רמב״ם - הלכות ברכות · פרק ה׳

ספר אהבה · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ברכות · פרק ה׳

הלכה א׳

נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן אוֹ אֵינָם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת:

הלכה ב׳

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד חַיָּבִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלֹשָׁה עַד עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהַכּל עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:

הלכה ג׳

וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְהֵן עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה:

הלכה ד׳

הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם. כֵּיצַד. הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

הלכה ה׳

הַסּוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ׳‎. וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ׳‎. וְכֵן סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ:

הלכה ו׳

הַכּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בָּעֲזָרָה. וְכֵן כֹּהֲנִים וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאָכְלוּ הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:

הלכה ז׳

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת. אֲבָל נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן אוֹ עֲבָדִים לְעַצְמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם. אַנְדְּרוֹגִינוּס מְזַמֵּן לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לְנָשִׁים וְלֹא לַאֲנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּבֶן שֶׁבַע אוֹ כְּבֶן שְׁמוֹנֶה. וּמִצְטָרֵף בֵּין לְמִנְיַן שְׁלֹשָׁה בֵּין לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְזַמֵּן עָלָיו. וְהַנָּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו:

הלכה ח׳

אֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא עַל מִי שֶׁאָכַל כְּזַיִת פַּת וּלְמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָׁה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְטָרְפִין לְזַמֵּן בְּשֵׁם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת. אֲבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת וְאַרְבָּעָה יָרָק אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲשָׂרָה. אֲבָל בִּשְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיֹּאכְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן כְּזַיִת פַּת וְאַחַר כָּךְ מְזַמְּנִין:

הלכה ט׳

שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וְגָמְרוּ מִלֶּאֱכל וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל. אִם יְכוֹלִין לֶאֱכל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא וַאֲפִלּוּ מִשְּׁאָר אֳכָלִין מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ לְכֻלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה:

הלכה י׳

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְכֵן אַרְבָּעָה וְכֵן חֲמִשָּׁה. וְשִׁשָּׁה יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק עַד עֲשָׂרָה. מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק עַד עֶשְׂרִים. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּחָלְקוּ וְתִהְיֶה בִּרְכַּת הַזִּמּוּן לְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק כְּזִמּוּן הַכּל יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק:

הלכה י״א

שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק:

הלכה י״ב

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְצָת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:

הלכה י״ג

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִים וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיֵשֵׁב עִמָּהֶן:

הלכה י״ד

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ מְזַמְּנִין עָלָיו וְיָצְאוּ הַשְּׁנַיִם יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ:

הלכה ט״ו

שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו. וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ. וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ. וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ:

הלכה ט״ז

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה. בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן. שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ:

הלכה י״ז

הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ. וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִים עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

כסף משנה · הלכות ברכות פרק ה׳

א׳

נשים ועבדים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): ומ"ש וספק יש וכו'. גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. ומ"ש אבל הקטנים וכו'. הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש"י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה"ל מ"ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים:

ב׳

שלשה שאכלו וכו'. משנה ר״פ שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ה): ואיזו היא ברכת הזימון וכו'. ג"ז משנה שם (מ"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה"ק אף ברכו ומ"מ נברך עדיף: ומ"ש והוא חוזר ומברך. שם (מ"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. ומה שכתב והן עונין אמן. לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ"ש בפ"א מהלכות אלו:

ד׳

היו האוכלין וכו'. ג"ז משנה שם (מ"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר"ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

ה׳

הסועד בבית חתנים וכו'. פ"ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י"ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה"ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז"ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין:

ו׳

הכל חייבין בברכת הזימון וכו'. בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ"ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף:

ז׳

נשים ועבדים וכו'. משנה (ברכות דף מ"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ומ"ש אבל מזמנין לעצמן וכו'. ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם, מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'. כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: והטומטום אינו מזמן כלל. כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: קטן היודע למי מברכין וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז מ"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי"ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: והעכו"ם אין מזמנין עליו. משנה שם (דף מ"ה):

ח׳

אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'. משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. ומ"ש שבעה שאכלו פת וכו'. שם (דף מ"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל"ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א"ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה"נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש"י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי"ף. וכתב עוד הרי"ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ"ל דה"פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח"כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה:

ט׳

שנים שאכלו וכו'. שם (דף מ"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א"ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש"י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא"כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ"מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: וחכם גדול וכו'. גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא"ל רבי לרב משי ידך:

י׳

שלשה שאכלו וכו'. משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים:

י״א

שלשה בני אדם וכו'. שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: וכתב הראב"ד ז"ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ"ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב"ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע"כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד"א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ"ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב"ד ומ"ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע"כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב"ד ז"ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה"ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ"ל: שלשה שישבו וכו'. שם מימרא דר' אבא אמר שמואל:

י״ב

שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'. משנה שם. ומ"ש ואם יש שמש וכו'. שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. וכתב רבינו והוא שישמעו וכו' וכן כתבו התו' ונ"ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר"ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר"ג איידי דאוושי כ"ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה"ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ"ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. ומ"ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך צ"ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש"ד:

י״ג

שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'. שם (מ"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש"ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא"ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י"ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש"ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו:

י״ד

שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'. גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה:

ט״ו

שנים שאכלו כאחד וכו'. ברייתא שם (מ"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ"ש בפ"א מה' אלו: ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו. ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: וכתב הראב"ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ"ל. טעמו שהוא ז"ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל"ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י"ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ה) ולהוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא"כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א"כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: ודעת רבינו דקי"ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ"כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א"כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה"פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא"כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש"י והתוספות והר"ן ז"ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ"ל: תשובה תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ"ל: ביאור דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ"ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י"ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י"ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע"פ שאכל שאר אוכלין א"א להוציא אחרים אע"פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז"ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י"ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה"ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: ודע שכתבו רש"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה"ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה"נ עכ"ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י"ח משמע דבכל גוונא יוצא י"ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח"כ כתב בד"א שיצאו י"ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י"ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י"ח שאכלו כדי שבען דאל"כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ"ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י"ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה"ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא"כ לפלוג וליתני בדידה וע"ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש"י והתוספות והרא"ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א"כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. ומ"ש אין מוציאין אותו מי"ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו איש גדול אע"פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א"כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ"ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה"ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי"ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען:

י״ז

הנכנס אצל אחרים וכו'. ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות ברכות פרק ה׳

א׳

נשים ועבדים חייבים בבהמ"ז וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע להן זמן או אין מחויבין מן התורה לפיכך אין מוציאין את הגדולים יד"ח אבל הקטנים חייבין בבהמ"ז מד"ס כדי לחנכן במצות. עיי' בכ"מ שהביא רש"י שכתב משום שלא יוכלו לומר על ארץ הטובה שלא היה להם חלק בארץ עיי"ש ולא כתב כמ"ש בתוס' בד"ה נשים שהשיגו על רש"י מכהנים שלא היה להם ג"כ חלק ופי' משום שלא יוכלו לומר ברית ותורה עיי"ש אבל עיין לעיל בפ"ב ה"ג ובלח"מ שם ובמ"ש דנראה לרבינו בלא אמר ברית ותורה יצא יד"ח בדיעבד עיי"ש ועל קושית התוספות מכהנים עיין במרדכי במסכת ברכות שם שכתב ממשנה דקורין בבכורים לר"י משום שנטלו בשדה מגרש עיי"ש ודעת הרי"ף ורשב"א דמחוייבין מדאורייתא עיין בב"י בסי' קפ"ו ובטור ושו"ע שם ולכאורה יקשה דא"כ דהוי מדרבנן יקשה כדמקשינן בגמ' בקידוש היום כל מ"ע נחייבו מדרבנן עיי"ש וראיתי בפנ"י שעמד ע"ז וכתב דס"ד דשייך בל תוסיף אבל למסקנא אמרינן שפיר עיי"ש. ועיין בצל"ח ובשמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל שכתבו דשאני בהמ"ז דהרי בשאר דברים מברכין ג"כ לאחריהן ולמה יגרע כיון דלא הוי זמן גרמא אם יש שייכות בהו לאמרו עיי"ש וי"ל ג"כ דשאני מסוכה וי"ב בז"ג דלא חייבו מדרבנן דבהמ"ז אף יהיה ז"ג שייך לחייבו מדרבנן דטעמא לומר דהוי ז"ג מדאי' בתת וכו' לחם בבוקר לשבוע שאין מהדרך לאכל כדי שביעה רק בזמן קבוע משא"כ מדרבנן דמברכין אפי' באכילת עראי בכזית עד כביצה כדאיתא בסוגיא ועל עראי לא הוי ז"ג וגם נשים בכלל חיוב בזה וי"ל לפ"ז בהאי דאי' פשיטא וכו' ואח"ז מיבעיא עלה אם הוי דאורייתא ועי' שעמדו ע"ז. י"ל מדרבנן ודאי פשיטא אף אם הוי ז"ג כמ"ש אף דכמ"ש בצל"ח כנראה מסוגיא דבז"ג פטור בדרבנן ג"כ עיי"ש אפ"ה בהמ"ז דבעראי מחויב מדרבנן לא שייך ז"ג כלל וקמ"ל דלא הוי ז"ג דהוי חיובא מדאורייתא ובגמרא דאיבעיא להו ולא אפשטא לדעת רבינו וסייעתו י"ל דקמ"ל כיון שאינן בכלל הארץ וכו' א"כ לא הוי שייכות בה אף מדרבנן וא"כ קמ"ל טובא דמדרבנן מברכין ולא הוי פשיטא אף בחיוב מדרבנן ולא צריכין לומר דקמ"ל דהוי מדאורייתא ועיין ברשב"א שכתב הואיל ומקשי פשיטא וכו' ומשני וכו' משמע דהוי דאורייתא ולמ"ש מובן דהוי דאורייתא ועם כל זה איבעיא להו אח"כ ועיין בשו"ת שער אפרים סי' י"א וי"ב עיי"ש ועיין ברש"י ערכין ג' ע"א בד"ה מזמנין עיי"ש:

ב׳

שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו'. והנה בגמרא ברכות דף מ"ה ע"א יליף מקראי מה"מ וכו' דאמר קרא גדלו לה' וכו' ר' אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא וכו': ועי' בפנ"י שכתב בזה אם הוי מדאורייתא או מדרבנן עיי"ש. וכנראה למאן דיליף ממקרא דתילים מדברי קבלה הוי מדרבנן ומאן דיליף מה' אקרא הוי דאורייתא והנה מצינו גם מדברי קבלה דהוי דאורייתא דהוי רק גלוי מלתא וכדאיתא בכמה דוכתי עד דאתא יחזקאל וכו' עיי"ש ועיין בלבוש מובא במשבצות זהב להפמ"ג בסי' קצ"ב דהוי דאורייתא ובקרית ספר למבי"ט כתב דבעשרה דאומר בשם הוי דאורייתא משא"כ בשלשה עיי"ש ונפק"מ כמ"ש לעיל באם לא אמר אם צריך לחזור עיי"ש: אמנם בזה יש לספק בשאינו אוכל כדי שביעה דאינו מחויב רק מדרבנן אם אפ"ה הזימון דאורייתא דעכ"פ שייך כי שם ה' אקרא ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ב בשם הסמ"ע ומג"א אם הפועלים פטורים מזימון עיי"ש דאם הוי דאורייתא מחויבים ואפשר לומר כיון שלא הצריכו להמתין לבטל ממלאכתן כמ"ש בסמ"ע בסי' של"ז וממילא לא הוי צירוף כלל מתחילתו ואף כמ"ש ברא"ש דיש להביא א"ע לידי חיוב הזימון מ"מ בפועלים אינו כן ומזה שכתב ברא"ש שיש להביא א"ע לידי חיוב מדכתב סתמא נראה אף שלא אכל כדי שביעה עם כל זה אין הכרע די"ל דגם על מצוה מדרבנן יש להביא א"ע לחיוב ועמ"ש בה"ו עיי"ש ועיין מ"ש בהל' ח':

