הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ברכות · פרק ו׳

ספר אהבה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ברכות · פרק ו׳
הלכה א׳
כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה:
הלכה ב׳
כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶּׁנִּצְטַוֵּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״. ומַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:
הלכה ג׳
נְטִילַת יָדַיִם בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל רְשׁוּת. רָצָה נוֹטֵל רָצָה אֵינוֹ נוֹטֵל. וּפֵרוֹת שֶׁל חֻלִּין אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. כָּל פַּת שֶׁהַמֶּלַח בּוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מֶלַח סְדוֹמִית אוֹ מֶלַח שֶׁטִּבְעוֹ כְּמֶלַח סְדוֹמִית וְיַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו וִיסַמֵּא. מִפְּנֵי זֶה חַיָּבִין לִטּל יָדַיִם בְּסוֹף כָּל סְעֻדָּה מִפְּנֵי הַמֶּלַח. וּבְמַחֲנֶה פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִים בְּמִלְחָמָה. וְחַיָּבִין בָּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה:
הלכה ד׳
עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם. עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם. רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וְכָל שֶׁחוֹצְצִים בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת מִקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית:
הלכה ה׳
כָּל הַצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבַּקַּרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִין מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּנְטִילָה:
הלכה ו׳
כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבַשִּׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן בִּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן:
הלכה ז׳
אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה. וְגִלּוּי. וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד. מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ לִנְטִילַת יָדַיִם:
הלכה ח׳
כָּל מַיִם שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה נַעֲשׂוּ שׁוֹפְכִין וּפְסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. כֵּיצַד. מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶם פִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. הֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים מוּדָחִין אוֹ חֲדָשִׁים לֹא פְּסָלָן. מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מְטַבֵּל בָּהֶן אֶת הַכְּעָכִים פְּסוּלִין. וְשֶׁהוּא חוֹפֵן מֵהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה כְּשֵׁרִים. שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּחָפְנָיו הֵן שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. אֲבָל הַמַּיִם שֶׁחֹפֶן מֵהֶם הֲרֵי הֵן בְּכַשְׁרוּתָן:
הלכה ט׳
וְכָל מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת כֶּלֶב. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מָרִים אוֹ מְלוּחִים אוֹ עֲכוּרִין אוֹ רֵיחַ רַע עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מֵהֶן הַכֶּלֶב. בְּכֵלִים פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם וּבְקַרְקָעוֹת כְּשֵׁרִים לְהַטְבִּיל. חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּמְקוֹמָן מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם. אֲבָל אִם נָטַל מֵהֶן בִּכְלִי אוֹ שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן אַמָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לֹא רִאשׁוֹנִים וְלֹא אַחֲרוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיַּת בְּהֵמָה:
הלכה י׳
יֵשׁ לַנּוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כַּשִּׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יָד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת. וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם. וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:
הלכה י״א
אֵין נוֹטְלִין מַיִם לַיָּדַיִם לֹא בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ וְלֹא בַּחֲרָסִים וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית. וְאִם תִּקֵּן הַמְּגוּפָה לִנְטִילָה נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. וְכֵן הַחֵמֶת שֶׁתִּקְּנָהּ נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. אֲבָל שַׂק וְקֻפָּה שֶׁנִּתְקְנוּ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לַיָּדַיִם. וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו שֶׁאֵין חָפְנָיו כְּלִי. וְכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ שְׁבִירָה הַמְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי טֻמְאָה אֵין נוֹתְנִין בָּהֶם לַיָּדַיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים:
הלכה י״ב
בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִים לַיָּדַיִם וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ אֵין בּוֹ רְבִיעִית אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם:
הלכה י״ג
הַכּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לַיָּדַיִם אֲפִלּוּ חֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצַק עַל יָדָיו. אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטּל. אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצַק בְּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצַק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם:
הלכה י״ד
הַשֹּׁקֶת שֶׁדּוֹלֶה אָדָם בְּיָדוֹ אוֹ בְּגַלְגַּל וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בָּאַמָּה וְהוֹלְכִין וּמַשְׁקִין הַיְרָקוֹת אוֹ הַבְּהֵמָה וְהִנִּיחַ יָדָיו בַּשֹּׁקֶת וְעָבְרוּ הַמַּיִם וְשָׁטְפוּ עַל יָדָיו לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן נוֹתֵן עַל יָדָיו. וְאִם הָיוּ יָדָיו קְרוֹבוֹת לִשְׁפִיכַת הַדְּלִי עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמַּיִם שָׁטְפוּ עַל יָדָיו מִכֹּחַ נְתִינַת הָאָדָם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה:
הלכה ט״ו
מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה. אִם יֵשׁ בָּהֶן כַּשִּׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן. אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִין. סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו. סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר:
הלכה ט״ז
מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִין בֵּין בְּחַמֵּי הָאוּר בֵּין בְּצוֹנֵן. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ חַמִּים שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן. אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:
הלכה י״ז
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטּל יָדָיו בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ נְטִילָה:
הלכה י״ח
לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחֵר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל. וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:
הלכה י״ט
אָסוּר לְהַאֲכִיל מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו. וְאָסוּר לְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְצִוּוּיִים הַרְבֵּה צִוּוּ חֲכָמִים וְהִזְהִירוּ עַל הַדָּבָר. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַיִם אֶלָּא כְּדֵי שְׁתִיָּה נוֹטֵל יָדָיו בְּמִקְצָתָן וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִקְצָתָן:
הלכה כ׳
צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ. וְתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר. אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

כסף משנה · הלכות ברכות פרק ו׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק ו׳

א׳
כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחילה וסוף וכו'. הנה רבינו סתם ולא פי' בשיעור אכילה ובשו"ע או"ח בסי' קנ"ח סעיף ב' יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך והוא מרוקח המובא בב"י שכתב דאיכא למימר דפחות מכביצה דאין מקבל טומאה לא הצריכו נט"י וי"ל דסתם הצריכו נט"י ולא חילקו לפחות ובכביצה הילכך יטול מספק ולא יברך עיי"ש אבל דעת רבינו בפ"ד ה"א מטומאת אוכלין דבכל שהוא מקבל טומאה ועי' בתוס' פסחים דף ל"ג ובשעה"מ כאן ובמל"מ בפ"ד מטומאת אוכלין הנ"ל מסופק בשתי חצאי כביצה הטמאים בנצרפו אם חל הטומאה עליהם לדעת הסוברים דבעי כביצה ועיין בשעה"מ כאן בזה עיי"ש ועיין במס' נדה דף ז' ע"א אשה שהיתה טבולת יום וכו' ובכל הסוגיא ולעיל שם בדף הקדום ע"ב נולד לה ספק טומאה וכו' ובתוס' שם בד"ה נולד עיי"ש דמכ"ז נשמע כשנטמא בטומאה שאינה חלה על חולין אף שנעשה אח"ז חלה שטומאה כזה חלה עלה לא אמרינן חוזר וניעור הטומאה למפרע וצ"ע אם יש לחלק בהנאמר ועי' ברא"ש חולין בפ' גיד הנשה סי' ל"ז עיי"ש. גם נכלל בלשון רבינו שכתב שמברכין עליה המוציא דפת הבאה בכסנין כשקבע סעודתו עליו דצריך נט"י כאשר דקדק כן במג"א בסי' קנ"ח ס"ק ב' עיי"ש: וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה. ובתוס' פסחים קט"ו חלקו ע"ז כמובא בכ"מ ועיין בב"י בסי' קנ"ח דלרבינו רק בז' משקין המקבלין טומאה כמ"ש בפ"א מהל' טומאת אוכלין ובראב"ד שם השיג עליו ועי' בשעה"מ כאן:
ב׳
כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אקב"ו וכו'. עיין מ"ש בפ"ג ה"א מהל' ק"ש בענין נט"י דבלעדי סרך תרומה ג"כ נכלל בו הנסמך מוהתקדשתם וכו' עיי"ש ומובן ועוד משום מצוה לשמוע וכו' ורבא אמר וכו' דברי ר"א וכו' שהוא ג"כ דרבנן מ"מ משם נרמז מעלת נט"י למעלות הקדושה להרים האכילה ושיהיה השולחן לפני ה' כמו הטהרה למקדש וקרבן וכמ"ש שם עיי"ש ומה"ט הדמיון נט"י לקידוש ידים במקדש דמצינו בתוס' והלכות נט"י הכל מובן עם מ"ש ועי' בריטב"א שכתב לפרש לשון נטילת ידים משאו ידיכם קודש עיי"ש ומסכים עם מ"ש לעיל ועיין בתוס' במס' חולין ק"ו בד"ה מצוה דנראה דמבלעדי סרך תרומה צריך נט"י שכתבו בפי' ועוד משום מצוה משום נקיות עיי"ש וברשב"א בחידושיו שם פי' דבלעדי שציוו החכמים משום סרך היה לעשות כן ועכשיו הוי מצוה וכתב דלמודא והתקדשתם במס' ברכות להמברך ולא להמסובין עיי"ש ובטור לא כתב רק משום סרך תרומה עיי"ש ולמ"ש י"ל משום מצוה על והתקדשתם וי"ל משו"ה גזרו משום סרך תרומה דעיין ברש"י במס' שבת דף י"ד ע"א בד"ה עסקניות שמא נגעו בבשרו או במקום הטנופת וגנאי לתרומה ונמאס לאוכלין בשנוגע בה בידים מסואבות עיי"ש שדחה האומרים משום טומאה וא"כ בתרומה הנט"י לאו משום טומאה רק שהטילו עליו חומר שני מטעמא שכתב ברש"י ולמ"ש דוהתקדשתם על נט"י דמסובין משום דנט"י למען יהיה שולחן לפני ה' ומאכלו וסעודתו יהיה בברכה לפניה ולאחריה ובכל דרכיך דעהו ולחם חולין ירים לגבוה לאמר טעמו וראו וכו' וכמ"ש רבינו משמונה פרקים שכל הנאות העוה"ז יהיה למען ה' עיי"ש וא"כ הוי בגדר תרומה כמ"ש במ"א שיקרא כן על כי הורם ממאכל חולין לה' וכן יהיה כל שולחן לפני ה' ולא למלאות בטן בלבד ויקדש ידים כמ"ש לעיל כי קידוש ידים מורה על הנאמר הרמותי את ידי וכו' ידים העסקניות שמהם כל מלאכה ופעולה יצאו הכל יהיה לה' וכל הנאותיו ונאה ככה בעת קביעות הסעודה. ובנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי רוח ברבינו יונה וברשב"א מובא במג"א דתרומת פירות דרבנן עיי"ש ולטעמא שכתבו בתוס' לא שייך לומר כן דעכ"פ משום נקיות שייך בהו וכמ"ש ז"ל כשאין נקיות צריך לנט"י משום הברכה עיי"ש ובחי' הר"ן בחולין נראה משום דלא קבעי סעודה עלייהו אתי שפיר גם לתוס' ולמ"ש: ובספר עצי אלמוגים הקשה מאי מצוה ביותר משום נקיות מבסרך תרומה עיי"ש וי"ל למ"ש משום והתקדשתם כקושית הרשב"א הנ"ל וא"כ י"ל דלא שייך ברכה על גזירה אבל כה"ג דר"א דידיו וכו' דמשום והתקדשתם הוי בכלל מצוה דרבנן ושייך ברכה גם לפשוטו משום נקיות י"ל וגם בלתי מובן לומר משום נקיות אם לא נאמר מטעם והתקדשתם ומובן עמ"ש לענ"ד ושם ק"ה ע"א מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה וברש"י מצוה לשמוע וכו' ונראה דמשו"ה שם ודף ק"ו אמרו לשון מצוה להורות ע"ז שאינה משום גזירה בלבד ונפק"מ לענין ברכה כמ"ש ובתוס' בד"ה מים הקשו מאי נפק"מ אם רשות או חובה ועי' מ"ש ע"ז ולמ"ש י"ל ג"כ ועי' ברבינו יונה מובא בכ"מ ה"ד שאפי' הטובל ידיו יברך על נט"י שנטילה תיקנו ולא טבילה וטבולו מכח הנטילה ע"ש ולמ"ש בשם הריטב"א דנטילת ידים משום שאו ידיכם וכו' מובן ביותר ועי' מ"ש לעיל ועי' ברשב"א וי"ב שהקשו דבמס' ברכות למדין מוהתקדשתם עיי"ש ולמ"ש האי דאמרו מצוה וכו' כדר"א הוי מהאי דוהתקדשתם דמה"ט סמכו למקרא זה:
ז׳
ארבעה דברים פוסלין את המים וכו' כיצד מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן הרי אלו פסולין וכו'. והנה מ"ש רבינו בין מחמת מקומן ובין בקרקעות אם נפרש בקרקעות במקוה שלימה וא"כ יש להבין ממ"ש בהל' ט' וכל מים שנפסלו וכו' ובקרקעות כשירים וכו' חמי טבריה וכו' ועיין בכ"מ ה"ח שכתב במים שנעשו בו מלאכה במי מקוה כשרים אבל עיין בטו"ז בסי' ק"ס ס"ק ו' שכתב אבל פיסול דשנוי מראה או נפסלו משתית בהמה אין בזה חילוק בין שאובין למי מקוה ומעיין כן משמע מדברי הרמב"ם וזה פשוט עכ"ל ודבריו בלתי מובנים מ"ש או נפסלו משתית בהמה וכן משמע מדברי הרמב"ם שהרי בהל' ט' נראה נגד זה וראיתי בפמ"ג שם שכתב וכן משמע ברמב"ם קאי על שנוי מראה עיי"ש ונראה שכיון למ"ש דמפורש נגדו ועי' בסי' ר"א סעיף כ"ז כ"ח ביו"ד עיי"ש והגאון מהר"א מווילנא ז"ל בשו"ע ס"ק ב' כתב למ"ש רבינו מחמת מקומן מתוספתא פ"ח דפרה המובא בר"ש מחמת עצמן כשירים מחמת עשן או ד"א פסולין עיי"ש ובתוספתא שלפנינו אינו כן:
ט׳
וכל מים וכו' חמי טבריה במקומן מטבילין בהם את הידים אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאין ראוין לשתיית בהמה. ובכ"מ בסופו ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפ"ב דמס' ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שע"ג היד עכ"ל וגדולה מזה עי' בתוס' יו"ט בפ"ז מ"ג ממס' דמאי שם ובפי' המקרא גדול יהיה הבית האחרון ובפ"ג מ"ו ממס' גיטין עיי"ש:
ט״ו
מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה אם יש בהן כשיעור או שאין בהן אם הן טהורין או טמאין ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור שכל ספק שבטהרת ידים טהור. יש להעיר למ"ש הרא"ה מובא בהרב המגיד בהל' חמץ ומצה בפ"ב הל' י' דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר עכ"ל עיי"ש ולמה בסתם ידים בתחילתו על הספק ועם כל זה אמרינן בספיקו לקולא ונ"ל דתליא בשני פירושים ברש"י במס' שבת דף י"ד ע"א דאיתא שם והידים מפני שהידים עסקניות הן וברש"י בד"ה עסקניות הן ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשי חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וקשיא לי א"כ ניחוש שמא נוגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מ"ש ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגע ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי לה בנטילה אלא בטבילה עכ"ל: ונ"ל לפי' רש"י בפי' עסקניות שמא נגע בגופו ובבשרו הוי חשש קרוב מטעם עסקניות ונ"ל דלא הוי תחילתו על הספק השקול דהוי כודאי שרוב פעמים כך כדאמרינן במס' קדושין וחולין רוב תינוקת מטפחין וכו' כמו"כ כה"ג כל אדם בערך זה אבל לפי' רבותיו של רש"י דסתם ידים שמא נגע בטומאה וזה הוי רק משום ספק בלבד ולכאורה ספק רחוק דהרי (לח) [לא] משוי לשום אדם לספק טמא להוציאו מחזקת טהרה וכקושית רש"י דא"כ כל גופו נמי כמ"ש לעיל וא"כ לפ"ז ידים משום ספק תחילתו ואפ"ה בספיקם לקולא ועיין בפי' הרמב"ם במס' טהרות פ"ז מ"ח ובסוף מס' זבים שמפרש כרבותיו של רש"י שמא נגע בטומאה והנה במשנה בפ"ז מ"ח מטהרות היו ידיו טהורות והסיח את לבו מלאכל אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו טמאות שהידים עסקניות ודברי רבינו כאן בה"א ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואין יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו וכו' ועיין בטור בסי' קנ"ח ובב"ח בריש וסוף הסי' הנ"ל עיי"ש ועי' ברש"י חולין דף ב' ע"ב בד"ה ובמוקדשין כיון דמוזהר מהתורה שלא יטמא כדכתיב ואני הנה נתתי וכו' את משמרת תרומתי אלמא בעינן שמירה גזור רבנן לכתחילה וכו' עיי"ש וא"כ משום חיוב שמירה גזרו רבנן ובהסח הדעת יצא מתורת שמירה דמגדר שמירה שלא יסיח דעתו ועיין במס' פסחים דף ל"ד ע"א אם הסח הדעת פיסול הגוף עיי"ש בגמ' וברש"י וא"כ כמ"ש ברש"י שם דנפסל משום הסח הדעת עי' רש"י פסחים הנ"ל וההסח הדעת הוי ודאי ולא ספק וא"כ י"ל דלא הוי תחילתו על הספק כי זה שהטילו חובת השמירה מקדשת תרומה וחששו על הספק להבא דלא שייך חזקה על להבא ולעבר הוי משום הסח הדעת דהוי בודאי וכמ"ש וא"כ בהספיקות במים ובנטילה י"ל שפיר לקולא ככל ספק דרבנן דלזה לא הוי תחילתו על הספק וכמ"ש ואתי שפיר ועי' במג"א בסי' ק"ס ס"ק י"ג בשם היש"ש אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אף לצאת ידי ספק וצ"ע דהא הסח הדעת פוסל וכו' עכ"ל המג"א ועי' במס' פסחים ל"ד הנ"ל דכמ"ש דספק הסח הדעת הוי ודאי ביטול השמירה ועל קושית רש"י על רבותיו אשר יקשה גם לדברי רבינו שמפרש כמוהם עיין בס' עצי אלמוגים ועי' בב"י בשם מהרי"א בסי' קנ"ט שיותר לחוש בקילא מטומאה חמורה עיי"ש: ובראב"ד ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום ורחוץ והוציא עצמך מן הספק עכ"ל ועי' בס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת סי' י"א כתב עם מ"ש בכ"מ דלא דמי לספק טומאה דידים לית לה עיקר מהתורה וכתב ע"ז דלאו משום ספק טומאה דעת הראב"ד רק דהוי יש לו מתירין דשייך אפי' בשאין לו עיקר מדאורייתא ומשו"ה באין לו מים א"צ לפיזור מעות למים אבל ביש לו צריך לרחוץ ודעת הרמב"ם להקל גם בישל"מ בידים כמו גבי ספק עירוב עיי"ש והנה לפ"ז י"ל משו"ה תחילתו על ספק משום דשל"מ ולכן בספק נוסף הוי ס"ס ביש לו מתירין ועי' בסי' ק"י ביו"ד ובסי' תצ"ז באו"ח אבל הרי בתחילתו צריך נט"י אפי' היכא שאין לו מים וצריך פיזור ממון ומ"מ י"ל דדעת רבינו כיון דהוי ס"ס לא אמרינן בישל"מ לחומרא ועמ"ש בכ"מ דנט"י אין לעיקר מהתורה משו"ה הקילו וכ"כ בר"ש בפ"ז דתרומות מ"א ועי' בשער המלך הל' מקואות פ"י כלל ה' מה שהקשה ממס' עירובין עיי"ש:
י״ז
