתא אפילו כר"א לא אתיא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו מדאשבחיה קרא ועוד קשה דמהא דר"א לא שמעינן אלא אי נפיק ידי נטילה או לא הא להתיר הפסידן לא שמעינן עכ"ל. ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמה שהקשה ראשונה מאי קשיא הא מ"ש ר' אליעזר הוא דלא מהני ליה נטילה ביין מזוג לפי שאינן מים וכפי' רש"י ז"ל ברם יכול לעשות צרכיו בו. גם מה שהקשה שנית לא קשיא מדאמר נוטלין משמע דיכול להפסידן דאי לא הו"ל למימר דאי נטל מהני ברם לכתחילה אסור משום הפסד ולא לומר נוטלין. ומה שהקשה שלישית עיין בתוס' והרא"ש יישוב. עוד כתב הרשב"א וז"ל אלא נראה שלא נטילת ידים לאכילה קאמר אלא נקיות בעלמא ומשום הפסד אוכלין וכ"כ הראב"ד עכ"ל. וב"י בסי' קע"א כתב וז"ל והסכימו הרא"ש והרשב"א לדברי הראב"ד שפירש דלאו לנט"י לאכילה איירי וכו', וקשה דאיך לא זכר מ"ש הרשב"א בתורת הבית דהראב"ד חזר בו והסכים עמו. וכתב עוד הרשב"א ויש מי שפירש וכו' עד לא מזלזלינן ביה. אין להקשות דא"כ לפלוג וליתני בדידה ביין מזוג (בין יין מזוג) בין מים ראשונים לאחרונים, דכולה בדידה קמיירי דנטילה דרישא נמי איירי במים אחרונים ומחלק בין מזוג לאינו מזוג. עוד כתב הרשב"א פיסקא המתחלת ולענין פסק הלכה וכו' איכא דדחי להא דשמואל וכו' ויש מי שפסק וכו' עד וכ"כ ר"י אלפסי עכ"ל. וכתב מרן ז"ל עליו בסי' קע"א וז"ל משמע מדבריו דמאחר שכתב הרי"ף ודוקא וכו' ומ"מ על מ"ש שכן נראה מדברי רב האי [וכו'] וקשיא לי הא בהדיא אמרינן הכי בש"ס והיכי תלי מילתא בדברי רב האי והרי"ף, ותירץ וז"ל ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי דאמרי הכי בש"ס סברי כשמואל אי לא הוה קיי"ל כשמואל לא הוה קיי"ל כהנך אמוראי וכיון דפסקו הרבנים כהנך אמוראי משמע דהלכתא כשמואל עכ"ל. ולכאורה קשה דמי זאת אמר דהנך אמוראי סברי הכי כשמואל הא מה שחילקו הכי הוא לרומיא דברייתות ברם אינהו סברי כחכמים דר' אליעזר דאין לתרץ באופן אחר ולק"מ דהא מר אותביה למר מברייתא ומר מפרק ליה דלא תיקשי ליה עד דמוקמינן בקושיא נגד הברייתא כהך חילוקא דמאיס ללא מאיס ואי איתא דלא סברי להו הך חילוק ונמצא פליגי על הברייתות מאי קשיא ליה למר עליה דחבריה מהאי ברייתא הא לא ס"ל, ומה גם לבסוף דמוקמינן בקושיא, ועוד דחכמים דר"א הוי כהנך ברייתות דחיישי למיאוס אלא ודאי דהנך אמוראי סברי כשמואל וכמ"ש מרן ז"ל.