ג׳

ואח"כ אומר בא"י וכו' עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. עי' בכ"מ שאם שמעו ולא ענו יצאו רק שיהיה כמברך כמ"ש בפ"א עיי"ש: הנה היה מביא לחשוב דרק באחד מוציא להשאר שייך צירוף וזימון ולא שכל אחד מברך לעצמו ולא מצינו לחלק כן וצ"ל שגם בלשון רבינו אין הכרע לזה:

ה׳

הסועד בבית חתנים וכו' מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו'. בכונת ברכה זאת נאמר הנה זאת יתרון להשמחה כי אף אם רחוקה עוד מאתנו וימים יעבורו עד כי תבוא לנו טרם כי באה תשמח לבבינו על כי נדע כי בוא תבוא אלינו זה תנחומותינו בכל עצבונינו ואם כל ימינו בצער ולחץ הנפש עם המלך החסיד נאמר "לולי האמנתי לראות בטוב בארץ החיים וכו'" לא כן בכל הדברים בלעדיהם טרם כי באו לנו לא נוכל לומר כי הגיעו אבל בשמחה קולה כי תשמע ממרחקים לימים רבים כבר נפשינו השיגה אותה ומצאה קן בבתי הנפש אבל שמחת העולם העובר הבל המה אכן עדות המה לנו על חסדי ה' וכאשר הטיב עמנו פה על הארץ כן לא יסיר מאתנו חסדו ואמתו בעולם שכולו טוב וכולו ארוך וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה השמחה בעוה"ז רק משל משמחת העוה"ב עיי"ש וכמ"ש בעיקרים כי הבטחות הנאמרות בהתורה מברכת הארץ לעדות לנו על שכר הצפון ושמור לעולם הבא וכאשר הטיב לנו פה כן ייטיב לנו בארץ החיים עיי"ש ולכן נאמר נברך שהשמחה במעונו שם בעולם העומד אשר כבוד ה' יתעלה וזיו שכינתו משכנו שם השמחה השלימה ולכל לו יתעלה ודביקים באור החיים יתענגו ונהנים מזיו השכינה ולכן נברך שאכלנו והתענגנו מהנאת העוה"ז על כי לעדות לנו כי נזכה להשמחה אשר במעונו וכאשר הטיב עמנו בעולם הזה בשמחותיה הכלים כן ייטיב לנו בשמחה השלימה ועומדת לעד במעונו ונברך כן בשמחה של מצוה שהשכר והמצוה ושמחה נערכים ומצרנים זה בזה שכר מצוה מצוה וכל העושים מצות ה' באמונה ישמחו וישישו בהם ושמחה אשר במעונו לחלק להם כנאמר מרז"ל "עולמך תראה בחייך" ועיין במסכת ברכות פעם וכו' ולא פסק חוכא מפומא כל יומא ומ"ש במ"א בזה:

ו׳

הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בברכת המזון אפי' כהנים שאכלו קדשי הקדשים בעזרה וכן כהנים וכו'. בכ"מ גמרא במסכת ערכין [ד'] הכל חייבין וכו' כהנים וכו' פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד"א ואכלו אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו וכו' עיי"ש וברש"י בד"ה והך אכילת קדשים משום כפרה היא דכתיב ואכלו אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים יומא ס"ח ע"ב אימא לא תיבעי זימון קמ"ל וכו' עכ"ל: והנה רבינו כתב שאכלו וכו' בעזרה דנראה דל"צ לאשמועינן רק הנאכלים בעזרה למעוטי שלמים שאי' לכפרה. והנה לכאורה יש להבין דמאי ס"ד לפטור מטעם לכפרה מזימון והיה נראה דאם יש סברה לפטרו מזימון גם מבהמ"ז לפטרו. והנה מצינו דאי' בזימון והכונה על בהמ"ז ג"כ כמו עד כמה מזמנין עד כזית וכו' ובתוספות ברכות דף מ"ט ע"ב בד"ה עד וכו' ה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמועינן דאפילו על כזית מזמנין עכ"ל ועיין ברש"י במשנה שם וברבינו לעיל בפ"א: ויש לומר דכמו דאיתא במסכת ברכות דף ל"ו ע"א מה דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מניה בעי ברוכי עיי"ש וכמו"כ קס"ד בין לבהמ"ז ובין לזימון כיון דלכפרה קמכוין כמו דס"ד לברכה הראשונה כמו"כ לברכה האחרונה והאי דאי' קס"ד כיון דלרפואה כו' אף דממשנה הנ"ל מוכח דלא אזלינן בתר הכונה אבל לא נדע רק בברכה דמדאורייתא ולכאורה בכל אכילת מצוה מצה בליל הראשון ואכילת סוכה בלילה הראשונה וי"ל דבמצה וסוכה עי' בתוספות ברכות דף מ"ט ע"ב בד"ה איבעי דמאי דאיתא במס' סוכה כ"ז אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה פירושו משום מצות סוכה אבל בשביל יו"ט צריך לאכל כדאיתא במסכת ברכות שם וגם להסוברים דיוצא במיני תרגימא מ"מ באוכל פת קיים אכילת יו"ט דעיקרו משום שמחה והנאה דקיים באוכל מצה וי"ב בסוכה וא"כ אין כונתו לאכילה למצותו דמצה בלבד גם לשמחת יו"ט בכלל דהוי להנאתו משא"כ בקרבן לכפרה בלבד עומדת ואין ההנאה ממצותו ומשו"ה נקטי בגמרא כהנים ולא ישראל בשלמים דג"כ האכילה מצוה אבל בלתי מחויב באכילה משא"כ הכהנים דלכפרה ומחויבים באכילה ממצותו משא"כ בישראל רק שלא יהיה לנותר ומשו"ה כתב רבינו שאכלו קדשי קדשים בעזרה דרק בכפרה החידוש דלאשמעינן: וי"ל ג"כ דאשמעינן רבותא בזימון יותר מבהמ"ז כמ"ש בתוס' הנ"ל דכמש"ל לעיל בהל' הקודמת ה"ב דיש לספק באכל כזית דחיובא מדרבנן אם מחויב מדאורייתא בזימון לדעת הסוברים הזימון מדאורייתא עיי"ש ולדעת התוספות נראה דאשמעינן זימון מדרבנן בחיוב בהמ"ז מדרבנן והנראה דבאוכל לרפואה ולכפרה כיון שאין עיקרו לאכילה הוי אכילתו רק עראי כמו אכילת כזית דמדאורייתא לא מחויב רק באכילה כדי שביעה דהוי אכילה חשובה ומדרבנן בכזית כמו כן י"ל בעיקרו לדבר אחר הוי בכלל עראי ומדרבנן בלבד וצ"ע ונפק"מ במסופק אם בירך בכה"ג וא"כ קמ"ל דאפילו באכלו עראי מחויב בזימון וכנראה המשנה החיוב דאורייתא אתא לאשמועינן או מדרבנן כמו דאשמעינן כן בכזית: וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חולין חייבין בזימון כחיובן בבהמ"ז. הנה סיום לשון רבינו כחיובן בבהמ"ז מובן עמ"ש לעיל דכמו בהמ"ז מחויבים אף שאין מכונים לאכילה רק דממילא קאתי כמו כן לזימון דעל שהכהנים וכו' באכלו חולין למה למימר כמו חיובן בבהמ"ז דמאי דמיון זה לזה דמאי ס"ד לפטרן בבהמ"ז אבל כנראה קאי לעיל דשייך שפיר כמ"ש חדא טעמא לפטרן בס"ד: ובהגהות מיימוני דאם ג' בני אדם מודרי הנאה זה מזה לא מצטרפין לזימון וכן כהן וזר שאוכלין וכו' כהן אוכל חלה וזר פת של נכרים והכהן נזהר וכו' לא מצטרפין עיי"ש ועי' בתוס' ברכות מ"ה ע"א בד"ה אכל שכתבו ואע"פ שיכולין לשאל על נדרם דהשתא מיהו לא אתשילו עכ"ל וכיו"ב בתוס' ערכין דף ד' הנ"ל עיי"ש ובב"י בסי' קצ"ו כתב ע"ז וטעמא דלא מהני מה שיכולין לשאול על נדרם נראה לי משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכיל תרומה אי מיתשיל עלה אלמא דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה והילכך אי לאו דכהנים מצי אכלי חולין לא מצטרף עכ"ל: ועי' בספר מוצל מאש סימן י"ט שהקשה ע"ז דשאני תרומה דלא הוי מצוה לישאל משא"כ נדרים כדאיתא במס' נדרים נ"ט עיי"ש: ובמקום אחר כתבתי דזה דאמרינן נדרים עומדין לשאל משום מצותו דהנודר כאלו בנה וכו' כדאיתא שם וכמ"ש בר"ן דמצוה משוי ליש לו מתירין וכשאי' מחוסר מעשה עיי"ש אף דלכאורה יקשה האיך נאמר מה"ט עומד לשאל והרי כנראה הנודר כאלו וכו' לא אכפת ליה דהוי נדרו מתחילה מראה לעינינו שלא אכפת ליה בזה ואינו עומד לישאל לו ונראה לומר דלא מצינו כן רק בתערובת דאז משום האיסורא דתערובת מסתבר דמתחרט וישאל אלא דמה"ט הוי עוד בכלל מחוסר מעשה ואמרינן השתא דמתחרט על נדרו משום הפסד ההתר ע"י התערובת אז יירע לו ג"כ האיסור דכאלו בונה וכו' והמצוה ג"כ משוי לו כעומד לישאל וכנעשה ממילא ליש לו מתירין וכמ"ש עיי"ש וכ"ז בתערובות אבל בלי תערובת לא שייך מטעם מצוה בנדר עומד לשאל דכמו מעיקרא כן השתא לא יתן לב על האיסור דכאלו בונה וכו' וא"כ לפ"ז לענין זימון דמיירי בלי תערובות נדרים כמו תרומה בערך אחד וכמ"ש בב"י ויפלא על המוצל מאש למה שהשיג על הב"י והרי לכאורה מוכח דלא מהני לומר משום מצוה עומד לישאל בזימון שהרי גם עתה מצות זימון עליו אשר לדעת קצת הוי מצוה דאורייתא. והנה מ"ש בתוספות כיון דהשתא מיהו לא אתשלו דשאני ביש לו מתירין דאמרינן דעומד לישאל משא"כ בזה דהשתא לא שאל ואח"ז כבר עבר המצוה ולכאורה בשאלה דעוקר למפרע ובאכלה כולה באיכא שיור לענין קרבן מהני ג"כ שאלה וא"כ עומד לישאל גם אחרי כי עברה המצוה אבל אח"ז אין עומד עוד משא"כ בנדר אח"ז ג"כ עומד משום כאלו בונה וכו' כן נוכל לקיים מ"ש במוצל מאש אבל יקשה לזה מאי בעי מפקיר וכו' ועל כרחך צ"ל דהשתא חזי כיון דאפשר ובתרומה י"ל מי יימר וכו' משא"כ בהפקר וצ"ע בכל זה:

ז׳

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני פריצות אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם וכו'. בתוס' במסכת ברכות מ"ה ע"ב בד"ה שאני פי' דנשים מזמנות רשות עיי"ש ודעת רבינו יונה כרבינו כיון דאיתא בגמרא דאיכא דיעות מזמנות חובה עיי"ש ובאמת יפלא כיון דהמה בכלל זימון למה יהיה רשות כיון דשייך בהם ג"כ הבו גודל וכו' וביותר למאן דס"ל דהוי זימון מדאורייתא וראיתי בפנ"י שעמד ע"ז עיי"ש ורבינו לא הביא האי דשמש שאכל כזית ועיין במעשה רוקח ובצל"ח בזה: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכו' ומצטרף בין למנין שלש בין למנין עשרה לזמן עליו וכו'. עי' בכ"מ שכתב דמשו"ה אמר רבינו בנשים ועבדים ובלבד שלא יזמנו בשם מדאמרינן בכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה גדולים ובני חורין בפ"ח ה"ד מהל' תפילה ויש להבין מ"ש בזימון בקטן שאין מזמנים לעצמם וגרועים מנשים ועבדים וכמ"ש בכ"מ שאינן בכלל מצוה והחינוך על שניהם ולמה להצטרף מצרפים ומ"ש בהמ"ז מתפילה ואם נשתנו למה בנשים ועבדים שוים ובקטנים לא: ונראה בכל דבר שבקדושה דצריך עשרה ילפינן מונקדשתי ובתפילה בציבור כמו כן דלא הוי עדה פחותה מעשרה ולא מהני צירוף דקטן משא"כ הזכרת השם בזימון דלא מצינו דצריך עשרה בהזכרת השם בכל ברכות רק משום חשיבות דעשרה הוסיפו בשם ובמשנה מצינו הוספה למספרים הגדולים שם ולענין זה מהני הקטן לצרוף כדאי' קטן היודע וכו' משא"כ נשים לעצמם דאינן בכלל חשיבות לעשרה וצירוף עם אנשים לא שייך בהם משום פריצות כדאיתא בגמרא וקטן אף דרק משום חינוך דעל אביו מ"מ הוי בכלל המצות כמ"ש בש"ך ביו"ד בסי' א' ס"ק כ"ז ועיין בתבואות שור שם ובשו"ת נוב"י מהדו"ב חלק או"ח סי' א' עיי"ש והנה לכאורה נגד זה סוגיא דמס' ברכות מ"ה ע"ב ומגילה כ"ג ע"ב דאיתא כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא דנראה דמשום חשיבות השם צריך עשרה ולמ"ש משום חשיבות העשרה קבעו השם כמו ביותר במספר אלקינו ג"כ ונראה דתרוייהו בהדדי הוי דמשום חשיבות עשרה הוסיפו כמו שהוסיפו עוד במספר היותר הגדול ה' אלקינו אבל לתת חשיבות למספר ע"י השם צריך מספר חשוב דאל"כ לא הוי אורח ארעא לתת חשיבות מהשם למספר שאינו חשוב ולענין זה מהני צירוף הקטן שיהיה מספר חשוב ושייך תרוייהו בהדדי משא"כ היכא דצריך מצ"ע עשרה להקרא עדה לא מהני צירוף ומשו"ה במס' מגילה בקדושה ילפינן מונקדשתי ובהזימון מלאו אורח וכו' דאין שווין בעצמתן וכמ"ש וראיתי בספר מרכבת המשנה שכתב קטן עדיף מאשה דאביו חייב לחנכו עיי"ש ובלתי מובן דלרבינו נשים מזמנות חובה בלעצמם:

ח׳

אין מזמנין וכו' אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר וכו'. עיין בכ"מ שכתב כיון דלר' זירא מספקינן ליה הכי נקטינן ועיין בצל"ח ברכות דף מ"ח שעמד ע"ז דבב"י בסי' קצ"ז כתב דלר"ז דמספקינן ליה ראוי לפסוק כר' ירמיה דפשיטא ליה וכתב דלדעת רבינו כתב כאן כן שסובר דלא תשא דאורייתא באין צריכה ומשו"ה מספיקא כר"ז ושם כתב לדעת הטור והרא"ש דס"ל בפ"ק דמס' קדושין ל"א דברכה שא"צ מדרבנן להקל בספק עיי"ש וצ"ל לפ"ז דזימון דאורייתא להרא"ש והטור דאל"כ הרי בכל ספק דברכות דעת הרא"ש והטור לקולא משום דהמה מדרבנן:

ט״ז

בד"א שיד"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'. ועיין בראב"ד ובכ"מ ובס' לר' דוד ערמא"ה ז"ל בשם מרדכי דבהמ"ז לא מקרי ברכת נהנין והוי כמו קידוש והאי דצריך כזית דגן שיוכל לומר שאכלנו וכו' עיי"ש ובמרכבת המשנה מביא כן בשם ס' צרור החיים וכתב שכיון שאכל כזית מקרי ברכת נהנין עיי"ש והוא נגד דעת המרדכי והרי גם בקידוש נהנה ומסתברא דכל ברכת החיוב לא הוי בכלל ברכת המצות ולא בנהנין ור' דוד ערמא"ה ז"ל כתב דרבינו בתשובות נראה כן וצ"ע לפרשו כן ועי' מ"ש לעיל פי"א ה"ג עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות ברכות פרק ה׳

א׳

נשים ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא"ש וז"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא"ת מאי שנא מההיא וכו' וי"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ"ש וכ"כ ג"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ"א וז"ל ואע"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה"ה ברכת המזון וא"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ"כ התוס' ג"כ כמ"ש הוא אחריהם והוא ממש מ"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ"ה ע"ב יעו"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא"ש שם בפ"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ"ל יעו"ש. ור"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ"ש כאן ומ"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ"כ התוס' ג"כ דף מ"ח ע"ב ומ"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ"ש הרא"ש ושוב ראיתי להרב ב"ח שדעתו סובב הולך דמ"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ"ד ממ"ש מרן סי' קפ"ו לדעת ר"י והרא"ש כשמפרש דברי סמ"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק. והטור בסי' תפ"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה"נ בהמ"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ"ש אח"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא"כ כ"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא"כ גם בהמ"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או"ח סי' י"ב יעו"ש. ונ"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י"ט ע"ב שכתבו שם התוס' ד"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ"ד ד"ה אבל וד"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות. והנה נתבאר דעת הרא"ש ז"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י"א] דהוי היפך הש"ס דאמר נפק"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ"ה ע"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב"ד וטעמו עיין בחי' הרשב"א ז"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו"ש. והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'. כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ"ש הרב בעל כנה"ג סי' קפ"ו שמ"ש התוס' בברכות דף כ' וז"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ"ל. וי"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים. אך מ"ש הכנסת הגדולה וז"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ"ל יעו"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י"ד וז"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה"ג וצ"ע. וממתני' הלזו תברא ג"כ למ"ש הרב מקראי קדש שם וז"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק.

ב׳

שלושה שאכלו וכו'. וכתב מרן וז"ל אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכו' וכתבו התוס' ד"ה לעולם וז"ל ופריך בירושלמי מהחזן שאומר ברכו וכו' עכ"ל. והקשה הרשב"א בחידושיו מגדלו לה' ותירץ דכיון דאומר אתי הרי הוא כלל עצמו עכ"ל. וקשה דמה יענו לכמה פסוקים דכתיב הודו לה' זמרו לה' וכמוהו רבים דלא כתיב אתי אלא ודאי דלא דמי ענינא דקרא לדהכא דיש לחלק ולכן לא הקשה הירושלמי כי אם מהחזן ודוק. והוא חוזר ומברך ברוך וכו'. וכתב מרן להיכן הוא חוזר (גמ') רב זביד אומר חוזר לראש ורבנן אמרי וכו' ופירשו התוס' וכו'. ושם סיימו התוס' פירוש אחר מהר"ם מאיבר"א יעו"ש ודבריהם שם מגומגמים ועיי"ש בחידושי הלכות מה שנדחק בזה והוצרך להגיה יעו"ש והיינו משום שהבין דלמר ולמר דכתבו התוס' היינו האמוראים דלעיל דהיינו רב נחמן ורב ששת. לענ"ד נראה דיותר טוב להחליף תיבות את של זה בזה ולא להגיה, והכונה מוכחת כן וכן צ"ל והכא בעי וכו' להיכן הוא חוזר למר במקום שפסק דהיינו מהזן ואילך ולמר נברך וכו' והנך אמוראי קיימי לרב ששת דלעיל דקאמר עד הזן, וה"פ והכא בעי לאותו מן השוק אליבא דר"ש למר דהיינו רבנן למקום שפסק דהיינו מזן ואילך פי' מסוף הזן דהיינו תחילת ברכת הארץ ולמר דהיינו ר"ז נברך היינו סוף נברך שהוא תחילת הזן וזה מיקרי לראש שהוא בהמ"ז ודו"ק כי נראה אמת. ושוב ראיתי להרשב"א משם הראב"ד פירש כן כדפירשתי וודאי שהוא הפירוש הזה יעו"ש ודוק. עוד כתב מרן ומ"ש והן עונין אמן וכו' יעו"ש עכ"ל. וקשיא לי דאיך כתב משום מצוה והא חייב לענות מדינא וכמ"ש רבינו לעיל פ"א וז"ל הל' י"ג כל השומע אחד מישראל אע"פ וכו' חייב לענות אמן, וא"כ כ"ש הכא וכי גרע משום שיוצא הוא ידי חובתו דלא יענה אמן מתורת חיוב, ואין לומר דס"ד אמינא כיון שהוא שומע מראשה ועד סופה חשיב כמברך ולא יענה אמן דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור קמ"ל דיכול לענות, חדא דאין ס"ד זה עולה, ועוד א"כ כך הו"ל למרן למימר ולא כמ"ש שהוא ענין אחר וכעת צ"ע.

ד׳

היו האוכלים מעשרה ואילך וכו' נברך לאלהינו וכו'. וכתב הלח"מ טעם לרבינו וז"ל משום דהיכא דמזכיר שם מוכחא מילתא דעל קב"ה קאמר וכו' אמנם פליג וכו' ולענ"ד נראה כדכתיבנא וכו' עכ"ל. והנה באמת צריך להבין כוונת מרן כי ודאי לאו קטיל קנה באגמא הוא ולכאורה שפיר תפש עליה הלח"מ. והנראה לענ"ד להליץ בעד מרן דמדמדמה אומר לאלהינו לאומר למי שאכלנו משלו [נראה דס"ל] דכי היכי ד[ב]אומר נברך למי שאכלנו תיבת למי מורה דממעט אחר שלא אכלנו משלו דמרובין משמע זה זן את זה וזה זן את זה דכל הוספה מגרעת ומשמע דקאי לבעל הבית וממעט לאדם אחר שלא אכלנו משלו הכי נמי באומר לאלהינו דהוספת למ"ד הוא כמו למי, שממעט אחר דיש אלוה אחר ח"ו דזן לאחר ושפיר דמי אומר לאלהינו לאומר למי דכמו דהתם מכח ההוספה משתנה הענין כן אומר לאלהינו מכח הוספת הלמ"ד משתנה הפירוש ומשמע דממעט אחר שלא אכלנו משלו דזה זן את זה וזה את זה זהו דמיון מרן לאלהינו עם למי כך נ"ל לומר בדוחק.