נוטל אדם [ידיו] שחרית ומתנה עליהן כל היום ואין צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה וכו' והוא שלא יסיח דעתו וכו'. ועי' בתורת הבית להרשב"א בית ו' שער רביעי שכתב דהתנאי משום כונה דמשום הסח הדעת הרי כמ"ש ברש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם וכ"כ הרמב"ם והוא שלא הסיח דעתו מהן ואפ"ה מתנה אלמא כונה בעי ועיין שמחלק להאי דמס' חולין ל"א דדוקא לנגיעה מהני בלי כונה ולא לאכילה עיי"ש ורא"ה שם כתב דהתנאי לאו משום כונה רק דעי"ז לא יסיח דעתו ומסופק אם תנאי דוקא רק שלא יסיח דעתו וסיים דנראה לו ביותר דתנאי צריך ומשום שלא יסיח דעתו עיי"ש ולהרא"ה נראה דבלא התנאי אף שאומר שלא הסיח דעתו משום דידים עסקניות י"ל שלא הרגיש ולכן התנאי כי אז לא שייך נגע ולאו אדעתיה כמצינו כמה פעמים בענין שחיטה דאמרינן לאו אדעתיה ולא מהני ברי לי ומכ"ש בידים העסקניות ולמ"ש ברש"י משום נגיעה בבשר ודאי מסתבר לומר כן ביותר ועי' בענין לאו אדעתיה בשו"ת צמח צדק סי' ס"ה בדבר שצריך בדיקה עיי"ש ויש יתד גדול לדעת הרא"ה מכמה מקומות:
י״ח
לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים אין צריך נט"י והאוכל צריך נט"י אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל וה"ה לאוכל במגריפה שצריך נט"י. עי' בראב"ד ובכ"מ ובפ"ח מאבות הטומאות הל' ט' כתב רבינו לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נט"י ואין חוששין שמא יגע אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש או על טהרת תרומה גזירה שמא יגע לפי שאין מקפיד עליהן עכ"ל וברש"י חולין ק"ז משום דכהנים זריזין ולרבינו נראה משום חומר תרומה יקפידו בשמירה ביותר ועי' ברש"י במס' חולין דף ב' ע"ב דאיתא שם ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וז"ל ובמוקדשין לכתחילה לא ישחוט ואפי' בסכין ארוכה כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחילה משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל ונראה מדברי רש"י דהחשש שמא יגע הוי חשש רחוק דאם הוי חשש ספק למה רק מדרבנן ניחוש כן ועי' בתוס' שם שלא נראה כן וכמ"ש שם עיי"ש ובכה"ג דעושה בהיכר גדול לאכל במפה דהוי כמו סכין ארוכה שם ויותר מזה ולכן דעת רבינו דאוכל על טהרת הקודש או על טהרת תרומה שקיבל ע"ע לשמרו כמו תרומה וקדשים דהוי השמירה מדאורייתא וכמ"ש ברש"י הנ"ל ועי' במס' פסחים הנ"ל אם הסח הדעת פיסול הגוף וברש"י שם עיי"ש וא"כ שייך גזירה מדרבנן כיון דבתרומה וקדשים אם לאו דזריזין או משום חומר דמקפיד היה לגזור גזרו בזה משום חיוב השמירה דבכלל קבלתם אבל בחולין דלא הוי מטעם חיוב שמירה רק משום סרך תרומה בלבד והוי גזירה לגזירה ואף למ"ש בתוס' ישנים במס' שבת כ"א ע"א בד"ה וא"ת דהיכא דצד אחד קרוב לעשותו לא שייך לומר אין גוזרין גזירה לגזירה ועי' בטו"ז או"ח בסי' רנ"ב ס"ק ז' סי' רנ"ג ס"ק ט"ו וכיו"ב בר"ן במס' ביצה דף כ"ח ע"ב בענין אין מראין סכין לחכם עיי"ש אבל כמ"ש החשש שמא יגע חשש רחוק וכיון כמ"ש בחולין לאו משום שמירה רק משום גזירה אין גוזרין משא"כ באוכל על טהרת הקודש ועל טהרות תרומה דמטעם שמירה שייך גזירה וגם דזה מגדר השמירה מדרבנן לחוש גם על המקרה על המעט אבל לפ"ז צ"ל באוכל מחמת מאכיל ובאוכל במגריפה הוי חשש קרוב ובמגריפה י"ל שאינו בהיכר דדוקא בהיכר יש לומר כמו דאיתא במס' ביצה י"ח מתוך וכו' ע"י דליו זכור הוא עיי"ש ובאוכל ע"י מאכיל הרי נגע הלה: ולכאורה יקשה במלחמה שהתירו בלא נט"י וכמ"ש רבינו בה"ג ולמה לא נאמר שיאכלו במפה דלא הוי טורח כ"כ וראיתי בס' מעשה רוקח שכתב מ"ש בנט"י לאחרונה חייב במחנה והרי אפשר במפה עיי"ש וזה י"ל דילמא באמת מהני וכמ"ש שם אבל בזה יקשה על הראשונים ונ"ל דהנה כמ"ש לעיל דרש"י הקשה על הי"א דס"ל נט"י משום נגיעה בטומאה וא"כ ניחוש שמא נגע באב הטומאה עיי"ש ובס' עצי אלמוגים סי' קנ"ח ס"ק א' כתב ע"ז עם מ"ש בתוס' במס' פסחים י"ט בד"ה שאין שבאותו יום שגזרו על סתם ידים שניות גזרו ג"כ אידים שנגעו בראשון לטומאה שיהיה לו דין שני דמדאורייתא אין ראשון מטמא לאדם שאין מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכתב לפ"ז דלחוש שיגע באב הטומאה אף דידים עסקניות ע"ז יתן לב דיודע טומאתו אבל טומאת ידים מראשון לטומאה שאין פשוט כך י"ל לחוש עיי"ש והנה דעת רבינו כמ"ש לעיל בדעת רבותיו של רש"י דנט"י משום נגיעה בטומאה וא"כ במחנה דשכיח שיגעו במת ובחרב דהוי כחלל וא"כ לא מהני הנט"י כלל ולכן לא גזרו במחנה דהוי גזירה שאי אפשר לקיימו ולטומאה כזאת לא מהני מפה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ברכות פרק ו׳

ב׳
כל הנוטל וכו' ומים אחרונים אין מברכין וכו' מפני הסכנה וכו'. שמעתי מקשים דמאי שנא דמברכין על מעקה אף שהוא מפני הסכנה ושוב ראיתי הערה זאת בספר ברכת אברהם ותומת ישרים הביאו הרב כנה"ג חלק חו"מ ח"ב הגהת הטור אות ג' מסי' ת"ט וז"ל אין מברכין על מצוה שהוא הסרת נזק שלא לגדל כלב רע וכו' ואינו עושה מעשה קיים כדי להמנע מהעבירה כמו עשיית מעקה עכ"ל. ולענ"ד אין צורך לחילוק זה לשלא יגדל כלב רע וסילוק סולם רעוע משום דבשלמא גבי מעקה היא מצות עשה ושייך לברך לא כן שלא יגדל כלב רע ושלא יהיה לו סולם רעוע דהוי מצות לא תעשה דמלא תשים דמים לביתך נפקא ועשה לא הוי והיאך יברך דהתורה אמרה שלא יגדל כלב רע ואינו מגדל, איזו זמן יברך [ו]הוי כשאר מצוות לא תעשה דלא שייך ברכה, ואין לבעל דין לחלוק ולומר דיברך היכא דעבר ועשאו ומסירו דא"כ כל המצוות של לא תעשה יברך עליהם היכא דעבר אלא תעשה ושוב רוצה לקיים ול"ק אלא ממים אחרונים ולזה צריכים אנו לתירוץ. ולענ"ד יש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן דבדרבנן אזלינן בתר טעמא משא"כ בדאורייתא וסמוכות מצאתי לדברי ממה שכתבו התוס' פ' ערבי פסחים דף ק"ח ד"ה אף הן היו באותו הנס יעו"ש.
ה׳
כל הצריך נטילת ידים וכו'. וכתב הראב"ד זה אינו שהרי בעלי קריין טובלין בהם וכו'. וכתב הלח"מ שאין זו השגה דטפי עדיף לפסוק כרבנן וכו' יעו"ש. ודבריו תמוהים דסתם משנה ריש פ"ח דמקואות יעו"ש פסק דמים שאובין מועילים לבעלי קריין וכמ"ש שם רבינו והר"ש יעו"ש וא"כ איך כתב דרבינו פסק דלא כסתם מתני' ומה גם שכן פוסק בפירוש המשנה שם ועיין למרן ב"י סי' פ"ח חלק או"ח ולהפר"ח שם יעו"ש ודוק. או במים שאובים שבקרקע וכו' לא עשה כלום וכו'. ובפי"א דמקואות כתב בין בכלים בין בקרקעות לא טהרו ידיו יעו"ש. ולכאורה קשה דא"כ דבשאובין בכלים לא טהרו ידיו איך פסק פ"ה מביאת מקדש ה"י גבי כיור וז"ל אין מקדשין בתוך הכיור וכו' ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל, וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא וכו', והשתא קשה איך לא תנא מחוללת העבודה דתיפוק ליה משום מים שאובים דאינן כשרים אלא בנטילה והביאו[ני] לזה דברי רש"י בפ"ב דזבחים גבי בעיא מהו לקדש ד"ה מי מערה יעו"ש דנראה מדבריו דבכיור גם כן פסול מים שאובים. ולק"מ דבכיור לא קפדינן אמים שאובים דא"כ מאי בעי בש"ס תיפוק ליה מטעמא דמים שאובים אלא ודאי דלאו עם נטילת ידים שוין דהאי לחוד והאי לחוד והא ראיה דטבילת ידים צריך ארבעים סאה ובפחות לא מהני וכמ"ש רבינו וז"ל ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה וכו' לא עשה כלום אלא דבשאובין אפי' מקוה שלם לא מהני, ואי דינן שוה איך מיבעי בגמ' אי מועיל מתוכו או לא פשיטא דלא דהא בטובל בתוכו מתורת טבילה הוי ובטבילה צריך ארבעים סאה ובכיור לכל המרבה היה בו שיעור נטילה דארבעה כהנים וכמ"ש רבינו במקומו וא"כ מאי קא מיבעיא ליה וסלקא בתיקו אלא ודאי דאינן שוים בדינייהו לאיזה דברים ומ"ש רש"י מי מערה וכו' ר"ל דמי מערה איצטריכא ליה דהוא חידוש דלהטביל בתוך הכיור אינו כ"כ חידוש דמדמינן ליה לדין נט"י ומה התם אסור ה"נ אסור דהא מיהא חזינן בנט"י דאינו מועיל, לא כן במי מערה דמועיל שם הוא חידוש יותר דאינו מועיל כאן. וראיה דרש"י גופיה שם בזבחים דף כ"ב ד"ה בין שאין בהם רביעית הלוג כתב ואע"ג דליכא שיעורא לגבי נט"י לגבי קידוש לא בעינן שיעור וכו' הרי דאינן שוין לדעתו וק"ל.
ט׳
וכל מים וכו'. וכתב מרן משם הרי"ף ויש אומרים מים עכורים שקרובין להיות כטיט הנרוק וכו' ומדברי רבינו נראה שפירוש בתרא עיקר. והלח"מ הקשה דא"כ אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפ"ב דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' במקוה פסולים וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נעלם ממנו דברי התוס' שם ובפ' כל הבשר דף ק"ו יעו"ש שכתבו על מ"ש רש"י ד"ה אפילו לרביעית וכו' בין בכלי בין בקרקע פסולים ותמהו עליו דאינו כן דהגירסא היא בהיפך בקרקע כשרים והא דקאמר הש"ס אי אין פרה שוחה וכו' אפילו למקוה נמי לק"מ דהכא איירי במים עבים ע"י טיט הרבה והתם במים צלולים בלא טיט אלא שהם סרוחים אלו דבריהם ז"ל, והשתא מ"ש רבינו הכא הוא ההיא דפרק כל הבשר דתני מים שנפסלו משתית הבהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים וכאוקימתת התוס' ז"ל דאינן עבים כ"כ אלא מוסרחים ומאוסים עד שאין פרה שוחה ושותה ממנו וזה דייק לשון רבינו שכתב או עכורים ולא כתב מלוכלכים בטיט כלשון טיט הנרוק דש"ס, וכן הרי"ף שהביא מרן כתב ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק ומ"ש בפ"ח דזבחים אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי וכו' איירי בטיט עב מעורב בהם. אלא דבדברי התוס' צל"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס למעוטי מאי אילימא וכו' ומאי קושיא נימא דמיעט מים עכורים שהם מוסרחים ואין בהם טיט כלום ואולי הוה מצי לשינויי הכי. איך שיהיה דברי רבינו מדוייקים כדברי התוס' שוב ראיתי להגהות מיימוני שכתב כן עיי"ש.