י״ג
גמרו וכו'. קודם בואי לדברי רבינו אציעה נא שורש הענין, תמן תנינן דף מ"ב היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן וכתבו התוס' בד"ה הסבו בגמ' משמע וכו' ומיהו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכמ"ש הרב חידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל וכו' לא ידעתי וכו'. ולענ"ד יראה דאינהו קיימי ללישנא בתרא דלקמן דף מ"ג דאמרי איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפי' יין וכו' מכלל דלדבר אחר לא מהניא ליה הסיבה וכל דבר דלא מהני הו"ל כמאן דליתיה ואהא קשיא להו ז"ל דא"כ אמאי מברך אחד לכולם וכתבו בירושלמי פריך כן דקים להו כאיכא דאמרי דהכא ומשני דבמוגמר כולם נהנים ביחד ולכן בברכה ראשונה סגי אפי' בלא הסיבה וכפירוש זה בירושלמי נראה שהרשב"א ג"כ הבין כן שסיים וגירסא אחרת מצאתי וכו' יעו"ש. תו תנינן תמן בא להם יין וכו' עד על המוגמר, ועיין פירוש רש"י וכן פירשו התוס' יעו"ש דשניהם שוים בפי' דמתני' דאף דמביאין המוגמר אחר בהמ"ז והוי הפסק בהמ"ז אפ"ה מי שבירך על היין הוא מברך על המוגמר שהוא התחיל בברכות אחרונות ובזה שוים הם רש"י והתוס' הנזכרים עם רבינו דאחר ברכת המזון מביאין את המוגמר דלא כמ"ש הרב יד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו כת"י דלרש"י מביאין את המוגמר תוך הסעודה, דליתא כמו שנראה ברור מדברי רש"י. ושוב ראיתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו לדעת רש"י כמ"ש הרב הנזכר וחלוקים הם רש"י מתוס' יעו"ש, אבל מלשון רש"י שלפנינו נראה ברור כדכתיבנא אם לא שנאמר דבלשון רש"י ד"ה לאחר סעודה וכו' היו גורסין לאחר המזון ולא לאחר ברכת המזון ודוק. ולענ"ד אפשר שלזה כיון מרן בב"י סוף סי' קע"ד על מ"ש הטור ואותו שמברך וכו' משנה פ' כיצד מברכין ופי' רש"י דקאי אאותו שבירך על היין לאחר המזון וכן דעת הרמב"ם והר' יונה פירש דקאי אאותו שבירך המוציא ומיירי כשהביאוהו באמצע הסעודה עכ"ל. ודבריו תמוהים דחלוקים הם רש"י מרבינו דלרש"י והוא מברך על המוגמר קאי למי שבירך על היין שלאחר הסעודה ולרבינו והוא קאי לבהמ"ז ואיך השוום. ואולי יתכן ע"פ מה שכתבתי, דכיון דלרש"י ורבינו המוגמר הוא אחר בהמ"ז ולרבינו יונה הוא תוך הסעודה בזה השוום מרן. המורם מזה דדעת רש"י ודעימיה דהוא אומר על המוגמר קאי למברך על היין והוא מכוון בלישנא דמתני' הסמוך לה קתני לאחר המזון אחד מברך לכולם ברם לא יכולתי להלום לפי"ז היאך אתי סוגיין דגרסינן הכי והוא אומר על המוגמר וכו' מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחילה וכו', הרי בבירור דס"ל לש"ס דוהוא קאי לבהמ"ז וכן קשה לרבינו יונה דפי' דקאי להסבו אחד מברך לכולם דהוא ברכת המוציא וכן להראב"ד בתמים דעים סי' ר"מ וכ"כ משמו הרשב"א בחידושיו ובשלמא להראב"ד ורבינו יונה לא קשה כל כך דהן נמשכו אחר הירושלמי דמוכרח דמוגמר הוי תוך הסעודה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לדעת הראב"ד, הן אמת דקשה דלא היה לו לילך אחר הירושלמי כיון דהוי היפך ש"ס דילן, ברם לרש"י קשה דלא הוי לא כהירושלמי ולא כש"ס דילן