ז׳

נשים ועבדים וכו'. וכתב מרן והטעם וכו' יעו"ש. ובדבריו אלו תמהו עליו ממ"ש הוא עצמו בתחילת הפרק יעו"ש דמוכח דס"ל לדעת רבינו דקטן עצמו אית ליה חיובא דרבנן ועוד ממ"ש רבינו לקמן דין ט"ז דבן קטן מברך לאביו בשאכל שיעורא דרבנן ואמאי הא קטן לית ליה חיוב אלא על אבוה לחנוכי עיין בקול בן לוי שהקשה כן ובספר צרור החיים. ולענ"ד לק"מ משום דנהי דלאו לתינוק רמיא החיוב אלא על אביו מ"מ הא דמברך התינוק מחיוב דרבנן הוא דאי לאו חיובא לא הוה מברך שלא היה מלמדו נמצא דמה שמברך מחיובא דרבנן מברך רצוני לומר דכל כוונתם שיברך התינוק וכיון שכן חייב דרבנן מקרי והכי דייק לשון רבינו בכל המקומות וז"ל פ"ד מהל' ק"ש נשים ועבדים פטורים מק"ש ומלמדין את הקטנים וכו' כדי לחנכן במצוות ופירוש דבריו שאף שהם פטורים מצד עצמם וכדתני מתני' מ"מ אביו חייב לחנכן וכדכתב מרן כאן וכ"כ הלח"מ שם ודלא כמ"ש הלחם יהודה שם יעו"ש (וא"ה) [ומשו"ה] מיקרו דרבנן משום דרבנן הוא דמחייבי לאביו כדי ללמדו לעשות המצוה נמצא רצונם שיעשה הקטן מצוה. קטן היודע למי מברכין. ברכות דף מ"ח יעו"ש וכתבו התוס' ד"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר"ת וכו'. כל דברי ר"ת לכאורה אין להם מובן שמאיזה מדבריו משמע דאו פורח או יודע סגי ומאיזה מדבריו משמע דשניהם צריכי, ומדברי הרא"ש יש בירור דבחד סגי וכבר נתעורר בזה הרב חידושי הלכות [מהרש"א] ז"ל אלא שגם דברי הרא"ש תמוהים שכתב בשם ר"ת דולית הלכתא קאי גם לקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע וכו' א"נ בהיפך וכו' זה תוכן דבריו, וקשה דא"כ גם ר' יוחנן יפרש הכי ור"י חדא נקט וה"ה אידך וא"כ איך חולק עליו ר"נ. ונראה דס"ל דודאי ר"י אמורא הוא והו"ל לפרש דלא נפקא הך דיודע ואינו פורח מפורח ואינו יודע אלא ודאי דאינו מועיל כי אם פורח ואהא פליגי עליה ר"ן וס"ל דשניהם מועילים ומוקי לברייתא בא' מב' וזה אתי מרווח בדברי הרא"ש ברם בדברי התוס' העיקר חסר ודוק. וחזות קשה ראיתי להרב מעדני יו"ט שכתב על דברי הרא"ש בשם ר"ת ושניהם צריכי וכמ"ש התוס' וכו' יעו"ש. והנכרי אין מזמנין עליו. ויש לדקדק דלמה השמיט דינא דמתני' דכותי מזמנין עליו. וי"ל דהא דמפלגינן בין כותי לנכרי היינו בזמן חכמי המשנה אבל אח"כ כשעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ"ק דחולין אין חילוק בין כותי לגוי וכמ"ש מרן כ"מ לעיל פ"א הי"ב. והא דלא כתב בהיפך דכותי אין מזמנין עליו כיון דנקט נכרי ה"ה כותי דהכל שוין וסמך על מ"ש לעיל פ"א הי"ב דדינם שוין וק"ל.

ח׳

אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה וכו'. עיין מרן הכ"מ שהקשה ביתור לשון רבינו. וע"פ מ"ש הלח"מ במ"ש רבינו פת ולא דגן יתורץ דתחילה כתב דין הזימון דלא הוי אלא בפת ולא בדגן ואח"כ חילק בין עשרה לשלשה ואולי גם לזה כיון הלח"מ וק"ל.

ט׳

שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן ומ"מ כתבו התוס' שאם אמר הב לן ונבריך אין השלישי מצטרף וכו'. וזהו שכתב רבינו אם יכולין לאכול עמו וכו' כלומר שיש להם רשות דלא נאסרו וק"ל.

י״א

שלשה שאכלו כאחד וכו' שלשה בני אדם וכו'. עיין מ"ש מרן ועיין מ"ש בב"י. ומ"ש הלח"מ דבריו תמוהים ע"פ מ"ש הרשב"א משמו [של הראב"ד] בסוגיין יעו"ש. והכי איתא התם דף נ' אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלש חבורות וכו' אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם וכו' ופירש"י ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים עכ"ל. ומדנקט ואפילו לא אכלו משמע דעיקר דינו דאינן רשאין ליחלק איירי באכלו ואהא קאמר ואי אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו והיינו אפילו אכלו אח"כ אלא דכשלא אזמון עלייהו אפי' לא אכלו בחבורה זו חדשה אינן רשאין ליחלק כן נראה דעת רש"י ז"ל אלא שהתוס' לא הבינו כן לדעת רש"י אלא הבינו לדעתו דאזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו היינו כשלא אכלו דאי אכלו נתחייבו בזימון ממה שאכלו אח"כ וז"ש אחר שפי' וז"ל פי' שאכל כל אחד מהשלשה מהחבורה זו החדשה ומפסיק כל אחד בחבורתו הראשונה ואהא כתבו ורש"י לא פירש כן וכן הבין ה"ר יהודה שהביא הרא"ש לדעת רש"י שהקשה ה"ר יהודה לפי' רש"י דהא מילתא דפשיטא היא וכו' יעו"ש בהרא"ש (ו)שיישב כל הקושיות בהנחה שאכלו השלשה ביחד כמו שביארנו דעת רש"י והיינו דבאזמון עלייהו אפילו אכלו פרח זימון ובלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו כלום אינן רשאים ליחלק ונראה דגם הרא"ש הבין כן לדעת רש"י דאי לאו הכי כשמתרץ קושיות ה"ר יהודה הו"ל למימר ונ"ל פירוש אחר דאין [זה] פי' רש"י שמיישבו הוא, אלא ודאי דס"ל כן לדעת רש"י ולכן מתרץ קושיות ה"ר יהודה לדעת רש"י, נמצא שהר"י לא הבין כן לדעת רש"י דאזמון עלייהו היינו שאכלו ביחד וגם התוס' סברו כן ולכן כתבו ורש"י לא פי' כן ברם לקושטא דמלתא רש"י והרא"ש והתוס' בפי' אחד קיימי. ואין לומר דמ"ש התוס' ורש"י לא פי' כן קאי אמאי דכתבו פטורין מן הזימון ורשאין ליחלק ור"ל ואי רצו מזמני דלדעת רש"י אינן רשאין לזמן אפילו אם ירצו, חדא דזו היכן מצאו ברש"י ואי ממ"ש פרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו אין זו הכרח דר"ל דכיון דפרח תו לא הדר לאיתחייב ברם אם ירצה רשאין ואין הכרח בדבריו, זאת שנית דא"כ לא היה להם לפרש אבל אי אקדימו וכו' שפירשו בתחילת דבריהם דגם רש"י פי' כן אלא היה להם לפרש פירוש דפרח זימון דבהא חלוקים עם רש"י, אלא ודאי כוונתם כמ"ש שדימו בדעת רש"י מה שאינו ודוק. וכן מרן בב"י ז"ל סי' קצ"ג כתב על דברי הטור שפי' וז"ל פירוש שלשה שבאו משלשה חבורות וכו' אם זימנו עליהם במקומן וכו' אחר שהעתיק דברי התוס' ורבינו כתב כפירוש זה כלומר לאפוקי מרש"י שהבינו התוס' לדעתו דאזמון עלייהו היינו שלא אכלו. ועוד כתב על מ"ש הטור ואינן רשאין לחלק וכו' יעו"ש מה שכתב דס"ל דיש הפרש ביניהם באזמון עלייהו דלרש"י לא אכלו ולהתוס' אפילו אכלו, ברם בלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו אינן רשאין ליחלק לדעת כולם ונמשך אחר דברי התוס' ואחר המחילה רבה זו אינו וכמ"ש דדעת כולם שוה. וראיתי להב"ח שכתב על דברי מרן וז"ל ואיכא לתמוה על ב"י שהביא דברי התוס' וכתב עלייהו ורבינו כתב כפי' זה, והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולים וכו' עכ"ל יעו"ש, והנה כבר הקדמנו כוונת התוס' ועפי"ז נמשך מרן וא"כ יפה כתב מרן ולא הסמיך דעת התוס' להטור אלא למ"ש דאכלו החבורה זו החדשה, [וכתב] וכן דעת רבינו כרש"י, למה שהבין ברש"י דלא אכלו השלשה אלו האחרונים ביחד דלא כתב רבינו ואם כבר זימן כל אחד ואחד וכו' רשאין אפילו אכלו, דהא קאי אמה שכתב שלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ואיירי אפילו בלא אכלו דבהא ליכא מאן דפליג וכמ"ש מרן שם בב"י לעיל מזה וא"כ הו"ל לפרושי, אלא ודאי דאיירי בלא אכלו' זה דעת מרן בדעת רבינו למה שהבין ברש"י ע"פ דעת התוס' ברם אין כן דעת רש"י כדכתיבנא. גם הראב"ד הבין כן ברבינו והשיג עליו ואפילו אכלו שלשה אחר מכאן וכו' לאפוקי ממה שהבין ברבינו דאיירי בלא אכלו ופי' הראב"ד ז"ל הוא ממש פי' רש"י והתוס' והרא"ש לפי מה שהכרחנו דכולם שוין וכמ"ש הרשב"א משמו ולא נמצא שינוי בדבריו כי אם מ"ש אפילו זימנו עליו בעל כרחו וזהו שהשיג הר"א על רבינו דמדברי רבינו נראה בשרצונו של כל אחד ואחד מאלו להצטרף עם בני חבורה ודלא כהלח"מ ז"ל שדבריו תמוהים יעו"ש. ומרן ז"ל כדי ליישב דעת רבינו נדחק בלשונו וכתב ומ"ש וזימן עניינו וכו' אבל הוא לא היה וכו' ולמה שהשיג שנית ואפילו אכלו אחר מכאן וכו', יישב וז"ל ועל כרחין אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו וכו' דאל"כ היאך שייך וכו'. כלומר דאף דסתם רבינו מ"מ סתמו כפירושו מכח ההכרח שהכריח וכו'. ואין לדקדק על מרן שבב"י הבין בדעת רבינו כמו שהבין הר"א והשיג, ובכ"מ לא הבין כן דכן דרכו בכמה מקומות דחוזר בו, והיינו טעמא דבב"י שתירץ ב' תירוצים לקושיא שהקשה בכאן שאל"כ וכו' הבין בדעת רבינו כמו שהבין הראב"ד ברם בכ"מ שלא מצא שום תירוץ לקושיא בדעת רבינו הוכרח להבין בדעת רבינו שלא כהר"א ולענין דינא שוים. אך יש להתבונן בדעת מרן שמ"ש בב"י לתירוץ כתבו כאן ודחאו בסברא נכונה והכ"מ קדם לב"י. איך שיהיה נמצא למ"ש מרן כאן דרבינו איירי באכלו שלשה יחד מהכרח דהא אין זימון אלא במקום ברכה. ודבריו תמוהים במאד מאד דאי מהכרח זו איך כתב הראב"ד בפי' הביאו הרשב"א בחלוקה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו דהיינו אפילו לא אכלו וכן רש"י כתב ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנחברו ובזה כו"ע מודו וכמ"ש מרן עצמו בב"י וכן דעת רבינו ולא מצינו שינוי ביניהם אלא בחלוקה דלזמון עלייהו בדוכתייהו שהבינו התוס' בדעת רש"י שלא אכלו וכן הר' יהודה שהביא הרא"ש וכן דעת רבינו כפשט דבריו וכמו שהשיג עליו הראב"ד ואי כהכרעתו מה יענה לחלוקה דלא אזמון וכו' וכמ"ש, ואי יסבור בדעת רבינו דגם בחלוקה דלא אזמון הוא דאכלו מה יענה לפי הכרעה זאת להראב"ד ורש"י ודעימיה בחלוקה דלא אזמון עלייהו וכו' אלא ודאי צ"ל כמ"ש מרן בב"י דאיירי בשלשה חבורות שאכלו בבית אחד וכו' או דכיון שנתוועדו לזמן צריכין לאכול וכו' יעו"ש וא"כ כאן בכ"מ דלא חילק מה יענה לחלוקה דלא אזמון עלייהו כדכתבינן וצ"ע. ועיין בב"ח מה שתירץ לקושיית מרן בב"י ולענ"ד אינו סובלו לשון רש"י והראב"ד הביאו הרשב"א יעו"ש ודוק. כתב מרן בב"י וז"ל מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי את מורי וכו' והשיב טוב שיזמנו משום דברוב עם הדרת מלך (יצחק ב"ר אברהם) עכ"ל. והקשה הב"ח וז"ל וקשיא לי מהא דריש פרק שלשה שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מופלג אחד מחבריה לברוכי להו וכו' יעו"ש עד סוף לשונו, ולא ידענא מאי קא קשיא ליה חדא דזאת היכן כתיבא דמ"ש להו מרימר ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם היינו מטעם דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול דוקא ולא מטעם דברוב עם הדרת מלך ג"כ דכעת אין הוכחה בגמ', ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דמטעם דחילוק ברכות נגע בה אפ"ה אין נדוננו דומה לנדון הגמ' דבשלמא התם בגמ' דכל עיקר הפטור היינו מטעם דליכא אדם גדול דנברך וכיון דמהאי טעמא פטורים היאך יברכו, מי יהיה המברך, לכן חילוק עדיף לא כן בנ"ד דאף דפטורים יכולין לזמן כי הפטור לאו מכח דליכא אופן לברך הוא אלא מטעם אחר שהם רחוקים זה מזה ויש אופן לברך ולכן טוב שיברכו משום דברוב עם הדרת מלך ודוק.