י״ב
כלי שאינו מחזיק רביעית וכו'. וכתב מרן פרק כל הבשר אמר רבא וכו'. וקשה לי טובא דאין דין זה יוצא מכאן דרבינו מפרש סוגיא זו למים שניים וכמ"ש הלח"מ דאל"כ קשיא ליה מהך סוגיא למ"ש לעיל הלכה י' ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד, ואפי' למ"ש הלח"מ דלמ"ד קאי לראשונים הא מיהא למסקנא דקאמר ולא היה מוקים לה דוקא בשנים וא"כ איך אייתי מרן הך סוגיא להוציא הך דינא דאין בו רביעית או אינו מחזיק רביעית ומקום דין זה נתבאר לעיל בדברי מרן ה"י יעו"ש.
י״ג
הכל כשרין וכו'. וכתב הר"א והלא וכו'. ועיין מ"ש מרן וכתב כן לאפוקי דלאי נמי שכתב רבינו שמשון ז"ל פליגי ת"ק עם ההיא דחולין ומ"ש בלשון רבינו שמשון כח גברא לאו דוקא דה"ה כח נותן אלא מחמת דבין הכא ובין הכא איירי בגברא חילק בגברא וה"ה בבא מכח שאר בעל חי דיש לחלק ביניהם וראיה דת"ק מכשיר בקוף והא כח גברא דוקא בעינן אלא ודאי דלאו דוקא כח גברא כתב ר"ש, וכ"כ מרן בב"י סי' קנ"ט וז"ל ואע"פ שהרמב"ם פסק כת"ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעינן וצ"ל שהוא מפרש כפירוש קמא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן וכו'. ר"ל כמ"ש בכ"מ ולא פליגי ת"ק עם ההיא דחולין, והוצרכתי לזה לאפוקי מ"ש הב"ח ז"ל על דברי מרן והוצרך להגיה בדברי מרן בפירוש הא' שכתב דצ"ל כפירוש הב' דר"ש ודבריו תמוהים שהוא פשוט כמ"ש.
י״ד
השוקת וכו' ואם היו ידיו קרובות לשפיכת כלי וכו' עלתה לו נטילה. אין לדקדק דנגזור בהיו ידיו קרובות לשפיכת וכו' אטו נותן ידיו בשוקת גופיה כי היכי דגזרו בבת בירתא לעיל דין ט' יעו"ש, דשאני התם דהפיסול הוא מחמת המים וכיון דחזי דטובל בבת בירתא טועה שהמים טובים הם ואתי ליטול בכלי ואינו יודע ההפרש, לא כן כאן דהמים טובים הם והפיסול הוא מפני שצריך כח נותן כבר רואה דבהכי איכא כח נותן ובהכי לא.
ט״ו
מים וכו' ספק נטל וכו'. ועיין מ"ש מרן ומ"ש הלח"מ. ולענ"ד נראה דלדעת רבינו הכי פירושו דרב חסדא אמר אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' ר"ל ואף במקום שהיה ספק אצלי אם לא נטלתי וכו', והוצרך מרן לזה להביא משם ולא מכמה ספיקות דקתני מתני' וה"ה זה וכמ"ש הלח"מ משום דמשם אין ראיה דשאני התם דיש בעולם נטילה אלא הספק הוא אי הוי נטילה מעליא או לא מחמת איזה פיסול לא כן בנסתפק אעיקרא אי נטלו או לא וכמו שמצאנו להמשל"מ ז"ל שדעתו לקיים סברא זאת פ"ד מהלכות בכורות ופ' י"ד מהל' שאר אבות הטומאה יעו"ש ואף שצריך להבין לדעתו כל הספקות דתנו רבנן להקל אי (יתננו) [יתכנו] לפי כלל זה דלכאורה צריך לעיין, מ"מ נמצא דיש סברא זו בעולם משו"ה לא ניחא ליה להוציאו מספיקות דתני מתני' והוא ברור.
ט״ז
מים הראשונים צריך שיגביה וכו'. דרך אגב ראינו מ"ש מרן בשם הרשב"א בסי' קס"ב וז"ל והרשב"א כתב בתשובה שהוא לא כתב (בח) [בשער הקדושה] שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פסק וכו' וליוצאין מן הפרק אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים וההיא דפ"ק דסוטה כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות וכו' וא"ת א"כ נלמוד וכו' לא היא וכו' עכ"ל. והקשה ה"ה יעקב אלבעלי נר"ו חדא במ"ש וליוצאים וכו' אין לחוש וכו' שאותם אין להם שום טומאה וכו' דהן אמת דאותן המים אינן נטמאים מכח הפרק מ"מ כבר נטמאו מכח ידיו וכשחוזרים כבר נטמאו ומטמאין את הידים דהכי תנינן משנה ג' פ"ב דידים נטל את הראשונים ואת השניים חוץ [לפרק] וחזרו ליד טמאה וכתב הר"ש לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרים את הראשונים אלא עד הפרק ולא מאי דיצאו חוצה אין מטהרים וכו' וכ"כ רמב"ם ג"כ שם, וא"כ נמצא דאף דמצד הפרק אינן מתטמאין המים מ"מ מכח הידים גופייהו נטמאו המים דומיא דמ"ש דרב דאמר בפ"ק דסוטה דצריך שיגביה היינו שנטל עד פיצול האצבעות וחיישינן שמא יחזרו וכו', ועוד דלפי מסקנתו שהוא אינו פוסק כרב אלא שצריך עד הזרוע ואינו מצריך הגבהת הידים והיינו טעמא דהפרק דהיינו הזרוע אינו מטמא נמצא דחולק על דברי המתני' דמתני' קרי לראשונים ושניים דחוץ לפרק טמאים ואיהו קרי להו טהורים כיון דפרק גופיה טהור. ולענ"ד נראה לומר דהרשב"א גריס כגירסת רש"י ז"ל שכתב ריש סוטה דף ד' ע"ב וז"ל ותנן נמי הידים וכו' נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאים וכו' ונמצא דוקא היכא דלא באו שניים על הראשונים חוץ לפרק וחזרו טמאים ברם בבאו זה על זה טהורים והשתא כשנטל עד הפרק מסתמא אי הראשונים יצאו חוצה גם השניים יצאו דליכא למיחש כל כי האי דראשונים יצאו ושניים לא ויחזרו הראשונים על הידים דזו חששה רחוקה ולכן אין טעם בזה להצריך הגבהת ידים אך אי היה סברא להגביה היינו משום דבבואם המים בזרוע נטמאים מצד הזרוע עצמו וזה בין דיצאו הראשונים בין השניים נטמאים ועל הרוב השניים יוצאים יותר חוצה כיון דיש מים מקודם שם ושוב כשחוזרים על היד מטמאים את הידים אלא דבזרוע לא גזרו וליכא טומאה מצד עצמו וז"ש הר"ש למאי ניחוש וכו' שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וכיון דבאו זה על זה טהורים אפי' חוץ לפרק, וליוצאים למעלה מן הפרק וכו' כלומר דאפשר דיוצאים השניים ונטמאו מצד הזרוע גופיה אין לחוש וכו', ומתני' דתני דחזרו הראשונים וכו' לגירסת רש"י לא קשיא דמתני' לא חשש אלא דקתני דאי חזרו דינא הכי ולא דיש לחשוש לא כן בההיא דרב דהצריך הגבהת ידים דאיירי בנטל עד פיצול האצבעות דהכי ס"ל משו"ה חשש דיצאו או הראשונים לחוד או השניים לחוד או יעדיפו השניים לירד יותר חוצה מהראשונים ושוב חוזרים ונטמאים מכח הכף גופא ומטמאים את האצבעות דיש לחשוש בזה כך נ"ל בפירוש דבריו ודוק. [נוסף מהשמטות]: וכעת חזרתי על המקרא וחזינא דהן אמת דיתכן מה שכתבתי בפי' דברי הרשב"א ברם הקושיא שהקשה מהר"י אלבעלי הנ"ל לא ידענא מאי קשיא שכבר פי' דבריו מרן שם ואין דרך להקשות כשיש מי שפי' דבריו וגם אצלי התמיה קיימת שלא ראיתי דברי מרן באותן הימים. ומחדש בענין זה ראיתי להר"ש בפ"ב דידים דכתב על דברי רש"י דסוטה דלא דק בפי' המשנה יעו"ש, וכתב עליו הרב חידושי הלכות [מהרש"א] בסוטה דף ד' דבספר ישן ליתיה לדברי רש"י אלו, נראה דכוונתו לומר דרש"י לא כתב כן והוא טעות, וליתא דגירסא זו הביאה בס' התרומות והערוך וכמ"ש הב"י סימן קס"ב אלא דרש"י במהדורא קמא קיצר ולא האריך כמו במהדורא בתרא וכך היה שונה במתניתין וכספר התרומות והערוך. מים הראשונים וכו' והוא שיהיו חמים וכו'. וכתב מרן ופסק רבינו כלישנא בתרא. אין לדקדק דזה סותר למ"ש איהו גופיה לעיל מזה גבי מה שהצריך רבינו למים אחרונים כלי וכתב וז"ל אי נמי י"ל דמשום דמילתא דסכנתא נקט לחומרא וכו', והא הכא ג"כ הוי מילתא דסכנתא, חדא דכאן קאי ר' ינאי כוותיה וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל ועוד דעד כאן לא כתב מרן כן לעיל אלא משום דשם לא הוי כמו כל איכא דאמרי דש"ס דהכי הלכתא אלא אמרי לה והוי שקול ללישנא קמא ולכן נותן טעם לפסוק כאמרי לה משום חומרא דסכנתא. ומה שתירץ מרן בתירוץ ראשון שם הוא בדרך אחר דלישנא קמא לגבי אמרי לה לישנא קמא עיקר וא"כ כאן דהוי לישנא בתרא גמור דהכי הלכתא לא מחמרי משום סכנתא ודוק.
י״ט
ואסור לזלזל וכו' אפי' אין לו מים וכו'. וכתב מרן מעובדא דר' עקיבא וכו'. וקשה דההיא דר"ע לאו דינא הוא אלא מידת חסידות וכמ"ש התוס' שם ומוכרח הוא דוחי בהם אמר רחמנא, וי"ל דמשם למד דכמו דר"ע אף שהיה סכנה בדבר משום חסידות לא רצה לאכול כמו כן לדידן בדליכא סכנה אף שאין לו אלא כדי שתיה נוטל וממה שנשאר מעט שותה והיינו בדאיכא רביעית ויותר מעט וכמו שאכתוב עוד. ועוד י"ל במ"ש רבינו יטול במקצתן וישתה מקצתן במאי איירי אי דאיכא שתי רביעיות ובא' ירחוץ והב' ישתה א"כ מאי האי דקאמר אפי' אין לו אלא לשתות ואי דאיכא רביעית אחת מאי אהני הנטילה דהו"ל כמאן דליתיה ונראה דאיירי בדאיכא יותר מרביעית ולא די לו הנותר מנטילה לשתות ואפ"ה יטול ועובדא דר"ע שלא נטל ידיו עד שהביאו לו עוד מים משום דלא היה לו שיעור נטילה וזהו שאמר לו ר' יהושע הגרסי לשתיה אין לך לנטילה את בעי כלומר דלא היה לו שיעור נטילה ולכן המתין שיביא לו עוד מים והביא לו ונטל ועיין בקול בן לוי מ"ש בזה דליתא ע"פ דברינו.