וצ"ע. מעתה נבוא לדברי רבינו והראב"ד וז"ל גמרו וכו' מי שבירך בהמ"ז הוא מברך על המוגמר. וכתב הראב"ד אע"פ וכו'. פירוש דבריו דאף שלא בירך הגדול בהמ"ז אפ"ה אם לאחר סעודה בא המוגמר הגדול מברך ואע"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזר הברכה לגדול שלא אמרו שהוא מברך אף דאיכא עדיף, דתיבת והוא מורה כן, אלא על הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי הביאו הרשב"א בחידושיו יעו"ש והבוצע הוא שאומר על המוגמר אלא דקשה דסותר מ"ש כאן למ"ש הרשב"א משמו דאילו מ"ש כאן הוא דהיכא דהביאו המוגמר לאחר בהמ"ז הגדול מברך ומ"ש שם הוא דאינו מברך כלל דהוי להעביר הזוהמה אלא דבאמצע הסעודה מברך ובספר תמים דעים (דר"ם) עיין להראב"ד פירש אחר וכמ"ש הרב [יד אהרן] הנזכר יצ"ו בכת"י נמצאו שלשה פירושים להראב"ד יבוא הרביעי מה שפי' מרן כ"מ לדעת הראב"ד וז"ל כלומר דס"ל דהביאוהו בתוך הסעודה וכבר נתן הגדול וכו' יעו"ש. ולפי זה רוצה לפרש דהוא אומר על המוגמר קאי לבהמ"ז, ואחר נשיקת ידיו ורגליו לדעת הראב"ד קאי להסבו והוא למי שבירך המוציא וכמ"ש הרשב"א עיי"ש וכ"כ בהגהותיו על הרי"ף, ואף דהפירושים שונים מ"מ בזה דקאי להמברך המוציא לא משתנה ואף דלכאורה משמע כן דקאי לבהמ"ז ממ"ש אע"פ שלא בירך בהמ"ז וזה משמע דלא פליג עליה דרבינו בפירושו דוהוא אומר על המוגמר וע"ז סיים שלא אמרו וכו' כנראה דקאי לבהמ"ז הנז"ל כיון דלא הזכיר המוציא מ"מ אין זה אמת דזה אין צריך פירוש דכיון דקאמר דוהוא אומר על המוגמר קאי לתוך הסעודה היינו אותו שבירך המוציא ועיין להמגדל עוז מ"ש בפירוש הירושלמי שדבריו תמוהים. אך מה שסיים מרן דבריו תמוהים שכתב מוגמר כולם מריחין וכיון דכולן נהנין ביחד אחד מברך וכו' אבל ביין וכו' עכ"ל, נראה דס"ל לחלק דבדבר דכולן נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בלא עניית אמן לא כן בזה אחר זה דצריך עניית אמן וחילוק זה לא אמרו אדם אלא בין הכי ובין הכי אין צריך עניית אמן דרבינו לעיל פ"א הל' י"א כתב סתם ולא חילק. והן אמת דלשון הירושלמי משמע לכאורה כן דאיתא בירושלמי שאלו את בן זומא וכו' א"ל שאין בית הבליעה פנוי אמר ר' מונא הדא אמרא הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסוותא בגין סכנתא דנפשיה הרי דצריך לענות אמן, מ"מ כבר פירשו הרא"ש והרשב"א וז"ל ואף דשומע כעונה נראה דאפ"ה חששו שמא יענו אמן וכו' וכשיאמרו דכל אחד מברך לעצמו לא יברך בקול רם דאין צריך להרמת קול כיון דכולם מברכין הרי דכולם ס"ל דאין לחלק ואיך אישתמטתיה ממרן דברי אשלי רברבי הנ"ל וצ"ע. גם על רבינו קשיא טובא שהצריך כאן עניית אמן וצ"ע.
ט״ו
אע"פ וכו' צריך שידיח וכו'. שם בש"ס דף נ"א תנא עשרה דברים נאמרו בכוס וכו' חי וכו', ופי' רש"י שמוזגו במים אחרי נתינתו לכוס חי אבל לברך עליו חי וכו' עיי"ש בש"ס רב חסדא מעטר ליה בנטלי אמר רב חנן ובחי וכו' ופי' רש"י בכוסות וכשמגיע לברכת הארץ וכתב החידושי הלכות [מהרש"א] רש"י ד"ה בנטלי כוסות הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל הדיבור כשמגיע לברכת הארץ וכצ"ל, והוא פירוש למ"ש (ר"ש) [רב