י״ב

שתי חבורות וכו'. וכתב מרן תנא אם יש שמש ביניהם מצרפן עכ"ל. וכתבו התוס' וה"ה בשתי בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וסיימו ז"ל וכן בבית חתנים וכו' עכ"ל. כעת דבריהם סתומים דהאי וכן בבית חתנים מה באו לחדש דהיינו דתחילת דבריהם, ונראה כוונתם שאם אוכלים בבית חתנים והחתן אינו אוכל בבית זו אלא בבית אחר במסיבה אחרת יכולין לברך ברכת חתנים אף שאין שם החתן כי השמש מצרפן או הבני אדם שמצטרפין מזו לזו וכו'. ושוב ראיתי להרא"ש שכתב כן בפ"ב דסוכה אלא שאח"כ כתב הרא"ש דבבית חתנים אף דליכא שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם שבחופה כולם חשובים כאחד והסכים לזה יעו"ש והביאו הטור סי' קצ"ה, ולפי"ז יש לדקדק על מרן שם שהביא משם ריצב"א דלא התיר לברך ברכת חתנים אלא דוקא ע"י צירוף שמש דלא כהרא"ש וסיים ולענין הלכה נראה לסמוך על הרא"ש ולמה השמיט להתוס' ז"ל דקיימי בשיטת ריצב"א וכדכתיבנא. הדרן לדברי רבינו והנה האי מצטרפין פירושו הוא יכולין להצטרף אם ירצו ולא חיוב, ויש להסתפק אם יש בשתי החבורות אלו חמשה בכל חבורה אם יש להם חיוב להצטרף לברך בעשרה בהזכרת שם שמים דומיא דעשרה שאוכלין כאחד דאינן רשאין ליחלק אף דמזמני שלש שלש או דילמא כיון דכשאינן עשרה יכולין ליחלק נמצא דאלו החבורות אינן חשובות כאחד ויכולין ליחלק ויש להתיישב בזה ודוק.

י״ג

שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו' ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו וכו'. ויש לדקדק דלכאורה דברים אלו דברי מותר דמהיכא תיתי דלא יברך ברכת המזון לעצמו וכי בשביל שזימן יהא פטור מלברך ברהמ"ז, ויראה דכיוון רבינו לפסוק פלוגתא דאיכא בגמ' דף מ"ו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן ופי' רש"י עד היכן וכו' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים וכו', נמצא דלרב נחמן ברכת הזימון אינו אלא נברך וכו' ברם ברכת הזן הויא ברהמ"ז ואומרה אפי' יחיד וז"ש יחזור וכו' ויברך ברהמ"ז לעצמו ובפ"ב כתב שסדר ברהמ"ז כך הוא אחד ברכת הזן נמצא דבאומר ויברך ברהמ"ז היינו מתחילת הזן. ועיין למרן הב"י סי' ר' שכתב על דרך זה ממקום אחר דעת רבינו יעו"ש ודוק.

ט״ו

שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו וכו' עכ"ל. וקשה דנראה דהרשות בידו אם ירצה לצאת ידי חובתו, והא חייב לענות אמן וכמ"ש רבינו פ"א הל' י"ג יעו"ש. וכן קשה על מ"ש לעיל הל ג' וכמ"ש שם יעוין שם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות ברכות פרק ה׳

ב׳

ג' שאכלו כו'. הנה עיין בתוס' דף מ"ה ע"א בשם הירושלמי ע"ש ונ"ל דהכי פירושו דהנה מבואר בגמ' שם ד' מ"ה ע"ב ודף נ' ע"א דכיון דכל או"א ברך ברכת המזון בפ"ע זה גופא הוה חילוק וזהו דמקשה בירושלמי דמרישא משמע דחייבים לזמן היינו שחייבים לברך ברכת הזימון אבל ברהמ"ז מברך כל או"א בפ"ע ומסיפא מוכח דאין רשאין ליחלק דהיינו דאחד מברך לכולם ותירץ דאם נתנו דעתם בתחלה אז מזמנים אבל ברהמ"ז מברכין כל או"א בפ"ע אבל באמצע סעודה לא הוה זימון רק אם אחד מברך ועיין חולין דף ק"ו ע"ש:

ז׳

נשים ועבדים כו'. עיין חולין דף ל"ב ע"ב מי מצטרף סימן כו' ועיין ב"מ דף נ"ג ע"א דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ועיין גיטין דף ט"ו ע"ב ע"ש:

י״ב

בזמן שמקצתן רואין כו'. ונ"ל דזה רק אם בלא הך מקצת אין זימון להך דאין רואין ואם ע"כ צריך לצרף להך מקצת אבל אם בלא הם יש זימון אז אין מצטרף וזה כונת הירושלמי מכות פ"א הל' י"ד הא אם היו ג' ג' לא בדא ר"ל אם אחד מג' אלו ואחד מג' אלו רואין זא"ז לא מצטרפין כיון דבלא הרואין יש ג"כ עדות ועיין זבחים דף ל"א ע"א תוס' ד"ה התם ועיין בתוס' מנחות דף ע' ע"ב גבי חלה ופסקי תוס' שם על דף כ"ד ע"ב גבי חלה ועיין בכורות ד' נ"ד ע"ב גבי מעשר בהמה והוריות דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה והורו שע"ז כו' ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות ברכות פרק ה׳

ד׳

נברך לאלהינו. מ"ש כאן רבינו ז"ל לאלהינו בלמ"ד משום דהיכא דמזכיר שם לא איכפת לן שיאמר למ"ד דמוכחא מילתא דעל קודשא בריך הוא קאמר ולא מצינו למימר דאמר לבעל הבית דכן אמר בגמרא גבי למי שעשה ניסים וכו' וכן גבי בעשרה דמוכחא מילתא. משמע דהיכא דמוכחא מילתא לא איכפת לן לומר למ"ד ואדרבא טפי עדיפא לדמויי לברכה דלמי שעשה ניסים. אמנם פליג על מה שכתב הרב בית יוסף בסימן קצ"ב על מה שכתב הטור ז"ל דאין לומר נברך לאלהינו דהוא מטעם שאין לומר למי שאכלנו. ולעניות דעתי נראה כדכתיבנא דשאני היכא דמזכיר שם דיכול לומר למ"ד וכן הוא בעצמו כתב למטה. ונראה לי דמהאי טעמא מצי למימר למי שאכלנו כשהם עשרה:

ז׳

והעכו"ם . אמרו בגמרא (דף מ"ז:) שאפילו מל ולא טבל ולא הוצרך רבינו להזכירו שהרי כתב שם בדין הגרים דהוי כעכו"ם כל היכא דלא טבל: כזית פת. בגמרא (דף מ"ח) אמרו כזית דגן וסובר רבינו ז"ל דדוקא פת דאיכא ביה ברכה דאורייתא אבל במעשה קדירה דליכא אלא ברכה מעין שלש דהוי מדרבנן לא מצטרף ולהרא"ש מצטרף דס"ל דהוי דאורייתא:

י״א

שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות וכו' רשאין לחלק וכו'. קשה דהיה לו לומר דמצוה לחלק ולא מצו למעבד זימון ומדקאמר רשאין ואין חייבין משמע דהרשות בידם ואולי סובר רבינו ז"ל דלא אמרו (דף נ':) פרח זימון מינייהו אלא לומר דאינן חייבים אבל מכל מקום אם ירצו לזמן יכולים לזמן. ודעת הראב"ד ז"ל בהשגות נראה לי שהוא כפירוש רבינו יהודה שאומר שאפילו שלא זימן הוא אלא האחרים זימנו ולא היה שם, ובהכי מתורץ הקושיא דפשיטא שהקשה רבינו יהודה בדברי הרא"ש ז"ל כמו שהוזכר. ומה שאמר הראב"ד ז"ל ואפילו אכלו שלשתן וכו' מסברא אמר ליה ולא מכח הקושיא דפשיטא דאמר הרא"ש ז"ל דלדידיה מיתרצא הך קושיא בלאו הכי כיון דהוא מפרש כפירוש רבינו יהודה:

י״ג

קוראין לו כדי שיכוין. מה שאמרו בגמרא (ברכות דף מ"ה:) קוראין לו מפרש רבינו ז"ל קוראין לו ואומרים לו כדי שיכוין לבו לשמוע דצריך כוונת שמיעה שיהא סמוך כדי שיענה ברוך שאכלנו וכו':

ט״ז

במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן וכו'. דעת רבינו ז"ל כמו שהשיב לחכמי לוניל שאף על פי שאמרו בגמרא (דף מ"ח) עד שיאכל כזית דגן דמשמע הוא אם אכל כזית דגן מוציא והיה מוציא רבי שמעון בן שטח לינאי אע"פ שינאי אכל כל שבעו דהא בגמרא לא אמרו לגרמיה הוא דעבד אלא משום שלא אכל כזית מ"מ סובר הוא ז"ל דמ"ש בגמרא כזית דגן לאו בדוקא נקט כזית דהכונה למעט שאר אוכלין והכי קאמר דגן ולא שאר אוכלין ומשום הכי קאמר לגרמיה הוא דעבד שלא אכל דגן ופטר להם בשתיית יין מפני שהוא מן השבעה מינין אבל הדברים האמורים בפרק מי שמתו לא איירו בהני כללי וכמו שכתב באותו תשובה והם דברים ברורים. וחכמי לוני"ל סבירא להו דההיא דפרק מי שמתו הוי אליבא דרב עוירא כדכתב הראב"ד ז"ל דלית הלכתא כוותיה אבל לדידן קי"ל כזית או כביצה הוי דאורייתא דברייתא דפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ט:) דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה לא הוי אסמכתא כדכתבו התוספות ובהכי מיתרצא ההיא דשמעון בן שטח:

נחלת הכלל · ToratEmet

קובץ על היד החזקה · הלכות ברכות פרק ה׳

א׳

וספק יש בדבר. בירושלמי פ"ג הלכה ג' ובברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת כו' יראה דפשיטא ליה לתלמודא דירושלמי דנשים חייבות בבה"מ מה"ת. אפשר דה"ט דהג"א פ"ק דמגילה שכתב בפשיטות דנשים בבה"מ דאורייתא משום דפשיטא ליה להירושלמי שבקינן ספיקא דבבלי ועיין מ"ש בכללים שלום ירושלים ס"ס מועד אלא דמ"ש בהג"א שם דאעפ"כ אינם מוציאות את האנשים צע"ג וכבר הרגיש בזה בשו"ת שער אפרים סי' י"א. ואפשר לומר דשיטת הג"א דס"ל דשלש ברכות מה"ת הן ודלא כשיטת הרמב"ן שהביא הכ"מ בפ"ב הלכה ב' וא"כ בברכת הארץ ודאי דמדרבנן בנשים כיון שלא נטלו חלק ולא כתב בהג"א דמחוייבין מה"ת כ"א בב' ברכות ולא הוי ספיקא כ"א בברכת הארץ ומש"ה אינן מוציאות את האנשים אפילו בהנך שתי ברכות משום דילמא אתי להוציאן גם בברכת הארץ. ובזה אפשר לכוין דלא פליג הבבלי עם הירושלמי ודו"ק. ועיין בשה"ג שכתב דלפי פירש"י הספק ג"כ הוא בכהנים אם הם חייבים מה"ת וכן בלוים דפירש"י א"כ לפי שיטת רש"י לפי הבנת הש"ג כהנים אין מוציאים בבה"מ וזה דבר תימה ועיין בכנה"ג א"ח סי' קפ"ה בהגהות הב"י שכתב בשו"ת הר"ש יונה השיג על שה"ג:

ו׳

הכהנים תרומה. עיין כ"מ ועיין בתוס' במתניתין ד"ה אכל כו' מ"ש אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה כו' וכוונת דבריהם כמ"ש התוס' בכ"ד והר"ן בנדרים דלא מיחשב התראת ס' דילמא אתי למתשל בנדרו כיון דמחוסר מעשה וזה שכתב דהשתא מיהא לא איתשל כו' וצל"ע על הב"י או"ח סימן קצ"ו שכתב ראיה לדברי התוס' דאל"כ אמאי לא אמר שם במסכת עירובין אע"ג דתרומה אסורה לישראל הא יכול לאיתשולי על נדרו ע"ש, דהא צריך לטעם זה אם התרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי כדאמרינן בנדרים דף נ"ט. וי"ל דהב"י לטעמיה אזיל שכתב בכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות לחד תירוצא בשיטת רבינו דסובר כסברת הרא"ש בנדרים דהבעלים נשאלין לעולם אפילו אם כבר בא ליד כהן אלא דעדין צ"ע דלא דמי לתרומה דשאני נדרים דמצוה לאיתשולי עליה כדאמרינן התם ומ"ש התוספות במסכת ערכין דשאני תרומה שאין לה היתר לזר אפילו בשאלה כוונת דבריהם דלשם תרומה אין לה היתר כיון דאתשיל עליה לא מיקרי עלה שם תרומה ולזה סיימו שם בברכות הארכתי דלית להו סברא זו לפי האמת ודלא כהבנת הא"ר סי' קצ"ו בדברי התוספות הנ"ל ע"ש ועיין במ"א סימן קצ"ד אי ברכות מעכבות זא"ז:

ז׳

אנדרוגינוס. עיין כ"מ ודבריו צ"ע ועיין בפ"ב מהלכות שופר ובהשגת הראב"ד שם ומה שאכתוב שם בס"ד:

י״ב

בבית אחד. עיין בתוספות שם ד"ה והשמש שכתב עפ"ד הירושלמי דל"ד בית א' ולא נקט ב"א אלא לרבותא דאין מצטרפין. ולא משמע כן מדברי רבינו דהיה לו לבאר כיון דמפורש בירושלמי וכ"מ קצת בדברי רש"י שכתב כגון יריעה פרוסה ביניהם. ויש מחלקים בין ב"א לב' בתים דבב"א גם אם לא נכנסו מתחילה להצטרף יחד אעפ"כ השמש מצרפן אבל בב' בתים בעינן שיכנסו מתחילה אדעתא דהכי עיין ב"י סימן קצ"ה ובמ"א שם אמנם מדברי התוספות לא משמע לחלק בהכי דאל"כ אמאי לא כתב הא דנקט המתניתין ב"א מילתא דפסיקא נקיט ורש"י מחלק בהכי:

ט״ו

עיין הראב"ד וכ"מ מה שהשיב רבינו לחכמי לוני"ל ורבינו פה תופס שיטת הבה"ג ועיין בפירש"י ותוספות שם מה שהקשה מהך דינאי וחביריו דאכלו ושבעו ואף דלגרמיה הוא דעבד היינו משום דלא אכל כזית. ובאמת י"ל מ"ט דשמעון ב"ש דהיה ס"ל דבכוס יין יוכל לזמן אלא משום דדריש לקרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה וקאמר רחמנא דבכ"ע אם אכל או שתה חייב לברך ומש"ה כיון דשתה הכוס היה ס"ל דיכול להוציא וכיון שכן הוא פי' הקרא א"כ סתם אכילה בכזית ובודאי דגם שיטת הסוברים דבעינן כדי שביעה מה"ת כל טעמייהו אינו אלא משום דדרשינן ואכלת ושבעת פי' אכילה שיש בה שביעה וא"כ שפיר קאמר תלמודא דשמעון ב"ש לגרמי' הוא דעבד דהוא דריש קרא בע"א משא"כ לדידן דקיימ"ל דבעינן כזית דגן ודאי דאינו חייב מה"ת כ"א באכל כדי שביעה וכ"ה דעת הבה"ג. ובזה צל"ע על רש"י בפרק כ"מ דף מ"ב ע"א ד"ה עדי כפנא כו' שפירש שם מפת שלנו וכתב הבה"ג ולא בירך דבעי למשבע וברוכי כדאורייתא ואכלת ושבעת משום דכזית וכביצה אסמכתא דרבנן עכ"ל. ופירוש דבריו דרצה לחייב עצמו בחיוב תורה ורש"י ז"ל סתר דברי הבה"ג דא"כ הוי דלא כר"מ ודלא כר"י וז"א כדמפורש בדבריו וצע"ג וע' עוד בתוס' פסחים דף ק"ג ע"ב ד"ה כיון דקשיא להו כיון דיהבי ליה כסא לברוכי א"כ אסרו עצמן שוב מלאכול ואינו מצטרף עמהן ועיין ב"ח או"ח סימן קפ"ו ובשיורי כנה"ג סימן צ"ז בהגהת בית יוסף ועיין עוד בפרק שלשה שאכלו דף מ"ט ע"ב בתוספות ד"ה ר"מ דמזכיר ג"כ כשיטת רבינו פה. ועיין בכ"מ פ"א דמסיק דאינו חייב מה"ת לברך שום ברכה כ"א באוכל פת כדי שביעה אפי' על שבע המינים ג"כ אינו חייב לברך כ"א מדרבנן וכ"מ מדברי מהרי"ק שהביא הל"מ פ"ב דין י"ד. ומה שהקשה שם דלמ"ד נטע רבעי משמע התם בגמרא דאייתר חד הלל דטעון ברכה ורבינו ז"ל פוסק בהלכות מ"ש כמ"ד נ"ר והא בכל ברכה דנטיעה משמע דהוי מה"ת והניח בקושיא ע"ש ועיין ברא"ש ר"פ כיצד מברכין וברי"ף שם ויש ליישב קושייתו ודו"ק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ברכות פרק ה׳

ב׳

שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. בגמרא פליגי רב ור' יוחנן בשנים אם רצו לזמן אם רשות או לא. ת"ש שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין לחלק, שלשה אין שנים לא, שאני התם דמקבע להו בחובה מעיקרא, ופירש"י ואי מפקעת להו מחובה וקמו ברשות וגדול המצווה ועושה כו' ולקמן טעמא דקוראין לו הא לא קוראין לו לא שאני התם דאקבעו להו בחובה כו' מורה דמשום הכי נשאר דיוק טעמא דקוראין לו הא לא קוראין לו לא ואין מזמנין לכן נראה דכיון דיתבו וקבעי בסעודתא אדעתא דחובה תו אם נחלקו אף רשות ליכא ואם רצו לזמן אין מזמנין. ונראה משום דבירושלמי מדמה פלוגתא דא לשנים שדנו אם דיניהם דין, דכמו דכאן איכא הזכרת שם שמים, כן התם איכא מושב אלדים, ואם דנו דיניהם דין, ובסנהדרין פריך למאן דאמר שנים שדנו דיניהן דין מהך דתנן אפילו שנים מזכין כו' ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין ואם איתא להוי כשנים שדנו, ומשני שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי, לכן הדין של שנים בטל ומבוטל, וכן הכא כיון דמעיקרא יתבי אדעתא דתלתא ומיקבעי בחובה, תו בשנים ליכא זימון ואין מזכירין שם שמים ולכן טעמא דקוראין לו ומזמנין הא אם אין קוראין לו לא מצי לזמן ולהזכיר שם שמים אפילו ברשות כיון דיתבי וקבעי סעודתא אדעתא דתלתא כנ"ל ברור ומזה נראה לנו בשלשה שבאו משלש חבורות מצטרפין אף שלא אכלו אחר כך כדקיימא לן בפרק גט פשוט דף קס"ה בשלשה שבאין משלש בתי דינין דנחשבין בית דין ואינן צריכין להעיד בפניהם עוד הפעם כמו"ש רבינו שם עיי"ש, הכא נמי מצטרפין לזימון ומקרי מושב וקביעות, ובירושלמי פליגי בזה אם מצטרפין לזימון יעו"ש, וכן משמע מלשון רבינו לקמן הלכה יו"ד וכן פסק בשו"ע יעו"ש ודו"ק בכ"ז:

ז׳

נשים ועבדים וכו' אבל נשים מזמנות לעצמן וכו' אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים וכו'. הנה בתוספתא פרק ה' בברכות, הכל חייבים בברכת (המזון) כו' אנדרוגינוס מוציא מינו ואינו את שאינו מינו, טומטום כו' נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' ובוודאי בברכת המזון לא שייך לומר לשון פטורים על נשים וכו' דוודאי מדרבנן חייבין, ולהוציא רבים י"ח בעי הגמרא דף כ: ולומר בדוחקים דאברית ותורה קאי ז"א, לכן ברור לכל רואה דצ"ל הכל חייבין בברכת [הזימון] דבזה נשים המה פטורים, מטעמא דלכל מילי דבעי ג' או עשרה, המה כחד חשיבי כדאמר הגמרא דף מ"ה: והא מאה נשי כתרי דמיין רק אם רצו מזמנין ועיין תוספות שם, ולזה התוספתא כוון רבינו כאן וזה ברור, וזה דלא כמו שכתב הרא"ש בפסקיו, דנשים חייבות בברכת הזימון, מסוגיא דערכין דאמר הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים ואפשר דסבר דהך תוספתא פליגא על סוגיא דערכין וכמו גבי מגילה דהך תוספתא דמגילה פוטר נשים דלא כבבלי, אמנם מה שתמה כיון דנשים חייבות בברכת המזון כו' למה לא יתחייבו בזימון כו' אמינה לדבריו מה יתרץ בהך תוספתא, אבל הטעם פשוט לדעתי דבדף כ"א קאמר ברכת התורה לפניו כו' כי שם ד' אקרא הבו גודל כו' ומהך קרא ילפינן לברכת הזימון בריש שלשה שאכלו א"כ נשים דפטורות מתלמוד תורה פטורים מזימון [אע"ג דחייבים בתלמוד תורה דהקהל, בכ"ז בשירה זו לא נזכר רק ולמדה את בני ישראל] ופוק חזי דלמדו ברכת התורה מזימון בירושלמי שם וכל מבין יבין דלפ"ז מתורץ הסתירה מהתוספתא עם הגמרא, דהגמרא בערכין אזלא למאן דאמר בערכין לקמן מ"ח דמואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת המזון, וא"כ לא שייך לחלק בין נשים לברכת הזמון לברכת זימון וזה נכון. אולם בעניותן לא מצאנו לפום רהיטא בכל מילי דבעי מנין שיהא בנשים, דמנין נשים כחד חשיבי, כדרגיל תלמודא לאמר בכ"מ, רק גבי פסח מצאנו דמשלימות ומצטרפות לדחות טומאה משום דתמן בעי רק רובא לא מנין, ומזה אמינא דלפי מה דרצו התוספות לאמר בכמה דוכתי דאשה כשרה לדון (עיין תוספות ב"ק ט"ו) ורק דקשיא להו הך משנה דנדה כל הכשר לדון כשר להעיד, דלפ"ז אפשר לאמר דדיני ממונות דבחד נמי כשר בהודאות והלואות ה"ה דאשה כשרה, אבל בגזילות וחבלות דבעי שלשה, א"כ אין מנין אשה חשוב מנין, ועיין ירושלמי דיליף זימון מדין ותלי פלוגתא דשנים שדנו דיניהם דין בברכת זימון אם רשות עיי"ש. כפי מה שהבאתי לעיל. סוף דבר אין אנו יכולים להכחיש פשטא דגמרא מאה נשים כחד דמיא לכל מילי דבעי מנין וזה כלל גדול בתורה ויעוי' ריש נדה דפירשו קדמאי דנשים לא הוו רשות הרבים דכחד דמיא יעו"ש. וראיתי לראב"ד בהלכות שופר שכתב שאנדרוגינוס למ"ד שחציו זכר הוא, אינו מוציא מינו ואף עצמו אינו מוציא, והרב המגיד יישב, דאפשר לחלק בין מה שהוא בידי אדם ליד"ש ונפלאתי על כבוד חכמתם, הלא מצאנו דוגמתו ממש, דחצי עבד וחצי בן חורין שנשא אשה אמרינן דהוולד ממזר דאתי צד עבדות ומשתמש בצד אישות. (יבמות מ"ה) אבל פרידות למ"ד חוששין לזרע האב מותר להרביעו זע"ז, והיינו דחילק התשב"ץ בין הרכבה מזגיית לשכונית, ועיין תוספות ב"ב י"ג וזה ברור מאד. ומלבד זה קשה הדבר במושכל שיהא בפעולת השם בריה שלעצמו אינו מוציא ויהא צריך לצאת מאחר, וכן אמרו בירושלמי כיון שטבל של חמץ אינו יכול להפריש דבעי שיריה נכרים תו אף דמצי להפריש עליהן ממצה מ"מ הוי פטור כיון דמינה אינו יכול להפריש, וזה ברור והפורש מדברי רבינו משה כפורש מן החיים: ומהאי טעמא לא נהירא לי מה שראיתי להשאגת אריה שחקר הרבה במדבר ואינו שומע וכן באין לו זרוע [לענין תפילין] מטעם כל שאינו ראוי לבילה כו' דזה אינו דנימא דחבירו יתחייב במצוה זו ואיהו לא יתחייב באופן שחבירו מחויב [כמו בשעת הסכנה דאינו משמיע לאזנו או באין לו ש"י] ואם נימא דאיהו מחויב רק אין לו תקנה כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו, זה בדותא, דאטו רמי רחמנא אכתפה דמרא מידי דאין בידו, ואם תפטרנו ע"ז לא מצאנו ואמליץ דברי חז"ל תורה ומצות דכתיב כי היא חייך כו' אטו האי לא בעי חיי, ולא מצאנו הך דכל שאינו ראוי לבילה, רק בכסוי הדם דאינו מצוה מוטלת לעשותה דאם כסהו הרוח פטור מלגלות ולכסות וזה ברור. והנה שיטת הירושלמי מוכחא, דסבר דמה"ת חייב בברכת המזון בכזית או כביצה, והראיה דאמר סתם, ספק בירך ברכת המזון כו' צריך לברך כו' וא"כ איך סתם לה, אטו אם לא אכיל רק כזית דאינו רק מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ועוד דלא נזכר בשום דוכתא בירושלמי דמה"ת בעי כדי שביעה, ולכן מוכרח לאוקמי הך דבן קטן מברך לאביו בעונה אחריהן [מילה במילה] ולא באוכל אביו כזית כדמוקי בתלמודין דף כ: דאף בכזית הוי דאורייתא. ולפ"ז ניחא מה דאמר דעל בריה מברכין לאחריו, דבריה הוי כמו כזית, אבל לדידן דקיי"ל דכזית הוי מדרבנן א"כ זה לא שייך דבריה הוי כאילו אכל כדי שביעה, רק דנימא דהוי כזית, ע"ז נימא דרבנן לא תקנו רק בכזית דהוי אכילה לכל מילא ולא בריה, אבל אם תאמר דמה"ת בכזית, ולא בעי ושבעת, א"ש דכיון דבקרא כתיב חטה כו' גפן ורמון א"כ על כל פרי מברך לאחריו דבריה חשוב ודו"ק. וכן השמיט רבינו הך דירושלמי ועיין קרבן עדה בנזיר שם. ודע דלפי הראב"ד בהשגות, דמן התורה בברהמ"ז חייב בכזית, מוכח שפיר דברכה מעין ג' הוי ג"כ דאורייתא דאמרינן דף מ"ט: ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה, אלמא דבשתיה מברכין מעין ג' דהוי דאורייתא, רק רבינו סובר דהוי אסמכתא דמה"ת בעי שביעה גמורה, וא"כ א"ש בפשוטו לכן סובר דמעין ג' הוי דרבנן ודו"ק ויונתן תרגם וברכת על הארץ על פירי דארעא טבתא, המה ז' מינין שנשתבחה הארץ בהן וסבר דהוי מעין ג' דבר תורה, ואונקלוס בפ' ויחי ואחסנתי' תהי מעבדא פרין יהון מודן ומברכין עליהון זה מעין ג' דהוי דבר תורה. קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכו'. לולא דמסתפינא מרבוותא קדמאי, הוי אמינא דהא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, מה שפירשו הגאונים דפירושו דקטן פורח שיודע למי מברכין מזמנין עליו, לא משמע כן מהך דערכין דאמר הכל מצטרפין בזמון לאתויי קטן היודע למי מברכין ולא נהירא דהגמרא מסתם סתים והכוונה בקטן פורח אלא נראה דאין ה"נ דקטן שהביא שתי שערות [דכללא דברייתא דוקא הוא] והיינו פורח בעי שיהא יודע למי מברכין, ומיהו קטן שיודע למי מברכין דמזמנין היינו רשות ולא חובה ורשאין ליחלק, וטעמא דהוי רשות כמו דאמרינן בדף מ"ה: שאני התם דאיכא דיעות, ופרש"י אע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דיעות שלשה חשיבא טפי להודות משני אנשים דאיכא משום גדלו לד' אתי, וה"נ טעמא דאיכא קטן היודע למי מברכין ואיכא דיעות, והוי רשות לזמן, ומזמנין דקאמר ר"נ הוי כמזמנין דקאמר גבי נשים, תמן דהוי רשות ודו"ק. ולפ"ז אם אכלו ששה, ובתוכם קטן היודע למי מברכין אינן רשאין ליחלק כיון דאיקבעו בחובה מעיקרא ואם יחלוקו הוי רשות להשנים וקטן עמהם ועוד נפ"מ טובא ודו"ק.

י׳

מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים כו'. בירושלמי הלכה ג' קאמר מה מקיימין רבנן טעמא דריה"ג במקהלות בכל קהלה וקהלה כו' במקהלת כתיב, וכפי הנראה דלרבנן צריכין ליחלק דכל קהלה קהלה בפני עצמה בעי ברוכי, ולר' יוסי אינן צריכין ליחלק, אולם בגמרא דילן מוכחא שפיר דאינן צריכין ליחלק, דקאמר קם רב חמא ומהדר אבי מאה כו' לא צריכתו כו' הלכה כרע"ק, והא לרע"ק צריכין ליחלק, וא"כ מאי לא צריכתו דקאמר דמשמע דרשות בידן לברך ביחד, והיינו דהגמרא דילן מפרשא טעמא אחרינא, דמבעי קרא לדר' מאיר כו' וטעמא אמאי לא מפרש דפליגי בהא משום דאם כהירושלמי הוי מהפכא שיטתייהו מהך דפסחים ל"ו דריה"ג דריש המקרא ור' עקיבא דריש המסורת והכא איפכא, והירושלמי מפרש שם טעמי אוחרי בפלוגתייהו עיין ודו"ק. וא"כ נתברר שיטת ירושלמי דבעשרים צריכין ליחלק, אבל ששה אינן צריכין ליחלק, ולפ"ז אינו מדוקדק לשון רמ"א בסימן קצ"ג דאז יכולים ליחלק אם ירצו, ונ"ל דה"ה בששה אינן מחויבין ליחלק רק אם ירצו, דלפ"ז אדרבא כ"ש הוא. ועוד מאי נ"ל דקאמר הא רש"י פירש כן בריש דף נ' ששה נחלקין אם רצו כו' עיי"ש. והנה בספר קרית ספר להמבי"ט כתב דזימון מן התורה בעשרה ולא בג' ואתי שפיר מה דפועלים מברכין זימון משום דבעשרה הוי ד"ת ועיקרה ד"ת, ולכן כי לא היה מופלג בחכמה לא רצו לברך וסברו דחילוק ברכות עדיף משום דרק ג' הוי, ולכן ספק אשה חייב בזימון דעיקרה דבר תורה ודו"ק.

י״ב

שתי חבורות וכו' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין וכו' ואם יש שמש אחד ביניהם כו' מצטרפין וכו'. נראה פשוט דאף אם ג' אנשים יושבין כל אחד בפ"ע ואחד אינו רואה חבירו היינו זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן בכ"ז אם שמש ביניהן הוא מצרפן [דלא נימא כמו"ש הרשב"ש בתשובה דדוקא כשיש ג' בכל חבורה רק לענין שם או צירוף דיוצאין בחדא זימון] וגם אנן ניליף מהא דתנן גבי עדות במכות סוף פרק ראשון דגם התם אם בשתי כתות מקצתן רואין זא"ז מצטרפין ואמר רבא דאם מתרה רואה אותן והן רואין אותו מצטרפין, דמתרה הוה דומיא דשמש, דכמו דהוא נצרך להעדיות, כן הוא נצרך לסעודה, ואמר תמן דגם בעד אחד. ועד אחד והן רואין המתרה והוא רואה אותן מצטרפין, כן הכא מצטרפין להיות שלשה ולזמן כמו דהתם דשניהם נעשים עדים דחדא בלא חבריה לאו כלום הוא ודו"ק. והנה בירושלמי ריש פרק שלשה שאכלו, אשכחן תני ארבעה, אין תימר זו הזן את הכל קשיא, אין תימר זו הטוב והמטיב לית יכיל כו' הטוב של"נ והמטיב שנתנו לקבורה. וכן פירש הרי"ף בגמרא דילן. והמג"א סימן קצ"ד הוכיח מזה, דהכונה אם אין כאן מי שיודע לברך אלא ברכה אחת אינו מברך, ולכן בהטוב והמטיב דרבנן, אע"ג שאין כאן מי שיודע הטוב והמטיב, צריך לברך ג' כיון דהטוב והמטיב דרבנן. וזה תמוה, דמאין למדנו דברכות המזון מעכבין זה את זה, אע"ג דבתוספתא דמנחות תניא דברכות כהנים מעכבות זה את זה, היינו משום דכה תברכו כתיב, וכה הוי כמו ככה, והוי עיכובא אבל כאן מנא לן, וכבר השיג עליו הרב באבן העוזר עיי"ש דברי חן. אולם לפ"ז צריך מובן הקושיא דמאי איריא דהוי דרבנן אטו משום הא לא תני תנא להאי, ונראה פשוט, דבירושלמי קאמר לעיל פ"ג הלכה ג' דאע"ג דבכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא, בכ"ז גבי ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, א"כ הטוב והמטיב שניתקן על הרוגי ביתר, רק רבנן תקנוהו לאומרו אחר גמר הסעודה, וכמו שצריך להזכיר ירושלים על ראש שמחתו, וא"כ בודאי אף מי שלא אכל כלל, מוציא את חבירו ידי חובתו, וא"כ כאן תני התנא שנים שלשה חייבין בברכת המזון היינו שלשה שאכלו, וא"כ אם משום הטוב והמטיב שאע"ג שאותן שאכלו אינן יודעין לברך אותה, מ"מ המה יוצאים ע"י אחר שלא אכל כלל, ואין המברך מן החייבים לברך כלל וזה ברור, ונמצא ראיה עצומה לשיטת הרי"ף ורבינו דמי שלא אכל אינו מוציא את מי שאכל ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ברכות פרק ה׳