כ׳
לא יפסיק ביניהם. כתבו הגהות מיימוני וז"ל אמנם בירושלמי משמע דקאי אמים ראשונים וברכת המוציא דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנט"י אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי קאי אנטילה אחרונה כבר עברה הסעודה וכו' עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה ומ"ש אין השטן מקטרג ר"ל שלא ידבר סרה לפני ה' על אותה סעודה וכמ"ש בבראשית רבה שהשטן קטרג לפני ה' על סעודה שעשה אברהם אבינו ע"ה ביום הגמל את יצחק. אך הנוסח שהביא הטור או"ח סימן קס"ו משם הירושלמי משתמע יפה דקאי אמים ראשונים וז"ל התוכף וכו' אינו ניזוק בכל אותה סעודה יעו"ש. ושוב אחר זמן רב ראיתי בדברים רבה סדר ואתחנן דנראה דקאי למים ראשונים ג"כ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות ברכות פרק ו׳

ב׳
מברך תחלה כו'. עיין ברכות ד' ס' ע"ב ופסחים דף ז' ע"ב ע"ש:
ה׳
כל הצריך כו'. עיין בהשגות עיין ברכות דף כ"ב ע"ב ועיין מקוואות פ"ח משנה א' ע"ש:
ז׳
כיצד מים שנשתנו כו'. עיין סוטה דף ט"ו ע"ב מה מים שלא נשתנו ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' פ"א פ"ט הל' י"ג דאין פוסל שינוי במים ועיין מה שכ' רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"ה ע"ש וצ"ל דרבעית חמור כמו הך דזבחים דף כ"ב ע"ש וזה ר"ל הך דחולין דף ק"ז ע"א קפדיתו אחזותא ועיין בירושלמי שבת פ"ח גבי מים שלקלק הכלב ועיין בהך דברכות דף נ' ע"ב גבי יין וכן נ"מ ג"כ לשכר דגבי מקוה דין מים עליו עיין עירובין ד' כ"ט ע"ב ע"ש מהו לנט"י ועיין רש"י פסחים דף ל"ד ע"ב גבי אמת המים שבעזרה ועיין שבת דף קמ"ד ע"ב גבי תרדין ובירושלמי פ"י דתרומות גבי מי כבשים ובתוס' יומא ד' ס"ד ע"א דאין בעל מום במים הניסכים ע"ש:
י״ג
כל כשרים ליתן כו'. עיין בהשגות ועיין במעילה ד' כ"א ע"א גבי זיעת המעטן דהוה מעשה ר"ל אפי' לרבי יהודה דס"ל בפ"ג דמכשירין דלא די דשמח לבד אלא שצריך מעשה מ"מ זה מקרי מעשה וכן ס"ל בפרה פ"ב משנה ד' ע"ש ועי' ירושלמי דמאי פ"ו דזה הוה רק דרבנן ועיין מש"כ הבעל המאור ז"ל בסוכה ד' י"ג ע"א דאגד בידי שמים הוה גדר עשיה ע"ש וע"ש בתוס' ד' י"ג ע"א ובתוס' מעילה שם. ועיין סנהדרין ד' קי"ב ע"א גבי הודחו מאליהן ועיין ערכין ד' כ' ע"א גבי אמדוהו מאליהן ע"ש ובאמת נ"ל דזה ר"ל הך דנזיר דף מ' ע"א גבי ותגלחתם מצוה פשיטא כו' ר"ל כך דזהו קמ"ל דלא נימא דהמצוה רק העברת השער וא"כ אף בסם נמי דהוא אינו מעבר השער בידים ע"י מעשה רק הסם מעבר וכמבואר בקדושין דף כ"א ע"ב למעוטי סם ע"ש קמ"ל דבעי שיגלח ולא די בסם ועיין בנזיר שם דף ס"א גבי הך דבעי רמי ב"ח ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהל' א"ב פ' י"ו ה' י"א דאין לוקין על משקה כוס עיקרין ועיין בהך דמנחות ד' נ"ו ע"ב ועיין בסוטה ד' מ"ח ע"ב גבי אבני אפוד דצריך לכתוב עליהם בתחלה בדיו ועיין במכות ד' כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא וצ"ל דגבי קרחה יש ב' דברים אחד שלא יקריח והשני שלא יהיה מקורח ונ"מ דאי על חבירו אם קרחו בנשא פטור ועיין בתוספתא פ"ג דמכות ועיין בגיטין ד' כ' ע"ב ע"ש. וגם י"ל דמיירי שהוא מושיט לידיו והוה כמסייע עיין יומא ד' מ"ג ע"א ועיין גיטין ד' ע"ח ע"א ומכות ד' כ' ע"ב ותוס' כתובות ד' ל' ע"ב ע"ש:
ט״ו
מים שנסתלק כו'. עיין בהשגות ועיין ע"ז ד' ל"ז ע"ב גבי הך דר"י ועיין בירושלמי שבועות פ"ב ה"א ועיין תוס' כתובות ד' כ"ז ע"א ופסחים ד' י' ע"א ועיין תוס' עירובין ד' ל"ו ע"א מה דמחלק בין דאורייתא לדרבנן ע"ש:
י״ח
לט אדם את כו'. עיין בהשגות ועיין בירושלמי פ"ח דברכות מה דאמר שם נט"י לחולין ואין נט"י לתרומה ר"ל כה"ג דגבי תרומה סגי במפה אך רבינו ז"ל ס"ל דזה תליא בהך דאביי ורבא בחולין ד' ק"ו ע"א אם משום סרך תרומה או משום הך דר"א בן ערך דאי משום תרומה די במפה דלא עדיף מתרומה. ועיין בספרי פ' קרח פסקא קי"ו נמצא למדין דנט"י מה"ת ועיין רש"י נדה ד' מ"ג ע"א ועמ"ש בפ"ח מה' אה"ט ה"ט ע"ש: וה"ה לאוכל במגריפה כו'. עיין חגיגה ד' כ"ד ע"ב ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות ברכות פרק ו׳

ב׳
ומים אחרונים אין מברכין עליהן. והראב"ד ז"ל בהשגות עשה פשרה ואמר כשיאכל תבשיל ודבר שהוא מזהם את הידים יברך מפני שהידים מזוהמות פסולות לברכה וכדנפקא לן מקרא דוהייתם קדושים אבל כשיאכל דבר יבש כגון פת שאז אין איסור מחמת הזיהום כלל אלא הכא נקיות משום מלח סדומית וזהו שאמר כלומר משום רפואה דמלח סדומית שהיא סכנה:
ג׳
כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה. זו היא הגירסא במקצת ספרי רבינו ז"ל וראיתי ספרים אחרים שכתוב בהן כל המלח צריך נטילת ידים וכו' וכך היה גורס בדבריו בעל מגדל עוז ובספר אחר ישן נמצא גירסא אחרת אכל המלח צריך נטילת ידים ונראה שכך היה גורס בדבריו הראב"ד ז"ל ומפני כך כתב בהשגות ואמר עשה זה כנגד מה שאמרו בגמרא כייל מיכל מאי וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון כלומר שפירש לשון כייל מיכל לשון אכילה ואין פירושו כך אלא לשון מדידה. ובודאי שאין לגירסא זו בדברי רבינו ז"ל עיקר ועיקר הגירסא כל המלח צריך וכו' או מלח שטבעו וכו' כלומר אע"פ שבזמן הזה אין לנו לחוש למלח סדומית מכל מקום נחוש למלח שטבעו כסדומית:
ד׳
וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית וכו'. פרק שני דזבחים (דף כ"ב) אר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור [למי] רביעית אינו משלים ואמרו בגמרא למעוטי נתן סאה ונטל סאה. וכתב רבינו ז"ל דין נטל סאה בפרק י"א מהלכות מקואות וכאן כתב סתם כל המשלים למי מקוה משלים למי רביעית מפני שלא מיעטו בגמרא אלא ההיא דנתן סאה ונטל סאה וכבר כתבה בפרק ששה עשר מהלכות מקואות ובכל השאר שוים ולזה סתם כאן משום שסמך על מה שכתב שם בפרק י"א מהלכות מקוואות גבי נתן סאה ונטל סאה. או אפשר כל הדברים שוים לענין נט"י לחולין וההיא דנתן סאה וכו' לענין תרומה איתמר דאינו משלים נתן סאה ונטל סאה אבל לענין חולין משלים ומפני כן כתב רבינו ז"ל בפרק י"א מהלכות מקוואות דאיירי לענין תרומה:
ה׳
כל הצריך נטילת ידים וכו'. כתב הראב״ד ז״ל בהשגות זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהם אע״פ שהם שאובים וכו' ביאור דבריו דכיון דהך טבילת ידים הוי מדרבנן לא עדיף מטבילה שתיקנו לבעל קרי לדברי תורה שהיא מדרבנן ולא בעינן מ' סאה כדאמרו בגמרא פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ב:) דפליגי שם בברייתא רבי יהודה ורבנן רבי יהודה אומר מ' סאה מכל מקום ופליגי שם בגמרא חד אמר דלא אמר רבי יהודה כן אלא בקרקע אבל לא בכלים ומכל מקום אתי לרבויי מים שאובים וחד אמר דהאי דקאמר רבי יהודה הוי אפילו בכלים ונראה שהראב״ד פסק כמ״ד דמכל מקום אתי לרבויי מים שאובים ומפני כך כתב אם יש בהם מים ארבעים סאה בקרקע כלומר ולא בכלים זאת נראה כוונתו ז״ל. ומכל מקום קשה מה שהשיג על רבינו ז״ל כיון דרבנן פליגי על זה דר״י סתם ומשמע דסברי דלא סגי במים שאובים וטפי עדיף לפסוק כרבנן. ואולי רצה לפסוק כוותיה מדאמוראי פי' בגמרא דברי רבי יהודה ושקלו וטרו אליביה ומ״מ אין זו השגה על דברי רבינו ז״ל:
ט׳
וכל מים וכו' או עכורים. נראה שמפרש כפירוש בתרא דהרי"ף ז"ל דהיינו טיט הנירוק וא"ת אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפרק שני דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפילו במקוה פסולים. וי"ל דהיינו דוקא למקוה לטבילת טומאה אבל לענין טבילת ידים הקלו כמו שכתב רש"י ז"ל חולין (דף ק"ז) גבי אי בזיע דוולא בכונס משקה דאע"ג דלענין חיבור מקואות בעינן כשפופרת הנוד הכא הקלו: חמי טבריא במקומן וכו'. הוא לענין הראשונים בלבד כדי לחלק מחמי טבריא לחמי האור דאע״ג דחמי האור כשרים לראשונים חמי טבריא פסולים מפני שהם מרים ואינן ראויים לשתיה אבל אין לפוסלם לחמי טבריא לאחרונים בשביל כך אלא טעם האחרונים הוא משום שהם חמין והחמין שהיד סולדת בהן הם פסולים לאחרונים כמו שמבואר בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו ק"ז) וכתבו רבינו ז״ל לקמן בפרק זה וחמי טבריא ודאי שהיד סולדת בהן שהרי מבשל בהם בשבת הוא חייב מכת מרדות שעובר על איסור דרבנן כמו שנתבאר בהלכות שבת זה נראה לי ברור בדברי רבינו ז״ל, ועם זה נסתלקה הקושיא והתימה שתמה הרב הגדול מהררי״ק ז״ל בא״ח בסימן קפ״א דמאין לו לרבינו ז״ל לפסול מים אחרונים מפני שאין ראויים לשתיית בהמה דודאי אין דעתו של רבינו ז״ל לפוסלם בשביל כך דא״כ לא היה כותב פיסול זה גבי חמי טבריא בדוקא היה לו לכתוב כן גבי וכל מים שנפסלו משתיית הכלב וכו' אלא ודאי טעמו כמו שכתבתי. ופירוש דבריו כך חמי טבריא כשהן במקומן אז מטבילין בהן לשם ראשונים אע״פ שלמים אחרונים לא מהני כלל אבל אם נטל וכו' אז לא ראשונים ולא אחרונים אין נוטלין וטעם הראשונים מפני שאין ראויים לשתיית בהמה וכו'. ומה מאד תמהתי על מה שתירץ הוא ז״ל דלמים שניים קרי אחרונים דבחולין אין צריך שניים כלל לדעת רבינו ואם כוונתו לומר כשבא לחלק הרביעית לשנים וליתן מעט מעט שאותם המים שנוטל בפעם שניה אין נוטלין אכתי קשה למה כתב רבינו ז״ל דין זה גבי חמי טבריא בדוקא בכל הדינים ששייכים במים הראשונים היל״ל דאותם שייכי במים שניים כשנותן שתי פעמים על ידיו מרביעית אחת גבי חולין והיה לו לכתוב כמו שכתב גבי תרומה בפרק י״א מהלכות מקואות שכל הדינים הנוהגים במים הראשונים הם במים שניים ונתן כלל לכל הדינים אלא ודאי עיקרן של דברים כמו שכתבתי:
י׳
נוטלין ארבעה או חמשה וכו'. ממה שכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים נראה שהוא סובר דמה שאמרו במשנה נוטלין לאחד אף לשנים וכו' היינו במים שניים דוקא מפני שכבר נטהרו הידים מחמת הראשונים. ונראה מדבריו שם שהוא מפרש מה שאמרו בגמרא בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) שאני התם דקא אתו משיירי טהרה שאין פירושו כפירוש רש״י ז״ל אלא הפירוש כפי דעתו הוא דאתו משארית מים אחרים שנטהרו הידים בהם כלומר שכבר נטהרו הידים במים הראשונים. כך נראה מדבריו שם וכאן אזיל לטעמיה שכתב שיהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד. וקשה לפירושו חדא דשם במשנה כדפליג בסיפא בין ראשונים לשניים שאמרו שם מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים אמאי לא מפליג ברישא דהיינו דוקא בשניים אבל לא בראשונים ומדפליג בסיפא ולא ברישא משמע דרישא בכל גוונא הוי בין לראשונים בין לשניים. ועוד קשה דבפרק שני דגיטין (דף ט"ו:) איבעיא לן ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין ואמרו שם אילימא דקא משו בי תרי מרביעית והתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד אפילו לשנים וכו' והשתא לדעת רבינו ז״ל מאי מקשה דלימא מתניתין במים שניים דוקא כמו שאנו אומרים לפי האמת והיינו דאיבעיא ליה למקשה אי מתניתין בשניים דוקא אבל בראשונים לא או דילמא אפילו לראשונים דמתניתין סתמא מיתניא וכדסבירא לי' מ״ד אשיעורא לא קפדינן בפרק כל הבשר. ונראה לתרץ לזה לדעת רבינו ז״ל דודאי הך סוגיא דגיטין משמע ליה דמתניתין סתמא מיתניא ולכך פריך מההיא מתניתין אבל כיון דבפרק כל הבשר אמרו דדוקא במים שניים דוקא פסקינן כסוגיא דפרק כל הבשר דהוי מקום סוגיא במקומה ועוד דהוי מסקנא דגמרא דקאמר התם ולא היא שאני התם וכו':
י״א
וכלים שנשברו וכו'. מה שלא הזכיר רבינו ז״ל כונס משקה כתב הרב מוהררי״ק ז״ל בסי' קנ״ט מפני שסובר דרבא אורחא דמילתא נקט וכו' והוא הדין לשאר הכלים כל אחד ואחד לפי שיעורו. וקשה דדין זה ג״כ הוזכר בסוף פרק המצניע (שבת דף צ"ה) גבי קידוש מי חטאת וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות פרה אדומה ושם כתב כלי חרס שניקב בכונס משקה אין ממלאים וכו' ולמה לא פי' שם כל כלי וכלי כפי שיעור טהרתו כמו שפירש כאן אלא שהזכיר כונס משקה בדוקא דמשמע דשיעור אחד לכל הכלים:
י״ב
כלי שאינו מחזיק רביעית. מימרא דרבא בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) ומשמע דהא מחזיק רביעית [אע״ג דאין בו] נוטלין לידים. ובגמרא הקשו מהך מימרא דרבא אמימרא אחרת דקאמר כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. ותירצו שם הא לאחד הא לשנים. ונראה דהיינו דוקא לשנים לדעת רבינו ז״ל דאז נוטלין לידים לשניים מרביעית אחת אבל בראשונים אין נוטלין אלא ברביעית שלם כמ״ש. או אפשר דמימרא דרבא אפילו בראשונים וכדאסיקו בגמרא ולא היא וכו' דחו הא ולא הוי הך דינא אלא דוקא בשניים:
ט״ז
(טו-טז) ספק נטל ידיו וכו'. כתב מוהררי״ק ז״ל בסימן ק״ס דיצא לו לרבינו כן מהא דאמרו בפרק במה אשה (שבת דף ס"ב:) לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ולאו מילתא היא דאמר רבא וכו' וקשה דאם הוא מפרש משא ולא משא שרוצה לומר שאינו יודע אם נטל או לא נטל איך דוחה אותו בגמרא מהא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא וכו' בשלמא לפירש״י ז״ל דפירש דלא נטל מים כל הצורך אתי שפיר דדחי ליה מדרב חסדא אבל לפי' זה דהוא ספק נטל או לא נטל רב חסדא לא אמר הפך זה אלא כשהוא נוטל צריך שיטול בשפע אבל כשנסתפק לו אם נטל אין בכך כלום. ואולי דעתו לומר דדחי ליה מדרב חסדא דכי היכי דרב חסדא היה נוטל יותר מן הדין שהוא רביעית והיו נותנין לו טובה הרבה כל אדם אף ע״פ שמן הדין אין לו ליטול ראוי לו ליטול כדי שיתנו לו טובה הרבה דכל מאן דעביד לפנים משורת הדין בנט״י משלמים לו ואין זה מספיק. אלא נראה דנפקא ליה לרבינו הא ממאי דהזכירו במסכת ידים כמה ספקות בידים לטהר וסובר רבינו ז״ל דה״ה בהך ספיקא: ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח וכו'. הראב"ד ז"ל בהשגות נתן טעם אחר ואמר שאם יגביה ידיו יפלו המים של הזוהמא היכא שלא הגיע תחלה והוא טעם נכון:
י״ח
לט אדם ידיו (ר"ל כורך את ידיו) במפה וכו'. בסימן קס"ג ביאר הרב ב"י טעמו וטעם ההשגות. וא"ת מאי שנא הכא דלא חייש לשמא יגע גבי חולין וגבי אוכל במגריפה צריך שיטול הא התם אינו נוגע וי"ל דמ"מ קרוב ליגע יותר וכן באוכל מחמת מאכיל קרוב ליגע יותר אבל כיון שידיו מעוטפות במפה הוא דבר קשה שיסיר המפה מידיו ויגע:
י״ט
אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה וכו'. יצא לו לרבינו ז"ל מההוא מעשה דר"ע (עירובין דף כ"א:) ששפך לו השומר מקצתן של המים ולא רצה לאכול עד שהביאו לו מים ליטול ידיו. וא"ת מ"מ איך נלמוד שכשהוא במקום אחד ואין לו מים אלא כדי שתייה שיטול מקצת וישתה מקצת דילמא שאני התם שהיה יכול להביא לו מים. וי"ל דמ"מ היה סכנת דרכו דאם היה פוגע בו השומר היה אומר לו לחתור בית האסורין הוא צריך כיון שהוא חוזר להביא לו מים יותר אחר ששפכן ומכל מקום אפילו שהיה סכנה לא חשש ר"ע ג"כ נמי נלמוד שמי שאין לו אלא כדי שתייה שיטול מעט וישתה מעט:
נחלת הכלל · ToratEmet

קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ו׳

ג׳
הנ"י לפירות ה"ז מגסי הרוח. וכתב הלבוש א"ח סימן קנ"ח דה"ט משום דתרומת פירות אינו כ"א מדרבנן ואף בזיתים וענבים עיקר חיובם מה"ת אינו אלא ביין ושמן היוצאין מהם. ה"ז דבר חדש ועיין מ"ש בשלום ירושלים פ"ב דחגיגה דף ז':
ה׳
כל כו'. עיין השגת הראב"ד ועיין מ"ש לעיל בפ"ד הלכה ח' מהלכות ק"ש:
ז׳
מים שנשתנו מראיתן. כתב הב"י בסי' ק"ס בשם הרא"ה דטעמא דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתברא משום דכתיב מים יתירא ומהכא דייקינן דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו ועיין ברכי יוסף שהקשה ע"ז מהא דאמרינן בזבחים כ"ב אמר ר"י אמר ר"ל מי מקוה כשירין למי כיור וכ"פ רבינו בפ"ח מביאת מקדש כל המימות כשירים לקידוש ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כמים הכשירים לטבילה אלמא מי כיור ומי מקוה כהדדי נינהו ותנן פ"ז דמקואות הדיח בו סלי זיתים וענבים ושינו מראיו כשר ותו תנן התם דאין מי צבע פוסלין את המקוה ושינוי מראה דפוסל במקוה היינו אם נפל בו יין וכיוצא דנשתנו מחמת משקה אחר שנפל לתוכו כמ"ש רבינו ספ"ו דמקואות וכיון דמי כיור כמי מקוה הרי משכחת במי כיור שינוי מראה ולא פסיל כנפלו בו מי צבע וכיוצא דוגמתו דכשר בטבילה ואיך פסק הרא"ה ותני במי כיור דכתיב מים יתירא דבעיא מים כהוייתן שלא ישתנו צורתן דהרי זמנין דמשכחת במי כיור דנשתנו צורתן ולא הוייתן וע"ש שכתב דהרא"ה חולק בזה עם הרמב"ם וסובר דמי כיור חמורים ממקוה ובכל שינוי מפסלי וחיליה דידיה מהא דאמרינן בסוטה דף ט"ו אמר רבא כלי שנתאכמו פניו פסול מה מים שלא נשתנו כו' ע"ש. ולפ"ז יש כאן מחלוקת לשיטת הרא"ה פוסל בנט"י שינוי מראה הכשירה במקוה ולשיטת רבינו אינו פוסל כ"א מה שפוסל במקוה וקשה ע"ז הא רבינו פסק שינוי מחמת מקומן פסול ואמאי הא במקוה לא פסל שינוי מחמת מקומן אלא צ"ל דגם דעת רבינו מסכמת עם דעת הרא"ה ושם לא כתב אלא דין דאורייתא ורבנן החמירו במי כיור כמו שכתב התוספות במסכת סוטה שם ובס"ד אכתוב בזה בפ"ה מהלכות ביאת מקדש:
ח׳
או ששרה בהם פתו. אם ראובן שרה פתו במים של שמעון אתינן לפלוגתא אם אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני שהוא ע"י כוונה כ"כ ברכי יוסף בשם מהר"א נחום בתשובה ואפשר דבדבר דרבנן יש לסמוך להקל: חדשים לא פסלן. ואם יש בכלים עפרורית וקסמין אף שהן חדשים פסולין וה"ה אם בדק הכלים במים לראות אם שלמים הם או שבורין פסולים וגם מים שנתנום בכלים חדשים שרוצה להכניס בהם יין או שמן לקיום כדי שישאבו מים שאז לא ישאבו יין ושמן פסולים. שו"ת בית דוד סי' תק"ל הביאו ברכי יוסף שם:
י׳
כדי רביעית לכ"א ואחד. עיין כ"מ דהא דתנן מי רביעית נותני לידיה לאחד אף לשנים מיירי דוקא במים שניים אבל מים ראשונים לכ"ע בעינן רביעית לכ"א ואחד וקשה לפי שיטת רבינו הא דאמרינן במסכת נזיר דף ל"ח והאיכא הא דתנן מי רביעית ומשני בפלוגתא לא קא מיירי ופירש"י שם דהא פליג ר"י בלבד שלא יפחות לאחרון דלשנים בעינן רביעית לכ"א ואחד וכוונתו דאי הוי תני נט"י הוי צריך להאריך אם לאחד או לשנים. ולפ"ד רבינו עדיין קשה אמאי לא תני נטילה ראשונה לכ"ע בעינן רביעית לכ"א ואחד ויש ליישב דרבינו מפרש הא דאמרינן שם בפלוגתא לא קמיירי קאי אפלוגתא דר"מ ור"י אם ידים טהורות לחצאין וכדאמרינן במסכת גיטין אלא דקמשי פלגא פלגא דידיה והוי צריך להאריך דלא בעי רביעית בפעם אחת ומש"ה לא תני לה ודו"ק היטב:
י״ג
והקוף נוטל לידים. עיין השגת הראב"ד וכ"מ. ונראה דמודה רבינו גבי שחיטה דפסול שחיטת קוף כמ"ש הרא"ש בפ"ב דחולין אבל נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כאילו מונחת על הקורה ולא קרינן ביה וזבחת כו' ובלא כוונת שום דבר א"א מדכתיב וזבחת דהוי כמו ועשית וצריך לכוין לשום דבר מעשה ובע"א לא מקרי כח גברא עכ"ל. וכ"מ בלשון רבינו פ"ב מהלכות שחיטה הלכה י"ב שכתב וזבחת עד שיהיה זובח אדם אע"פ שאין מתכוין לשחיטה ובל"מ נתקשה בדבריו שם. ולפ"ד כוונתו עד שיהיה זובח אדם דהיינו שהיה כוונת אדם בדבר הגורם זביחה מיהת וכמ"ש הרא"ש ובא למעט שחיטת קוף ובמ"א סימן קנ"ט כתב לחלק בין דאורייתא לדרבנן ליישב דברי רמ"א ביו"ד סימן ב' וא"צ לזה וק"ל:
ט״ו
מים כו'. עיין כ"מ שכתב ואע"ג דאמרינן בפרק אין מעמידין דף ל"ז ע"ב כי אתא לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו כצ"ל:
ט״ז
בין בחמי האור. עיין כ"מ שכתב דהר"מ פסק כל"ב ונראה דלטעמיה אזיל כמ"ש בהלכה ז' דס"ל דמי כיור דומין למי מקוה מה"ת משא"כ לשיטת הרא"ה דמי כיור בעינן מים שלא נשתנו כלל ובהוייתן יהיו מדכתיב מים יתירא ונט"י דמי למי כיור וא"כ מי כיור ודאי דפסולין אם הם חמי האור דנשתנו מהוייתן וא"כ גם לנט"י פסולים ול"ק ול"ב מחולקים בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ברכות פרק ו׳

ט״ו
בכסף משנה. כתב הראב"ד כו' דאמרינן בפרק כו'. נ"ב אין מעמידין לענין ספק טומאה ברשות הרבים כצ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ברכות פרק ו׳

כ׳
צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא, וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח"כ מברך ותכף לנטילת ידים ברכת המזון לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור עד שיברך ברכת המזון. הנה בגמ' נ"ב ע"ב אמרי ב"ה לב"ש ד"א תכף לנט"י סעודה, ולכן עדיפא למזוג הכוס תחלה ואח"כ נט"י, והרמב"ם השמיט הלכה זו וכן השמיטו הרי"ף, והטור בסי' קס"ו כתב בשם רבינו יואל שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא כיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול לא חשיב היסח הדעת וההיא דתכף לנטילה ברכה מפרש לה על מים אחרונים וכן פירש הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל, וכתב הב"ח בטעמא דדחו הראשונים ברייתא זו מהלכה משום דבדף מ"ב ע"א אמר רב דשלש תכיפות הן וחשיב תכף לנט"י ברכה דמפרשי לה לענין מים אחרונים וברהמ"ז וכיון דלא חשיב רב נמי הא דתכף לנט"י סעודה מוכח דלית לן הך תכף לנט"י סעודה, ואף דבתוס' תי' דמשום דשנוי במשנה לא חש למתני לא ניחא להו בהאי תירוצא. והט"ז שם חילק בין דין תיכף לנט"י ברכה ובין תיכף לנט"י סעודה דלענין הפסק ולישב בטל אמרי' דיש איסור לעשות כן במים אחרונים דומיא דשאר תכיפות דחשיב שם תכף לסמיכה שחיטה ותכף לגאולה תפלה דבאלו יש איסור אפילו בלא עשה שום מעשה ויושב בטל משא"כ בתכיפות דנט"י לסעודה אין איסור ביושב בטל אלא בעושה מעשה בינתיים וכמש"ה התוס' בפ' ע"פ, דדוקא מעשה רבה כגון מזיגת הכוס דצריך דקדוק הוי הפסק, ורבינו יואל דמתיר בהפסק בין נטילה להמוציא לא התיר אלא ליישב בטל אבל פשיטא דלא התיר לעשות איזה מעשה בינתיים, והנה לפי ד' הט"ז לא יתיישבו ד' הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דתיכף לנט"י סעודה, ואף דהביא הרי"ף הא דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים הא בודאי ליכא למילף מינה דהא לב"ה איכא טעמא אחרינא משום דמותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ואיכא למיחש שיטמא הכוס את הידים, איברא דאפשר לומר דעכשיו שאין אנו נוהגין דיני טומאה וטהרה א"כ לאו טעמא הוא משום טומאה, וכיון דהרי"ף מפרש למתני' דהאי מוזגין את הכוס הוא כוס של קידוש ודלא כפיר"ת בפסחים ק"ו ע"ב דבחול מיירי א"כ ממילא שמעינן דתכף לנט"י סעודה, בכ"ז קשה דלא היה לו להשמיט הטעם דמפורש בברייתא דהא אנן לא נדע מעצמנו טעמא ונ"מ לשאר עסקים דאסור להפסיק בהם בין נט"י לסעודה, ועוד דהרמב"ם העמיד רק סדר הדברים בסעודה ולא הודיענו שום מחלוקת בזה ומסדר הדברים אנו למדין דמוזגין את הכוס ואח"כ נט"י אבל מנ"ל למילף מזה דתכף לנט"י סעודה ולכן דעת הרמב"ם בודאי לא יתיישב לפי דרכו של הט"ז. ולכן נראה דהנכון כדברי הב"ח דבכונה השמיטו הרי"ף והרמב"ם האי דינא וס"ל כד' רבינו יואל שכתב שאין צריך ליזהר להפסיק בין נטילה להמוציא, ובאמת דעיקר חידושו של הט"ז דבדין תכף לנטילה ברכה הוי הפסק אף היכי דיושב בטל לא נזכר כלל מזה ברמב"ם דאסור לישב בטל אחר מים אחרונים דהרמב"ם כתב ותכף לנט"י ברהמ"ז לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים מוכח מדבריו דלא כד' הט"ז דאסור להפסיק דוקא בדבר אחר כאכילה ושתיה עד שיברך ברהמ"ז ועיקר טעמא דהתם מפני שנתחייב לברך אסור לעשות מעשה אחר עד שיברך, וכן כתב הכ"מ דדוקא באכילה ושתיה אסור להפסיק ע"ש, (ובטעמא דגבי סילק פסק הרמב"ם בפ"ד הל' ז' דאסור רק לשתות בלא ברכה והכא אסור לגמרי אפי' בברכה נראה משום דשם לא הסיח אלא מסעודה ולא קבל עליו לברך ברהמ"ז ואם היו מביאין פירות היה אוכל אבל כיון שנטל ידיו כבר הפסיק לגמרי ונתחייב לברך) אמנם צריך ליישב לפי"ז למה דחו מהלכה סתם ברייתא דתכף לנט"י סעודה. והנראה ליישב דהרמב"ם מפרש דהא דאמרי ב"ה תיכף לנט"י סעודה אין פירושו דזהו עיקר דינא והיינו דדינא הכי דתיכף לנט"י סעודה ולכן אסור למזוג הכוס בין נטילה לברכה, אלא דפירושו תיכף לנט"י סעודה היינו דלדידן נמצא דתיכף לנט"י סעודה, והוא דמעיקר הדין תלוי בהיסח דעתו ואם יהיה בזה היסח הדעת אסור ובלא היסח הדעת לא חשיב הפסק ומותר, ואמרו ב"ה לב"ש דההנהגה דידן דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים עדיפא טפי דהוי תכף לנטילה סעודה וליכא למיחש משום היסח הדעת וזהו מה דאמרי אפ"ה הא עדיפא טפי והיינו דלאו דינא קאמרי אלא דלדבריהם עדיפי טפי. וביותר מוכח כן לשיטת הרמב"ם בפ"ז מה' אבות הטומאות ה"ב דכתב דמשקין טמאין אינן מטמאין את הכלים אלא שיהיו אותן משקין טמאין מחמת אב הטומאה דאורייתא או דרבנן, אבל משקין הבאין מחמת טומאת ידים אין מטמאין כלים, והראב"ד שם השיג ע"ז מסוגיא דידן דאמרי' גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס, עכ"פ לשיטת הרמב"ם דלב"ה משקין הבאים מחמת ידים אין מטמאין כלי נמצא דלדעת ב"ה ליכא חששת ב"ש כלל וא"כ מאי אמרי להו לדידכו דאמריתו אסור מ"מ הא עדיפא טפי דמה שייך לומר הא עדיפא כיון דסברי דמדין אסור להפסיק בין נט"י לסעודה, דבשלמא אי מודו לב"ש בהא דמשקין מטמאין כלי א"כ בדרך ב"ה נמי איכא חששא שיטמאו הידים את הכלי ושייך לומר בזה דהא עדיפא אבל אי לצד ב"ה אין טענה כלל ובהא איכא איסורא מה שייך לומר הא עדיפא, ואין לומר דגם בזה אמרו ב"ה לטעמייהו דב"ש וכמש"כ הכ"מ [בשם] מהר"י קורקוס דא"כ כי היכי דאמרי ב"ה לדידכו דאמריתו אסור להשתמש כו' הו"ל למימר נמי ודאמריתו משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי, וע"כ דבאמת ב"ה לית להו כלל דינא דב"ש לענין זה רק בהא דאסור אמרי להו אפי' אי חיישינן דבזה שייך להחמיר ולחוש משום נצוצות אף דב"ה לא חיישי מ"מ הא עדיפא, וא"כ לשון הא עדיפא לא שייך אלא אם נימא דפירושו דהנהגה שלנו נכונה יותר דבהא דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים עדיפא טפי דיהיה בזה תכף לנטילה סעודה ולא נצטרך לשמור מהיסח הדעת, אבל רק עדיפות איכא בזה ואין איסור בזה דבאמת לא אמרינן תכף לנט"י סעודה מן הדין מדלא חשיב לה בהדי ג' תכיפות. ולמש"כ נראה דבאמת מוכח מהסוגיא כשיטת הרמב"ם בהל' אבות הטומאות דמשקין הבאין מחמת ידים אין מטמאין כלי דאי כשיטת הראב"ד והראשונים דסברי דמשקין מחמת ידים מטמאין כלי אליבא דכו"ע א"כ יקשה טובא אמאי אמרי ב"ה הכי עדיפא טפי דמאי עדיפותא דהא משום דין תיכף לנט"י סעודה באמת לא אמרינן דאם סח והפסיק נתבטל הנטילת ידים אלא דאמרינן דאסור להפסיק בינתיים שמא יסיח דעתו וא"כ גם לב"ה איכא חששא דשמא יטמאו הידים את הכוס, ואם ניישב משום דלענין אכילת חולין בטהרה אין עליו איסור אבל לאכול בלא נט"י איכא איסורא א"כ הדר יקשה דלמה אמרו הא עדיפא יאמרו דאסור למזוג הכוס אחר הנטילה, וע"כ מוכח דאין הכונה תיכף לנט"י סעודה דהוא דין וחיוב אלא דקאמרי טעמא דהנהגה דידן עדיפא טפי דהוי תיכף לנט"י סעודה וכמש"כ ולהכי לא אמרו אלא דעדיפא, וכיון דמוכח דהאי תכף אינו עיקר דינא א"כ באמת יקשה במאי עדיפא דברי ב"ה דמוזגין הכוס ואח"כ נט"י הא בזה איכא נמי חששא דיטמאו משקין את הכוס וע"כ צריך לומר דב"ה לית להו דמשקין הבאים מחמת ידים מטמאין כלי, ונמצא דב' פסקי הרמב"ם מוכרחים אהדדי ואזדו לשיטתייהו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות ברכות פרק ו׳