חנן] בחי עד ברכת הארץ אי כפירוש הרי"ף אי כפירוש ר"ת וכמ"ש התוס' והרא"ש מיהו א"כ לא איצטריך לתרוצי לעיל גבי חי דלא תיקשי מתני' אלא אי כפי' הרי"ף אי כפי' ר"ת ויש ליישב עכ"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא ידענא מאי קא קשיא ליה דזה עצמו הוא מ"ש רש"י לעיל אלא דלעיל דלא הזכיר בש"ס עד ברכת הארץ אלא סתם חי פירש מה הוא חי שנותנו בכוס ואח"כ מוזגו ולא הזכיר אימתי הוי המזיגה ובכאן דאמר (ר"ח) [רב ששת] ובברכת הארץ כתב רש"י אימתי הוי המזיגה וכמ"ש הוא ז"ל דפירוש רש"י כאן הוי או כהרי"ף או כר"ת וא"כ מ"ש רש"י כאן הוא מ"ש לעיל ונמצא דמ"ש רש"י הוא ממש פירוש הרי"ף אלא שהרי"ף הזכיר אימתי הוי המזיגה דקאי למסקנא דמילתא דאמר ר"ש ובברכת הארץ. אלא דלהרא"ש והטור שהביאו לפי' רש"י לפירוש שלישי אחר פירוש הרי"ף ור"ת צ"ל דהם ז"ל לא הוו גרסי בפי' רש"י כמ"ש החידושי הלכות אלא הכל בלשון אחד וכמ"ש הב"ח סי' קפ"ג יעו"ש, ונמצא לפי"ז דפי' רש"י שכתוב לעיל הוא פירוש אחר דלא כהרי"ף. ומ"ש הב"ח ביישוב לשון רש"י לפי נוסחא ישנה לפי נוסחת הרי"ף בש"ס הוא דבר קשה דמה שייך זה עם ברכת הארץ יעו"ש. ועל דברי רבינו כתב הטור סי' הנזכר וז"ל והרמב"ם ז"ל לא הזכיר אלא ארבעה והתוס' כתבו וכו' אבל בנתינה לימין מודה וכו'. וכתב מרן בשם שבלי הלקט דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסייע בשמאל תחות יד ימין שרי דקיי"ל מסייע אין בו ממש וכו' ונ"ל שהוא מפרש דלא מיבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם בשמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ"ל. ועיין להב"ח מה שהבין בדברי מרן ושארי ליה מאריה, דפירוש דבריו כמו שהבין הרב המפה מדבריו שהוא ממש דמסייע היד שמאל ליד ימין ממש וז"ש מרן אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין וכו', (אף) [אך] דאינו נוגע בכוס כלום ודברי הב"ח צ"ע. ואין משיחין. וכתב מרן סוף פרק שלשה שאכלו וכו' ומפרש רבינו וכו' עד שיברך עכ"ל. וקשיא לי דמי הכריחו למרן לשים מחלוקת בין רש"י ורבינו מה שאינו מוכרח דרבינו לישנא דש"ס נקט ומה שסיים עד שתכלה בהמ"ז פירוש דבריו מזמן אחיזה בכוס עד שתכלה וכו', ולא מצינו מי שיחלוק על פירוש רש"י זה דהתוס' והרא"ש והטור כולם העתיקו פי' זה ויש מי שהוסיפו להחמיר ואין להקשות למרן דסותר דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דלא ס"ל כפי' רש"י ואילו בפרקין דלעיל בסופו הל' כ' שכתב רבינו בפירושו תכף לנט"י ברכה כפי' רש"י דקאי להפסק אכילה הכריח מרן פירוש זה דלא איירי להפסק דיבור מהא דאין מפסיקין על כוס של בהמ"ז והוא משמזגו את הכוס ואי איתא דקאי להפסק דיבור אפי' קודם לכן וכו' יעו"ש, דנמצא דס"ל לדעת רבינו כפירוש רש"י היפך מ"ש כאן דאה"נ דרבינו לא ס"ל כפירוש רש"י ומ"ש שם מרן הוא לרש"י דלקושטא דמילתא הכי ס"ל ואה"נ דלרבינו דלא ס"ל כרש"י יבוא ההכרח יותר מכוון והוא הכי דאי תכף קאי לדיבור איך אמר אין משיחין בשעת ברכה אפילו בשעת נטילה וכו'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות ברכות פרק ז׳
א׳