אבן האזל על הלכות ברכות פרק ה׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 39,169 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות ברכות פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות ברכות פרק ה׳

א׳

שורש ספק ברכות להקל נשים ועבדים וקטנים חייבים בבה"מ וספק יש בדבר אם הן חייבים מן התורה כו'. עיין בספר יד מלאכי כללי הדינים אות תצ"ב ותצ"ג ובש"ע א"ח סימן ד' סי"ג וי"ד וט"ו לענין נט"י דבספק לא יברך גם בסוף סי' י"א וי"ב ס"ג ושם במ"א סק"ז ובסימן י"ד ס"ב שכתב יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר אבל לא יברך וכתב בסימן ח"י וכה"ג דוכתי טובא בא"ח וי"ד דספק ברכות יהיה מאיזה ספק שיהיה או ספקא דפלוגתא או שאר כל ספק תלינן להקל שלא לברך ברכה לבטלה ועיין בסוף סימן ל"ג שכתב ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירי' והט"ז שם סק"ז כתב דלא יברך וק' לכאורה דבסימן י"ט כתב הש"ע אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיבטל מצות ציצית. הרי דמטעם שלא יבטל כתב דיברך גם עליו כבר נשאל על זה בתשו' שבות יעקב סימן א' ותירץ דשאני התם דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ס"ל דיברך והם שלשה עמודי ההוראה שהב"י נשען עליהם יע"ש ועיין בהלכות קטנות ח"ג סימן קי"ו שהוקשה לו דברי הב"י מסימן ט' לסימן תרמ"ט גבי לולב יבש ול"ק לפי האמור עוד כתב בתשו' הנז' דהיכא דדעת רוב הפוסקים שיברך וגם בירושלמי משמע שיברך דעת מרן להקל שיברך ובהכי ניחא ליה מ"ש מרן בא"ח סימן ר"ן ס"ו גבי נטל פרי וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך וזו היא דעת רב נסים גאון דס"ל דמאחר דלא אפשיטא הבעיא בירוש' הו"ל כתיקו דאיסורא לחומרא הרי דפסק דספק ברכה לחומרא. אכן לפי האמור ניחא דדעת הרא"ש והמרדכי והאגודה פ' כיצד מברכין דאפשיט הביעיא בירושלמי ועיין בספר כהונת עולם סימן ע"ח ובמפתחות שם מה שסיים בענין זה דספק ברכות להקל יע"ש. ודע שהר"ב כהונת עולם בסי' הנז' והר"ב שער אפרים בסי' י"א נסתפקו בענין נשים בברכת המזון דמספקא לן אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן כששכחו אם ברכו ברכת המזון אם חייבות לחזור ולברך מס' והרב ש"א ז"ל כתב דאין לומר דאם שכחה אינה חייבת לברך מטעם ס"ס ספק דילמא כבר ברכה ברכת המזון ואת"ל שלא ברכה דילמא אינה חייבת מדאורייתא וגם זה הספק ס' המתהפך דזה אינו דהלא אם אמרי' את"ל שלא ברכה א"כ מקרי ודאי לא ברכה וא"כ אף שאינה חייבת אלא מדרבנן צריכה לברך רק אם תאמר דאת"ל שהיא ספק אם ברכה אבל זה אינו ודוק יע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים מאותה שכתב מרן ב"י בי"ד סימן פ"ג בשם סמ"ק והביא דבריו הש"ך והפ"ח בכללי ס"ס סימן ק"י אות ט' דהיכא דאיכא ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא דאסור מדרבנן ואיכא נמי חד ספיקא בדרבנן מותר כמו שדגים מלוחים מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו בדגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שמנונית כו' כלומר דמן התורה איכא ס"ס ואע"ג דמדרבנן מיהא הוא אסור אע"ג שאין בהם שמנונית מ"מ איכא נמי חדא ספיק' בדרבנן שמא לא נמלחו ע"כ. הרי דומה בדומה לנדון הר"ב ש"א ז"ל דסמכינן אס"ס להתיר אף איסור דרבנן ולא אמרינן יהיו אסורים מיהא מדרבנן משו' דכי אמרי' ספק נמלחו כו' ואת"ל נמלחו אסורי' בודאי מדרבנן בין יהיה בהם שמנונית בין לא יהיה בהם שמנונית מיהו לזה אפש' לתרץ דהר"ב ש"א ז"ל משום דחייש לסברת האומרים דבס"ס בעינן מתהפך משו"ה כתב כן דנהי דכי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק חייבות דאורייתא ואח"כ ס' ברכו יוצא דאף מדרבנן פטורות מיהו כי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק ברכו ואח"כ ספק חייבות יוצא דמדרבנן מיהא חייבות ומשו"ה כתב הרב דאין לפוטרן אף מדרבנן כיון דלצד הס"ס השני חייבות. אמנם הסמ"ק ז"ל בדין דגים טמאים אפשר דקאי בשיטת הפוסקים דבס"ס לא בעינן מתהפך ומשו"ה התיר הדגים אף מדרבנן משום דנקט הס"ס כהצד האחד דיוצא דאף מדרבנן מותרים ודוק. אלא שהדבר קשה הוא שדברי הסמ"ק ודאי דאף למ"ד דבעינן ס"ס המתהפך הוא שדבריו ז"ל תלמוד ערוך הוא בפ"ק דפסחי' ד"ט ע"א דאמרי' התם דה"ט דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות דלא בעו הפרשת תרומה ומעשר משום דהו"ל ס"ס דילמא מעיקרא לא טבילי כדרבי אושעיא וכו' וכתבו רש"י ותוס' שם דאע"ג דמ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי טבל מדרבנן וחשבינן להו בחזקת מתוקנים יע"ש הרי מבואר דאע"ג דאיכ' ס"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן אפי"ה שרינן מכח ס"ס איסור דרבנן. ואף למה שכתבו התוס' בתי' הב' היינו דוקא משום טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי הא לא"ה ס"ל ז"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא. ועיין בספר דת ודין סימן ט' מ"ש בכלל זה של הסמ"ק ועיין בספר שער המלך בה' מקוואות בכללי הס"ס ס"ט יע"ש. ולבר מן דין א"א לתרץ דברי הרב ש"א כמ"ש שהרי הרואה דברי הסמ"ק שהביא מרן ב"י בי"ד סימן פ"ג דנקט צדדי הס"ס תחילה ספק נמלחו ספק לא נמלחו ואח"כ כתב ספק היה בהם שמנונית כו' נר' שאין מקום לתירוצנו דאי כמו שכתבנו הול"ל תחי' ס' היה בהם שמנונית ואח"כ הול"ל ס' לא נמלחו אלא הא ודאי ליתא. אבל הנראה ליישב הוא דשאני נדון הסמ"ק דהאיסור דרבנן אינו מחמת האיסור דאורייתא דהאיסור דאורייתא הוא מחמת השמנונית והאיסור דרבנן הוא מחמת הציר וא"כ מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים עם הטמאים פקע מיד איסור הציר דרבנן משום דספיק' דרבנן לקולא ואמרי' שאין כאן איסור ציר כיון שלא אסרו חכמים אותו מחמת ס' ולא נשאר לנו אלא משו' שמנונית דאורייתא דאפי' בספק נמלחו או לא אסור כשידענו שהיה בהם שמנונית וכשאנו חוזרים לומר את"ל שנמלחו ס' שלא היה בהם שמנונית הותר ג"כ איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן כיון שלא הוצרכנו לזה לחזור ולומר את"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא משא"כ בנדון הר"ב ש"א ז"ל דכשאנו אומרים ס' אם הם חייבות דאורייתא או דרבנן עדיין לא נפטרו מחיובם דלב' הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר ואת"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מקרי ס"ס. וכן כשאנו אומרים ס' ברכו ס' לא ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן דרבנן וכיון דיש לנו ס' אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן לא פקע חיובן מחמת ספק זה וכשאנו רוצים לפוטרן ולו' ואת"ל לא ברכו ס' שהן חייבות מדרבנן אדרבא בזה האת"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא"נ אף מדרבנן חייבות ונמצא דבין בצד הס' הראשון בין בצד הספק הב' לא פקע חיוב הברכה מעליהן ודוק. ודע שהר"ב כהונת עולם ז"ל שם בסימן ע"ח כתב בנדון זה של הרב ש"א דלא השיב ס"ס אי משום דכל כה"ג דפטור הברכ' בס' ברכו או לא אגיד בשנדע אי חייבות הן דרבנן או לא כולה חדא ספיקא הוא ספק אי חייבות דאורייתא ובספק ברכו חייבות לברך או דילמא מדרבנן הוא דחייבות ובספק ברכו אינן חייבות לחזור ולברך ואין כאן אלא חדא ספיקא. ועוד דאפי' את"ל דתרי ספיקי נינהו וכמ"ש הרב ש"א ס' ברכו ואת"ל לא ברכו ס' שחייבות מדרבנן אכתי מלבד הדחיה שדחה הרב ש"א איכא למדחי עוד דנאמר הס"ס להחמיר ספק לא ברכו ואת"ל ברכו ספק שחייבות מדאורייתא וכן ספק שהן דאורייתא ואת"ל דרבנן ספק שלא ברכו ונמצא דאיכא ס"ס להחמיר אפי' בדרבנן יע"ש. והנכון ודאי דכל כה"ג לא מקרי ס"ס אלא כולה חדא ספיקא וכמ"ש. ולענין הלכ' נר' לע"ד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן כמ"ש הרב כ"ע שם חזר להיות פטורות מטעם ס"ס אם חייבות בבה"מ מדאורייתא וא"כ בס' ברכו צריכין לחזור ולברך מספק או דילמא מדאורייתא אינן חייבות בבה"מ אלא מדרבנן ואינן צריכות לחזור ולברך מספק. את"ל דחייבות מדאורייתא שמא אינן חייבות לחזור ולברך מספק אלא מדרבנן דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן וכיון דאינן חייבות לחזור ולברך אלא מדרבנן כל כה"ג דאיכא ספיקא אי חייבות מדאורייתא או מדרבנן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ועיין במ"ש בפ"א מה' אלו הלכה י"ט יע"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות ברכות פרק ה׳

ז׳

אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק והטומטם אינו מזמן כלל. מדברי הכס"מ משמע דמסברא למד כן רבינו, ועיין בב"י סי' קצ"ט. והנה בהדיא מיתנייא הכי בתוספתא דברכות וז"ל טומטם ואנדרוגינוס חייבין בזימון ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו טומטם אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ע"כ:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ברכות ה׳, מתוך הלכות ברכות שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ברכות כל הרמב״ם