ב׳
כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך. ועיי' בכ"מ דרבינו העתיק לדברי אביי דאמר מצוה גבי נט"י משום מצוה לשמוע דברי חכמים דאע"ג דרבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דדריש נט"י מקרא דוידיו לא שטף במים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא וא"כ גם לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכן נראה דעל כרחך הא דר"א בן ערך לא הוי דרשא גמורה דאורייתא דודאי לא פליג על בית הלל דאמרי דאין לנט"י עיקר מן התורה וכדאיתא בריש פ"ח דברכות (דף נ"ב ע"ב) ואי איתא דדרשא דראב"ע גמורה היא הרי יש לנט"י עיקר מן התורה ובכמה דוכתי מוכח דשום תנא אינו חולק אדבית הלל. וא"כ ש"מ דהך דראב"ע אינו רק אסמכתא בעלמא. והנה סברא זו דנט"י אין להן עיקר בדאורייתא כתב ג"כ הכ"מ לקמן בדין ט"ו גבי ספק בטהרת ידים טהור ובס' שער המלך אלא שלא זכר מקור לזה. וראיתי לבעל ס' שער המלך בהלכות מקואות שפקפק שם בדברי הכ"מ וגרם לו שחשב בדעתו שאין לדבריו עיקר בגמרא ומדעת עצמו הוא שכתב כן ונעלם ממנו הסוגיא דברכות שזכרתי דשם מבואר כדברי הכ"מ ז"ל. ודע שמדברי רבינו דכאן קשה לי על מ"ש בעל פמ"ג בפתיחתו הכוללת לאו"ח בסוף חלק שלישי דלדעת רבינו יש חילוק בין דברים שעשו משום סייג אינו רק אסמכתא על לא תסור ולא דין תורה. אבל מצוה שתיקנו חכמים בפני עצמן כמו קריאת הלל ומגילה ונר חנוכה ד"ת ממש יש בו מלא תסור ומשו"ה אין מברכין וצונו רק על מצות דרבנן ולא על סייגים. ונט"י אע"ג דמשום סייג דסרך תרומה תקנו אפ"ה מברכין וצוונו הואיל ואסמכוה באסמכתא חשובה עכ"ד. והשתא לפ"ז תקשי דאמאי כתב רבינו לדאביי ולא זכר לדרשא דר' אלעזר בן ערך דמייתי רבא. דצריכה משום טעמא דחיוב ברכה ועוד דא"כ לאביי דמשמע דלית ליה הך דרשא כלל וכי נימא דלדידיה לא מברכינן על נט"י ודוחק גדול לומר כן. ועוד תקשי לפי דברי בעל פמ"ג מ"ש רבינו לקמן בפי"א דמברכין גם על מצות שאינן חובה כגון ערוב ונט"י. ומשמע דגם על ערובי חצרות מברכין. וכ"כ בהדיא בפ"א דערובין. והוא אינו אלא משום סייג כמ"ש שם בריש הפ' עיי"ש.
ה׳
אין המים שאובין מטהרים הידים אלא בנטילה. והקשה הראב"ד הרי בעלי קריין טובלין בהן. והלח"מ הקשה על הראב"ד הא זה אינו רק לר' יהודה בברכות ורבנן פליגי עליה ובספר עצי אלמוגים השיג על הלח"מ דלרבנן נמי שאובין כשר לבעל קרי שהרי אמרו דסגי אף בט' קבין וכ"ש בטבילה בשאובין. ובאמת זו אינה השגה דכי מכשרי בט' קבין היינו בחולה דוקא אבל בבריא המרגיל דצריך טבילה אפשר דמצרכי במקוה כשירה. אלא הא קשיא על הלח"מ דיש ראיה להראב"ד ממתני' דריש פ"ח דמקואות וכ"כ הפר"ח בסי' פ"ח ועיי"ש שהכריח כן להלכה כהראב"ד מכח סתם משנה. ועוד דהני אמוראי דשקלו וטרו בברכות אליבא דר"י הכי ס"ל. ולי נראה ליישב דעת רבינו דלפי מ"ש אין ראיה מסוגיא דברכות לבריא דלא איירי שם רק בחולה ואי משום מתניתין דמקוואות ג"כ אין הכרע דאיירי בבריא דצריך טבילה אלא בחולה שטובל בשביל להוציא אחרים ואתיא כר"י דמצריך טבילה ולא מצריך במקוה אבל בבריא דצריך טבילה לכו"ע אין לנו דסגי בשאובין ומסתמא כעין דאורייתא תיקון. ויש להביא ראיה מדאיתא בתוספתא דמקואות כל מקום שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהן. אין אדם טובל בהן אין ידים וכלים טובלין בהן והובא במרדכי בשבועות ובב"י ביו"ד סוף סי' ר"א. ומשמע דידים שוה ככלים וכי היכי דהן אינן טובלין בשאובין כאדם הוא הדין ידים.
ט״ו
מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור. וכתב הכ"מ דס"ל לרבינו דאע"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה"ג כתב המל"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ"מ והמל"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס"ל לר"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא"צ ליטול. וי"ל דעת הכ"מ והמל"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ"מ לדעת רבינו כאן דס"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ"ש בשו"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו"ד] סי' ס"ה משא"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ"מ דשאני ידים וכו'. וע"פ מ"ש נדחה ג"כ מ"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש"ך שכתב ביו"ד סי' קי"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ"ח ס"ק ג' ולא זכר דעת הש"ך וכן דברי הט"ז ריש סעי' א' כש"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ"ש רבינו בפ"ד דמקואות עיי"ש). וכמ"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ"ש הש"ך ועיי' מ"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו כתב שם המל"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה"ר מדינא א"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש"ך מדברי הריטב"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע"א). ועיין במל"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו"ח סימן שצ"ד. ויש ליישב ע"פ מה שכתב הט"ז ביורה דעה סי' ס"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ"כ באו"ח סי' ת"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא"כ גבי בשר שנתבשל עיי"ש. ולפ"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג"כ שו"ת נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה עיי"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ"ג בס' שושנת העמקים כלל י"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר"ע אייגר סי' קס"ב כתב דהתוס' והרשב"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס"ל שהוא מה"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ"ג. ועיי' מ"ש הפנ"י בכתובות (דף נ"א ע"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט"ז ביו"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן). ונראה להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א"צ לבדוק. וכתב מהרל"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש"מ דמהני בדרבנן. ועפ"ז י"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג"כ שיודע שהלך ליטול. וא"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ"ש בס' מרכבת המשנה למהר"ש. וא"צ למ"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי. וראיתי בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט"ז ביו"ד לא ס"ל כהמל"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או"ח סי' שצ"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט"ז באו"ח סי' ת"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ"ז אינו חולק על המל"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ"ש ועיי"ש שהקשה על הט"ז ביו"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר].
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות ברכות פרק ו׳

ג׳
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות וכו'. לשון הכסף משנה וז"ל וכתב הסמ"ג ובנטילה וכו'. כן כתבו התוספות בפ' כל הבשר ד"ה מים ראשונים מצוה ואיני יודע אמאי לא כתב כן משם התוס'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ברכות ו׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ברכותכל הרמב״ם