היו לו ג' מטות כו' והוה גדול באמצע כו'. עיין יומא ד' ל"ז ע"א ועיין תוס' מנחות ד' צ"ח ע"ב ע"ש ועיין בירושלמי פ"ד דתענית ה"ב ע"ש ועיין בירושלמי ברכות סוף פ"ה דגם כהן צריך להיות באמצע ע"ש:
ג׳
יתר מכביצה כו'. עיין ירושלמי ברכות פ"ו ע"א עד כמה יפרוש כו' ועיין בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ח ע"ש:
ז׳
השמש שעומד וכו'. עיין ברכות ד' מ"ה ע"א ועיין פסחים ד' פ"ט ע"ב גבי השמש שאכל אצל התנור ועיין שם ד' ק"ז ע"ב ועיין חולין ד' ק"ז ע"ב בהך דרב ור"י ע"ש:
ט׳
וכן אין מפסידין כו'. עיין תענית ד' כ' ע"ב גבי הך דרב הונא ושם ד' כ"ד ע"ב ועיין בירושלמי סוף פ"ט דשבת אין משחקין באוכלין ע"ש ועיין ירושלמי דמאי פ"ז ה"א ע"ש:
ט״ו
אעפ"י שאמרו כו' צריך שידיח כו'. עיין זבחים ד' צ"ו ע"ב במשנה ע"ש ועיין שבת ד' ע"ו ע"ב דקרי ליה לכוס ברהמ"ז כוס יפה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות ברכות פרק ז׳
א׳
וגדול מיסב בראש וכו'. וא"ת למה לא ישב גדול בראש ואחריו השני ואחריו השלישי ואם יצטרך לדבר עם השני אל יגביה ראשו. וי"ל דכבוד לו לגדול לעמוד באמצע:
נחלת הכלל · ToratEmet
קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ז׳
ב׳
ואם היו כולן בעה"ב. עיין כ"מ שכתב דרבינו בא ליישב הני תרי לישנא דאר"י כו' עיין מהרש"א שם בתוספות ד"ה לא כו' ותבין כוונת הכ"מ דלפנינו לא נזכר תרי לישני דר"י והתוס' שכתבו ליישב בע"א הני ב' לישני נ"ל דדחק להו ליישב קושיית הרשב"א דאי ר"א כר"י ס"ל א"כ איך קאמר מעיקרא לשרי לן מר הא איהו ג"כ ס"ל דבעה"ב בוצע ותירץ דר"א היה מחשיב לר"ז בעה"ב כיון שהסעודה נעשה בשבילו והתוס' לא ניחא להו בזה דהא עיקר הטעם כדי שיבצע בעין יפה וזה לא שייך בר"ז אף שהיה סעודה בשבילו מש"ה כתב דר"א מרוב שמחתו רצה לשמש אותן ולא לאכול עמהם כלל וא"כ הגדול בוצע ור"ז היה מסרב לזה אלא שגם הוא יאכל עמהם ויהיה הוא מיסב עמהם ובעה"ב בוצע כנ"ל. ולפי שיטת רבינו צ"ל דס"ל כסברת הרשב"א הנ"ל דמי שהסעודה נעשה בשבילו הוא הנקרא בעה"ב:
ד׳
שלימה כו'. עיין בכ"מ ועיין בתוס' ד"ה כל היכא כו' דלמה יברך בגדול הואיל ואינו נקי וכתב הא"ר בסי' קס"ח דבאמת משמע בפסקי תוס' דאם הוא נקי צריך לצאת ידי שניהם כמו בפרוסה של חיטין ושלימה שעורין וכ"כ לדינא אלא שסיים דדברי התוס' צ"ע דהתוס' סתרי זא"ז דלעיל בד"ה אבל כו' כתב להדיא דר"י מחשיב שלמים גם נגד גדול ונקי והניח בצ"ע. ולי נראה דדברי התוס' כנים וברורים דהא לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה מניח דשניהם קאי אלחמים ע"כ צ"ל מה דאמר יוצא ידי שניהם וגם הא דקאמר ששמתי שלום בין התלמידים היינו פלוגתא דר"י ורבנן גבי תורמין בצל קטן כו' וא"כ ע"כ לפ"מ דקאמר רנב"י לא ס"ל כתירוץ הגמרא דהכא היכא דאיכא כהן כ"ע ל"פ אלא דפליגי גם באיכא כהן ר"י סבר דחצי בצל עדיף הואיל וחשוב ורבנן סברי שלם עדיף וא"כ כיון דר"י ס"ל כרבנן דשלם עדיף ואם גבי כהן דכתיב בהרימכם את חלבו כמ"ש התוספות אעפ"כ סברי רבנן חשיבות דשלם עדיף ודאי גבי ברכה ג"כ הדין כן דשלם עדיף גם אם הפתיתין הם נקיים ושפיר כתבו התוס' לעיל לדינא והתוס' הכא ג"כ שפיר כתבו לפי מה דדחו הגמרא דכ"ע סוברים חשוב עדיף בדאיכא כהן משום דחשוב עדיף דכתיב בהרימכם וגם גבי ברכה ילפינן מיניה במאי דהוי חשיבות אלא דגדול ליכא חשיבות גבי ברכה כמ"ש התוס' אבל נקי הוי חשיבות וא"כ כיון דלפי האמת מסקי' דירא שמים יוצא ידי שניהם ממילא גם כאן צריך להניח ב' הלחמים בב"א נקי ושלם כמ"ש בפסקי התוס' וכל דברי התוס' בקנה אחד עולה בלי שום סתירה. וע"פ דברינו י"ל דברי רבינו בפ"ח מהלכות תרומות במ"ש תורמין בצל קטן שלם ולא מחלק בין איכא כהן או ליכא משום דסובר דרנב"י סבר דפליגי ר"י ורבנן בכל גוונא כמו שכתב הרא"ש ששמתי שלום בין התלמידים ופסק כרבנן דהלכה כרבים ודוקא גבי ברכה אמרינן יוצא ידי שניהם ודו"ק היטב:
אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. בספרי פרשת דברים ואתן אותם ראשים עליכם כו' ראשיכם במו"מ ראשיכם בכניסה ויציאה, נכנס ראשון ויוצא אחרון כו' שיהיו מכובדים עליכם, פירוש דכבוד הוא שהוא יותר מתעכב בבית, א"כ מכבדין שהוא יוצא אחרון. ועיין תוספתא מגילה פרק ד' בכניסה ויציאה כו' ראשים עליכם ומדברי רבינו נראה דאין נוהגין כבוד כלל. וטעמו דכל הכבוד הוא במקום שמכבדין ש"ש וכמו שאמרו אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו יותר משחרית וערבית שלא יהא כבוד רבו מרובה מכבוד שמים, ואם כן במקום שאין מזוזה אין מכבדין הגדול והמזוזה קביעותה דרך ביאתך דכרעיה דימינא עקר ברישא, אם כן ענין המזוזה הוא על הכניסה לכבד שמו יתברך על הכניסה לבית דירתו ואם כן ביציאה שאין קביעות המזוזה מורה ע"ז וידיה דימינא כו' הוא לכותל שאין עליו מזוזה וכמו שאמרו במכילתא והמים להם חומה מימינם זה מזוזה ומשמאלם זו תפילין, ותו כמו שאין מכבדין בפתח שאין עליו מזוזה כן אין מכבדין ביציאה. והבן. ולכן בבהכ"נ ובבהמ"ד שהכניסה אומר כלו כבוד לשמו יתברך חייבין בכיבוד, ולא רחוק לאמר כי בבהמ"ק שהיו ביציאתן מכבדין שמו יתברך שהיו מהלכין דרך כניסתן שלא היו מחזירין פניהן והולכין וכמו שכתב רבינו בפ"ז מהלכות בית הבחירה ויליף לה ביומא מקראי, אפשר דשם נוהג כבוד והגדול יוצא אחרון, ולכן א"ש מה שהביא החסיד מוהר"ש מווילנא ז"ל מקרא ביחזקאל והנשיא בתוכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו ודו"ק ופשטא דקרא משום דביציאה יוצא כאחד העם ולא כדרכו כשהוא בא יחיד שהולך דרך שער שבא בו לכן כתב לשון רבים רק דרך נכחו יצאו.
י״ד
אם היה שם יין וכו'. נ"ב כדמשמע בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ה' דמייתי על כוס ברכת המזון ולקמן פ"ט הלכה י' מייתי על תוך הסעודה כדמשמע בבלי דף מ"ג.
אין הבוצע רשאי לבצוע וכו'. עיין הכ"מ. נכתב בצדו איני יודע למאי הלכתא הביא רבינו המחבר ז"ל זה הל' של מסכת דרך ארץ דנראה שהוא היפך דברי רבינו ז"ל דרבינו ז"ל כתב דלא יאחוז בידו פרוסה גדולה יותר מכביצה הא כביצה יאחוז ובמסכת דרך ארץ אמרו לא יאחוז פרוסה כביצה בידו ודוק. אור נעלם בחלק אור לו [בציון] דף כ"ו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ברכות ז׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
